עבר עריכה על ידי נגמרו לי השמות בתאריך י"ז בכסלו תשפ"ו 21:50
ונשמע שאת כ"כ כמהה לחיבור הזה של בעלך מול קונו, מתוך מקום הכי טהור, שורשי, עמוק, מחובר שיש ובאמת הלב יוצא אלייך
שולחת לך חיבוק גדול 
ומנסה להתייחס למה שעולה לי מתוך קריאה של הודעתך:
בראש ובראשונה עולה כאן כל המימד של הטוב הגדול והעצום שקיים בחייכם תודה לה'. שאת רואה אותו, מכירה בו, מודה עליו -
15 שנות נישואין טובות
7 אוצרות יקרים
עמוסים בטוב ממש ממש
בעלך הוא איש טוב
עם לב זהב
מאוד מסור לכל מה שקורה בבית
הבית שלכם בד"כ ממש שמח
אתם משפחה מאוד חמה ואוהבת
את מעריכה כל רגע של חיים ביחד
בעלך מאוד משתדל להקל מעלייך במה שיכול
מאוד נוכח ומאוד מעורב בגידול וטיפול בילדים ובבית
וואו! איזה יופי ואיזו ברכה ב"ה!
ממש משמח לקרוא את כל זה וזה באמת המון המון אור וטוב תודה לה' הטוב, ושרק תמשיכו לבשר ולהתבשר בבשורות טובות ובטוב שלם וגלוי תמיד ובכל התחומים ב"ה!
אחרי כל הטוב הגדול, חשוב לצלול לעומק לכל מה שבעצם חשוב לך ומהותי לך כ"כ - הרצון, החזון, השאיפה שלך לחיים מחוברים לקב"ה במלוא מובן המילה, לחיים של הכרת הטוב כלפי שמיא על כל הטוב והחסדים שהוא גומל עמכם יום יום, הרצון והחזון לחיים של חיוניות, שמחה, חיבור וקירבה ולב בעבודת ה',
הערכים המהותיים של הבית שלכם של משמעות הקיום כאן בעולם הזה, המטרה של כל הקיום הזה וההתקדמות בתוך זה.
העצירה רגע להבין לעומק את הרצון הזה שלך,
הדיוק שלו,
ההבנה לעומק שלו ועל מה הוא יושב וכמה הוא מהותי בעינייך - חשובים הם.
ומתוך זה, מובן גם יותר גם כל המימד של הכמיהה שלך לחיבור העמוק של בעלך לתפילה ובכלל לקב"ה.
וחשוב לראות שגם בתוך המימד הזה יש המון המון טוב שכבר קיים, שכבר קורה, תדיר.
בעלך לומד כמה דקות כל יום (!)
הוא הולך לשיעור כל שבוע (!)
מתפלל כל יום (!)
הרבה פעמים במניין כאשר מתאפשר
כלומר רואים שמדובר כאן באדם *שכן עושה*
וכם עושה *באופן תדיר*
וכן מקיים את "גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה"
וכן מתמיד
וכן קובע עיתים לתורה
וכן בתוך מירוץ החיים, העבודה, הבית, הילדים, הזוגיות, התינוק, הקימות בלילה, השינה הלא רצופה, העייפות, העומס, האינטנסיביות הענקית, אלף הכובעים שיש - בתוך הכל הכל הכל יש כאן גבר שכל יום לומד כמה דקות!
שכל יום מתפלל!
שכל שבוע הולך לשיעור תורה!
וביחס לעומס עצמו זה באמת יקר מאין כמוהו!
