נשמע שהוא זקוק לעזרה מקצועית.

וחיבוק גדול על הקושי שלך... נשמע לא פשוט בכלל..

בהצלחה יקרה!!

לגבי הצורך שילך לטיפול

יש את הצד שלך

(לא כותבת כביקורת אלא כהמלצה לשיפור החיים בלי תלות באחרים)

בעיניי כדאי לך להתנגד

ל אסור לזוז להתלונן לדבר

יש שני צדדים

יש את הצד שאוסר

ויש את הצד שמקבל את האיסור

אם לא מתייחסים לאיסור

לפעמים הוא מתמוסס לבד

לא קל להתמודד עם ביקורת בצורה מתמדת

לא קל להתנגד לה

אבל לפעמים זה כל מה שצריך כדי להשתחרר ממנה

ותעני לו, שלא מתאים לך הדיקטטורה הזו

בבית הזה חיים בני אדם, לא רובוטים, ושאת לא מוכנה לקבל את ההתנהלות הזו יותר וגם לא מוכנה לקבל יותר ביקורת

את תאכלי מה שבא לך, תנוחי מתי שבא לך, ותתנהחי בחופשיות בבית שלך בלי שיהלך עלייך אימים

שולחת חיבוק זה נשמע נורא 

הייתי מתחילה במשהו אחד קטן.

לדוג' החלטתי שאני אוכלת מה שאני רוצה איפה שאני רוצה. חוזרת על זה כמנטרה כל פעם שהוא מתעצבן.

ולאט לאט עוברת הלאה.

חוץ מזה, לפותחת. נשמע שממש ממש קשה לחיות ככה! בטוחה שמגיעים לך חיים טובים יותר. (עם טיפול שלו/ שלך כדי לדעת להתמודד ולשים גבולות) 

תקחי אותו הערב

תסתכלי לו בעיניים

ותגידי לו

עד כאן

את לא מוכנה יותר לסבול את הבית סוהר הזה, לא נורמאלי בשום צורה.

אם הוא לא הולך לטיפול *מחר בבוקר* זה נגמר.

אסור לך לשתף פעולה עם הדבר הזה ואם את לא תשימי גבול זה רק הולך ומחריף. 

לא בטוחה שכדאי לעמוד מולו בבת אחת,

את אומרת שיש לו חרדות ולא בטוח שחכם להציף אותן בבת אחת.

כמובן שצריך שינוי אבל בבקשה תתייעצי עם אנשי מקצוע איך לעשות זאת🙏

וברור שהמצב לא פשוט, לא תקין

מגיע לך לחיות חיים טובים!!

אני אמליץ לפנות להערכה פסיכיאטרית, נשמע שבעלך סובל מאוד ועל הדרך כולכם סובלים ביחד איתו, טיפול טוב יכול לשנות את החיים שלכם

אני פחות מתחברת להמלצה להציב גבולות, או להתעמת איתו. נשמע שכרגע הוא לא מדבר מהגיון ולא בטוח שזה יהיה יעיל 

אלא הצבת גבולות חד צדדית בלי שיח

אם הוא עושה משהו להתעלם

אם הוא אומר משהו

לבקש להפסיק לומר

אבל בכל מקרה לא להתחשב במה שעשה או במה שאמר

אלא לעשות מה שרוצים

רוב הסיכויים שזה רק דיבורים ולא יקרה כלום אם מתנגדים לו

אם זה גורר אלימות זה כבר משהו אחר

או שזה חלילה יכול לסכן אותה

זה שיקול שצריך לעשות לדעתי

אפשר לדעת מראש

אלימות לא מתפרצת ביום אחד

היא שם כל הזמן

אם הדיבור לא אלים אז רוב הסיכויים שלא תהיה אלימות 

אם היא מתרצה בינתיים, כנראה הוא לא נדחק לקצה אבל ההתנהלות שלו בהכרח אלימה בצורה מסוימת כי אלימות זה הרי לא רק מכות ואיומים שירביץ לה

אם התנגדות להפרעה שלו תדחוק אותו לקצה, הוא עלול להגיב בצורה לא צפויה

מלעשות דברים

לא הופכת את ההתנהגות בהכרח לאלימה

הרבה נשים מרצות ונכנעות

לא בגלל אלימות

אלא בגלל הרגלים וחוסר מודעות

אבל עלול לגרור מצוקה קשה מאוד שלו.

