הבן המקסים שלנו בכיתה ב.
הוא ילד מתוק, עדין, מקפיד על הכללים, מקשיב.
באמת ילד מהמם.
חוזר לאחרונה שוב ושוב מבית הספר, מספר שחברים בכיתה מביאים ממתקים שווים (ולפי מה שמתאר, ממש שווים. לא עוגיה. חמצוצים, מיצים, סוכריות שוות וכו'), והוא מאוד מאוד מקנא.
אנחנו מרשים לבית הספר עוגייה. אבל הוא מתאר שזה גורם לו להרגיש עני, וממש לא כיף לו מול החברים.
ממה שאני מבינה, זה לא כל הכיתה. אבל כנראה גם לא רק אחד או שניים.
הייתה בקשה מצד בית הספר בתחילת שנה לא להביא ממתקים, אבל זה לא באמת נאכף ואני לא ממש מעוניינת גם להציף את זה מול המורה. מרגישה שזה משהו שאנחנו כהורים צריכים לחשוב מה עושים, ולא להעביר את האחריות אל המורה.
מבחינת החשיבה שלנו - אנחנו לא מרשים כי זה באמת לא בריא. זה לא שאנחנו לא מרשים בכלל ממתקים, אבל כבר מקבל אצל סבא וסבתא, המורה מצ'פרת מידי פעם, בשבתות גם יש אצלנו דברים קצת יותר שווים. בקיצור, מרגישים שמעבר לזה זה כבר מוגזם.
אבל תוהים איך לחזק אותו ואיך נכון לעשות את זה.
הצענו שפעם בx זמן יוכל להשתמש בכסף שלו ולקנות לעצמו ממתק שווה שהוא רוצה.
לפעמים אנחנו גם עושים "מבצע" סביב משהו שמאתגר אותו ובסוף הוא יכול לבחור איזה ממתק שירצה.
בקיצור, כל זה בשביל להגיד שזה לא שאנחנו מונעים לגמרי.
פשוט כל יום נראה לנו מוגזם לחלוטין
ועדיין הוא מקנא
מה אתן הייתן עושות?
מרגישה שלפעמים הקו האדום שלנו מול הקו האדום של הסביבה הוא שונה
וכמה שאנחנו מתגמשים, זה עדיין לא נפגש.
אני לא רוצה לוותר לגמרי על עקרונות שחשובים לנו
אבל איך לא מגדלים ילדים בתחושה שהם פראיירים?
