או תפנה 2-3 דברים מהשקיות מקסימום

או תוריד 3 גרביים מהחבל

ותברח שוב

ואם שוב נבקש כבר יגיעו צעקות שרק ממנה מבקשים הכל

האמת מביך לספר את הרמה 

אבל אני לפעמים מתביישת מעצמי שהיא ככה

ג בארועים משפחתיים

ארוחים וכו

אף פעם לא תקום לעזור

איכשהו תתחמק

וזה כן יבלוט

ואיך היא עם גבולות באופן כללי?

ואיך הקשר שלה איתכם ועם המשפחה בכלל?

אני חושבת שהייתי פונה להדרכת הורים.

יכול לעשות לכם רק טוב.

ילדים ומבוגרים שמתמקדים בעשיה יותר ספציפית

שהם רואים עניין בה

כנראה היא לא רואה עניין בעשיית מלאכות בית

גם לי יש ילד שכמעט ולא יעשה מעצמו דברים בבית ולא בהכרח יעשה כשיבקשו ממנו

אני לא רואה בזה אגואיסטיות ולא מצפה ממנו בדיפולט לעזרה ועשייה

כשאני רוצה שהוא יהיה שותף

אני מציעה לו לעשות דברים שהוא טוב בהם/ אוהב אותם כדי שהוא ירגיש חלק וישמח בעשייה 

להושיט יד לקחת שקית כשיורדים עם הרבה דברים זה לא מלאכת בית

זה לדעתי לראות את האחר

מה את מציעה לו?

דווקא מענין

ניסיתי לחשוב אבל סהכ הכל בסוף קשור לבית

קחי חמש שקיות ותסדרי בארונות

אח"כ אפשר לפרגן ולהגיד שזה עזר

זה ממש מורכב

הרי רוב המבוגרים מתקשים בזה

אחרת לא היו כ"כ הרבה בעיות זוגיות

אין מה לצפות מילד בן 15 שזה יהיה המבט שלו

יש תחומים שהוא יותר אוהב

לטפל בילדים

להתעסק עם אוכל

לעשות סידורים

לעזור עזרה קצרה

אז אני מבקשת ממנו

להעסיק את אחיו הקטן

להגיש ולפנות מהשולחן

ללכת לקנות/ להביא דברים

להרים משהו כבד

באיך הדברים מתנהלים ולהתייעץ גם איתה על מה אפשר לעשות.

למשל אנחנו רוצים שיהיו לנו בגדים נקיים ללבוש.

האם היא מסכימה עם זה?

אם כן אפשר להתקדם. אם לא, בוודאי שהיא לא תראה ערך בלהוריד בגדים מהחבל.

אם היא מסכימה שצריך בגדים נקיים אפשר לפרוס את כמות העבודה וסוג העבודה שזה דורש ולשאול איך היא חושבת שזה הוגן לחלק את זה.

אם היא לא חשובת שצריל לחלק הוגן, להסביר לה שאם כל אחד לא יעשה, אז שום דבר לא יקרה. (דילמת האסירים למעשה)

לילדים שלי אני אומרת "לשבור את השורה" אם אחד לא משתף פעולה. כל האחרים צריכים לעשות מעט יותר ומרגישים פראיירים ואז כם הם עושים פחות, ואז לא נעשה.

(ובאמת לא לעשות)

אפשר לשתף אותה גם באיך התגובות שלה גורמות לכם להרגיש. או לשאול אותה איך לדעתה התגובות שלה גורמות לכם להרגיש.

האם בדברים אחרים היא חרוצה או שגם בדברים אחרים היא עושה את המינימום?

אם היא באופן כללי לא מצליחה לגייס את עצמה, כדאי לבדוק קשב וריכוז.

אם היא כבר מאובחנת, אז טיפול קוגפאן יכול לסייע, אבל תמיד היא צריכה לדעת למה זה טוב לה להתאמץ, איפה זה משרת אותה בסוף.

לך אין מה להתבייש.

לה כן.

אל תיקחי על עצמך את ההתנהגות שלה.

ככל שאת יותר מתביישת בה היא לא מרגישה צורך להתבייש בהתנהגות שלה.

תשחררי את האשמה ממך

לדעתי זה סוג של אופי, גם לי מאוד קשה עם זה. 

לדעתי פשוט רגישים מאוד ובאמת בחוויה שלה עמוס לה. 

מודה שלי קשה עם זה כ אני הפוכה ממנו בקטע הזה ממש. 

אני לא מוצרת ולקראת שבת יש רשימה והוא צריך לעשות משם כמה דברים לפי איל שחילקו, בכל זאת הרבה פעמים אחים שלו מגבים אותו כי רוצים לסיים, ועדיין בחוויה שלו הוא עשה הכי הרבה, לפעמים אני חושבת שהוא צוחק מרוב שזה אבסורד 

תנסי לשבת איתה בנחת על עוגה שווה ולהגיד לה שחשוב לך שתהיה חלק ומה יכול לעזור להל, איזה תפקידים יותר קלים לה, מצי נוח לה לעשות אותם וכו, תפקידים שהם שלה לגמרי כמו לפזר את הכביסה שלה, להחליף מצעים וכאלה לא הייתי עושנ

אני לא מצליחה להבין איך בחברה

היא כן די במרכז

ואם יגידו לי ששם היא מתנהלת אחרת

תהיה לי הפתעה

שלא תגדל להיות אגואסטית לעצמה

ובחברה

אחכ תגיע לגיל שתהיה חייבת לעשות

ואיך זה יראה?

אולי כן לעצמה תעשה הכל

אבל אני חוששת

ובכא זה גם לא נראה טוב

אחים שלה מסתכלים וזה מפריע לכולם לדעתי

רק לא אומרים

תראי, באידאל אני חושבת שאם לא רוצה לא צריך (בהרגשה טובה, לא לתת לה הרגשה רעה)

ויש דברים שלומדים רק כשיוצאים מהבית..

אני כן חושבת שצריך לעשות שיחה ולנסות לראות מה יכול להקל עליה.

אני מבינה אותך, זה ממש מחרפן לראות את זה מהצד. אבל כמו שאמרתי, אני כן משתדלת להאמין שבאמת בהרגשה שלו זה עמוס, במיוחד לקראת שבת, או במוצאי שבת שיש הרבה משימות זה מציף ועושה רצון לברוח.

לא לעשות בשבילה דברים שיכולה לעשות לעצמה לבד.

ואני לאחרונה הבאתי שוקולד שווה לאחד הילדים אחרי שעזר במיוחד לארגן אחרי אירוח וזה כן היה לי חשוב שישמעו בקול שמעריכים אותו

על הקרש גיהוץ שצריכה במקרה

ולהודיע לי אני חייבת למחר

בזמן שבנות בגיל שלה אחראיות על ערימה שלה 

או כשצריכה עזרה בלימודים היא תתן הרגשה שאני חייבת לשבת איתה על פריקט עד 2 בלילה

ווהיא לא אמורה לבקש או להגיד תודה

רק להודיע

ואני כמובן ברור שרוצה לעזור לה שתצליח

אבל מי ירצה לעזור לבחורה שלא מכירה בטובה?