זה הכי הכי הכי לא מובן מאליו
וזה הכי יכול להראות ולומר דווקא להיפך - עד כמה *כן* אכפת לו מהחיבור לקב"ה,
עד כמה הוא *כן* מתאמץ
ללכת, כל יום
להתפלל, כל יום,
ללמוד, כל יום
לשמוע שיעור, כל שבוע
כן גם מתי שהפכתי לאבא
כן גם מתי שהפכתי לאבא ל1 ול2 ול3 ול4 ול5 ול6 ול7 ועם תינוק
כן, גם כשהשינה שלי לא וואו
כן, גם שיש המון מטלות ועומסים
כן, גם כשאני עובד ומפרנס ובעומס גדול,
כן, גם כשאני בוגר
אני מתמיד
אני עושה
ועושה ושוב עושה.
אז נכון, לא בצורה הכי אידיאלית תמיד, לא בצורה הכי שלמה אולי תמיד, לא בצורה הכי ארוכה תמיד, אבל עושה!
עושה ומקיים.
ואני חושבת שיש בנקודה הזו אפשרות לצמיחה עצומה גם זוגית וגם אישית.
זה ממש אחד המפתחות בעיניי.
יש כמה מרכזיים, וזה אחד מהם - המבט על בעלך בתחום הזה.
בעצם העין הטובה, המבט שגם רגשית וגם שכלית רואה כאן עובדתית שמדובר באדם שכן עושה, תדיר, מתמיד, עם כל השינויים והעומסים בחיים, והדבר הזה יקר יקר יקר.
כי כמות האנשים שגם אם בצעירותם הייתה בהם אש יוקדת לעבודת ה' אך עם השנים והעומס והזמן והשינויים והשחיקה והשיגרה זה יורד עד כדי ריחוק מוחלט של הורדת הכיפה / לא ללכת בכלל לתפילה / לא ללמוד בכלל תורה / לא ללכת בכלל לשיעורים / לא להתאמץ כלל על תפילות או כל דבר אחר - הכמות הזו עצומה! וגם אצל אנשים שהיו הכי הכי חזקים.
כי לא פייר לו לאדם להשוות עצמו כרווק בלי עול ובלי מטלות ובלי שינה קטועה ובלי ילדים ובלי משכנתא ובלי ובלי ובלי לבין איש משפחה עם כל אלו.
זה באמת לא בר השוואה כלל.
הרי אם ניתן משל לכך ונדמיין אדם שעולה ומטפס על הר האוורסט, שנכון שקשה לטפס עליו בפני עצמו, והוא מטפס עליו כך בלי שקים עליו
ולידו עומד אדם אחד שמטפס על אותו הר אוורסט, שכאמור קשה לטיפוס בפני עצמו, אך מטפס עליו עם עוד 7 שקים של טון כל אחד
(שק אחד לכל ילד למשל 
שכמובן שיש גם שקים טובים ומשמחים, אבל הם עדיין שקים כי דורשים כמויות של אנרגיה), ועוד שק של פרנסה, ועוד שק של עבודה, ועוד שק של ניקיון ותיחזוק הבית ועוד שק ועוד אחד.
למי יהיה יותר קשה לטפס על ההר?
נכון שלשני?
ודאי.
הרי לא ניתן להשוות מי שעולה בלי שקים למי שעולה עם.
ובעלך עולה עם.
הוא לא רווק
לא נער בן 13
גם לא 20
הוא עם כל האחריות העצומה שהוא סוחב על כתפיו
ועדיין, בתוכה, ממשיך. מתמיד. מתפלל. לומד. שיעורים. קביעת עיתים.
וזה בעיניי יקר מפז.
כמו שאומר לנו הקב"ה שאחרי ה120 לא ישאלו אדם למה לא היה משה רבנו אלא למה לא היה הוא עצמו, כלומר לכל אדם זה בהשוואה ביחס אליו, ביחס לאתגרים שהחיים מציבים בפניו.
וגם אתגרים משמחים הם דורשי אנרגיה כאמור.
וודאי כאלה שאינם חיוביים וקשים בפני עצמם במהות.
לכן אדם כזה שמתמיד חשוב שתהיה לכך ניראות והערכה. כי דבר זה הכי לא מובן מאליו שיש.
