אנחנו מדליקים בנחת

(עושים הכנות לפני, זה מיוחד!)

ואז שרים את המזמור למנצח

ואת ארוממך

ואחר כך יושבים מול הנרות ומתפללים

משתדלים להתבונן ולא רק להסתכל , כמה שיותר.

ארוחת ערב משתדלת משהו יותר חגיגי 

ולשלב בזה לימוד, שיהיה סעודת מצווה.
 

בעיקרון לא שאלתי אף פעם אבל אני מאמינה שבגלל שהחנוכייה היא חפץ של  מצווה (כמו ארון קודש , נרות שבת וכו) אז גם כשהיא מכוסה אפשר להתפלל עוד בזכות המצווה שקיימנו כאן.

האהוב עלי

חג ארוך אבל לא מחייב

בלי מלא סעודות

חורפי

הדלקת נרות כיפית

מפגשים משפחתיים

היסטוריה של ניצחון

עם גבורה נשית

מעבר למהות של החג,

בשבילי זה גם הפסקת התרעננות באמצע השגרה.

ולכן גם אם אין חופש מהלימודים/עבודה, אני אקח בעצמי חופש

א: כן

ב: כן

ג: יש

ד: מאוד, מורה דרך חיים.

ה: כל שאלה שקשורה איכשהו לרוחניות מלכתחילה

ו: כל שאלה שלא קשורה באופן ישיר לרוחניות הוא משהו שהתקדש בגלל משהו מסוים אבל ביסודו הוא לא רוחני הוא עם קשר רוחני.

וכמה רבנים שמשפיעים מאוד על העבודת ה' שלי והבחירות שלי בחיים.

למרות זאת לצערי הרבה שנים לא יצא לי להתייעץ אחד על אחד עם רב לגבי שאלות שהן לא הלכתיות.

באמת מרגיש שזה חסר, וזה יעד בשבילי בעז"ה

את הבנים והתלמידים שלהם, שהם גם סוג של רבנים שלי.

[יש לי רב אחד שהיה מאוד משמעותי בחיים שלי שעדיין חי, אבל כשהתבגרתי ובהשפעת אחד הרבנים שנפטרו ודוד שלי שהיה חברותא של הרב הנפטר, התרחקתי בצורה מסויימת מדרך הלימוד של אותו רב.

עיקר המחלוקת האם צריך ללכת בלימוד תורה ולמדנות מהכלל אל הפרט, או מהפרט אל הכלל. כמובן שאני הכרעתי כדרך הראשונה, שלימד אותי הרב הזקן שנפטר ודוד שלי. יש לי גם מחלוקות אמנויות עם אותו רב, וגם בהשפעת הרב שנפטר ודוד שלי ניצלתי מאותם השקפות, אבל זה עניין יותר מזערי.]

יש לי רב ושמו עשיו, ויש לי רב ושמו עשב.

אולי בעצם בכלל אין לי. על כל פנים יש לי שיער.

משמעותי מאד, הוא מחובר לקרקפת.

האם הגיע הזמן להסתפר.

את כל שאר הדברים.

משמעותית לי מאוד ואוהבת את הגישה שלה לחיים,

אבל לא בקשר מאוד אישי איתה, היא נמצאת שם בשביל להתייעץ מידי פעם..

שואלת אותה שאלות רק כשאני מרגישה שאני לא מצליחה לענות לעצמי בכנות לבד.

רק אם היא אמיתית כי יש כל מיני מתחזות.

מסקרן לדעת מיהי.

מרגיש שפחות מפריע לך דברים שפעם הפריעו.

החיים עליות ומורדות.

חשוב לזהות לתפוס בזמן, לא להתבוסס ב'חטא'

לצמוח משם ולהפוך את הירידה- לתכלית של העליה.

לזכור שהירידה לא מגדירה את מי שאתה אסל ביא בבחלא נורת אזהרה לכיוון שלך כרגע..

