קודם כל חיבוק אני מבינה אותך

בסוף זה השותף שלך לחיים להכל דמיינת משהו מסוים (אני מניחה..) ובפועל המציאות רחוקה משם..

יחד עם זה אני מסתכלת על כל מה שכתבת

הוא איש חכם

אוהב

מפרנס

אנטליגנט

אבא לילדיו

איש טוב 

את אוהבת אותו.

המציאות הרוחנית שלו לא באמת קשורה אליך

אני יודעת שזה נורא קשה להניח את זה ככה

אבל אולי תנסי לשאול על זה את 4 השאלות של ביירון קייטי

מה הוא צריך, לדעתך?

ז"א יכול להות שכלפי שמיא הוא לא בסדר

אבל כלפיך, כלפי הילדים

איפה זה פוגע בך?

עכשיו ברור מהסיפור שלך איפה- את מתמסרת מאד בשביל זה, והוא לא מספק את ה'תמורה'

הענין הוא שאת לא אמורה להתמסר לתפילה שלו

אלא אליו. זו המחויבות שלך כאישה תומכת.

אם לו לא חשובה התפילה, וממה שאת מתארת אפשר, בצער, להניח, שזה אכן לא חשוב לו, או לא ביכולות הנפשיות שלו כרגע,

אז ההתמסרות הזו יכולה לייצר אצלו רק עצבים ואנטי.

הוא יודע שאת תשמחי לתמוך בו וברוחניות שלו נכון?

אז זהו. תרפי.

אני יודעת זה קל לכתוב קשה לבצע (אצלי זה בדברים אחרים לגמרי אבל מן הסתם לכל אחת פה יש דוגמא קטנה או גדולה בשבילך)

ציפיות מהבעל הן חשובות וטובות כאשר הן מולינו

מה שלא מולינו- 

העבודה היא שלנו לעשות הפרדה.

אני אפילו לא אומרת לך 'תתפללי על זה' כי לדעתי אי אפשר להתפלל ולרצות במקביל לעבודה על השחרור

אחרי שיש שחרור וקבלה כמו שהוא תוכלי לשתף את הקב,ה בתפילות שלך,

שאת רוצה צביון אחר של בית

עם אבא שמתנהג כך או אחרת,

ואולי להשפיע בצורה כזו.

ומול הילדים- אני לא יודעת בני כמה הם, אבל הייתי מחפשת פתרון טכני אחר.

את אמורה להיות גאה בו (יש לך מלא על מה ממה שאת מתארת!) 

ולחלוטין לא אמורה לסנגר/לדבר עליו עם הילדים למה לא הלך לתפילה

זה בכלל לא נושא ולא נכון להכניס ילדים למקום הזה.

אם הוא רוצה לשתף בעבודה ה' שלו בגיל גדול קצת יותר- זה שלו. ממש ממש לא שלך.

אם יש משהו שילדים צריכים להרגיש ולדעת- זה שאמא מעריכה את אבא (וכן להפך)

בכל מקום שאנחנו נמצאים אנחנו חושבים איך לשמח את אבא ומה להביא לו ושהוא מגיע כולם רצים אליו בחיבוקים.. וכל מה שקשור לעבודה שלו אני ממש גאה בו ומעודדת אותו..

בתחום הזה שתיארתי אני לא מצליחה לשחרר.. כי מה אנחנו עושים פה בעצם? לאן המשפחה שלנו מתקדמת? מה המטרה של כל זה?

אם הילד בא ושואל אותי איפה אבא התפלל מה אני אמורה לענות? זה ממש ממש קשוח.. הילד שלי כזה תמים וטוב..

ממש תודה לך, זה באמת מחמם את הלב.. שמחה שכתבתי כאן.

והילד, למרות שאין לו דוגמא אישית בנושא הזה, כן משתדל להקפיד וזה מדהים.

אם היית אומרת שזה משפיע על הילדים שבבית הייתי מסכימה איתך שזה יכול להפריע, אבל פה נשמע שזה לא המצב ב"ה.

לגמרי.

דמיינת בית מסוג מסוים וקיבלת משהו אחר...

אבל, לדעתי האישית, זה יותר אתגר אישי שלך.

רצית משהו, ה' כיוון את הדברים וקיבלת משהו אחר.

במובן מסוים זה קורה לכל אחד, רצינו וכיוונו לבן זוג עם תכונות מסוימות, למספר ילדים מסוים, לסגנון מסוים של ילדים ומשפחה, לבריאות שלמה,

ובסוף יצא שלבן הזוג יש מידות שונות, שיש מעט מדי או יותר מדי ילדים (יש כאן שרשורים על הריונות למרות מניעה), שהילדים מאתגרים, יש בעיות בריאותיות... אין לזה סוף.

את מתארת שקיבלת המון המון טוב, באופן כללי בחיים שלך וגם בבעלך( הוא עוזר עם הילדים, הוא חכם ומוצלח, הוא משתדל להתפלל וללמוד למרות שלא מתחבר). הילדים שלכם מתוקים וגם צדיקים.

זה פחות או יותר הזמן, בעיני, להודות על כל מה שיש, ולהבין שלא כל פרטי החלום יתגשמו אחד לאחד. אפשר לנסות לשנות את בעלך ולהיות מתוסכלת ועצובה עד שלא ישתנה. ואפשר לשמוח בכל הטוב ולראות איך את מוסיפה את התורה והתפילה בבית, לפחות בכל מה שתלוי בך.

מקווה שלא תסכלתי יותר, אם כן אז סליחה, את נשמעת באמת מעוררת הערכה, חיבוק ובהצלחה 

אנחנו משפחה מאד חמה ואוהבת ואני מעריכה כל רגע של חיים ביחד.. דווקא בגלל זה הצורך להודות ולהכיר טוב למי שנתן לנו את כל השפע הזה, זה ממש עניין מהותי בעיניי.

ואולי בגלל שאני לא דתיה כ"כ גדולה ואני עצמי במשבר אמונה מתמשך, אני לא רואה בעיה בהתנהגות של בעלך.

דין וחשבון יש לו לתת רק מול הקב"ה.

דבר אחד אני כן חושבת שהייתה לי אישית בעיה בנושא שאת מפרטת והוא שאין ביניכם פתיחות מלאה שבעלך לא יכול להגיד לך במילים ברורות:

אני לא שם כרגע

אני לא שם בכלל

אני במשבר

אני לא מתפלל/לומד בגלל עצמי (ולא בגללך)

בסה"כ משבר באמונה הרבה פעמים הוא זמני.

כל הזמן יש עליות ומורדות ושניכם צריכים לדעת את זה.

הכי חשוב שתהיה ביניכם פתיחות,

אי כפיה ואהבה.

וגם הילדים צריכים לדעת שיש כל מיני אנשים בעולם.

יש חילונים, דתיים, חרדים.

חלק גם במשפחה הגרעינית שלהם וזה בסדר. 

של לדבר בכנות.. לצערי זה עוד לא שם..

האמת אם היה אומר לי שיש לו איזשהו קושי אולי הייתי מבינה, אבל הוא כל הזמן מתחבא מאחורי כל מיני תירוצים שקשורים לילדים ואליי, שזה ממש משגע אותי (והוא כל פעם כאילו מופתע מזה מחדש)

שוב לא רוצה להפיל עליך אבל תכלס

יש לנו שליטה רק עלינו

אולי אם ירגיש שאת משחררת ומקבלת רותו כמו שהוא

ביתר קלות הוא יבוא וייפתח.

אני כשעברתי דברים מסוימים שהרגתשי בלב שבעלי לא מסוגל לשמוע לא הנחתי על השולחן.

לא יכלתי להסתכל לו בעיניים ולומר מצבי האישי איקס בלי להיות סטוחה במליון אחוז שמה שאשמע זה

לא משנה מה. אנחנו ביחד ואני איתך בזה.

לא בהכרח תפתור קונפליקט כזה

זה לא בהכרח קושי אלא אולי בחירה בגלל שזה אולי לא חשוב לו

אצלנו הייתי די כנה בנושא השינוי הדתי שעשיתי

ועדיין זה היה קונפליקט גדול בגלל הפער שזה יצר

בנושא הזה, כי הוא יודע את דעתך היטב, ולכן מנסה לתרץ תירוצים.

אם את רוצה לעשות שינוי בזה אז זה ממש לקבל אותו איך שהוא, שהוא ידע שהוא טוב ואהוב גם בנושא הזה לא משנה מה. אבל זה באמת מורכב, כי בסוף את לא באמת שלמה עם איך שהוא כרגע.

אבל כן אפשר להבין אותו למה הוא מתרץ תירוצים ולא כן

שזה בסדר שנוצר שוני דתי עם השנים

וצריך לכבד את זה

כמו כל פער אחר

או להלחם מלחמות כנראה אבודות שגם לא ישיגו את מטרתן וגם יפגעו בזוגיות/ באווירה בבית 

מסכימה שהאווירה בבית חשובה, אבל לא יודעת כל כך איך לעשות את זה בלי לוותר על הדברים שחשובים לי. נראה לי שזה לא בריא לוותר על הערכים שממש מהותיים לבית שלנו.

זה לא טוב לוותר על דברים שחשובים לנו

אבל

דברים שתלויים באחר

לא תמיד ניתנים לשליטה

אצל בן הזוג

אצל הילדים

את לא ויתרת

את מנסה ולא מצליחה

אולי תצליחי ואולי לא

רק כדאי לשים לב שבדרך לא הורסים דברים אחרים

לוותר על הערכים שלו.

את לא יכולה כמו שתא לא יכולה ללבחור בשבילו.

הערכים שלך לא השתנו.

ואת האמא, זה יותר משמעותי בחינוך לדעתי.

ואת האמת גם מול הקבה אני לא רוצה שישפוט אותי לפי מעשים אלא לפי הכוונון שלי.

הרצון הטהור שלי הוא בית שיש בו איקס וואי זד. זה לא מתאפשר כרגע אבל הרצון שלי שם.

בעלך עובר תהליך בין אם תשחררי ובין אם לא.

היכולת לייצר שיח פתוח וכנה מצריכה מכל אחד מהצדדים לבוא בלי שיפוטיות

כרגע הוא יגיד לך את כל התירוצים כי את מגיבה לכך

ויש מצב סביר שהוא חושש לומר לך את עמדתו האישית כי כך הוא יקבל תגובה לא נעימה.

אם משהו חשוב לך כדי שאת תקחי אותו על עצמך, עם כל הכאב והאכזבה זה חשוב לך ואולי בשיחה מלב אל לב עם בעלך תוכלו לחשוב יחד איך לגשר על הפער.

כרגע זה נשמע שאת קצת מחפשת אותו כמו אמא שלו (וגם אם הילד שואל איפה אבא התפלל זה לא אמור להטריד אותו אלא אם כן הוא רוצה אותו לצידו ואז השיח צריך להיות באופן הזה שהילד רוצה את אבא, לא שמחפשים את הנפילות של אבא..)

אגב, בעיני השלב של הקבלה הזוגיות זה שלב בקבלה של הילדים כי יש סיכוי סביר שגם הילדים לא ילכו בדיוק בדרך שחינכת אותם (מאחלת לך בכל לבי שיהיו מחוברים לעבודת השם ועדיין יש דרכים רבות להשיג אותה..)

חשוב שכל אחד מבני הבית ירגיש בנוח להביע את מי שהוא, אחרת יש סיכוי סביר שמה שבעלך עושה לך מול העיניים הילדים יעשו בהסתרה כי זה לא נעים לאכזב או לקבל תגובה לא נעימה.

זו גם הזדמנות פז עבורך לבירור אישי מה כל כך מערער אותך, מה זה אומר עלייך השינוי שעובר האיש שלך? מה יקרה אם הוא יגיד לך את אשר על ליבו?

כל אחד מבני הבית הוא חלק מהבית ויש הרבה דרכים להתקדם בטח מבחינה זוגית, ונראה על פניו, לפי מה שכתבת, שיש לכם בהחלט לאן להתקדם בתחום זה

כשמקימים בית יש לא מעט אכזבות מהציפיות שלנו והדימיון איך הבית יראה מול המציאות, לכל בית יש הנושאים בהם הוא חווים זאת, אם נברח מזה נפספס את הצמיחה האישית והזוגית המשותפת.

בהצלחה🙏🏻

אלו כאבי גדילה

ומאחלת לך מכל הלב צמיחה הפריחה🌷

להתעקש על דברים שאין לך שליטה עליהם. "לא לוותר" על תפילות במניין, טכנית, אין לך איך לעשות את זה. זה שלו. וכמה ש"לא תוותרי" אם עוא כן מוותר אז הוא לא מתפלל, והוא קובע.

זה סתם לדפוק את הראש בקיר...

צריך לחשוב איך להביא את זה מכיוון שיש לך יותר שליטה 

לא סתם אומרים שתפילה היא עבודה שבלב.