כאילו מהצד אולי בגלל שאני ככ הורגלתי אחרצ

\זה מאוד צורם לי

אבל אולי זה לא כזה קיצוני

אין לי הצעות קונקרטיות. אם את מנסה לדבר איתה על זה, לכל הפחות על איך *מבקשים * עזרה ולא רק מודיעים שצריך אותה, זה לא עוזר?

ביקורת

זה מיד תגובת נגד למה היא כן בסדר

ושלא ננסה ללמד אותה איך מתנהגים

נשמעת דעתנית וביקורתית

אצלנו לכולם פה יש הרבה מזה

אלו תכונות יותר טובות מאשר רעות

צריך לדעת לתקשר בצורה נכונה

לא ללמד איך 'לבקש עזרה' אלא להגיב בצורה נכונה לכל סיטואציה

ללמוד מכל סיטואציה למקרה הבא לדייק את התגובות 

את יכולה להגיד לה שתגהץ לבד

אם היא לא יודעת אפשר להראות לה

כנ"ל עם ההרגשה עם הפרויקט

ממש לא חייבים לעזור בלי גבולות

בעיניי את המבוגר האחראי

את אמורה לכוון אותה לדרך הנכונה

שבפרויקט היא כן צריכה את העזרה כרגע

ושבלי עזרה היא תשבר ולא תצליח כמו שרוצה

ולא מסוגלת לעמוד מנגד

אבל כן מפריע לי שזה ברור מאליו

במיחד "בהוראות" שמקבלים ממנה

מקבלת את ההוראות

זה הצד שלך

לבחור אם לקבל או לא

עזרה אפשר לתת

אבל בתנאים שלך

אומרת לא כביקורת אלא כהצעה להסתכלות

נשמע שהיא מניעה ומובילה אותך ואולי את קצת חוששת ממנה מהתגובות שלה

שם לדעתי צריכה להיות העבודה שלך

להפסיק לפחד ממנה

אבל כואב לי בשבילה שתגדל ככה כלפי החברה

וגם בזוגיות

מבחינתי זה התנהלות לא נעימה לסובב 

יש מעלות וחסרונות

גם הילדים/ המבוגרים שעושים בכיף ונדיבים עם השני

יש להם חסרונות שפחות נעימים לחברה/ לזוגיות

כהורים יש לכם יכולת כלשהי להשפיע על ההתנהלות שלה

אבל לא לשנות את המהות

היא תצטרך לסלול את דרכה כמבוגרת עם יתרונות אחרים כדי לכסות על החסרונות שלה

או לעשות שינוי

בכל מקרה זו הדרך שלה באחריות שלה ופחות קשור אליכם 

ש @oo הציעה שאת עצמך תפסיקי לשתף פעולה עם ההתנהגות הלא נעימה.

היא ולא אמרה 'עכשיו תכנסו בה ותהיו נוקשים עד שהיא תמלא את כל המשימות',

אבל בתקשורת הבינאישית שלכן, כשהיא 'מנחיתה' עלייך משימות, תפסיקי להענות כשהיא חוצה את הגבולות שלך.

אני מסכימה עם זה, את לא חייבת לקבל את ההתנהגות הזו ובוודאי ובעיקר את לא חייבת למלא כל שאיפה של הבת שלך( וזה נכון אפילו אם היא מבקשת יפה אגב... אבל ק"ו כשהיא לא... )

ברגע שאת זורמת עם הציפיות הלא הגיוניות בעיניייך, זה הופך ללגיטימי מצידה

אז אל

לדעתי חלק מהדינמיקה ביניכן מזינה את ההתנהגות שלה וכדאי לחשוב על שינוי

גם יש הבדל בין לגהץ לה שהיא ממש יכולה לבד לבין לעזור במשהו שהיא צריכה עזרה.

אבל גם בעזרה של לימודים אפשר להגיד באדישות  ככה לא מבקשים מאמא

מאשר העזרה בבית.

זה נימוס בסיסי, שקודם לשאר הדברים (ואולי אם היא תלמד להודות היא תהיה יותר מודעת למה שקורה סביבה ולצרכי הבית?).

הייתי מתחילה בלשים לב שאני אומרת תודה ובבקשה - לבעלי כשהוא למשל מוריד את הפח, לילדים כשהם מסדרים, וכו'. לתת דוגמה אישית.

וכן להדגיש את העניין אצל הילדה. היא דורשת משהו - להגיד: נראה לי ששכחת משהו.. ואם זה לא עוזר אז להסביר - לא מקובל עלי שאת דורשת ממני דברים. תבקשי יפה או שלא אעזור.

וכנ"ל עם התודה. ולכל הילדים, לא רק לה

ואפשר להדגיש כל פעם שאת עושה משהו בשבילה, ולא בקטע של תלונה כלפיה. למשל- שתדעי שלקחתי לך היום את המגבת לכביסה ושמתי נקיה. או - ידעתי שאת אוהבת עוף בתנור אז הכנתי בשבילך. דברים כאלה.

בהצלחה - זה ממש ממש חשוב, ושווה לעבוד על זה

יכול להיות שאצלכם מקובל מאוד לעזור כל הזמן וברגע שהיא לא עומדת ברף זה בולט ומפריע יותר? יכול להיות שאתם משווים אותה לאחרים או לרמת עזרה שיש לכם בראש שצריך לעזור והיא לא מתאימה לזה?

לא אומרת שהיא לא צריכה לעזור בבית, אבל לי בתור מתבגרת היה מאוד קשה לעמוד ברף של הציפייהלעזרה של אמא שלי והצד שלה במשפחה, כי הרף שם באמת מאוד גבוה וממש לא התאים לי. אצלם היה מקובל שלא עוצרים ביום שישי גם אם גמרנו להכין שבת, מחפשים מה עוד להכין (ברמת היש כבר שלוש מנות בשרי ו7 תוספות, וכמובן חלות ועוגות וכל המסביב, אבל יש עוד שעתיים עד שבת אז מה עוד אפשר להכין) והיה להם נורא קשה לקבל אותי ואת אחים שלי שלא אוהבים לעבוד "סתם" (להרגשתנו) ואמא שלי היתה מקבלת פעם המון תלונות עלינו על זה שאנחנו גם יושבים ביום שישי ולא רק עוזרים. ובאמת עם השנים שהתבגרתי למדתי לקחת את המקום שלי בעזרה בבית ומה שמתאים לי ועדיין יעזור מאוד, ואני מאמינה שגם לה זה יקרה עם הזמן.

