נושא שמעסיק אותי מאד.
אני בת 34
הרגשה שרוב שנות הפוריות מאחורי.
כרגע ברמה הפשוטה לא מתחשק לי הריון וכולי.
אבל כשאני חושבת על הגיל, כן נבהלת, שלא נשארו עוד הרבה שנים
כמובן ה' מנהל את העולם ולא נכנסת לפינה של כמה בדיוק אבל כן בעז"ה אשמח ללדת עוד כמה ילדים...
אז אולו מצד זה להפסיק למנןע? כדי להספיק?
מצד שני אולי לצאת מהחישובים האלה ומתי שיתאים?
מחפשת כיוון.
זה לא מעט.
אם את רוצה לבדוק בוודאות (יחסית) אז אפשר ללכת לא"ס אצל רופא נשים.
בכל אופן - השיקולים צריכים להיות בעיקר תלויים יותר ביכולת וברצון שלך עכשיו, בלי לתכנן תכנונים עתידיים.
מבחינה פיזית - את מסוגלת לחוות עכשיו היריון וגידול של תיניק? ומהבחינה הנפשית?
אם את מגלה עכשיו היריון בהפתעה - איך תרגישי?
אחרי שתעני על השאלות האלה עם עצמך תוכלי להגיע יותר למסקנה הנכונה לך כרגע...
לא לאחוז הבעיות שעלול לעלות עם הגיל.
והשאלה אם אלה שסיימו ללדת בגיל 40 עשו את זה בגלל הגיל או מכיוון שהגיעו למספר הילדים הרצוי מבחינתן...
מבחינתך - כן היית מנסה ללדת שוב, לא?
(האמת שאני מכירה סביבי לא מעט שילדו אחרי גיל 40 או נראה שרוצות ללדת אחרי גיל 40...)
אני לא חושבת שארצה להרות בגיל 43, 44
גם מבחינת הבריאות שלי
וגם מבחינת בריאות העובר
וגם מעוד בחינות..
אחד מהם בפרופיל הורמונלי רגיל
אחד דורש בדיקת דם עם אישור מיוחד
ואחד עם אולטרסאונד בתחילת המחזור.
צריך לפחות שניים כדי לדעת באופן אמין יחסית מה הרזרבה. וגם רזרבה נמוכה לא מחייבת קושי בכניסה להריון.
רוב הנשים הפוריות שלהן יורדת משמעותית בסביבות גיל 40, ובדיקה עכשיו לא אומרת כלום מה יהיה המצב עוד 6 שנים
(אלא אם כן המצב לא טוב כבר עכשיו...)
וזה לא קשור לרזרבה שחלתית אלא למגוון סיבות אחרות
גם אני וגם גיסתי עם מספר ילדים מכובד וכניסה להריונות בצ'יק לא הצלחנו ללדת אחרי גיל 36 למרות שרצינו מאד . אצלי בוודאות לא קשור לרזרבה שחלתית ולפי פרופיל הורמונלי עדיין פוריה מאד
שבמצב תקין אישה יולדת את רוב הילדים עד גיל 30.
בכל אופן לידה בין 40 ל45 זה דבר לא קל בריאותית
אגב אני מכירה כמה נשים שעוד לפני 40 הגוף לא נכנס יותר להריון
מתייחסים לגיל 35 כאיזשהו קו משמעותי של ירידה בפוריות.
וכפי הידוע לי, הממוצע לסיום הפוריות לגמרי הוא גיל 44. ( גם אם אחריו ממשיך מחזור)
35 הפוריות יורדת בצורה משמעותית
הסיכוי להספיק להיכנס לכמה הריונות ספונטניים בשנים הקרובות הוא לא מאד גדול
כדאי להתאים את התכנון בהתאם
כמובן, אבל באמת שאין דבר כזה זמן מתאים ותמיד יהיו שיקולים למה לא..
השאלה מה גובר על מה
מודה שאני בגילך ועוד לא הגעתי ל"זמן שמתאים" אחרי 2 ילדים סהכ. לדעתי מה שמנצח זה רצון/ שכל.
אם יש חוסר רצון מובהק עד רתיעה אז לדעתי פחות כדאי להיכנס לזה. אבל אם זה חוסר רצון שמלווה בהבנה שזה מה שאני בסהכ רוצה אבל יש לי סיבות להימנע, אפשר כנראה ללכת על זה ולהבין שזו תקופה שתהיה קצת יותר מורכבת ומאתגרת אבל המטרה הסופית תהיה שווה את זה
החלטות טובות❤️
זה ממש לא סוף הפוריות.
לא יודעת כמה הריונות את עוד מתכננת אבל להיכנס להריון מלחץ לא נראה לי נכון,עדיף לחכות שתרצי ויהיה מתאים
34 זה צעיר והכל מונח לפנייך.
ילדתי אחרי הגיל הזה ב"ה עוד מספר ילדים
לא הייתי נלחצת מגיל 35
כן הייתי מגיל 37-38 עם יד על הדופק לתכנון נכון ומדויק בשבילי.
וצריך לקחת בחשבון, שיכולה להיות המתנה כלשהי להריון ואת זה אי אפשר לדעת, מה שמאוד מבאס.
אני יותר צעירה ממך אבל זה לא משנה..
הנקודה היא לדעתי, ויש הרבה חולקים.. שאי אפשר לתכנן גודל משפחה.
אפשר לרצות הריון, אפשר לרצות עוד ילד, אפשר אפילו לעשות השתדלות בשביל זה כזו או אחרת.
זה לא בידינו. מפתחות ילודה הם בידי ה'.
וכן, אי אפשר לצייר את החיים.
חלמתי על משפחה גדולה יותר ממה שבוודאות תהיה לי.
כרגע ההבנה עם כל הכאב שיש לי על זה בלב שזה לא נכון לנו. לא יודעת אם יהיו לי עוד ילדים...
המטרה היא לא איקס ילדים אלא להמשיך ולהאיר את העולם.
אני חיה בסביבה של משפחות ברוכות מאד וצפופות מטבע הדברים, הסברתי פעם לדמות קרובה שדוקא בשל הערך שיש בעיני להבאת חיים לעולם, לילודה, אני מעריכה פי כממה ממנה כל ילד שילדתי כבר, שכבר כאן ושגם הוא זקוק לי.
מעריכה גם את הצרכים הרגשיים, הפיזיים הרוחניים של הנמשה לשי כי אני אדם בפני עצמו ולא רק צינור לעוד דור...
ומתוך כל המכלול הזה והאמונה שלי בקב"ה השאלה היחידה שאני שואלת זה האם יש כרגע סיבה להתערב בתהליך האלוקי הזה.
למניעה או לטיפולי פוריות.
כרגע, בנקודת הזמן הזו על ציר חיי, כן. ולכן אמנע.
או כרגע, הרצון והיכולת לשי מוכנים מאד אבל ההריון לא מגיע ולכן פונה לבירור פוריות.
מה תהיה התוצאה בסוף? וואלה זה כל כך שלו.
אם את מרגיהש כשירה להריון כרגע- מצוין.
אם את מרגישה שלא- זה בסדר. נתנו לנו כלים לשם כך...
נניח תחליטי שאת רוצה עוד איקס ילדים עד גיל ארבעים, נו מה...
חברה טובה שלי אמא לחמישה ילדים מהפריות. חמישה צפופים מאד, שנולדו בטווח זמן של 5 שנים )יש תאומים( אחרי כמה וכמה שנות נישואים. בגיל 30 ילדה את האחרון.
בגיל 45- גלתה הריון טבעי. )שהסתיים בשבוע 12(
אז מה בידינו? לא תכנוני עתיד
לא תמונות חיים שלמות.
לבחון עכשיו את מה שאפשר, ולהשליך על ה' יהבינו.
מכירה ניףישם שסיימו להרות בגיל 35
מכירה נחם שהרו בגיל 42 פלוס אפילו, וההריונות הללו היו עבורם קלים במיוחד, והסתיימו בתינוקות מתוקים ובריאים והחזירו את האמהות אחרוה בגלגל הזמן.
להגיד בגיל 28 אני רוצה ללדת 6 ילדים עד גיל 40- וואלה בעיני אין פה כלום חוץ משיקוף של ילדותיות מסוימת, אולי תום כזה, שמאמין שאני כבר יודעת הכל. חוויתי הכל..
את הבכור שלי הנקתי שנתיים וחצי והיה כיף ממש. ההנקה גם מנעה לי באופן טבעי וכבר ראיתי קדימה את כל החיים.
אצל השלישי מסיבה רפואית נאלצתי להפסיק הנקה בגיל 7 חודשים, להתחיל מניעה, להכנס להריון לא מתוכנן עם המניעה- נו מה.
זה לא אומר שלא הייתי צריכה למנוע
זה לא אומר שלא נכון ויפה היה החלום על הנקות ממושכות לכל הילדים כי זה באמת היה לי כיף מאד
זה אומר רק שילודה היא מפתח נתון בידי שמיים...