ואפשר אף להמשיך ולרתום את ההבנה העמוקה הזו עוד יותר ע"י "החלפת תפקידים" בראש -
ממש לדמיין ולחשוב רגע איפה את היקרה כרווקה אולי הרגישה שהיא יותר בחיבור וחיונית לקב"ה מאשר עכשיו?
ואיפה לך היקרה של עכשיו, עם 7 אוצרות וכל שאר עומס החיים והאחריות יש יותר שקים שמקשים עליה להיות בדיוק בדיוק באותה הרמה כמו ברווקות או כמו בלי השקים הללו?
ואיפה את היקרה נפגשת פעם בחיים במקום רוחני של מצווה או תפילה שמצאת עצמך בקושי מולם בגלל העומס המבורך, הילדים, העייפות, הבישולים, הניקיונות, העבודה, הכל…?
האם תמיד תמיד קיום המצוות התפילות וכו' בא לך כך בשלמות בלי להיפגע כלל מן העומס הגדול?
וכמה את היקרה של עכשיו צריכה לקבל חיבוק וחיזוק על כל הטוב שאת עושה כעת, על כל הטיפוס על הר החיים שאת מטפסת עם המון שקים!
ועד כמה את של היום לא צריכה לשפוט או לבקר את את של היום על שהיא לא בדיוק בדיוק כמו את של הרווקות, כי זה פשוט לא בר השוואה ואפילו לא פייר, אז לא היו השקים שהיום יש. היום הטיפוס הוא עם כל השקים.
כך גם במבט ובכיוונון מול בעלך, בעין הטובה, בלימוד זכות, בראיית הטוב, בלקיחת כל הטוב הזה לא כמובן מאליו, בהעצמה שלו בקירות הלב שלך וגם באוזניו שלו,
בחיזוק החיבור הכי גדול לקב"ה שאומר לנו בכבודו ובעצמו ש"ימחה שמי מעל המים כדי להשכין שלום בין איש לאישתו!"
שחס וחלילה שמו של הקב"ה עצמו ימחה בשביל זה!
שספר תורה ימכר בשביל שלום הבית הזה!
ש"כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם
מה אני מבקש מכם?
אלא שתהיו אוהבים זה את זה
ותהיו מכבדים זה את זה
ותהיו יראים זה מזה"
שהאחדות בין ילדיו שלו, בניו ובנותיו, והכי הכי בין איש לאשתו זו נחת רוח הכי עליונה שיש,
אהבת החינם, שעל גביה יבנה בית המקדש ב"ה
וכל הלימוד שיש לנו לכל אורך ההיסטוריה על איך שהיינו בחוסר אחדות ובחוסר חיבור דווקא *בין אדם לחברו* אז נחרבו שני בתי מקדש - בגלל שנאת חינם, שניהם!
גם שהיו הכי צדיקים בין אדם למקום - נחרבו! על שנאת חינם
ולהיפך, כאשר עם ישראל היה באחדות אפילו היו עובדי ע"ז - ניצחו במלחמות ונושעו!
ואיך גם בספירת העומר הלימוד על "שלא נהגו כבוד זה בזה"
או הלימוד של כל התורה כולה על רגל אחת של ואהבת לרעך כמוך, מה ששנוא עליך וכו'
ואיך השכינה רווה נחת כשאנו באחדות שלמה
ומי לנו יותר באחדות הזו מאשר איש לאישתו ואישה לבעלה.
זה ממש ממש קודש הקודשים והדרגה הכי עליונה.
החיבור הכי חזק לקב"ה.
הלימוד הכי חזק גם לנו עצמינו וגם לילדים שלנו.
ומשם הכל.
והבנת המהות הזו,
שכאשר את בונה וממשיכה לבנות בית לתפארת עם אישך שלך באהבה ובשמחה ובאחדות - היא היא עצם החיבור, החיוניות, השמחה והקירבה לה' יתברך!
וגם ההבנה הזו שהתורה לא ניתנה למלאכים אלא לבני אדם.
