כשכתבת כאן שהייתם נשואים טריים.

אם זה אתה אני בהחלט זוכרת את הטעויות שהתייחסת אליהן.

מה שאני לא זוכרת, האם אתה עצמך היית בטיפול אישי מתישהו?

אין לי המלצות על רבנית בתחום.

בהצלחה 

הטעויות שאני מתייחס אליהן הן הטעויות שמיכל פרינס מפנה בספר: חוסר הקשבה לגוף (של שני הצדדים, אבל בעיקר של האישה) שגורם למצב להחמיר ולחוסר רצון להחמיר.

הייתי בטיפול אישי לפני הנישואין, ומשהו קטן אחרי- אבל לא הרגשתי תועלת כל כך... 

מיותרות. אולי אני לא זוכרת טוב.

לכן שאלתי על טיפול בשבילך. כי נראה שאתה בעצמך לא מצליח להפתח ולנהל קשר זוגי תקין.

אם אני לא טועה בהמשך הדרך צצו גם כל מיני דיונים והתייחסויות שלך לאשתך כאל ילדה קטנה - שוב בעיה שהיא אולי זוגית אבל אולי נכון גם לעבוד עליה בטיפול אישי שלך.

לגבי השאלה כרגע, לא ממש ירדתי לסוף דעתך,

אתה שואל האם המוטיבציה העיקרית לאשה לטבול היא בשביל יחסי אישות?

בעיני, המוטיבציה העיקרית היא הקשר הפיזי עם הבעל. זה לא רק יחסי אישות, לפחות עבור אשה (אבל נראה לי שגם לגבר) זה הרבה הרבה יותר מזה, קרבה פיזית שהיא חלק חשוב מאוד מהקשר ולא קשורה דווקא ליחסים. בפורום הריון ולידה מופיעים הרבה שרשורים של נשים אחרי לידה שמאוד מעוניינות לטבול בלי שהן ממתכוונות לקיים מיד יחסים עם הבעל, גם כדי שלא יהיו הרחקות אבל גם בשביל חיבוק וכדו'. 

בגדול שנינו התבגרנו מאז תחילת הנישואין, זה כמובן לא יזיק ללכת לאנשי מקצוע בתחום הזוגיות ו/או ללמוד על זה.

מבחינת המוטיבציה  - מעניין מה שאת אומרת.

תודה על ההסבר, נשמע לי חשוב. כבר בעניין החיבוקים יש בעיה אם היא מרגישה שזה לא נחוץ לה.

לא טוען על אשמה כמובן, ייתכן מאד שאני לא מעביר מספיק טוב ענייני חיבוק.

וגם אני אכתוב בכנות,

ממה שזכור לי, תארת רצון ומוטיבציה של אשתך להתקרב ותארת שאתה מרחיק אותה ומאשים אותה בכך שהיא מחטיאה אותך מכיוון שהיא לא מעוניינת באותו הרגע לקיים יחסים מלאים.

גם כתבת כאן על הבעיות שלכם, וכשהרבה מגיבים כתבו לך שלאשתך יש בעיה והיא צריכה לטפל בעצמה היה נראה שלכך כיוונת וזה מה שחשבת, אבל פתאום הסתבר שבעצם אתם נשואים ממש מעט זמן, ומה שתיארת הגיוני מאוד עבור זוג צעיר וספציפית עבור כלה צעירה, אבל מבחינתך היא הייתה האשמה. וכשהיא ניסתה להתקרב בצורה הדרגתית( והכי הגיונית ומותאמת לסיטואציה!) האשמת אותה שהיא גורמת לך לחטוא.

אני זוכרת את זה די טוב כי ממה שאתה עצמך כתבת כאן אני מאוד ריחמתי על אשתך.

הרבה מגיבים לאורך השנים אמרו או רמזו שלאשתך יש איזו טראומה מינית. אין לי שמץ של מושג מה הרקע של אשתך אבל פשוט בעיני שמה שהיא עברה בגללך בתחילת הנישואין יכול להיות הטראומה הזו.

גם עכשיו, שים לב שאתה עוטף הכל במין אווירה 'מדעית' של 'לא יודע מה מפספסים', ומן אווירה של 'חסידות' שאתה עצוב שאינכם מקיימים יחסים כי כך אתה חוטא.

מה אשתך אמורה להרגיש לדעתך? שהמוטיבציה העיקרית שלך לשכב איתה היא כדי שלא תאלץ לחטוא? או שהיא איזה חלק מניסוי מדעי של 'מה אני מפספס בחיים'? אתה לא מבין בעצמך שזה מאוד מאוד פוגע ומכבה כל שמץ של תשוקה? זה מעליב ממש.

אז כן, אין לי ספק שלאשתך יש את השריטות שלך( ובעצם לכל אחד יש... ) אבל עדיין אני 'שולחת' אותך לטיפול אישי בשבילך. קודם כל כדי שתבין את חלקך במצב הנוכחי. ודבר שני כדי שתצליח לאתר כל מיני כוחות חיים אבודים אצלך, כוחות חיוביים של רצון בקרבה פיזית ושל יחסים מיניים עם אשתך, שתצליח קודם להרגיש ואז לומר בפה מלא אשתי היקרה אני אוהב אותך ונמשך אלייך ורוצה להרגיש קרוב אליך מכל הבחינות.

לעניות דעתי עד שלא תטפל בחלק הזה של החיים שלך, לאשתך יהיה מאוד קשה להתחבר מחדש לחלקים המיניים שלה עצמה גם אם היא תלך לטיפול בעצמה( אני בעד שגם לה יהיה טיפול אם זה אפשרי, אבל לא במקום טיפול בשבילך).

והבעיה של הטבילה, אכן עבור חלק מהנשים ( לא כולן בכלל) טהרה וטבילה הן מצוות קשות ומאתגרות, אבל אצלכם לא נראה לי שהבעיה עם הטבילה היא מוקד הקושי.

וכמובן, אני מכירה אותך רק ממה שאתה כותב כאן ואת אשתך אני לא מכירה בכלל, יכול להיות שטעיתי לגמרי, מתנצלת אם פגעתי או הייתי בוטה מדי.

אבל מוצגים כאן לכאורה פערים ניכרים

אולי בפנייה לרופא ולאבחונים

יהיה ניתן למצוא לתת שם לסיפור שיש כאן

וכך לחפש טיפול / מענה

יש לכם בעיה שורשית, עצומה.

מחילה אם נשמע שיפוטי, אני האחרונה לייעץ בעינייני זוגיות נראלי, אבל יש דברים מהותיים.

יש נקודה מסויימת שמשם הכל נובע.

ועד שלא פותרים לגמרי, גם אם בדרכים כואבות ובלתי מתפשרות ימשיכו לצוץ בעיות משנה שמקורן בבעיה המהותית.

בעיית הטבילה, אם אין לאשתך איזשהי בעיה נפשית אמיתית, מוזרה מאוד כי גם אם לטבול זה קצת מקשה ולא נעים זה לא כזה ביג דיל במיוחד אחרי ככ הרבה זמן שהייתם מותרים..

זה יושב על אותו מקור שלדעתי עד שלא תמצאו דרך לפתור אותו מהשורש, דברים ימשיכו לצוץ  (כמו כל מיני שרשורים שפתחת בעבר)

ברכה והצלחה גדולה זה נשמע נסיון אדיר וקשוח ממש...

זוג שלא קיים יחסים כמעט אף פעם מאז החתונה זה לא נורמה

יש תקופות שנשים טובלות רק כדי להיות קרובות לבן זוג לאו דווקא בשביל אישות אבל בגדול כן חלק מזוגיות בריאה זה אישות והזוגיות שלכם לא בריאה וטובה כרגע כי לא הגיונח שזוג נשוי לא יקיים את זה! אתם שותפים לדירה גרגע ומגדלים ילדים

באמת שהמצב שלכם נשמע כואב אתם חייבים למצוא לו פיתרון!

אולי פשוט תעשו דייט אינטימי פעם בשבוע או וואטבר אבל ליל טבילה זה לא לילה רגיל זה לילה שאמור להיות מיוחד לשניכם ובגלל שזה לא ככה אז מה באמת ידרבן אותה לטבול שוב ושוב?

ולקיים יחסים רק בשביל הריון זה מתכון גרוע מאוד ההיפך עד שלא תיכנסו לתלם של יחסים ואינטימיות זוגית ממש לא הייתי מביאה ילדים נוספים למערכת כזו

מאחלת לכם המון בהצלחה

האמת שמנחם לדעת (בקטע של כלל ישראל) שאנחנו החריגים.

אנחנו שותפים לדירה שמגדלים ילדים, אבל יש יותר אהבה בינינו מאשר שני שותפים לדירה, אז לא יודע כמה אני מסכים עם מה שרשמת, למרות שזו אבחנה מעניינת.

אנחנו עושים דייט אחת לשבוע, הוא גם נחמד וכיף לנו (אוכל + צופים במשהו) אבל זה חוזר לבעיה המקורית שאנחנו לא יודעים מה אנחנו מפספסים. כלומר מה יש לזוג שמקיים יחסים שלנו אין ושנרצה אותו.

אתה לא מרגיש פיספוס?

אם חיה לידך באמת אישה יפה לטעמך שאתה אוהב אין בך רצון שיהיה מעבר?

כי במצב טבעי גבר כן אמור לרצות את המעבר ...

אולי העניין כאן זה גם עבודה פנימית של שניכם

ואם לא תנסו לא תדעו מה אתם מפסידים וממש לא כדאי להעביר ככה חיים שלמים

גם עם הבסטי שלי אני אשב כל פופקורן וסרט ונצפה במשו ואני אפילו מאוד אוהבת אותה אבל בעל זה משהו אחר זה לא רק כיף איתו ואני אוהבת אותו והוא שותף לדירה ולילדים..זה הרבה מעבר

כרגע אני פורק בשירותים (סליחה על הביטוי הלא נעים הזה) וכבר למדתי לחיות עם זה. אני לא יודע איך זה מרגיש לקיים יחסים במיטה עם בת זוג ואין לי מושג מה אני מפספס. 

זה בעיקר פוגע בי מצפונית דתית שאני עובר על ההלכה, יותר מאשר שאני מתבאס שיש לי אישה יפה שאני לא מקיים איתה יחסים.

לגבי החלק האחרון - זה קצת כזה: אני כרגע חי עם אישה שהיא הבסטיז שלי, כי אנחנו שותפים+ילדים ושככה צריך להרגיש איתה.

יש כאלו שזה מורכב להן מכל מיני סיבות, ויש רבות ששמחות בזה. למעטות זה כל כך מורכב ויש דרכים לפרק את זה.

לק"י

גם בלי בעיה נפשית אמיתית.

(בטוחה שאם היית עושה סקר בנושא, הייתי מגלה שהרבה לא אוהבות מסיבות שונות).

@שםאנונימי לא לכולן זה סיוט. יש כאלה שאוהבות אפילו.

(בקיצור, זה עניין אישי. לפעמים אפשר לשפר את החוויה. תלוי מה קשה לה בזה)

אני חושב שזה כל ההכנה + הקטע שטובלים במים שנשים אחרות טבלו בהן (בקטע של ניקיון).

וכמובן נסיעה למקווה, חנייה וכו'.

למצוא רבנית שתתן לה שיחת מוטיבציה, זה כמו לנסות לעצור עם פלסטר דימום מסיבי מעורק שנקרע.

אם אשתך באמת רוצה להתקדם, היא צריכה ללכת לטיפול אישי אצל פסיכולוגית מומחית שאולי תוכל לכוון אותה איך מגיעים לחיים טובים. לענ"ד גם אתה חייב כתובת מקצועית בעולם האמתי שתכוון אותך.

בהצלחה רבה

ולפותח- איך אתה עם זה?

אם שניכם א מיניים אז כנראה שמה שנשאר זה לקבל את זה.

אבל בהנחה שאתה לפחות לא א מיני- איך אתה חי עם כזאת מציאות?

זה מעורר תמיהה גדולה.

מבחינתה, אגב, זה בסדר כי יש לה מצפון עליי.

אבל יש לי מצפון הלכתי בעניין שלא אמורים לעשות את זה ומדובר בעבירה חמורה וכו'.

כשחשבתי על זה לעומק - אני מרגיש בנוח עם זה  שאין לי יחסי אישות איתה בעיקר כי אני יודע שאני לא פוגע בה.

היא מאד לא אוהבת שנוגעים בה באיזורים אינטימיים (לפחות נכון לפעם) - אז לפחות אני מרגיש שהיא לא נפגעת וזה "מנחם" אותי.

הבנתי שזה אמור להאיץ דופק, לגרום להתרגשות - אז גם כשהיא ניסתה לבד וגם כשאני ניסיתי, לא הרגישה משהו...

רגילה? קלינית?

יש דבר כזה "התמחות במיניות" שהיא לא סקסולוגית?

אני בטוח שהפתרון יעבור בטיפול שלה אצל פסיכולוגית (לא בהכרח שזה מספיק, אבל זה נראה לי בהחלט הכרחי).

בתקשורת זה עם זה. (כלומר הפסיכולוגית שלה והפסיכולוג שלך בקשר מקצועי ביניהם בנושא שלכם).

אוסיף שבעיניי במקרה שלכם לא הייתי מתפשרת על פחות מתואר שני טיפולי לכל אחד מהמטפלים.

אחרי שתעלו על הגל, אתן לך בשמחה פרטי קשר של זוג מהמגזר שעושה הדרכות בנושא אישות, גם בנפרד וגם ביחד. (נניח אתה יושב עם הגבר כמה מפגשים, היא עם האישה, ואז כמה מפגשים משותפים שלכם עם 2 המדריכים - שגם הם עצמם נשואים).