אני לא יודעת מה המצב שלו, רק ממה שאני קוראת פה שהיא כתבה, אבל ממה שאני יודעת ומכירה הצבת גבולות לא מסייעת הרבה פעמים לאנשים במצוקה נפשית גדולה אלא להפך גורמת להם מצוקה חריפה יותר 

הוא גורם מצוקה לכל המשפחה

אם הוא לא מסוגל חיים נורמטיביים  (הצבת גבולות עוזרת במצבים נורמטיביים)

אולי כדאי שיתרחק מכולם עד שיעבור טיפול שעוזר

בעיניי לא כדאי להמשיך עם ההכלה הזו

טיפול לוקח זמן ולא בהכרח עוזר

חרדות זו מחלה נפשית.

אני לא אומרת לקבל, או להכיל או להתעלם, אני אומרת לפנות להערכה פסיכיאטרית בהקדם. טיפול תרופתי עוזר יחסית מהר

הוא פוגע בדרך באישה וילדים

הם קודמים לו

חד משמעית 

אבל במקרה כזה - ובמיוחד אחרי שעלה פה חשש לגבי התגובה שלו במצב כזה, אני לא חושבת שנכון לתת עצה שעשויה לגרום לנזק, במיוחד בלי שמכירים באמת את הנפשות הפועלות.

בכלל אני לא בטוחה כמה הפורום הוא באמת המקום המתאים לקבל עצות שמובילות להחלטה במקרה רגיש כזה.

זה מקום טוב לפרוק ולקבל חיבוק ותמיכה. זה מקום שיכול לפתוח כיווני מחשבה לגבי צעדים מעשיים שאפשר לעשות.

אבל אם יש חשש ממשי לגבי איך שינוי בתגובה של הפותחת ישפיע על הדינמיקה בבית - אז אף אחת פה לא מספיק מקצועית בשביל לתת פה עצה שאפשר לסמוך עליה איך נכון להגיב (גם מי שיש לה ידע מקצועי בתחום - לא באמת יכולה לתת עצה בלי להכיר את הפרטים קצת מעבר להודעה אנונימית בפורום).

@ילדה של אף אחד - אני כותבת את זה בעיקר בשבילך. יש פה הרבה נשים עם רצון טוב לעזור, והרבה כיווני מחשבה. אבל בעיני העצה הכי מדויקת (שכתבו לך כמה פעמים) היא לפנות לייעוץ מקצועי, כי את לא רוצה לעשות טעויות רק בגלל דברים שנכתבו בפורום בלי להכיר באמת את הסיטואציה...

שולחת חיבוק על ההתמודדות, ומקווה מאוד שתצליחי למצוא את הדרך לעשות שינוי לטובה...❤️

זו היתה אישה עם אובססיה

רוב הסיכויים שהגבר שאופן טבעי לא היה מקשיב לה ולא מתייחס לפעולות

וככה האובססיה באופן טבעי היתה הרבה פחות פוגענית

להציב גבולות ולא לאפשר פגיעה

זה לא אומר חוסר הבנה והסלמה

זה אומר הגנה

ואמירה שיש בעיה

שלא ימשיך לפגוע

ושילך לטפל

להבין ולא להסלים יכול להיות כר פורה לבעיה הולכת וגדלה

היכולת להוביל מבוגר לטפל בעצמו

הרבה יותר קשה מלהציב גבול בסיסי 

וכמובן בכל מקרה כדאי להתייעץ מקצועית 

זה חוסר הבנה של בעיות נפשיות חמורות. אם יש לו ocd קל אולי זה יספיק.

אם המצב חמור יותר מה שיקרה זה בדיוק הסלמה ופיצוצים על בסיס יומיומי בגלל המצוקה הנפשית שנגרמת מהבעיה שלו.

אין לנו מושג ממה שהיא כתבה אם הוא מבין שהוא מגזים או בטוח שהוא הנורמלי, ולא בכל מצב הצבת גבולות עוזרת, יש מחלות שרק מחמירות בגלל זה ויכולות גם להביא להתפרצות של מצבים אפילו יותר חמורים.