שכבר שאלו המלאכים מדוע זה כך, והקב"ה בחר לתת את התורה דווקא דווקא לבני האדם?
כן, אנחנו, כולנו, אלה עם החולשות גם ולא רק החוזקות,
אלה עם המקומות הנמוכים בנפש, הקשיים, הכאבים, הדחפים, היצרים, השריטות, הפציעות, הנפילות - דווקא לנו ניתנה תורה!
כדי שנעבדו *דווקא דווקא מתוך האנושיות שלנו*
והאנושיות הזו
והמאמץ הזה מתוך האנושיות הזו
שאדם עם כל מה שמביאים לו החיים, עם כל העומס הטוב וגם עם כל ההתמודדויות והקשיים - ממשיך לשמור את התורה, ממשיך להתמיד, ממשיך להתפלל, ממשיך ללמוד, ממשיך ללכת לשיעור - זה עצום ויקר!
זה גם ללמוד וגם לקיים. זה החיים עצמם.
ותמיד יש לאן לשאוף יותר גבוה ויותר גבוה
אבל תמיד מתוך המקום שזוכר את הבסיס הקיים ורואה אותו ומכיר בו ומעריך אותו כי הוא באמת יקר ובאמת עצום ובאמת לא מובן מאליו.
לכן גם התפיסה שאומרת לך ש"אם זה ככה עדיף לא להתפלל בכלל" - כדאי לשים עליה סימן שאלה ולשאול - האומנם?
האומנם הקב"ה רוצה שאם לבן שלו כרגע קשה או פחות מתאפשר מכל סיבה שהיא (חיצונית או פנימית) ללכת לבית הכנסת מההתחלה ממש עד הסוף ממש עדיף שלא יתפלל כלל?
או שהקב"ה מחשיב ומייקר גם את התפילה הזו של בנו?
ואולי לעיתים דווקא התפילה הזו עולה לשמים שמתוך כל העומס והטרדות מגיע האדם אליה?
ואולי גם בתוך המאמץ הזה, עם האנושיות, עם החולשות, עם הקשיים, כשאדם מתגבר וכן מתפלל אפילו זו דרגה יותר גבוהה של עבודת הלב?
אין לנו תשובות ואין אנו יודעים חשבונות שמים.
אנו רק עושים את ההשתדלות שלנו
ולומדים מהתורה שלנו
ומנסים, נופלים, וקמים, ושוב נופלים ושוב קמים
7 יפול צדיק וקם
אנו יהודים
שכמו יהודה, מודים
מודים גם בנפילות, "צדקה ממני"
ומודים כמו דוד המלך, "חטאתי לה'"
ומבינים שרק רק הקב"ה לבדו מושלם
ואין אדם מושלם, אפילו לא אחד
ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"
אין.
אנו מנסים עם האנושיות שלנו לעשות כמיטב יכולתנו.
ואם עכשיו זה פחות מהאידיאל - אז זה המאה אחוז שלנו כרגע. ה80 או 50 אחוז האלה - הם כרגע יותר נחשבים כי הם באים מתוך כל הטרדות והקשיים.
ובשאיפה שב"ה כאשר הלילות יהיו יותר רצופים,
הקטן ביותר יגדל,
הילדים כולם יגדלו,
תהיה עוד יותר יציבות בכל התחומים גם של העבודה, הפרנסה וכו' -
ממילא גם תהיה יותר אנרגיה ויותר איפשור לכך.
ובינתיים להמשיך ולהתמיד
להמשיך ולעשות
ככה, כל יום
ולהכיר גם בכל מה שכן
ולשאוף גם לעוד.
- עכשיו לגבי דברים נקודתיים יותר:
הקידוש שממלמל במהירות - כאן את יכולה לומר לו בצורה נקודתית שהיית שמחה שיאמר את המילים יותר לאט, כי זה גורם *לך* יותר חיבור, הבנה, נחת רוח.