ולכן לא מתערבים כן או לא בגלל תוכנית לעוד עשור אלא בגלל ההווה, שזה ורק זה מה שגלוי לנו.
)אם לא מתאים לך הריון עכשיו בכלל, ובוער בך הרצון לשמפחה גדולה, הייתי שוקלת בירור פוריות ושימור ביציות הרבה לפני להכניס את עצמי עכיו להריון שלא נכון להווה שלנו(
מקווה לא לקבל עגבניות.
זו השקפת עולם שנבטה בי במךש השנים מתוך חוויה אישית, זה בסדר גמור לא להסכים.
אבל היא מתכתבת יפה עם הרבה ערכים שגדלתי עליהם אז מרהש לעצמי להציע אותה כאן
ואמיצה.
הכי אהבתי את המשפט הזה:
"להגיד בגיל 28 אני רוצה ללדת 6 ילדים עד גיל 40- וואלה בעיני אין פה כלום חוץ משיקוף של ילדותיות מסוימת, אולי תום כזה, שמאמין שאני כבר יודעת הכל. חוויתי הכל.."
תודה לך!
קודם כל, וכאן אני כן מסכימה, ברור שהנחת המוצא היא שחפתח הילודה לא בידיים שלנו והכל בידי שמים. זה דבר ראשון.
אבל בהמשך, יש חשיבות גם למבט כללי ולמרחוק. כמובן, תוך הבנה וקבלה שתוכניות יכולות להשתנות. אם יש לי נניח שאיפה ללדת 10 ילדים, אני אשתדל לא למנוע לתקופות מאוד ארוכות, כי זה חשוב לי. אפילו שכרגע יש לי רק 3 ואני צעירה. ואם בהמשך דברים ישתנו? אז ישתנו, ונפעל בהתאם. אבל אם אני מסתכלת רק על הכביסה והטיטולים שיש לי עכשיו, בלי להרים עיניים לחזון ולשאיפות זה מאוד מחליש.
אז כן, מה שבידיים שלי אני אתכנן, גם לטווח רחוק, ומה שלא, אשאיר לרבש"ע.
אבל אני לא אמנע מכל הערכה של המציאות שנים קדימה "כי אי אפשר לדעת מה יקרה"
שאני לא מונעת כי סבבה לי לחכות
אני שוקלת אם עכישו זה בכוחות שלי להיפתח לעוד הריון או לא.
זה כן, אני קצת כופרת במושג הזה תכנון משפחה...
כי אני מרגישה שזה גדול ממני בכמה מידות.
ושוב מקבלת כל מי שלא מסכימה גם אני חשבתי אחרת פשוט בתוך הדיון הזה על השיקולים בתכנון רציתי להביא גם את המקום הזה, שפשוט לא מרגי ששיש דבר כזה באמת.
אי אפשר לתכנן גודל משפחה,
גם כי זה לא תלוי רק בנו, יש שותף שלישי
וגם כי החיים לא תמיד צפויים ולא תמיד יש את הכוחות או הפניות.
אבל כן אפשר לחלום, ואם חולמים על משהו, אז גם טוב ונכון לנסות להגשים אותו, כמובן לא להיות ראש בקיר על החלום גם כשזה לא מתאים, אבל כן לנסות לכוון את החיים שלנו לכיוון מסוים
ודרך אגב זה לא רק בהקשר הזה אלא בכל תחום בחיים, אי אפשר לתכנן קריירה ואי אפשר לתכנן זוגיות אבל כן אפשר לחלום את כל הדברים האלו, לנסות להגשים וגם להיות עם גמישות ולדעת שלפעמים חלומות כבר לא מותאמים והם צריכים להשתנות.
דרך אגב הרבה פעמים בחברה שהילודה בה מאוד צפופה ויש משפחות ברוכות גם כן לא מתכננים משפחה, אלא פשוט יולדים בלי הפסקה.
לחלום משפחה לעומת זאת בעיני זה כן לחלום על ציור עתידי של כמה ילדים פחות. או יותר אני רוצה, לדעת ששנות הפוריות הטובות הן עד גיל 40 (עם ירידה משמעותית סביב גיל 35..), ושאחכ זה הרבה פחות קל ופשוט, ועם הנתונים האלו לדעת פחות או יותר כל כמה זמן כדי ללדת
ואחכ לחיות את החיים, ולשים לב תוך כדי החיים שלא ממשיכים רק מכח האנרציה אלא כי הרצון עדין קיים
ולשים לב לילדים שיש
ולשים לב לכוחות שלנו ולרצונות שלנו
ולהיות בהמון הקשבה פנימה
אבל כל זה לא מתוך מחיקה של החלום, אולי לפעמים עדכון שלו, אבל החלום הוא טוב
אם יש לך "מעט" ילדים והקטן כבר בן 2-3, ולא תרגישי מוכנה להריון נוסף בשנה הקרובה,
אז צריך לשאול על מה הרצון לעוד כמה ילדים מבוסס..
ואם יש לך יחסית הרבה ילדים לגיל 34, או שהקטן ממש קטן עדיין, אז קחי קצת את הזמן, עדיף ילד אחד פחות מהמספר שיש בראש (למרות שכתבת שאין מספר אבל את כן רוצה עוד כמה) ולגדל אותם מתוך כוחות ויכולת,
מאשר להספיק "עוד אחד" במחיר שכל השנים הקרובות יהיו בתחושת מרתון.
התחברתי ממש למה שכתבת שלא ללדת מתוך תחושת מרתון
אני היפראמזיסית.
בת 35, עם 5 ילדים כאשר בין הלידות האחרונות 4 שנים. מפעם לפעם מנעתי יותר זמן,
מתוך הבנה שהגוף שלי חווה טראומה בהריון ואני חייבת זמן להתאוששות, בעיקר נפשית.
הייתי הרבה זמן בתחושת אבל ממש, שכנראה אף פעם לא תהיה לי משפחה גדולה כמו שרציתי.
מרגישה כמוך את השעון מתקתק... כאשר מבחינתי גם לא רוצה ללדת אחרי גיל 40...
בדיוק עכשיו הפסקתי מניעה מתוך רצון גדול לעוד תינוק. לידה אחרונה לפני 3 שנים...
אבל מבינה שאין לי יכולת לתכנן הרבה קדימה, ואלו נתוני החיים שלי.
אני מרגחשה שבקצה זה שאלה של איך להסתכל על זה.
האם כרגע מתאים לי הריון
או בהסתכלות אחרת. לתכנן משפחה וילודה...
לא יודעת....
עזרתן לי מאד
מה דבעיקא מחשיש אותי זה הפחד שיש לי שיקולים זרים שמערבבים. כמו לא נעים מהבוס לצאת לחלד
זה עוזר להתכוונן להחלטות מתאימות
אם את בת 34 ורוצה עוד ילד, אז זה לא לחוץ, אבל אם את מרגישה שאת רוצה עוד הרבה ילדים, אז כדי לתכנן אולי קצת אחרת.
אני יכולה לשתף שאני מגיל צעיר רציתי הרבה ילדים, ככל שילדתי הרצון הזה שאולי התחיל כרצון של ילדה התגבש כרצון ודרך חיים של אשה בוגרת שבונה את החיים לאור הרצון הזה בשילוב עם השקעה בפיתוח קריירה משמעותית.
בעיני לא נכון רק לזרום, צריך לחשוב ולבחון, לראות האם החלום מתאים למציאות ואם לא, מה משנים אבל כן נכון לחשוב את זה
אמא לכבר כמה ילדים
והיו חברות שחשבתי שיחזירו לי משלוחים והן הרגישו מאוד
בנוח לא להחזיר
נתתי בשביל לשמח אז למה זה קצת צובט ומרגיש לי מוזר שהן לא החזירו ומתנהלות מולי כרגיל?
מרגישה אולי עשיתי מעצמי צחוק או שהן לא שמות עלי
ותוהה על ההמשך
וגם לא שלחתי לכל מי שתכננתי, אבל לא הרגשתי בנוח עם זה,זה לא בא מזלזול.
זה תמיד יום לחוץ והרבה אנשים לא מספיקים כל מה שתכננו, אבל השנה על אחת כמה וכמה..
הבאסה מובנת אבל תנסי לא לקחת את זה אישית
אם את רוצה לשמח אותן ולהביא להן גם אם לא יחזירו- תביאי
אם לא- אז לא
בעיניי אין כאן רמז, רק נורמות שונות.
ולא החזרנו באמת... (באנו אליהם עם הילד בשביל להביא משלוח לבן שלהם שהוא חבר ממש טוב שלו, והם הביאו גם משלוח משפחתי, למרות שראו שלא הבאנו אתנו עבורם).
אם אפיתי כמות מסוימת של עוגות וקניתי אותה כמות של שוקולדים מיוחדים לצרף, מאיפה אני אביא עוד משלוח להחזיר? לא קיבלנו משלוחים עם דברים קנויים שלא עבור הילדים... מה שקיבלנו מהשכנים הכל עבודת יד שלא שייך להעביר.