לפעמים הדבר היחיד שעוזר זה טיפול מקצועי (ולפעמים גם זה בערבון מוגבל) 

זה בעיה חמורה זה אכן לא יעזור

אבל

לא צריך לסבול בגלל פחד מבעיה חמורה

ההתנהלות הבסיסית היא להציב גבול בפעם הראשונה שזה קורה

ואם הגבול לא הוצב עד עכשיו

זה הזמן להציב אותו

ברור שאם זה מסתבך צריך לחשב מסלול מחדש

ובכל מקרה לחשוב על האשה והילדים ופחות עליו

מי שיש לו בעיות שיטפל בהם

ואפשר להתרחק / להרחיק אם זה לא קורה

אף אחד לא חייב לסבול

אבל הצבת גבול אסרטיבית לא מתאימה במצבים מסוימים.

לפעמים צריך לפעול יותר בחוכמה. במקום לסבול מהפיד אפשר היום לפנות לאיש מקצוע, לבקש הדרכה ראשונית, ובמקביל לבקש מהבעל ללכת לטיפול, יחד או לבד, ומשם לראות איך ממשיכים.

להגיד אם מסתבך נחשב מסלול מחדש זה כמו להגיד טוב אם התרופה תהרוג אותו נביא תרופה אחרת. ההחמרה של המצב לא בהכרח תהיה עליה של דרגה אחת בסולם ואפילו לא בהכרח עליה בתוך אותו סולם, עד לחישוב המסלול מחדש עלולה להיות הסלמה מאד משמעותית ואפילו התפרצות של מחלה חמורה בהרבה שבה יהיה הרבה יותר קשה לטפל אם בכלל, וכן זה יכול לקרות רק בגלל הצבת גבול שנעשית בצורה לא נכונה.

תהיי בטוחה שאני לגמרי חושבת על האישה והילדים, ואני פשוט יודעת שאם מחר הocd או החרדות שלו יתפרצו בתור מחלת נפש אחרת בגלל טיפול לא נכון (כן, לפעמים הצבת גבול אסרטיבית היא  טיפול לא נכון) , היא והילדים יסבלו פי מליון.

והיא עתידה לעשות זאת בפעם הראשונה התגובה עשויה להיות בלתי צפויה ואף מסוכנת.

הדבר הנכון לעשות הוא להתייעץ עם גורם מקצועי טרם ההתקוממות (עדינה ורגישה ככל שתהיה) ולעשות זאת בסביבה מבוקרת.

זה יכול להיות בסביבה של גורם מקצועי או בני משפחה.

מעבר לזה סיפור הרקע אינו מוכר לנו,

לא מצבו הנפשי,

האם הוא מטופל,

האם הוא מתנגד לטיפול,

האם הוא משתף את אשתו בטיפול שהוא מקבל או במחלות הרקע המיוחסות לו.

זו יכולה להיות מחלה נפש,

זו יכולה להיות אובססיה

וזו יכולה להיות גם אלימות של ממש שמתלבשת בצורה הזו.

סליחה על הנחרצות, אבל כל המלצה אחרת היא בלתי אחראית ומסוכנת!

(ואם הייתי יכולה הייתי מוסיפה פה 1,000 סימני קריאה)

לא תואר פה משהו שהוא בהכרח קשור לאלימות ומסוכנות 

במסגרת המדיה שבה היא משתמשת.

היא לא יודעת מה חשוב לתאר,

ואנחנו לא יודעות מה חשוב לשאול.

השאלות הנכונות והפעולות שיש לנקוט בעקבותיהן צריכות להתברר על ידי גורם מקצועי.

בבקשה.

לא היית רוצה לפגוש אותה בחדשות. 

ומהצד השני

יש הרבה יותר סיטואציות של נשים מרצות וכנועות

מאשר נשים שסובלות מאלימות

בלי השוואה בכלל

אז כן כדאי לכתוב יותר מצד אחד

לפותחת ולנשים אחרות שנמצאות בסיטואציות דומות

כי הרי איזה אדם שמתנהל בצורה כזו לא הגיונית פשוט יקבל את זה שהוא צריך ללכת לאבחון פסיכיאטרי? האמת שזה נשמע לי קלוש. לצערי כן?

וגם ל@אפונה .

