היום וצריכות עירוי

את לא חריגה.. פשוט כל אחת והגוף לה עפ המתנות שהיא קיבלה

ושנית את לא היחידה שסובלת מבחילות כל היום. לצערי מכירה את זה מקרוב..

זה באמת מאוד מאוד קשה, ממליצה לך לנסות לקחת בונג'סטה (פעמיים ביום), יכול להקל.

אני דווקא סבבה בבוקר, הבחילות מתחזקות רק לקראת צהריים והערב זה השיא 🤢

הוא כמספר הנשים ההרות... אין באמת למה להשוות.

אצלי בכל ההריונות הבחילות הכי קשות היו בערב ובתחילת הלילה

השאלה שלך

והעובדה שהרבה נשים מופתעות מעוצמת תסמיני ההריון השונים

מראה על חוסר שקיפות עמוק וייפוי המציאות שקיים בנושא

ספציפית בחילות לאורך כל היום/ כל ההריון זה דבר נפוץ

תראי כמה מספרות פה שהן רוצות הריון למרות קשיים כאלו ואחרים

ההכחשה הכי עמוקה היא לא סביבתית היא פנימית

זה שאני רוצה הריון למרות ההריון האחרון זה נס ופלא

הגעתי למשקל 38 קילו..

מהקאות.

לא חושבת שזה 'חוסר שקיפות' מכוון

בחברות ספציפיות

זה עניין חברתי שמשפיע על האישה פנימה

אישה חילונית יכולה להגיד שההריון שלה היה זוועה והיא לא רוצה להרות שוב

אישה דתית לרוב לא תעלה את הרעיון הזה במחשבתה ובוודאי שלא תגיד אותו בקול

כמובן שיש כאלה כמו שתיארת, אבל יש נשים חילוניות שסובלות מאד מאד מהריונות, ועדיין בוחרות להכנס לזה שוב כי הילד הנוסף שווה להן את המחיר.

ובטח שיש דתיות שאומרות שקשה להן מדי ולכן לא רוצות עוד. יש לי כמה חברות ממעגלים שונים וקהילות שונות שאמרו את זה.

גם אם יש איזשהי נורמה בקהילה לאנשים עדיין יש רצונות משלהם.. 

אבל עדיין יש מגבלה חברתית מובהקת

אין כמעט נשים דתיות שיגידו את זה אחרי ילד אחד (אלא יגידו שהן בהפסקה בגלל זה)

וגם לא אחרי 2-3

זה אפילו לא היה בגלל הריון קשה. הביאו ילד, ראו שלא זורם להם כל הנושא והחליטו להפסיק שם.

אצל חלק באמת בגלל הריונות קשים.

אבל זו לא הנקודה בעיניי. אני חושבת שברור שיש השפעה חברתית על עיצוב הרצון שלנו והערכים/סדרי העדיפויות שלנו, אבל זה לא בהכרח אומר שזה בגלל שמייפים מולנו קשיים או לא משקפים את המציאות, אלא הרבה פעמים אישה מודעת ועוברת גם בעצמה דברים ואומרת וואלה שווה לי.

לא סתם אנשים בוחרים לחיות בחברה מסוימת, בדגש על תתי מגזרים כי ברור שלעבור חברה ממש זה לא פשוט, אבל בתוך כל מגזר בישראל היום יש תתי מגזרים יותר פתוחים/סגורים/ליברלים/שמרנים וכו. ואנשים בוחרים באיזה סוג קהילה הם רוצים לחיות כי זה אורח החיים ש*הם* מעוניינים בו, וכן חלק מזה זה מספר ילדים שרוצים, וזה נובע מסדרי עדיפויות משותפים לקהילה, אבל לא בגלל חוסר מודעות או לחץ חברתי, אלא כי באופן טבעי אנשים דומים מתקבצים יחד

תת מגזר זה לא תמיד פשוט

רוב הנשים שנמצאות במגזרים עם אידאולוגיה של ילודה לא עוברות לתת מגזר עם אידיאולוגיה אחרת

רוב מוחלט של האנשים נשארים במגזר הספציפי בו הם נולדו

במיוחד במגזרים השמרנים

כשיש סיטואציה שרוב האנשים עושים אותו דבר

קשה לקרוא לזה בחירה

אלא יותר הכתבה חברתית 

אני רואה אנשים ונשים במגזרים שמרניים חרדיים, גם ליטאים גם חסידים. אני לא אומרת עכשיו שיעזבו את העולם החרדי  וזה לא ענין של מגזר עם אידיאולוגיה שונה אבל בקלות בקלות בקלות אנשים הופכים ליותר מודרנים יותר פתוחים וזה מתבטא בהרבה מאד דברים וגם בילודה.

ואני מדברת על משפחות סופר שמרניות ויש ילד שניים מודרנים, בין אם שאר המשפחה אוהבת את זה או לא.

אז יש את האחים עם ה16-17 ילדים, ויש את אלה עם משמעותית פחות. נכון זה לא שהם יביאו ילד אחד או שניים אבל בשבילם 4 זה ממש ממש מעט ובטח לא עונה על ההכתבות החברתיות של המשפחות או החברה השמרנית יותר שבה הם גדלו

נכון - הריון ולידה

יש להן מספר מינימום שהן צריכות לעבור כדי לקבל לגיטימציה על הבחירה שלהן (או לא לקבל אבל לפחות לא לצאת משוגעות)

זה לא קשור ללגיטימציה חיצונית, זה קשור לרצון פנימי.

אישה שחיה בתרבות מסוימת, בעצמה היא רוצה איקס ילדים. ברור שאם הן היו חיות בגרמניה היום אז אולי הן היו לא מרגישות צורך בילדים בכלל. אבל זה לא בגלל הסביבה אלא בגלל הרצון הפנימי שלהן שהוא מושפע כמובן מהסביבה, אבל לא באופן של לחץ חברתי או של תחושה שלא תתקבלי אלא של רצון פנימי. האם במקרה שהן היו יושבות על ספת הפסיכולוג במשך שנים ומחטטות בנבכי נפשן הן עדיין היו עם אותן רצונות? לא יודעת, אבל זה נכון גם לנשים בחסידויות סגורות שמרניות וגם לנשים מודרניות לא יהודיות במערב אירופה. יש השפעה של הסביבה על הרצונות של האדם, ברור אבל לא במובן של לחץ חברתי דווקא אלא במובן נורמטיבי ובריא.

ואני חושבת שזה גם ענין דורי.

אם את בת 40 אז אולי באמת את רואה סביבך נשים בגילך שהביאו "מינימום" מסיבה חברתית. באופן כללי כמה שתלכי יותר אחורה בדורות תראי יותר אנשים שעשו דברים כי כה צריך ובחרו בחירות אישיות לפי החברה.

הדור הצעיר יותר ובנות בנות 20 היום, בכל המגזרים, נמצא במרחק גדול מאד מההורים שלו במובן הזה, בכלל המגזרים, ובטח מדורות מוקדמים יותר

על בשרי את הקונפליקט שיצר הלחץ החברתי על הרצון הפנימי

אז אני יודעת שמה שכתבת בפסקה הראשונה

לא נכון

נכון שיש שינוי

זה לא אומר שנשים עושות היום מה שהן רוצות

אלא שמרחב הפעולה שלהם קצת התרחב

זו חוויה קשה מאד ומצער לשמוע שחווית את זה.

אני רק מנסה להציע שזו אולי חויה אישית שלך שלא משקפת את החוויה של רוב הנשים בציבור.

אני האמת חוויתי את ההיפך ממך בקיצון, אבל גם עליי אני חושבת שזה אנקדוטלי. בסופו של דבר רוב הנשים נמצאות איפשהו באמצע, גם מבחינת כמה הן רוצות או לא רוצות להביא ילד וגם מבחינת כמה החברה משפיעה ואיך.

קראתי עכשיו תגובות שלך למטה, ואני לא יודעת אם הבנתי אותך נכון אבל נשמע שזה לא ש-ממש לא רצית ילדים והבאת בגלל לחץ, אלא יותר לא חשבת על זה.

אז החוויה שלי היא לא הפוכה כי בעיניי את יותר באמצע הסקאלה מאשר בקיצון שלה.

אני חושבת שזה קצת כמו "לבחור כל בוקר מחדש בבן הזוג" אני לא עושה את זה כי זה לא שם וזה לא החיים שאני רוצה. אני רוצה יציבות ושגרה ואני רוצה את בן הזוג שלי לאיקס זמן קדימה בלי לבחון כל בוקר מחדש את רמת הרצון שלי בו  זה בעיניי לא בריא בכלל. גם ילדים - רצון יכול להיות "סבבה לי" ויכול להיות "אני כמהה", אבל לא חושבת שכל אחת שהביאה כי סבבה לה וכי בא לה שלילדים יהיו אחים או כי נראה לי ש4 זה מעט מדי, זה אומר שהיא לא רצתה. אולי לא כמהה, אבל כן רצתה, השיקולים שלה פשוט שונים משלך.

מבקשת סליחה אם זה יותר מדי, אבל נשמע שהתיאור שלך והחוויה שלך מאיך שהתנהלת זה יותר נובע מחרטה וניתוח לאחור של מה שעברת, ולא שבאטתו זמן חווית משהו קשה אלא שהיום לא היית חוזרת על אותן החלטות. וזה בסדר, אנשים משתנים.. 

העזתי לחשוב ולעשות מה שאני חושבת ולא מה שכולן לידי עשו

זה כל האישו

מה אחרות חושבות

(ואף אחד לא יכול לדעת מה הרוב חושבים)

אבל יכולה לדעת מה הן עושות

רוב הנשים יולדות כפי המקובל בחברה שלהן

וזה מה שכתבתי למעלה

כשיש סיטואציה שרוב האנשים עושים אותו דבר

קשה לקרוא לזה בחירה

אלא יותר הכתבה חברתית

מרגישות שייכות לחברה שלהן והזדהות עם הערכים וסדרי העדיפויות של החברה שהן חיות בה, ולכן יש חפיפה בין הבחירה שלהן לבין הנורמה החברתית.

והמיעוט שלא מזדהה, לא מתנהל לפי מה שמקובל. והמיעוט שבמיעוט לא מזדהה אבל מרגיש לחץ וכן מתנהל לפי מה שנראה לו שמצופה ממנו.

גם זו אפשרות

על ה-נקודה הבעייתית במגזריות/שייכות לקהילה ביחס לילודה

זה שזאת החוויה שלך האישית וככה גדלת וזה מה שהניע אותך עד שלב מסויים ולא היית מרוצה- סבבה

אבל למה לקרוא לזה בעיה כללית או להתייחס לזה כמשהו שלילי?

ולמה להחליט שכל מי שמונע מהסביבה הוא לא חושב על עצמו, על טובתו, על הילדים הקיימים..?

אפשר להיות גם וגם.

אנחנו גם מדברים בשפה שמתאימה לסביבה

מתלבשים באופן המתאים להם

העסקים ששלנו מותאמים לסביבה

הכל בסדר. 

כשהבחירה תלויה בעיקר בסביבה היא עלולה להיות שגויה

ואת המחיר האדם הפרטי משלם

והזדהות לערכים מסוימים, אז מה הבעיה שהם יכתיבו לי?

זה בערך כמו להגיד שזה ממש ממש גרוע לאכול בריא כי הרצון הפנימי של אדם הוא לאכול רק טעים ואוכל בריא זה הכתבה של הממסד הרפואי ואם מישהו חושב שהוא רוצה את זה זה כי השפיעו עליו לחשוב את זה.

בפועל יכול להיות שאנשים הם מורכבים ו*רוצים* לעשות משהו שהם רואים כמשהו טוב וחשוב ובגלל זה הם בוחרים ללכת אחרי ה"הכתבה" שלו, ולא להיפך

לפעמים אוכלים לא בריא

למה?

כי הם יכולים לעשות מה שהם רוצים בכל רגע נתון למרות ההזדהות

אבל ילד זה לכל החיים

אז צריך לרצות אותו באמת ולא רק להזדהות עם האידאל

שכל בנאדם שהביא ילדים אי פעם עשה את זה רק מתוך הכתבה חברתית כי כל הנראה יהיה רגע בחיים שבו הוא יתחרט ולא ירצה אותם?

סורי, אני חושבת שאת מפספסת את המציאות.

אם זו החוויה שלך זה מצער מאד לשמוע, כי זו נשמעת חויה מאד קשה כהורה, לגדל ילדים בתחושה הזאת.

אבל המציאות היא שרוב האנשים (נכון, לא כולם), גם כשקשה להם עם הילדים לא מצטערים שהביאו אותם, וגם כשהם מחליטים לא להביא עוד ילדים הם עדיין לא מצטערים שהביאו את הקודמים.

זה לא ענין של להזדהות עם אידיאל. אנשים, רובם, מביאים את הילדים שלהם כי הם רוצים. בין אם זה רצון מחוסר מחשבה, בין אם זו כמיהה משתוקקת ובין אם זה משהו באמצע.