כי סורי. זה שלא קיימים יחסים זה חריג ברמות בפני עצמו. אבל זה שמצליחים לחיות ככה שנים, זה בעיניי עוד יותר חריג. כי ממה שאתה מתאר, זה לא רק שלא קיימים ביניכם יחסי אישות מלאים. זה שאשכרה אין לכם מגע שהוא זוגי-מיני. (בהכי פשוט ודוגרי, למשל להתנשק). ואתם חיים עם זה! וממשיכים לחיות עם זה. צריך פה באמת טיפול רציני. זה לא רק לחפש "מה יעורר אותה", זה קודם כל לעורר כל אחד בעצמו את הרצון, את הכמיהה לזה… להפנים שגוף זה דבר יפה וטהור ומפגש גופני בנישואים זה חיובי ומותר. וכן, ברור שזה צריך לבוא עם האספקט הפיזי. לשם כך התכנסנו, לא? אבל זה חייב לבוא עם השינוי התודעתי.

ואוסיף שכמובן מגע מיני, ואפילו "קיום יחסים", זה לא בהכרח חדירה. יודעת שהלכתית לא כל הרבנים בדעה אחת (בנושא הפורקן הגברי למשל), אבל אני כמעט חותמת לך שאם תסבירו לרב (כל רב) את המקרה שלכם, הוא יתיר לכם.

הערה קטנה על אחת מהתגובות שלך, אמרת משהו בסגנון של - לא אמרו שאנחנו חריגים כזוג, כן דיברו על החריגות בתחום הזה.

תשמע. יש להיות חריג. ויש להיות מחוץ לטווח בכלל. נניח יש אנשים שיותר מתבודדים, עם חיי חברה די דלים. ויש אנשים שלא ראו בני אדם כבר שנתיים (מלבד פעם באף פעם את השכן בחדר מדרגות בלי להחליף יותר ממילה). אתה מבין שאדם כזה הוא חריג גם בכללי כאדם, ולא רק חריג בתחום החברה? אז ככה. 

פסיכולוג עם תואר שני מרגיש לי כמו משהו בלתי מושג, אבל אוכל לבדוק.

אשתי ואני קצת יותר שכליים כנראה מהממוצע.

אנחנו זוג די נורמטיבי, אני בטוח שחברים שלנו בכלל לא יחשדו, לכן נראה לי מוזר שזה עד כדי כך מחוץ לסקאלה...

אבל מבין מדברייך שיש כאן עבודה רצינית.

אני אציין שצדקת וכנראה שנינו נפגעי חינוך דתי שמאד הזהיר אותנו לא להתקרב למגדר השני/לשמור על עצמנו ועכשיו אנחנו חיים עם התוצאות. נקווה שנצליח להבין מה כל כך חריג בנו.

מכיר המון אנשים שנפגעו ונמנעו מלהתקרב לנשים וזה פגע להם במציאת זוגיות.

וכמובן הצד ההפוך שנשים בטוחות שגברים רק חושבים על מיניות.

הרבה מהקריירה של מיכל פרינס בנויה על זה, למיטב הבנתי.

אני חושבת שאתה נתלה על זה כדי לנסות לנרמל את המצב . יש קשיים בנושא שמקורם בטראומות, קשיים רגשיים. והם קיימים גם בציבור חילוני( לא חסר מטפלים מינים חילונים.

לפעמים כשיש קושי רגשי/ נפשי עם הענין האדם נתלה במשהו דתי. אם הוא לה היה דתי היה נתלה במשהו אחר. לא יודעת בני כמה אתם אבל אם אתם נשואים 7 שנים כנראה  אתם יותר צעירים ממני. במערכת החינוך הדוסית שאני עובדת בה מעל 20 שנה יש דיבור פתוח וכנה עם הבנות על נושא המיניות וזה מאוד ברור שמה שאסור כנערות יהיה לא רק מותר אלא רצוי ונפלא כנשים נשואות. וככה גם מדריכות הכלות הדוסיות מדריכות בנות.  זה שאתה נתלה בחינוך שקיבלתם מונע ממך להבין שיש פה בעיה אמיתית שצריכה טיפול.המצב שלכם לא נורמלי בשום צורה. זה מאוד חריג שזוג לא מקיים בכלל יחסים ואפילו אין רצון ולא הרגשה של חוסר. האמת שאם טוב לשניכם ככה, אז בעצם אולי אין בעיה. אתם לא חיבים להיות כמו כולם. השאלה אם באמת טוב לכם. 

איני טוען שאין כאלו שיש להם קשיים, אבל הניחוש שלך שאתם נורמטיביים (למרות שבתחום הזה ספציפית, אתם ממש לא!) וממילא הניחוש שלך שכנראה הרבה חברים הם כאלו (לא, זה לא המצב!) ואינכם צריכים טיפול.

למיכל פרינס ודומיה, מגיעים זוגות שיש להם פערי הדרכה או מורכבויות אחרות ובד"כ הטיפול עוזר. אצלכם זה לא עזר, כי זה יושב על קושי הרבה יותר מהותי.

לעומק כל מיני כיוונים, למשל:

האם יש עניין של א-מיניות אצל מי משניכם או שניכם? 

האם יש משיכה אחד לשניה? 

האם יש משיכה לנשים/גברים בכללי (כל אחד מכם למין השני)?

האם יש טראומות מהעבר? 

האם יש אבחון בתפקוד תקשורתי או על הרצף וכד'? 

האם נוסה טיפול ואיבחון מקיף פסיכולוגי קליני וגם טיפול מיני מקיף?

האם שניכם בטוב עם המצב הקיים כל הזמן?

וכן הלאה להמשיך לברר לעומק מול מה אתם בעצם מתמודדים

והדגשה חשובה: כמובן שהמובא לעיל הוא רק כיוונים למחשבה ובדיקה ולא בא לטעון שום דבר עליכם, ודאי שאין כל היכרות וודאי שאין כל יכולת לאבחן.

הכוונה עבורכם ובשבילכם לנסות ללכת לאיש מקצוע מוסמך ומומחה בצורה יסודית ולבחון מול מה בעצם אתם מתמודדים.

כאשר יש מיפוי נכון יותר קל גם להניע דרך שיפור.

וכאשר לא יודעים בכלל מול מה מתמודדים אפשר ללכת לאיבוד.

לכן דבר ראשון - מיפוי, הגדרה והבנה עמוקה מול מה אנחנו בעצם מתמודדים.

מציעה לעשות זאת דרך פסיכולוג קליני המוסמך בצורה רחבה (עם התמחות למשל בכל הכיוונים הנזכרים כאן ועוד רבים אחרים בכדי לדייק את המענה הספציפי אליכם) וגם מטפל מיני המוסמך בצורה רחבה כנ"ל.

חשוב גם להבין שללא טיפול מותאם נכון ומעמיק הסיכוי לשינוי מאוד נמוך.

וגם אם עברו 7 שנים, הן התחילו משנה, שנתיים, חמש...

וכך יכולים גם לעבור עוד 10 ועוד 20 ועוד...

לכן אם זה חשוב לכם הייתי מתחילה בלשים זאת כמטרה עליונה עבורנו כרגע - למפות בצורה יסודית ורצינית מול מה אנחנו מתמודדים. אני, את, שנינו.

מה כן, מה לא.

מה שייך לנו, מה לא שייך לנו.

מה אולי שייך לנו.

איזה איש מקצוע יכול ללכת איתנו יד ביד עד שנשיג את המטרה הזו

וכמובן לאחריה דרכי טיפול, שיפור, העצמה ומיקסום בכדי להגיע לאיכות חיים טובה ומטיבה ברמה הגבוהה ביותר ב"ה.

המון ברכה והצלחה

תודה על התגובה.

אלא גם אתה. אין זה נכון "להשליך" עליה שהיא "הבעייתית" והיא צריכה "תיקון" ורק לא מצאנו איזה "תיקון" מתאים לה.

מה כן כדאי -

שאתה תלך לפסיכולוג קליני עם התמחות גם בטיפול מיני, ותבחן סעיף סעיף מהכיוונים האפשריים בכללי יחד איתו (ולענ"ד כדאי גם לבחון בתוכם סעיף סעיף ממה שכתבתי בהודעה הקודמת יחד איתו).

ושאשתך תלך גם היא לפסיכולוגית קלינית עם התמחות גם בטיפול מיני ובעצם אותו כנ"ל כמו שאתה.

ומעבר לכל רשימת הסעיפים שפירטתי שכדאי לבחון יחד עם איש המקצוע, אפשר גם להוסיף בחינה של ויסות חושי, וכן שאר כיוונים אפשריים.

אחרי שני אלה -

חשוב בנוסף להבין את כל ציר הזמן הזוגי והמיני שלכם מהתחלה ועד הסוף, החל מהחתונה (ואף לפנייה במקום של כל אחד מכם מול הנושא בשלל תפיסות, אמונות, חוויות, מחשבות וכן הלאה),

להבין את הדינמיקה הזוגית שלכם,

גם בפן הזוגי

גם בפן המיני

וכל נקודה על הציר הזה חשובה וכל חוויה, כל מילה, כל מטען וכו' יכולים לשפוך עוד אור.

רק אחרי מיפוי והגדרה מדויקת ואיבחון *אצל כל אחד מכם* מול מה מתמודדים - ע"י איש מקצוע מותאם מומחה ומוסמך בלבד כנ"ל,

ולאחריה טיפול בכך,

ורק אחרי ראיית כלל הזוגיות והמיניות שלכם בצורה *שלמה ומקיפה* -

תוכלו להתקדם ב"ה.

מה לא -

לא הפורום,

לא אנשי מקצוע לא רלוונטיים,

לא אנשי מקצוע שלא מתייחסים ספציפית אל כל אחד מכם בנפרד ורואים מי הוא בכללותו וגם רואים את הזוגיות והמיניות שלכם ספציפית ולוקחים הכל בחשבון,

לא מיקוד רק בחלק מהנקודות ומהסיפור השלם אלא אך ורק היכרות אמיתית, שורשית, מקיפה, עמוקה של כל *התמונה המלאה*,

לא מיקוד רק בטיפול באשתך,

לא מיקוד רק בטיפול בך,

לא מיקוד רק בטיפול זוגי,

לא מיקוד רק בטיפול אישי,

אלא כל המכלול כאמור.

רק כך אפשר באמת להתקדם במקרה הזה.

ואת הסיפור המלא, אבל מעצם הכתיבה עולה לי נקודה.

מגע אינטימי הוא לא בהכרח מיני.

רוב הנשים ישמחו לטבול ולגעת גם אם לא יגיעו בסוף למין.

להתחבק, להתכרבל, אלה דברים שלרוב הא.נשים נעים ומקרב.

זה קורה? אם זה לא מביא ליחסים, היא גם לא נהנית?

אם הייתם בטיפול אני מניחה שהנחו אתכם לאינטימיות בלי מיניות - תקופת זמן שמוסכמת על שניכם שהמגע לא מוביל לשום דבר מעבר.

אם לא המליצו, ומוזר שלא, הייתי מתחילה מהכיוון הזה.

והייתי הולכת לטיפול רגשי מקצועי לפני טיפול מיני ולא לטיפול רבני.

אוהבת נניח מגע נעים בגב ומסאז'ים, אבל שם זה נגמר.

נהנית מזה, אבל לא מינית - רק תחושתית.

משם אין התקדמות.

כאן בפורום כנראה שלא תמצא את מענה שאתה מחפש.

הייתי מתחילה מטיפול אישי ואחר כך זוגי.

להבין על מה זה יושב - א מיניות, טראומה, חוסר משיכה, בעיה דתית - ולפי זה לפנות לגורם המתאים.

גם אם היא מרגישה שאצלה אין בעיה ומבחינתה הכל טוב, עדיין, אתם נשואים וזה חלק משמעותי מהנישואים, ואולי ההבדל בין חברות עמוקה לזוג נשוי, ומן הראוי שתעשה את המאמץ הזה בשביל שניכם ובמיוחד  בשבילה.

וחזר על עצמו העניין של ללכת לטיפול בתשובות, פשוט ניסיתי להבין איזה איש מקצוע ואני מבין שפסיכולוגית קלינית עם התמחות במיניות לכרגע.

אדבר עם אשתי על זה, מקווה שתתחיל בקרוב.

יש היום הרבה מטפלים ומטפלות מיניים ברוח תורנית ממש.

יש זוגות שיש להם מורכבות בנושאים אלו, יש זוגות שיש להם פערים ברצון, בתדירות, בסגנון - להם כל מיני מטפלים כאלו ואחרים יכולים להועיל.

מציאות שמהחתונה אשתך לא רוצה בכלל, בכלל ואתה השלמת עם זה ואינכם מקיימים יחסים בכלל חוץ מפעם בכמה שנים בשביל הריון - זו מציאות חריגה לחלוטין וממילא גם אם בתחומים אחרים אתם 'רגילים', הזוגיות שלכם אינה רגילה בפער.

ספציפית בשאלה שעמה פתחת - אצל רוב ככמעט כל הנשים, המקווה הוא חלק מהתהליך של יכולת להגיע לקרבה לבעל - שזה אצלהן שיא הזוגיות ושיא העונג. אז גם אם אצל חלקן המקווה עצמו פחות מלהיב - יש מוטיבציה. הגיוני מאוד שבשביל ש'המיטות תהינה מחוברות, אז יהיה מקום לילדים', אין מוטיבציה ללכת למקווה ושיחות מוטיבציה של רבנית, או טיפול של איזו מטפלת שעשתה קורס של יום בשבוע במשך שנתיים - לא ישנו זאת.

מאוד מאוד חריג שגבר בגילך לא מרגיש צורך ביחסי מין עם אשה

מאוד חריג שגבר מסתפק בלאונן.  