אני מנחשת שהוא סובל גם, לא נשמע לי שטוב לו, אבל יכול להיות שהוא בעצמו לא מודע לסבל שלו ושל הסביבה, יכול להיות שהוא יסכים, אני רואה אנשים שמגיעים ספקנים ויוצאים פחות ספקנים

יכול להיות שהוא סובל מOCD לדוגמא, וזה באמת סבל עבורו.

אבל יכול להיות גם שהוא סובל מהפרעת אישיות טורדנית-כפייתית, או משהו דומה, והחוויה הפנימית היא של הזדהות עם המחשבות ולא כאילו המחשבות מטרידות אותו, אלא הוא בסדר גמור ואם הוא סובל זה רק בגלל בני הבית.

(אם אני זוכרת נכון המינוח הוא הפרעה אקסטנסיבית מול הפרעה אינטנסיבית).

מסכימה שהכי טוב שיפנה לאבחון וטיפול אבל שואלת באמת - מה יגרום לאדם מהסוג השני להגיע לשם?

אנשים עם בעיה נפשית לא מגיבים בהגיון לגבולות. להיפך זה יכול לסבך את המצב פי כמה, ולאו דווקא בכיוון של אלימות. 

זה בהחלט גבול שכן צריך וחובה להציב, שהוא חייב לטפל בעצמו.

אבל להתעלם מהקושי שלו, זה בעייתי 

אם האדם נוטל אותו.

ומניסיון גם אני שפחות רוצים שינוי אם הם נתקלים במטפל אמפתי יכולים להתקדם 

את צריכה לפנות למישהו כמו פורום מיכל סלה או משהו בסגנון שידע להגיד לך כמה זה מסוכן או לא.

אם מישהו פה מכיר עוד דוגמאות מוזמנות לכתוב

אבל רק להגיד עזרה מקצועית זה לא מספיק למי שלא יודע איך להגיע לעזרה מקצועית.

יתכן שיש גם משהו בשם פורום בת מלך

רצף אירועים ממש מרגיזים ועוד מלווים בהרגשה של חוסר התחשבות

חיבוק

או לשאול, או להגיע מראש שבעים...

אבל זה אחד המבאסים גם להיות באירוע ולא לאכול וגם הקטע שלא מתחשבים...

אמרה שהוא ידאג לנו.

היא גם הרשתה לעצמה לאכול משהו בטענה שזה טבעוני, אני לא חושבת שהיתה אוכלת אם היתה יודעת שהוא אוכל טרף

בסוף הוא יודע הכל

מבינה שציפיתי יותר מידי

לדעתי לא יפה לעשות אירוע בבית, להזמין אנשים, ךהכין כיבוד ולא לדאוג שהם יוכלו לאכול.

זה חוסר התחשבות

כמו שתיארת איך התאמצת שיהיה משהו טבעוני מכל דבר

לק"י

בטח כשלא מדובר בחילוני גמור שמנותק לגמרי מאנשים דתיים.

הוא לא יודע שדתיים צריכים אוכל כשר?... ולא אוכלים בכל מקום?

נשמע סופר קשוח, ובפרט שכשארחת כל כך טרחת והתחשבת..

אני בסיטואציות כאלו דואגת להביא איתי משהו- סלט/ פשטידה/ עוגה שאני אוהבת (אפילו קנוי...) ואז יודעת שבכל מצב יהיה לנו משהו לנשנש...

האמת אני חושבת שצריך לדבר איתו ברחל בתל הקטנה. בסוף הוא גדל כדתי והוא מכיר את ההלכות. אז נראה לי בסיסי שאם הוא מארח את המשפחה הדתית שלו הוא יתחשב.

(אצלינו במשפחה גם יש דתל"ש שמארח ודואגים שהכל יהיה כשר... אולי ההבדל הוא שהוא דתל"ש כבר מעל 30 שנה ועבר מזמן את הקטע של לעשות דווקא.)

וזה בלי לדבר על הקטע של להתארח אצל זוג לא נשוי אבל זה כבר עניין שלכם...

קיצור, אני חושבת שאפשר לדבר איתו כאדם בוגר בתקוה להבנה

בסוף כשבעלי אמר לו שיש בעיה עם זה שהוא מחמם בתנור הוא נעצר, אבל זה היה מאוחר מידי.