מוסיפה, שכתבת פה שבעיקר מפריעה לך זה שהיא לכאורה לא רואה את האחרים והצורך שלהם, וזה מאוד נפוץ למתבגרים, שעסוקים בעצמם והחוויה האישית שלהם, ולא שמים לב שגם למבוגרים יש קשיים וצרכים, וזה עובר בדר"כ כשמתבגרים (זה חלק מתהליך ההתבגרות, שהיא בהתחלה שלו)

למרות שלדעתי זה תמיד היה שם

אני לא מדברת שלא עושה מה שדרושים

כי  אנחנו דווקא לא כאלו שלדעתי דורשים הרבה מהילדים בכלל

מדברת על סיטואציות שכולם שם רואים ועוזרים

והיא פשוט לא אתנו

יש אנשים שזורם להם לעזור מעצמם, שרואים כיור מלא בכלים בבית של דודים ויתחילו לשטוף כי סתם ככה, ויש אנשים שלא. יש אנשים שעד שלא יגידו להם הכיור מלא אתם יכולים לשטוף לא ישימו לב בכלל. לא מכוונה רעה, הם באמת לא רואים את הדברים האלה או שהם לא מפריעים להם. אם היא כזאת ואתם והסביבה אנשים מהסוג הראשון יווצרו המון מתחים, כי אתם מצפים ממנה למשהו שהיא לא מסוגלת אליו עדיין (זה לרוב מתפתח עם השנים אצל אנשים, אני הייתי כזאת והתפתח אצלי לאט לאט עם השנים, אבל זה היה ממש תהליך). זה לא שהיא מתעלמת בכוונה מהשקיות או המזוודות, היא פשוט לא חושבת על זה. לא בראש שלה שאם הגיעו מקניות יש שקיות שצריך לסחוב ולפרוק, לא מכוונה רעה, היא באמת לא שמה לב. היא לא רואה את הדברים האלה, כמו שיש אנשים שיראו כתם פצפון על הרצפה ויתחרפנו, ואנשים שיראו בלגן מפוזר בכל הבית ולא ישימו לב בכלל. אז אולי כן לדרוש ממנה יותר. להגיד לה במפורש, יש פה סל עם כביסה, את יכולה לתלות אותו? יש שקיות, את יכולה לבוא לעזור לפרוק אותם?

יא גכ לא תרוץ

זה יהיה על האש הכי נמוכה

ותסתלק מהר 

כדי שלא יפול עליה עוד

ואם שוב נבקש זה כבר יהיה "רק  ממני מבקשים"

זה יכול להיות קשור גם לגיל. היא לא תרצה לעזור כי אצלה בראש לישון/לדבר עם חברות/ לעשות כל דבר אחר חשוב יותר כי זה מה שיהא רוצה, והמטלות זה משהו של אחרים.

דבר אחר, זה ככה בכל סוג עזרה? אם תבקשי ממנה לשמור על האחים לה או להעסיק אותם היא גם תגיב ככה? ללכת להביא משהו למישהו? או שזה בעיקר בעזרה במטלות בית? תנסו אולי לרואת אם יש מטלות שקלות או כיפיות לה יותר ולתת לה אותם, וכמובן זה לא אומר שהיא לא תצטרך לעשות אף מטלה אחרת. תנסו להקל עליה, אבל לא לוותר לה לגמרי. אם אמתם לה לעשות משהו והיא לא סיימה תקראו לה שתגמור, אבל אם אתם יודעים שיש זמן שבאופן קבוע אין לה כוח אל תבקשו ממנה דווקא אז אלא בזמן אחר... מצד אחד תבינו אותה ומצד שני אל תוותרו לה, שתתרגל לעשות גם דברים שהיא לא אוהבת או קשים לה.

לגבי הרק ממני מבקשים, אין טעם לנסות להסביר לה שזה לא נכון כי זאת ההרגשה שלה, אבל אולי לנסות להגיד לה עכשיו ביקשתי ממך, תעשי את זה או פשוט להתעלם ולחזור על הבקשה.

את מצפה ממנה שתראה את האחר ומיוזמתה תעשה דברים,

מצד שני אתם עוזרים לה בפועל המון.

מציעה לחשוב הפוך:

לא לצפות שהיא תעשה משהו מתוך ראיית האחר,

כן לצפות שהיא תעשה פעולות שמסייעות לה.

אם היא רוצה להתארח, שתערוך שולחן אצל המארחים

אם היא רוצה לאכול, שתעלה קניות

אם היא רוצה לשתות בכוסות נקיות, שתעשה כלים.

מתוך היפוך הציפיות יש סיכוי שהיא תצליח לפתח ראייה של התחשבות באחר, אבל אני לא חושבת שזה צריך להיות הפוקוס כרגע.

תשנו פאזה ברמה משפחתית

אמרת שגם הקטן יותר נראה דומה לה בהתנהגות הזו

ואם אתם לא דורשים אז הם לא לומדים

יש כל מיני שיטות, מטלה לשבוע שאחראי עליה, יום בשבוע שכולם עובדים יחד, חלוקה לימים ומשימות שונות. מן הסתם צריך להתחשב בעומס הלימודי. ואפשר גם להתחשב בהעדפות אישיות מה אתה מעדיף? כלים/לזרוק זבל? וכו'

וגם לפרגן. על כל דבר קטן שהיא עושה "איזה נעים שהחדר שלך מסודר ככה". להאיר את החיובי. להעצים את המקומות שהיא כן משתתפת. לחפש את זה! באופן כללי את כולם. סיימתם להעלות את הקניות: "וואי תודה רבה, הייתי עייפה כבר ממש ותיקתקנו את זה בצ'ק ביחד".

בהצלחה

ילדי קשב וריכוז נוטים לראות את העולם בשחור-לבן, שונאים להתנצל, בטוחים שהם צודקים...

וההרגשה הזו של העומס מטלות. שכמה דברים זה כבר "הכל עלי".

וגם הפרוייקט עד שתיים בלילה ערב לפני - סטודנטים עם קשב וריכוז דוחים עבודות עד הרגע האחרון, מתקשים לעבוד לפני. האדרנלין של הלחץ עוזר להם להשלים את המשימה.

כי אם זה הכיוון, אז שווה להתייעץ עם מומחה לתחום.

כי יש לה ראש מאוד טוב

היא לא מתאמצת מדי בלימודים

זורמת עם זה

וטוב לה עם מה שמקבלת

למרות שבעוד טיפה מאמץ הייתה מקבלתץ יותר

מכירה מומחים לתחום?

היא חכמה אז זה לא בולט, אבל העובדה שהיא לא משקיעה אפילו בשביל לקבל יותר מראה שכנראה לא כיף לה לשבת וללמוד.

דרך אגב, הרבה ממה שכתבתי קודם מתבסס על ניסיון אישי שלי ושל האחים שלי, שבאמת לחלקנו יש הפרעות קשב וריכוז... לא חשבתי אף פעם שקשור, אבל יש מצב

מסתדרת בלימודים, אבל שזה מקשה בתחומים אחרים.