את צודקת, ילד זה באמת לא שוקולד, ואי אפשר להתחרט אחרי, ולכן אני מאמינה שרוב האנשים אשכרה בוחרים בלהביא את הילדים שלהם מתוך רצון אמיתי ולא דודא רגעית

אני לא נותנת לאנשים אחרים להחליט בשבילי על דברים משמעותיים בחיים

מי שזה סבבה בשבילו אז סבבה

אוף סליחה אני מרגישה שאני לוקחת את אישית

ודוקא אני לא יולדת כפי המקובל בחברה שלי..

אבל גם לגבי כיסוי ראש נניח את חושבת שאם כולן מכסות את ראשן זה בגלל לחץ סביבתי וקשה לקרא לזה בחירה?

את לא חושבת שאנשים משייכים את עצמם לחברה שדוברת את אותה שפת ערכים כמוהם ולכן הן והחברות שלהן רואות אידאל במשפחה הברוכה?

עושות מה שאחרים עושים.

והחלטת בשביל רוב הנשים שסביבך שבוודאות זה חלק גדול במניע שלהן בהבאת ילדים.

את עלית על הבעיה שלך והצלחת לפתור

זה לא אומר שכולם ככה.

ובתור אחת שנמצא שם וחיה אותו

אני יכולה להגיד לך שאולי מה שאת אומרת זה נכון ללפני 20 שנה

היום הנשים מודעות לעצמן ולכוחות שלהן

לרצונות שלהן

רוצות התפתחות אישית ולא רק בית וילדים (זה לא רק, כן?)

הם מונעות ויולדות את מספר הילדים שהן רוצות

בתקופות של קושי יותר גדול זוגי/חינוכית לוקחות הפסקה יותר ארוכה

מצהירות שלא יילדו אחרי גיל 40 כי לא מתאים להן להגיע לחתונה של הילד עם בטן הריונות

ועוד ועוד

זה שיש כאלו שיולדות בלי אבחנה וחשיבה

זה קיים בכל מגזר

בדיוק ראיתי ברשתות החברתיות אמא נוצרית בחו''ל שהתחתנה בגיל 29 ועכשיו בגיל 40 יש לה 13 ילדים

זה יכול להיות בכל מקום ובלי קשר למגזר מסויים

לפעמים זה מקובעות ותפיסת דברים בצורה מעוותת

ולפעמים זה כי באמת זה הרצון הפנימי של הזוג והם סוברים גם שיש להם את היכולת לזה.

לא גדול אבל כן שינוי איטי עם השנים

שינוי מבורך מאד

ועדיין יש מספר מינימום שצריך לעמוד בו

מאז בריאת העולם אנשים כמהים לילדים ורצון להמשכיות

ויש אנשים שהרבה ילדים עושה להם את זה

מרגישים עשירים ומלאי סיפוק

וכן, 

להביא רק ילד אחד לעולם מרצון זה דבר לא מקובל וגם לא נכון מהרבה בחינות (גם לא מדברת על מצבים שהמציאות מכריחה לקבל כזאת החלטה כמו זוגיות מאתגרת מאוד וכד')

כאלו שעושים את זה ימצאו 1000 סיבות למה זה לא נכון

אבל אין ספק שלא כך

החברות השונות

אם זה רק כמיהה ורצון

לא קשור לנורמות.

יש זרמים למשל שמאמינים שכל נשמה מקרבת את הגאולה

אז אם הוא מאמין שבידו לקרב את הגאולה, הוא יעשה את זה, במסגרת היכולות שלו.

נכון שיש כאלו שעיוורים לגבי היכולות שלהם והולכים בכח, אבל לה לא כולם ולא הרוב.

זה כבר תפיסות מעוותות או לא מאוזנות.

תפיסה שצריך להביא ילדים לפי הכוחות

ולא לפי הרצון

לכן יש הבדל מספרי בין החברות השונות

בין חברה בה יש אידיאולוגיה לגבי ילודה ובין חברה שאין בה

לא מאמינה שלמישהו יכול להיות כח להביא ילד אבל לא רצון

הכח מוליד רצון

אם אין לו רצון ממילא גם לא יהיה כח

(לא תמיד כח הכוונה לכח פיזי)

אני למשל

היה לי כוח (פיזי/ נפשי) אבל לא רציתי

עמוקות לפני שהיו לי ילדים

אבל לא דברנו על הבאת ילד אלא על מספר

ובכן יש לי היום את הכוח להביא עוד ילד אבל אין לי שום רצון כזה

וגם בין הילדים היו שנים כאלה

במושג הזה של שנקרא 'רצון'

לקדש אותו עד כדי כך ולקחת את זה כמה צעדים קדימה

לבטל את כל מה שיש מסביב ורק להתייחס לרצון במובן הפשוט של המילה

אם היינו צריכים ויכולים ללכת לפי הרצונות שלנו בלבד

אז לא היה תורה ומצוות ח''ו.

כן, יש לאדם לפעמים רצונות שלא יכול לממש

וגם להיפך

תגידי זה כזה כיף לצום ביום כיפור?

זה העינוי הכי גדול בעיני

ולא חסרות עוד דוגמאות בתורה

נשואים אסורים

מאכלות אסורים.. אולי זה ממש טעים לאכול בשר בחלב

וכן הלאה

אנשים מביאים ילדים לא רק בגלל הרצון

אנשים שחושבים שיש בעיה בלקדש את המושג רצון

שזו האידיאולוגיה שלהם

זה מה שמניע את הילודה

ולא רצון להמשכיות

הקידוש שאת מדברת זה למשל אומר,

לא לפעול כדי לחדש רצון,

אסור להקריב את הרצון שלך בשביל אנשים שמאוד קרובים אליך (כמו בעל, הורים וילדים)

לא לעשות שינויים סביבתיים שישפיעו על הרצון שלך

במקום הראשון נמצא רק הרצון שלך

ולפיו מונע כל הסביבה שלך

זאת תפיסה מאוד בעייתית ואני נזהרת מלהוסיף עוד מילים

חשוב לי לכתוב את זה בשביל אחרות שקוראות פה

שלא ירגישו רע עם עצמן

ואיזה מיושנות הן

וזה לא היה הנושא של התת שרשור הזה

אלא רק המניע של הילודה

לא רואה בעיה בזה שרצון יהיה מושפע מעוד דברים חוץ רצון להמשכיות.

אז יש כאלו שהרצון אצלם מושפע גם מאידיאולוגיה, מה רע בזה?

ברור שצריך גם כוח, ויכולת, ומסוגלות.

אבל לא רק.

בסוף, ילדים זה מה שמקיים את העולם. ככה העולם ממשיך להתקיים

וברור שביהדות יש ערך להבאת ילדים ולקיום העולם בדרך זו.

כמה? זה כבר נתון לפרשנות

וזה גם תלוי בכל זוג

אבל אני לא רואה שום דבר רע ברצון הזה

להיפך, ב"ה שיש עוד אנשים שרוצים לקיים את העולם ושעושים זאת דרך הבאת ילדים.

ועוד משהו - זה שזוג יבחר במשהו שמאתגר או קשה, לא אומר שזו בחירה שהיא טעות.

אני יכולה לבחור בדרך הקשה יותר, כי אני רוצה בה או מאמינה בה.

ואני קצת חוששת שאת תקחי את דבריי ותצבעי אותם בצבע אחד

אז מבהירה מראש - ברור שזה לא יכול להיות בצורה טוטאלית, וברור שזה לא יכול לבוא על חשבון הילדים ולהגיע למצב של הזנחה.

אבל יש הרבה הרבה טווח בין "אני עושה רק מה שאני רוצה וטוב לי" לבין "אני בכלל לא מקשיבה לעצמי ולא שמה לב למה שכבר באחריותי ואני נספחת אחרי החברה"

לא הכל זה או זה

וזה בסדר

אפשר גם לתת קצת קרדיט לאנשים שהם יודעים לחשוב

האם זה אומר שיש חברות שבהם ההשפעה חזקה מידי? כן. זה כנראה גם קיים. אבל זה לא רק זה.

והבחירה להביא ילדים ממניע אידיאולוגי, היא לגיטימית לחלוטין

הבחירות של אנשים לא מושפעות אך ורק ממה הם רוצים במובן הפשוט של מה יעשה להם טוב, ולפעמים טוב שכך.

זה בסדר שאנשים מתחשבים גם בדברים נוספים מלבד רצון

הבעיה באידיאולוגיה שהיא לפעמים מדי חזקה

שהיא מוחקת את ההגיון ואת הרצון

לכן כל מה שנוגע בו אידאולוגיה עלול לההפך למשהו בעייתי 

אני מדברת על נושא הרצון

באופן כללי החיים שלנו לא הכל לפי הרצון או אי רצון שלנו, יש כללים..

חוץ מהרצון

אגב אני באמת לא חושבת שצריך רצון ברמת התשוקה בשביל להרות שוב.

מה שמעצבן בטיעון שלך (סליחה) זה שאת טוענת שבחברות מסוימות מייפים את קשיי ההריון הילודה והגידול

כי זה אל מקובל לדבר על הקושי אלא רק על היופי

וואלה זה לא נכון.

מעבר לזה חד משמעית להיות בסביבה של משפחות ברוכות וצפופות זה חודר לתודעה של כל אחת

אני לא חושבת שאי פעם הבאתי ילד *בגלל* הסביבה אבל בפועל, כשהגדול שלי היה בן שלוש וחצי וגיסתי שילדה בזמנו יחד איתי ילדה פעם שניה מהלידה (ילד שלישי ואני עוד בגידול הראשון)

זה צבט לי את הלב, לא אכחד. למרות שמנעתי אז מרצוני.

יכול להיות שהרצון נובע מ'מה נתפס לי כנורמלי'

יכול להיות. אז מה? מה רע בכך?

כאשה חרדת אגיד שיש המון שיח

על בחילות בהריון

על הקאות

על היפרמזיס

וקשיים נוספים.

יותר מזה אחותי צחקה פעם שאשה חרדית לא מספרת לחברות שלה שהיא בהריון אלא ש'היא ב"ה לא מרגישה טוב' 

זה ידוע לכל!

יש לי אחיות היפרמזיסיות ברמה קשה! שאי תמיד בשוק איך הן נכנסות שוב להריון

אני עוד בטראומה מהפעם הקודמת..

אבל הן רוצות עוד.

הן לא שכחו.

אבל הן זוכרות גם מה התוצאה..

הבאתי דוגמא למעלה מה לא קיים בשיח

זה קורה - הריון ולידה

ולרוב משתדלת לא לענות כי לא מוצאת טעם

אבל פה מאוד צרם לי שכתבת שינוי מבורך.

פחות ילדים זה יותר מבורך? 

אולי בעינייך...

בעיני הרבה אנשים ילדים זה ברכה!

ולא כסיסמא, באמת כל ילד מביא איתו ברכה מחדש אור ושמחה לבית.

כשמישהי בוחרת להביא הרבה ילדים

זאת בחירה שלה והחלטה שלה.

אין היום כמעט נשים שלא מודעות לאפשרות של מניעת הריון

ויש נשים שעל אף ההריונות הקשים והלא פשוטים בוחרות לעבור שוב את המסע הזה

בדרך לילד נוסף ונשמה מיוחדת נוספת בעולם!

בעיני זה מבורך!!

יכולה להגיד שבעצמי עברתי הריון ראשון קשוח מאוד מאוד

ובהריון הבטחתי לעצמי שזהו, ילד אחד ולא יותר

אחרי שהוא נולד האור והשמחה שבאו לחיים שלנו הרגישו לי שווים את החודשים הקשים שעברתי.

ומבחירה אישית ומרצון מלא נכנסתי שוב להריון (שב"ה דווקא היה ממש קל)

אי אפשר להתווכח על ההשפעה הסביבתית שיש לנו.

ברור שאנחנו מושפעים בכל בחינה שהיא מהסביבה

זה עדיין לא אומר שאין לנו בחירה, כן אפילו בילד הראשון והשני....

מבחירה מודעת יותר

המשפחות גדולות, ההפרשים לפעמים צפופים

הם מודעות לאמצעים למנוע אבל בוחרות אחרת כי ככה טוב להן

זאת פשוט בחירה של הזוג ללכת בקו הזה

יש עכשיו סדרה בלדי מורי על רווקות מאוחרת שרוצות הריון.

הכמיהה לילודה , לילדים, להריון, היא בטבע האישה ואין לה קשר לייפוי המציאות על ידי הסביבה.

אשה יולדת מביאה קרבן חטאת כי בזמן הלידה נשבעת לא ללדת שוב, ויודעים שהיא תפר את נדרה..

זה טבע העולם.

אני מסכימה שיש השפעה חברתית לא קטנה על כמות הילדים, רואים את זה מאד מובהק ועדיין לא חושבת שזה בגלל שיש ייפוי המציאות ובטח לא טיוח או הסתרה או הכחשה.

זה בגלל שיש חברות שבהן ערך לש עוד ילד, הוא גדול ויקר יותר. זה ערך שגדלים עליו, לא "לחץ חברתי". וכשיש את הערך הזה הנכונות ל האישה בפני עצמה להביא עוד ילדים גדלה.