אני לא חושבת שזה היה דווקא כמו פשוט חוסר מחשבה עלינו.

ולגבי זה שהם זוג לא נשוי- יש דברים מורכבים בין משפחות...

יש צפרדעים שבולעים

בואי, גם זה שהיא קונסרבטיבית זה לא מציאה, אפילו שהיא חמודה ממש

וזה שהיא מסיתה אותו שמאלה שמאלה שמאלה

מצב קשוח.

ומנסים לאזן, די למען כיבוד הורים/חמים

ולתזכר אותו ....

ובאמת נשמע מצב מאתגר, בהצלחה!!

אתם אלופים שהלכתם, ונתתם הרגשה טובה.

חושבת שאת צודקת שלא עשו לכם דווקא, יש לך הסתכלות של עין טובה וזה מקסים בעיני.

בפעם הבאה כדאי לתאם איתם מראש איך מתנהלים עם האוכל.מניחה שבאמת אם הוא דתלש הרבה זמן הוא שכח כבר את ענין התנור.גם לי יש דתלשים במשפחה שממש מתחשבים, אבל חושבת שגם הם לא היו שמים לב לענין החימום בתנור.

לק"י

למשפחה קרובה מן הראוי לדאוג.

זה גם לא מישהו בודד ששומר כשרות. מן הסתם שהיו לא מעט.

לק"י

לי יש אחות טבעונית, אז הכי הגיוני שאני אדאג לה לאוכל באירועים. לא חייבים שיהיה לה הכל, אבל שיהיה מה.

היא משפחה קרובה, לא איזה סבתא של הבת דודה מהצד השני.

ותחשבי שהייתי במצבים כאלו עם ילדים שצריך לומר להם לא לגעת בכלום

למדתי להאכיל את כולם לפני (קונה להם פיצות אז הם מאושרים)  ולשמוח ביחד המשפחתי

גם אצלינו נושאי שיחה זה קשוח ביותר בטח מאז הבלאגנים של הרפורמה ועוד יותר מאז המלחמה בעזה, אני מנסה למצוא נושאי שיחה לא נפיצים, להחמיא על מה שאפשר, לשתוק הרבה גם כששומעת דברים כואבים וללכת הביתה בידיעה שעשיתי מה שיכולתי.

משערת שגם לצד השני יש מה לומר עלינו כי כל אחד רגיש לדברים אחרים.

ולבקש להתחשב או להגיע שבעים או להביא פיצה בעצמכם

אצלנו השיח במשפחה על הכשרות פתוח, לא אוכלים טרפות ב"ה אבל לא ברמה שלנו אז מדברים על מה כן ומה לא, כשברור לנו שזה שיח לגיטימי

אתם התחשבתם עם האקדח, לגיטימי שיתחשבו בדברים אחרים שחשובים לכם. לא רואה סיבה להשאיר את זה לא פתור ולצבור מרמורים

אצלנו אחרי תקופה קצת מתוחה בהתחלה פתחתי שיח ומאז עובר בטוב והכל בסדר

מה נשמע עם אנשים.

בחיים לא הייתי מכבדת בקשה כזו. אני לא אגיד לך אפילו לבוא עם חולצה עם שרוול ולא גופיה.

על האקדח אתה בא עלי??

לק"י

(חולצה עם שרוולים, לא מחשוף גדול, מכנסיים לא קצרים).

לא מבקשת אולי, אבל כן ברור לי שאמורים לכבד. למרות שמאנשים שמבקשים ממני לא לבוא עם אקדח, בהחלט אפשר לבקש לבוא עם לבוש מכבד. מבחינתם זה כנראה ממש דת, הפציפזם הזה (לא שאני מסכימה איתם כמובן. אבל יש מצבים שעדיף לכבד כדי לשמור על יחסים תקינים. בטח אם מדובר בביקור של פעם ב...).

אבל גם כוללת את הרתיעה מהנוכחות שלו במרחב האישי שלהם, רתיעה מכך שהוא חלק מחיי היומיום (במגוריהם כביכול אין סיבה לנשק), העובדה שהוא בתוך בית עם ילדים, והצורך להסביר להם. מבחינתם שהילד גם לא ילך לצבא... יש למשל הורים פציפיסטיים שמסרבים לחשוף את הילדים למשחקים עם אלימות וכיבוש, אפילו משחקי קופסה, אז הם לא ירצו מראה של הכלי הזה עצמו בבית.