ילדי קשב וריכוז מקבלים הדרכה גם בתחום החברתי, הרגשי וכו'

(לפעמים אפילו טיפול תרופתי על רקע חברתי! לא אומרת שזה המקרה, אבל כן כדאי לברר על אסטרטגיות לתכנון זמן והתנהלות).

לא מכירה מומחה לגיל הזה, בטח יש כאן נשים שיוכלו להמליץ

היא בת ובגיל הזה  קשה קצת לאמוד את הענין

אם משחקת בחברה או עומדת מהצד

השאלה איך היתה כשהיתה קטנה

שיחקה בחבל?

רצה עם חברות?

לדברים שהיא אוהבת היא כן מתאמצת??

גם לימודים לפרויקט. אם אין לך אנרגיה אתה צריכה עזרה מהסובבים אותך לביצוע הפעולה

בנוסף יכול להיות שנובע מקשיים בקשה וריכוז

שיכולים להתבטא בחוסר יכולת של הערכת המצב

מבחינתם להוריד כביסה זה ערמה מטורפת שרי אפשר לעמוד בה.

לגהץ אם לא הורגלו בכך גם

וגם לימודים לפעמים נראים להם הר לא עביר.

זא כל משימה שלא בצק ליסט משימות שלהם קשות מאוד

ואגב כן זה גם יכול להיות מאפיין של גיל ההתבגרות.

בהחלט.

השאלה איך היתה כל השנים

אם זה משהו חדש או שתמיד היתה ככה

יש ילדים שבגיל קטן לא הסכימו לאסוף צעצוע מהרצפה ובגיל בוגר יהיו מהעוזרים הראשיים אכפתיים קשובים מרגישים

או כאלו שאספו ובגיל ההתבגרות יהיו הכי איגואסיטים שיש 

בקיצור השאלה איך היה תמיד

בקשר לחברה יש אנשים במרכז והסיבה היא לא בגלל שהם מהעוזרים הראשים.

כמו שיש טובי לב וחרוצים שלא יהיו במרכז החברה.

יש פה 2 דברים שהייתי בודקת - חולשה מוטורית/ חוסר אנרגיה

וקיים בקשב וריכוז

אגב הם יכולים להיות תלמידים טובים ואולי אפילו מצוינים.

במשימות שהתבקשו לעשות.

אך השאלה הגדולה היא איך הם בהגדלת ראש... שעם הגיל לפעמים חייבים כי החומר הופך לפחות טפחות טכני.

השאלה אם אפשר לברר נקודה כזו.

אצל בנים למשל בגיל הזה אם הם בישיבה לומדים גמרא. זה יכול מאוד לבלוט הנקודה הזו של הבנת הסוגיה הפשוטה או הבנה לעומק להגדלת הראש

עוד נקודה אצל בנים שהם לרוב באיזשהוא שלב נדרשים לצאת מהבית (ישיבה/צבא) ובגיל הזה לרוב חייבים לפתח עצמאות ולהתאמץ ולעשות משימות ובקיצור לגדול אישיותית וגם הסביבה המשותפת מבגרת ומשפיעה.

אצל בנות. העבודה יותר קשה. הן בבית ולכן אולי מרגישות שהעומס נופל עליהם יותר מאחרים 

גם משימות של הבית אצל כל אחת מתפרשות אחרות ואין סביבה משותפת לעשיית משימות.

כל אחת חוזרת לביתה.

תהליך "הגדילה" אצל בנות לדעתי יותר מורכב

ופה כן חייבים לשים את הדגש אבל בזהירות מתבקשת כדי לא ליצור מוקשים בדרך אל הילדה שלא תפתח אנטי.

זה די ללכת על ביצים.

אבל אחרי שמוודאים שלא מדובר בחולשה או בקשיים ריכוז 

אז הייתי עוברת לחשוב על האופי ופיתוח האישיות.

ואז יש כל מיני דברים שאפשר לטפל בהם בגיל הזה
 

לא קיבלנו תלונות מהצוות החינוכי בכל השנים

וגם לא ההיתה נראית לי חלשה מוטורית

סתם לא רוצה להתאמץ מדי

אין כאלו שבאופי שלהם פחות רואים את החברה?

זה מיד אמור להתחבר להפרת קשב שאולי קיימת?

ולימודים - בגיל היסודי מאוד קל לבצע משימות ולא להגדיל ראש

בטח שיש כאלו שפחות רואים את החברה.

וזה נובע מאיגואיסטיות.

או שחושבים שזה נובע מזה

וזה נובע מקשיים בריכוז

או מחולשה

או גם וגם וגם.

אגב בקשר ללימודים כשלבמאדם יש קשיים בריכוז ונניל הכי חשוב לו דבר ראשון להצליח בלימודים הוא הכי מרוכז בזה.וגם לרוב יצליח (קשיים לא אומר חוסר חכמה)

את כל השאר הוא פשוט לא יראה

ולא רק שלא יראה

הוא מרוקן מאנרגיות שהוא התאמץ לאסוף 

בשביל המשימה הראשית שהיא לימודים

כל השאר יראה לו הר לא עביר

באמת יהיה קשה מאוד לביצוע

וקבלת ביקורת - זה הרבה תלוי אופי.

אני כבר בשלב אחר בהורות ,אני סבתא.

צריך לבחור את המלחמות.

צריך שיח.

לקבוע זמני איכות איתה.לשוחח איתה.

אם את צריכה להכין איתך עבודה.היא צריכה לעמוד בלו"ז שלך.

אם לכל ילד במשפחה ,יש מטלה .

צריך להבהיר לה שזה תפקידה .

לא תגהץ בגדים .תלך עם בגדים מקומטים.

ילד בכל גיל צריך לקחת אחריות.בהתאם לשלב ההתפתחות שלו .

בוודאי בגיל התבגרות.

עם סייג קל

שבכא כן צריך להבין מאיפה נובע הקושי של הילד

לא תמיד ללכת ראש בראש עוזר

אבל מסכימה שלכל ילד חייב להיות תפקיד.

תפקיד ברור וידוע מראש

ובשאר המטלות מתחלקים כמו כולם.

בת בבית היא אמורה לראות שכולם עושים היא חיה בבית זה לא חידוש

אן זה היה בן אולי היה מקום להגיד שהוא מרגיש עומס ולא יודע מה מתרחש בהעדרו 

א. נשמע לי שכשמרגילים לשותפות בבית- שזה אומר בעיני גם לפעמים לדרוש מקטנים.גם כשלא בא להם.

ואם ילד עושה מינימום כדי לסמן וי- אני עוצרת אותו ומסבירה לו שלא לזה התכוונתי..שאני לא מחפשת את המעשה עצמו..אלא רוצה שהזמילמד אותו להרגיש חלק מהבית, לקחת אחריות, להיות אכפתי..שואלת אותו איך היה מרגיש אם חבר היה עוזר לו ככה ב'לעשות טובה- וזהו...