כלומר המיקוד בך, במה עושה לך טוב, בלמה זה טוב לך,
ולא כהאשמה או ביקורת עליו
אלא כהבעת רצון וצורך שלך בשהייה יותר במילות הקידוש.
ואם זה נעשה מתוך הערכה כללית לכל מי ומה שהוא, ומתוך בקשה בשפת האני ולא דרישה - הדברים יכולים יותר להתקבל על הלב.
- ולגבי הבן המתוק שלכם -
קודם כל תראי יקרה איזה חינוך מדהים וגידול מדהים שהוא פרי עמלכם יש בבן הזהב המדהים הזה!
וכן, מהאמא שאת
ומהאבא שהוא בעלך
מתוככם יצא הפלא הזה!
כלומר אותו הפלא הזה
אותו הילד המתוק שקרוב לתפילה - הוא דווקא דווקא הבן שלך והבן של אביו. ולא בכדי.
משמע הוא ספג דווקא בבית הזה הנוכחי שלכם את כל זה.
וזה אומר המון בעצם היותו.
וזו באמת נחת רוח עצומה.
תודה לה' הטוב! איזו זכות!
אשריכם ממש הורים מדהימים!
וגם כאן חשוב שיש הערכה אדירה לכל זה שבאמת באמת ראוי להערכה,
ויחד עם זאת לא לזלזל בבעלך, שהרי כפי שפירטתי בהרחבה קודם, הוא לא נער בן 13 בלי 7 ילדים, עבודה, עול, אחריות, מטלות, משכנתא, תיחזוק בית, שיגרה, שחיקה, בגרות, שינויים וכו' - אלא הוא נער בן 13. יש לו פחות שקים
וגם לגבי התיווך והתיקשור לבנך לגבי אביו - את לא צריכה להסביר לו למה הוא לא הלך לתפילה. זה בין שניהם.
את יכולה כמו שאת עושה להגדיל את קרנו של אבא בעיני כל הילדים, בכל התחומים!
גם בכל מה שעושה בכללי, וגם ואפילו בפן הזה, שאבא עם כל העומס מתפלל כל יום, קובע עיתים לתורה כל יום, לומד פעם בשבוע, כמה זה חשוב לו, וכן הלאה.
והשאר - זה בינו לבינם. אפשר אף לפתוח זאת מול בעלך ולומר ולשאול אותו לגבי העניין ולשמוע את דעתו: "מה לענות כאשר באים אליי הילדים בשאלה הזו איפה התפללת וכו'? מה דעתך?"
ולתת לו שם להוביל את המושכות כי זה בינו לבין ילדיו כאשר מדובר בו.
ואת מהצד שלך יכולה גם להעריך את הקיים בינך לבין עצמך,
גם לתקשר זאת לילדים, גם בתחום הזה וגם בכלל במי שהוא,
גם לחזק את כל מה שחשוב לך ברוחניות בבית גם מהצד שלך,
גם לבקש באופן נקודתי כמו בקידוש מבעלך דברים שהיו משמחים אותך וחשובים לך,
גם להמשיך ולהעמיק שם את התקשורת והכנות והפתיחות ולגלות ביניכם עוד ועוד רבדים וקומות של צמיחה וגדילה דווקא מתוך הנושא הזה,
גם להמשיך ולדייק לעצמך ולבעלך את הרצון והחזון שלך, יחד עם כל הערכה וההכרה בכל מה שקיים, ויחד עם השאיפה לחיבור עוד כמה שאפשר,
ובאמת הנקודה הזו מצריכה העמקה וליבון בין שניכם בצורה יותר רחבה ומהותית שלא ניתן כך על גבי הפורום להעביר, אבל בהחלט יש בתוכה מפתחות לצמיחה הזו ב"ה!