את מתארת את בעלך כאדם שתחום העניין העיקרי שלו הוא מדע. הוא נמשך לזה ואוהב את זה מאוד.

יכול להיות מאוד שקשה לו אמונית, כי אמונה זה יותר חוויה פנימית,

ואפשר להאמין מתוך חקירות שכליות- אבל השכל הוא בעיקרו פקפקן ומטיל ספק.

אני חושבת שכדאי לך מעט להיזהר בהשוואה מול הילד. היא גורמת לך לחיה מול בעלך, וחבל.

כנראה שבעלך אכן מרגיש חוויה של ריקנות בתפילה, חוסר חיבור, חוסר שייכות לעולם שלו

וזה בסדר.

אגב, למה שלא תפתחי את זה אתו?

"משה אתה יודע? אני לפעמים נדהמת לראות כמה אתה משקיע בלימודים ובעבודה שלך. תראה לאיזה הישגים הגעת. אני בטוחה שהסטודנטים ממש נהנים לשמוע אותך, כי אתה כזה טיפוס מעניין.

אתה יודע מה חשבתי? שאולי בגלל שהכישרון השכלי שלך הוא כל כך עיקרי, אולי בגלל זה אתה לא מרגיש מחובר לתפילה, ורק עושה כדי לסמן וי.

אני צודקת?

איך אתה מרגיש עם זה?"

קיצור שיח שלא מביא רק את השורה התחתונה- מה קורה עם הנושא הזה של התפילה,

אלא שיח מחבר, שקודם כל רואה אותו, ושבא כדי להבין ולא כדי להביע את המקום שלך בנושא. 

האמת לא חשבתי על זה.. 

אתייחס לזה אצלי במודעות..

תודה רבה!

בעלי אדם מאוד שכלי (עובד במקצוע דומה לבעלה של הפותחת), ועדיין הוא מאוד מחובר לעולם התפילה והלימוד. ממקום יותר שכלי, אבל מחובר.

אולי זה יכול להשפיע, אבל לא בהכרח...

בעלי השכלי...

דווקא אצלי זה מאתגר יותר עבורי ההתמדה שמצריכה התפילה כי אני נתונה למצבי רוח לעומת בעלי שמנהל סדר יום קבוע ללא תנודות קיצוניות

לגבי הזיקה הכללית שלו לקודש, זה באמת מורכב.

ספציפית לגבי היום, אולי כן אפשר לדבר  שחשוב לך שהילדים יראו את אבא הולך לתפילה בשבת בבוקר כי זה בעינייך נושא מרכזי  בעיצוב הדרך הרוחנית של הבית, ואת מוכנה להשקיע בשביל זה, והיה לך צער שהוא לא הלך בשבילך, כי את באמת מוכנה להשקיע בזה כי זה חשוב לך. ותמיד אם יש משהו שאת יכולה לעזור בשביל התפילות, שירגיש בנוח לבקש ממך, כי את תשמחי שייעזר בך. 

זה מרפא את הלב לקבל חיבוק ככה.. תודה רבה!

כדאי לך לעשות הפרדה ברורה בין האישי לזוגי.

ונכון שגם זה שהוא לא מתפלל נורמלי זה משפיע על הבית. אבל עדיין, זה שלו. ואת לא יכולה לקחת אחריות על כל ההשפעות שלו על הבית. 

תעשי את מה שביכולתך להוסיף רוחניות וחיוניות בקדושה בבית. קחי אחריות על החלק שלך.

ומה ששלו- שלו. כן כמובן תבהירי לו, במידה וזה לא ברור, שאת מעדיפה שילך לתפילה/ לשיעור מאשר שיעזור לך וזה הרבה יותר משמעותי בעינייך. אבל מכאן כבר הוא בוחר לעצמו.

וגם לגבי הילד, אם הוא בא אלייך בנושא הזה, אז תבהירי לו שהתפילות של אבא הן לא עניין שלך ואם יש לו טענות ומענות, הוא מוזמן לפנות לאבא שלו.

תעריכי את בעלך על הדברים שאת אוהבת בו. ואם יש נקודות שזה מתנגש לך ישירות ממש עם הנושא הזוגי, אז תפרקי אותן מהכיוון הזוגי.

ובסוף, וזה גם אני אומרת לעצמי, שנכון, זה באסה שבעלי לא דוס ות"ח כמו שרציתי וחלמתי. אבל ב"ה הוא בעל מקסים ויש לנו זוגיות טובה. ואני יכולה להשאר "אברכית" במהותי, גם אם בעלי עזב את הישיבה לפני הרבה שנים. 

ועד כמה שזה נכון ואמיתי שהתפילות של האבא זה נושא מרכזי בעיצוב הדרך הרוחנית של הבית, אין לך איך לשלוט על זה. 

אני יכולה לומר לך שכשאני שחררתי את זה, זה עשה טוב. לצערי זה לא גרם לו יותר לקום למניין או להתפלל יותר בכוונה. אבל זה גם כשהתעצבנתי הוא לא היה עושה, ועכשיו לפחות יש אוירה נעימה וזוגיות טובה...

ועוד נקודה אחת, זה שאת יכולה לומר לו שהנושא הרוחני חשוב לך, ולשאול האם יש לך איך לעזור לו בזה. לשמוע אותו באמת. ולקבל כל תשובה. אם אין לך איך לעזור אז לשחרר ואם יש אז לעזור ע"פ בקשתו, אפילו אם זה לא כמו האידאל. (לא יודעת, נניח להעיר אותו לפני סוף זמן תפילה, או להזכיר לו ללמוד משנה אחת בערב... אבל שוב, רק ע"פ בקשתו)

ברור שבפני הילד אני משתדלת לכבד את בעלי ולדבר עליו בצורה מכבדת.. אבל הלב שלי מתכווץ, בטח שהוא כביכול עושה את זה בשבילי.. וברור שהשאיפה בזוגיות זה לשמור על שלום בית- אבל זה אומר כל הזמן להבליג על מה שמפריע? אני מבליגה בלי סוף אבל יש דברים מהותיים.. אנסה באמת את מה שכתבת לי בסוף..

לגבי להבליג זה לא מדויק, כי כאשר הוא פוגע *בך* ישירות ( לא מוכן לעזור לך כשקשה לך, מדבר לא יפה) אני הכי נגד להבליג. צריך לפתוח הכל על השולחן.

אבל כאן בסוף זה משהו שלו, תפילה זה דבר מאוד אישי שלא אמור להשפיע ישירות על הזוגיות 

למשל- שרה-התנגדה ממש לגישה החינוכית של אברהם ביחס לישמעאל, והיא לא השאירה את זה בעמדה של לנסות לגשר על הפער-אלא הביעה התנגדות בצורה מאד ישירה שצריך לגרש אותו.. וגם רבקה,התנגדה לעמדה של יצחק שצריך לקרב את עשו, ופעלה, גם אם באופן עקיף כדי לשנות את מה שבעלה עושה או הדרך שבה הוא מתנהג כלפי הבנים. אז זו באמת שאלה אם יש דברים עקרוניים ומהותיים שאנחנו מתנגדים להם בהשקפה, לפעמים צריך להביא אותם לידי ביטוי גם אם זה יוצר איזשהו מתח (אולי תלוי באמת איך..). ואני חושבת שהעולם הרוחני של בעלי, מרגע שהוא התחתן, גם קשור אליי.. כמו שהמצב הרפואי, והנפשי והפיסי שלו קשור אליי.. 

הכי חשוב לשחרר

זה לגמרי שלו

ואנחנו לא אלוקים ולא יודעים.. יכול להיות שדווקא הקב"ה מאוד מרוצה מעבודת ה' שלו שקורית בדרך אחרת, נסתרת, ששאר האנשים לא רואים...

הכי חשוב לקב"ה זה שלום בית ואהבה בין בני הזוג, אז עדיף להתרכז בזה וככה לעשות קורת רוח למעלה..

אולי לשקול, יכול להיות שאפשר בלי ביקורתיות לדבר עם בעלך על זה שהבן העלה את זה שהוא לא מבין כך וכך ומה הוא מגיע..  וכמובן להדגיש שאת מבינה שזה מה שהוא יכול עכשיו בנקודת הזמן של החיים אבל איך הוא מציע לתווך את זה לבן...

פשוט החווייה של הילדים היא שונה, וכואב לי שזו הדוגמה שלהם ליחס לתפילה..

בכל אופן: האם פעם דיברת איתו על זה? הבעת את הכאב שלך, את הרצון שלך בבית רוחני ומחובר?

לא מתוך האשמה, אלא מתוך שיתוף ומתוך תחושה של שותפות ביניכם, ולא משנה מה. מתוך אמונה בו, שהוא מסוגל להיות יותר ממה שהוא עכשיו...

אומרים שהאישה לא אחראית לעולם הרוחני של בעלה, אבל אני חושבת שהעולם הרוחני של ההבעל כל כך קשור לעולם הרוחני של האישה (נדמה לי שאפילו בקבלה מתואר משהו כזה - שהאישה יונקת את השפע הרוחני שלה דרך בעלה), ולכן הגיוני מאוד שהיא "תתערב" לו בזה. שוב, לא מתוך האשמה, אלא מתוך כמיהה. כמו שאת הצורך האישותי היא יכולה לקבל רק מבעלה, כך גם את הצורך הרוחני.

ובקשר לבן הצדיק שלך -

כאן צריך זהירות גדולה, כדי שהילד יעריך את אביו למרות הכול. נראה לי שכדאי למצוא נקודות ביהדות שבעלך כן חזק בהן (נגיד חסד, או משהו בסגנון), ולהעצים אותן בעיני הבן שלך. ובקשר לתפילה - אולי את יכולה לומר לו בכנות שגם לך קשה שאבא לא מגיע לתפילה בזמן, אבל זה משהו אחד שקשה לו, ואת מתפללת שהוא יצליח בסוף, ובינתיים את ממש נהנית לראות איך הוא מתמיד להגיע בזמן ולפניו, ושאת מתפללת שהוא ימשיך בכך.

(ורק שתדעי שאת לגמרי יכולה לטפוח לעצמך על השכם על כך - לא מובן מאליו שהוא רוצה כל כך להתמיד בתפילה, בלי שיש לו דוגמה אישית מאביו. זה מראה שעשית עבודה טובה בהנחלת הרוחניות והיהדות בבית❤️)

במה שאת כותבת.

ממש מחילה שאני ככה, ובאמת שאני מעריכה את דעתך מאוד, אבל נשמע ( ואולי אני טועה) שלא התנסית כ"כ בירידה רוחנית של הבעל.

ובסוף, במהות, ברור שאת צודקת, והשאיפה הכי גדולה היא שהבעל יהווה מגדלור רוחני.

אבל נניח שאין, הוא לא מוכן לקום לתפילה, אפילו שהוא כבר הבין שזה חשוב לה והיא כמהה לזה, אז מה הלאה? אין לה אפשרות לשפע רוחני עד שהוא יתאפס על עצמו? או עד שהיא תנער אותו?

כן, נכון, משהו חסר. אבל עדיין, זה לא בשליטתה. וכמה שהיא תבקש, עדיין היא מאוד מוגבלת בזה.

שוב, לא בדרישה, אלא בבקשה מתוך מקום של שותפות והישענות. אבל לא להשאיר את זה באוויר.

ואם לא הולך - זה לא אומר שהיא לא יכולה להמשיך להיות רוחנית בעצמה, אבל להתייאש מראש - לא כדאי.

אולי כדאי לעשות את זה בליווי של ייעוץ זוגי תורני...

(ואמנם לא התנסיתי ברמה הזו, אבל כן קצת בקטן, ובעלי מודה לי עד היום שעזרתי לו בזה...)

אבל צריך לדעת לבקש, ולהרפות. ולא להיות בלחץ אינסופי סביב המקום הזה.

אחרי שמעלים את זה בצורה טובה, ושומעים גם אותו עד הסוף ובלי שיפוטיות. ( וכמו שכתבתי קודם על להציע עזרה...) להניח לזה לפחות לכמה שבועות/ חודשים.

ולשחרר זה לא להתייאש. זה להבין מה החלק שלי ומה שלו.

להעלות מה חשוב לך, ולהמשיך להחזיק את זה שזה שלו. לא מתוך מקום של יאוש, אלא מקום של הפרדה בריאה ששומרת על הזוגיות 

מודה שאני לא יודעת איך לגשת לזה בצורה שלא תיפגע בו, וזאת דינמיקה מאד מוכרת אצלנו.. הרבה פעמים הולכים מסביב בלי לגעת בנושא עצמו.

ואני ממש מסכימה איתך, מרגישה שהעולמות הרוחניים שלנו קשורים אחד לשני, ממש כמו שיש ציפייה שתהיה גם קירבה גופנית במערכת של נישואים.