זה פגם?
משמח שהם נתנו לנו, אבל מאוד מקווה שהיא לא רואה את זה שלא החזרנו כהתנהגות מעליבה
אני נותנת למי שאני רוצה לתת, נותנת כי אני אוהבת לתת, נהנית מזה. לא נותנת כדי לקבל ולא מצפה לקבל.
אם מישהי לא מחזירה לי באמת שלא איכפת לי
מנגד, בעלי מלמד ומקבל הרבה משלוחי מנות מהורים של תלמידים, ברור שאני לא מחזירה.
אם המטרה להרבות אהבה ואם לא קיבלתי אז זה סימן שלא אוהבים אותי אז זה נשמע שגוי.
אנשים לא מחזירים מהרבה סיבות בעיני בעיקר בשל העומס הרב של היום הזה, ולכן זה שגוי לצפות לקבל חזרה.
הדרך להרבות אהבה היא בנתינה לא בקבלה
תודה וחיוך לא מספיקים ככבוד הדדי?
למה אם אני אומרת "שימחתם אותנו מאוד, איזה כיף שהבאתם לנו משלוח מנות" ומתכוונת לזה מכל הלב, זה לא סטנדרט מספק של כבוד?
אני קצת מרגישה ששוכחים שמשלוח מנות זה השקעה של זמן וכסף.
אז מתכוננים מראש, בוודאי. אבל האם אי אפשר לקבל את זה שכמות הזמן והכסף שאפשר להשקיע במשהו היא מוגבלת? והיא משתנה אצל כל אחד? וזה שבחרתי שלא להשקיע ללא הגבלה בכמות משלוחי המנות, לא מראה חוסר הערכה, אלא פשוט חישוב של כוחות, כסף, זמן ועוד.
למה תודה לא מספיקה?
ואגב, זה לא שאני לא מבינה את תחושת הצביטה בלב. אבל אני חושבת שהסטדנט שאת מציבה שכבוד פירושו הענקה שווה, הוא לא נכון חברתית.
ואגב, אצלי זה להיפך.
אף אחד לא הגיע להביא לנו משלוח מנות
אנחנו מחליטים מראש על 7-8 משפחות שמביאים להם, לא בהכרח חברים הכי קרובים.
ודווקא כשאנשים הרגישו צורך להחזיר, זה הרגיש לי לא נעים. הבאתי לכם במחשבה מסויימת (בין אם זה אשת מילואימניק, חברות טובות שלא פגשתי הרבה זמן, או מי שחשבתי שיש פחות סיכוי שיקבל), מתוך כוונה באמת לשמח אתכם. מביך אותי שאתם מרגישים צורך להחזיר לי ושזה שנתתי לכם מטריח אותכם, במקום שתהנו מזה בלב שלם.
להכין מראש אחד ספייר אם יבוא מישהו שלא תכננת שיבוא?
ואז את מפרקת איזה משלוח או שניים שקיבלת ומכינה חדש, וכשבא עוד אחד לא מתוכנן את נותנת לו את מה שהכנת הרגע. ככה גם מחזירים וגם לא נשארים בסוף עם אינסוף ממתקים.
אני משתדלת מאוד להחזיר, אפילו משהו קטן, ואם שמו לנו ליד הדלת כשלא היינו, אכין צ'יק צ'ק מארז ונלך להחזיר להם גם. אם לא מחזירים לי ממש לא אכפת לי, כי אני לא חושבת שאנשים חייבים לי משהו כמובן.
בנוסף, אני מבינה שבזמן מלחמה אי אפשר להתרוצץ אינסוף זמן בין אנשים שלא תכננת כדי להחזיר משלוח.
מתנגדת, יכול להיות שמה שאת אומרת הוא פתרון טוב למצב הזה. ספציפית לנו אף אחד לא מביא, אז לא נתקלתי בעניין הזה
אבל אני רק אומרת, שזה לא נכון כסטנדרט חברתי, לקבוע שאם מישהו לא החזיר משלוח מנות זה "לא מכבד". זה לא הוגן לקבוע את זה כציפייה חברתית.
ואני חושבת שהיא ממש לא נכונה, ואפילו הפך פורים מטרת פורים היא נתינה, להרבות אהבה בנתינה, לא בתחשיבים של אם נתתי אני מצפה לקבל.
זה לגמרי כבוד הדדי להודות בלב שלם.
אחותי (הצדיקה ברמות על) כל שנה מחלקת משלוחי מנות לאנשים קשישים ועריריים, אין לה שום ציפייה לשום משלוח שיחזירו לה, נטו לשמח. לצערי לא הגעתי לדרגתה, ואני מבינה את הצביטה אבל בהחלט חושבת שהדבר העליון הוא לתת למען הנתינה
ובתפיסת עולם שלך זה לא מכבד לא להחזיר ואז את מצפה לקבל בחזרה
ומתאכזבת שזה לא קורה
ברגע שתקבלי שאחרים רואים דברים שונים ממך
ושהם לא 'לא מכבדים" בלא להחזיר משלוח מנות (ובכלל המושג 'מכבד' הוא יחסי ותלוי תרבות... מה שמכבד בתרבות אחת הוא מבזה בתרבות אחרת) אלא לא אוטים בכך צורך ומספיק הכרת הטוב ותודה
הציפיות יהיו שונות וכך גם האכזבות
אבל די הוצאתי את זה מהסיסטם שלי שזה לתת ולקבל.
אני נותנת למי שאני מרגישה לנכון, ואנשים מחזירים לי אהבה בכל מיני דרכים במהלך השנה ולא כמשלוח מנות דווקא.
אבל מבינה את האכזבה, זה באמת יום עמוס במיוחד השנה.
אני רואה מגמה יפה של הורדת סטנדרטים גם ברמת המשלוחים וגם בכמויות של המקבלים, זה גם ככה יצא מפרופורציה.
בעיקר כי גם ככה אני מרגישה חוסר ביטחון בחברה
והשנה באמת לא הבאתי לכמה שבעבר הבאתי, וחיכיתי לראות אם הם ישלחו ראשונים. הם לא שלחו, והתאכזבתי...
זה טבעי שיצבוט גם אם התכוונו לשמח
לאנשים שבאמת אין מי שייתן להם- חדשים בקהילה, עולים חדשים וכאלו, ואז אני אוכל באמת לתת משלוחים עם אוכל טעים ומושקע. ולא החזרתי לאף אחת שנתנה, פשוט ממקום שלא רציתי להשתגע על הכנה של מיליון משלוחים. שמחתי מכל משלוח שנתנו, אבל לא החזרתי לאף אחת. חצי שנה אחר כך, אחת השכנות שאלה אותי אם אני כועסת עליה ובגלל זה לא החזרתי לה.
מאז אני מכינה כמויות גדולות של משלוחים יחסית קטנים כדי שתמיד יהיה לי להחזיר לכל מי שנותנת, ולא יצא שמישהי נפגעת ממני.
אבל זה דורש להכין הרבה משלוחים, סביב 20-30 לפחות ואני ממש יכולה להבין מישהי שבוחרת לא לפתוח פס ייצור של משלוחים מנות כדי שתוכל להחזיר לכולן.
ומצד שני, גם יוכל להבין את הצביטה, שהשקעת וציפית שיחזירו וזה לא קרה. אבל לא עשית מעצמך צחוק, וזה ממש לא אומר שהן לא שמות עלייך, וחבל שזה יפגע בהמשך החברות שלך איתן.
באמת באמת מכל ה-❤️
אבל מצליחה להבין את המקום שצובט בלב וכל רגש הוא לגיטימי..
יכול להיות שזה יושב אצלך על זה, שזו דרך להביע חברות הדדית.. אבל לא בהכרח שכולם תופסים את זה כך..
בכל אופן חיבוק על התחושות🫂
אני לא מחזירה לכל מי ששולחת לי. אותי זה מביך מאד להחזיר. אני מרגישה כמו ילדה קטנה שבגלל שהיא נתנה לי אני צריכה להחזיר לה (ובאמת עם הילדים ממש משתדלת שיחזירו לכל מי שנתן להם ומתאמצת על זה) באמת מתביישת לחזור להביא. אני עוד יותר מובכת שמחזירים לי בשביל להחזיר.
אני מכינה משלוחים קטנים ומחלקת למי שיוצא באהבה גדולה. לחברות טובות אפילו שהן שכנות לפעמים לא נותנת ולא נותנות לי וזה ממש משחרר. החברות שלנו לא נמדדת או מתבטאת במשלוחים האלה.
דווקא מי שלא חברים טובים אני מרגישה חייבת להחזיר אז מבחינתי אם לא מרגישים חייבים להחזיר לך- זו מחמאה
אני כבר שנים לא ב"משחק" הזה.