מאוד חריג שלא הבנת שבכל הפוסטים הקודמים שפתחת אמרו לך כמה וכמה פעמים שהמצב שלך מאוד חריג, מכמה כיוונים.

כתבת המון דברים מאוד חריגים לאורך השנים.

מאוד חריג שאתה מדבר על פסיכולוגית בשבילה כשברור שצריך פסיכולוג גם לך, אולי בעיקר לך.

אמרו לך את זה לפני שנים.

בוודאי שכדאי להשקיע במומחית כמו ד"ר מיכל פרינס

וודאי שלא מטפלת רגילה

וודאי שלא רבנית.

סליחה שכתבתי בצורה נחרצת, נראה שדברים לא ברורים אחרת.

אחרי שהייתי אצל כמה פסיכולוגים ולא הרגשתי שאני מבין למה אני שם - זה קצת לא סייע והרגשתי שאני מבזבז את הזמן.

מה אני אמור להגיד לפסיכולוג? שאני שכלי מדי? אני מרוצה מהצד השכלי שלי ומהצד הרגשי שלי (שגם קיים, לא לדאוג) ואני אוהב את המינון ביניהם.

אתה צודק שאמרו את זה בעבר, אבל תמיד זה היה ללכת לפסיכולוג כי יש בעיה ביניכם.

אני לא יודע מה אני אמור לעשות.

אני חושב גם מהצד של הפסיכולוג איך הייתי מגיב אם מישהו בא אליי עם בעיה זוגית ואומר לי שהוא מרגיש שהוא סבבה עם זה.

זה בעיקר מה שעמד ביני לבין הרעיון ללכת לפסיכולוג, אבל אולי אם אלך שוב למישהו שמוגדר קליני זה יעזור יותר...

זה לא פתרון קסם.

בטיפול צריך גם לעבוד, ולעבוד קשה.

זה כמו שתגיד שהלכת לרופא וזה לא עזר, אבל מסתבר שלא לקחת את התרופות שהוא רשם לך.

עצם ההליכה לפסיכולוג לא תעזור. צריך גם להיות עם נכונות להכיר בבעיה ורצון לפתור אותה. ולא נראה שאתה שם בכלל.

קראתי את הספר שלה לפני שנתיים והיה ניכר שהיא פספסה משהו סופר קריטי שבעיניי פוסל אותה כאופציה לבחור שלנו.

לא אני.

אין לי שום המלצה או דיס על הנ"ל.

כוונתי היתה שכדאי להשקיע בטיפול משמעותי וזה בשום אופן לא מצב שאפשר לפתור בברכה מרבנית (למרות שזה לא יזיק).

על חבר'ה נחמדים ואתגרים בלי בכלל להבין את עומק הבעיה.

שזה היה לגיטימי אלמלא כל העולם הגברי המקביל מכיר את התופעה הזו וחופר עליה בלי סוף. לא להכיר את זה ולקרוא לעצמך פרופסורית ומומחית זה פשוט עוול ועלבון.

בעולם הגברי בגדול זה חפירה של אנשי מקצוע (או "מקצוע") טרום נישואין ולא אחרי (כי בעולם הגדול שאינו דתי גברים כאלה לא מצליחים להגיע לנישואין). אבל זה נושא ידוע ומוכר לפחות 30 שנה (יש לי עליו חוברת בעברית משנת 2004 !) ולכן אני הייתי מופתע שהיא לא מכירה אותו.

הרבה דברים חכמים, אני אנסה לענות ישירות לשאלה שלך-

מה בעצם אתם מפסידים?

אז לדעתי האישית בלבד, דברים ראשונים שעלולים לי (ובטוח יש עוד מלא!)-

אתם מפסידים עולם שלם של אפשרויות לשמח אחד/ת את השני/ה.

אתם מפסידים מרחב אישי-סודי-אינטימי שקיים רק בין שניכם, ומייקר ומקדש את הזוגיות.

מפסידים הזדמנות לקרבה גדולה.

מפסידים הזדמנות לבנות כיף, שחרור ו'משחק' ייחודי רק משלכם.

מפסידים הזדמנות לתת אמון, להרפות, לסמוך זה על זה.

מפסידים הזדמנות לאינטימיות, פתיחות, הכרה מעמיקה של השני.

וכן, זה בהחלט בהחלט חריג.

גם אם כמעט כל זוג עובר בשלב כלשהו משבר סביב נושא המיניות, הבחירה להימנע כמעט לחלוטין- מוגזמת ממש ועצובה.

בבקשה תקשיב לכל מה שכתבו לך, ולך גם אתה לטיפול מעמיק.

לגבי "מה אתם מפסידים" שבסוף חיי אישות זה הרבה יותר מ"פעם בכמה זמן עושים את זה", זה כל האווירה בבית.

אפילו אם בפועל בני זוג מגיעים ליחסים רק פעם בשבועיים נניח בשל עומס טכני ( ולא בגלל ריחוק מהותי) עדיין ביום יום יש נוכחות של חיבוקים, נשיקות, כיפים ועוד מגע שהופך אותם משותפים לזוג.

ככה שאי אפשר להיות זוג רגיל רק בלי אישות, בגלל שזה באמת הרבה יותר רחב מזה.

ודרך אגב, זו גם עוד סיבה לטבול. כל המגע הרומנטי והזוגי גם כאשר הוא לא יחסים מלאים.

באמת יש לכם כאן מסע רציני. ולדעתי שווה להיות בו עם הרבה פתיחות וענוה, ואם יורשה לי גם קצת יותר רגש. כי לא חושבת שזה נושא שייפתר בנוסחא מתמטית כלשהי, זה הרבה יותר מזה.

"שארה כסותה ועונתה".

וזה טבעיות החיים שאדם שוקק לכך.

זה גם מחויבות בכתובה.

בקיצור צריך לראות איך מובילים מהלך שבסופו של דבר תיבנו מכך בכל הצדדים

אבל לאחר עיון בכרטיס

זועק משם דבר בולט.

אתה תמיד מצייר את עצמך כמושלם ואת אשתך כלא בסדר.

נהנה מהתגובות המלטפות - שלדעתי נותנות לך עוד לגיטימציה להמשיך בדרך שלך.

כואב על אשתך - על שניכם כמובן כי הכל משפיע כזוג.

כאישה-

לחיות בלי לקבל רגש. בלי לקבל חיזור.

זה נורא!

מבין השורות שלך עולה שמבחינתך היא די עול.

אתה נהנה יותר עם חברים.

אם לא הייתה מצוות "פרו ורבו" היית חי בקומונה עם עוד גברים.

איפה הצד שלך במה שהיא רוצה??

כ"כ הרבה פעמים היא מבקשת ממך שתחזר אחריה.

עד שהיא העיזה וביקשה דברים מסוימים שיכולים לענג אותה - 

במקום לתת לה אתה מציב לה תנאי שזה רק אם תענג אותך בדבר אחר כרצונך.

מצוות עונה היא על הבעל לא על האישה.

וכמו שכתבו לפניי - 

בלי אינטימיות רגשית אישה לא תצליח להגיע לאינטימיות פיזית.

כתבו לך גם כמה פעמ' - 

תכתוב לה פתקים, תשמח אותה בדברים הקטנים, תראה לה שאתה חושב עליה.

עשית את זה אי פעם??

מהכתוב עולה שאתם הולכים להרבה אנשי טיפול.

אבל אולי לפני טיפול זוגי תחפש מישהו שקצת "ינער" אותך ביחס שלך כלפי אשתך.

שהיא תצליח להסיר חומות, ולהרגיש בטוחה רגשית מולך.

מדוג' שכתבת כל פעם שהיא שיתפה אותך ברגשות שלה או שביטלת או שנעלבת.

אחרי זה כתבת שהיא "בטוב".

מה זה בטוב? אישה יכולה לעשות הצגות. להסתיר את הרגש שלה. בפרט אם היא מאוד מופנמת ורגישה.

שזה מה שנראה ממה שעולה מדברחם שכתבת.

מאחלת לכם המון הצלחה ושלום בית אמתי.

את צודקת בכמה דברים שרשמת - כשחיפשתי להתחתן עם מישהי, חיפשתי מישהי עם אופי דומה לשלי בגדול (חוץ מענייני רגש שבריא שיהיה לאמא של הילדים שלי).

את גם צודקת שהיא כנראה מבקשת להרגיש מחוזרת ואצלי זה יותר בשפת ה"לארגן לך דברים שאת אוהבת" מאשר פתקים ופרחים...

היא פעם אמרה שהיא מסכימה עם איזה סרטון שראינו שאומר שהאישה רוצה להרגיש שהגבר יקרוס אם היא לא תהיה שם.

אמרתי לה שאני לא מסוגל לחשוב בצורה הזו, כי זה מעיד שהגבר לא יציב אם הוא תלוי באשתו עד כדי כך.

אני יכול לשחק אותה כמו הגברים בסרטים שמחזרים אחרי בנות, אבל זה לא אני וזה גם ייראה פייק.

כי אי אפשר להגיע לאינטימיות פיזית בלי רגשית!!!

לחזר אחרי אישתך זה דבר ראשון תתחיל בפייק לאט לאט יבוא טבעי

אתה באמת צריך ניעור רציני שאתה חושב שלעשות דברים בשבילה זה מספיק

מתי קנית לה מתנה עם ברכה?

פתק ליד הארוחת בוקר

השארת לה עוגחה שהיא אוהבת עם ברכה קטנה

רשמת לה אני אוהב אותך באמצע היום?

הגשת לה קפה למיטה עם נשיקה?

כן צריך להבין מה "שפת האהבה" שלה.

האם יש משהו שהיא מבטאת בו אהבה, יותר מדרכים אחרות?

או מגיבה בצורה יותר נרגשת למחוות מסוימות?

יש אנשים שמבטאים אהבה בעשייה פרקטית (כמוך כנראה) כמו לראות מה מקולקל ולתקן, להכין לה אוכל, לסדר את החדר שיהיה לה נעים וכו'

ויש שמבטאים אותה במגע (לא מיני) - חיבוקים, ליטוף על הראש או על הלחי, נשיקה, מסאז' אם היא בעניין וכו'.

או במתנות לא פרקטיות כמו שוקולד ופרחים.

או במילים כמו מכתבי אהבה ופתקים כאלה, ווטסאפ מתעניין וכו'

אין נכון או לא נכון - יש את המחשבה והכוונות מאחורי המעשים, הרצון והאהבה.

ויש לראות מה השני רגיל ורוצה.

יכול להיות שבשבילך לתת לה פתקים זה כמו אוויר, ריק ומלאכותי, ובשבילה לסדר את המיטה או לתקן משהו שנשבר זה כמו חסר משמעות או לא מביע אהבה, היא לא רואה את זה בכלל.

אז שניכם צודקים ושניכם טועים - פשוט מדברים בשפה אחרת ומצפים לדברים אחרים.

וכן יכול להיות שכדאי להתחיל לעשות מחוות אהבה באופן מלאכותי עד שזה יהפוך לך לטבעי, העיקר שתראה שאלה מאמצים שהיא באמת מעוניינת בהם, שזו השפה שלה.

ממליץ לבדוק את השיטה של יונתן ומרים קליין, שתופסים את השור של המחסומים במגנטיות  בין גבר לאישה (שאמורה להיות טבעית) בקרניו.

אני אישית קיבלתי מזה הרבה תועלת.

עוד נקודה שעולה לי עכשיו שאני כותב על זה - אם אתה "מספק את עצמך" לבד, יכול להיות שהתרגלת שזה תחליף ליחסים עם אהובתך.

אז אם תצליח מדי פעם להתגבר, זה יכול מעבר לעניין הדתי, פשוט לפתח יותר משיכה לאשתך, שהיא ה"דבר האמתי" שעבורו נועד הדחף המיני.

אולי קצת פחות לחשוש שהיא לא רוצה, להראות לה שאתה רוצה, ואולי זה יעזור לה להיפתח (אני לא מומחה, ובחיי האישיים לא כל כך הצלחתי עד עכשיו.

ועדיין, אין חכם כבעל הנסיון)...

היו קטעים שחודשים לא אוננתי (בעיקר סביב חגי תשרי ו3 השבועות).

לצערי לא צלח :/

אבל גם אני חשבתי שזה יעזור.

תודה על הניסיון

ומשהו בה ננעל.

אפשר לפתוח, אבל צריך המון סבלנות.

עם 3 ילדים לא יודע אם אפשרי. כי תמיד רוצים מנוחה.

מצד שני תבינו שמנוחה יותר אמיתית תהיה לכם

אם הנושא הזה יבוא על פתרונו, או לפחות יתקדם.

ואל תזלזלו בשום התקדמות.

יש טיפולי לייזר.

וכל מיני לשלוח לאנשי ייעוץ. אני בדעה שמי שבא לשאול בפורום לא מחפש שישלחו אותו לייעוצים.(אבל זה הדעה שלי בלי קשר למה שכתבת לכן לא נאריך)

מה שאני יכול להגיד שתקדישו לנושא הזה

המון זמן. והמון סבלנות. ושבחים על כל הישג.

והרבה עדינות.

אתם תצליחו בע"ה.

זה לא שיש איזה מפתח סודי למישהו שנמצא מעבר להרי החושך.

אתם אם תפנימו שזה מה שיכול לתת לכם כוחות הלאה

לעבור את מחסום "ה7 שנים 3 ילדים."

ותקדישו לנושא את היחס הראוי לו.

ותתמידו. לאט לאט תצליחו.

לכן לעבור חודשיים בלי להרגיש התקדמות, יכול לגמור אותנו.

חינוך דתי חזק לא אמור וגם לא יכול לדכא את הדחף החזק שאלוקים נטע בנו.