(חושבת על הקבלה של אולי לבוא במעיל פרוות שועל לבית טבעוני)

(כמובן שאני אישית לא מזדהה, רק מסבירה את העמדה שיכולה להיות, ותמיד שווה שהפותחת זו שתסביר, או שתשאל את קרובי מהשפחה הפציפיסטיים אם אינה יודעת)

מהשאלה שלך, שווה לך לגגל פציפיזם. חנוכה שמח!

לק"י

לא נשמע לי שזה קשור לחשש מתקלות עם הנשק.

אלא לזה שהם נגד מלחמות (חיים בסרט. אבל שיהיה).

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

יומיים כאבים חזקים ממש בעיניים.

אח''כ ללא כאבים אבל ראיה מטושטשת שהלכה והתייצבה עם הזמן, כל הזמן היה שיפור.

חושבת שחודשיים-שלושה אחרי ראיתי 6/6 ב"ה.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

וגם לא באמת חזר לה מספר גבוה, היא מסתדרת בקלות גם בלי משקפיים

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

היה מספר ממש גבוה, עשיתי לפני החתונה ומלכתחילה נשארה מידה נמוכה. אני חושבת שעלה לי עוד קצת אחרי, אבל אני עדיין לא משתמשת במשקפיים

מבחינת ההחלמה היה לי כמה ימים קשים. אני חושבת שאי אפשר לדעת מראש איך יהיה אז כדאי להיערך מראש לכמה ימים- שבוע של תפקוד נמוך יותר ועזרה בבית עם הילדים.

עכשיו יש 1-2.

אגב רואה ששאלת לגבי ניתוח נוסף, אני עשיתי בקייר לייזר והם מתחייבים שאם המידה עולה ומבחינה רפואית אפשר לעשות עוד ניתוח הם עושים ניתוח חוזר חינם...

עשיתי לפני החתונה בגיל 19, אחרי לידה רביעית חזר לי למספר הקודם. 

באסותא טוענים שהמחקרים מראים שאין קשר ללידות (קשה לי להסכים איתם)

בכל מקרה עכשיו מחכה לפני שאעשה ניתוח נוסף.

חייבת לציין שלא מתחרטת. היה שווה להיות בלי משקפיים 11 שנה...

עלה המספר

במספר שלם..

אז חוששת מאוד לעשות לייזר ושיחזור לי...

למי שיש הסדר עם הקופ"ח? נכון לתקופה זו..

והאם אפשר לשלם בתשלומים? 

בביטוח שיש בקופת חולים

ובהסכם של קופת חולים עם המקום

הפער לאותו ניתוח באותו מקום בין השתתפות קופות חולים יכול להגיע לאלפי שקלים (מניסיון), אז צריך לברר ספציפית.

שעשתה

המספר עלה לה ובמהלך הזמן גם הסתבך ונהיה קרע ברשתית

מורכבת עם הראייה

עכשיו יותר בסדר אבל כן זקוקה לטיפות קבוע

והנזק לרשתית הרופאים אמרו לה שזה כנראה וודאי מהניתוח

יש פה עניין של סיכוי מול סיכון

זה גם תופעה שהחלה הרבה דיי הרבה שנים מהניתוח אבל ממה שהבנתי ממנה זה אחת מהסיכונים לטווח רחוק של הניתוח

במשקפי קריאה..

קצת מוקדם יותר מאנשים ללא משקפיים..

אולי הגיל קצת משתנה אבל ממה שהבנתי זה די מחייב שיהיה 

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

לוקח זמן להתאושש

תלוי אם שן היה תחתונה או עליונה

תחתונה זה יותר זמן להתאושש

אני לרוב סבבה במחלות/כאבים, וגם אחרי העקירות (כירורגיות) תוך יום יומיים הייתי בסדר.

בעלי חולה הרבה יותר בקלות וכל כאב חמור יותר אצלו ולדעתי לקח לו שבוע פלוס אחרי עקירה כזאת.

מאד הזהירו אותי אבל תכלס עבר בשלום.

עם משככי כאבים לא הרגשתי כלום.

הרופא אמר לי שזה נורא משתנה משן אחת לשניה, תלוי מה י ש מתחת לשורש. לפעמים עובר שם משהו חשוב.