נראה לי ששחיקה זה מצב שאין כל כך דרייב להמשיך, להתגבר, להוביל וכו'

אני חושב שבשני דרכים אפשר להתמודד במקביל 

אחת - לבלוע את הרוק, למשיך למרות תחושת החוסר שמלווה

שנייה - לראות איזה נקודה טובה נאחזים בה ויוצאים ממנה לדרך חדשה אחרת

אני חושב שאת העניין של הרגש אפשר ללמוד מילדים, נערים ומנשים (במיוחד מבוגרות). אפילו מגברים מבוגרים שיש להם אופי פשוט יותר.

לקחת מהם את הפשטות של הרגש, ולהכניס לתוכו את האורות של התורה והרוחניות שלך.

אתה צודק שזה לא יהיה כמו לראות את החת"ס בוכה בתיקון חצות, אבל גם זה משהו (ואגב, בדורות של החת"ס וגדולי החסידות, האופי הטבעי של האנשים היה תמים יותר ורגשי יותר, ככה שיותר קשה להגיע לזה היום).

לי חסר שלא פגשתי את הרב קוק.

לראות אותו, אולי קצת לדבר איתו, ולקבל וייב של ישן עם חדש, עבר עם עתיד, קודש עם חול, שכל חד יחד עם רגש חם, אהבה יחד עם קנאות, אמת יחד עם הכלה, כיסופים גדולים יחד עם סבלנות, ענווה יחד עם עזות דקדושה, תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, פשטות עם פלפול, פשט עם סוד, תורה עם מדע, חרדיות יחד עם לאומיות וחול, אשכנז יחד עם עדות המזרח, גלות יחד עם א"י. והכל יחד בכפיפה אחת מתוך דבקות שלמה בה'.

(מהספר שירת הי"ם על הרב חרל"פ שיום פטירתו השבוע ז כסלו)

קטע שאתם מתרגשים מזה

כי יש פה הרבה דברים- משהו רוחני שמתבטא בצורה מוחשית ואי אפשר להחליף אותו בהסבר פסיכולוגי או רגשי. חיבור בין העולם פה לעולם הנשמות. עולם הקבלה המעשי ולא רק הלמדני. חיבור מוחשי לעבר (האר"י). רבנים שהיו מחוברים בצורה מוחשית לא רק לקדושה שבטבע אלא גם לקדושה שמעל הטבע. וכמובן שזה יותר מרגש כשאלו הרבנים שאני הכי מחובר אליהם.

מילת המפתח כפי ששמים לב- מוחשי

ממה שאני מבין אתה מרגיש שזה נוגע במידת מה לחיים שלך ויש לך אפשרות לשאוב מזה השראה ב"ה.

הארמח"ל מביא במסילת ישרים בקנית מידת החסידות (פרק כ"א) שסיפורי חסידים זה העניין שלהם, י"ר שנזכה כל אחד בדרכו הוא להתחבר למעשיות מרוממות

גם אני חשבתי לאחרונה... שזה נראה שכל מתחזק נהיה רב יוטיוב.

לא חושבת שזה תהליך חולף. גם מתוך שלא לשמה יבוא לשמה... חוץ מזה, יש באמת צימאון.

הרבה אומנים חוזרים בתשובה וזה ניכר בתרבות. פתאום כפיר צפריר, אודיה, בן צור, שאולוב ועוד... על מה השירים שלהם? המסר שרץ עכשיו הוא: לא צריך להיות דתי כדי להיות קשור להקב"ה. זה המחסום שיורד. זה חזרה למשהו טבעי מאד שהתרחקנו ממנו...

משם תיבנה הקומה הבאה לדעתי.

כן צריך להיות דתי בשביל להתחבר עם ה'

ומעריכה שאתה אומר את זה. אני גם לא באה לוותר על האמת או על פיפס ממצוות התורה.

ונכון; אין להשוות אדם שמקיים את התורה והולך בדרכיה לאדם שעושה עבירות ובוודאי יש לו מחסומים ומסכים שמונעים אותו מלהתקרב לה' יתברך...

אבל יחד עם זה, מכל מקום שקוראים לה' באמת הוא בא, לכל אחד באשר הוא שם...