כנראה שאשתך צריכה טיפול, אבל זה לא אומר שאתה לא צריך גם כן.

ממליץ, במקביל לטיפול, גם להיחשף לרעיונןת של יונתן קליין כמו שהמלצתי. 

ממש ממליץ לכל המגיבים לקרוא את הכ.א. שלו מההתחלה

בחיים לא הגבתי.

הפעם הרגשתי שאני חייבת להגיב ופתחתי שם משתמש רק בשביל זה.

אצלנו כביכול הבעיה בו.

הוא לא מעוניין ביחסים

ממש מעט. במצטבר 7-10 פעמים בשנה.

יש לנו כמה וכמה ילדים תודה לה' שלפחות זה הגיע בקלות

היינו בטיפולים, יועצים, רבנים וכל מה שאפשר

זה הפך אותי מאישה מלאת אנרגיות,שמחה, רגועה.

לאישה כבויה, שנראת טוב בחוץ אבל מה זה עוזר לי שבעלי בחיים לא החמיא לי?

אישה מתוסכלת, אישה עצובה

אני על טכני בעיקר.

הילדים שלי גדולים מאוד וכבר מתחילים להבין את המצב בבית.

לא יודעת מה הגילאים שלך,

אבל תייקר את אישתך במילים,

תחמיא לה, תחזר אחריה.

אתה תרוויח וכמובן גם הילדים.

אצלנו המצב לא פשוט בכלל,

לא חסר לנו כלום

אני עובדת במקצוע מכובד

וגם הוא.

שתראה אותנו לא תאמין שזה מה שאנחנו עוברים

אבל שיקחו ממני הכל

ויתנו לי בית שטוב לאמא ואבא ביחד

בית של אהבה, תשוקה, משיכה, זוגיות טובה.

אני רושמת לך מהמקום שלי כאישה

שאל תוותר על זה. תלחם הכי חזק שאתה יכול

ההחלטה נראת לך פשוטה וכיביכול יהיה שקט ולא מחלוקות/מריבות

להמשך החיים זה חתיכת שקע.

באיזשהו מקום אפילו קצת שנאה לקחו ממני את הזכות להיות אישה כמו שמגיע לי.

בהצלחה.

תלחמו ביחד! התשוקה בין בני זוג זה אושר שאין לתאר.

קודם כל - תודה על התגובה.

מעניין אותי לדעת אם הוא מודע לכל מה שאת כתבת כאן...

אני שואל כדי שבמקרה שתגידי שלא  אז אולי גם אשתי מסתירה את זה ואומרת לי שמבחינתה אנחנו בסדר למרות שזה לא.

כי כך היא מרגישה בעומס החיים עם ילדים קטנטנים.

אבל כמו שכתבה רק לענות- עדיין התנהלות כזו לאורך זמן עלולה לפגוע מאוד לטווח הקצת יותר רחוק

וגם מודע שמשהו בו לא רגיל,

ועדיין לא עושה כלום.

האופציה להתגרש קיימת כאן כל יום כמעט.

וגם זה לא פשוט.

מוזר לי שאת אומרת לו שאת מוכנה לוותר על כל הקריירה המרשימה שלך ועל ההסטוריה רק בשביל יותר הערכה וחיזור ושזה לא מפריע לו.

לא מגיע כמובן לסכסך חלילה, אבל זה מסוג המקרים שצריך לשלוח מישהו אחר לדבר איתו על זה (דעתי כמובן).

גם לי יש מקרים שאני חושב שאשתי מגזימה  אבל כשאני שומע את זה מעוד אנשים, זה מעורר אצלי תהייה שאולי אני כן טועה.

ואגב,

עד עכשיו כל מה שהצליחו לעורר אצלך זה *תהייה* *שאולי* אתה טועה?

שמע, יש הרבה דברים לכתוב לך, וכבר כתבתי,

אבל אין להכחיש שיש לך אישיות חזקה במיוחד. אנסה ללמוד ממך ביטחון עצמי 

דיברתי בכללי על מקרים שקורים.

כבר היו התייעצויות בפורום שהסבירו לי את הצד שלה ולמדתי מזה.. אני לא טוען שאני תמיד צודק...

כרגע הפער העיקרי זה מה שבפורום טוענים שאישה צריכה לבין התגובות של אשתי כשאני מספר לה מה אומרים לי בפורום...

("אני דווקא מרגישה שאתה בסדר"... "לא רואה סיבה לשנות את זה...").

אני אומר לעצמי שאולי היא לא מבינה כמוני...

*לפעמים*, בהתנהלות עם נשים, אנחנו לא אמורים לשאול אותן בכל דבר "מה דעתן", לפעמים הגבר צריך פשוט להתחיל בפעולות שאולי יעוררו אותה (כמובן בעדינות, וכמובן שאם רואה שלא אוהבת את זה [עדיף שתגיד במפורש] הוא מפסיק).

אלוקים נתן לנו באופן טבעי את החוש הזה לדעת ולהרגיש איך "להתחיל" עם אשה כשיהיה לנו חשק, והחכמה היא להשתמש בו גם מול בת הזוג כשזה מתאים.

אבל בענייני מגע זה מרגיש לי יותר מסוכן.

המרחק ממקום מגע תקין למגע ומקום שאסור להתקרב אליו, הוא לא גדול.

אבל ייתכן גם שאתה צודק.

לדעתי הקטנה לא שווה את הסיכון. בהצלחה.

ותשמור גם מרחק מהעיצה הזו 😅

וואלה אני זוכר את הפוסטים שלך כבר מההתחלה, ותמיד הרגשתי שאין לך הכוונה אמיתית טובה לזוגיות ובטח מיניות, הרבה מגיע באמת ממקום של דוסים יתר והחמרה בנושאים של זוגיות ומיניות שלא עוזרים הרבה..

אני לא מכיר את אשתך לכן אני אתייחס בעיקר אליך.

אני חושב שאתה צריך ללמוד להתנהל עם האנרגיה המינית שלך ולדעת ולהבין לעומק איך זה עובד אצלך ומה הולך שם, ואז תוכל גם להשתחרר ולא לבוא למקום הזוגי מתוך מקום של חוסר או הדחקה בקטע המיני אלא מתוך באמת רצון לחיבור מתוך מקום ריגשי.

אולי בתור התחלה אתם צריכים בכלל לשחרר את המקום של יחסי אישות ובכלל להתמקד במגע נעים אחד לשני ואווירה אינטימית שלא מובילה ליחסי אישות לתת לאשתך את המקום הבטוח, בד"כ, אישה צריכה מקום בטוח ולהרגיש בטוחה בשביל שהיא בכלל תרצה את המקום היותר עמוק, ואין לה את זה כרגע.

לכן אני ממליץ לנסות לייצר מגע נעים ורגשי ולייצר מקום בטוח של אינטימיות זוגית ללא כוונה וללא רצון בכלל ליחסי אישות וכו' זה יתן לכם את המקום שלפתח את החוויות שלכם מחדש, ולא התייחסתי בכלל לקטע של המקווה כי ברור שזה רק סימפתום.

ואתה באמת צריך לשחרר ולא לחשוב על זה בתור פעולה בשביל... באמת לבוא נקי נטו בשביל לייצר חוויה זוגית נעימה ורגועה.

בהצלחה!! 

כבר מלא זמן שיש מגע נעים (בעיקר אני אליה).

הבעיה היא שמשם אין התקדמות כבר מלא זמן.

הכי רחוק שהגענו זה מיכל פרינס שאמרה לנסות עוד טיפה ולשחרר... לא צלח לצערי.

המטרה זה "לסייע לה להגיע לאורגזמה"?

המטרה זה שהיא תרגיש אהובה ורצויה

וברור שאתם צריכים ליווי מקצועי, למרות שהיית כבר ולא עזר

תנסה שוב אל תתייאש

לחזר, להיות רומנטי כמו שהיא אוהבת ולא כמו שאתה חושב, לגרום לה להרגיש מאוד אהובה

ויש היום בכל סופר פארם (או אתר ואהבתם) גם עזרים טכנים, צעצועים שיכולים להביא אתכם כמה צעדים קדימה.

אבל לא בלי קשר רגשי אינטמיות וקרבה גופנית. 

על פי מה שכתבת, נראה שאכן יש לכם בעיה רצינית שחובה שתטפלו בה. כדאי ללא דיחוי לגשת לטיפול אישי בשבילך וכן, גם טיפול אישי לאישתך (אם היא לא מתנגדת לכך)

אם מה שכתבו פה לגבי העבר שלכם הוא נכון, אני מבינה שהבעיה היא כבר שנים ומושרשת עמוק. טעויות שנעשות בתחילת הדרך יכולות להשפיע מאוד גם שנים קדימה ובוודאי שטעויות בנושא רגיש כמיניות. זוג בתחילת דרכו צריך לעשות דברים בצורה עדינה ועם המון רגישות והקשבה.

מתוך המקום שלי כאישה, חשוב לי לומר שלפני שבכלל נוכל להתעורר ולהיפתח גופנית ומינית, וגם בכלל להנות מחיבוק, אנחנו צריכות את הקשר הרגשי, את המקום שבו אנחנו יכולות לפתוח דברים ולספר רגשות, ושהם יתקבלו בצורה נעימה ומקבלת, ללא שיפוטיות.

אחרי שיש בן אדם שאנחנו מרגישות שמקבל אותנו, מבין אותנו, הוא יציב ורגיש, אנחנו מרגישות שאנחנו יכולות לסמוך עליו ולתת בו אמון. שזה הבסיס גם לקשר המיני.

אישה שלא תרגיש ביטחון לא תצליח להשתחרר.

אני לא יודעת איך אתם מבחינת דיבור רגשי, אבל חשוב לבדוק את זה כי כתבת ששניכם שכליים יחסית. יוצא לכם לדבר על קשיים? על רגשות? כשאתם עושים את זה, אתם מצליחים ליצור שיחה טובה ומקרבת, או שזה מתפוצץ כשלא מסכימים?

אם יש מה להשתפר מבחינת הדיבור הזוגי הרגשי שלכם, אני חושבת שזה הצעד הראשון. (כמובן תיגשו לטיפול דחוף! רק חושבת שיכול לעזור לקרב ביניכם וליצור מרחב של אמון וביטחון אחד בשני).

אחרי שיש ביטחון במקום הזה, אפשר לנסות להתקדם לצעד הבא. רק ששניכם תרגישו ביטחון תוכלו להיפתח אחד לשני. ממה שכתבת נראה שלשניכם יש איזו בעיה עם הפתיחות המינית.

עוד דבר שיוסיף להתרגשות ולפרפרים ביניכם זה באמת חיזור. לאישה יש צורך להרגיש מחוזרת, אהובה ויפה. זה צורך אמיתי, וכשאין- זה מאוד חסר ומאוד פוגע.

מתנה פה ושם (ומאוד רצוי עם פתק, אפילו משהו קטן וקצר, אבל מהלב. זה הרבה פעמים משמח יותר מהמתנה ), מחמאות (על המראה שלה, על כך שהתלבשה יפה, שהיא מתוקה, שאתה אוהב אותה וכו'. גם מחמאות על כך שסידרה את הבית וכו' יוסיפו לאוירה הטובה אבל הן לא מספיקות. הן לא מהסוג המחזר כ"כ).

אחרי זה באמת המגע שנעים לכם. אם זה מסאז', עיסויים, חיבוק, להחזיק ידיים, אם מתאים אז נשיקה...

מה שכן, חשוב כל הזמן כל הזמן להיות בהקשבה אחד לשני. ליצור מרחב נעים שיש בו ביטחון לשניכם להגיד אם נעים או לא נעים, מתי זה כבר יותר מדיי, ואם קשה להגיד חשוב לשאול. כשאתה עושה משהו לשאול- זה נעים או לא? זה סבבה או שזה יותר מזה. וכל זה יעבוד רק אם שניכם תרגישו ביטחון ותסמכו אחד על השני. והכי חשוב- ל א ט. להתקדם בנחת וברוגע, בלי שום לחץ.

כל זה כמובן עם ליווי והכל. אני לא מטפלת ולא למדתי כלום, רק מהחיים עצמם ועם ניסיון אישי קטן. 

סליחה על האורך, אבל זה נראה לי חשוב.

אני רק מדגישה שוב- אתם, שניכם, חייבים ללכת לטיפול! זה לא משהו שאתם יכולים להצליח לשנות לבד אחרי כ"כ הרבה שנים, וחייבים להבין מה מקור הבעיה. רק ככה תגיעו לפיתרון בע"ה.

בנוסף, לעניות דעתי, גם אם האישה לא מצליחה להגיע לאורגזמה זה בסדר. אורגזמה זה נחמד כתוספת, אבל אפשר להנות מאוד גם בלעדיה, ואם לא מצליחים להגיע אליה- כדאי להניח לזה, לפחות לכמה זמן ולהתמקד בשאר. לא להרגיש חוסר הצלחה אם לא מגיעים לאורגזמה. הכל טוב. החיבור של שניכם ביחד הוא הכי כיף וטוב שיש. זה לגבי האורגזמה...

במקום שכמעט אין לי השגה בו. ואולי אני כותבת שטויות. אז בבקשה לבחינתך...

אני קוראת את התגובות שלך, גם פה וגם קראתי כשפתחת שרשורים קודמים שלך בנושא.

אתה תמיד פתוח לשמוע ולא נעלב, מסכים לפתח דיון על עצמך, וקודם כל זה מרשים.

מה שאני מרגישה בין השורות

שהרבה לפני עזרים, וסקסולוגיות, ויועצות מיניות, ומיכל פרינס וכל דבר כזה

לי נשמע שהדבר שחוסם אתכם הוא אינטימיות רגשית. אם אני קולטת נכון התחושה שלי היא שזה היה ככה מההתחלה ולא כי נסגרתם אחד כלפי השני בגלל הקושי באישות.