אני ממש משתדלת לייקר את בעלי בעיניי הילדים בכלל, ובפרט בעיניי הבן שלי הנסיך, אבל הוא חכם ורגיש מאד וקולט את הסיטואציה, וגם הוא מאד משתדל לכבד את אבא שלו- ופונה אליו כשרוצה שילמדו ביחד בגמרא או טעמי המקרא או כל דבר אחר. נראה לי שההתבגרות של הבן שלי גם קצת מערערת את בעלי, כי עד עכשיו היו בעיקר קטנטנים אצלנו, וזה עבודת ה' מסוג אחר מאד, ועכשיו הציפיות משתנות.. ונראה לי שהמבט שהבן שלי נושא כלפי בעלי מאד מלחיץ אותו בפנים, וגורם לו להבנות את עצמו מחדש בתחום הזה..

ממש תודה!

מקווה שתצליחו...

ואשרייך, את אישה מדהימה!

אין לי ניסיון במצב דומה. אבל רוצה לכתוב כמה מחשבות.

האם יש לך בכלל דיבור עם בעלך בנושאים שקשורים לעבודת ה'? את מרגישה שיש לו רצון להיות מחובר לרוחניות אבל הוא רחוק ממנו כרגע במציאות? או שיש שם חולשה עמוקה יותר? יש מקומות שבהם הוא יותר מחובר לעבודת ה'? או שזה ריחוק כללי?

בעיני, אם זה משהו כללי יותר, אז זה יותר מורכב כי זה באמת כיוון אחר שהוא לוקח, ולא בטוח שהוא במקום שמסוגל לעשות בזה שינוי בגלל הרצון שלך.

אבל אם החולשה היא רק בתחומים שציינת למעשה, אבל ברצון הוא כן מחובר, וחשוב לו שהילדים גם יתחנכו לאהבת תורה, לתפילה, וכו' - אז יש פה מקום לעבודה כזוג. ואז אני מצטרפת למה ש@מתואמת כתבה על זה שיש מקום לשתף אותו בתחושות שלך, לא כהרשמה אלא ככמיהה למה שהיית רוצה ליצור בבית.

ואולי לפני שמדברים על הדברים שקשים לו, לדבר על דברים שיהיה יותר קל להיות שותף בהם (למשל - שהוא יכין עם הילדים דבר תורה שיגידו בשולחן שבת, כשהמטרה פה היא קודם כל ליצור לילדים חיבור לתורה, ולהעצים אותם סביב זה, אבל את צריכה אותו בשביל זה וככה הוא שותף ללימוד שלהם ונהיה גם שותף לחשיבה איך לחנך אותם לאהבת תורה).

אולי את יכולה גם לחפש משהו שאת מרגישה שבעלך יותר חזק ממך בעבודת ה' שלו ולשתף אותך בקושי שלך שם, לבקש ממנו שיעזור לך. זה גם יכול לפתוח ביניכם יותר מקום לשיח על עבודת ה', ועל הבנה שלכל אחד יש את המקומות שקשים לו, ואתם פה ביחד כדי לעזור אחד לשני ולתמוך אחד בשני.

זה מוזר, כי התקשורת שלנו על פניו מאד זורמת ופתוחה, אבל לא חושבת שאנחנו מצליחם לגעת בנקודות עומק כאלה שכל אחד מספר על עצמו איך הוא רואה את הדברים ומה הכיוון שלו.בעלי הוא כן איש שהלימוד אצלו מאד מחובר להלכה למעשה ופחות לימוד יותר של עומק וחסידות, ועכשיו כשאני חושבת על זה- גם שיש איזשהו עניין מול אבא שלו שהוא מאד מרחיב בתפילות- טובל במקווה כל שבת, ואומר את כל ההקדמות והסגולות לפי כל מיני כוונות נסתרות, וממה שאני מבינה האמא קצת התייחסה לזה בביטול ואמרה שזה מעמיס ולוקח זמן- אז בעלי והאחים שלו קצת ברתיעה מזה (חלק מהאחים של בעלי כרגע התרחקו מהדרך..), בכלל בבית של בעלי אני פחות רואה התלהבות והתרגשות וחיות באופן כללי (משהו יותר סגור, והרבה דיבורים על זה 'אסור' וזה 'מסוכן'), ובעבודת ה' בכלל.. עכשיו תוך כדי שאני קוראת כאן את התגובות אני מבינה שהוא לא היה רגיל לזה.. ומצד שני אבא שלו ממש לא היה נוכח בבית בכלל. אמא שלו הייתה לבד רוב הזמן- אז כנראה בעלי לוקח את זה לצד השני ולא מוכן להשאיר אותי לבד..ממש ממש מעניין לראות את זה ככה, עכשיו הרבה יותר בהיר..

ומסכימה איתך לגמרי- אני חושבת שברצון הוא כן מחובר,לפחות ככה אני מרגישה. למשל סוכות וארבעת המינים זאת מצווה שממש ממש חביבה עליו ורואים איך מעביר את האהבה הזו לילדים, ובערב שבת הוא אוהב לשים שירים שמחים של קבלת שבת, וגם במוצש. והרבה פעמים הוא משתדל להכין חידות לילדים לשולחן שבת,והוא משתדל שיהיו לו שיעורים לשמוע בנסיעות הארוכות שלו.. כנראה באמת שצריך לייצר שיח יותר פתוח על מה חשוב יותר ומה פחות בכל מה שקשור לעשייה הרוחנית אצלנו

יכול להיות שאם תדברי איתו על הנושא תגלי שהוא תופס את הדברים אחרת.

יש משהו קצת לא מכבד בלחפור למישהו בתסביכים מהילדות בלי לתת לו להשמיע את נקודת מבטו בנושא.

אני גם לא חושבת שזה עוזר לפתור את הבעיה, כי יכול להיות שתפעלי מתוך הסיפור הזה שבנית כשהוא בכלל לא איך שבעלך תופס את הדברים.

ויש גם פודקאסטים.

חפשי ברשת

היא מדברת הרבה על המקום של אישה בקשר, היכולת שלה להשפיע ובאיזו דרך...

גם עומק, וגם עצות מעשיות.

ונשמע שאת כ"כ כמהה לחיבור הזה של בעלך מול קונו, מתוך מקום הכי טהור, שורשי, עמוק, מחובר שיש ובאמת הלב יוצא אלייך

שולחת  לך חיבוק גדול

ומנסה להתייחס למה שעולה לי מתוך קריאה של הודעתך:

בראש ובראשונה עולה כאן כל המימד של הטוב הגדול והעצום שקיים בחייכם תודה לה'. שאת רואה אותו, מכירה בו, מודה עליו -

15 שנות נישואין טובות

7 אוצרות יקרים

עמוסים בטוב ממש ממש

בעלך הוא איש טוב

עם לב זהב

מאוד מסור לכל מה שקורה בבית

הבית שלכם בד"כ ממש שמח

אתם משפחה מאוד חמה ואוהבת

את מעריכה כל רגע של חיים ביחד

בעלך מאוד משתדל להקל מעלייך במה שיכול

מאוד נוכח ומאוד מעורב בגידול וטיפול בילדים ובבית

וואו! איזה יופי ואיזו ברכה ב"ה!

ממש משמח לקרוא את כל זה וזה באמת המון המון אור וטוב תודה לה' הטוב, ושרק תמשיכו לבשר ולהתבשר בבשורות טובות ובטוב שלם וגלוי תמיד ובכל התחומים ב"ה!

אחרי כל הטוב הגדול, חשוב לצלול לעומק לכל מה שבעצם חשוב לך ומהותי לך כ"כ - הרצון, החזון, השאיפה שלך לחיים מחוברים לקב"ה במלוא מובן המילה, לחיים של הכרת הטוב כלפי שמיא על כל הטוב והחסדים שהוא גומל עמכם יום יום, הרצון והחזון לחיים של חיוניות, שמחה, חיבור וקירבה ולב בעבודת ה',

הערכים המהותיים של הבית שלכם של משמעות הקיום כאן בעולם הזה, המטרה של כל הקיום הזה וההתקדמות בתוך זה.

העצירה רגע להבין לעומק את הרצון הזה שלך,

הדיוק שלו,

ההבנה לעומק שלו ועל מה הוא יושב וכמה הוא מהותי בעינייך - חשובים הם.

ומתוך זה, מובן גם יותר גם כל המימד של הכמיהה שלך לחיבור העמוק של בעלך לתפילה ובכלל לקב"ה.

וחשוב לראות שגם בתוך המימד הזה יש המון המון טוב שכבר קיים, שכבר קורה, תדיר.

בעלך לומד כמה דקות כל יום (!)

הוא הולך לשיעור כל שבוע (!)

מתפלל כל יום (!)

הרבה פעמים במניין כאשר מתאפשר

כלומר רואים שמדובר כאן באדם *שכן עושה*

וכם עושה *באופן תדיר*

וכן מקיים את "גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה"

וכן מתמיד

וכן קובע עיתים לתורה

וכן בתוך מירוץ החיים, העבודה, הבית, הילדים, הזוגיות, התינוק, הקימות בלילה, השינה הלא רצופה, העייפות, העומס, האינטנסיביות הענקית, אלף הכובעים שיש - בתוך הכל הכל הכל יש כאן גבר שכל יום לומד כמה דקות!

שכל יום מתפלל!

שכל שבוע הולך לשיעור תורה!

וביחס לעומס עצמו זה באמת יקר מאין כמוהו!

זה הכי הכי הכי לא מובן מאליו

וזה הכי יכול להראות ולומר דווקא להיפך - עד כמה *כן* אכפת לו מהחיבור לקב"ה,

עד כמה הוא *כן* מתאמץ

ללכת, כל יום

להתפלל, כל יום,

ללמוד, כל יום

לשמוע שיעור, כל שבוע

כן גם מתי שהפכתי לאבא

כן גם מתי שהפכתי לאבא ל1 ול2 ול3 ול4 ול5 ול6 ול7 ועם תינוק

כן, גם כשהשינה שלי לא וואו

כן, גם שיש המון מטלות ועומסים

כן, גם כשאני עובד ומפרנס ובעומס גדול,

כן, גם כשאני בוגר

אני מתמיד

אני עושה

ועושה ושוב עושה.

אז נכון, לא בצורה הכי אידיאלית תמיד, לא בצורה הכי שלמה אולי תמיד, לא בצורה הכי ארוכה תמיד, אבל עושה!

עושה ומקיים.

ואני חושבת שיש בנקודה הזו אפשרות לצמיחה עצומה גם זוגית וגם אישית.

זה ממש אחד המפתחות בעיניי. 

יש כמה מרכזיים, וזה אחד מהם - המבט על בעלך בתחום הזה.

בעצם העין הטובה, המבט שגם רגשית וגם שכלית רואה כאן עובדתית שמדובר באדם שכן עושה, תדיר, מתמיד, עם כל השינויים והעומסים בחיים, והדבר הזה יקר יקר יקר.

כי כמות האנשים שגם אם בצעירותם הייתה בהם אש יוקדת לעבודת ה' אך עם השנים והעומס והזמן והשינויים והשחיקה והשיגרה זה יורד עד כדי ריחוק מוחלט של הורדת הכיפה / לא ללכת בכלל לתפילה / לא ללמוד בכלל תורה / לא ללכת בכלל לשיעורים / לא להתאמץ כלל על תפילות או כל דבר אחר - הכמות הזו עצומה! וגם אצל אנשים שהיו הכי הכי חזקים.

כי לא פייר לו לאדם להשוות עצמו כרווק בלי עול ובלי מטלות ובלי שינה קטועה ובלי ילדים ובלי משכנתא ובלי ובלי ובלי לבין איש משפחה עם כל אלו.

זה באמת לא בר השוואה כלל.

הרי אם ניתן משל לכך ונדמיין אדם שעולה ומטפס על הר האוורסט, שנכון שקשה לטפס עליו בפני עצמו, והוא מטפס עליו כך בלי שקים עליו

ולידו עומד אדם אחד שמטפס על אותו הר אוורסט, שכאמור קשה לטיפוס בפני עצמו, אך מטפס עליו עם עוד 7 שקים של טון כל אחד

(שק אחד לכל ילד למשל שכמובן שיש גם שקים טובים ומשמחים, אבל הם עדיין שקים כי דורשים כמויות של אנרגיה), ועוד שק של פרנסה, ועוד שק של עבודה, ועוד שק של ניקיון ותיחזוק הבית ועוד שק ועוד אחד.

למי יהיה יותר קשה לטפס על ההר?

נכון שלשני?

ודאי.

הרי לא ניתן להשוות מי שעולה בלי שקים למי שעולה עם.

ובעלך עולה עם.