בנוסף מה זכן משמעותי אולי זה שי שהרבה הגבלה באכילה, ולפעמים נוטלים אנטיביוטיקה שזה בעצמו מחליש.

בעקירה אחת לקחתי משכך כאבים שחזרתי הביתה וממחרת לא הרגשתי כלום

בעיקרה אחרת, אצל אותו רופא, היו ביומיים הראשונים כאבים חזקים שהצריכו משככי כאבים ועוד כשבוע+ כאבים שהסתדרתי בלי משכך.

תלוי איפה השן..

ממליצה להיערך עם מלא משככי כאבים, אוכל קר ורך..

אחרי 3 ימים בדרכ הרגשתי יותר טוב.. לבעלי השן הייתה באלכסון ולקח המון זמן לעקור אותה וההתאוששות הייתה ממש קשה.. 

לי היתה עקירה ממש פשוטה, יצאתי מהעבודה, הלכתי לעקירה וחזרתי מיד לעבוד... לדעתי אפילו לא לקחתי שום משכך כאבים

זו שן עליונה, והיא לגמרי בחוץ אז מקווה שזה יעבור בטוב 🙏

לא אכפת לי לקחת משככי כאבים, אני פשוט זוכרת את עצמי אחרי פעם אחרת שעקרתי שהגעתי הביתה וישנתי שעות. אבל אני לא זוכרת איך הרגשתי בימים שאחרי 🙃

מתארגנת על אוכל רך וקר בעזרת ה'.

חוששת איך אסתדר עם הילדים... לא להרים בן שנתיים וחצי זה קצת קשוח 

לא לדבר ולא לצעוק עוד יותר קשוח עם ילדים בחופש 😆

כמה אפשרי לקחת אקמול ולהסתדר ?

בעל במילואים וכו..

אין זמן ביניים שהם משועממים.

קמים, מתלבשים, יוצאים.

אם יש לי ארגונים מעבר, משתדלת לעשות לפני שהם קמים 

שום דבר אחר

קמים, מתארגנים, ויושבים לשחק או לקרוא נגיד

אוכלים משהו

ויוצאים

זה משבש מאד את ההורמון הטבעי של היום/לילה (מלטונין)

מצד שני בוקר באמת זמן מאתגר.

בכנות זה ענין של הרגל

מבינה לגמרי שאחרי שהתרגלת לזה וגם הם, קשה להחזיר את הגלגל אחורנית.

מצד שני אני לא נותנת בכלל מסך לילדים.. אז אני לא הבן אדם לענות על זה (יש לי עוד קטנים, ומשתדלת להשאיר את זה כמה שאפשר מחוץ לתחום. יודעת שזה בלתי נמנע בסוף)

במקרה חירום של ילדון צורח ואני באיחור כן אתן לו לראות איזה סרטון של שיר בפלאפון ל5 דקות, אבל זה לא חלק מסדר בוקר שלנו. ראה?

אם בעלי בבית, עושים תורנות מי מתארגן ומי שומר על הילדים. אם הוא לא, אז מתמרנים... מנסה לנצל רגע שהם משחקים יפה לרוץ להתלבש, או שמה להם צלחת עם אוכל ורצה. לומדים להתארגן בצ'יק.

פעם הייתי קמה לפניהם ומעירה אותם כשכבר הייתי מוכנה לגמרי. היום הם משכימים קום לפניי אז זה לא עובד.

(בשעה אפשר להספיק גם להעיר, גם להלביש, גם להתארגן וגם לשלוח כבר למוסדות...)

אנחנו מפעילים לפעמים סרטונים בטלפון לילדונת, אבל היא היחידה שאנחנו עושים לה את זה, כי היא מאתגרת מאוד-מאוד בהתארגנות בבוקר (על הרצף האוטיסטי) ואנחנו מחפשים כל דרך להקל. בכל אופן, מדובר בלא יותר מרבע שעה, שתוך כדי אנחנו מנסים לארגן אותה.

לשאר הילדים אנחנו מפעילים לפעמים שירים כדי לעורר אותם. לעתים רחוקות מי שכבר מאורגן זוכה לצפות בסרטון, אבל זה לא בשגרה.