כיצד להגיע למצב שלא תרגישו לא את ולא בעלך שאחד צריך "למחוק" את הרצונות או הצרכים שלו, אלא איך להגיע למקום בו שנינו בטוב, שנינו עם צרכים ממומשים, שנינו עם ניראות, שנינו עם הבנה, וכן הלאה.
- וגם לגבי הדוגמא שהבאת משבת:
כאן יש עוד לימוד מאוד חשוב בעיניי
מה שקרה לך באותו לילה ויום:
את מתארת לילה לבן שעבר עלייך, בגלל "שק" חמוד ששמו התינוק. (כמובן שהוא לא שק אלא רק כדי להדגיש את הנקודה של השקים שפירטתי עליה קודם בהודעה…)
את עושה חישובים גם עבור עצמך *וגם עבור בעלך* - ובעצם לא מעירה אותו
נשארת ערה, עייפה מאוד
לוקחת שוב את התינוק שקם לפנות בבוקר ועייפה אפילו עוד יותר
ו… מתוסכלת ומאוכזבת מבעלך מאוד.
ומה שקרה לבעלך באותו לילה ויום:
הוא הלך לישון בערב שבת אחרי שבוע מתיש.
המשיך לישון כי לא העירו אותו וכנראה לא שמע את התינוק.
כאשר כן שמע את התינוק לפנות בוקר הוא בא כלפיו
הוא חשב שיעזור אם הוא יצא מהחדר, לא ידע שזה יותר יפריע אלא ניסה לעזור
בזמן שהוא שומע יחסית שבחדר עם התינוק יש שליטה כי את איתו, הוא קם
הוא נוכח ונמצא עם הילדים הקטנים
מנסה לגנוב עוד כמה דקות שינה
ולקראת 9 קם
מבין בינו לבין עצמו שהבית כרגע זקוק לו יותר - יש ילדים קטנים ערים, יש אמא שעייפה ואני לא רוצה להעמיס עליה או להפריע לה בחדר, אולי היא בדיוק נרדמה והיא כ"כ זקוקה לשינה הזו ואני אעיר אותה? ויש תינוק שלא ישן טוב בלילה, ואולי אם אכנס אעיר אותו שוב? לא, עדיף לא להפריע לה. אני כאן אשתלט על הילדים והבית ואעזור לה.
מתפלל תפילת שחרית של יחיד
עושה קידוש עם הילדים שרעבים
נותן לילדים לאכול
ו… חווה תסכול ואכזבה גדולה של אשתו ממנו.
ופה יש עניין מאוד מאוד חשוב לליבון ובירור ביניכם.
כי נראה ששניכם טובים ואוהבים ורוצים לעשות טוב, אבל הרבה פעמים בגלל חוסר הבנה זה עושה דווקא ההיפך ממה שרציתם.
את רוצה עבורו את התפילות
הוא רוצה עבורך את השקט וההקלה
את מנסה להסביר לו שאת לא צריכה כרגע את השקט וההקלה שלו
הוא מנסה להסביר לך שהוא לא צריך כרגע את העזרה והמסירות וקושי שלך בשביל התפילות שלו,
הוא *באמת* חושב שכרגע הבית צריך אותו יותר ושזו באמת דרך התורה והיהדות על פי מה שהוא מאמין ומבין וזה באמת מה שמצופה ממנו כרגע,
את *באמת* חושבת שכרגע בעלך צריך שלא תשני ותחווי עייפות גדולה וקושי עצום כדי שיהיה לו יותר כוח והוא ילך להתפלל, ובעצם מאמינה שלפי התורה והיהדות מצופה ממך להקריב כרגע בשביל התפילה של בעלך,
וצריך את השוני הזה לתקשר
לתווך
בתקשורת מקדמת
להבין רגע
כי כל אחד לוקח על עצמו את האושר וההחלטות של השני בעצם
אתם ממש מתחלפים פה וכל פעם מישהו אחר עושה זאת.