לא דוקא רק באותה הסיטואציה אבל מייצרת שיחות על הנושא שוב ושוב ושוב

וגם מבקשת מעשים שוב ושוב כי לדעתי רק ככה זה מוטמע.

גם בגיל בוגר יותר בעיני היתי מדברת בסיטואציה מתאימה ומשתפת בתחושה שלי ומסבירה כמה בחיים אנחנו צריכים את היכולת לראות את הסביבה ולעשות עבור..וכמה על ידי לתרגל את זה בבית ככה אנחנו רוכשים את היכולת הזאת וכמה זה מעצמם אותנו..

לא כביקורת.. לא במילים שאמרתי..אבל כן מציפה את זה בצורה ישירה..

וגם כן משבצת גם אותה בתור ויות של כולם

אפשר גם לכבד אותה ולאפשר לה בחירה בין כמה סוגי עזרה..

גם אני הייתי ככה בגילה.

למה?

כי פינקו אותי והרגילו אותי לטוב ועל כך אני באה בטענות להוריי שעשו לי עוול. היה לי מאוד קשה בהקמת המשפחה כי לא גדלתי כמו חברות שלי ולא עשיתי מטלות בית. וכשכן רצו שאעשה זה היה מאוחר מידי ושם עיקמתי פרצוף. והיה לי קשה בשירות לאומי ונגעלתי לשטוף כלים ורצפה.

המצב לא מאוד קיצוני כמו אצלך אבל זה מאוד מזכיר. אם אמא שלי הייתה חוזרת עם שקיות כבדות כן הייתי עוזרת כי ריחמתי עליה. אבל היא עצמה נתנה לי את הקלות כי פחדה עלי שאני עדינה מידי..

היום יש לי ילדה שמזכירה אותי וזה פוגש אותי במקום לא טוב כי זה שם לי מראה לפרצוף. כמה הייתי עצלנית ועייפה. משהו שעד היום אני נלחמת בו.

כלומר גם אם זה לא להגדיל ראש אלא לראות מסביב מי צריך מה-

ב"ה אני מאוד משתדלת להיות בנאדם שעוזר לאחרים ורואה סביבו ואני חושבת שאם תשאלי בסביבה שלי יגידו לך שאני חרוצה ושמחה לעזור,

אבל בתור ילדה ונערה היה קשה לי ברמותתת לראות מה צריך בבית מסביבי.

זה היה ספציפית במשימות בבית- כי כן הייתי רגישה לרגשות של אחרים וקולטת סיטואציות, אבל איכשהו בהקשר של משימות של בית היה לי קשה ברמות להבין מה רוצים ממני

אולי כי הרבה פעמים חשבתי משהו אחד והתברר שאמא שלי רוצה משהו אחר

ממש זוכרת הרבה סיטואציות שהייתי מציעה לאמא שלי לשמור על הקטנים במקומה- והיא כועסת עלי שאני רק רוצה לסמן וי כי איך אני לא רואה שלא מתאים עכשיו כי היא עוזרת להם בש"ב ווטאבר

אבל בפעמים אחרות הייתה כועסת עלי שאני לא מציעה - ובעיני זו הייתה בדיוקק אותה סיטואציה!!

עכשיו אני מבינה שבתור אמא היה נורא ברור לאמא שלי ההבדל בין הסיטואציות ונורא ברור לה מתי צריך עזרה ומתי לא

אבל בתור ילדה ונערה באמת באמת לא הצלחתי להבין מה ההבדל ומה רוצים מחיי

והיה לי מאוד קשה להבין מסביב מה נדרש- פשוט קיבלתי הרגשה שזה מין עולם שאני לא מבינה בו

ומתישהו התקבעתי על לשטוף כלים- לא כי אהבתי את זה, פשוט כי זה היה הדבר היחיד שהצלחתי להבין ישירות שכלים בכיור = לשטוף כלים גם אם לא אמרו לי

ואז זה נהיה העזרה הקבועה שלי

חחח חפרתי אבל אולי הבת שלך מרגישה שהיא לא מבינה בדברים האלה ולא סומכת על האינטואיציות שלה בתחום הזה?

וגם- לי היה ממש קשה שאחרי שאני שוטפת כיור שלם כועסים עלי שלא ניקיתי אותו עד הסוף 

וזה ספציפית מגעיל אותי ברמה שעד היום רק בעלי עושה את זה... 

אז חשבו שזה עצלנות אבל באמת הגעיל אותי וזה ככה עד היום

אז תכל'ס- לי במקומה היה עוזר גם הגדרה מאוווד ברורה של המשימה- ולא לצפות להגדיל ראש, לפחות בהתחלה

וגם ליצור חוויה חיובית- של לראות ולפרגן כשאת עוזרת ולא לרדת על מה שלא...

אני זוכרת הרבה פעמים בתור נערה סיטואציות שבהן כולם עוזרים ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

אני זוכרת את זה בעיקר בסיום של אירועים משפחתיים גדולים יחסית, שיש המון בלגן והרבה צורך בעזרה, וכולם שותפים ועוזרים, ואני מסתובבת בין כולם, לא רוצה להתחמק מעבודה, אבל גם באמת לא יודעת איך משתלטים על כל הבלגן, ולא באמת יודעת ממה מתחילים או מה עושים.

הכי שמחתי כשראיתי מטאטא פנוי, כי זו היתה משימה יחסית ברורה ומוגדרת, וככה הרגשתי שאני גם שותפה.

אני זוכרת גם איך כשהיינו מתארחים אצל סבא וסבתא שלי, אמא שלי ממש נתנה לנו הוראות מדויקות איך לעזור, וזה באמת גרם לכולנו להיות שותפים. כי 'לפנות שולחן' היה נשמע מורכב וגדול עלי, אבל כשאני יודעת שאני רק צריכה להעביר את הדברים מהשולחן למטבח, ושם כבר סבתא שלי תגיד מה לעשות עם כל דבר, או שאני אניח על השולחן במטבח והיא כבר תסדר - זה כבר משהו מוגדר וקל יותר ליישום.

בקיצור - באמת לפעמים כמבוגרים לנו מאד ברור מה צריך לעשות בתוך הסיטואציה. אבל כנערה צעירה - זו צפייה גדולה מידי לצפות שהיא תראה ותבין מה צריך לעשות. יכול להיות שלפעמים צריך ממש הכוונה מדויקת.

שהייתה לי בדיוק אחות כזאת.. לא עוזרת בכלום.. ואם מבקשים ממנה הייתה צורחת פשוט. עד שהתייאשו. הייתה חיה לעצמה, לא רגישה בכלל לשאר האנשים בבית. וזה היה מאז גיל קטן אצלה כולל גיל ההתבגרות ועד שהתחתנה.