רק ה' יודע מה קורה לאדם בלב. יכול להיות אדם שמקיים מצוות אבל יצר מחשבותיו רק רע כל היום, ולעומת זאת אדם שכרגע הוא חיצונית רחוק אבל הלב שלו צמא ומוריד דמעות והוא באמת רוצה להסיר מעליו את ה"בגדים המלוכלכים" שהוא לובש ולהחליף אותם בסט חדש לבן וצח.

אני אוסיף שאני מסכימה איתך שלפעמים מרגיש שיש בזה קצת צביעות. ולפעמים יש לי הרגשה שבחור חמוד שיפרסם שהוא מניח תפילין יקבל על זה מלא שאפו אבל הבחור ההוא שפשוט שומר את העיניים ומשתדל להתפלל במניין 3 פעמים ביום מי יגיד לו כל הכבוד על האיכות הזאת.

ובמקביל ילדת טיקטוק ששמה חצאית תקבל על זה מלא מחיאות כפיים בחברה אבל מישהי שהולכת פשוט לפי ההלכה היחיד שימחא לה כנראה יהיה הקב"ה למרות שהיא הרבה יותר צנועה ממנה וגם לא מייחצנת את זה.

אז... ככה עובדת החברה שלנו. וזה מבלבל... גם אותי. רק משתדלת לזכור שאמת ויראת שמיים זה איך אתה מול הקב"ה לא מול בני אדם. וה' הרבה יותר מחשיב את המעשים שנעשים בשקט, בצנעא, מכל הלב לשם שמיים...

מה שהתכוונתי ב"לא צריך להיות דתי כדי להיות קשור להקב"ה" -

בדור שלפני, להאמין בבורא עולם (בתרבות המערב) היה משהו פרימיטיבי, לא הגיוני. חיינו במטריאליזם, המדע החליף את אלוקים. ועכשיו פתאום אנשים אומרים בקול שהם מאמינים, בלי להתבייש, מבינים שהקב"ה לא מחוץ לתחום רק בגלל שהם לא דתיים, גם להם מותר להתעניין ולהסתכל על העולם אחרת. 

אני רואה בזה דבר חיובי לכל בן אדם אפילו לגוי, לנסות לדבר עם מי שברא אותו, לזכור שהוא קיים, להתחבר לזה שהוא עושה פה את הכל. להרים מבט בענווה שהיא שורש כל המידות הטובות ומה שמאפשר חזרה בתשובה בכלל. והדור הזה צועק הצילו שהאמונה הזאת באה אליו כמים קרים להלך במדבר.

סליחה אם חפרתי מדי...

חושב שאמנם כרגע מתייחסים לזה כאילו זה לא סותר ובאמת יש הרבה רבני טיקטוק שמחזירים בתשובה אנשים אבל זה בעייתי  עדיין וחבל שזה בא מתוך דבר טמא...

א. כרגע טיקטוק זה דבר טמא. 

ב. יש גם רבנים שהם לא רבני טיקטוק שפונים לפלטפורמה הזאת כי הם יודעים ששם הם יגיעו לאנשים.

לפעמים כדי לנקות צריך קצת להתלכלך/ לרדת למצריים כדי להעלות ניצוצות לא שאני מבינה בזה אבל הרעיון...

ג. זה אינדיבידואלי וצריך פה הפרדה והכלת מרכבות. עבור אדם אחד לראות סרטוני רבנים בטיקטוק זה יהיה עליה, עבור אחר זו תהיה ירידה. לא צריך להכשיר את זה חד משמעית ולא לאסור את זה חד משמעית. קצת מצער שהדברים לא פשוטים יותר, אבל אין ברירה, ולפעמים צריך לעבור תהליך גדילה כדי להכיל את זה. (דרך חיים של שמירה על סטריליות רוחנית הרמטית היא לא חסינה. אדם כזה שיום אחד לא על אף אחד הבן שלו מוריד את הכיפה לא בהכרח יהיה לו כלים בסיטואציה... צריך לשמור במידה ולפתח כלים במקביל)

איזו מהן היא טומאת הטיקטוק?

'שיחה שבועית'_ המסכים ועבודת ה'- הרב אלחנן שרלו.mp3

במעגלים שאני פוגש, הציבור הוא די טרנדי,

ומה שמחזיק יותר, זה כי יש לו מזה קצת בבית.