ברור שאני כמי שגדלה במשפחה ברוכה, וגם בעלי, וחווינו את זה שתינו כמהשו חיובי, בבסיס זה המודל המפחתי שלנו ושאנחנו רואים סביבנו.

זה לא גורם לבחילה לא להיות מורגשת. זה לא מעלים את הקושי. זה כן שם אותו במקום אחר.

בדיוק כמו שברור לי שאמהות ל8 פוגעת בקרירה שלי, אצלי בכל אופן, וזה לא שיקול בעיני.

זה לא כי החברה סביבי מייפה את המציאות ואומרת בטח את סופר וומן את יכולה הכל. אבל כן אני והחברה בה אני בוחרת לחיות מעריכות אמהות ומשפחות ברוכות במקום הרבה יותר גבוה בסולם הערכים שלנו מאשר אשה חילונית לדוגמא.

ועדיין יש לי בעבודה יותר מחברה חילונית אחת שחוו הריון זוועה והרות שוב ואומרות לא יודעת למה אני עושה את זה לעצמי עוד לא התאוששתי אבל הטבע חזק מהן...

אני מכירה מקרוב מאד מישהי שיש לה היפראמזיס קשה מאד בהריון, הגיעה למצב שחודש אחרי הלידה היא עוד רואה שחור כשנעמדת.

אחרי הלידה השלישית אמא שלה הכריחה אותה ללכת לרב שצעק עליה שחובתה למנוע וונשמרתם זה הכי חשוב. והיא מונעת. ועצובה.

תראי כמה כאן משתפות שהן עם מניעה ועדיין חולמות על הריון...

גם אם בפועל אף אחת לא לוחצת על השניה, עצם זה שאני רואה שסביבי יש נשים המון עם ילדים צפופים, גורם לי לאיזושהי צביתה לגבי זה שאני מרגישה שאני מסוגלת לפחות. וזה בוודאות בגלל לחץ חיצוני, לא בגלל שהייתי רוצה יותר צפופים. וזאת עבודה בשבילי לקבל את עצמי כמו שאני עם הכוחות שלי, החוזקות והחולשות שלי, ולשמוח ולהשקיע במה שאני עושה, ופחות להתעסק בהשוואות. אבל ברור לי שאותו לחץ חברתי מופעל על עוד נשים ומשפיע, בכל מיני דרכים, כמו בכל תחום אחר בחיים.

ואני חושבת שאת צודקת שאין הסתרה או טיוח מכוון. אבל מצד שני, מטבע הדברים לרוב מחצינים את החלקים היותר פוטוגניים בחיים, והקשיים והבלגן וההצפות פחות גלויים לעין חיצונית.

וגם הרבה פעמים לא מבינים כמה משהו מסויים קשה עד שלא חווים אותו, אפילו אם שומעים מבחוץ. 

בשני הכיוונים

בציבורים מסויימים ללדת יותר ובציבורים אחרים ללדת פחות.

ההבדל הוא במהות ההשפעה

בחברה הדתית (הרלוונטית) יש מינימום של 4-6

בעוד בחברה החילונית יש מקסימום של 3

בעיניי השפעה של מינימום בעייתית הרבה יותר מהשפעה של מקסימום 

באמת יש כאן מורכבות.

לכל אחד יכול להתאים מספר אחר של ילדים, והחברה יוצרת נורמה שאנשים מרגישים צורך להתיישר איתה. ולכיוון אחד יש יותר סיכוי לפגיעה בשמחה, בנחת, וברווחה הנפשית של המשפחה- שזה בעיניך גובר, ואני יכולה להבין את זה. אבל לכיוון השני יש פגיעה בערך הילודה, שזה גם בעייתי מאוד בעיני.

יש בעיה קשה של ילודה

(וזה אגב מראה שהטבע כבר לא מושך אנשים להתרבות)

בישראל אין את הבעיה הזו

אז בעיניי

כל עוד אין פה בעיה מהותית

בהסתכלות של עלות תועלת עדיף חברה שלא מעודדת ילודה מאשר זו שמעודדת (כי הרי בנושא בוער כזה

לא יהיה משהו נטרלי

תמיד החברה תתערב)

שערכים של אינדינדואליזם

ותפיסות חדשניות

שחקו את ערך הילודה והטבע

מוסד המשפחה נמחק לחלוטין כמעט

אנשים לא באמת חושבים שסביר לחיות אלורך זמן עם בן זוג קבוע

גם אני לא הייתי מביאה ילדים ככה, זה קשה מדי

זה אל אומר ש'הטבע כבר לא מושך אנשים להתרבות' זה אומר שהכל כוות עוות עד היסוד

לא כתבת פה משהו אינטימי או שגורם לאאוטינג.

החברה מאוד לא מעודדת.

חופשת לידה היא רק 3 וחצי חודשים. להאריך זה בלי משכורת.

נשים עובדות יתקשו ללכת לעבודה עם בחילות ושאר תסמיני הריון וימשיכו לעשות זאת מחוסר ברירה כי צריך משכורת...

יוקר המחיה מקשה על משפחות ברוכות ילדים.

חינוך איכותי עולה הרבה, כנ"ל צהרונים, קייטנות, חוגים.

מוצרי תינוקות בארץ מאוד יקרים.

ארוחות ליולדות ראינו כאן בפורום כמה קשה בהרבה מקומות לארגן.

הסבתות בעצמן עובדות ולא פנויות לתמוך בצורה מלאה בבנות שלהן כשהן יולדות.

ועוד ועוד.

ממש לא קל להיות כאן בארץ בהריון ואחרי לידה.

אז מה בדיוק מעודד כאן ילודה גבוהה?! שאת רואה שלשכנה שלך יש 8 ילדים ואת חושבת שאת גם צריכה/חייבת? סגרי את החלון ואל תסתכלי החוצה ותעשי מה שטוב לך.

מי שיולדת הרבה זה כי היא רוצה בזה, או שהמניעה אולי לא מנעה לה למרות שלקחה. או שאסור לה מניעה מסיבה בריאותית.

אם גם לשכנה שלה וגם לכל החברות שלה בבניין יש בדיוק אותו מספר ילדים או לפחות מעל 6 אולי כי היא בחרה לגור במקום שתואם את תפיסת עולמה ושאיפתה.

וללדת בגלל אידיאלים או הלכה או איך שתרצי לקרוא לזה, בהנחה שזה תואם לכוחות הפיזים והנפשיים של האישה ומשפחתה, אני לא רואה בזה חיסרון. מי שרןצה לחיות בעולם נטול ערכים ומשמעות ולשים רק את עצמו, רצונותיו וצרכיו במרכז ללא שום הסתכלות ערכית, אמונית, משמעותית משום סוג- מוזמן לחיות כך. אבל שיכבד את מי שבחר לחיות עם ערכים. לחיות תחת רצון ה' לא אומר שאין לי דעה או מחשבה משלי. ולא אומר שאני עושה מעצמי סמרטוט או כפופה לרצונות החברה (מי קובע מי זאת החברה?!). יש המון המון נשים ש*בחרו* במשפחה גדולה ושמחות בזה. ולא כי מישהו כפה אותן לכך.

מי שמרגישה כפייה מהחברה, שתעשה ש"ב עם עצמה למה היא מרגישה כך. (והערה אחת או שתיים מחברה בספסל בגינה או דודה באיזה מפגש משפחתי זה לא החברה. תמיד יהיו אנשים חסרי טקט)

יש המון משפחות עם פוטנציאל לגדל יותר מ3 ילדים, (חלק גם הרבה יותר מ3 ילדים), שיגדלו בשמחה, יהיו אנשים טובים שיוסיפו המון אור, יפתחו ויקדמו את העולם, ויהפכו אותו למקום טוב יותר.

לומר שעדיף שלכולם יהיו פחות ילדים, כדי שלא יהיו משפחות שיולדות יותר מדי ילדים בצורה שלא מתאימה להם, זה גם בעייתי בעיניי.

אחרי הריון או לידה ראשונה הצהירו שהיה מזעזע

לי ב"ה היה טוב למען האמת

נכון הן לא אמרו 'לא רוצה עוד ילדים' הן אמרו 'עכשו אני בהפסקה עד להודעה חדשה'

אני לא מכירה כמעט חילוניות עם ילד אחד

בטח לא 'בגלל הריון קשה'

מה מפריע לך בעצם?

מרגישה שמשהו מאד מציק לך פה.

מישהו הסתיר ממך את האמת על הריון לפני שהרית?

אני לא מכירה אישה שלא מתלוננת (אפשר גם לקרוא לזה מדווחות על קשיים במקום תלונות) על ההריונות שלה,

ולא משנה כמה קל ההריון 

גם תמצא על מה להתלונן או לספר על קשיים שיש במהלכו.

וגם נשים שעוברות הריונות זוועתיים מכל הבחינות,

בוחרות בחירה מודעת ללכת לזה שוב ושוב ושוב

כי מבחינתן המטרה מקדשת את האמצעים.

המידע נגיש וזמין

לא ראיתי מקור מידע אחד על הריון שמסתיר את נושא הבחילות.. התסמין המובהק ביותר.

את הבחילות

אבל קשה להבין מהמידע שקיים או מרוב הנשים שכבר היו בהריון

שזה יכול ללוות 24/7 9 חודשים

כפי המשפט הידוע

הריון זה לא מחלה

למרות שזה גרוע מרוב המחלות

שאינן נמשכות 9 חודשים

מידע שנפוץ? וכמה נשים עולות במשקל בהריון זה מידע שברור לך מרוב הנשים?

אף אחת לא מסתובבת עם שלט או רמקול להכריז כמה זמן לקחו לה הבחילות. דברי עם חברות על הריונית. שתפי מה אצלך. אולי גם הן ירצו לשתף ותשמעי מה קורה בסביבה שלך. אם תשאלי רופאים הם כנראה ידעו להגיד לך שהטווח הוא בלי בכלל בחילות ועד בחילות משבוע 4 ועד הלידה ואף אחריה.

ואם יגידו לך (מדפט שכמובן לא נכון) שיש רק נשים נדירות שאצלן הבחילות נמשכות כל ההריון, אבל את תגלי שאת מהנדירות האלה זה יעזור לך? ככמות הנשים שחוו הריונות כך כמות התופעות. ומה שאישה עוברת בהריון אחד ממש לא בהכרח שיהיה לה גם בהריון הבא. 

הכי גלוי שיש

כל ילדה יודעת שיש נשים עם בעיות פוריות

והמשקל הוא מאד גלוי לעין

למולם בחילות והקאות  בהריון זה די סמוי מין העין 

את לא יודעת אם ממוצע הכניסה להריון הוא חודשיים או שנה או שנה וחצי.

ומשקל ממש לא רואים. רואים בטן. את לא יודעת אם אישה עלתה 15 או 25 קילו או רק 7. יש נשים גבוהות שבקושי רואים עליהן שהן בהריון. את יודעת להגיד כמה הן עולות?

ומה לגבי ורידים? בקיצור אין סוף לדברים. ומי שרוצה לדעת היום כל המידע זמין ונגיש בשפע ברשתות. אף אחד לא מסתיר כלום. ואף אחת לא יכולה לדעת לא על עצמה ולא על אחרות איך יעבור ההריון ואיך היא תרגיש.

מה שכן אפשר לשלוח את הנשים במשפחתך, כי לפעמים יש קשר גנטי. 

כמה זמן בדיוק לוקח להיכנס להריון או כמה מישהי עלתה

להבין שכניסה להריון פירושה אפשרות משמעותית למחלה 9 חודשים

זה חשוב לדעת

מראש

להבין שלרצות הריון זה יכול להיות חודשים של אכזבה ותסכול. וזה ממש לא כל ילדה יודעת.

לדעת שהריון זה שינוי ביציבות ובמשקל וביכולת התנועה גם בלי בחילות.

בקיצור אני מנסה לומר שיש עוד הרבה דברים שלא יודעים או כן יודעים. זה חלק מהחיים. לפני שהתחתנת ידעת לפרטי פרטים מה ההשלכות? ואחרי שאת יולדת את יודעת מה ההשלכות? יש נשים שלוקח להן יותר משנה להרגיש שהן כבר לא אחרי לידה. וסובלת מהרבה דברים כולל דכאון שיכול להיות לא פחות קשה מבחילות. 

במיוחד בנושאים שמוסתרים מהעין

במיוחד בנושאים שיש אינטרס להשאיר אותם עמומים 

למי לעזאזל יש אינטרס להסתיר את המידע הזה??

מישהו מרוויח מההסתרה? (אני משערת שאת לא מתכוונת לאינטרס כלכלי של האגיס או מטרנה 😉)

החברה במדינת ישראל מעודדת ילודה

למשל אל הורות זה לא נפוץ כמו במדינות מערביות אחרות

ספציפית מגזרים מסוימים מאד מעודדים ילודה

אז השיח והמידע סביב זה מוטה וחסר

גם במגזר הכללי ובמיוחד במגזרים הדתיים הרלוונטיים

בדיוק ראיתי בטיקטוק מישהי (חילונית) בהריון ראשון מתלוננת למה 'משפיעניות' הריוניות מדברות בעיקר על הפאן ולא מדברות על הסמרטוטיות שמרגישים ועוד תופעות

קלאסי ממש

לא לטיב השואב שוטף שקנו

והקרמים שהן מורחות

וכמה הזוגיות שלהם מהממת

וגם למצב ההריונות שלהן

מי שמושפעת ממשפיענית 

גם תבזבז את כל הכסף שלה על השטויות שהן משווקות

דווקא ממש מחזקת את המחשבה שלי שאין כאן הסתרה מגמתית, אלא בכללי בחיים אנשים נוטים להראות את עצמם יפים, שמחים ומצליחים. ופחות מראים חיצונית רגעים של כאב, חולשה, סבל, בחילות- הקאות וכו'.