הוא לא רווק

לא נער בן 13

גם לא 20

הוא עם כל האחריות העצומה שהוא סוחב על כתפיו

ועדיין, בתוכה, ממשיך. מתמיד. מתפלל. לומד. שיעורים. קביעת עיתים.

וזה בעיניי יקר מפז.

כמו שאומר לנו הקב"ה שאחרי ה120 לא ישאלו אדם למה לא היה משה רבנו אלא למה לא היה הוא עצמו, כלומר לכל אדם זה בהשוואה ביחס אליו, ביחס לאתגרים שהחיים מציבים בפניו.

וגם אתגרים משמחים הם דורשי אנרגיה כאמור.

וודאי כאלה שאינם חיוביים וקשים בפני עצמם במהות.

לכן אדם כזה שמתמיד חשוב שתהיה לכך ניראות והערכה. כי דבר זה הכי לא מובן מאליו שיש.

ואפשר אף להמשיך ולרתום את ההבנה העמוקה הזו עוד יותר ע"י "החלפת תפקידים" בראש -

ממש לדמיין ולחשוב רגע איפה את היקרה כרווקה אולי הרגישה שהיא יותר בחיבור וחיונית לקב"ה מאשר עכשיו?

ואיפה לך היקרה של עכשיו, עם 7 אוצרות וכל שאר עומס החיים והאחריות יש יותר שקים שמקשים עליה להיות בדיוק בדיוק באותה הרמה כמו ברווקות או כמו בלי השקים הללו?

ואיפה את היקרה נפגשת פעם בחיים במקום רוחני של מצווה או תפילה שמצאת עצמך בקושי מולם בגלל העומס המבורך, הילדים, העייפות, הבישולים, הניקיונות, העבודה, הכל…?

האם תמיד תמיד קיום המצוות התפילות וכו' בא לך כך בשלמות בלי להיפגע כלל מן העומס הגדול?

וכמה את היקרה של עכשיו צריכה לקבל חיבוק וחיזוק על כל הטוב שאת עושה כעת, על כל הטיפוס על הר החיים שאת מטפסת עם המון שקים!

ועד כמה את של היום לא צריכה לשפוט או לבקר את את של היום על שהיא לא בדיוק בדיוק כמו את של הרווקות, כי זה פשוט לא בר השוואה ואפילו לא פייר, אז לא היו השקים שהיום יש. היום הטיפוס הוא עם כל השקים.

כך גם במבט ובכיוונון מול בעלך, בעין הטובה, בלימוד זכות, בראיית הטוב, בלקיחת כל הטוב הזה לא כמובן מאליו, בהעצמה שלו בקירות הלב שלך וגם באוזניו שלו,

בחיזוק החיבור הכי גדול לקב"ה שאומר לנו בכבודו ובעצמו ש"ימחה שמי מעל המים כדי להשכין שלום בין איש לאישתו!"

שחס וחלילה שמו של הקב"ה עצמו ימחה בשביל זה!

שספר תורה ימכר בשביל שלום הבית הזה!

ש"כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם

מה אני מבקש מכם?

אלא שתהיו אוהבים זה את זה

ותהיו מכבדים זה את זה

ותהיו יראים זה מזה"

שהאחדות בין ילדיו שלו, בניו ובנותיו, והכי הכי בין איש לאשתו זו נחת רוח הכי עליונה שיש,

אהבת החינם, שעל גביה יבנה בית המקדש ב"ה

וכל הלימוד שיש לנו לכל אורך ההיסטוריה על איך שהיינו בחוסר אחדות ובחוסר חיבור דווקא *בין אדם לחברו* אז נחרבו שני בתי מקדש - בגלל שנאת חינם, שניהם!

גם שהיו הכי צדיקים בין אדם למקום - נחרבו! על שנאת חינם

ולהיפך, כאשר עם ישראל היה באחדות אפילו היו עובדי ע"ז - ניצחו במלחמות ונושעו!

ואיך גם בספירת העומר הלימוד על "שלא נהגו כבוד זה בזה"

או הלימוד של כל התורה כולה על רגל אחת של ואהבת לרעך כמוך, מה ששנוא עליך וכו'

ואיך השכינה רווה נחת כשאנו באחדות שלמה

ומי לנו יותר באחדות הזו מאשר איש לאישתו ואישה לבעלה.

זה ממש ממש קודש הקודשים והדרגה הכי עליונה.

החיבור הכי חזק לקב"ה.

הלימוד הכי חזק גם לנו עצמינו וגם לילדים שלנו.

ומשם הכל.

והבנת המהות הזו,

שכאשר את בונה וממשיכה לבנות בית לתפארת עם אישך שלך באהבה ובשמחה ובאחדות - היא היא עצם החיבור, החיוניות, השמחה והקירבה לה' יתברך!

וגם ההבנה הזו שהתורה לא ניתנה למלאכים אלא לבני אדם.

שכבר שאלו המלאכים מדוע זה כך, והקב"ה בחר לתת את התורה דווקא דווקא לבני האדם?

כן, אנחנו, כולנו, אלה עם החולשות גם ולא רק החוזקות,

אלה עם המקומות הנמוכים בנפש, הקשיים, הכאבים, הדחפים, היצרים, השריטות, הפציעות, הנפילות - דווקא לנו ניתנה תורה!

כדי שנעבדו *דווקא דווקא מתוך האנושיות שלנו*

והאנושיות הזו

והמאמץ הזה מתוך האנושיות הזו

שאדם עם כל מה שמביאים לו החיים, עם כל העומס הטוב וגם עם כל ההתמודדויות והקשיים - ממשיך לשמור את התורה, ממשיך להתמיד, ממשיך להתפלל, ממשיך ללמוד, ממשיך ללכת לשיעור - זה עצום ויקר!

זה גם ללמוד וגם לקיים. זה החיים עצמם.

ותמיד יש לאן לשאוף יותר גבוה ויותר גבוה

אבל תמיד מתוך המקום שזוכר את הבסיס הקיים ורואה אותו ומכיר בו ומעריך אותו כי הוא באמת יקר ובאמת עצום ובאמת לא מובן מאליו.

לכן גם התפיסה שאומרת לך ש"אם זה ככה עדיף לא להתפלל בכלל" - כדאי לשים עליה סימן שאלה ולשאול - האומנם?

האומנם הקב"ה רוצה שאם לבן שלו כרגע קשה או פחות מתאפשר מכל סיבה שהיא (חיצונית או פנימית) ללכת לבית הכנסת מההתחלה ממש עד הסוף ממש עדיף שלא יתפלל כלל?

או שהקב"ה מחשיב ומייקר גם את התפילה הזו של בנו?

ואולי לעיתים דווקא התפילה הזו עולה לשמים שמתוך כל העומס והטרדות מגיע האדם אליה?

ואולי גם בתוך המאמץ הזה, עם האנושיות, עם החולשות, עם הקשיים, כשאדם מתגבר וכן מתפלל אפילו זו דרגה יותר גבוהה של עבודת הלב?

אין לנו תשובות ואין אנו יודעים חשבונות שמים.

אנו רק עושים את ההשתדלות שלנו

ולומדים מהתורה שלנו

ומנסים, נופלים, וקמים, ושוב נופלים ושוב קמים

7 יפול צדיק וקם

אנו יהודים

שכמו יהודה, מודים

מודים גם בנפילות, "צדקה ממני"

ומודים כמו דוד המלך, "חטאתי לה'"

ומבינים שרק רק הקב"ה לבדו מושלם

ואין אדם מושלם, אפילו לא אחד

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"

אין.

אנו מנסים עם האנושיות שלנו לעשות כמיטב יכולתנו.

ואם עכשיו זה פחות מהאידיאל - אז זה המאה אחוז שלנו כרגע. ה80 או 50 אחוז האלה - הם כרגע יותר נחשבים כי הם באים מתוך כל הטרדות והקשיים.

ובשאיפה שב"ה כאשר הלילות יהיו יותר רצופים,

הקטן ביותר יגדל,

הילדים כולם יגדלו,

תהיה עוד יותר יציבות בכל התחומים גם של העבודה, הפרנסה וכו' -

ממילא גם תהיה יותר אנרגיה ויותר איפשור לכך.

ובינתיים להמשיך ולהתמיד

להמשיך ולעשות

ככה, כל יום

ולהכיר גם בכל מה שכן

ולשאוף גם לעוד.

- עכשיו לגבי דברים נקודתיים יותר:

הקידוש שממלמל במהירות - כאן את יכולה לומר לו בצורה נקודתית שהיית שמחה שיאמר את המילים יותר לאט, כי זה גורם *לך* יותר חיבור, הבנה, נחת רוח.

כלומר המיקוד בך, במה עושה לך טוב, בלמה זה טוב לך,

ולא כהאשמה או ביקורת עליו

אלא כהבעת רצון וצורך שלך בשהייה יותר במילות הקידוש.

ואם זה נעשה מתוך הערכה כללית לכל מי ומה שהוא, ומתוך בקשה בשפת האני ולא דרישה - הדברים יכולים יותר להתקבל על הלב.

- ולגבי הבן המתוק שלכם -

קודם כל תראי יקרה איזה חינוך מדהים וגידול מדהים שהוא פרי עמלכם יש בבן הזהב המדהים הזה!

וכן, מהאמא שאת

ומהאבא שהוא בעלך

מתוככם יצא הפלא הזה!

כלומר אותו הפלא הזה

אותו הילד המתוק שקרוב לתפילה - הוא דווקא דווקא הבן שלך והבן של אביו. ולא בכדי.

משמע הוא ספג דווקא בבית הזה הנוכחי שלכם את כל זה.

וזה אומר המון בעצם היותו.

וזו באמת נחת רוח עצומה.

תודה לה' הטוב! איזו זכות!

אשריכם ממש הורים מדהימים!

וגם כאן חשוב שיש הערכה אדירה לכל זה שבאמת באמת ראוי להערכה,

ויחד עם זאת לא לזלזל בבעלך, שהרי כפי שפירטתי בהרחבה קודם, הוא לא נער בן 13 בלי 7 ילדים, עבודה, עול, אחריות, מטלות, משכנתא, תיחזוק בית, שיגרה, שחיקה, בגרות, שינויים וכו' - אלא הוא נער בן 13. יש לו פחות שקים

וגם לגבי התיווך והתיקשור לבנך לגבי אביו - את לא צריכה להסביר לו למה הוא לא הלך לתפילה. זה בין שניהם.

את יכולה כמו שאת עושה להגדיל את קרנו של אבא בעיני כל הילדים, בכל התחומים!

גם בכל מה שעושה בכללי, וגם ואפילו בפן הזה, שאבא עם כל העומס מתפלל כל יום, קובע עיתים לתורה כל יום, לומד פעם בשבוע, כמה זה חשוב לו, וכן הלאה.

והשאר - זה בינו לבינם. אפשר אף לפתוח זאת מול בעלך ולומר ולשאול אותו לגבי העניין ולשמוע את דעתו: "מה לענות כאשר באים אליי הילדים בשאלה הזו איפה התפללת וכו'? מה דעתך?"

ולתת לו שם להוביל את המושכות כי זה בינו לבין ילדיו כאשר מדובר בו.

ואת מהצד שלך יכולה גם להעריך את הקיים בינך לבין עצמך,

גם לתקשר זאת לילדים, גם בתחום הזה וגם בכלל במי שהוא,

גם לחזק את כל מה שחשוב לך ברוחניות בבית גם מהצד שלך,

גם לבקש באופן נקודתי כמו בקידוש מבעלך דברים שהיו משמחים אותך וחשובים לך,

גם להמשיך ולהעמיק שם את התקשורת והכנות והפתיחות ולגלות ביניכם עוד ועוד רבדים וקומות של צמיחה וגדילה דווקא מתוך הנושא הזה,

גם להמשיך ולדייק לעצמך ולבעלך את הרצון והחזון שלך, יחד עם כל הערכה וההכרה בכל מה שקיים, ויחד עם השאיפה לחיבור עוד כמה שאפשר,

ובאמת הנקודה הזו מצריכה העמקה וליבון בין שניכם בצורה יותר רחבה ומהותית שלא ניתן כך על גבי הפורום להעביר, אבל בהחלט יש בתוכה מפתחות לצמיחה הזו ב"ה! 

כיצד להגיע למצב שלא תרגישו לא את ולא בעלך שאחד צריך "למחוק" את הרצונות או הצרכים שלו, אלא איך להגיע למקום בו שנינו בטוב, שנינו עם צרכים ממומשים, שנינו עם ניראות, שנינו עם הבנה, וכן הלאה.