מכינים כל שנה כ6 משלוחים ואותם מחלקים לשכנים שהם לא דווקא חברים (אנשים בודדים, משפחות לא מהקהילה הדתית)
לי צורם שאותם שכנים מרגישים צורך להחזיר.
חבר'ה אין צורך. נותנת לכם באהבה!!
נדיר שחברה שלי תקבל ממני משלוחי מנות. כי כאמור מעדיפה לתת לשכנים שיש לנו איתם פחות קשר ביום יום או משפחות חדשות שספק אם יקבלו משלוח.
ויש לי אהבה גדולה לחברות שלי. והן יודעות שגם אם הן מביאות לי אני לא מחזירה..
אם הייתי נהנית מההכנה ולא היה אכפת לי להכין 100 משלוחי מנות, בכיף.
אבל לא נהנית. וזו טרחה גדולה עבורי.
אנחנו אוהבים להסתובב כל המשפחה ולחלק בעצמנו ולדבר כמה דק'. לבוא במאור פנים.
וכשמקבלים- לא מחזירים משלוח.
מחזירים בתודה, במאור פנים, בפרגון, במחמאה..
הלוואי והשינוי הזה יחול אצל כולם
שכל אחד יעשה מה שטוב לו מבלי להתחשבן.
שהאהבה תהיה נוכחת ואנשים ירגישו שייכות מבלי קשר למה הם קיבלו ולמי הם נתנו.
לא שמתי לב אם החזירו או לא.
אנחנו לא חברים של השכנים, יש לנו חברים אחרים
אבל יש משהו מאוד נוח שיש הגדרה ברורה ולא נכנסים לשאלה מה רמת הקשר, מי חשב עלינו קודם ומה זה אומר שאפילו להחזיר לא טרחו.
אם הבעלים שלהם מגוייסים בכלל לא הייתי מצפה לכלום (גם אם בעלך מגוייס, זה לא אומר שמגוייסות אחרות מסוגלות להכיל את האירוע)
לגבי אי החזרה והתנהלות כרגיל, זה אותו צד של המטבע. הן לא חושבות שאת מצפה לקבל חזרה
לכן הן גם לא החזירו
וגם לא מתנצלות.
פורים הוא חג מציף ולכן פחות ציפיות, פחות אכזבות
וזה לא קשור לקשר בהמשך הרגיל.
אם יש דפוס קבוע- שאת זאת שתציד מארחת, תמיד מזמינה את הילדים שלהם אלייך, תמחד זאת שמתעניינת בהם, תמיד זאת שמביאה משלוח ולא מקבלת- זה סיפור אחר.
אם תבחרי לצנן קשר, זה יתן לך משהו?
נניח אם מדובר בקבוצת חברות, ואם לא ץתחברי אליהם, תתחברי לאחרות אז סבבה,
אבל אם תצנני קשר תישארי לבד- אז מה זה נותן?
עדיף לדפדף הלאה.
לק"י
יכול להיות שקיבלת מעט משלוחים, ולכן מבעס אותך שלא החזירו לך?
כי אני ממש מבינה את זה.
בשביל היחס.
גם לי חברה לא החזירה
חברה קרובה
לא פוגע שלא החזירה(תכלס לא צריכה את השוקולדים והעוגות שלה)"
זה פוגע כי היא לא חשבה עליי כשהכינה לכולם משלוחים.
אבל השנה אני מבינה ומוחלת
ובכל זאת שמחתי להביא לה ולא מצטערת
רק מנרמלת לגמרי את הרגשתך
והאמת נותנת לפחות כמה משלוחים כאלה מראש, בידיעה שלא אקבל חזרה.
עצם הנתינה עושה לי טוב ואני לא מרגישה צורך לקבל חזרה. ממתקים אני יכולה וקונה לעצמי, אוכל מוכן כנל אני מסודרת ב"ה
עצם ההרגשה שהאדם השני קיבל, שחשבו עליו והשקיעו בו, זה מה שמשנה לי לפחות
אנחנו נותנים איך שיוצא ומסתדר, שום קשר לרמת הקשר.
לשכנים אנחנו ממש מקפידים לתת למרות שאין שום תקשורת איתם במשך השנה. עם אחרים ממש מה 'יוצא ומסתדר. בגדול מחזירה או נותנת עד שנגרמים לי המשלוחים, לא תמיד מצליחה להתארגן על לארוז עוד בשלב הזה.
ואגב, שנה שעברה יצאנו לחלק משלוחי מנות לכמה חברים. מפה לשם פגשנו ברחוב כמה אנשים אחרים שרצינו לתת להם, ולחברים כבר לא נשאר לי.. הלוואי שהם יודעים או חושבים שאולי המשלוח שלא הגיע אליהם הגיע לאנשים שזה היה להם משמעותי הרבה יותר.
של ממש
מי צריך את כל החלפת המזון הזו
פה מגיעים יותר מדי משלוחי מנות
אנחנו מתארגנים מראש כדי להחזיר
חוץ מכמה בודדים שיש לנו עניין לתת להם
אין לנו עניין בכל הסאגה הזו
אז כנראה שיש אנשים שגם אין להם עניין בזה וגם אין להם כסף מיותר לזה
הכי לגיטימי בעולם
למה שהן לא יתנהגו כרגיל
ולא עושה חשבון אם יחזירו לי או לא, מבחינתי אני שמחה לתת, ולכן גם כל שנה המשלוח שלי נראה אחרת,
לפי הכח שיש לי להשקיע.. שנה אחת עשוי, שנה אחת קנוי, ופעם שכנה אמרה לי הגזמת, אני לא הכנתי ברמה הזאת...
אמרתי לה: מה שהכנתי, כי ככה התאים לי להכין, זה לא קשור למה את מחזירה, או לא מחזירה....
כשמסתכלים על זה ככה, אז לא נפגעים, מבינים שפורים זה חג יקר, ולא לכל אחד מתאים להכין כמות משלוחי מנות,
בקיצור, תכיני ותשלחי למי שאת באמת רוצה לתת, ואם בא לך משהו טעים , אל תחכי שהוא יגיע במשלוח מהשכנים,
תקני ותפנקי את עצמך! מגיע לך!
פורים שמח!
אידיאלית אני חושבת שהכי טוב להכין מלא קטנים ולהחזיר תמיד
יש מהשו שיכול להיות לא נעים כשלא מחזירים
אבל גם זה קורה
הבאתי לחברנ מתוך ידיעה שלא תחזיר לי.
ולא רציתי שתחזיר לי.
אני חייבת לה על כ"כ הרבה דברים.
ובכל זאת היא החזירה לי והרגשתי *מאד* לא נעים.
מוזמנות לרשום פה לטובת כולם דברים שאתם רוצות לזכור לפורים הבא, מהכי טכני ועד הכי מהותי..
מתחילה-
1. לזכור לארגן למוצאי פורים אוכל מהיר להכנה או לחימום, בדגש על אוכל ולא ממתקים. כולם גוונים מרעב וטוחנים אינסוף ממתקים מהמשלוחי מנות אם אין אוכל מגרה אחר.
2. לזכור שיפורים חג שדורש סבלנות וגמישות. לא משנה כמה הלוז שלכם סגור וידוע מראש, סיכויים גבוהים מאוד שיהיו שינויים ובלתמים ברגע האחרון. כדאי להכין מראש מלאי סבלנות ונחת לכל השינויים האלו ולזרום איתם במקום להתעצבן.
הילדים בבית
אין ממ"ד
כל שניה הולכים למקלט
כל רגע רעבים
כמויות של כביסה ברגע
לא מספיקה לנקות
התינוק בוכה
אמא משעמם לי
אמאאאאאאא
משעמם ליייי
אני רעבבבבב
בלילה ישנים במקלט שרחוק מהבית
חוזרים בבוקר
מתקלחים
כל שניה אוכלים
כל רגע רבים
בעלי כבר גמור
ממילואים ועבודה חיונית
אני לבד בלי עזרה
ורע לי
פשוט רע לי רע לי רע לי
ואין אופק
רלוונטי לכם לסבלט דירה עם ממד?
אני רואה שבאזור שלנו אנשים עושים את זה בשביל השפיות
להכניס מכונת כביסה (לא נורא שרבים ובלגן ברקע)
ואז-
לשים את כולם מול המסך .
בזמן הזה את שותה קפה, אוכלת משהו ונרגעת עם עצמך.
אם לא תיזמי הפסקות כאלו, קשה מאוד להחזיק את שאר היום....
למשל - מכונת כביסה עם בגדים למחר לכולם (לא מצעים או דברים לא דחופים)
ארוחת צהריים פשוטה ומשביעה
מקלחת לך
וכו'
מתמקדים כל פעם במשימה אחת.
אם הצלחת שבחי את עצמך ממש!!
לעצמך או בקול רם.
תשתדלי לראות מה *כן* הצלחת לעשות
ולהזכיר לעצמך באיזו מציאות מטורפת אנחנו נמצאים.