לא בדקתי אבל אני חושבת שגם בחברה מערבית בחו"ל רוב הנשים לא חושבות שההיריון עלול להיות 9 חו' של בחילות 24/7. 

שעוברות הריון סבבה לגמרי

יש קשיים פה ושם אבל לא סוף העולם בכלל (ואני מדברת מנסיון אישי) כך שאני חושבת שזה מאוד הגיוני שאישה תיכנס לזה בפעם הראשונה ותיקח הימור באיך היא תעבור את ההריון.

לא חייבים לשקף את כל הסיבוכים והקשיים לפני ההריון כדי שאישה לא תרגיש שנכנסה להרפתקה לא ידועה..

ככה זה בחיים

חווים ולומדים

היא בהריון וחווה זאת,יש לה אפשרות להפעיל שיקול דעת ולהחליט לגבי הפעם הבאה

וגם, יש דברים שעד שלא חווים אותם - לא יודעים אותם. כי זה שונה מאישה לאישה

כשאני הריתי לפני יותר מ8 שנים למשל, סימפ' לא היה מוכר וזה לא שיודעים למי יהיה ולמי לא. גם כשעשיתי חיפוש באינטרנט לגבי תופעות הריון לאנשים עם בעיות ספציפיות אורטופדיות כמו שיש לי, וגם כששאלתי נשים בחיים האמיתיים לא היה כתוב ונאמר לי מה מה אני אחווה. כי הן זו לא אני וזה משתנה מאחת לאחרת

הריון לא מגיע עם ספר הפעלה והוראות לכל התרחישים האפשריים והאמת שטוב שכך. גם לאותה אישה יכולה להיות חווית הריון ולידה שונה לגמרי מפעם אחת לאחרת. זה לא קשור לחברה.

אי אפשר להאשים את החברה בזה שלא שופכים החוצה מידע אישי על חוויות בהריון ואז להגיד "הריתי כך וכך פעמים והיה לי קשה,איך לא אמרו לי ש.. והחברה אשמה כי יש סביבי נשים עם 8 ילדים ונראה שלהן הכל סבבה ולי קשה אז הן אשמות ויש השתקה"

לו הייתה תופעה כזו של נשים שמאשימות את החברה בהחלטות שלהן, זה היה נראה לי מוזר מחילה. הרית פעם ופעמיים,ראית שקשה, מה החלטת להמשיך? ועוד להאשים את החברה? קחי אחריות על חייך. התבונני פנימה. היי קשובה לעצמך.

זו לא נוסחה מתמטית - תהרי, יהיה לך בחילות תשעה חודשים/ תסבלי מורידים 3 חודשים שהסתירו מאיתנו. כל אחת מקבלת חבילה אחרת לרוב ללא הכנה מראש ומי שכן חוותה כנראה מוכנה לחוות זאת שוב ואם לא אז שתחשוב על הפעם הבאה

אי אפשר לחיות באילוז' שיהיה לך הריון כמו של השכנה. מאמינה שאירי פעם פעמיים כבר קולטים שזה משו אחר,ואנחנו גם חשופים למידע רב על הריון ולידה סביבנו. זה נטו אחריות אישית בעיניי

לא יודעת אם זה בכל המגזרים ככה, אבל אני מרגישה שסביבי

אף אחד לא טרח להגיד לי גם כמה מורכב זה יכול להיות.

כמה קשה זה יכול להיות על הזוגיות.

ואגב גם לגבי גידול ילדים.

אני לקחתי על עצמי לספר לכל אישה שרק התחתנה גם את הצדדים הפחות יפים.

אבל אני גם חושבת שזה קשור לזה שהתחתנתי מוקדם וראשונה

לא היה לי חברות שילדו לפני, חברות שלי כבר הגיעו הרבה יותר מוכנות. 

מישהו מסתיר את המידע הזה???

שאלת פעם מישהי שעברה הריון עם היפרמזיס והיא אמרה לך היה לי הריון מדהים!! הרגשתי מצויין???

אולי פעם לא הנגישו את המידע

היום הכל כתוב וידוע ומסופר.

בתורה כבר כתוב בצער תלדי בנים

ידוע טוב מאוד שהריון זה דבר שמלווה בצער גדול 

אני לא רצה לספר לכל חברותיי על הקשיים הזוגיים או על מריבה שיש פה ושם, לא כי אני לא שקופה איתן או רוצה לעודד אותן להתחתן אלא פשוט כי זה עניין שלי ושל בעלי, ואננ אשתף אם ארגיש צורך לשתף

אני לא משתפת כל חברה או מישהי בסביבתי אם קל לנו או קשה לנו כלכלית כי זה עניין שלנו, והיא תצטרך להבין לבד איך היא מסתדרת כלכלית.

אותו הדבר על הריון, לידה וגידול ילדים. אני לא מסתירה מאף אחת מידע. אני פשוט משתפת במה שבא לי לשתף.

הרבה פעמים בא לי לשתף בחוכמות של הילדים, בדברים הטובים שאיתם, ולפעמים בא לי לשתף על הקושי. אגב, לרוב השיתוף על הקושי יהיה על כאלה שכבר בשלב שלי וחוות אותו כמוני פשוט כי ככה מרגיש יותר נעים

זה לא מגיע מאיזה רצון לייפות את המציאות כדי לעודד חתונות/ ילודה או משהו כזה

על שיקולים של האדם הפרטי

אלא על הנורמות כחברה

מה מקובל לומר ומה לא

בשיח של אנשי חינוך/ ציבור

או לחילופין ברשתות חברתיות 

וכשניסיתי להכין גיסות לזה שיכול להיות מורכב אחרי לידה הן קצת התעצבנו עליי, "בעזרת ה' יהיה טוב למה סתם להיכנס לדאגות"

יש נשים שחוות את הבחילות בפחות עוצמות 

אני אישית בהריון החמישי שלי כמעט ולא היו לי בחילות

לעומת זאת הריונות קודמים

בחילות נוראיות כל שעות היממה

זה לא דבר חריג.

וגם זה שזה עובר בשליש השני לא עובד אצלי...

תודה לה'

אין לי מה לומר חוצמזה שזה מכווץ את הרחם וזה בריא מאד.

ומזל טוב!!

אולי יש משהו אחר שמציק לו?

נכון לא הגיוני שהוא יהיה רעב עכשיו אחרי 40 דקות הנקה?

מה יכול להיות הפיתרון לבכי הזה?

שכל הזמן ינק, כשהבאתי מטרנה של בית החולים היו רגועים יותר וישנו יותר. (קודם מניקה, ואז מביאה בקבוק מוכן של בית חולים שישלים כמה שצריך, העיקר שאהייה רגועה.
לאט עם הזמן הייתי מפחיתה בקבוקים בבית...
 

מחר כבר יהיה חלב רגיל אז אולי יפתח פערים.

לבנתיים שמשהו ישגיח עלייך ותניקי בשכיבה איתו וכך תוכלי לישון/לנוח.

אחות אחת יצאה לידי חובה ואמרה שלפי כללי בית החולים היא מחויבת להגיד לי שזה לא בטיחותי אבל גם הוסיבה שהיא בבית מניקה ככה

אז אמרתי לה שלפי כללי הנימוס אני אומרת  תודה והמשכתי

אולי זה קשור גם שאני בביות במחלקה שהיא לא ביות. (היה עומס מטורף אז שמו אותי איפה שהיה מקום) 

קטעים שזה הר הצופים, אני חשבתי ללדת שם גם (עוד לפני ההודעה שכתבתי פה )...

אני אנצל"ש רגע ואם יש לך כוח אז לכתוב אז אשמח לשמוע איזה יתרונות וחסרונות את רואה שם?

תרגישי בנוח לא לענות, בכל זאת את אחרי לידה. אבל אם יש לך כוח לפרט אז אשמח ממש.

יתרונות- צוות נחמד מאוד גם בלידה וגם באשפוז.

נתנו לי לישון עם התינוק

משתדלים להתחשב בהעדפות שלך בחדרים (כשאין עומס)

חסרונות-

היה פה עומס מטורף כשילדתי, קיבלתי מיטה במסדרון, בהמשך כבר לא היה מיטות במסדרון ושמו יולדות במחלקת נשים כשהתינוק בתינוקיה (הבדל של שלוש קומות!).

אוכל לא כזה טעים.

תחושה של חוסר יעילות במיון יולדות אבל בטח זה קשור לעומס.

לפי התנאים וההעדפות של היולדת, לפי הצוות הספציפי וכו'.

זאת לא לידה ראשונה שלי כאן והלידות היו שונות ממש אבל בכל בית חולים שהוא הן היו שונות...

שלא יכעסו עלייך כי עלי תמיד צעקו...

אם הוא יסכים לקחת מוצץ זה יכול להיות הפתרון

ולביינתים, הרבה כוחות! לא קל

תניחי על הכתף ותטפחי, אולי זה מה שמציק והוא מבקש לינוק עוד כי זה מרגיע

אצלי גם ככה, מהלילה השני בערך לא יורדים ממני לרגע עד שחוזרים הביתה (וישנים בנסיעה הארוכה חח)

ממש קשוח, אם יש אפשרות למלווה שיעזור אז מצוין, ובכל מקרה-זו מן קפיצת גדילה כזו, זה עובר

אצל האחרון שלי אחכ הקפיצות גדילה הבאות לא הורגשו, אולי כי החלב הגיע יפה בגלל היומיים האלו...

בבית יהיה הרבה יותר נוח מן הסתם

בהצלחה וגידול קל ונעים!!

אני מבינה שהוא בן יומיים?

זה היום הקשוח שהם בוכים הרבה. מוכר מאוד.

אצלי בשלב הזה השכבתי לשינה על הבטן ועזר.

ואם לא, אז באמת לתת לי לינוק כמה שצריך. זה יתאזן. הוא רק נולד. הוא צריך להרגיש אותך ולהתרגל לעולם.

ולגבי גודש- אני יודעת שהדעה הרווחת היא נגד, אבל אני ראיתי על עצמי יותר מפעם אחת שכן עוזר לי לשאוב בימים של הגודש. לא מרוקנת את השד, אבל כן שואבת להקלה. זה לא גורם לייצור חלב מוגבר בהמשך. ומאוד עוזר לכאבים. 

לק"י

מאתגר.

את לוקחת משככי כאבים? ההתכווצויות בהתחלה זה לפעמים כמו צירים במינון נמוך.

מעיד על שגשוג.

את לא אמורה לטפל בגדולים שלך בשבוע הראשון בכלל.

והכל משתנה כל הזמן עם ניו בורן

זה ישתפר, מבטיחה לך!

ובינתיים תקפידי ממש למרוח לנסינו מתי שרק אפשר, זה יפחית את הסיכוי לפצעים

לק"י

הבן שלי בכה הרבה אחרי הלידה כי רצה להיות צמוד אלי. הוא היה אמור להיות בפוטו, אז זה היה פחות אפשרי (וגם אני הייתי צריכה קצת לישון).

וגם בקבוק תמ"ל לא גרם לו לישון יותר מידי.... כך שזה לא תמיד עוזר.

(ונתתי לו לא כי חשבתי שזה יעזור).

כדי שייכנס החלב. אצלי כולם היו ככה בלילה השני אחרי הלידה- אני כבר מראש יודעת שזה לילה שאני לא ישנה בו....

וקחי משככי כאבים!!! אחרת זה כאבי תופת!!

ממש קשה לבוא בכזו חוויה.

י שאפשרות להמזין אתם כדי שתתראו בכל זאת?

אני מסתכלת על חמותי בבריאות ע ד 120 נשה

מאד אוהבת לארח

וגם אסור להביא כלום

התעייפה בשנה האחרונה ובלתי נמנע ששינוי יקרה בקרוב

)מחכה שייפול לה האסימון האמת כי עד כה הצעותיי נענו בשלילה(

אני גם כזאת כשמארחת, אסור להביא כלום ואני אוהבת לפנק את המתארחים.
הייתי גם רוצה להרגיש ככה פעם. 
אולי רק בית מלון ...חחח

אני בשלב אחר בחיים אבל עוד זוכרת שבקשו לבוא לסבתא שלי בלי להודיע הרבה מראש.

כי אחרת היא היתה מתכוננת ומתישה את עצמה.

זה מאמץ גדול לנסוע משפחתית לארוח קצר אבל אולי לפחות תצאו בטעם של עוד? כמו התקווה שלך בסוף...