- וגם לגבי הדוגמא שהבאת משבת:

כאן יש עוד לימוד מאוד חשוב בעיניי

מה שקרה לך באותו לילה ויום:

את מתארת לילה לבן שעבר עלייך, בגלל "שק" חמוד ששמו התינוק. (כמובן שהוא לא שק אלא רק כדי להדגיש את הנקודה של השקים שפירטתי עליה קודם בהודעה…) 

את עושה חישובים גם עבור עצמך *וגם עבור בעלך* - ובעצם  לא מעירה אותו

נשארת ערה, עייפה מאוד

לוקחת שוב את התינוק שקם לפנות בבוקר ועייפה אפילו עוד יותר

ו… מתוסכלת ומאוכזבת מבעלך מאוד.

ומה שקרה לבעלך באותו לילה ויום:

הוא הלך לישון בערב שבת אחרי שבוע מתיש.

המשיך לישון כי לא העירו אותו וכנראה לא שמע את התינוק.

כאשר כן שמע את התינוק לפנות בוקר הוא בא כלפיו

הוא חשב שיעזור אם הוא יצא מהחדר, לא ידע שזה יותר יפריע אלא ניסה לעזור

בזמן שהוא שומע יחסית שבחדר עם התינוק יש שליטה כי את איתו, הוא קם

הוא נוכח ונמצא עם הילדים הקטנים

מנסה לגנוב עוד כמה דקות שינה

ולקראת 9 קם

מבין בינו לבין עצמו שהבית כרגע זקוק לו יותר - יש ילדים קטנים ערים, יש אמא שעייפה ואני לא רוצה להעמיס עליה או להפריע לה בחדר, אולי היא בדיוק נרדמה והיא כ"כ זקוקה לשינה הזו ואני אעיר אותה? ויש תינוק שלא ישן טוב בלילה, ואולי אם אכנס אעיר אותו שוב? לא, עדיף לא להפריע לה. אני כאן אשתלט על הילדים והבית ואעזור לה.

מתפלל תפילת שחרית של יחיד

עושה קידוש עם הילדים שרעבים

נותן לילדים לאכול

ו… חווה תסכול ואכזבה גדולה של אשתו ממנו.

ופה יש עניין מאוד מאוד חשוב לליבון ובירור ביניכם.

כי נראה ששניכם טובים ואוהבים ורוצים לעשות טוב, אבל הרבה פעמים בגלל חוסר הבנה זה עושה דווקא ההיפך ממה שרציתם.

את רוצה עבורו את התפילות

הוא רוצה עבורך את השקט וההקלה

את מנסה להסביר לו שאת לא צריכה כרגע את השקט וההקלה שלו

הוא מנסה להסביר לך שהוא לא צריך כרגע את העזרה והמסירות וקושי שלך בשביל התפילות שלו,

הוא *באמת* חושב שכרגע הבית צריך אותו יותר ושזו באמת דרך התורה והיהדות על פי מה שהוא מאמין ומבין וזה באמת מה שמצופה ממנו כרגע,

את *באמת* חושבת שכרגע בעלך צריך שלא תשני ותחווי עייפות גדולה וקושי עצום כדי שיהיה לו יותר כוח והוא ילך להתפלל, ובעצם מאמינה שלפי התורה והיהדות מצופה ממך להקריב כרגע בשביל התפילה של בעלך,

וצריך את השוני הזה לתקשר

לתווך

בתקשורת מקדמת

להבין רגע

כי כל אחד לוקח על עצמו את האושר וההחלטות של השני בעצם

אתם ממש מתחלפים פה וכל פעם מישהו אחר עושה זאת.

את מחליטה בשבילו 

הוא מחליט בשבילך

את מנסה לעזור לו, לפי דרכך והבנתך

הוא מנסה לעזור לך, לפי דרכו והבנתו

וחשוב ללמוד גם את הלימוד של הנפרדות בתוך הביחד

והביחד בתוך הנפרדות

ומהם האיזונים

ומהם הדקויות

ומהן התובנות העמוקות והעדינות שלנו ספציפית

ואיך נוכל לצאת מהלופ הזה

ולהתקדם עוד

ולגדול עוד יותר.

ואיך אם את לא תקחי את כל העול על כתפייך, וכן תוכלי להעיר אותו בלילה, וכן תוכלי יותר להישען עליו בשבתות וכן הלאה - אולי לפחות תנטרלי את האכזבה והתסכול ש"גם אני נקרעתי וגם לא הלך לתפילה", ולפחות המימד הזה של הקושי הפיזי והטכני ירד ממך.

הרי עכשיו זה גם קושי עצום שלך

וגם בסוף לא הלך להתפלל

לכן כדאי שלפחות את הקושי מעצמך תורידי.

וגם כאן, מיקוד המבט שזה לא, או לא בהכרח, שבעלך מתחבא מאחורייך או מאחורי הילדים - אלא שהוא באמת ובתמים כך מאמין וחושב.

ו"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות"

ומותר לחשוב אחרת

להבין אחרת

זה בסדר גמור.

גם לך מותר לחשוב אחרת ולהבין אחרת.

ואפילו אם הרגש השלילי ימשיך ויטריד אותך ויגיד לך: לא! הוא בטוח מתחבא מאחוריי ומאחורי הילדים!

תוכלי לענות לרגש הזה - אוקיי. אני שומעת אותך.

ואני רוצה גם לומר לך שזה יכול לקרות לכל אישה באשר היא.

אז יש נשים שיתלוננו על כך שהאיש שלהן "מתחבא" מאחורי *התפילות דווקא* ועוזב אותן לאנחות בהשכבות, בשבתות, בחגים, בבוקר, בצהריים, בערב, והן לבד עם כל העומס המטורף וכועסות ומתוסכלות מכך שהוא "מתרץ" זאת ופשוט הולך כמה שיותר מוקדם לתפילה וחוזר כמה שיותר מאוחר, או אפילו הולך בדיוק בזמני התפילה אך הן קורסות ומגיעות למצב אפילו של דכאון או קריסה ממשית כי אין שום ראייה שלהן במצבי מצוקה כמו אחרי לידות או כל קושי אחר,

ויש נשים שיתלוננו שהאיש שלהן לא תמיד הולך לכל התפילות במניין ובזמן כי הוא "מתחבא" מאחורי העזרה וההקלה עליהן ועל הילדים שלהן.

ובצעם כך או כך אף פעם האיש לא יצא זכאי, הוא תמיד יצא לא בסדר.

אז רגע לנשום את זה

לומר שאת יודעת מי זה בעלך

את יודעת את  הלב הטוב שלו

את הלב זהב שלו

את יודעת את הנשמה שלו

את רואה את ההתמדה והמסירות שלו

את יודעת איזה איש הוא

איזה אבא הוא

את יודעת שבאמת הוא רוצה להקל מעלייך אשתו האהובה

את יודעת שבאמת הוא רוצה לנכוח ולהיות עם הילדים ועבורם כאשר הם זקוקים לו

ולהתחזק רגע בזה.

לנשום את זה.

ולקחת עוד נשימה

אחת כזו טובה, עמוקה

להביט פנימה בתוכך

להביט למעלה כלפי שמיא

להביט בעיני אישך שלך, בנשמה שלו -

ואת תדעי כבר מה הלאה מכאן ❤️

שולחת לך המון כוחות ותמיכה יקרה

ממש מאמינה בכוח הצמיחה העצומה מתוך זה

ב"ה שתזכו לראות בחוש ממש את המתיקות מתוך כל העומק וההשקעה שבדברים 🙏❤️

קראתי אותך עכשיו, ואני באמת עם דמעות, זה עבודת קודש לגמרי מה שאת עושה כאן.. 

זה כל כך מדויק, ממש- במה שבעלי תיאר מהצד שלו, את ממש דיברת במילים לו ותיארת את העמדה שלו! הוא מתאר שרצה בטובתי, ולא היה מעיר אותי כי ידע שהיה לי לילה קשוח. 

וזה כל כך נכון שכביכול שנינו מחליטים אחד בשביל השני כמו שכתבת-

"כי כל אחד לוקח על עצמו את האושר וההחלטות של השני בעצם

אתם ממש מתחלפים פה וכל פעם מישהו אחר עושה זאת.

את מחליטה בשבילו 

הוא מחליט בשבילך".

אני מסכימה לגמרי שבצד הטכני כביכול זה מקל עליי, אבל אני מאד פועלת במישור יותר רוחני- כשיש ערכים שהם מעבר ל'כאן ועכשיו' זה נותן לי כח ומשמעות.

העניין הוא שאני רואה שזה אתגר משמעותי אצלנו- כי גם כשאני מנסה לתווך לו את העמדה שלי- זה נחווה אצלו בצורה של פגיעה- ממש כמו שתיארת כאן בצורה מופלאה-

"מה שקרה לך באותו לילה ויום:

את מתארת לילה לבן שעבר עלייך, בגלל "שק" חמוד ששמו התינוק. (כמובן שהוא לא שק אלא רק כדי להדגיש את הנקודה של השקים שפירטתי עליה קודם בהודעה…) 

את עושה חישובים גם עבור עצמך *וגם עבור בעלך* - ובעצם  לא מעירה אותו

נשארת ערה, עייפה מאוד

לוקחת שוב את התינוק שקם לפנות בבוקר ועייפה אפילו עוד יותר

ו… מתוסכלת ומאוכזבת מבעלך מאוד.

ומה שקרה לבעלך באותו לילה ויום:

הוא הלך לישון בערב שבת אחרי שבוע מתיש.

המשיך לישון כי לא העירו אותו וכנראה לא שמע את התינוק.

כאשר כן שמע את התינוק לפנות בוקר הוא בא כלפיו

הוא חשב שיעזור אם הוא יצא מהחדר, לא ידע שזה יותר יפריע אלא ניסה לעזור

בזמן שהוא שומע יחסית שבחדר עם התינוק יש שליטה כי את איתו, הוא קם

הוא נוכח ונמצא עם הילדים הקטנים

מנסה לגנוב עוד כמה דקות שינה

ולקראת 9 קם

מבין בינו לבין עצמו שהבית כרגע זקוק לו יותר - יש ילדים קטנים ערים, יש אמא שעייפה ואני לא רוצה להעמיס עליה או להפריע לה בחדר, אולי היא בדיוק נרדמה והיא כ"כ זקוקה לשינה הזו ואני אעיר אותה? ויש תינוק שלא ישן טוב בלילה, ואולי אם אכנס אעיר אותו שוב? לא, עדיף לא להפריע לה. אני כאן אשתלט על הילדים והבית ואעזור לה.

מתפלל תפילת שחרית של יחיד

עושה קידוש עם הילדים שרעבים

נותן לילדים לאכול

ו… חווה תסכול ואכזבה גדולה של אשתו ממנו.

ופה יש עניין מאוד מאוד חשוב לליבון ובירור ביניכם.

כי נראה ששניכם טובים ואוהבים ורוצים לעשות טוב, אבל הרבה פעמים בגלל חוסר הבנה זה עושה דווקא ההיפך ממה שרציתם.

את רוצה עבורו את התפילות

הוא רוצה עבורך את השקט וההקלה

את מנסה להסביר לו שאת לא צריכה כרגע את השקט וההקלה שלו

הוא מנסה להסביר לך שהוא לא צריך כרגע את העזרה והמסירות וקושי שלך בשביל התפילות שלו"

בדיוק לגמרי מה שקרה!- השאלה איך אני מתווכת לו את העמדה שלי מבלי שייפגע.. הוא תופס את זה בתור איך אני לא מעריכה את העזרה שלו.

האמת שאני רואה את זה בעוד תחומים-וזאת דינמיקה שחוזרת על עצמה.. (גם באופן כללי,הוא חושב שצריך להיות יותר בבית, ואני מרגישה דווקא יותר צורך בעצמאות בכלל, וזה מאד פוגע בו..)

אנחנו עוד לא יודעים איך לתקשר את הפערים האלה.

את מקסימה לגמרי, אני ממש מודה לך!

ומוסיפה שבעלי אתמול בעבודה הרגיש לא טוב והיה ממש ממש חולה עם חום גבוה, וכשחזר הוא סיפר לי בשמחה שהספיק להתפלל מנחה וערבית לפני שיצא (לא ברור לי איך הצליח, היה חצי מעולף..) אז ממש הייתי גאה בו, ושמחה.

תודה גדולה גדולה!

וזה באמת אומנות 

ובנוסף רוצה גם לענות לך למה שכתבת כאן: 

"השאלה איך אני מתווכת לו את העמדה שלי מבלי שייפגע.. הוא תופס את זה בתור איך אני לא מעריכה את העזרה שלו."

זה באמת לימוד שלם ומקיף שלא אפשרי להעביר כאן בפורום, אבל רק בצורה ראשונית וקצרה ניתן לדבר אליו בשפת "האני" עם הדגשת ההערכה שלך אליו ברחל בתך הקטנה, מהלב.