היום היא לב זהב פשוט, עוזרת מאד,אכפתית מאד. רגישה לאחרים. באה להורים שכבר ניהיו מבוגרים ומנקה אצלם. עוזרת לשאר האחים בזמן משברים, לידות וכו'. החיים העבירו אותה מסע, היא השתנתה לטובה מאד. לדעתי יש דברים שלוקח זמן שיטפטפו. ואחר כך יש את הבשלות וזה יוצא החוצה

אני אישית בהריונות והנקה (גם לפעוט בשלב מתקדם...) לא צמתי.
אבל אל תלמדי ממני, אני לא כזו צדיקה כנראה.

סתם גרועה בצומות...

הרבה פעמים אפילו אם אני קצת לא מרגישה טוב אוכלת בצומות הקלים, אבל הפעם ניסיתי להתאמץ יותר מהרגיל

תעדכני כאן שהצלחת לצום הכל ואריע לך

אולי אם את לא מרגישה טוב את יכולה לשבור

יש הרבה רבנים שנותנים היתר גורף לא לצום (חוץ מט באב ויו"כ)

אני גם לא צמה בהריון והנקה ואני כן צדיקה 😉

כן זכור לי שאין חיוב לצום בתקופות האלה, זה מה שכיף בהריון והנקה...חחחח
אני שנים רצופוץ לא צמתי, ועדיין...כי מניקה...
 

דיברתי עם רב והתיר לי

עם יונקת בת שנתיים, שביומיים האחרונים יונקת יותר מהרגיל כנראה בגלל הלחץ. היה לי חשוב להתאמץ בשביל הזכות לעם.

כרגע נחה על הספה בזמן שהם "מסדרים" את המטבח מהכנת אוזני המן

עוד שעתיים וחצי נגמר

כל שנה מסתבכת עם זה, אבל השנה במיוחד

בכלל לא ידעתי שאסור.

אני מעולפת במיטה

אני גמורה אין סיכוי שיוצאת ככה לקריאה

או קריאה או אוכל ושתיה🤦‍♀️

במיטה עכשיו

והבדלה זה גג 10 דק אחרי יציאת שבת

הקריאה פה לנשים היא בשמונה בערב.

גם אני כירושלמית לא הכרתי את זה....

אבל בעלי גם לא מכיר את זה והוא ממעלה אדומים😂

אז אולי קשור.

בכל מקרה לאכול עכשיו ארוחה אני לא מסוגלת

אבל חייבת קפה עוגיה משהו

לעניין זה...

לירושלים יש את הפריווילגיה שמוציאים את הצום לעוד יום של חופש להכנות לפורים בלי קריאת מגילה ובלי כלום, ואת המגילה ושאר מצוות החג מקיימים אחרי יום (חוץ ממתי שיש פורים משולש, שאז גם הירושלמים קוראים מגילה מיד אחרי הצום).

בכל מקרה אני יושבת לאכול נורמלי רק עכשיו

נשנשתי קצת קפה עוגיות

השנה הראשונה שהייתי צריכה ללכת לקריאת מגילה אחרי הצום הייתה בשנה של פורים משולש.  הייתה לי נחיתה רכה.

אבל עד היום לא התרגלתי לזה (כבר הרבה שנים לא צמה בגלל הריון ולידה. לא יודעת מה יהיה כשאתחיל לצום).

מתנחמת רק בעובדה שאחרי םורים יש לנו יום לארגן את הכל בנחת. ולהינות עם ההורים בסעודה שלהם (יחד עם הפקקים של ירושלים...)

שאני צמה, אבל הולכת לקריאה לנשים.

אז אני אוכל לפני הקריאה.

אני דווקא בסדר עם צומות, אבל כן יש חולשה ועייפות...

מרגישה שדווקא השנה הצום הזה חשוב יותר מהרגיל, בעז"ה שתעמוד לנו הזכות הזו ונזכה לישועה בקרוב

עובר בסדר.

עם אבא

מתלבטת איך להתארגן על זה, רציתי שגם בן ה3 יזכה לשמוע מגילה. מצד שני הוא לא יצליח להיות מההתחלה ועד הסוף בלי להפריע 

מלבד ילדים נדירים שמסוגלים לשבת בשקט הרבה זמן.

אפשר בבית להקריא לו פסוקים בשביל החוויה.

בכל אופן, אצלנו - לבעלי יש מגילה, וכבר כמה שנים שהוא קורה לי בבית (לפחות באחת הפעמים). מנסים כשהקטנים ישנים, אבל אם מתעוררים עושים הפסקות לפי הצרכים שלהם.

השנה חשבנו שאולי הוא יקרא במקלט לכל מי שירצה בסביבה, אולי כמה נגלות. נראה איך נעשה את זה עם הקטנות שלנו...

אם יש מישהו באזורכם עם מגילה, כדאי לנסות ליזום משהו כזה - קריאה במקלט/בממ"ד.

הבת שלי בת השלוש הייתה איתי בקריאת המגילה היום, לא הפריעה בכלל... נהנתה להרעיש וביתר הזמן ישבה בשקט, לקחתי אותה גם שנה שעברה למגילה, גם שם ישבה בשקט.

חוץ ממנה בקריאה שהשתתפתי היו עוד לפחות שתי בנות בנות גילה ואפילו פחות שישבו בשקט.

נכון שיש ילדים מרעישים אבל לא כולם וכל אמא מכירה את הילדים שלה ותדע אם מתאים או לא 

לק"י
 

אמהות שמביאות ילדים צריכות לקחת בחשבון, שיש מצב שיצטרכו לצאת באמצע, אם הילד יתחיל להפריע.

ולא תמיד זה קורה.

כי ילדים בגיל הזה (וגם גדולים יותר), גם השקטים שבהם, אם הם צריכים משהו דחוף (שירותים למשל) לא תמיד ידעו לבקש בשקט. ובקריאת מגילה זה קריטי, גם רעשים קטנים שחוזרים על עצמם.

אני מוותרת על זה (והבן שלי גם לא כזה שקט, אז אני לא אקח סיכון בכל מקרה).

והאמת - יש גם ילדים מתעתעים, שלפעמים כך ולפעמים כך... בעלי נאלץ כמה פעמים לקחת את הילדונת שלנו איתו לתפילה, והיו פעמים שהיא ישבה בלי להוציא הגה, והיו פעמים שהיא לא הפסיקה לדבר... (ובמקרה כזה הוא יצא איתה החוצה)

נראה לי שבהכללה רוב הילדים בגיל הזה לא יכולים לשבת בשקט גמור חצי שעה שלמה.

הלכתי עם כולם והיינו בחוץ והגדולים נכנסו קצת וכשמיצו יצאו

השנה תיכננתי לקחת את בן ה5 ואולי בן ה4, את השני התלבטתי.

בגיל 3 ממש לא חושבת שמסוגלים לשבת הרבה זמן בשקט.

בעלי או הבן הגדול יקרא.

לוקחת את הילדים מחופשים ובע"ה נזכה לשמוח ולשמח.