זה באמת המון זמן…

כואב לקרוא אותך, מצד שני זה באמת קשה לארח משפחה גדולה. למה לא להפגש לאורך השנה לכמה שעות במקום שבת שלמה? למשל הדלקת נרות משותפת, ארוחה בסוכה, פיקניק בטבע בחול המועד פסח. גם אם גרים רחוק אפשר לנצל חופשים או להפגש באמצע הדרך.

אפשרות נוספת- להזמין אליכם לשבת.

אם אזמין במקום שבת את עצמנו להדלקת נרות, זה לא יעזור עדיין יש ילדים ובלאגן וצריך לבשל.
ואלינו לא יבואו.
רק בקיץ אם כבר, (אצל אף אח לא מתארחים, אנחנו לא חריגים בזה)

להזמין אותם אליכם זה לא אופציה?

גם סבא וסבתא שלי כבר מבוגרים מכדי לארח את הילדים הנשואים ופחות בקטע להתארח מלבד אצל הבת שגרה לידם ויכולים להגיע לסעודה ולחזור לבית.

מבאס בשביל האחים הצעירים של אמא שלי שפחות הרוויחו שנות אירוח🥲

אבל בתכלס זה מה יש והם קופצים אחת לכמה זמן לביקור אמצ"ש או שקופצים אליהם..

בסוף זה עצוב שלא מתראים כל כך הרבה זמן.

ממש מקווה בשבילכם שהם כן מארחים בשמחה, פשוט מעדיפים תדירות רחוקה 

תחושה ממש לא נעימה להתארח ככה..

אני חושבת שהכי משמעותי זה שני דברים - עזרה ושקט.

את אומרת שהגדולים כבר עוזרים, וזה המון. הייתי עושה להם שיחה קצרה ומשקפת להם שסבא וסבתא מבוגרים, ואת יודעת שהם תמיד עוזרים אז גם חשוב לך להודות ולהגיד שאת רואה ומעריכה, וגם לחזק אותם להתמיד כי באמת זה לא קל לארח.

אני לא חושבת שזה חייב להיות מבאס עבורם, תלוי באיזה טון הדברים נאמרים.

לגבי הקטנים בעיקר לדאוג שלא יעשו הרבה מדי רעש, שמשחקים יאספו וכו. אפשר גם למנות נגיד "משמרות" של שני מבוגרים כל פעם מביניכם ההורים והילדים הגדולים שידאגו למנן את הרעש, לפתור ריבים, לדאוג לבלגן וכו.

דבר שני יכול להיות שבאמת קשה להם לארח והכל, וזה לא אומר שהם לא אוהבים לארח אתכם. זה פשוט גם קשה, אבל לא בהכרח שזה הטעם היחיד שנשאר להם.

ודבר אחרון אם את מרגישה שזה ארוך להם מדי ובסוף השבת הם מחכים שתלכו - לדאוג לעשות ביקורים קצרים, לא שבתות. בחנוכה לדאוג לשריין יום להגיע אליהם, מדי פעם לקבוע ארוחת ערב מיוחדת או ביום שישי ארוך לנסוע במיוחד לבלות בוקר וללכת. וגם אפשר לבוא מדי פעם בהרכב חלקי, זה מקל משמעותית. אנחנו גם משפחה גדולה, לפעמים היינו מתחלקים נגיד - ילד גדול עם ילד קטן נוסעים לבקר, ואחרי כמה ימים עוד ילד גדול עם קטן. לפעמים ההורים עם הקטנים ובזמן אחר הגדולים באים עצמאית, או פעם אחת הורה אחד רק עם הבנים/רק עם הבנות. בגיל מסויים של סבא וסבתא ובגדלי משפחה מסוימים זה כבר באמת נהיה קשה, וביקורים קצרים מאד מקלים גם על האירוח עצמו, גם על ההכנות, וגם לא הופכים למועקה באמצע הענין.

אם חשוב לכם לבוא בהרכב מלא לשבת, אפשר גם למצוא דירה באזור לישון בה ולבוא רק לארוחות, ככה שיש להם גם מרחב פרטי בין לבין

סבא וסבתא זה הכי קרוב שיש אחרי הורים ואחים. אין שום סיבה להפגש רק פעם בשנה.

תרגישי בנוח, אתם לא איזה אורחים שהגיעו מהרחוב, זה סבא וסבתא ונכדים. ועוד הבאת איתך חצי מהשבת.

אם עושים לך פרצופים שאין כח בלאגן, זה עניין שלה עם עצמה. זה הנכדים שלה, זה הילד/ה שלה, זה מי שהיא הביאה לעולם. אל תנסי לרצות יותר מידי, זה מעייף ומביא לתסכול וכעס עליה. תביני שזה הסבתא וזה הנכדים ובחירה שלה בלבד אם להנות מהם או לסבול מהם ואם היא בחרה בסבל זה עניין שלה ובעיה שלה. 

הם גם שמחים מאוד לארח אתכם ולפגוש אתכם, וזה גם קשה להם. וזה לא סותר.

נגיד - לארגן בר מצווה לילד שלך זה כיף או קשה? ברור שזה קשה ומטריח, אבל זה גם משמח ומספק כי יש פה אירוע מרגש שאנחנו רוצים לחגוג אותו בצורה הראויה.

אז גם אירוח יכול להיות כך.

יכולה לומר לך על חמותי שכבר מזמן לא אירחה אותנו בשבת כי זה באמת כבר יותר מדי (היא קרובה לגיל 80), אבל היא כן מארחת אותנו לפעמים באמצע שבוע וטורחת המון לפני והרבה אחרי (והיא לא מרשה לנו לעשות כלום, בקושי שנאמר תודה היא מוכנה), וברור לנו שזה מתיש אותה מאוד (ולכן לא נעשה את זה הרבה, אלא נזמין אותם אלינו לזמנים קצרים), אבל היא גם נהנית מזה מאוד ומוכנה "להקריב" בשביל השמחה שלה לראות אותנו.

גם ההורים שלי - בשנים האחרונות כמעט לא הגענו אליהם בהרכב מלא לשבת (אף שהם צעירים יותר), ובכל זאת בשבת הקודמת הם אירחו את כל הילדים שלנו כדי שנוכל לצאת לנופש.

זה היה להם קל? לא כל כך... (הם הודו בזה במנות קצובות🤭) אבל בנוסף לזה שאחותי הקטנה והבת הבכורה שלנו התגייסו לגמרי לעזרה - הם פשוט החליטו לעשות את המאמץ כדי לעזור לנו וכדי ליהנות מהנכדים כמה שאפשר.

אני מתפללת שגם אנחנו נהיה מסוגלים לנהוג כמו ההורים שלנו, אף שאני יודעת שזה יהיה קשה.

כי באמת, עם כל הקושי, חשוב לנו לשמור על המשפחה שלנו וליהנות בחברתה...

אז לא כתבתי לך עצות פרקטיות, אבל אולי רק קצת שינוי בחשיבה...❤️

ההחלטה אם להזמין או לא היא שלהם

ואם הזמינו- אז אתם רצויים

וכן. את יכולה להקל ככל יכולתך

אבל אם הם לא נהנים מנכחותכם- זה לא בשליטתך

אני כן יכולה להגידהשמגיעהגיל שהכל קשה

קשה לארח

קשה להתארח

ובאופן כללי קשה להנות

זה גיל שמספיק לבוא אחהצ לשעה

לתת חיבוק, נשיקה

וללכת

(קודם לזה השלב של לבוא עם מגש פיצה לא. ערב ולהשאיר מסודר כשיוצאים... אבל כאמור- מגיעהשלב שגם זה לא)

ולכל הנל לא יעזור אם מדובר באופי "פולני"

שמותר שיהיה להם קשה

זה באמת קשה לארח,

קשה זה לא רע.

עדיף לעבוד קשה ולהרוויח מפגש וקשר

מאשר לנוח ולא להפגש.

כל עוד הם מציעים - זה טוב

גם בשבילם!

תשאירי להם את האחריות למנן את זה בשביל עצמם.

להתארח שבת שלמה

וגם אם מתארחים זה לא צריך להיות מושלם

אנחנו כבר הרבה שנים לא מתארחים שבתות

באים לביקור קצר בחופשות ומתראים באירועים

פגישות קצרות ולעניין

וגם הן לא הנאה צרופה 

זה באמת מאכזב. אין לי טיפים מעשיים. אני כן חושבת שכדאי לשים על השולחן את החלום - שיהיה כיף לארח אתכם, שיתגעגעו וירצו שתבואו כל הזמן.

וליד לשים את המציאות - ב"ה משפחה גדולה ומלאת שמחת חיים. שקשה לארח אותה.

ולהתאבל קצת על החלום ושברו, ולקבל את המציאות בהכרה והבנה שזה מה שהשם נתן לנו וזה הכי טוב לנו.

1. להביא מעילים וביגוד חם ולצאת לטיול משפחתי בשבת בצהריים אחרי הארוחה או לפניה... יתן להם ולכם ספייס ואפשרות להתאוורר

2. תיאום ציפיות לפני הילדים

כמה שיותר תדברי איתי מראש ייקל עלייך בזמן הביקור..

3. לשחרר קצת..

בסוף יש מה שביכולתך להשפיע ויש מה שלא

ובכל מקרה אי אפשר להיות מלאכים,

אז תעשי מה שביכולתך והשאר קצת לשחרר

אם תהיי בסבל ועל קוצים כל השבת זה גם מאודדדד מתיש נפשית, מאוד, וגם יוצר תוצאה הפוכה- יקשה עלייך לנהל את זה ולהעביר את השבת במקסימום רוגע וטוב...

4. תביאי לך פינוקים

זה סיטואציה מורכבת ותביאי לך מתדלקים שונים לזמנים שונים

אגב אפשר להביא גם מתדלקים לילדים ומתחלקים לסבא וסבתא/דודים..

אם זה פעם בשנה אז זה הוצאה חדפ והייתי משחררת ומוציאה סכום משמעותי העיקר לעשות מה שביכולתך כדי שיעבור בטוב...

ודבר אחרון- חיבוק גדול ובהצלחה!!!!

ככה יש את החוויה של שבת אצל סבא וסבתא

אבל הרבה יותר קל ועם צומי יותר ממוקד.

וגם אם יש לכם הזדמנות של שבת יותר מצומצמת, ש2-3 מהגדולים לא איתכם בשבת, אולי זה גם פחות כבד.

וגם, מצטרפת שמפגשים באמצע השבוע יכולים להיות מאוד משמעותיים.

חיבוק 🤍

זוכרת ששאלת על זה באה"ה

וצריך להעריך את המאמץ שהם מארחים בשביל הקשד, ולא לנסות שזה יבוא "טבעי"

יש גיל שכל מה שעושים בו זה לקטר..

זוכרת את סבתא שלי יושבת עם השכנות המבוגרות מתחת לבניין

וכל השיחה שלהם זה רק קיטורים על כל העולם..

אני חושבת שבמוצש הם מתבאסים שאתם הולכים מבחינת הקשר, ושמחים שטכנית יוקל להם, החיים מורכבים וזה בסדר.

להיות איתה❤️

האם זו תחושה שמוכרת לך בחיים? שלא באמת רוצים אותך אלא כדי לצאת ידי חובה/שהנוכחות שלך מעיקה או לא רצויה?

הרבה פעמים זה יושב על מקום כזה, ויש בזה גם נבואה שמגשימה את עצמה.

תחבקי את עצמך על ההרגשה הכואבת הזו.

ותתפללי שתרגישו את וילדייך אהובים רצויים ומקובלים❤️

תודה לכן, סליחה שלא הגבתי לכל אחת אישית
כתבתן דברים מעניינים ומעלים מחשבה
רק אומר שהסבא והסבתא לא כאלה זקנים...אחרת היינו יותר מבינים כנראה
ואין אפשרות אמצע שבוע וכדומה שהרבה מהממות פה הציעו, לא אפרט.
לקחתי לתשומת ליבי מה שמישהי כתבה שעם הגיל פחות מתלהבים, פחות מתרגשים. כנראה זו גם הנקודה, פחות מתרגשים ומתגעגעים בבואנו...
ואני מרגישה רצויה במקומות אחרים... שאלו פה.
תודה לכולן.
אנחנו נהנה בשבת מאוד, מה האחרים? לא יודעת.

מנהלת שלא מספיק חכמה לשמר את המורים שלה עד סוף שנה- את לא חייבת לה כלום

יש חוק

ועם הודעה מוקדמת- את יכולה להתפטר

אם זה חכם? לא יודעת להגיד

בטוח שלא אם אין לך אלטרנטיבה ביד

לגבי הכיתה הבעיתית

מה את מצפה שיעשו? יש מורות שכן מצליחות להחזיק את הכיתה הזאת?

בכנות?

בהינתן זה שהכיתה הזאת היא עובדה קיימת

אני מבינה את המנהלת שמחפשת מורה שכן מצליחה להתמודד איתן

וכן מורה שיש לה כימיה עם המחנכת

זה לא סותר את העובדה שכנראה ישדם תהליך עומק שצריך לעבור

ובשבילך הייתי מנסה לתפוס מורה שכן מצליחה ולשאוב ממנה טיפים

והיא מתחמקת ממני..