את מחליטה בשבילו
הוא מחליט בשבילך
את מנסה לעזור לו, לפי דרכך והבנתך
הוא מנסה לעזור לך, לפי דרכו והבנתו
וחשוב ללמוד גם את הלימוד של הנפרדות בתוך הביחד
והביחד בתוך הנפרדות
ומהם האיזונים
ומהם הדקויות
ומהן התובנות העמוקות והעדינות שלנו ספציפית
ואיך נוכל לצאת מהלופ הזה
ולהתקדם עוד
ולגדול עוד יותר.
ואיך אם את לא תקחי את כל העול על כתפייך, וכן תוכלי להעיר אותו בלילה, וכן תוכלי יותר להישען עליו בשבתות וכן הלאה - אולי לפחות תנטרלי את האכזבה והתסכול ש"גם אני נקרעתי וגם לא הלך לתפילה", ולפחות המימד הזה של הקושי הפיזי והטכני ירד ממך.
הרי עכשיו זה גם קושי עצום שלך
וגם בסוף לא הלך להתפלל
לכן כדאי שלפחות את הקושי מעצמך תורידי.
וגם כאן, מיקוד המבט שזה לא, או לא בהכרח, שבעלך מתחבא מאחורייך או מאחורי הילדים - אלא שהוא באמת ובתמים כך מאמין וחושב.
ו"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות"
ומותר לחשוב אחרת
להבין אחרת
זה בסדר גמור.
גם לך מותר לחשוב אחרת ולהבין אחרת.
ואפילו אם הרגש השלילי ימשיך ויטריד אותך ויגיד לך: לא! הוא בטוח מתחבא מאחוריי ומאחורי הילדים!
תוכלי לענות לרגש הזה - אוקיי. אני שומעת אותך.
ואני רוצה גם לומר לך שזה יכול לקרות לכל אישה באשר היא.
אז יש נשים שיתלוננו על כך שהאיש שלהן "מתחבא" מאחורי *התפילות דווקא* ועוזב אותן לאנחות בהשכבות, בשבתות, בחגים, בבוקר, בצהריים, בערב, והן לבד עם כל העומס המטורף וכועסות ומתוסכלות מכך שהוא "מתרץ" זאת ופשוט הולך כמה שיותר מוקדם לתפילה וחוזר כמה שיותר מאוחר, או אפילו הולך בדיוק בזמני התפילה אך הן קורסות ומגיעות למצב אפילו של דכאון או קריסה ממשית כי אין שום ראייה שלהן במצבי מצוקה כמו אחרי לידות או כל קושי אחר,
ויש נשים שיתלוננו שהאיש שלהן לא תמיד הולך לכל התפילות במניין ובזמן כי הוא "מתחבא" מאחורי העזרה וההקלה עליהן ועל הילדים שלהן.
ובצעם כך או כך אף פעם האיש לא יצא זכאי, הוא תמיד יצא לא בסדר.
אז רגע לנשום את זה
לומר שאת יודעת מי זה בעלך
את יודעת את הלב הטוב שלו
את הלב זהב שלו
את יודעת את הנשמה שלו
את רואה את ההתמדה והמסירות שלו
את יודעת איזה איש הוא
איזה אבא הוא
את יודעת שבאמת הוא רוצה להקל מעלייך אשתו האהובה
את יודעת שבאמת הוא רוצה לנכוח ולהיות עם הילדים ועבורם כאשר הם זקוקים לו
ולהתחזק רגע בזה.
לנשום את זה.
ולקחת עוד נשימה
אחת כזו טובה, עמוקה
להביט פנימה בתוכך
להביט למעלה כלפי שמיא
להביט בעיני אישך שלך, בנשמה שלו -
ואת תדעי כבר מה הלאה מכאן ❤️
שולחת לך המון כוחות ותמיכה יקרה
ממש מאמינה בכוח הצמיחה העצומה מתוך זה
ב"ה שתזכו לראות בחוש ממש את המתיקות מתוך כל העומק וההשקעה שבדברים 🙏❤️
איזה יופי את