(יש לי בן 5 ומעלה)

הייתי מזמינה אלינו אבל אין מעלית אז ככה יצא.

בעלי בצבא. אולי יחזור היום. הלוואי.

אם לא. זה קצת מסובך. אני עם 2 קטנים. 

את צריכה לקרוא ביחד איתם בעצמך, עדיף ממגילה כשרה, אם אין אפשר מהחומש.

תחפשי קישורים.

אם לא תצליחי בשום דרך, תכווני ששנה אחת מתבטל כדי לזכות לקרוא שנים הרבה בע"ה!

לפי הפסיקה שאנחנו קבלנו למשל, לא יוצאים ידי חובה כך.

וכשמעלים כזה אופציה בפורום כדאי לסייג שלא לפי כל השיטות....

תנסי לברר באזורך אם יש בחורים מישיבה קרובה/שכנים שאחד מהם יוכל לקרוא אצלך בבית

ואז כבר תזמיני עוד שכנות שאולי צריכות גם.

או להתארגן עם שכנה במצבך לתורות- אחת עם הילדים השניה יוצאת לשמוע מגילה

בכל רחוב להיום בערב,

הילדים שלי לא קטנים הם יבואו איתנו לשכנים.

מחר בבוקר אולי נקרא מהמגילה בבית, נראה איך יהיה. 

בעלי לוקח את שני הגדולים לבית כנסת (שנמצא במקלט).

אני נשארת עם הקטנים. אולי נרד קצת ליד בית הכנסת כדי להרגיש את האווירה.

אחר כך אני אלך לקריאה לנשים. בתקווה שלא יהיו אזעקות באמצע.

עדיין לא ברור אם בבית שלו (שעם ממ"ד אבל פיצי) או במקלט

או בבתים .

הגדולים שצמו הלכו בזמן התפילה לחניון- שם ארגנו מניין.

את הקטנות שדווקא השנה אמרתי להן מראש שהגיע הזמן שילכו כי כבר יודעות לקרוא ב"ה, החלטתי לא לקחת.

בהרגשה שלי השנה זה לא הזמן.... כמובן הסברתי להן מדוע, חכמות מספיק בשביל להבין, חרדות מספיק בשביל להעדיף להישאר בקונכיה שלהן.....

אז הלכתי לשמוע אצל שכנים אחרי שהגדולים חזרו ושברו את הצום.

השבוע הכי כיפי בתור מורה ואין אותו..

וככ כואב לי על הילדים שזו שמחת החג שלהם, והתאמצתי מאוד וחגגנו גם אתמול והיום. אבל עדיין יום תחפושות כנראה שלא יהיה אם מדובר במערכה ארוכה.

ובעיקר אנחנו חיים ממגפה למלחמה למלחמה.. זוכרת יום פורים בקפסולות בגנים וכזה מבאס שאין לנו רגע דל.

כן ימים היסטוריים אני מתחברת לזה ושמחה בזה ובו זמנית מבואסת. מותר לנו. 

יצאתי משנת אבל על אבי ז"ל (בשנה שעברה לא חגגתי בכלל כמובן), ציפיתי השנה לחגיגות חודשים מראש, התעדכנתי עם אנשים, חיפשתי אירועים 

התארגנו על כרטיסים למסיבת פורים שווה לזוגות,

הייתה לי תחפושת משפחתית בהנחה שנצא אנחנו עם הילדים 

{בינינו-אני בנאדם יצירתי, תנו לי לחשוב על קונספט לתחפושת אישית, זוגית, משפחתית וזה גם מה שעשיתי} קניתי תחפושת לכולנו והשקעתי בזה מחשבה ועשייה,

בנוסף, לא רציתי את כל פסטיבל משלוחי המנות אז הכנתי מלפני כמה ימים את כל המשלוחים כדי לא להשתגע (בדיעבד-ממש טוב שכך, לא הייתי מסוגלת לעשות את זה מאז שיצאנו למערכה}.

בינתיים- אני מפתחת דיכאון מעוד יום בבית, בממ"ד לפרקים (למרות שיש שיפור), לא הצלחתי לעשות כלום בעבודה , אין לי ריכוז לבדוק מבחנים. הכל יצא כ"כ הפוך. ובנוסף אחד הילדים קדח מחום וכל הערב דאגתי לו.

ציפיתי לימי הפוגה בבית הספר, כבר ממש עמוס וקשה והיום הכיפי בבי"ס שבו מתחפשים הוא קליל ואחר וסופסוף לא לימודי וכל המורות נהנות ונחות.....

והערב- איזה מן ערב פורים זה שאפילו להתקהל למגילה זו נחשבת הצלחה, וכל הערב בלי מוזיקה, מה זה אירוע פורים בזום?

תחזירו לנו את פורים בבקשה! לילדים אבל במיוחד לנו המבוגרים!

אני רצינית-יחזירו לנו את שמחת החג? בעיני זו הוצאה הכי מוכרת.

בסוף ברור לי שימים היסטוריים וכו' אבל עם כל הכבוד לרלוונטיות של המגילה אני רוצה לרקוד, להתפרק, לראות מצעדים של תחפושות ובאמת להנות ולבלות!!!!!!!!!

זה הדבר הכי אהוב עליי בחג הזה, לא הסעודה, לא שגעון המשלוחים, זה העובדה שיש לנו חג אחדדדדדדד בלי דקדוקים והכנות זיסיפיות או הלכות וכבדות, סופסוף אנחנו יכולים להגיע למקום גבוה באהבת השם מתוך שכרון חושים, מתוך קסם, מתוך שמחה אמיתית, קלילות, הומור וחיוכים.

לשבת בבית בליל פורים זה כמו לא לצאת בערב יום העצמאות. מרגישה ממורמרת.

אמא שלי הגיעה אלינו וגם היא וגם בעלי לא מתבאסים כמוני, הם אנשים פחות רגשיים ויותר ריאלים ובוגרים ומרגישה ילדה שיושבת ככה ומתבאסת עם עצמי.

לק"י

זה באמת מבעס.

מקווה שיהיה לנו שמח ועליז מחר, גם אם זה קצת שונה מהרגיל🙏🏽

גם מרדכי היהודי התארגן למלחמה ולא לתחפושות.

שנים לא הבנתי איך בנ"י שלושה ימים אחרי שיצאו ממצרים התחילו כבר עם התלונות שלהם,

זה לא ימים היסטוריים וזה, זה ימים היסטוריים!

לרקוד אפשר גם בבית או עם השכנים.

במקום מצעדים של תחפושות תראי מצעדים איך הרשע בטהרן עולה בסערה השמימה, להבות בגובה של שני בניינים.

להנות זו בחירה. אבל גם אם לא נהנים, יש הבדל בין לא להנות לבין להתמרמר.

להתמרמר זה סוג של כפירה בעיני..

עיקר וטפל.