ובאמת שניסיתי להבין אם הכל בסדר, אם יש מה לשפר,

שהרגשתי שמשהו השתנה..

ופתאום הפצצה הזאת..

תמיד ב3 שנים הראשונות אין קהיעות ומודיעים באופן רשמי שאין שעות.

מעבר לזה- ממש לא יפה שלה!

אבל עכשיו יש לך עבודה פנימית מול עצמך ומול הקב"ה.

תדמייני כמה הוא מחמיא לך, מפרגן לך, רואה את השקעתך

בד"כ מנהלים עדיין לא יודעים מה יהיו השיבוצים בשנה הבאה, והיא צודקת שיש לה מחוייבות (חוקית וטכנית) למורות עם הקביעות,

לי נשמע שהיא רצתה להכין את הקרקע שלא תצפי. אולי הבינה מהשאלה שלך שלשם את חותרת, אז היא מיהרה לומר שאין לה מחויבות אליך.

לדעתי בשלב הנוכחי של השנה היא אפילו לא שאלה את המורים הקבועים מה הם מתכננים לשנה הבאה. רק אחרי שהיא תתחיל שיבוצים היא תראה אם נשארו לה תקנים פנויים בשבילך. הרבה פעמים מורים מבוגרים רוצים להוריד קצת שעות, ואז השעות האלו מתפנות למורים חדשים.

אפשר לסיים שיחה בטוב..

יש אנשים שפחות יש להם את זה ביחסי אנוש ובפרגון.

יכול גם להיות שהיא נלחצה מהשאלה ומהכיוון שאליו השיחה זרמה.

זה לא אומר שלא יהיו שעות להביא לך, אבל לא הייתי נשארת במקום שזה היחס של המנהלת

(למרות שאני כן נשארתי במקום כזה, אבל ירדתי מחינוך וידעתי שברגע שעוברת להיות מקצועית אני לא מעניינת את המנהל הכללי אלא רק את מנהלות החטיבה והתיכון אז זה היה לי בסדר)

ואם כן הייתי באה לה בטוב היא היתה מוצאת את הדרך להשאיר אותי

ןהיא מצפה שתסתדרי עם ט' י'.

ואז מה?

בעולם העבודה יש אנשים שלא תבואי להם בטוב, והם לא כ''כ יטרחו להסתיר את זה.

בד''כ אומר על מידות לא מתוקנות שלהם. ולא על משהו שאת עשית.

אפשר לעזוב או לזכור שהיא חלק אחד מ פאזל ויש דברים/ אנשים אחרים טובים

אולי הדרך שזה נאמר לא הייתה נעימה אבל נשמע שתפסת אותה לא מוכנה באיזה שיחת מסדרון.

בהצלחה עכשיו ובהמשך

ממש עצוב שזו החוויה של מורה חדשה

אחר כך מתפלאים שאין מורים

ממליצה לך לחפש מקום אחר שבו באמת זקוקים למורים ובאים לקראתם כדי לשמר אותם. אני עברתי לעבוד בפריפריה וההבדל ביחס הוא שמים וארץ

חיבוקים

אם את מלמדת בבית ספר דתי ובאזור שיש בו יחסית הרבה מורים (למרות שגם במקומות כאלו כבר מתחיל להיות חוסר..) אז כן יכול להיות שאין מספיק שעות באמת לשנה הבאה. כמו שכתבו לך היא מחויבת קודם למורות הותיקות והיא לא תרצה להתחייב עד שהיא באמת ממלאת את מכסת השעות שלהן .. זה נשמע שזה מבאס אותך וזה הגיוני מאוד כי כבר נכנסת למקום וזה מבאס להתחיל מחדש

אבל אני הייתי ממליצה לך ללכת למקום שמעריך ולא נותן לך הרגשה שעושים לך טובה .. אני מצאתי את זה בבית ספר לא דתי אחרי חוויות שליליות בבתי ספר לא דתיים ואני מרוצה. 

בהתחלה גם מקבלים מכתב פיטורים בסוף השנה. שלא תופתעי פשוט.

וחיבוק על התחושה הלא נעימה!

היא לא התכוונה שאין מצב שתמשיכי כי היא בעצמה עדין לא יודעת

היא התכוונה להזכיא לך שבגלח שאין קביעות היא לא חייבת לך כלופ ושלא תבני על זה.

בעז"ה את תצליחי והיא תשאיר אותך. וחיבוק עח החוויה הלא נעימב

הביאו לך כיתה רשה, אני חושבת שזה אתגר די מצוי בהוראה

במיוחד שיש מורות אחרות כן מסתדרות.

אם לא מדובר באתגר קיצוני יותא דופן,

אפשר להסתכל על הסיטואציה כניסוי מעבדה.

את יכולה להחליט שאת נענית לאתגר בשתי ידיים ולוקחת אחריות מלאה לנסות ליצור שינוי עד סוף שנה.

את יכולה לחפש מורה מנטורית מוכשרת מאוד למפגשים שבועיים בתשלום (כמו שיעור פרטי לכל דבר)

ואולי גם לשלב התייעצות עם בינה מלאכותית (כמובן תוך שמישהו מנוסה עושה ריביו על התשובה)

אולי אפשר להכניס את המנטורית לצפות בך בשיעור.

אני חושבת שאת ה"לא" כמעט יש לך, אבל יש לך גם הזדמנות של יותר מחצי שנה לקחת את האתגר הזה בשתי ידיים ולנסות לפצח אותו.

אם תצליחי זה ישפיע בשני מישורים:

1. בדימוי העצמי שלך, את תהיי בטוחה ביכולת שלך לפצח אתגרים ולהתמודד עם סוגיות מורכבות

2. זה ישפיע על מה שחושבים עלייך המנהלת והמורות האחרות. דווקא בגלל שאת כרגע במצב של אנדרדוג, יש לך הזדמנות לתת בראש ולהפתיע את כולם בסיבוב.

זה ימצב אותך גם בעיני אחרים כמו מישהי שהצליחה לפרוץ קדימה ויעזור לך להתקדם בעתיד.

אם תנסי ולא תצליחי זה גם יעזור לך בשני מישורים:

1. מול עצמך לחשוב מה האופק התעסוקתי שמתאים לך

2. מול האחרים שיבינו שאת לא פראיירית וגם כשהכל נראה אבוד את לא מתייאשת, ולכן גם במצב של תוצאת נכשל, זה עדיין מעיד על האופי וגידה כלפי אתגרים. אז אולי מול אתגרים שיותר מתאימים לך, ימליצו עלייך בכל זאת.

אני לא יודעת אם הכלים שציינתי רלוונטים כי אני לא באה מתחום ההוראה. אבל פחות משנה מה הכלים הפרקטיים שתבחרי לשים עליהם את הזיטונים שלך, יותר חשוב מה הגישה שאת באה איתה אחרי חנוכה בע"ה.

ועוד מילה, מקווה שמותר לי למרות שאני לא מהתחום, לדעתי כלים של תקשורת מקרבת יכולים לסייע לך לחשוב איך לרתום את הבנות ואיך ליצור שיתוף פעולה.

מחנכת וטלפונים להורים אני לא חושבת שזה מה שיגרום לבנות לשנות את ההתנהגות שלהם.

בטח לא כשיש כאן מרכיב חזק של לחץ חברתי.

צריך להבין את המניע שלהם ולהתאים את התגובה למה שיעורר בהם מוטיבציה.

את דרך החשיבה הזו לומדים בתקשורת מקרבת, לומדים לדייק את תהליך התקשורת וככה לומדים לדייק את התגובות, מה שמביא לשיתוף פעולה.

(לומדים את זה גם במשא ומתן, בעצם בכל דינמיקת תקשורת אם רוצים להשפיע על הצד השני, תקשורת מקרבת ממש יעילה לזה)

אם תרצי אני יכולה לנסות לנתח את הסיטואציה שכתבת בכלים של תקשורת מקרבת עם צאט gpt

כדי להדגים מעט את הגישה.

אני גם לא בתחום ההוראה, אבל לבעלי יש התמודדות קצת דומה.

מלמד בישיבה תיכונית בשעות אחהצ, מקצוע בלי בגרות. התלמידים לא נכנסים אליו לשיעור. מה הסיבה? לכאורה כי אין אכיפה וענישה, לא ישפיע עליהם לעתיד, יש מגרש כדורסל בחוץ וסמארטפון מוחבא בחדר, ושעות אחהצ קשות ללמידה.

את חושבת שתקשורת מקרבת יכולה איכשהו לעזור פה? ממש לא הצלחנו לחשוב על שיטה שיכולה לגרום להם להגיע. (ברמה שיש חבר'ה שהוא לא מכיר, זה לא שבדקו וראו שמשעמם או משהו).

הוא קיבל שמינית אז הם עושים מה שבא להם.

בכל שכבה אין נוכחות מלאה

אני זוכרת היום איך התנהגתי בשיעורים בשעות הצהריים המאוחרות בגילאי תיכון.

וואלה, מסמיקה מבושה.

וזה לאו דווקא מורות משעממות.

היתה מורה אחת שנלחמה בזה בגדול, בחוסר בושה עם ממתקים וענינים ואמצעי המחשה אז היינו בפנים. להגיד שהיינו בענינים? פחות.

שאר המורות העדיפו שנשאר בחוץ ולא יצטרכו להאבק בנו בקולן

ואין אכיפה על הברזות

אז איזו סיבה יש לנער להיכנס לשיעור???

התשובה נמצאת אצל השואל, צורת השאלה משפיעה על צורת החשיבה ומכאן גם לפתרון.

לפעמים אין פתרון כי השאלה לא נכונה, וזו גם תשובה.

למשל אני רוצה לגרום לשכן שלי להביא לי 100 שקל, אני שואלת את עצמי איך אני גורמת לו לשלם לי 100 שקל, מגיעה למסקנה ששום דבר לא יניע אותו ללם לי 100 שקל, וזו גם תשובה להבין שהוא לא ישלם לי את זה מאשר להמשיך לנסות שוב וושב בדרכים ששמיחא לא מקדמות.

בהקשר של השאלה שלך אולי באמת אין סיבה שילדים לא יכנסו לשיעור שאין בו שום תועלת עבורם, וזה גם בסדר להבין שזה לא יקרה.

אז לכן בכל מקרה שווה לנסות.

להלן **תוכנית פעולה למורה בכיתה י"ב**, המבוססת על **גישת תקשורת מקרבת (NVC)**, המותאמת למצב שבו *אין בגרות במקצוע ואין אכיפת נוכחות*, והתלמידים פשוט אינם נכנסים לשיעור.

התוכנית כתובה בנוסח רגוע, ממוקד ובהיר – ומתאימה לשימוש כמסמך עבודה למורה.

---

# 📘 תוכנית פעולה למורה: חיזוק נוכחות והשתתפות בשיעורים

### על בסיס גישת תקשורת מקרבת (NVC)

---

## 1. שלב א: איסוף נתונים והבנת המציאות

מטרת השלב היא להבין *מה באמת קורה*, לפני שמנסים לשנות.

### 1.1 תצפית נקייה (Observation)

* לזהות *מתי* ניכרת היעדרות משמעותית (תחילת יום? סוף יום? ימים מסוימים?).

* לשים לב אילו תלמידים מגיעים באופן חלקי ואילו כמעט לא.

* לשים לב האם מי שנכנס נראה מחובר או אדיש.

* להימנע מפרשנות. רק תיאור:

 * “בשבועיים האחרונים נכנסו בין 3 ל-6 תלמידים משכבת י"ב מתוך 28”.

### 1.2 בדיקה לא שיפוטית מול התלמידים

במפגש קצר, אישי או קבוצתי (לא מוכרח להיות פרונטלי):

* לשאול בשקט, ללא ביקורת:

 * “אני שם לב שרבים לא נכנסים לשיעור. חשוב לי להבין מה קורה. מה הצורך שלכם שלא מקבל מענה כרגע?”

* לא להתגונן, לא להאשים. רק להבין.

---

## 2. שלב ב: זיהוי רגשות וצרכים – שלך ושל התלמידים

המטרה: ליצור שפה משותפת שמבוססת על אנושיות ולא על כוח.

### 2.1 זיהוי הרגשות שלך (Feeling)

* “אני מרגיש תסכול ועצבות כשהכיתה ריקה.”

* “אני מרגיש חוסר בהירות ביחס למה כן חשוב לכם כעת.”

### 2.2 זיהוי הצרכים שלך (Needs)

* צורך בקשר ושיתוף פעולה.

* צורך במשמעות – שהשיעור ייחווה כמועיל.

* צורך בכבוד הדדי.

* צורך ביציבות מסוימת בעבודה.

### 2.3 איתור צרכי התלמידים

בדרך כלל בכיתה י"ב ללא בגרות:

* צורך במשמעות (“למה לי לבוא?”).

* צורך בחופש ובחירה.

* צורך במנוחה ובהפחתת עומס.

* צורך בקשר חברתי.

* צורך בתוכן שמדבר לעולמם.

לאחר שמכירים בצרכים – קל יותר לבנות פתרונות משותפים.