כלומר לדבר עד כמה את כן מעריכה את כל מה שהוא כן, עד כמה את רואה את זה, רואה את כל הטוב הגדול הזה בו,

ויחד עם זאת יכולה גם ליצור שיח על הרצונות, השאיפות, החזון *שלך* בתוך הבית ובתוך החלום והשאיפה, במה היה משמח אותך, במה מחייה אותך, באיך זה עבורך, וכן הלאה. בלי מיקוד בהאשמה או ביקורת כלל כלפיו, אלא רק בתור סיפור הלב שלך אליו שמגיע יחד עם ההערכה האותנטית לכל מה שהוא כן וכן קיים בו (שכאמור זה המון! כמו שפירטתי בתגובה הנפרדת למטה ).

ולגבי מה שכתבת:

"האמת שאני רואה את זה בעוד תחומים-וזאת דינמיקה שחוזרת על עצמה.. 

(גם באופן כללי,הוא חושב שצריך להיות יותר בבית, ואני מרגישה דווקא יותר צורך בעצמאות בכלל, וזה מאד פוגע בו..)

אנחנו עוד לא יודעים איך לתקשר את הפערים האלה"

בהחלט נשמע שהעמקה כאן, לימוד על כך, קבלת כלים ותובנות במסגרת שלמה, רחבה, עמוקה ומותאמת אישית אליכם יכולה לסייע ב"ה.

על כל הדינמיקה הזוגית,

הפערים והתיקשור שלהם,

ההבדלים בתפיסות,

הפגיעות,

וכן הלאה כל מה שתיארת שמצריך את ההעמקה שם.

אפשר בהחלט להיעזר באיש מקצוע שזהו תחום התמחותו ולהיות עטופים ומלווים בכתובת הכי נכונה ומדויקת עבורכם.

ב"הצלחה רבה יקרה ורק בשורות טובות לרוב

את צודקת לגמרי שיש מצוות שאני מחוייבת בהן ולפעמים קשה לי להגיע אליהן או לקיים אותן בשמחה שלמה, מתוך העומס של החיים, זה נכון לגמרי, וזה באמת מכניס לפרופורציות..

גם אני עברתי תהליך שמזכיר את שלך בנושא הזה, לא לגבי התפילה אבל בעניין רוחני אחר בבית, והגעתי להבנה שאם הנושא הזה חשוב לי, וה' זימן למשפחה שלנו דווקא אמא שחזקה יותר בנושא הזה ואבא שפחות, אז ההשפעה בעניין הזה על הילדים תהיה דרכי. למרות שמדובר על נושא שבאופן מסורתי הוא באחריותו של האבא. ומאז כבר כמעט אין לי תסכול למרות שהמצב מצידו של בעלי לא השתנה, כי במקום להתאכזב כשמה שציפיתי שיקרה לא קורה, אני מעבירה אותו לילדים בדרך שלי, שדרך אגב שונה מאוד מדרכו של בעלי גם בזמנים המוצלחים יותר שהיו.

נראה לי שהחברה לימדה אותנו שהאבא הוא המשפיע הרוחני והוא מוביל את ענייני הדת בבית, זה מתבטא בהמון דברים שאנחנו בשגרה בכלל לא שמות לב אליהם. זה לא דבר רע, אבל זה עלול לגרום לנו האימהות לשכוח את מקומנו ואת מידת יכולתנו להשפיע ולחנך את הילדים לכל הדברים שאנחנו מאמינות בהם, גם אם מצופה שהאבא יהיה הדומיננטי שם.

הורגלנו לחשוב שתפילה, בעיקר עבור בנים, זה ללכת לבית הכנסת ולהתפלל במניין לפי כל הכללים, אבל זה רק המסגרת החיצונית, תפילה היא המהות של כל העניין, היא החיבור הנשמתי עם ה', היא היכולת לתקשר איתו באופן פתוח ולהתחבר באמת למילים שאנחנו אומרים. ואת זה דווקא אימהות הכי יכולות להעביר לילדים. בכל עניין ובכל מצב אפשר לומר לילדים בואו נתפלל על זה, בואו נודה לה' על זה, אפשר לבאר יחד איתם את מילות הברכות ולהתבונן בהן תוך כדי היומיום. אנחנו למשל מעודדים את הילדים לומר לאחר תפילת הדרך תפילה משלהם. כולנו עונים על זה אמן, והם אומרים דברים כ"כ מקסימים, כמו שלא ניתקע בעמודי חשמל ושנראה בדרך חיות מעניינות... ויש ילדים שמעדיפים לומר את התפילה האישית הזו בלחש, וזה ממש מוצא חן בעיניי כי זה מראה שהם רואים בתפילה משהו אינטימי ואמיתי מאוד.

כל הדברים האלה חשובים בעיניי הרבה יותר מלראות את אבא הולך לתפילה בזמן ובקביעות.

ולגבי החשש שלך מהשפעה שלילית שלו על הילדים בעניין התפילה, חשוב לזכור שילדים קולטים הכל, הם יודעים טוב מאוד מתי הלב שלנו שם ומתי אנחנו עושים את זה כדי לצאת ידי חובה או כדי לענות על מוסכמה חברתית. אם הילדים שלך יהיו מחוברים למהות האמיתית של התפילה זה בידיים שלך, וכשהם יגדלו הם יבחרו איך ליישם את זה ואם להקפיד על קביעות בתפילות מגיל 13 או לא. וגם אם לא, הרבה נערים פחות מתחברים לזה בגיל הצעיר ובהמשך החיים מגלים את הקסם שבזה. מספיק שיש להם הורה אחד שינחיל את הערך, אין חובה ששני ההורים יהיו בזה באותה המידה.

ואני גם משתפת אותך שכשהיה צעיר בעלי לא אהב את מה שהתרחש בבית הכנסת שאבא שלו היה הולך אליו כי היו שם הרבה דיבורים בזמן התפילה ואווירה לא מכבדת וצרם לו מאוד שאבא שלו ממשיך להיות שם. אז הוא מצא לו מניין אחר בסביבה שהיה במקרה מניין קרליבך ומאז הוא מחובר לקרליבך מאוד והאירוע הזה השפיע בצורה משמעותית על הדרך הרוחנית שלו. והוא אומר שמדהים שהוא התגלגל לשם דווקא בגלל שהיו הפרעות בבית הכנסת של אבא שלו. אז אף פעם אי אפשר לדעת איך ה' מסדר את העניינים.

אני מחזקת אותך להיות המרכז הרוחני של הבית גם אם ציפית שבעלך יקח את התפקיד הזה, זה יעצים אותך ויתן מענה מדויק ואמיתי לילדים. וברגע שבעלך יפסיק להרגיש את האכזבה שלך ממנו בנושא הזה (גם אם את לא אומרת בפירוש אין ספק שהוא מרגיש) הגיוני מאוד שמשהו שם ישתחרר אצלו ואולי הוא ימצא את הדרך שלו בחזרה לתפילה בלי הלחץ וציפיות מבחוץ. אני ממש ממליצה לך לשמוע ביוטיוב שיעורים של הרב זאב קרוב זצ"ל בנושא התפילה ובנושא חינוך, הוא מביא גישה מאוד אחרת בחינוך ששמה דגש על החיבור של הלבבות ולא על הטקס החיצוני של סידור, בית כנסת ומניין. מרתק לשמוע ופותח את החשיבה

אני אשתדל להקשיב לשיעור הזה שהמלצת, מאד מחוברת לגישה של הרב קרוב..

ולגמרי- ה' נוכח אצלנו בבית בכל מה שקורה לנו, זה ממש בדיבור היומיומי. אפילו הילדים כבר מעצמם כשמקבלים משהו חדש מברכים שהחיינו, מחפשים כל פעם זמן של לימוד משותף, מתפללים מאד על מה שקורה בעם ישראל.. ילדים מאד גדלים בעבודת ה' יומיומית, ואני מרגישה שהם בעצמם כל כך קרובים עם הנשמה הטהורה שלהם, שדרכם הכי אפשר להתקרב. הילדים עצמם הנשמה שלהם כולה תפילה.

וכן, ייאמר לזכותו של בעלי שכשהוא מגיע לתפילה, הוא כולו בתוך התפילה, אין שום הסחות דעת או שיחות חיצוניות עם חברים.

מעניין מה שאת אומרת לגבי בעלך כשהיה צעיר. גם הבן שלי פשוט למד לצאת בזמנים שחשובים לו ולקבל את זה שככל הנראה אבא יגיע מאוחר יותר.. מקווה שנמצא את הדרך שילכו יחד ברוגע בשמחה,אבל כרגע הבן שלי למד להשלים עם זה בצורה טבעית..

רוצה לסדר רגע את הדברים שכתבת כאן לאורך השרשור בהתמקדות בראייה רחבה על מה בינתיים לא קיים אצל בעלך ומה בינתיים כן קיים:

אז המה לא כרגע:

לעיתים לא מגיע בזמן לתפילות, ושאר ענייני הזמנים בתפילות.

ולעיתים מתפלל ביחיד ולא במניין כאשר מרגיש שהוא נצרך בבית. 

(ושימי לב שגם בדברים הללו יש לו כאמור סיבות מאוד אנושיות, תואמות זמן ועומס ושלב בחיים, אוהבות, דואגות וכו')

ועכשיו כל המה כן (רק ממה שאת עצמך כתבת, בטוחה שיש עוד ):

אז כל הדברים הרבים כ"כ *שכבר כן קיימים, נוכחים מאוד ופועמים אצל בעלך*

שהוספת אותם במהלך השירשור והם פשוט נפלאים, מרגשים, ייחודיים והכי לא מובנים מאליהם,

אז מביאה אותם כאן כדברייך ולאחריהם את שאר הדברים הטובים הקיימים שגם כתבתי בתגובה הראשונה שלי, שיהיו מרוכזים 🙂

אז את כותבת על בעלך היקר

שהוא גם נוכח מאוד מאוד בבית (מה שלא היה לו מצד אביו בתור ילד)

שהוא ראה מודל שבו אמא לבד רוב הזמן ולא מוכן להשאיר את אשתו האהובה לבד (כנראה חווה זאת בצורה שלילית בילדות ומרוב אהבתו אלייך לא מוכן שתהיי במקום הזה, כמה הוא אוהב אותך!)

הוא *מאוד מחובר ברצון שלו*

בסוכות ובארבעת המינים הוא אף מעביר את האהבה והחביבות והשמחה הזו לילדים

בערב שבת הוא אוהב לשים שירים שמחים של קבלת שבת

וגם במוצאי שבת

הרבה פעמים הוא משתדל להכין חידות לילדים לשולחן שבת

הוא משתדל שיהיו לו שיעורים לשמוע בנסיעות הארוכות שלו

כאשר הוא כן מגיע לתפילה, הוא כל כולו בתוך התפילה (!)

אין שום הסחות דעת או שיחות חיצוניות עם חברים

כאשר הרגיש לא טוב בעבודה והיה ממש ממש חולה עם חום גבוה הוא התפלל מנחה וערבית לפני שיצא כשהוא חצי מעולף (!)

ועוד סיפר לך זאת בשמחה רבה, משמע עד כמה זה מהותי ויקר לו (!)

הקב"ה לגמרי נוכח אצלכם בבית ובכל מה שקורה לכם, זה ממש בדיבור היומיומי.

 אפילו הילדים כבר מעצמם כשמקבלים משהו חדש מברכים שהחיינו, 

מחפשים כל פעם זמן של לימוד משותף, 

מתפללים מאד על מה שקורה בעם ישראל. 

הילדים עצמם הנשמה שלהם כולה תפילה.

ב"ה 15 שנות נישואין טובות 

7 אוצרות יקרים

עמוסים בטוב ממש ממש

בעלך הוא איש טוב

עם לב זהב

מאוד מסור לכל מה שקורה בבית

הבית שלכם בד"כ ממש שמח

אתם משפחה מאוד חמה ואוהבת

את מעריכה כל רגע של חיים ביחד

בעלך מאוד משתדל להקל מעלייך במה שיכול

מאוד נוכח ומאוד מעורב בגידול וטיפול בילדים ובבית

בעלך לומד כמה דקות כל יום (!)

הוא הולך לשיעור כל שבוע (!)

מתפלל כל יום (!)

הרבה פעמים במניין כאשר מתאפשר

כלומר רואים שמדובר כאן באדם *שכן עושה*

וכם עושה *באופן תדיר*

וכן מקיים את "גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה"

וכן מתמיד

וכן קובע עיתים לתורה

וכן בתוך מירוץ החיים, העבודה, הבית, הילדים, הזוגיות, התינוק, הקימות בלילה, השינה הלא רצופה, העייפות, העומס, האינטנסיביות הענקית, אלף הכובעים שיש - בתוך הכל הכל הכל יש כאן גבר שכל יום לומד כמה דקות!

שכל יום מתפלל!

שכל שבוע הולך לשיעור תורה!

וביחס לעומס עצמו זה באמת יקר מאין כמוהו!