ב'- אתה בן המזדהה כלאה. מקסים.

ג'- אל תברבר את השכל, לא וודו ולא כישוף, רק פתי וטירוף.

מלחמה היא אמצעי כדי להגיע לשלום.

שלום זה לא חיוכים ודיבורים יפים.

שלום זה חיבור בין הפכים, איש ואישה, עמים אוייבים, החול והקודש.

דבריך מאוד גם מזכירים לי את נוסח "עלינו לשבח"

בחלק הראשון אנחנו משבחים את הקב"ה על כך שזכינו לעבוד אותו לא כמו שגויי הארצות לא זכו לכך. אני מדגישים את הייחודיות של עמ"י. שבח מיוחד יש לנו על כך.

בחלק השני, מ"ועל כן" עד הסוף אנחנו מייחלים לכך שכולם יעבדו אותו, "יכירו וידעו כל ישבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון... ויקבלו כולם את על מלכותך"

אך כדי שזה יקרה אנחנו מייחלים לכליון הרשע באופן מוחלט, שאליו צריכים להיות שותפים כולם - "להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון... וכל בני בשר יקראו בשמך להפנות אליך כל רשעי ארץ".

וגם ברמה האישית - הקונסטלציה של גוף ונשמה ביחד בבנאדם יוצרת מאבק מתמיד. אך מה מהמטרה של המאבק הזה? ליצור שלום, להעלות את העולם לרמה רוחנית יותר גבוה שהרמח"ל מסביר במסילת ישרים - ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך, והוא כענין מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בענין האור שגנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים וזה לשונם (חגיגה יב.): "כיון שראה אור שגנזו לצדיקים, שמח", שנאמר (משלי יג ט): "אור צדיקים ישמח". ובענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו (חולין צא:): "אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כולן למקום אחד והיתה כל אחת אומרת, עלי יניח צדיק ראשו".

במה שכתבת בחלק השני

אני אומנם מסכים עם זה וגם עם החלק הראשון ודאי

אך בחלק השני מדובר על מציאות שבה אנו כעם הנבחר 

מראים/מגלים לעולם את האמת ומתוך כך כל עובדי עבודה זרה

חוזרים בתשובה.

דבר זה לא מחייב שזה יבואע ל ידי מלחמה והרס, יש מספיק גויים שקיבלו על עצמם 7 מצוות בני נח

מתוך הבנה שאנחנו העם הנבחר או מתוך עשיית טוב מהצד שלנו שגרמו להם לחשב מסלול מחדש.

בנוסף להתפלל שכלום יכירו בקב"ה ויקבלו עליהם את מלכותו זה לא בהכרח דבר שקשה לעשות מוסרית

לעומת זאת להתפלל שתהיה מלחמה עם שונאינו זה דבר אחר, לי כי כואב הלב על אלו שימותו באיראן לבנון עזה וכו'

אלא כי אתה יודע שבמלחמה יהיו נופלים, יהיו צדיקים קדושי עליון שימסרו נפש כמו שראינו ועדיין רואים, על אלו ועל 

אלו שיכולים לנדב את עצמם באהבה טוטאלית עליהם כואב הלב ובנקודה הזו אתה לא יודע אם זה נכון להתפלל על זה.

אנחנו לא שמחים במלחמה כשלעצמה, אבל אם ה' שם אותנו במצב שהיא נצרכת, אנחנו עובדים דרכה את ה' ועל ידה ה' מתגדל ומתקדש וקרן ישראל צומחת

כותב, אך אל תשכח שעדיין אחד מהם נשאר עומד

כך שהאויב עדיין נשאר אויב, טורקיה ומצרים יכולים מבחינתנו

להרוג אחד את השני ואנו נשמח מהצד כי שניהם רוצים להשמיד אותנו

אך אחד מהם ישאר וכך גם הרצון להשמיד אותנו, ב"ה סוריה לא מהווה את אותו איום כמו לפני 3 שנים

אך זה לא אומר שאין שם איום לחלוטין ואולי ישנו היווצרות לאיום יותר גרוע משם רק שכרגע לא מזהים זאת.