---

## 3. שלב ג: יצירת דיאלוג מחודש עם הכיתה

המטרה: לבנות מחדש הסכמה פנימית ולא כפויה.

### 3.1 פתיחת שיחה כיתתית בסגנון תקשורת מקרבת

דוגמה לפתיחה:

> “אני שם לב שבשבועות האחרונים רובכם לא נכנסים לשיעור. אני מרגיש תסכול וחוסר בהירות, כי חשוב לי שהשיעורים שלנו יהיו משמעותיים ומחוברים למה שאתם צריכים בכיתה י"ב. אני מאוד רוצה להבין מה יאפשר לכם להגיע ולקבל ערך מהשיעור. תוכלו לשתף אותי?”

### 3.2 הקשבה אמפתית

* להחזיר במילים את מה שהם אומרים:

 * “אתם רוצים שיעור קצר יותר”

 * “חשוב לכם שהחומר יהיה יותר מעשי”

 * “אתם מרגישים עומס בשעות הבוקר”

* לא לבטל שום דבר, גם אם לא מקבלים אותו כרגע.

---

## 4. שלב ד: בניית חוזה כיתתי משותף

מכיוון שאין כפייה – חייבת להיות *בחירה*.

### 4.1 הגדרת מטרת השיעורים מחדש

* להסביר מה הערך של הקורס לחיים האמיתיים (מיומנויות, חשיבה, הכנה לבגרויות אחרות, מיומנויות למאה ה-21, פרויקטים).

* לבקש מהתלמידים להגדיר גם מה הם רוצים.

### 4.2 יצירת הסכמה על מבנה השיעור

למשל:

* שיעורים קצרים יותר.

* יותר למידה עצמאית/פרויקטים.

* אפשרות לבחור נושא מתוך רשימה.

* תפקידים לתלמידים.

* שיעור פעם בשבוע שמוקדש ל“מיני־סדנה שאחד מהם בוחר”.

### 4.3 ניסוח הסכמה פשוטה

מסמך קצר:

* “המורה מתחייב ל… (רלוונטיות, קיצור, בחירה)”

* “התלמידים מתחייבים ל… (נוכחות בכדי שהשיעור יתקיים, השתתפות בפרויקט, תגובה בסקרים וכו’)”

חשוב שהחוזה יהיה בחירה ולא דרישה.

---

## 5. שלב ה: שינוי פדגוגי בהתאם לצרכים

החלק המעשי בתוכנית.

### 5.1 הגברת רלוונטיות

* לשלב דוגמאות מחיי היומיום.

* לפתוח כל שיעור בשאלה: “איך זה קשור אליי?”

* ליצור פרויקט גמר מגניב שמעניין אותם.

### 5.2 מתן בחירה

* נושא לעבודה אישית או קבוצתית.

* אופן ההגשה: וידאו, מצגת, פרויקט יצירתי.

* לאפשר תנועה – חלק מהשיעור בשולחנות עבודה.

### 5.3 בניית שגרה כיתתית חיובית

* 3 דקות פתיחה של “מה חדש?”

* מחוות קטנות שמחברות: מוזיקה בכניסה, משפט השראה, הומור.

---

## 6. שלב ו: מעקב, התאמה ותקשורת רציפה

### 6.1 בדיקה אחרי שבועיים

* “האם המבנה החדש עוזר לכם?”

* “מה לשמר ומה לשנות?”

### 6.2 שיחות אישיות עם תלמידים שלא מגיעים

ב-NVC:

> “שמת לב שלא היית בשלושת השבועות האחרונים. אני דואג כי חשוב לי שתפיק ערך מהקורס. יש משהו שיעזור לך להרגיש יותר שמתאים לך לבוא?”

### 6.3 שמירה על יחס לא שיפוטי

המפתח: עקביות ועדינות, בלי כעס.

---

## 7. שלב ז: פעולות העוטפות את התהליך

* שיתוף ההנהלה בתהליך בלבד לצורך תמיכה, לא כדי לכפות על התלמידים.

* גיוס “מנהיגות כיתה” לשיתוף פעולה.

* שימוש בכלים דיגיטליים להנעת נוכחות: סקרים, בחירת נושא לשיעור הבא, אתגר שבועי.

---

# ✨ סיכום: מה העיקר בגישת תקשורת מקרבת?

* ציון *תצפית* ללא פרשנות.

* זיהוי רגשות וצרכים שלך.

* הכרה בצרכים של התלמידים.

* בקשה ולא דרישה: בניית פתרון יחד.

* שמירה על כבוד, בחירה 

כי זה מה שלדעתי כי עוזר לדייק:

להלן **הרחבה מעמיקה וברורה** על *זיהוי הצרכים של התלמידים* בגישת תקשורת מקרבת, מותאמת במיוחד לכיתה י"ב שבה אין בגרות במקצוע ואין אכיפת נוכחות.

ההסבר בנוי כך שיוכל לשמש כלי עבודה למורה המבקש להבין מה מניע את התלמידים, וכיצד לתרגם זאת לפעולות בשטח.

---

# 🎯 זיהוי הצרכים של התלמידים – הרחבה על פי גישת תקשורת מקרבת

ב-NVC הנחת היסוד היא: **כל התנהגות של תלמיד (כולל היעדרות משיעור) נובעת מצורך שלא מקבל מענה.**

אין התנהגות “עצלנית”, “מזלזלת” או “מחפפת” – יש צורך שמבקש מקום.

בכיתה י"ב, שבה עומס קיומי, רגשי ואקדמי מצטרף להעדר חובה להגיע, הצרכים הללו מחוזקים פי כמה.

להלן פירוט של הצרכים המרכזיים, הסימנים שלהם בשטח, ואיך לזהות אותם בצורה אמפתית.

---

## 1. צורך במשמעות (Relevance / Meaning)

### מה תלמיד עשוי לחוות?

* “למה אני צריך את זה? זה לא בגרות, אין לזה משקל”.

* רצון להשקיע רק במה שיוצר תועלת ברורה.

* זרות לתוכן שלא מדבר בשפה שלהם.

### איך מזהים את זה?

* משפטים כמו: “אין לי כוח לשיעור הזה”, “זה לא מקדם אותי לשום מקום”.

* תלמידים מגיעים רק בשיעורים של מקצועות בגרות.

### מה הצורך מתחת?

* צורך בחוויה של ערך: שהזמן שלהם לא מבוזבז.

* צורך להבין את *המשמעות* של השיעור לעתיד (צבא, עבודה, חיים).

---

## 2. צורך בחופש ובחירה (Autonomy)

במערכת שבה אין אכיפה – הבחירה של התלמיד הופכת מרכזית.

### מה תלמיד עשוי לחוות?

* “זה הזמן היחיד ביום שבו יש לי קצת חופש”.

* “סוף סוף משהו שלא חייבים”.

### איך מזהים את זה?

* היעדרות שמגיעה מהתנגשות עם רצונות אחרים (מנוחה, חברים, שיעורי בית).

* אמירות כמו “זה שיעור בחירה מבחינתי”.

### מה הצורך מתחת?

* עצמאות.

* תחושת שליטה על לוח הזמנים.

* צורך להיות שותף ולא “נגרר”.

---

## 3. צורך בהפחתת עומס (Ease / Rest)

כיתה י"ב היא שנה עמוסה רגשית, לימודית ופיזית.

### מה תלמיד עשוי לחוות?

* עייפות כרונית.

* חוסר כוח, חוסר מוטיבציה.

* עומס של עבודות ובגרויות.

### איך מזהים את זה?

* תלמידים יושבים בשיעור אחר וחורשים, וכשמגיע תורך – לא נכנסים.

* משפטים כמו: “אני צריך להשלים דברים אחרים”, “אין לי זמן לנשום”.

### מה הצורך מתחת?

* מנוחה.

* סדר עדיפויות ברור.

* תמיכה בהתמודדות עם עומס.

---

## 4. צורך בקשר ובחום אנושי (Connection)

גם בכיתה י"ב הגדולה ביותר – יש רצון קרוב ומשמעותי באקלים נעים.

### מה תלמיד עשוי לחוות?

* “השיעור הזה לא מרגיש לי מקום בטוח/נעים”.

* לא מתחברים לסגנון ההוראה, או מרגישים רחוקים מהמורה.

### איך מזהים את זה?

* מי שנכנס – יושב בשקט, בלי להגיב.

* מי שמדבר – מדבר רק עם חברים, לא איתך.

* תלמידים שאינם מרגישים שמכירים אותם אישית – נוטים לא לבוא.

### מה הצורך מתחת?

* השתייכות.

* קרבה והכרה.

* מרחב בטוח ובלתי שיפוטי.

---

## 5. צורך בכבוד ובשוויון (Respect)

תלמידים מגיבים מאוד חזק לתחושה של יחס הוגן.

### מה תלמיד עשוי לחוות?

* “לא לוקחים אותנו ברצינות”.

* “זה שיעור שנחשב פחות חשוב”.

* “המורה מדבר אלינו מלמעלה”.

### איך מזהים את זה?

* התנגדות פסיבית: היעדרות, אדישות.

* ביקורת סמויה: בדיחות, ציניות.

### מה הצורך מתחת?

* כבוד הדדי.

* הקשבה אמיתית לדעות שלהם.

* תחושת השפעה על מה שקורה בשיעור.

---

## 6. צורך בהנאה (Fun / Play)

בכיתה י"ב, במיוחד בשיעורים ללא בגרות, הצורך הזה הוא מנוע חזק.

### מה תלמיד עשוי לחוות?

* שיעור שלא מהנה נתפס כנשיגנב זמן.

* רצון לברוח לעולמות שמספקים גירוי מיידי ומעניין.

### איך מזהים את זה?

* חיפוש מתמיד של גירויים אחרים (טלפון, חברים, קפיטריה).

* אמירות כמו: “השיעור הזה יבש”.

### מה הצורך מתחת?

* עניין.

* חוויה חיובית.

* תחושת חיות וגירוי אינטלקטואלי.

---

## 7. צורך בבהירות וציפיות ברורות (Clarity)

לפעמים תלמידים לא נכנסים כי לא ברור להם *מה מצופה* או *למה זה חשוב*.

### מה תלמיד עשוי לחוות?

* “אני לא יודע מה עושים שם”.

* “לא ברור מה יוצא לי מזה”.

### איך מזהים את זה?

* שאלות חוזרות כמו: “מתי יש מבחן?”, “מה צריך להביא?”, “מה זה נותן לנו?”

### מה הצורך מתחת?

* תכנון.

* יציבות.

* פשטות.

---

# 🌱 איך מורה יכול לזהות את הצרכים בצורה מעשית?

### 1. **שאלות פתוחות ורגועות**

* “מה הייתם רוצים שייצא לכם מהשיעור הזה?”

* “מה יעזור לכם לרצות להגיע?”

### 2. **סקרים אנונימיים קצרים**

שאלות כמו:

* “מה הדבר העיקרי שהיה גורם לך לבוא?”

* “מה מרגיש פחות מתאים?”

### 3. **שיחות אישיות קצרות במסדרון**

5 שניות של אמפתיה = פותח דלתות.

### 4. **ניטור התנהגות ללא שיפוט**

תצפית שקטה: מי מגיע? מתי? מתי יוצאים?

### 5. **האכלה חוזרת (Reflecting)**

שיטת מראה:

> “אז אם אני מבין נכון, כשאין חיבור לחומר – קשה להשקיע?”

---

# ✨ מסר מרכזי לסיום

תלמידים לא נכנסים לשיעור לא כי הם לא מכבדים את המורה, אלא כי *יש צורך פנימי שלא מקבל מענה*.

ברגע שמזהים את הצורך – נפתח חלון חדש לבניית קשר, מוטיבציה ושותפות אמיתית.

יתכן שבאמת בסוף לא יהיו לה שעות, אבל בתחילת שנה זה ממש רחוק כדי לדעת מי ימשיך איתה שנה הבאה.

יש הבדל בין מנהלת שביוני אומרת 'אין לי שעות בשבילך לשנה הבאה' לבין להגיד את זה במחצית הראשונה... מה היא יודעת בכלל על שנה הבאה.

(אלא אם כן שאלת אותה על זה ישירות ואז זה סיפור שונה)

ולכן אני אומרת שזה גועל נפש, כי זה כנראה הגיע באמת כדי 'להעמיד במקום' ולהגיד 'את לא טובה מספיק'...

תבדקי מה החוק אומר ואם את מעוניינת להישאר שם. מורים (ממלאי מקום) מחפשים בכל מקום כמעט בארץ, ועדיף להיות במקום שחווים בו חוויות של הצלחה והערכה של הצוות וההנהלה.

היא אמרה את זה כאילו "על הדרך" "אגב"..

והאדמתי מההלם...

גם בסוגריים, מי אמר לך שאני בקטע להישאר?!

שאת חושבת שאת עושה לי טובות..

ממש מתבאסת להמשיך ככה תשנה..

עם כיתות ט'-י אני גם ככה מסיימת בסוף המחצית ואז היא סגרה איתי עד סוף שנה בכיתות אחרות..