אתה מתאר שאתם חיים בכיף יחד, כמו בסטיז. אבל אחד הדברים שמייחדים קשר של גבר ואישה שנשואים, חוץ מחיי אישות, זה אינטימיות רגשית. 

אני חושבת שיש משהו שגורם לכם להיסגר די בעוצמה אחד מול השני (ואולי זה היה קורה מול כל בן/בת זוג) מבחינה רגשית, מבחינת אמון טוטאלי, מבחינת יכולת לבכות עד טירוף ולהשלים בעוצמה. אני חושבת שזה היה שם די מזמן.

אם אתה שואל, סגנון כזה ישר מעלה שאלה על סגנון הקשר הזוגי של ההורים שלכם, על הילדות שלכם, על תפיסות מאד מוקדמות. וכיוון של טיפול מעמיק פסיכולוגי, ולא רפואי/פיזיותרפיה/ייעוץ מיני.

אישית זה לא מוביל אותי לשאלות על א מיניות, אלא על ניתוק כלשהו פנימי, אצלך או אצלה או אצל שניכם, שמצד אחד לא מאפשר אינטימיות וברור שלא מאפשר יחסים, ומצד שני מאפשר להגיד שאתם סבבה ככה ואתה מסתדר בדרכים שלך והיא בסדר לה ולא מתלוננת.

אני לא יודעת אם זה הסתרה, או הכחשה עמוקה מאד, או פשוט ייאוש כי באמת ניסיתם כל כך כל כך הרבה כיוונים וכל כך הרבה כאב ואכזבה.

אבל אם אני צודקת בתחושה שלי, אני מניחה שבכל המקומות שהלכתם לא באמץ מיציתם את הטיפול עד הסוף, כלומר הדפתם את מה שמעורר שאלה שיכולה להכאיב, לא נתתם לשאלות ולתהליך לערער ולטלטל אתכם. ניסיתם ואמרתם לא הולך, נמשיך הלאה.

כתבת על ללכת לרבנית או מישהי שתחדיר באשתך מוטיבציה

אין כזה דבר

המוטיבציה לאישות בזוגיות ארוכה היא תמיד קשר נפשי עמוק (כמובן אחרי ששוללים בעיה פיזית וכו, אבל זה לא קשור אליכם).

וקשר נפשי עמוק עובר ביכולת לגעת בעצמנו במקומות העמוקים בנפש שהקשר מעורר בנו. גם אם הם מפחידים.

גם לרגשות שליליים יש מקום חיובי, הם מאותתים לנו על משהו בעומק שלא טוב לו. ואם מה שלא טוב לי זה אינטימיות, אז שווה להבין מה ולמה. מאיפה הפחד או הרתיעה או הדחיה. 

מה בתוככם מעדיף להשלים עם חיים שברור לכם שהם חלקיים למרות שהחלק שסובל קיים.

אני לא אומרת, זה ברור למה אדם רוצה להימנע מכאב. כאב דחיה, או כאב של לא להיות מספיק/ה. אבל האינסטינקט הזה גרוע כשרוצים לתקן מהשורש.

מקווה שמשהו ממה שכתבתי יהיה לך לתועלת.

בהצלחה רבה רבה

ואל תוותרו. 

בכי גדול ובסוף השלמה גדולה - זה באמת אין לנו.

מקסימום באסה וניחומים גנריים...

אצלה בבית נראה לי שהיה יותר רגש של ההורים לעומת המשפחה שלי שהיא יותר קרה.

לא מרגיש שאני מסתיר משהו, אבל ייתכן שאני טועה.

אנסה לבדוק את זה גם. תודה

לפעמים יש מנגנונים נפשיים שמגנים עלינו, צריך ללמוד לפצח אותם, לגמרי עם איש מקצוע.

חושבת שבסופו של דבר כל אחד פוגש את זה, כל אחד בתחום שלו, וכל אחד עם רמת הצורך שלו לליווי מקצועי כדי לפתור את זה (כותבת כמישהי שכרגע בטיפול)

קודם כל שיש לך רצון להבין דברים, וללמוד וזה חשוב.

מעלה כמה מחשבות קצת ישירות, מקווה שזה בסדר.

קודם כל, נשמע שיש איזשהו ניתוק בינך לבין כוחות החיים שלך ואולי של אשתך.

האם הייתה משיכה ביניכם לפני שהתחתנתם ועשיתם טעויות? האם חיכיתם להתקרב, להיות יחד?

במידה ולא, סביר יותר שהבעיה כאן היא עוד מלפני (רוב הבעיות שצפות הן עתיקות ומחמירות כשיש טריגר).

ראיתי שכתבת בעבר שלא התחתנת עם הרבה רצון, ואם לא היית צריך לא היית מתחתן, וגם שהיית מסתדר טוב יותר עם גבר.

ובאיזשהו מקום מהתיאורים שלך וגם מהשאלות עולה הרבה מאד טכניות, וקצת ניתוק מההוויה של הדברים.

צריך לדעת שמיניות של נשים וגברים היא שונה, מתעוררת ומתנהגת באופן שונה.

האם אתה *אוהב* את אשתך?

לא אם נחמד לכם, יש לכם דייט קבוע ביומן ואתם מסתדרים.

האם יש ביניכם אהבה.

האם יש ביניכם אינטימיות רגשית? האם אתה דמות להשען עבורה? כזה שתשתף אותך בכאב, שיתן לה בטחון, שידע לחבק? האם אתה מרגיש משמעותי בשבילה, מישהו שהיא נושאת אליו עיניים? מעריכה ומכבדת?

מעבר לזה, מהתיאורים שלך נשמע שאשתך פשוט צריכה להרגיש שאתה משתוקק אליה ורוצה בה, ואיכשהו זה לא המצב.

נשמע גם שבתחילת הדרך היא חיפשה את הקרבה ונדחתה, ויתכן בהחלט שזה יצר בה טראומה.

אני תוהה מה המוטיבציה שלך לדאוג שתהיה לאשתך "מוטיבציה", כשנשמע ממה שאתה כותב שאתה מסתדר ולא דחוף לך.

באופן בריא, בין איש ואישה, בטח כאלה שחולקים חיים וחדר ומיטה, יש משיכה, יש רצון למגע, יש קרבה, ויש כמובן תשוקה לחיבור עמוק שהוא רוחני פיזי ונפשי.

עושה רושם שגם מראש היו כמה נקודות קצת של ריחוק ביניכם, ושמה שעוד כן היה, באמת בגלל הטעויות שנעשו- יצר ריחוק.

חייבת להגיד גם, שבעיני העיסוק הזה כל הזמן בלעזור לה לרצות, לעזור לה שתהיה לה מוטיבציה, "להכריח" אותה לרצות לענג את עצמה (שאצל נשים זה גם שונה בד"כ מאצל גברים) לא נותן מרחב לכוחות החיים שלה שכנראה נפגעו להתעורר.

האמת היא שבעיני נכון כרגע לעצור עם הטיפול המיני ולפנות לטיפול רגשי מעמיק של כל אחד מכם.

אני מניחה שזה נושא שיעלה, אבל נראה שהדחק בעניין לא מיטיב.

נראה שהיא צריכה לעבד את חוויית הדחיה שחוותה

ושאתה גם צריך עבודה פנימה ובירור מעמיק ומקצועי, לא רוצה סתם להעלות ספקולציות על סמך דברים שכתבת.

בסופו של דבר, יש לכם יחד תיקון עמוק, שבע"ה אם תמצאו את הדרך ליצור אותו, לשניכם יהיה טוב יותר יחד ולחוד.

הלוואי וה' ישלח אתכם לשליחים הנכונים.

נשמע שיש בהחלט אמת בדברייך. מקווה שזה יוביל למקום בריא.

אל תוותרו על לחפש את הטוב

עוקבת אחרי הדברים שאתה כותב עוד מתחילת הנישואים שלכם.אני לא מאבחנת אבל קצת מכירה, וחושבת שאולי כדאי לך לשקול לקחת את עצמך לאבחון תקשורת.המקובעות שיש בך,הצורך לברר עם אחרים מה אמורים להרגיש,השכלתנות הקצת קיצונית ועוד כל מיני תאורים שלך על עצמך והצורה שאתה מתנהל מול אשתך ומול עצמך,מעלים את המחשבה של קושי בתקשורת סוג של "על הרצף" שווה לדעתי לבדוק.

לא היתי מסתכנת על אבחון של פחות ממקצועי.

ממילא אם תתגרשו סיכוי גדול שישלחו אתכם לאבחון מסוגלות.

זה כולל גם את זה.

שגם אני ממש רציתי להציע כיוון כזה.

הרבה מתוך מה שכתבת וכן מה שתיארת לגבי אשתך מזכיר אפיונים של תקשורת.

יתכן ושניכן צריכים לגשת לאבחון

אל תסמוך על מה שסתם אנשים אמרו לכם, מדובר פה בחיים שלכם!

יכול להיות שזה יאיר לכם הכל בזוית שונה!

זוכרת גם מפעם אתכם

וגם אז היה די ברור לי שאתה חייב אבחון כזה

יש פה הרבה תסמינים של הרצף האוטיסטי

ואני דוקא אשת מקצוע שעובדת בתחום

בהצלחה!

אם יש מצד הגבר בעניין תסמינים אוטיסטיים, מה גרם לאישה הזו לרצות גבר כזה מלכתחילה. זה לא שרק הוא אשם. יש גם לה צד.

למה היא נישאה לו?

למה נוח לה עם גבר שפחות מתקשר? מה קורה שם?

אגב, מה המקצוע שלך אם את עובדת בתחום?

וזה לפעמים בחירות מהתת מודע.

אומרים שאותה תכונה שאנחנו אוהבים בבן הזוג

זו אותה תכונה שתפריע לנו.

אם מדובר במאבחן שזה תפקידו, אנסה לבדוק באמת. אולי יש איש מקצוע כזה בעבודה שלי.

איבחון תקשורת (הרצף האוטיסטי)הוא לא כמו אבחון שעושה ספיכולוג רגיל.צריך מוחיות לאבחון תקשורת.אפשר להתחיל לברר דרך רופא משפחה.או לברר במכון פרטי.אני יודעת מנסיון בעבודה עם ילדים על הרצף בתפקוד גבוה, שאבחון וטיפול נכון עוזר מאוד לאיכות חיים.המדינה גם מתקצבת בגמלה יפה וכל מיני הטבות משפחות עם ילד על הרצף.כמבוגר, אני בטוחה שאבחון והדרכה נכונים יכולים לשפר פלאים את החיים ובטח את הזוגיות.

מדובר על מעגל שלילי שמזין את עצמו שכולל את הדברים הבאים (ואולי עוד):

חוסר בהנאה

כאבים

תסכול

חוסר בחיבה

ריחוק

חוסר מוטיבציה

צריך איכשהו להתחיל לנסות לעצור את כיוון הסיבוב השלילי ולסובב לצד החיובי.

וכדי לעשות זאת, תצטרכו לפעול בכמה מישורים במקביל.

טיפול זוגי רגשי

אבחון רפואי

פיזיותרפיה

כל אחד מהם לבדו, כנראה שלא יצליח לפתור את הבעיה.

דבר נוסף, ההלכה מכירה בזוגות שיש להם קשיים מעין אלו, ויש פתרונות הלכתיים שעוזרים ליצור סיבוב מעגל חיובי גם בתקופות מאתגרות.

אם אתה מעוניין בהמלצות על מטפל, רופא וכו', אז בפרטי בשמחה..

מה קרה בשבת שאת מפחדת לראות?

הייתי מנחש בצד המשפחתי.

לא חייבת לענות בפורום כמובן. אבל בגדול מחלות באות כדי "לשמור" עלינו מדברים שאנחנו צריכים "עזרה" כדי להתמודד איתם. 

בעלי והילדים הלכו לבית הכנסת ואני קראתי ספרים.. אבל בהחלט מחשבה עבורי

אם יש רופא בקהל- האם אנטיביוטיקה בכדורים "ציפוויט" יכולה לעזור? יש לי בבית

לא שאני מתכוונת לקחת בלי אישור מרופא

(או שכן)

לא שייך להעלות לפה כי זה סוג של לפרסם וגם כי אין לי כח לויכוחים עם @פשוט אני.. .

אם למישהו יש שפעת, הגוף שלו לא מנסה לשמור עליו, הגוף שלו פשוט נחדר על ידי נגיף שמשבש את פעילותו ופוגע בו.

באותה המידה אפשר להגיד שאם מישהו ספג קליע של אקדח, זה כי הגוף שלו רוצה לשמור עליו שלא יהיה לו עודף דם. או אם מישהו ספג פגיעה מפגוש של מכונית, הגוף שלו רוצה לשמור עליו מפני עצמות שלמות.

העובדה שאת הקליע ואת הפגוש רואים בעין ואת החיידקים לא רואים, לא אומרת שהמהות שונה בהקשר הזה. זה הבדל טכני בגלל הגודל של הגורם הפוגע, אך אם אתה לא רואה את החיידק זה לא אומר שיש פה איזה כוח מיסטי ומסתורי.

קודם כל יש חיידקים וכל מה שאתה מתאר.

כשיש מערכת חיסון מתפקדת הם נשארים בחוץ. כשיש חולשה - הם נכנסים פנימה.

מערכת החיסון עובדת 24/7 בסינון מיליוני גורמים שחודרים לגוף בכל יום. יש פתוגנים כל כך חזקים, שאף מערכת חיסון לא יכולה לעמוד בפניהם, בחלק מהמקרים היא תצליח לחסל אותם אחרי שכבר גרמו למחלה ולסבל ובחלק מהמקרים זה ייגמר במוות (למשל וירוס הכלבת יהרוג תוך ימים גם את האדם הבריא ביותר בעולם).