לגבי אם יחזירו לנו את שמחת החג- עושים לנו עדכון גרסה של החג. פורים משודרג.

לגבי סיום שנת האבל, זה נושא אחר. כי היה לך עוגן והוא בוטל, זה בהחלט מטלטל ואף מדגיש את החוסר.

כדאי להפריד בין הדברים כדי להצליח להתמודד עם התחושות השונות, במיוחד שבמצב חירום הכל מועצם. 

צריך לפקוח עיניים ולהסתכל למציאות בעיני יהודי מאמין

יש פה פרק נוסף בתולדות עם ישראל

פרק שדורות חלמו עליו

ניסים גלויים בהצלחת הלחימה ושמירה על חיילינו

ניסיים גלויים ביירוט רוב הטילים (וההוכחה היא אלה שכן פגעו וגרמו נזק)

אשרינו שזוכים לחיות בימים אלו

ושנזכה לראות בבניין המקדש מהרה

למי הפניה? ממי את מצפה? אף אחד לא התחייב לנו לפורים רגיל, ובכללי אין אף אחד שחתם לנו חוזה שהכל יהיה כמו שציפינו. לא בפורים ולא בחיים...

זה זמן לעבוד על בחירה על מה להתמקד, לבחור מה נרצה שכן יהיה השנה.

לפתוח את הראש ולשים לב שלמרות השינוי במה שציפינו לו (ומסכימה לגמרי שקשה לשנות את התכניות ואת מה שציפינו לו, במיוחד עם כל המאמץ של התחפושות והציפיות והמשלוחי מנות...), ברוך השם אין פה טרגדיה או צרה שהרסה לנו את החג, אלא שמחה גדולה וגאולה ועוצמת, שבדיוק בדיוק זה פורים. 

הכנתי לי תעסוקה לליל פורים שלא אשתעמם

ממש מובן הצורך שיראו אתכם והביחד

יכולה לשתף שאני באה ממשפחה גדולה ואף פעם לא התארחנו

מנקה המבט של ההורים שלי היום וגם של עוד אנשים בוגרים עם ילדים נשואים-  גם לא קל לארח משפחות שלמות בחגים

כלכלית, נפשית, מקום ובלאגן בבית וכו'

אני מבינה שאצלך זה שונה כי התחושה היא שכולם באים ורק את מחוץ למעגל, אבל מצד שני גם - כמה הנאה יכולה להיות מללכת למקום שבו את מרגישה פחות רצויה?

בתחושה שלי, היום כאמא בעצמי (למשפחה קטנה) וגם אז כילדה במשפחה גרעינית יחסית גדולה - זה עניין של הסתכלות

יכול להיות ממש כיף ומספק כשזה רק אתם אבל את לא פנויה נפשית לזה

ולכן, מעבר לכל אירוח או התעסקות כזו או אחרת אני מפצירה בך לחזק את עצמך. את עוברת תקופה ארוכה לא קלה, נראה שאת חייבת לעצמך טיפול וחיזוק שיעזור לך להתמודד

אני מטופלת כבר כמה שנים

תודה על הכיוון לנקודת מבט שונה

המשפחה שלך מזכירה את שלי מהבית

פשוט מבאס להרגיש לא רצויים בזמן שיש מלא משפחה שהם כן רצויים

מן הסתם בזמני משבר או זמנים יותר רגישים,

צפים הדברים היותר עמוקים שבשגרה אנחנו מצליחים להתחמק מהם.

זו יכולה להיות הזדמנות להחליט בהמשך לטפל בנקודה הזו.

בכל אופן, כרגע זה בעיקר לשרוד את הימים הקרובים.

לגבי לשכור דירה קרוב אליהם, זה כיוון מעניין,

אבל חייב להיות תואם מציאות ונראה שאתם לא שם.

שאתם מצפים לדברים שלא יקרו. ואז האכזבה תהיה קשה שבעתיים.

והרבה ילדים על הראש בזמנים ממילא מתוחים זה מכביד. אי אפשר לצפות לזה, אבל אפשר להתגמש ולשלוח ילדים/ מבוגרים בהרכבים שלא יכבידו.

למה תמיד אנחנו המכבידים מבינה ?

אשמח גם לכיוון פעולה

גם ממש בא לי לארח השנה וזה דקה תשעים כך שממש חושבת יגיע במצב הזה

ולא מצליחה להגיד לבנות שלה לא. אז היא לא יכולה להוסיף על עצמה עוד עומס.

שנית , אם נכדים אחרים גרים קרוב , יש דינמיקה אחרת . סבתא נהיית סוג של אמא שניה , יותר מתערבת , יותר מחליטה , עם נכדים רחוקים זה לא שייך . 

מה ההבדל בין ילדים של בת לילדים של בן?

זו אפליה

ההורים של בעלי הם כמו עוד זוג הורים

כמו כי לא באמת אבל הילדים שלי חופשי אצלם והדינמיקה שונה לחלוטין מאשר אצל ההורים שלי שגרים רחוק

לצערי כן? אבל זו עובדה אצלנו

הבת שלי פורחת אצל חמותי

אוהבים אותה שם אפילו יותר מהנכדים האחרים חחח

מנסה לחשוב -

האם יש קהילה,תנסו למצוא לכם חברים שתעשו יחד סעודת פורים.

האם אופציה לעבור קרוב יותר להורייך?

להזמין אחים, גיסים, לעשות יחד- זה משמח מאוד אפילו שזה הרבה עבודה... גם לארוז תיקים זה מלא עבודה.

חיבוק גדול! 

אותך (לב, חיבוק)
אנחנו גם במצב דומה, כבר כתבתי כאן כמה פעמים...בסגנון שלך, שאיך הם לא מתגעגעים לנכדים? (הילדים שלי)
אם היה לי פתרון כנראה לא הייתי במצב הזה, אבל לפעמים אין פתרון. זה פשוט אופי, ככה המשפחה של בעלך, איך הם לא יכולים לחשוב עלייך אחרי לידה? עם ילדים קטנים (אני משערת) שרק רוצה מעט משפחה ומנוחה לנפש לך ולילדייך.
בינתיים הדבר החיובי היחיד אצלנו בכל הסיפור הוא שאני בונה את עצמי ולומדת להיות רגישה לאחר, ויודעת שבע"ה אהייה סבתא מהממת לנכדיי , ילדיי כלותיי וחתניי בע"ה, אודות למצב עכשיו שאני לומדת מצויין כיצד נכון להתנהג, מה לומר ומה לעשות למען המשפחה המורחבת העתידית שתהייה לי בע"ה.

תודה על התגובה!

חיממת את ליבי 💜

שזה לא ההתנהגות שלהם כלפיכם

אלא הדינמיקה של בעלך מולם?

הוא משתדל לא להכביד

אז הם התרגלו שהוא מסתדר לבד

יש מצב?

שהילדים האחרים פשוט נשענים עליהם ולא נותנים אופציה אחרת