לדעתי ברגע שתעריכי את עצמך
זה ירגיע אותך קצת
ובהמשך את כולם.
אפשר לבקש מהילדים משימות קצרות ופשוטות
אז להציע גלידות, פינוקים...
מניסיוני זה משמח את כולם.
ואם לא - אנחנו עדיין עם של אריות!
זו תקופה לא רגילה
אם תחכי לרגע שיישבו בשקט, זה לא יקרה
אוכל פשוט, תגדירי זמני ארוחות קבועים פחות או יותר
בין לבין - שיחתכו לעצמם ירקות וישתו מים או שינשנשו בייגלה
ותוך כדי שאת איתם, תובילי לכך שיחזירו איתך דברים למקום. שימי מוזיקה נמוכה ותנסי להניע
אבל תכלס לא חייב.. אפשר גם להחליט שכרגע משחררים וזהו
אני מדברת וכרגע הבית שלי בבלאגן אטומי, פשוט כי אין לי כח לעשות את זה אחרי עבודה מהבית ביחד עם הילדים היום ועוד יצאתי לאוורר אותם עם קורקינט כי השתגענו כולנו אז קחי את עצתי בערבון מוגבל🥴
אתמול בעלי יצא לתפילה ורציתי בינתיים לקלח את הילדים, ואז חשבתי שזה לא חכם - כי אם תהיה התראה תוך כדי, אין מי שיתקדם עם שאר הילדים למקלט בזמן שאני עוזרת לו לצאת מהר ולהתלבש. ושכולם יחכו זה לחוץ מידי.
אז באמת חיכיתי לבעלי (וב"ה הצלחנו לסיים את המקלחות בלי התראות/אזעקות), אבל אז קלטתי שגם כשאין המתארות/אזעקות אני כל הזמן צריכה לעשות חישובים מה יקרה אם... ולדאוג שאני מאורגנת לכל תרחיש.
משהו שכתבתי פה לא מעט
אבל רלוונטי יותר מתמיד
הסיכוי להיפגע פיזית במלחמה נמוך עשרת מונים מלהפגע בנפש
פגיעות בנפש הן שקופות
ויכולות לפגוע לתקופות ממושכות
לפעמים בלי מודעות לפגיעה ולמחיר
להיות בהיכון לאזעקה זו פגיעה נפשית וודאית
בעוצמה משתנה מאדם לאדם
זה שיש הנחיות והתראות ואזעקות
לא אומר שזו הדרך הכי נכונה להתמודד עם מלחמה
אני הייתי שם
בהיכון הזה
במלחמה הראשונה 7.10
הייתי בחרדות
וחלק מההחלמה היתה התובנה שכתבתי למעלה
מאז היו עוד מלחמות וגם סתם אזעקות (תימן)
כל פעם עשיתי צעד להחלמה מלאה מכוננות מלחמה/ אזעקות
במלחמה הזו שום דבר לא מלחיץ אותי
אין לי כוננות אזעקות
החיים ממשיכים כמעט כרגיל
אם אני בבית/ בעבודה
אני אכנס לממד (בדר"כ)
אם אני על הכביש
אני ממשיכה לנסוע
זה מרגיש לי יותר בטוח מכל העצירות הללו (כן אני יודעת שההנחיות אחרות)
(אם לא היה פה ממד
אין סיכוי בעולם שהיינו הולכים כל שניה למקלט
היינו הולכים למקום הכי בטוח בבית)
הנפש שלי בריאה מתמיד
אפס השפעה של המלחמה
ואני מוכנה לקחת את הסיכון (המזערי יש לומר) של פגיעה פיזית
תמורת נפש בריאה
מי שמתאים לה שתקח
ומי שלא לא
להיות בהיכון לאזעקות זו לא פגיעה נפשית וודאית.
אני מאמינה לך שלפעמים זה כן.
אבל זה לא מחייב בכלל.
כמו שכתבתי קודם - המודעות לזה שיכולת לתפוס אותנו התראה או אזעקה כן מצריכה ממני התארגנות מתאימה. אני לא אעשה כל דבר כשבעלי לא נמצא, אני כן אשקול מה לעשות מתי, ואני גם מורידה למשל תדירות של מקלחות לילדים, כי זה לא נחמד שיש התראה/אזעקה באמצע מקלחת.
אבל זה לא אומר שזה גורם לי לפגיעה נפשית...
להיות בהיכון כל הזמן
ואם עושים לה את זה
פוגעים בה
לא פגיעה נפשית כפי שמוגדר בהגדרה כלשהי
אלא בפשטות
זה לא טוב לנפש
זה פוגע בה
במידה כזו או אחרת
אם אני מקפידה לצאת למקלט כל פעם כשיש התרעה, ואין לי איך לדעת על התרעות מראש, אז אני צריכה לתכנן מראש את ההתנהלות כך שתהיה לי אפשרות טכנית לצאת למקלט אם תפתיע אותנו התרעה.
זה לא אומר שאני כל הזמן במתח או בסטרס, רוב הזמן אני מרגישה פה די בנחת, ב"ה. וגם כשיש התרעה - אף אחד כבר לא נלחץ, מתארגנים בנחת עם מה שצריך ויוצאים לכיוון המקלט.
אבל זה כן דורש ממני התארגנות אחרת. זה כן דורש להיות מחושבים ולדאוג שתמיד אני עם מספיק עזרה.
שלי מאוד עוזר לחשוב על זה שהמאמץ שלנו וחוסר הנוחות שלנו - זה החלק שלנו במלחמה הזו, זו הדרך שלנו להיות חלק מהחיים ההיסטוריים האלו שאנחנו עוברים.
אז נכון שזה לא נוח, וקשה, ולפעמים גם לי זה כבר יותר מידי (לאו דווקא האזעקות, אבל כל היציאה מהשגרה ביחד עם מה שזה עושה למשפחה, ועוד דברים קטנים מהצד וכו')...
אבל גם ביציאת מצרים היו דברים שלא היו נוחים. זה שהקב"ה מתערב במציאות בניסים גדולים זה לא אומר שהכל מושלם ורק כיף נוח מכל הבחינות. גם הדור של יוצאי מצרים שראו ניסים מעל הטבע מצאו על מה להתלונן...
ואני לא רוצה להשאר במקום הזה. אני רוצה שגם הקשיים ישארו לי (ולילדים) בזכרון בתור ההזדמנות שלנו להיות חלק מימים גדולים, מניסים עצומים שנעשים לנו, שאנחנו זוכים להיות שותפים בהם.
(אלו דברים שקשה ליישם במציאות. אני מנסה להתחזק בזה גם בעצמי. אבל אני מאמינה שיש לי פה עבודה לעשות כדי להרגיש את זה מספיק).
אני לא יכולה להבין סיטואציה של אחר
במיוחד שהתנאים שונים
אבל גם כשאני בדרכים (ואני הרבה בדרכים)
וגם עם ילדים בדרך ואזעקה
וגם כשהתארחתי במקום ללא ממד
הייתי באותו מוד
נטול היכון
האזעקות לא מנהלות את חיי
קודם יש חיים מלאים עם שמירה על נפש בריאה
וכן
אם זה לא מדבר אליך
זה לגיטימי
רוב האנשים לא מתחברים לזה
(גיל 25)
עד היום להורים שלי אין ממד
המקלט הקרוב - רחוק מאוד. כמעט קילומטר ואף פעם לא הלכנו אליו. באף מבצע/ מלחמה
גם היום ההורים שלי לא רוצים לצאת מהבית לאף אחד מאיתנו שיש לנו ממש
אמא שלי כן דרוכה מאוד, היא לחוצה מהחיים באופן כללי, אבל ללכת לישון במקלט ולא בבית מהבית לא היה אופציה מבחינתה בכלל, גם לא לצאת מהבית ולהתארח, הנוחות של הבית נותנת לה שפיות וזה שהיינו במקום שלנו ולא נדדנו כילדים עזר גם לנו האמת ומבחינתה זה כמו שתגידי לה לעבור לגור בחלל
גם כשהתחתנתי גרנו בבניין עם מקלט למטה ולא הייתי מוכנה לישון בו, אפילו שזה אומר לרדת עם 2 תינוקות, וירדנו. אם לא היה מקלט מבחינתי נשארים בבית
בעלי רצה שנעבור אז לחמתי שיש לה מקלט בבית ולא הייתי מוכנה לשמוע בכלל
מבחינתי הבית עדיף על הכל..
אז יש גישות כאלה
שההשתדלות היא במידת מה שאפשר להכיל נפשית ולא מעבר
בכל אופן חיבוק♥️
כי נכון אף אחד לא יכול להבין לעומק אף אחד בשום עניין
היא הציעה גישה
שכנראה לא מותאמת ומדויקת לך במאה אחוז..