הבעיה היא לא תמיד חולשה של המארח, אלא העוצמה של התוקף.

גם אפוד קרמי יכול להיחדר על ידי קליע, האם זה אומר שהייתה לו חולשה? שהוא רצה להיחדר בשביל לעזור לתקן משהו?

ואם באמת יש מערכת חיסונים חלשה מאיזו שהיא סיבה, אז היא חלשה בכל הגוף. אותם הנוגדנים שהיו אמורים להגיע לכבד אך לא הגיעו בזמן או בכמות מספקת, לא יגיעו גם אל העיניים וגם אל הריאות.

אין דבר כזה שהמערכת החיסונית חלשה דווקא באיבר מסוים. אם היא חלשה אז עוד ועוד פתוגנים יצליחו לחדור, הניסיון להגיד כאילו החדירה תהיה דווקא לעין כי יש קשר למשהו שלא רוצים לראות, מנותק לחלוטין מהדרך שבה המערכת עובדת.

המערכת לא יודעת לקרוא את המחשבות שלנו ולעשות שביתה דווקא באיבר מסוים בהתאם לרגשות והמחשבות שלנו באותו היום.

א. רופא עיניים יידע לעזור

ב. מאוד מאוד סביר שרופא המשפחה לא טועה. אני לא במקום של להגיד אם הוא צודק או לא, אבל אם את לא מרגישה בטוחה - אל תהססי ללכת לרופא עיניים.

אני פשוט לא מבינה למה אחרי 4 ימים של כאבים אודם ונפיחות (אני לא יוצאת מהבית מרחמים על אנשים שצריכים לראות את זה) אין שיפור! הפוך המצב רק מחמיר

תלכי לרופא אחר, ספרי לו מתי זה התחיל, מה אמר ומה רשם הרופא הקודם, כמה זמן עבר, והוא כבר יבין האם זה נורמלי או שדרוש טיפול אחר.

אני אישית *הרבה מאוד פעמים* לא סומך על רופאים. במצב כזה אני הולך לאחד אחר, עד שאני מקבל תשובה לשאלה.

גוגל אומר שאין הרבה מה לעשות חוץ ממה שהרופא עיניים אמר לי לעשות.

אבל אחרי החוסר סבלנות שלו מחר אני אלך להתייעצות בתל השומר

מניסיון הם טובים כי הם תמיד מתייעצים עם מלא רופאים . ככה קשה יותר לטעות.

אבל אם מישהו יודע לגבי הציפוויט אשמח

בדרך כלל זה יורד אחרי כמה ימים. אם לא אז תחזרי לרופא עיניים. אצלי זה נמשך חודש. ואז הרופאת עינים שלי שלחה אותי לרופאת עיניים מנתחת. ממש. היא הרדימה את המקום ופתחה וניקתה ואחרי זה תפרה תפר אחד. לא רוצה להלחיץ אבל זה לפעמים מתפתח לכזו דלקת כך שאין ברירה אלא לפתוח בכירורגי. יש לזה שם ברפואה לא זוכרת מה.

זה לא כואב ולא כלום. גם לא התפר. לא נשארה לי צלקת

שיהיה בהצלחה 

הרופא בקופת חולים יודע להתערב פיזית בגוף כדי לרפא את  הסימפטום. הוא לא יודע לרפא את המחלה מהקצה שלה.

למען הסר ספק: אני לא נגד ללכת לרופא כשחולים. זה בסדר. וגם לקחת תרופות זה בסדר וצריך. אבל יש עוד אפשרות שיכולה למנוע את המחלה או לקצר אותה.

אם יש לכם התקף לב, לכו לחדר מיון.

לרפואה המערבית אין מענה להרבה מאוד סוגים של מחלות בעיקר אלרגיות למינהן. הכדורים שלהם (יודע, ניסיתי במשך עשור) פשוט לא עוזרים וגם הניתוח לצריבת האף כדי שלא ינזל גם הוא לא לגמרי עוזר. ושם יש מענה אחר וזה גם בסדר.

ומה עושה אנטיביוטיקה לאדם עם דלקת גרון? רק מחלישה את הכאב או גורמת לחיידקים להתפרק ולהיספג לעולם שכולו טוב?

ומה לגבי הקרנות שמחסלות תאים סרטניים?

הרפואה המערבית יודעת להשתמש ברעלים ובהקרנות בשביל להרוג את הסרטן יחד עם חצי גוף. היא לא "מרפאת" אותו. היא פשוט הורגת אותו באלימות.

זה בסדר כשאין לנו פיתרון יותר טוב ולמען הסר ספק כשיש סרטן הולכים לבית חולים.

ועדיין - אבל היא לא יודעת להגיד למה פתאום הופיע סרטן אצל אדם ספציפי ולמה באיבר ספציפי.

אנטיביוטיקה קצת חריגה פה ובאמת הורגת את החיידקים. דבר  שהוא במקור תפקיד של מערכת החיסון הבריאה. אני לא נגד כשצריך. אבל פשוט צריך לדעת.

זה שלרפואה מבוססת ראיות עדיין אין תשובה לכל השאלות,

לא אומר שיש שיטה שלא מבוססת על ראיות שיודעת יותר טוב.

והפכת אותו כבר ממש למיסטיקה.

רגע אחד היא לא רצתה לראות משהו, אולי, המצאנו את זה הרגע, ואז למחרת היא כבר עם שעורה בעין?!

נו נו

במצב כזה גיליתי אלרגיה לחומר של המגבונים. החלפתי חברה והכל עבר תוך יום.

שורף לך יותר אחרי הניקוי/ הטיפות?

תחליפי חברה. לי של דוקטור פישר היה טוב

המגבונים אמורים לתת הקלה רגעית

מרגיע מאוד

גם המגבונים של דר פישר מכילים גם קמומיל.

והמצב השתפר. היום בבוקר הצלחתי לפתוח את העיין.. מקווה שמגמת השיפור תמשך. מאמינה שכן אבל אםלא אז בהחלט אלך למיון. תודה רבה לכולם

עד גיל 3. עם כולם.

בפועל

את הגדול שלחתי בגיל 9 חודשים

אמצעי בגיל 4 חודשים

קטן בגיל חצי שנה.

גיל חצי שנה מוקדם מדי לדעתי.

אבל שוב,זה תלוי אם את עובדת או לא.

זה גיל שהם מתחילים לפתח מיומנויות חברתיות

בפועל הכנסו אותם מוקדם יותר מטעמי עבודה

זה שלב שהם מתחילים להיות יותר מודעים לחברה ונהנים יותר ממשחק עם ילדים אחרים בגילם, ובמקביל שלב שבו מתחילים במעון או אצל המטפלת גם ללמד ולעשות יותר דברים. אבל כנראה שנשלח מוקדם יותר כי שנינו עובדים..

גיסות לא חסינות מקנאה. גם לא אחיות. על ענייני כספים ועזרה, לא רואה סיבה לשתף אף אחד. בטח אם זה לא סימטרי. את לא אשמה שיש לך כמובן, ב"ה ושיהיה לבריאות, אבל אל תסמכי יותר מדי על אנשים סביבך שישמחו במה שיש לך ולהם לא

לב שבור זה דבר קשה ומאתגר מאוד.

איך הקשר עם שתי הגיסות השניות?

בהנחה והוא טוב אז לשמור אותו ככזה, להיות איתן בקשר שיכירו אותך טוב, זה רק יעשה לך מקום חיובי אצלם ואצלך.

תחזקו את התא המשפחתי הקטן שלכם. לא צריך להיות בקשר שלילי בכח.

אני לא יודע איך זה הגיע אלייך אבל אולי באותה הדרך להעביר אליהן חזרה שכל מה שחושבות (בעיקר בתחום הכלכלי אם זה מה שמפריע) הוא לא נכון, אולי אפילו לנסות להיות איתן בקשר יותר קרוב אבל עם כל אחת בנפרד כדי שיכירו אותך טוב יותר.

בכל אופן אם לא הולך והן עושות לך רע פשוט תקחי מרחק במידה מסויימת

כדאי להחליף.

בהצלחה עם הגיסות ובכלל. 

להיות פה אנונימיים

כדי לשתף בנוח דברים אישיים

הן חושבות שאת עשירה, למה זה דבר רע? בעיני דבר טוב. בקרוב אצלי 😆

קורה שבמשפחה מדברים אחד על השני. זה אולי לא טוב, אבל בסופו של דבר זה משפחה. אם אין איזה מריבות מוגזמות, לא הייתי לוקחת את זה ללב. אז אמרו ככה או אחרת, נו, לא קרה לך שדיברת על אדם אחר אפילו שאת אוהבת/ מחבבת אותו? תמיד יש ביקורת על אחרים. זה לא גורע מהמשפחתיות או מהחיבה אחד לשני. אפשר רק ללמוד מזה על עצמינו, מה לא לעשות לאחרים. מאמינה שאם תמשיכי לאהוב את עצמך כמו שאת ולהיות בטוחה במקום שלך במשפחה, בלי לשפוט אחרים על התנהגויות או אמירות, זה יקרין החוצה. 

כן יש בזה מן האמת

תודה הכנסת אותי לפרופורציות

ממש לקחתי את זה קשה אתמול 

רק תדעי שזה שמדברים מאחורי הגב

לא בהכרח אומר שהן לא אוהבות אותך או לא מעריכות אותך

לפעמים אנשים מלכלכים גם על אנשים שהם אוהבים

בעיקר כי מקנאים

בגדול - להתעניין בשלומה, אבל להתעניין באמת, לא כמו שאנשים שואלים מה שלומך ובכלל לא מקשיבים לתשובה. להתעניין מה יעשה לה טוב, להתעניין (שוב, באמת) איך עבר עליה היום וכד'.

אבל ספציפית  - לא פירטת מה זה 'לא הרגישה טוב'.

אם היא קדחה מחום או הקיאה שוב ושוב - מובן לבד שצריך לבטל.

בגדול, תתפוס אותה לשיחה בזמן רגוע ותסביר לה שמה לעשות, אתה לא בוחן כליות ולב ולא קורא מחשבות. אם היא רוצה לשנות משהו שכבר סוכם - שתגיד בפירוש.

בהצלחה 

היא לא מעיזה להגיד את זה. וכידוע, כל מה שלא אומרים מתנהגים. כלומר תנסה לחשוב מה הסיכוי שהיא פשוט נהיית חולה (באמת, אני לא טוען שהיא משקרת!!!) כדי שאתה תעשה מה שהיא מבקשת. כמו שאמרת - היא לא  רוצה לצאת האדם הרע.

האם היא רצתה / הסכימה מראש שהחבר אמור להגיע? כלומר, זה היה על דעתה?

מרגיש לי שהיא מצד אחד אומללה ומצד שני משחקת פאסיב אגרסיב. כלומר לא משנה מה שתעשה היא תהדוף את זה ותרגיש שאתה "לא עושה מספיק". ומהצד שלך אתה פשוט רוצה שזה יקרה (שהיא תרגיש מרוצה) אבל בדרך לשם יש משהו שאתה  מפחד ממנו בצדק או שלא בצדק.

גם זה שהיא "חולה ומתפקדת כרגיל" זה נורה אדומה בעיניי. כלומר, משהו קורה שם ואם היא הייתה כותבת פה הייתי מבקש ממנה להתבונן.

של שני בני הזוג, בלב שלם.

ממה שכתבת - נראה שלא שאלת אותה לפני כן אם היא מוכנה שתזמין את החבר הזה. וגם אם כן שאלת אותה - היא לא הסכימה בלב שלם.

ומכאן מגיעים לכלל השני: לא להחליט דברים באופן כללי בלי לקבל הסכמה של בן הזוג.

ברגע שתשאל אותה על כל דבר שאתה רוצה לעשות (ומשפיע על שניכם/על הבית) ותתייעץ איתה מתוך כנות לקבל את מה שהיא מבקשת - היא תרגיש שאתה רואה אותה.

זה מה שנראה לי, על רגל אחת.

(ובאופן כללי, נשמע שכדאי לכם ללכת לייעוץ אצל איש מקצוע טוב כדי לדבר על כל הדברים האלה ולקבל "כללים" לזוגיות טובה.)

זה לא ממש משנה הרעיונות שלנו, היא צריכה להבין מה גורם לה להרגיש טוב. 

זה לא התייעצות שלך, אלא בעצם אשתך שואלת - איך אני ארגיש שאני חשובה לו? וזה שאלה שלא ממש אפשר לענות עליה. 

כשאדם לא מובן לעצמו, איך יהיה מובן לסביבה?

אתם עוד לא עשיתם את הסוויצ' בראש

שאתם משפחה ולא דירת תיכוניסטים

אם היא לא מעוניינת באורחים או היתה מעוניינת והתחרטה, מהצד שלה היא צריכה להגיד לך במפורש ולא לשחק נחש נא.

ומהצד שלך, אישתך באמת צריכה להרגיש קודמת לכל, ובמידה והיא לא רוצה, גם אם לא נעים, אתה צריך לדאוג לה במקום הראשון.

אבל אם אני זוכרת היחסים אצלכם מורכבים בלי קשר ואולי קשה לכם לקרוא סיטואציות אחד של השניה.

אאלץ לתת לה לתקן אותי ואז ארשום את התיקונים.