זה הכי הכי הכי לא מובן מאליו

וזה הכי יכול להראות ולומר דווקא להיפך - עד כמה *כן* אכפת לו מהחיבור לקב"ה,

עד כמה הוא *כן* מתאמץ

ללכת, כל יום

להתפלל, כל יום,

ללמוד, כל יום

לשמוע שיעור, כל שבוע

כן גם מתי שהפכתי לאבא

כן גם מתי שהפכתי לאבא ל1 ול2 ול3 ול4 ול5 ול6 ול7 ועם תינוק

כן, גם כשהשינה שלי לא וואו

כן, גם שיש המון מטלות ועומסים

כן, גם כשאני עובד ומפרנס ובעומס גדול,

כן, גם כשאני בוגר

אני מתמיד

אני עושה

ועושה ושוב עושה.

אז נכון, לא בצורה הכי אידיאלית תמיד, לא בצורה הכי שלמה אולי תמיד, לא בצורה הכי ארוכה תמיד, אבל עושה!

עושה ומקיים.

---

עד כאן ההשוואה בין הדברים,

מה דעתך על ההשוואה הזו, הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות? 🙂

לא קראתי תגובות אחרות, אבל

את לא המשגיחה שלו ולא אחראית רוחנית עליו

ומצד שני זה כואב לך, זה מוריד לך, זה הבית שלכם.

מציעה לך ממש לשתף אותו בכאב שלך מול זה. ברצון שלך מהבית, בציפיות.

לצד זה שאת יודעת שאת לא אחראית על עבודת ה' שלך, אבל כמה זה חסר לך וכמה זה חשוב לך וכמה את משתוקקת לבית של קדושה.

כמובן לא מתוך שיפוטיות ושיח מאשים, אלא מתוך שיתוף בכאב הגודל שלך, ובבקשה שלך.

כח תקחי בחשבון, שהתשובות שלו עלולות להיות לכל מיני כיוונים❤️

אבל לפעמים כן יש מצבים שבהם גבר רוצה להתקדם וללמוד או להשקיע, ואין לו מספיק מוטיבציה, וזה שלאישה זה חשוב ומשמעותי זה נותן להם כח לעשות דברים שקשים עבורם.

[ליוויתי פעם עם אישה ששנים לא התערבה בנושא מהסוג הזה, ואחרי הרבה שנים כשהיא שיתפה בזה, בעלה אמר לה שחבל שהיא לא אמרה לו קודם,

כי זו התמודדות שהייתה מאתגרת עבורו, ובזכות הרצון

שלו לשמח אותה, וזה שזה חשוב גל לה הוא התחיל להשקיע בזה ממש].

האם זה בהכרח יקרה?

לא, אבל גם עצם השיתוף העמוק, הורדת הכאב והלבד סביב זה הם חשובים וטובים לזוגיות. והלוואי שזה גם יעזור.

וכמובן כמובן- תפילות.

תרגישי טוב!

לק"י

סתם. מבינה שהגבת לי בטעות במקום לפותחת.

כדי להגיב על הודעה ספציפית, את לוחצת על לחצן "תגובה" שבאותה הודעה.

אני רוצה איזה כדור או משו

אז אם את בכל מקרה צריכה לקנות, נשמע ששווה להגיע ולשאול את הרוקחים. כי כנראה שזה מותר.

יש מצב את מעתיקה את הטקסט?

להליכה עם מוזיקה אהובה באוזניות

(מישהו אחר עם הילדים)

לשבת על שפת הים (או מקום אהוב אחר) בלי או עם מוזיקה (למצוא לזה זמן)

ליצור זמנים ביום שלא צריך לעשות בהם כלום (כולל לא לשמור על הילדים) עצם השחרור מנקה את הנפש

לדבר עם אנשים שעושים טוב

לכתוב (לעצמך)

על דברים טובים

על דברים שמפריעים

בעיניי זה בסיסי

לפני חיפוש אחר תחביב

תמיד יש מגבלות שמורידות את החשק. את הלא כבר יש לך.

החכמה היא לנצח את המגבלות, לגרום לכך שיהיה אפשרי.

לראות משחקי השף יכול למלא, ויכול ליצור ריקנות.

אם בעקבות הצפייה נפתחו לך רעיונות, יש לך השראה, מוטיבציה, משמעות- מעולה.

אם סתם הגיע הזמן לישון- לא טוב.

אם את צריכה דרבון ממליצה על הפודקאסט "חשיבה פורצת דרך" או פרקים מ"חושבים טוב"

ודברים בסגנון הזה.

מזמינה הרבה סוגים מאלי אקספרס וזה ממש נחמד. כל מיני סוגים של רקמה, לגו להרכבה, בניית מיניאטורות...

מקלחת זה זמן שקט לעצמי

אבל- אם התחושה שלך בכללי היא שאין לך כוח לכלום, וגם כשאת כן עושה משהו לעצמך זה ממלא לזמן קצר או לא ממלא בכלל, הייתי בודקת קודם כל בכיוון של דיכאון...

תדעי לך שאני גם הייתי במקום הזה שאין לי תחביבים ואני לא אוהבת שום דבר

וכל היום עושה רק דברים שאני "חייבת" ולא דברים שאני רוצה

ממש בכח פיתחתי לעצמי תחביבים ותחומי עניין

אני חושבת שזה סופר סופר סופר חשוב.

ואותי אישית הציל מדיכאון (כלומר הייתי בדיכאון וזה עזר לי להרים ת'ראש מעל המים)

אין דבר כזה אין לי כשרונות. עובדה, רק בהודעת פתיחה שלך ציינת שלושה: בישול, ניקיון וריקוד

אגב זה לא צריך להיות משהו שאת טובה בו, זה צריך להיות משהו שממלא אותך.

יכולה לתת לך רעיונות מאצלי מה עשיתי אבל לדעתי זה צריך לבוא ממך

וממש ממש לשים על זה דגש.

זה חשוב וקריטי וזה בריאות נפשית להתעסק בתחביבים.

מוזיקה ואני מתחילה לתקתקקק ואין סיפוק כמו זה.

חוץ מזה-

בישול, כתיבה, לצאת עם חברה לסיבוב או גלידה, לדבר בטלפון עם חברה, לשבת מול הים, בקיץ גם לשחות.

אפשר להזמין ערכות של צביעה לפי מספרים או תמונת יהלומים, ולא צריך כישרון לזה. זה פשוט לעשות לפי ההוראות.

אפשר לקבוע זמן עם חברה, או ללכת לחוג.

לק"י

או לרקוד בשעות היום עם הילדים.

(רק אם יש שכנים מתחת, לא להגזים בקפיצות שלא יפריע להם).

קשה לי לשנות אווירה בתוך הבית.

יוצאת עם עצמי לפחות פעם בשבוע לקפה, לקניות.

ומשאירה לבעלי את הילדים להשכבות.

ספורט

ועבודה שאני אוהבת, ממלא מאוד.

קודם כל אני אתייחס לסוף כי זה משמעותי-

כתבת שאין לך כוחות ואת עצובה.

בעיני הרבה פעמים זה השורש, כי כשיש משהו כואב בתוכנו, ואנחנו לא נותנות לו מענה, הלב שלנו לא פנוי לשמוח ולהינות מדברים אחרים. הוא כרגע כואב ופצוע❤️

ולכן הכי חשוב בעיני, וזה השורש להכל, ללמוד לגשת ללב שלנו ולתת לעצמנו מענה רגשי עמוק❤️

אני אישית משתדלת להזין את עצמי בהזנה רוחנית, ללמוד דברים של תורה או של העמקה ודיוק בחיי הנפש שעוזרים לי לצמוח ולהתפתח ולהרגיש משמות ולדייק יותר את העשיה שלי ואותי. בעיני ממש כדאי לכל אישה למצוא את מה שממלא אותה (זה ממש לא חייב להיות גם משהו קבוע... איך שבא לך. פעם פודקסט, פעם שיעור, פעם ללמוד ספר)

מעבר לזה, אלה יכולים להיות דברים קטנים, כמו לאפשר לעצמך לנוח במקום מטלה שאת מרגישה שגדולה עלייך, ולפנק את עצמך בשתיה,

לטפח עציצים או לצייר או להפגש עם חברות, לדבר בטלפון עם מישהי אהובה, לצאת לטבע לים לנוף, ללמוד לנגן, לשיר, לדבר עם ה', להתנדב.

יש גם דברים גדולים יותר כמו ללמוד משהו שרצית, ללכת לקורס או ריטריט או נופש.

נשמע שיש כמה דברים שכן עולים לך, אבל בגלל המצב הרגשי את בעצם בעיקר מנסה לברוח ולכן גם אין לך כוחות❤️

מאחלת לך שתמצאי לך מענה רגשי נכון וגם דברים שיוסיפו לך שמחה וסיפוק בע"ה.

מותר ורמוקס בגיל הזה?

לק"י

להבנתי, רוב הסיכויים שזה ייעלם לבד.

שיכול לעזור?

ניסינו להסתכל עם פנס בלילה ולא ראינו כלום

אבל האמת אני לא ממש יודעת מה אני אמורה לראות

חיפשתי תזוזה

אבל ממליצים לשים גוש של משחה סמיכה בפי הטבעת.

לנו הרופא רשם מינון נמוך יותר לפי משקל גוף של התינוק. אבל הוא נתן רק כשממש ראיתי תולעת, לפני זה כשאמרתי שלא ראיתי וזה בטוח תולעים הוא אמר שהוא לא רושם

בסוף צריך להידבק ממישהו.

אם התארחתם עם ילדים שפחות שומרים על הגיינה אז אולי אולי היא אכלה משהו, וגם אז הסיכוי שזה מיד יופיע,

לא יודעת.

בד"כ נדבקים בשירותים, ארגז חול, אחים שהשהייה איתם ממושכת.

תינוקת עם טיטול (בכורה?) שהייתה בסביבת בוגרים

פחות סביר

הרבה יותר סביר שזה מערכת העיכול שהכבידה עליה.

לא הייתי מביאה סתם וורמוקס במצב הזה

אלא אם תראי סימנים יותר אופייניים.

(כמו אי שקט בלילה ורוגע ביום)

לגבי מה רואים, זה כמו חוט לבן דק שזז.

היא כן הייתה בחברת ילדים קטנים בשבת

אבל באמת היא תמיד עם טיטול וגופיה עם תיק תק אז אין לה איך להכניס ידיים

הגיוני שזה היה באמת בבטן

היא קמה עם טיטול מלא ממש

לטיטול זה מדביק, לא מידבק.

ככה שמאוד הגיוני שתינוקת בגיל שלה תידבק אבל לא תדביק. אז אם היתה בחברת גדולים ממנה יש לה סיכוי להידבק.

להפריד את המיטות

ולהעביר למזרון רק מי שבא אליך למיטה

ולבעלי מאוד מציק

מבינה אותך ומבינה גם אותו.

מתסכל ממש!

חיבוק ❤️❤️

מקווה שתצליחו למצוא פתרון בקלות.

נראה לי צריך לדבר ביניכם בזמן רגוע מה היחס של כל אחד מכם לנושא. מה חשוב לכל אחד מכם. ואיך מתקדמים ביחד. וייעוץ שינה זאת אופציה לגמרי הגיונית ולגיטימית. זה מפריע לך כבר המון זמן ומשפיע על איכות החיים שלך. שווה להשקיע בזה גם סכום משמעותי של כסף. מה שכן, אם הנושא לא מפריע לו צריך לדבר מראש- כמה הוא מוכן להשקיע ולהיות שותף בתהליך הזה בשבילך או שאת תעשי את עיקר התהליך אם זה לגיטימי בעינייך.

(נגיד אצלינו בעלי ישן ממש חזק בלילה ויצא שעשיתי את רוב תהליכי הרגלי השינה בעיקר לבד)

אז אם הם באים, אני מוודאת שהם ישנים רק איתו/עליו ומרחיקה אותם ממני.

אבל האמת שעם השנים גם הוא למד שזה פחות נוח לישון עם ילד במיטה, אז עכשיו הוא פחות מאפשר את זה, ומקסימום מרשה לישון בשמיכה על הרצפה לידינו... (הוא פשוט יותר מדי עייף בשביל לקום להחזיר אותם...)

בכל אופן, זה עניין שצריך לדבר עליו בצורה נעימה ולא מתחמקת בזמנים רגועים, לא באמצע הלילה כשזה קורה, וגם לא בבוקר הלחוץ... מקווה שתמצאו את הזמן, ותגיעו להחלטות משותפות שיהיו טובות לשניכם❤️

אבל אני עם בעלך

מעדיפה לישון רציף עם ילדים במיטה במקום לקום בלילה..

אם זה לא מפריע לו- שישן איתם.