את תמצאי מה נכון ומדויק לך בעז''ה
אנחנו רק מציעות כיווני מחשבה
ואת תאספי מה שנכון לךץ
תראי הז מצב קצה עכשיו ברור
ווכל איד מתנהל בו אחרת
בתחילת המלחמה כשגרנו במקום עם הרבה אזעקות ובעלי גם היה מגוייס הרגשתי שאני דרוכה כל הזמן ואי אפשר לחיות ככה
ונסענו לקרובים רחוקים -האופציה היחידה שהיתה לי
היה לי נורא מממש
הם היו חמודים בגדול.אבל נפי'ת ופיזית היה קשוח עד נוראי
מאז לימדתי את עצמי הרבה שיטות התמודדות עם פחדים, עם שינוי שגרה, עם מצבי קצה
אז מצאתי מה האחיזות נשותנות לי בטחון
אני נגיד מחפשת מה ההשתדלות הכי מקסימלית שאפשרית לי במצב הנוכחי
ומה שמעבר -לא..
ואז מבחינתי המטרה שלי זה לשמור על עצמי בכוחות עבורי ועבור הילדים
ולכן אני במקומך לחלוטין היתי עוזבת מחר על הבוקר וחוזרת גם הביתה אם אין פתרון אחר
או מוצאת מקום זמני סמוך למקלט אבל עצמאי שלי ולא בבית של מישהו
אז כן הייתי יותר מקפידה על ההנחיות
בגבול האפשר
ועדיין
לשים לב לנפש
היא חשובה לא פחות מהגוף
בסבב הקודם הייתי בחרדות
הלכתי להורים
ישנתי בממ"ד
והיו לי השלכות על הנפש
הפעם העדפתי להמשיך בשגרה
ואני הרבה יותר רגועה
איזו שגרה יכולה להיות אם אין מסגרות
יש כמה וכמה אזעקות ביום וגם בלילה
אז לא ישנים טוב וכל הזמן עייפים
הילדים לא פוגשים חברים
אין סבלנות
איזו שגרה?
אני חוששת ללכת למקלחת כדי לא להשאיר אותם לבד
באמת לא מבינה על מה את מדברת
היום הייתה התראה כשהיינו בנסיעה
ובעלי שאל אותי
את תרגישי יותר רגועה אם נמשיך כרגיל או נעצור באזעקה?
וחשבתי רגע והבנתי שהמתח של לעצור בצד יעשה לי רע
והמשכנו כרגיל
אני חושבת שאם היינו באזור עם סיכון גבוה לנפילות
כן הייתי מרגישה שעדיף כן לעצור ולפעול לפי ההנחיות
חלק גדול מאוד מהמחיר הנפשי של 7.10 היה כמות הקורבנות העצום.
לדעתי הרבה יותר מהריצות למקלטים.
אם כולם היו אומרים שהסיכוי שלהם להיפגע הוא אפסי, היינו היום עם עשרות רבות של הרוגים, אם לא מאות.
המחיר הנפשי של כולנו היה עצום.
מאירועי ארן גדולים כמו אסון מירון,
יכול לקחת ימים להתאושש.
צריך למצוא איזון בין שמירה על השגרה והשפיות לבין שמירה על ההנחיות ושמירה על החוסן הלאומי.
אשמח לעצות - מה להכין מבעוד מועד? מה להגיד לילד? מה חשוב שיהיה בבית אחרי (למשל פינת החלמה עם משחקים.. לא יודעת).. אשמח לכל רעיון, טיפ ותובנה, זה יעזור לי המון! תודה עליכן, השם יברך אתכן 🙏
והבת שלי שעכשיו בת 7 גם אמורה לעבור ניתוח כפתורים.
אז קודם כול - לכל ילד מתאימה הכנה קצת שונה לפי אופיו. לבת הנוכחית שלנו, למשל, לא אמרנו את המילה ניתוח, אמרנו שהיא צריכה לעבור טיפול באוזניים, וישימו לה מסכה מיוחדת על הפנים שתגרום לה לישון, ןאחרי כמה זמן היא תתעורר ותהיה אחרי הטיפול. (אבל האמת שהיא קלטה את רוב האמת... גם כי היא חכמה וגם כי יש לה אחים גדולים
)
אני לא זוכרת איך בדיוק הכנו את הבת הקודמת, אבל היא הייתה פחות רגישה, וגם שמחה שהיא סוף סוף תשמע טוב. (גם אם בפועל זה לא ממש היה ככה)
לגבי ההחלמה - בניתוח כפתורים ההחלמה לא ארוכה, אז לא התכוננו לזה במיוחד. לא יודעת איזה ניתוח אתם עושים...
זה היה ניתוח שקדים אז קנינו ארטיקים מעדנים ויוגטרטים..ארגון קצת חומרי קריאה והרבה משככי כאבים וכמובן היא היתה איתי בבית איזה שבוע וחצי
סה"כ ניתוח די פשוט
וכן גם דאגנו למישהי שתוכל לבוא לשמור על ביום יומיים הראשונים כשאני יןצאת להביא את אחיה הקטן כדי שהיא לא תבוא איתי את כל הדרך
ועוד 3 ימים אחכ להמשיך עם אוכל רך ולא חם מידי ולעקוב אבל לא להישאר בבית..
וזה היה כפתורים אדנואידים ושקדים
זה יחסית ניתוח לא מאוד פולשני..
אבל נשמע פחות הכיוון שלך.
מבחינת הכנה, אפשר להתייעץ עם בית החולים, יכול להיות שיש להם מפגשי הכנה.
בבית הייתי דואגת הכי לרוגע
אני חושבת שזה היה מאוד נכון לי, לא לדעת הרבה זמן מראש ולדאוג.
כי הבת שלי, למשל, הייתה מתחרפנת אם היינו מודיעים לה יום לפני כן על הניתוח... ספק אם היא הייתה מסכימה לבוא... (הבת שצריכה עכשיו לעבור ניתוח)
פותחת יקרה - תנסו לחשוב היטב איזו הכנה מתאימה לילד הספציפי שלכם, כדי שיהיה לו הכי טוב שאפשר❤️
לישון טוב לפני, ללבוש נעלי ספורט וכו'
לא צוחקת זה מאמץ פיזי ומנטלי וחשוב לבוא עם בגדים נוחים.
לילד להצטייד במשחקים מדליקי אורות, עושים דברים מיוחדים, אפשר בהכל בשקל. העיקר שיהיה אפשר להסיח את דעתו עד שמתעורר לגמרי מחומרי ההרדמה. והם מאבדים עניין מאוד מהר, לכן עדיף כמה משחקים שכל אחד עודה משהו אחר וזול, מאשר משחק יקר שאולי לא יהיב חשק.
בגיל 6 לא בטוח שהוא ייכנס ראשון. אז גם להצטייד לתעסוקה לפני.
בבית משככי כאבים ואפשרות לשקט.
עם כל הכבוד לסבא וסבתא ובלונים ותשומת לב, ילדים חולים צריכים גם שקט ושההורים יהיו פנויים אליהם ולא יהיו עסוקים בלארח את המבקרים.
בבית לדאוג גם לאחים האחרים למתנות, את לא רוצה להתחיל בלאגן של קנאה בסיטואציה הזאת, וגם האחים חווים מתח סביב זה.
חוץ מזה מאוד עזר שהיו לי סרטונים של ילדים מהגן/ משפחה מברכים. ראינו את זה בלופים, אבל לא יודעת אם במקרה זה תפס, או שיש בזה משהו.
שהתעוררו מהרדמה היו שפוכים לגמרי וממש לא שתפו פעולה עם משחק, יותר עייפות וצורך בליטוף, חיבוק הרגעה...
דווקא אנחנו כמה פעמים רק הורה אחד בניתוח, לא אידאלי אבל אפשרי
אצלנו ההתעוררות מההרדמה עצמה זה צרחות וחוסר שליטה בגוף, וגירויים מאוד עזרו.
אח"כ נותנים להם לישון שינה טובה, ואז הם מתעוררים כמו שכתבת.
בכל אופן, טוב שיש משהו למקרה הצורך.
(מדברת על צעצועים מהשקל, לא להשתגע..)
הורה אחד בניתוח זה ממש ממש קשוח. עשיתי את זה פעם אחת, וממש לא ממליצה לנסות!
היו איתך מלווה אחר שהוא לא הורה?
כי להיות מבוגר יחיד גם על הניירת, בדיקות, להרגיע את הילד, לטפל בו וגם אי אפשר שניה לקפוץ לקנות משהו לאכול כשהילד מאושפז, ואי אפשר להוציא אותו, אותי זה גמר.
בפעמים שהיינו שניים ממש התחלקנו בהכל, היה נראה אחרת לגמרי.
אם אין ברירה זה סיפור אחר, אבל אם יש ברירה לא ממליצה לקחת סיכון שיהיה קשה ממש.
דווקא אני הרגשתי שהכי טוב זה לסייע להם לחזור לישון ברוגע, ממש לא זרמו עם שום דבר, פרט אולי לנער בן 13 שהיה בוגר.