היא רמזה

ואתה הבנת

אבל לא רצית לבטל

בגלל ההרגשה של החבר

היא מבינה שהיא פחות חשובה

כי ההרגשה של החבר יותר חשובה משלה

היא צודקת במבט שלה

אתה צודק שאתה רוצה שהיא תדבר בצורה ברורה ולא ברמזים

יש הרבה אנשים שמדברים ברמזים ויש הרבה אנשים שלא מבינים רמזים

מספיק שאחד מבני הזוג עושה עבודה בנושא

מדבר באופן ישיר

ומברר צרכים וסיטואציות באופן ישיר עם השני

והיא צריכה לעבוד על להכיר את עצמה ולהביע את עצמה ברורות

ואתה - לגלות רגישות ולשים אותה בראש סדר העדיפויות. היא לא צריכה להיות מאוד חולה כדי לא לארח. ועם זה שהיא אמרה לך שהיא לא תגיע לארוחה (מה זה אומר בכלל לא להגיע כשאתה מארח בבית שלך?) היה אמור לגרום לך להבין שאתה מחזלש אותו

אגב,מי עשה הכנות ובישולים לאירוח הזה?

כייף פנק אותה

תתנצל תהיה גבר

יאלה דף חדש 

יום כיף - ודאי, באהבה

להתנצל - איך מתנצלים כשאתה לא מאמין שעשית משהו לא בסדר? אפשר להקדיש רע על המצב, אבל להתנצל מבחינתי זה אומר שפעלתי לא נכון (עקב רשלנות, רוע לב וכו) והייתי פועל אחרת.

אבל אני לא מרגיש שפעלתי ברשלנות או רוע לב...

ואז אני מרגיש שאני משקר.

אני מצטער ומתנצל שמה שעשיתי ציער אותך ופגע בה.

זה לא כי אתה אשם, או כי בהכרח עשית משהו לא בסדר (לפעמים כן ולפעמים לא)

אלא כי לא רצית שהיא תרגיש רע ושיכאב לה. רצית שתרגיש אהובה ותשמח וזה לא המצב

מאחורי הקלעים, שאשתך, כמו רוב הנשים רוצה וצריכה להרגיש שהיא במקום הראשון בשבילך.

יותר מכל חבר, יותר מהאי נעימות שלך, יותר מכל דבר אחר.

טוב ששוחחתם על מה שהיה.

אפשר להתנצל על זה שלא מספיק הבנת את המצב,

אפשר להביא לה שוקולד או להכין לה מרק וארוחת ערב למיטה ולהגיד שאתה אוהב דואג ורואה אותה.

כדאי לבקש שבפעם הבאה תגיד לך אם היא לא רוצה או כן רוצה משהו, ובמקביל תנסה להבין מעבר, שאם אשתך לא מראה שהיא באמת בעניין או רומזת קצת משהו כנראה שהיא לא...

או לודא דברים בצורה ברורה בלי ללחוץ משום כיוון, אלא להגיד שתגיד באמת מה נכון בשבילה ואתה תסתדר, כי היא הכי חשובה. 

(מציינת שכל זה בהנחה שמבחינת שניכם זה סבבה שאחד מכם מזמין מישהו בלי הסכמה רצון ונכונות של הצד השני, בלי קשר לחולה או לא... 

יש זוגות שזה ממש סבבה ומסוכם אצלם, אצל הרבה מהזוגות ממש לא, ואם לא אז להתחיל מזה: לשאול אם בא לה שיבוא חבר שלך)

בעומק הדברים-

מרגיש שאשתך כמו רבות וטובות לא מרגישה בתוכה שאתה באמת דואג לה ורוצה שיהיה לה טוב (על אף שניכר שאתה קשוב ומשתדל להיות עבורה), ורוצה לדעת מה טוב לה, ולכן תגיד לה: אני ממש אשמח לדעת מה יגרום לך להרגיש ככה וככה, אני ממש רוצה שתדעי שאת יקרה לי.

אני ממש רוצה לדעת אם משהו לא מתאים לך, את חשובה לי ואני לא רוצה לעשות משהו שיגרום לך צער.

נראה שהיא זקוקה ללגיטמציה לזה, כי היא לא לגמרי מביאה את עצמה....

(אם היא הייתה פונה הייתי ממליצה לה ללמוד להבין את צרכיה, להקשיב להם, לתת לעצמה לגיטימציה להביא את מי שהיא ולתקשר אותה... אבל אתה פנית אז מנסה לתת מהכיוון שלך)

אבל במקום לדבר על האירוע אגיד לך מה דעתי על אירוע כזה, כי לטעמי אלו משחקים שעובדים (ומשוחקים) בתקופה מאוד בוסרית של הזוגיות ומגיע שלב שזה פשוט לא מתאים.

דבר ראשון והכי בסיסי, אתה חייב להפנים שאשתך היא 50% בבית וזה הבית היחיד שלה ואתה הבוגר הכי חשוב לה ושהכי מצופה שיחשוב עליה וידאג לה. לכן אם היא אומרת משהו זה כפתור אדום וזה מה שאמור לקרות. נקודה.

היא לא רוצה את הבן אדם, אתה אולי יודע למה ואולי לא, אבל זה הבית שלה ולרוב האישה שותפה משמעותית בהכנת השבת. אז למה זה מגיע לה? ולחבר אתה פשוט אמור להגיד "מצטער, זה מפריע לאשתי". תאמין לי אין שום גבר שיתווכח איתך אחרי אמירה כזו.

דבר שני וחשוב לא פחות, זה שעם כל הכבוד לה ויש הרבה כבוד, אין שום לגיטימציה למצב שהיא מנהלת אותך. אם לא הבנת רמז - זה גם בעיה שלה, ואם היא הכניסה אותך לקונפליקט - זה גם בעיה שלה. כל עוד אתה רוצה להישאר שפוי, בבקשה תימנע ככל האפשר מסיגול של תחושות אשם והלקאה עצמית. זה לא יעשה טוב לאף אחד, בהנחה שאין שום נרקיסיסט/ית בסביבה.

תסלח לי, אבל אתה לא אמור להוכיח לה שהיא חשובה לך ואתה אוהב אותה וכו וכו - אתה פשוט אמרו להיות כזה, ואם אתה לא כזה - אז שום הוכחה לא תועיל (לא לה, וגם לא לך). אם היא דורשת ממך הוכחות (והפעם לא ברמזים), יש כאן שאלה גדולה מה באמת היא רוצה ממך. לא לחינם כולם פה היו בצד שלך, למרות שבעולם הפמיניסטי המשוגע שלנו הציפייה הייתה שונה לגמרי.

אז כן, היא יצרה קושי וצריך להבין את שני הצדדים. בטווח המידי ברור שאמורים לבטל את החבר, אבל במקביל, בטווח די קרוב אמורים שיחה בנושא. להבהיר את הקושי שלך ולנסות להבין אם כל מה שהיא רצתה זה שבת אחת של שקט, או שהמטרה הייתה איזה מטרה כללית של "תוכיח לי שאתה אוהב אותי (ואם תרצה: אני צריכה אותך קטן, חלש, מנוהל, מתנצל, סובל, מוכה)". ולדבר על זה, שכל צורך שעולה - אומרים אותו. זה בסדר גמור אם היא רוצה למעוך אותך, רק שתגיד את זה כדי שתדע את זכויותיך.

אבהיר שלאחר שאמרתי לה מה שנאמר כאן היא טענה שבאמת לא הפריע לה שיגיע האורח, היא גם הייתה נהנית אם הייתה מרגישה טוב.

בעיקר מפריע לה שלא הצלחתי להבין את הרמז שהיא אמרה.

היא טוענת שהיא אמרה: "הלוואי והוא לא היה מגיע", אני לא זוכר דבר כזה.

אני רק זוכר שהיא ביטלה אורחים אחרים מארוחת צהרי שבת וחשבתי שזה בגלל שהם היו יותר מדי (3, כולל אחת שהיא לא מכירה שהוזמנה על הדרך) ולא בגלל שהיא לא מסוגלת אפילו לאורח אחד.

אבל בכל מקרה אמרתי לה - "למה לא אמרת בפירוש 'אני מתנצלת, אני יודעת שאתה רוצה לעזור לו, אני כרגע לא מסוגלת. צר לי, אני חולה, בבקשה תבטל אותו' והיא טענה שהיא לא רוצה לצאת האדם הרע ש*בגללה* זה קרה ואמרתי לה שזו בקשה ממש לגיטימית ושגם ככה אני אחשוב שזה "בגללה" (כלומר בעקבות המחלה שלה שבוודאי לא ציפתה לה) גם אם אני אבטל בעקבות רמיזות שלה.

משם זה קצת התדרדר...

רקע:

אני אוהב להתנדב הרבה בכמה ארגונים שדורשים משמרות לילה או חלוקת מזון אחרי שהילדים יוצאים מהגנים, אבל בעקבות הילדים והגילאים הקשים אני כבר כמעט ולא מתנדב (אפילו לא לילה אחד בחודש).

ושם, במודע, אני אומר לעצמי: "אני לא מתנדב כי קשה לה עם הילדים, היא לא מצליחה להסתדר איתם, היא צריכה עזרה".

אני מתבאס על המצב, מתנדב כשאני יכול, אבל עושה את זה.

היא חשבה שאני הפסקתי להתנדב כי אני מבין שהילדים הם לא רק שלה (ברור שלא!) ושגם אני אחראי עליהם.

הבהרתי לה שיש הבדל בין לילה אחד בשבוע שהייתי מקווה שהיא תסתדר לבין מה שאני הייתי רוצה לעשות בתכלס והיא נעלבה שאני שוב מאשים אותה שבגללה אני לא מתנדב

אבל אמרתי לה שזה בדיוק מסוג הדברים שקיבלתי וזה בסדר  שבהם היא אומרת: "קשה לי עם הילדים, קשה לי ברמה של להיות איתם אפילו לילה אחד - בבקשה אל תתנדב יותר עד שתהיה לי תחושת מסוגלות לזה" ואז אני יוצא לאיזה לילה פעם בחודשיים שאחריו אם אבקש שוב לצאת ללילה, תהיה תגובה של "אבל יצאת כבר, כמה אתה עוד רוצה לא להיות לילה בבית ולעזור??"

סליחה על החפירה, כמו שאתם מבינים מדובר בעניין מהותי יותר.

בקצרה:

היא מבחינתה הרגישה שההתנדבויות שלי יותר חשובות לי ממנה, אז באמת הפסקתי איתם כדי להבהיר שלא ולסייע.

אבל היא מתבאסת שאני בתת-מודע "מאשים" אותה בזה ולא מתייחס לזה כעניין שלי.

כלומר - היא ציפה שאגיד:"אני לא מסוגל על לחשוב להתנדב/להזמין אורח במצב הזה" ושהיא לא תצא הגורם הבעייתי.

קול חיצוני שעושה מה ש'נכון' (לא להתנדב, לארח את הגרוש עם הילדים)

וקול פנימי שכועס (אני רוצה להתנדב, אני רוצה שהעורח לא יבוא) ו'אסור' לבטא אותו, אז אתם מתנהגים אותו ומשליכים את האשמה אחד על השני.

יש לי הרבה חומר על האתגר המצוי הזה. אבל תדע לך שהגרך לשם לא קלה וכוללת יכולת להפריד את עצמך ממנה ולהציב לה גבול רגשי, יחד עם להיות האדם הטוב שאתה רוצה להיות, בזמנים אחרים.

מאוד מפתיעה בעיניי.

אני קוראת ולא מצליחה להבין את נקודת המבט: מה? לא להיות בבית בלילה זה ממש *לא* סבבה. גם אם זה אחת ל-.

בתפיסה שלי, שעבורי היא ממש ברורה ומובנת מאליה, הכיוון צריך להיות שאם אשה מחליטה שמתאים לה והיא מקבלת בשמחה שבעלה ייצא להתנדבות כזו פעם ב-, אז היא נתנה לו מתנה וצריך להיות בהכרת תודה על זה. ממש זרה לי הציפיה כאילו זה סטנדרטי ומובן מאליו שאשה צריכה להיות מוכנה לזה (מדברת על חיים שגרתיים ולא על זמן מלחמה ומילואים שזה כבר נושא אחר). כמובן זה גם לכיוון ההפוך, אם האשה רוצה לצאת - פשוט כתבתי מתוך המקרה כאן.

באמת מסקרן, אם אשתך היתה רוצה לצאת פעם בשבוע להתנדב בלילה, זה לא היה מפריע לך?

כמו שהדגשתי, אני כותבת את נקודת המבט שלי, וניסיתי להבהיר כמה היא מתהגשת עם נקודת המבט שהוצגה בהודעה שלך. זאת מכיוון שנשמע לי שאשתך גם היא באותה עמדה כמוני, וייתכן שכל אחד מכם לא מצליח לקבל את העמדה של השני ואת העובדה שעבורו היא ממש טבעית ומובנת מאליה.

הבעיה זה לא ההתנדבות, אלא שהתת"מ שלו מרגיש שהוא מקריב את כל החיים שלו עבור הבית. אז הוא עושה מה שהיא מבקשת ובמקביל "כועס" עליה.

אם זה היה בלב שלם לא הייתה שום בעיה.

והיא נפגעת שזה לא בלב שלם.

שאני עושה את זה "בשבילה" ולא כי זה חשוב למען הבית.

אם אשתי לא הייתה לילה בשבוע בבית לצורך סיוע לזולת - הייתי משבח אותה על כך ביותר.

היא מקריבה לילה ללא שינה בזמן שאני ישן ופעם ב (אם בכלל) צריך להתעסק עם בכי.

אם היא תחליט לא להיות לילה בשבוע כדי לצאת עם חברות עד 5 בבוקר - זה יהיה לי מוזר, אבל אתן לה את זה בשמחה רבה, כי חשוב לי שהיא תהיה שמחה.

אני מבין שאני צריך להגיד לה תודה ולהעריך אותה על זה שהיא עם הילדים, אבל זה בעיקר בגלל שלה *לא* חשובה ההתנדבות כמו שלי היא חשובה ולכן היא באמת עושה לי טובה.