(אני לא כזו אלופה בהישמרות ממסכים... לצערי הילדים שלי רואים יותר מדי מסכים במהלך היום. אבל איפה שאפשר משתדלת להמעיט...)

זה לא ממש בריא לפתוח את הבוקר עם כל כך הרבה גירויים..

אני אודה ששנה שעברה הייתי עם היפראמזיס ובעל במילואים ונפלתי גם למלכודת של מסכים בבוקר.

וזה מאוד נח וקשה להפסיק

אבל ברגע שהחלטתי עם עצמי שדי בכל מחיר אז מאוד מהר הן התרגלו שאין.

היום הן פשוט מתארגנות (קצת יותר בנחת) ומשחקות.

בהתחלה הן היו מבקשות והיום הן כבר לא מבקשות יודעות שזו לא אופציה.

אצלי יש "תחנות"

נטילת ידיים

להתלבש, לא יוצאים מחדר עד שמתלבשים אלא אם כן צריכים להתפנות..

שטיפת פנים וצחצוח שיניים

קרם פנים וסידור שיער.. מי שרוצה מקבל נשנוש בוקר או כריך.. מי שלא יש דפים ועפרונות ציבעוניים בשולחן (כמות קטנה) עד שהם יוצאים..

לפעמים אוכלות פחות מהלחץ

לפעמים מנוהלות מספיק כדי שלמור על בריאות גם בעומס

מבינה את התסכול

אבל לא יודעת איך זה עוזר לך

עזבי את זה ותתרכזי במה נכון וטוב ואפשרי לך

ומאמינה שיש גם את הבודדות שיכולות גם לעמוד בעומס וגם להתמיד באוכל בריא והתעמלות, אבל אותן אני פחות רואה סביבי...

במשרות בכירות לרוב יהיה תכונות אישיות גבוהות

מה שעזר להם להגיע למשרה

וזה גם מה שעוזר להם לתזונה נכונה ומשקל תקין

מודעות תכנון ושליטה עצמית

בנוסף אם לומדים ניהול זמן ואנרגיה נכונים

אפשר להספיק בחיים גם קריירה וגם אורח חיים בריא (וגם עוד דברים)

1. הגדרת מטרות

2. תכנון זמן/ כוח ריאלי לכל מטרה

3.תיעדוף משימות לפי רמת החשיבות

4. שיבוץ המשימות באופן יומי/ שבועי/ חודשי וכו

5. להשאיר מקום בלו"ז לבלתמים והפסקות

6. לעשות בקרה תקופתית על עלות תועלת של ביצוע המשימות לעומת הזמן והאנרגיה שהן לקחו

במידת הצורך לחזור שוב על הסעיפים מחדש

שאני לא מחשבת נכון זמנים

כמו באג כזה חח

ובכלל אני לא זריזה

לחשב זמנים באופן מדויק

אני תמיד מוסיפה זמן נוסף מעבר למה שחשבתי

נניח משימה שלוקחת שעה אני נותנת לה שעתיים

כי כמעט תמיד יש בלתמים

וחוסר דיוק בתכנון

על זריזות אפשר להתאמן

לא לעשות יותר מהר

אלא יותר יעיל

אני תמיד מחפשת את הדרך הקצרה ביותר שנותנת את התוצאה הטובה ביותר 

שסוגר את התאבון..

וגם - יש אנשים שעומס ועשייה עושה להם טוב וממקד אותם, יש אנשים שפחות. השאלה היא איפה את נמצאת בסקאלה.

כשלך יש עומס את אוכלת לא מסודר. לא לכל הנשים זה ככה. כשלי יש עומס אני בקושי אוכלת, יכולה לעבור גם ימים שלמים בלי אוכל או עם ארוחה אחת ביום. זה משתנה בין כל אדם, ולכן זה שהן במשרה בכירה או שיש להן הרבה עומס לא משפיע על הרצון שלהן.

גם זה שהן במשרה בכירה לא אומר שהן עמוסות יותר. יכול להיות שכמו שכתבו פה הן יודעות לתכנן זמנים נכון, או שלהן יש פחות דברים בחיים האישיים שמעמיסים עליהן או שיש להן יותר עזרה
וזה גם אופי של אנשים כמה הם מרגישים עומס וסטרס או שהם נהנים ופורחים מזה