לגבי הורה אחד בניתוח, ניסיתי יותר מפעם אחת. לא אידאלי אבל בהחלט אפשרי. לא אמרתי שלא קשה, אבל כן אפשרי.
אמא לבד בניתוחים (6 במצטבר).
היה לי חשוב שהילדים האחרון יהיו עם אבא שלהם, ואפילו שאמא שלי הציעה ללוות אותי, זה הרגיש לי מיותר לחלוטין.
הקושי היחיד דווקא לא היה העומס, אלא הפחדים, במיוחד בניתוח מסוים מורכב במיוחד, שפחדנו מסיבוך יחסית נפוץ וממש לא סימפטי.
דווקא טכנית לא הרגשתי שיותר קשה לי מלהיות עם ילד באשפוז (כלומר, זה היה קשה, אבל לא בצורה בלתי אפשרית).
אני עברתי קושי נפשי מטורף עם הבת שלי,ההתאוששות והאשפוז שאחר כך היו קשים ממש.
ועברתי כמה ניתוחים שונים עם כמה ילדים.
עם הילדים האחרים ההתאוששות היתה שונה לגמרי והקושי של האשפוז היה כמו כל אישפוז אחר.
תלוי בבית חולים.
הניתוחים שעשינו בבי''ח פרטי היו קלים לי יותר. הכל קטן ונגיש והיה ג'ימבורי וספריה נחמדה בהמתנה.
לעומת הציבורי שהיינו סגורים בחדר במחלקה עד שקראו לנו, ובשביל להגיע לחדרי ניתוח צריך לסוע ברכב...
בפרטי היה סיוט מהבחינה הזו,סביבה פחות נחמדה העדפתי לניתוחים פשוטים של אישפוזי יום בעיקר כדי שלא יידחו לנו ברגע האחרון.
אבל הניתוח המורכב נעשה בציבורי,הוא נעשה רק שם ואין אפשרות לפרטי,וגם היה צורך בהכנה של שבוע מראש ואישפוז בטיפול נמרץ אחר כך. אז לא היה הרבה סיכוי שיידחה,אבל חוץ מזה המשחקיה היתה ממש בתוך המחלקה,היחס היה מדהים,באמת ויש לי למה להשוות🤷♀️
עשו לה מפגש הכנה בבית רפואה, עם ספר ופליימוביל בית רפואה ודיברו איתה על ההרדמה וכו' בצורה תואמת גיל. תבררי עם איפה שאתם מתכננים לנתח אם יש להם דבר כזה
ואם לא- אולי אפשר לבקש מהם הסבר למה בדיוק יהיה שם, ולעשות לילד ספר בבינה מלאכותית עם השם מהתמונה שלו ולספר לו בתור הכנה
דיברנו על זה מהרגע שנולדה,
כשקבענו תאריך כמעט חצי שנה מראש דיברנו איתה.
הסברנו לה,נתנו לה לשאול שאלות.
היתה פגישה עם עוסית של המלחקה,כהכנה
העוסית דאגה גם לקצת תעסוקה.
אחרי הניתוח שהתעוררה מההרדמה ממש עזר מוזיקה שקטה גם להרגיע וגם עזר לה להרדם שוב.
היום הראשון היה ממש קשוח צריך המון כוחות נפש.
משכחי כאבים היו סביב השעון ממש כל שעתיים אקמול נורופן ואופטלגין.
היא קיבלה גם כמה ימים מורפיום לוריד אבל היא בעצמה רצתה להפסיק אותו.
מוזיקה ממש עזרה לה
משחקים פחות דיבר אליה היא לא היתה כל כך מסוגלת,
אבל כן הבאנו וזה עשה לה הרגשה טובה שיש אותם.
מה שכן לזמנים שבאמת כאב לה ולא עזר המשכחים לימדתי אותה להתרכז בנשימות ונשמתי יחד איתה,וזה ממש עזר לה.
סתם אקטואליה היו המון אזעקות מהחותים באישפוז בדיוק ערב פסח שנה שעברה,וזה היה ממש מסורבל להעביר אותה למקום מוגן כל פעם.
אין לי אפילו כח לכתוב
אבל אני במצב נפשי מזעזע
בהריון+ פיצפונים שמאבדים את זה לגמרי מאז שאבא גויס ועברנו למקום אחר בשביל ממ"ד קרוב
לא מפסיקה לבכות והסביבה הכי לא תומכת בעולם
יותר נכון לומר עוקצנית ומכאיבה מאוד
אין לי כח לפרט אבל אין לי אופציה למקום אחר כרגע
לא ידוע על צפי של חזרה או יציאות, הוא הוקפץ מהרגע להרגע, והשתחררנו רק לפני חודש מסבב של כמה חודשים!!!
וגם מזה עוד לא התאוששנו, הזוגיות, הבית, הילדים, הכל עוד הפוך ופתאום סבב נוסף עם אזעקות וטילים ואנחנו בכלל לא בבית, הכל הפוך
מרגישה שיש שני יקומים
של נשות המילואים ושל כל השאר
ושאר הנשים שיוצא לי לדבר איתן, כולן קורסות לגמרי
ומרגישה שבמלחמה הזאת אף אחד לא שם עלינו, פעם עוד הייתי רואה סטטוסים או משהו תודה לנשות המילואים
מרגישה שקופה, מרגישה נטל, לא מפסיקה לבכות..
משלוח מנות אחד לא קיבלתי ואני שבורה ומרוסקת לגמרי
עכשיו הבת שלי במרד של את לא מחליטה עליי ואני לא יודעת איך לקלח ולהרדים אותה. ב"ה שאת השאר הצלחתי, אבל היא נהיית עכשיו קשה ברמות ואין לי במי להעזר, אין לי כוחות, כל דבר קטן הוא טריגר מטורף בשבילי, אני על הקצה ולא מפסיקה לבכות ולהשבר
פשוט אשמח שיראו אותי, שאני ארגיש שרואים ושזה לא סתם
אני חושבת שזה תחום שיש בו המון אפור וסקאלה מאד רחבה. אבל כן יש גם קצה של הסקאלה. וזה לפעמים פשוט רעיל. ואפילו מאד. אולי זה לא מאד נפוץ אבל יש גם מקרים כאלה.
אנחנו לא בדיוק יודעים מה קורה שם.
היא יודעת.
אבל כן, יש מושג כזה משפחות רעילות ולדעת לקרוא לילד בשמו זה התחלה של תהליך שמוביל לריפוי ובסוף בסוף של הדרך יש לפעמים גם השלמה וקבלה ואולי לא. אבל כן, יש דבר כזה משפחות רעילות בדיוק כמו שיש נשים שהן נשים מוכות או שסובלות מאלימות וגם שם צריך לדעת לקרוא לילד בשמו.
הרב לא מתיר לנו בדיקה של יום טבילה של אחרי לידה
צבע חום פצפון שלא היה לי ספק שבסדר ורק בגלל שאני לא פוסקת בעצמי אז שלחתי
חזרו כתמים בגלל מאמץ מהליכה לקריאה עם אזעקות
אני עצבנית מאוד ומתוסכלת מאוד מאוד
אתמול כבר התארגנתי לטבילה כי אנחנו לא מאורגנים כרגע ופורים וכולי
מרגישה שאני לא מסוגלת להיות דתיה יותר
חוזרת לניק שלי
תודה מראש
אם לא- אולי כדאי לחזור לרב ולספר על כל המורכבות. אולי ימצא הקלה
הראשון אמר שהוא לא יודע איך להתיר את זה אז שנמשיך לברר
השני קיווה שזה פצע אבל לא יודעת אם וכמה כאב לי במיוחד שזה מרגיש לי ממאמץ בעיקר
הציע ללכת לבודקת אבל אני לא מסכימה. בעצתו עשיתי שוב אבל יצא אחר לגמרי
הוא טוען שזה עדיין תואם פצע בעיניו ושהוא רוצה לשוחח איתי על זה כדי לבדוק אם אפשר לתלות בזה
אבל אני לא יודעת מה לעשות
ואני לבד עם הילדים עכשיו אז לא אצליח להתקשר עד הערב
מצווה מעצבנת!!
לק"י
ובגלל שהרגשתי משהו בניגוב, הוא התיר.
כי גם אני כנראה לא הרגשתי משהו בזמן הבדיקה. ואני מבינה שזה סימן לפצע.
יש להם רב עם הרבה ניסיון שאפשר לשאול? או להתייעץ?
פירטת לרב אם היו קרעים/ חתכים/ תפרים?
אבל רופא אמר לי קצת אחרי הלידה שנראה מה שהוא מחלים
ניגבת חיצונית? יש לי אי נוחות מאז הבדיקה
אמרנו לו.. כבר עוד רגע שקיעה נדמה לי
סיוט אני כל כך סובלת גם ככה
אולי אם יש פצע רציני זה כואב.
אותי לימדו שאישה מעידה על עצמה.
אם לך אין ספק שבסדר (לפי מה שלמדת, ההלכות שאת נוהגת על פיהן, וכו)- אז למה לשלוח לרב?