כשאדם עושה משהו שהוא לא כזה מעריך בשביל בן הזוג, זה באמת ראוי להערכה ולכן אודה לה על זה.

שרק אתה יצאת בלילות

זה אומר שאין איזון

אתה יוצא והיא צריכה להתאמץ

היא לא יוצאת ואתה לא צריך להתאמץ

אולי אם היא תצא עם חברה  לחופשה של כמה ימים

היא תהנה

אתה תתאמץ

אולי יתמלאו לה מאגרי הכוח והיא תסכים ללילה או יותר של התנדבות

הפילוסופיה על הערכה

לא מחזיקה מים בקונפליקטים זוגיים

פתרון קונפליקטים

מעבר להבנת הצורך של שני הצדדים

מגיע מאיזון

כי לי לא מפריע להישאר עם הילדים.

יש לה ספורט איזה 4 פעמים בשבוע, סרט עם חברות פעם ב3 חודשים.

דווקא בזה היא מאד מעריכה. אמרה לי פעם שהיא מרגישה רע שאני לא עם תחביב ורק מפרגן לה לצאת.

אבל זה לא מחזיק מעמד הרבה זמן.

לצאת לספורט זה בסיסי

סרט ב3 חודשים זה מעט מאד

אתם נמצאים זמן שווה עם הילדים כל יום או שמישהו יותר?

לתחזק גוף ונפש

נכון שזה לא נחשב סטנדרטי

כי רוב האנשים לא עושים ספורט בצורה קבועה

זה לא הופך את הספורט לבילוי

זה בסיסי לחיים למי שמודע לזה

(אני יוצאת לעיתים לספורט יותר מ4 פעמים בשבוע

היו זמנים שזה גם כלל נסיעה למרכז ספורט

בעלי לא העלה על דעתו שזה בילוי או יציאה)

יש לה קושי עם עצמה - לתת לעצמה מקום.

היא לא הרעה אם היא מבטלת אורחים כשהיא חולה, אפילו לא אם היא מבטלת סתם כי לא מתחשק לה.

זה לגיטימי לגמרי, וזאת לגיטימציה שהיא דבר ראשון צריכה לתת לעצמה.

שהיא "שווה" את הביטול הזה, שהיא שווה את הימים שאתה לא מתנדב - ולא רק בשביל העזרה עם הילדים, גם סתם ככה כדי לשבת איתה.

היא לא הרעה שהורסת לצדיק שרוצה להתנדב.

היא אישה שצריכה מקום, וראויה לזמן לעצמה ולזמן איתך, לשבת שקטה ללא אורחים, לדאוג לטובה שלה לפני שהיא דואגת לאדם שרוצה להתארח.

אולי היא מצפה ורוצה שאתה תתן לה את המקום הזה, המקום שהיא לא מצליחה לתת לעצמה בלי שיפוטיות.

לשניכם יש עבודה כאן.

אולי צריך לעשות כאן למידה שהיא ראויה, והצרכים  שלה חשובים גם על פני אלף טובות ועזרות לזולת.

אני מדברת על צרכים ורצונות שהם באמת שלה, לא בגלל הילדים ולא בגלל חולי, גם ערב רגוע עם הבעל על פני התנדבות.

זה מה שעלה לי כי במשך שנים גם אני הייתי כזאת.

השאלה היא אם החלטת שאת לא ראויה כי הקטנת את עצמך (לא נראה לי שהיא כזו) או כי בעלך עשה מעשים שהקטינו אותך?

שאנחנו מביאים איתנו מהבית ולתחושתי נפוצה יותר אצל נשים.

אבל נראה לי שיש משהו בהתנהגות שלך שבדיוק לוחץ על הנקודה הזאת.

גם אתה כנראה לא רואה באמת צורך במקום הזה שלה, ומוותר בלית ברירה על ההתנדבות,

ונשמע שגם לך יש קולות (אפילו פנימיים) ששופטים אותה על חוסר היכולת שלה להתמודד לילה אחד לבד, שמצטרפים לקולות האישים ששופטים אותה ממילא.

אני לא יודעת אם פגעתי בנקודה.

זאת פרשנות מחוויה אישית שלי, שאמנם העבודה היתה בעיקר עליי, ללמוד לתת לעצמי מקום, לבקש בפה מלא, להיות לטובתי גם במקרה שמישהו אחר "יפסיד" ולמלא את הצרכים שלי בלי שיפוטיות, אבל העובדה שבעלי עשה את זה בשבילי כל הזמן (כלומר ראה את הקושי שלי ואף פעם לא שפט או הקטין צורך) עזרה לי המון.

היא אומרת לך ואני לגמרי מבינה: שהילדים הם של שניכם, שניכם אחראים לטפל בהם ולשמור עליהם, זו לא היא שקשה לה וצריכה עזרה.

ואם אתה רוצה להשאיר לה את חלק האחריות שלך, וללכת לקחת אחריות שלא שלך במקום אחר, זה לא כי היא בעייתית ולא מסתדרת כמו שאולי משתמע, אלא כי זה דורש ממנה לקחת יותר אחריות ומאמץ, שהם כרגע כבדים עבורה.

אולי כי אתה לא מכיר באחריות שלך, אולי כי אתה לא מעריך את המאמץ שהיא עושה לאפשר מדי פעם, אולי כי בעיניה זה לא מספיק חשוב או בגלל הגישה שלך.

נראה שבשני המקרים היא אומרת בעצם, אני רוצה שתהיה מחוייב בעומק להבין אותי ואת הצרכים שלי, ולשים אותם במקום הראשון, כשבעצם אתה שם במקום הראשון את מי שצריך מתנדבים, או את עצמך, או את החבר, ולא מספיק רואה אותי ודואג לי.

וסה"כ נשמע שזה באמת המצב. כלומר אתה לא הולך להתנדב ומתבאס עליה שהיא לא משחררת ולוקחת את העול עליה, ובאיזה שהוא מקום מוציא אותה לא בסדר כשהיא רואה ומביאה את הצרכים שלה. ואז גם מאשים כשהיא לא אומרת לך אותם רק רומזת.. 

נשמע שיש ביניכם המון שיח מנטלי שמגיע לדיונים ותתי דיונים, ופחות שיח של לב והבנה, וזה ממש חבל. ממליצה לקבל עזרה בתחום.

השאלה למה הוא לא מתנדב - בגלל הילדים או בגלל אשתו.

כמטפלת את בטח יודעת שזה הבדל שמים וארץ.

זה סופר חשוב לצרכי אוורור של הנפש ולצאת מהלופ של בית-עבודה-בית. היא כנראה לא לגמרי מבינה את זה או לא רוצה להבין את זה והוא לא מעז להביע את הצורך שלו מעל השולחן אז זה לא מדובר.

ואני רוצה להגיב מנקודת מבט של אישה שהיתה בזוגיות שבה החלק האינטימי היה חסר-

שום דבר שתעשה לא באמת ישנה לה את התחושה הזאת.

זה לא האירוח, לא ההתנדבות, לא היציאות שלך ולא שלה.

משהו בסיסי מאד מאד בקשר שבין איש לאשתו חסר אצלכם

ומשם הכל רעוע ולא יציב במהות הפנימית של הזוגיות.

כי אינטימיות פיזית היא לא רק לצורך הנאה, אלא לצורך חיבור של הנשמה. זה כוח החיים, לא רק הכוח להביא חיים חדשים, אלא עצם המעשה הוא כוח החיים וכשיש אינטימיות בין איש לאשתו

יש יכולת לדבר על דברים, לא רק לרמוז.

יש תחושה בסיסית של 'יש לי מקום ואני ראויה' שהוא רק ביניכם, ושום אירוח או יציאה להתנדבות לא ישנה את המקום הזה.

אבל אצלכם המקום הזה חסר, ולכן כל דבר מערער את התחושה של 'רואים אותי'

כי אתם לא מצליחים 'לראות' אחד השני באינטימיות. 

מרגש מאוד לקרוא

עשית דרך מיוחדת וזה מיוחד ומקסים וצריך ללמוד מזה.

שיעור גדול לכולם

כמה זה חשוב 

ברור שנפגעת מההתנהלות שלו

אבל רואים שזה נוצר אצלו בכפיה מהאשה השניה והפחד שלו לפרק עוד בית ולהיות בודד

לא כל האבות שלנו גיבורים וחזקים עם עמוד שידרה כמו שחלמנו שיהיה

אבל לפחות לי ברור מבין השורות שהוא מאוד אוהב אותך ואת חשובה לו רק שהוא לא יודע לעמוד על שלו ולתת לך את מה שאת ראויה לו ולכן כניראה המכשפה שלו קינאה בך כי היא הרגישה את האהבה שלו אלייך!

מבטיח לך באתי לישון כבר במיטה והעלת לי את הסעיף עם הסיפור הזה! שמישהו יעז לקרוא לבת שלי זונה אם אני לא מוחק אותו! איך היא מעזה להגיד את זה!

בנוסף מציין ממה שנשמע זה שזכית לבעל מדהים ואשריכם על העין הטובה אולי יום אחד אזכה גם להיות כזה 

עד שתקבעו טיפול רגיל בין בקופ"ח ובין בפרטי.

זה יכול להיות טיפול ראשוני עד שתתארגנו על עצמכם.

שירגיש שהוא לא לבד.

נשמע שאת מאוד תומכת בו, קשובה לו, הוא זכה.

גם את כנראה זקוקה לעצה מיקצועית איך להתמודד.

הוא עבר איזה משבר אישי לאחרונה? משהו שיכול לגרום לדיכאון?

דברו שניכם על חשיבות השליטה העצמית.

בלי הלקאה, בלי ייסורי אשם, בלי לשנוא את מה שהיה.

כי הנטייה להתפרצות היא חלק ממנו, ואם הוא ישנא את הנטייה הזאת ואת החלק הזה בעצמו, במצב דחק היא תתעורר וביתר עוצמה.

בעיניי חשוב שהוא יבטא גם מה המחשבה מאחורי ההתפרצות:

אולי היא "אני כל כך לבד בעולם הזה, בא לי לברוח מכל המחויבויות ותחומי האחריות שלי"

או שהיא אומרת "אני לחוץ כל כך, לא יכול לשאת עוד מיליגרם של לחץ"

או "אין לי כוח להשקיע בחיים ולכן מה שעולה בי מוציא החוצה"

חשוב שתדברו ביניכם לעומק. תנסו להבין את העולם הפנימי שלו.

וכמובן- ליצור לילד חוויה טובה עם אבא. חווייה בונה ביטחון.

אם הילד בר דעת ממש לדבר אתו על שליטה עצמית ולהגיד לו שהוא מבטיח לשלוט בעצמו.

לא רק לטייח, אלא גם לתת מרפא לשריטה שנוצרה.

הסיטואציה לא ברורה לגמרי.

קורה שיש לחצים ועצבים בחיים.

מה זה אומר זרק?

זרק כדור? זרק מלחיה? כדור שלג? זרק מילה?

את לא צריכה להשתלט על הסיטואציה..

את לא אשת מקצוע ואת לא צריכה לאבחן אותו לדכאון.

לדכאון יש תסמינים כללים ותסמינים אישיים.

אתן דוגמא:

אני אוהב מאוד ללמוד תורה.

אבל, יש אנשים שאומרים שכשאני לומד חומר מסויים זה אומר שאני לא בסדר.

בפועל, כשדיברתי עם רופא המשפחה על זה הוא אמר לי שזה לא סימן, להיפף זה סימן שאני בריא.

לכן מאוד חשוב להאציל במקרה הזה את הסמכות של ההכרעה והבדיקה וההתעייצות לאיש מקצוע.

למה לרוץ לטיפול? אולי רופא המשפחה יכול לתת כיוון?

הוא יודע מה הוא עובר בחיים ואת לא. את לא יודע מה העבר והווה משליכים על נשמתו...

ועם כל הדאגה, ער"ן זה לא הפתרון למקרים כאלו לדעתי.

הייתי מתחיל ברופא בהתייעצות משותפת על רופא המשפחה ואז לפי הגישה הכללית שלכם.

יש אנשים שבשבילהם "רב" הוא דמות שהם יכולים לסמוך עליה בנושא.

ויש אחרים שמדברים עם משפחה (אני ממש לא ממליץ) ויש שעם חברים.

אגב, תני לו קצת מרחב..

רק תקחי בחשבון שכנראה לי שאם הוא לחוץ, אולי זה לא הזמן לעוד ילדים במשפחה? (היספור על הרב עם זה שחסר מקום בבית..)

קוראת ולוקחת לתשומת ליבי...

בסוף הוא באמת התקשר לער"ן, גם אם זה לא ממש תאם סיטואציה זאת הייתה התחלה טובה ב"ה שעודדה אותו מאוד. לכל השואלים בנושא זאת כמובן הייתה סיטואציה שלא קרתה בעבר, אין סימנים או דגלים אדומים בענייני אלימות ומעולם לא חשנו מאיימים בבית. פשוט אדם מוצף וחם מזג שלא הצליח לשלוט בעצמו (כמובן מבלי להוריד בחומרת העניין והצורך בטיפול) ובטח שלא התכוון לפגיעה פיזית בשום שלב.

דיברנו אחרי זה עם הילד לשמוע מה הוא חווה ולהסביר את הסיטואציה מהצד שלנו, וכמובן התנצלות

.. בתקווה לצמוח למקומות טובים יותר!

שוב מודה לכולם על התגובות... 

במרוצת השנים שלנו יחד

עזר לא מעט

עדיין יש נפילות

למרות שהכי עזר לי המילואים

פסיכופט בקרב

ילד טוב בבית

בהצלחה

גם מספר של פסיכיאטר שמאבחן אוטיזם

וגם את של אבי ויצמן