הם לא ישארו שם עד הבר מצווה הכל בסדר 

אולי הוא מאמין שככה יותר נכון להתנהל?

דיברתם על זה?

יש לכם אפשרות לשוחח בזמן רגוע, בנחת על מה אתם רוצים מבחינת חינוך הילדים? בשינה וגם בנושאים אחרים.

אם הוא לא רואה עין בעין איתך אז יהיה קשה לגייס אותו לשינוי ובטח שדברים לא ישתנו, ממש כדאי להתחיל מהחלטות משותפות

הילדים פשוט באים רק אליו

וזה לא מפריע לי

ואני לא מוכרת כחננה בגדול....

יותר קל לי להישאר לישון איתם במקום להחזיר ואני ממש משתדלת שלא יעברו לצד של בעלי.

כשהוא חוטף בעיטה (מילד, לא ממני 😅) הוא קם ומחזיר אותו למיטה.

לא דווח על כעסים עד כה.

אתם צריכים לדבר ולהחליט ביחד מה מתאים לכם.

ואם זה כל כך מפריע לך, לא יעזור שאת תחזירי אותם למיטה?

המצב הבריא הוא שהילדים צריכים לישון במיטה שלהם. אם תציגו עמדה אחת. הילדים יבינו שאין חור ברשת. וצריך להישאר במיטה.

שביום הראשון זה 10, ביום השני 20,

וככה עולים כל יום עד שמגיעים ל 60 ועם זה נשארים יותר זמן.

תראי גם לפי הצורך של התינוק.

יש איזו נוסחה לא?

הם עולים בהדרגה

בגלל שקשה להכין במדויק כמויות קטנות

הכנתי בהתחלה 30

והוא אכל כמה שהוא רצה

כשהתחיל לגמור את ה30 עברתי להכין 60 וכך הלאה

חשוב להאכיל בבקבוק עם פטמה מותאמת ולהחזיק את הבקבוק במאוזן

כדי שלא תהיה זרימה חזקה ואכילת יתר

בנתיים מכינה 60 וזורקת

אני הייתי מכינה כמות של שני בקבוקים שומרת חצי במקרר לארוחה הבאה.

לי זה היה קל למדוד חצי

אם זה קשה ואין כפית ייעודית אז צריך להכין 60 ולזרוק

אל דאגה הם אוכלים בהתחלה קצת ככה שזה לא בזבוז גדול 

אפשר לבקש כפית של 30 ושלחים לך בחינם בדואר.

בטלפון קצרצר.

נתתי רק תמל מגיל 0 וככה עשיתי. באמת עם הראשון זה היה קצת מלחיץ, מה אם זה לא מדויק מאה אחוז, ועם השנים והילדים הרגשתי יותר בטוחה בעצמי.

מאד עזרה לי גם ההבנה שבאמת באמת אין דיוק של 100 אחוז - קחי בקבוקים של שתי חברות שונות, תמלאי באחד 100 מל מים בלבד ותעבירי לבקבוק של החברה השניה ותראי שונות קטנה. אז אם המדידה של המים היא לא קריטית במל אחד לכאן או לכאן, חייב להיות שגם עשירית גרם אבקה לכאן או לכאן לא תשנה.

אבל כמובן שכל אחת תעשה מה שהיא רואה לנכון 

אם נותנים בבית חולים 15

לפי מה שזכור לי שהגענו הביתה כבר אכלו 30 סיסי אפילו 40 סיסי  בכייף

נתקעו על 60 סיסי בחודש הראשון..

כשחוזרים הביתה זה כבר 40 מל, ואחכ עולים ל60.

תאכילי לאט בנחת, והוא אמור להפסיק מעצמו כששבע. לי אמרו שאינדיקציה טובה לכמה הוא צריך זה שישאר 10-20 מל בבקבוק

ברביעי, ואז השתחררתי בשישי.

פעם ראשונה שלא מניקה 

וקצת אבודה בקטע הזה של תמ"ל

(יצא לי לתת אבל לילדים גדולים שז יותר ממתק מאשר אוכל. ופה היא כל כך קטנה שזה מלחיץ)

כנראה שהיתה לה קפיצת גדילה הלילה כי אכלה מלא אבל עכשיו נרגעה ו'חזרה לעצמה'

מרגששש

בשעה טובה!!

תגדלי אותה בנחת שמחה ובריאות בע"ה!!

רק יודעת להגיד שלי כאב מאוד שהספקולום מפלסטיק, ממש בלתי אפשרי.

אז הרופאה לקחה ספקולום ממתכת והיה הרבה פחות כואב. 

הרופא אמר לי שהוא לא עושה עם ספקולום... והבנתי שהרוב כן

אםשר פשוט לבקש?

אבל כתבו פה נשים שיש בחלק מהמקומות ערכה לבדיקה עצמית, כלומר שאת עושה את הפעולה הפיזית לבד. אז מן הסתם זו אופציה ללא ספקולום….

והרופא  נצנה לי ערכה לעשות בעצמי.

היא גם הסבירה לי שלא צריך דווקא את צוואר הרחם, אלא מכל איזור הנרתיק.

וגם ראיתי שכבר יש ערכות שעושים לבד

(צריך להגיע לצוואר אז אם הוא אחורי יתכן וזה יותר קל לרופא עם ספקולום. אם עושים לבד בעמידה זה יותר בקלות)

תנסי לבקש, אין דבר כזה שבכללית אין. כולם מחזיקים את זה למיטב ידיעתי.

הרופאה בעצמה אמרה לי שכדאי לי לעשות את הביתי כי היא הרבה פחות פולשנית מהבדיקה שהרופאים עושים.

בהצלחה!

והם מגיעים ממש עד לרחם. לא יודעת למה באמת הם עושים את המעמיק אם אפשר אחרת

הבדיקה הביתית היא פשוט להכניס ולסובב, מאד עדין.

זוכרת שנוגעים עם מן מברשת בפנים. לא זוכרת שהיה עמוק. 

אבל לגבי קניית בגדים- לפני הלידה התלהבתי וקניתי מלא בגדים ניו בורן ובסוף נולד כבר 0-3 והכל עדיין בשידה עם טיקט🥴 אז עדיף לקנות שיהיה לך בסיס ואחרי הלידה להשלים, במיוחד שבטח תקבלי כל מיני מתנות..

מה שכן חשוב זה הרבה בגדי בסיס (גופיות וגטקס) כדי שלא תצטרכי לכבס כל היום, כי הם מלכלכים בכמויותת 

הילדים שלי נולדים קטנים, אז טוב שיש בהתחלה בגדים יותר קטנים.

לא באופן מושלם אבל עונה לך חלקי

-בהנחה ויש מי שיעשה לך קניות אחרי הלידה/סביר שתקבלי מתנות (נניח לבן מקבלים הרבה יותר בגלל שיש ברית) הייתי קונה גופיות רגליות ואם הלידה בחודשיים הקרובים גם שק שינה טוב. השאר תראי באיזה משקל יוולד, מה תקבלי, ותשלימי. עכשיו עוד לא סופעונה, כל שבוע יכול להיות שאת מרויחה כסף מזה שאת מחכה.

מה צריך כמויות תלוי אם יש לך מייבש או לא אבל בערך 8 מכל פריט

גופיות, רגליות או גרביונים, בגדי גוף חמים, גרביים קטנים (אני שמה מעל הרגליות/גרביון כי זה קצוות ומתקרר בקלות) ורשת כביסה קטנה כדי שלא יתקעו לך במכונה... שמיכה חמה וטובה- כדאי 2 כי זה כמו בגד וכן הולך הרבה לכביסה ואז מה תעשי 4 שעות (בהנחה ויש מייבש)?

בקבוק, מוצץ- תקני אחד אחכ תראי אם זורם לך עם או בלי. אני מציעה גם מטרנה טו גו גם בהנחה ומתכוונת להניק שיהיה איזה אופציה שאם את מותשתתתתת מישהו יכול לקחת לך אותו לכמה שעות ברצף בלי לחץ.

עריסה/עגלה- אפשר יד2 ויש בקבוצות מסירה אפילו, אני לא הייתי נוסעת לאילת בדרכ הפער מתקזז במחיר הנסיעה והזמן, אלא אם את רוצה עגלה ספציפית נורא יקרה.

שימי לב לטקסטיל- סדינים מתאימים בגודל, חיתולים- אני ממליצה ג'רסי. הפלנל נראה נורא כיף אבל אחרי כביסות בודדות כבר לא נעים במגע. 

קניות בסופרפארם:

חבילת טיטולים- אני קונה ישר 1. זה מה יש בביח אז כנראה שהניו בורן לא כזה דחוף. מגבונים. חבילת משטחי החתלה חד פעמיים- לי זה מאד נח. גם בבית כשמחתלת על המיטה שלי וכו שמה את זה כמגן בטחון, ומשתמשת עד שמתבלה (לכן חבילה 1 מספיק לי) מדחום אם אין לך בבית זה הזמן שיהיה, נובימול, ויטמין די (נותנים מיום השחרור). מקלות אזניים בטיחותיים, משחת החתלה, סבון לתינוקות בריח שאת אוהבת (יואו זה התמכרות..) תשווי מחירים זה מוצרים עם פערי ענק בין רשתות ובמצטבר הרבה כסף.

אמבטיה לפעמים לא צריך אם יש לך כיור אז להתחלה זה מיותר. שימי לב שיש חימום טוב באמבטיה. מגבת- יש סוג שנתלה על הצוואר ומאד נח לי אבל אפשר תכלס כל מגבת שיש בבית. אני מנסיוני בהתחלה מקלחת עם חיתול- מכניסה אותם למים עטופים בחיתול (ככה הם פחות בוכים) מורידה במים, מוציאה לתוך חיתול אחר יבש, מנגבת עם חיתול שלישי. למה חיתול ולא מגבת? כי הם פיציים. ומגבת לא מנגבת להם בחיים בין האצבעות ובכל הקפלים... אבל אם כבר קונה מגבת אז מגבת דקה.

נראה לי שמתי לך פה את כל הבסיס, מקווה שלא שכחתי משהו קריטי (ובאמת- אין כזה. הקריטי זה את והתינוק)

שיהיה בשעה טובה!

אבל לי מאוד עוזרים, לא דחוף לקנות לפני הלידה, יש מצב גדול שתקבלי מתנה

טרמפולינה/ נדנדה, שתוכלי להניח אותו ולקבל כמה דקות של שקט בלי לנדנד אותו בעגלה

תיק לעגלה שיהיה לך נוח וגם יפה להסתובב איתו

כמה מוצצים מסוגים שונים שתראי למה הוא מתחבר

אם אתם מתכננים ללכת הביתה- שווה כבר לקנות חיתולים, מגבונים ומשטחי החתלה שיחכו לכם מוכנים כשתגיעו עייפים עם התינוק

כל הסרט של מעקב הריון עודף זוועה

אם יש אופציה לא ללכת למיון זה עדיף עשרת מונים

שרפתי שם כמה ימים מחיי לאחרונה

וגם עם הקטע של העזרה ממש מבינה אותך, היינו שעות תקועים בביח, ויש לנו פה משפחה, שאמרו מראש שהם פה ושמחים לעזור וברגע האמת כשבעלי מבקש שיאספו ילד מהגן אומר לבעלי 'רק אם זה ממש קריטי כי אני עייף'- מה הכוונה? אנחנו בחדר לידה, אמרנו את זה מפורש, למה אני כיולדת צריכה להרגיש שאין לגדולים שלי מקום?

בסוף פשוט בקשנו ממישהו בתשלום שיסיע אותם להורים שלי במרחק שעתיים נסיעה, וזה הביא לי את השלוה שהייתי צריכה כדי ללדת אבל האמת שזה לא עבר לי חלק בגרון (ברור שיכלתי לבקש עזרה ממישהו אחר שכנים וכו' אבל זה עשה לי תחושה כל כך לא טובה שלא היה לי חשק להתחיל בקשות וטובות מאף אחד)

מתביישת לבקש מאחותי לישון אצלנו כדי "לשמור את הזכות לעזרה " לאחרי הלידה … ומרגישים לבד .. נפגעתי מהאמהות בשכונה ממש. המשפחה של בעלי בצפון הרחוק , והמשפחה שלי קצת יותר קרובה אבל לא ששה להתייצב

אולי את יכולה לקחת מונית חזור?

ייתן לך קצת שקט, ובעלך לא יצטרך להיסחב עם הילדים.

זה יכול לעשות טוב לשניכם.

אם את חוזרת למעקב שם, מציעה לך להגיע על הבוקר מיד.

אני ממש מקווה שתתחיל לידה טבעית כבר עד אז.. בייחוד שיצאה הערכת משקל גבוהה והתחילו להגיד לי אולי כדאי סטריפינג וכו כדי שהוא לא יגדל יותר וכרגע סירבתי … מרגישה סחוטה