ואם את יודעת על עצמך שהדימום נבע מפצע, אז שוב, למה לשלוח לרב?
להבנתי, הסיבה היחידה לשלוח לרב היא אם לפי מה שאת יודעת זה אוסר או שאת לא בטוחה, ואת מקווה שהרב ידע איך להתיר. לא כך?
אם ההחמרות גורמות או עלולות לגרום לזה שתוותרי על המצווה הזו לגמרי, לדעתי לגמרי יש מקום לשקול ללכת לפי פסיקות מקלות.
לא כברירת מחדל, אלא מתוך מחשבה ושיקולים שלך ושלכם כזוג, כדאי בהתייעצות עם דמות רבנית.
את באמת תופתעי לדעת כמה הספקטרום ההלכתי רחב בנושא הזה (אני הופתעתי מאוד בהדרכת כלה. אמא שלי גם הופתעה ממה שסיפרתי לה. רחוק משיעורי חלמיש חחח)
לק"י
לא שזה פצע.
שוב, אישה מעידה על עצמה
לכן מלמדים גם אותנו דיני כתמים
שנדע
הרב זה בשביל מקרים בהם לא נראה שזה טהור…
רק על עצמה
גם לי היו פעמים שהייתי בטוחה שזה בסדר
אבל ליתר ביטחון שאלנו רק, כי זה באמת לנו ממש בקלות
והתברר שטעיתי
ואגב היא כתבה נקודה חומה
זה בדיוק הצבע הבעייתי..
יש צבעים ממש ברורים לכן ולא
חום זה לגמרי שאלת רב
לק"י
בטוחה זה לא תמיד הכוונה יודעת בוודאות, אלא חושבת שזה ככה. ועובדה שלא תמיד זה נכון.
שהם בטוח טהורים כמו צהוב וסומכים בהם על אישה
ובין צבע שיש בו אפילו מעט ספק, בטח בחום, שם אני יודעת שסומכים על האישה רק אם היא זוכרת שהותר לה כזה מקרה בעבר, כלומר היה אישור של רב בשלב כל שהוא.
ככה רב הסביר לי לאחרונה
כשהצבע הזה הותר לה בעבר והיא זוכרת אותו כמותר.
ולא רק לפי צבע שנראה לה טהור בלי היסטוריה עם הצבע הזה.
גדלתי בבית דתי אבל הורי סוג של חזרו בתשובה
ולא היו לנו הרבה מנהגים/ דברים שקבועים לנו בלוז מבחינה תורנית
וכשגדלתי והסתובבתי בין חברות ראיתי שיש דברים ייחודים שכל משפחה לקחה על עצמה/ נוהגת ועכשיו כשאנחנו בבית משלנו אנחנו לא מצליחים לחשוב על רעיונות כי גם בעלי לא בא מרקע כזה תורני.
ועכשיו לשאלה
מי שמתאים לה לשתף משהו אחד תורני נקרא לזה שהיה נהוג אצל ההורים שלה / אצלה בבית/מכירה מאיזה מקום,
לדוגמא לקרוא אגרת הרמב"ן כל סעודה שלישית שראיתי אצל חברה./ לימוד קבוע בשבת עם אבא לכל ילד..
תודה לעונות
ולא היו אצל הורי שום קבלות או מנהגים מיוחדים שלהם.
בעיני זה מאד יפה ומיוחד אבל את יכולה בהחלט להחליט לבד על משהו שאת מתחברת אליו
(לדוגמא: לימוד 2 הלכות שבת בסעודת שבת/לימוד פרק בנביא בסעודת שבת)
אבל יצרנו לנו כזו
למשל - אני לומדת פרשת השבוע עם הילדים כל שבוע
בעלי אחראי על לימוד משניות והוא והבן הולכים כל מוצש לאבות ובנים
יש לנו לימוד בסעודות שבת של הלכות
תחשבי על משו שאתם מתחברים אליו
זה רעיון יפה, רק ממליצה לחשוב על משהו שאתם אוהבים (מי שעושה אוהב, כלומר לא שאת רוצה שבעלך ילמד עם הילדים והוא עושה לך טובה), ולהתחיל בפשטות.
לא להכריז "מכאן ואילך, בבית הזה תמיד לומדים פרשת שבוע בשבת אחרי הצהריים" אלא פשוט לעשות פעם אחת. ועוד פעם. ועוד...
אולי תראו שזה לא מתאים לכם, ותרצו לבחור משהו אחר. אולי זה מתאים לכם, אבל בהתחלה תפספסו מדי פעם עד שתתרגלו.
בהצלחה ♥️
למדנו כל שבת בצהריים משניות עם אבא שלי.
זה זכור לי ממש כי זה לא היה בבית, היינו הולכים יחד איתו לביכ''נ ולומדים שם. בדיעבד אני מבינה שכנראה הוא רק רצה לתת לאמא שלי לישון, אבל לי זה הפך את הלימוד ליותר רציני ומחייב.
בעלי והילדים לומדים קבוע ב'אבות ובנים' של הקהילה בשבתות אחרי מנחה.
מכירה משפחות שבמקום סיפור לפני השינה קוראים יחד תנ''ך.
אבל לדעתי, פשוט תנסו ותראו מה זורם לכם. זה חייב להיות משהו שגם אתם כהורים תאהבו, כי ה-דבר שאנחנו רוצים להעביר לילדים זה את אהבת הלימוד, ואי אפשר לזייף בזה.
גם אם מקבלים על עצמנו מנהג יפה - לזכור שזה רק מנהג, ואם לא מתאפשר בזמן מסוים, אז לא נורא.
בכל אופן, גם אני בת להורים שחזרו בתשובה ובעלי בן להורים משתי עדות שונות והם לא כל כך בקטע של מנהגים מיוחדים, אז קצת מזדהה איתך...
בכל אופן, אנחנו ניסינו להנהיג לימוד הלכות שבת בסעודה, אבל זה קצת התמסמס לצערי... אבל אני לא נלחצת מזה, יודעת שזה עוד יכול לחזור בע"ה.
ולפני כשנה התחלתי ללמד את הילדים הצעירים שלי תנ"ך לפי הסדר, כל יום (בד"כ לפני השינה) פרק אחד. זה התמיד ככה במשך תקופה ואז התמסמס. עכשיו לומדים מדי פעם עוד פרק, כשיוצא ויש נחת... וזה בסדר מבחינתי.
(זו תובנה לא רק על מנהגים ביהדות, אלא על כל כלל חדש שמנסים להנחיל בבית. לקח לי זמן לקבל את זה שכללי סדר חדשים או תורנויות סדר, למשל, לא יחזיקו מעמד זמן רב, וזה בסדר. הכי חשוב שהבית יהיה באווירה טובה, גם אם אין בו דברים קבועים...)
אלא גם משהו מעבר-
למשל אצלנו בכל יומהולדת נהוג לחגוג עם סעודת אמנים.
חושבת בעיקר על דברים שקשורים במעגל השנה (כלומר, סביב חגים ומועדים. אבל דברים שלא נפוצים ברוב הבתים)
ואגב, זה תלוי גם בני כמה הילדים שלך.
וגם עליי חלק מהדברים העיקו. לפעמים זה נחמד ולפעמים זה דייייי למי יש כוח. אז נראה לי כדאי לשים לב גם לזה (אם זה לא משהו שכתוב בהלכה, אז אולי לא להתעקש אם רואים שזה מוביל לאנטי…)
קודם כל את יכולה לשלוח בפרטי,
לגבי מה שכתבתם,
אנחנו אנשים זורמים מאוד ומחפשים דברים כאלה כמו נקודות שמקשרות לתורה/ לה' בחיי היום יום שלא חשבנו עליהם כי לא היו לנו..
לא משהו כבד וברור שנראה שזה זורם ומתאים לנו ולילדים..
תודה למי שענתה🙏
סיפורי צדיקים בארוחות משותפות
חידונים על פרשת שבוע
אצל ההורים שלי באמת קראו אגרת הרמבן ואני זוכרת את זה ממש כדבר ששינה אותי, אצלנו זה פחות תפס.
שעה וחצי לפני שבת הבנים ובעלי הולכים ללמוד בבית הכנסת
סיום מסכת או סיום ספר נביא נחגג בסעודה גדולה
אנסה לחשוב מה עוד
לפי החלוקה השנתית של המצוות לפי ימים
אני לא מצליחה להקפיד על זה כל יום, אז לפעמים משלימים כמה ימים ביחד. היתה תקופה שלמדנו כל ערב בארוחת ערב, היתה תקופה שסיפרתי להם לפני השינה, משתנה
בערב שבת מברכים את הילדים
שרים בר יוחאי בנוסף לשלום עליכם ואשת חיל
בוקר שבת שרים חלק מהקידוש (מ 'ושמרו בני ישראל את השבת)
בפסח הצגות
לא עולה לי עוד