ומרגישה מנוצלת

שהיא לקחה את השאלה שלך האם את מרוצה ממני למקום של האם תמשיכי איתי גם שנה הבאה, ולכן השיחה התגלגלה ככה. אז אם היא היתה מחמיאה לך, זה לא היה מסתדר עם התשובה שלא בטוח שיש לה שעות לשנה הבאה.

סתם מחשבה שעלתה לי.

חוץ מזה מסכימה מאוד עם מה שתקומה כתבה.

זה בהחלט לא נעים ופתאומי לקבל תגובה כזו לא אמפתית, אבל מהצד שלך גם לא הייתי שואלת אותה שאלה אישית בצורה פתאומית ככה על הדרך.

לשקף נקודה קצת אחרת, דווקא בקשר לשיחה עם המנהלת.

כמובן רק מתוך מה שכתבת, ואני לא הייתי שם, אז אני לא באמת יודעת.

ממה שאת מתארת, השיחה עם המנהלת נעשתה כבדרך אגב. זאת אומרת, לא הייתה לכם פגישה רשמית, או שיחה מסודרת. זה היה על הדרך

יכול להיות שהיא לא הייתה פנויה לשיחה כזו באותו הזמן, ולכן היא הגיבה כמו שהגיבה. כי הייתה טרודה בעוד הרבה דברים אחרים, והניסוח יצא לה פחות מוצלח.

כי כמו שכתבו כאן, יכול להיות שמה שהיא אומרת נכון, שהיא מחוייבת למורות עם וותק, ובאמת לא תמיד קל למצוא למורה מתחילה מספיק שעות. אבל היה מתאים שזה ייאמר אחרת

אולי אבל, זה ש"תפסת" אותה לשיחה, בלי שהיא הייתה מוכנה לזה, גרם לזה לצאת ככה.

זו שאלה לגמרי לגיטימית מול מנהל להבין האם מרוצים מהביצועים שלך העובדת, אבל זו לא שאלה לשיחת מסדרון. בהנחה שבאמת רוצים תשובה אמיתית ורוצים גם ללמוד מזה. ונראה לי יותר נכון להגיע מתוך מקום שמראה את מה שאת עושה ומה את יכולה לשפר, מאשר להבין אם מרוצים ממך. אני הייתי מרגישה שזה קצת ישיר מידי אם מישהו היה שואל אותי את זה ככה.

אז בעצם יכול להיות שכל השיחה הייתה נראית אחרת והייתי יוצאת בחוויה אחרת, אם זה היה יותר מסודר ומאורגן. 

אם זה משהו חד פעמי שעבר, רוב הסיכויים שזה בסדר.

זה השלב שבו את אמורה לדמם קצת כדימום השתרשות.

עד שבוע 8.

חוצמזה, שדימום קל שלא מצריך פד הוא לא מאיים מבחינה רפואית, אחרי שהגעתי למוקד בגלל כתם בתחתון הסבירו לי פעם הבאה לא לחזור אם אין דימום שמצריך פד.

אז גם אם הם קצת הפריזו ברור שזה לא נורא ולרב לרב מסתיים בטוב.

והיו לי דימומים בשבועות הראשונים של ההריון לסירוגין, כולל כמה קרישי דם קטנים..

תודה לה' לי ולעובר שלום😊

מאחלת לך הריון תקין ובריא, בידיים מלאות בעז"ה❤️

פעמיים. פעם אחת אחרי האיחור והייתי בטוחה שזה התחלה של מחזור. כשזה לא התגבר עשיתי למחרת בדיקה ויצא חיובי. ופעם אחת עוד לפני הדופק. ב"ה אחכ ראו דופק. כרגע שבוע 8 ב"ה.

אני אישית הייתי מחכה ליום שני.

גם לא חושבת שקריטי להיבדק.

היו לי הכתמות חומות באחד ההריונות והכל בסדר ב"ה.

מקווה שגם אצלך

יש אולי שכנים שיכולים לעזור?

בהצלחה!

לק"י

ועד שבעלי בא עם הסלקל....

הכנתי את עצמי מה עושים- מטאטאים את כל הבלגן לצד, ומתקלחים.

למזלי, אוכל הביאו לנו.

מבינה אותך🫂

לק"י

התינוק היה עם צהבת, לכן האשפוז הארוך.

וכולנו אצלינו היו עם צהבת, ופעם ראשונה ששוחררתי לפני שבת. כך שמבחינתי זה היה מאוד משמח.

לא זוכרת איך היתה שבת. כנראה שבסדר😅

יש אצלכם אפשרות לקנות אוכל מוכן? עדיף במשלוח עד הבית, אם יש כזה...

אם יש ילדים מעל גיל שבע אפשר שבעלך ילהיב אותם שאיזה כיף שאמא והתינוק חוזרים, ובואו נעשה לה הפתעה ונסדר את הבית לכבודה.

מן הסתם הם לא יסדרו מושלם, אבל גם זה יהיה משהו...

באחת הלידות חזרתי הביתה ביום שישי ואפילו הכנתי חמין - הילדים (גיל תשע ומטה) קילפו את הירקות ואני רק הכנסתי לסיר והוספתי את הקטניות והתבלינים. אז אם אין אצלכם אוכל מוכן, אפשר להכין דברים בסגנון הזה.

וכן, זו הולכת להיות תקופה לא קלה, אבל היא צעבור בעזרת ה' - בעלך ירגיש טוב, את תתאוששי ובעיקר יישאר לכם התינוק החמוד החדש

אצל הגדול שלי הטיטולים של לייף היו הכי טובים.

וגם לכוון את הפין כלפי מטה בהחתלה.

אם שמים תה ממש יש בזה חומר משתן, לא יודעת כמה משמעותי.

יש שיטה כזו לשים חיתול על חיתול, כשבחיתול התחתון עושים חתך.

אבל האמת שהייתי מנסה לפני זה אפילו לעלות למידה 6, ולהקפיד לכוון את הפין כלפי מטה. 

נתנו לו תה רגיל/ צמחי כי היתה תקופה של שלשולים רציניים בבוקר וחשבנו אולי זה מהמטרנה..

מנסים בהדרגה בע"ה לעבור למים חמימים..

הוא שותה הרבה במהלך היום?

אני מחליפה לו באמצע הלילה טיטול פעם אחת וזהו. אם את מחפשת פיתרון בלי לקום אז אין לי😅

עוקבת...

ומוצאת את עצמי בבעיה עכשיו כשלוקח לבגדים יותר זמן להתייבש מהכביסה.. כבר קניתי עוד חליפות אבל זה גרם לי פשוט להכניס לכביסה אחרי יותר זמן חחח.. צריכה לכבס לפני שהכל עומד להגמר

ככה לא ירטב ולא נצטרך לקום במיוחד להחליף הכל

תודה!!

בטיטול הראשון שאת שמה את עושה קרע קטן ישר, אורך 10 ס"מ בערך

ועל זה עוד טיטול 

חיבוק על החוויה

יש פה ככ רבות חכמות ממני שיכתבו דברים מהממים, אבל רק אגיד- אל תאשימי את עצמך. לכל תינוק יש את הדרך שלו לרדת לעולם. זה זו הדרך של התינוק שלך, וזה מה שהייתם צריכים לעבור!

אני כולי בהתרגשות אחותי את מהממת!!! מלכה שהבאת חיים לעולם, והשם הציל אותו ברגע האחרון בנס כי ידע איזו אמא מהממת מחכה לו!

ריגשת ממש עם המסע שעברת, ומאחלת לך שההחלמה תהיה חלקה ומהירה, ותדאגי לעצמך עכשיו במקסימום. עברת אירוע מטלטל ואת צריכה את הזמן להתאושש.

אל תכעסי מאמי, את לא אשמה! לא אשמה! לא אשמה! את שומעת? את אמא לביאה שאחרי כזה הריון מאתגר ולידה טראומטית מגיע לה רק טוב בעז"ה💕

ממליצה לך ממש אחרי ההחלמה מהלידה ללכת לעבד את ההריון והלידה שחווית, שזה ילך אתך סגור ושלם ולא ישארו דברים פתוחים.

חיבוק והרבה מזל טוב!

קראתי בנשימה עצורה ודמעות

את גיבורה

את לביאה

את אלופה

אין לי מילים!!! איזה סיפור! איזה נס! איזה מדהימה את!

ממליצה ממש על עיבוד לידה והמשך טיפול נפשי ...

ויהיה טוב בסוף!!!🩷 ובעז"ה תתאוששי ותגדלי מזה 🤍

ממש עלה לי דמעות שקראתי את כל מה שעברת בהריון ובלידה    🫂

אין לי ניסיון עם צלקת קיסרי אבל מה שכן את ממש ממש לא אשמה

ואני אכתוב את זה שוב. את ממש לא אשמה

מקווה שיהיה לכם גידול קל, התאוששות פיסית ונפשית לך והרבה נחת ממנו בע"ה.

בעייני את ההפך מאשמה, בזכות התושיה שלך להגיד לבעלך שצריך להתפנות הגעתם בזמן לבית חולים.

היתה לך סיעתא דשמיא גדולה, ה' איתך.

בעלך תומך ואיתך, כל כך לא מובן מאליו

בע"ה תתאוששי ותתחזקי מזה ותזכו לנחת גדולה מהילד הזה ומכולם.

(אם זה בסדר לשאול, אשמח לדעת אם ראו סיבה למה שקרה).

שוב חיבוק גדול, תשמרי על עצמך!

בכל הזעזוע הזה, שהתחיל מטלטלה נפשית קשה שמתרחשת רק בפנים - ובחוץ שקט

גם כשלא יודע מה הוא יכולה לעזור

כמה הוא איתך, כמה הוא שלך, להושיט יד מה שיכול.

רעדתי כשקראתי את הסיפור שלך

תמיד לידה (בטח בלי אפידורל) היא על שער השפיות, שער החיים, שער העולם הבא

אבל אצלך התחושות של הפרידה, של ההבנה המוחלטת שקורה אסון - שזה או את או התינוק, כי ככה זה, כי אי אפשר גם וגם.

איזה זעזוע נורא לנפש

וברור שיש את המציאות שברוך השם את בסדר, והפלא הקטן שלך בסדר

אבל הנפש לא בקלות מתנערת מרושם כזה.

לגבי הדכאון

לא כתבת כמה זמן את אחרי הלידה

אבל אני מניחה שלידה כל כך מטלטלת אחרי הריון עם דיכאון היא מנבא לדיכאון גם אחרי הלידה

אז חס וחלילה שלא תקרסי

תטפלי בעצמך, אם המטפלת ההיא עשתה לך טוב - לכי אליה. לא הבנתי אם דיברתן או שזה רק היה טיפול פיזי כלשהו.

לדעתי חובה ללכת למקום שאת מדברת ומעבדת במילים את מה שחווית.

עברת חוויה לא קלה.

מאחלת לך הרבה מזל טוב! שתרוו ממנו הרבה נחת ושמחה! והתאוששות מהירה🙏

(ילדת בקיסרי בגלל מצוקה של העובר. זה לא משהו שאת אשמה בו.... גם לי זה קרה בהריון הראשון. ב"ה מאז ילדתי בכמה לידות רגילות).

אחותי אל תאשימי את עצמך!!

את לגמרי מלכה ולביאה.

הבאת אתכם לבית חולים בזמן. ידעת לומר לבעלך שמשהו ממש לא תקין.

הפוך - זה שהוא נולד חי זה לגמרי בזכותך!!💗

איזה סיפור עוצמתי. את אישה גיבורה ומיוחדת. מאוד התרשמתי מהחיבור שלך לעצמך, ידעת מה את מרגישה ואמרת את זה גם כשזה לא היה רגש נעים שרגילים לומר. אני לקחתי מהסיפור שלך את האמון בתחושות ובגוף, כמה חשוב להאמין למה שאנחנו מרגישות ולצפות גם מהסביבה לא לבטל את זה. מדהים שמהציר החזק הראשון ידעת שמשהו פה לא רגיל ולא תקין וביקשת להזמין אמבולנס. זה מזכיר לי שהדולה שלי אמרה לי בפגישה שלפני הלידה שממש חשוב לסמוך על אינסטינקטים של יולדת, שאנחנו נאמין לעצמנו ונקשיב למה שיש לנו לומר גם אם אין לזה הסבר הגיוני, כי הרבה פעמים בלידה מדובר על תחושה שונה בגוף, או למשל על ריח שמעורר אצלנו חשד שמשהו בעייתי ואנחנו לא יודעות בהכרח להצביע על ההסבר הרציונלי לבעיה או על הסימפטומים שהתעוררו, אבל הגוף יודע מתי הוא במצוקה וגם להיפך, כשיש לנו וודאות שהכל בסדר, וצריך לקבל את זה ולהקשיב לו בכל מצב.

מאוד התחזקתי מזה ואני מאחלת לך שתאפשרי לעצמך להחלים ולהתאושש בקצב שלך, שתעבדי את החוויה הקשה שעברת בזמן שנכון לך ותהיי בחמלה כלפי עצמך. העניין עם החיבור לגוף שלך כרגע נראה לי מאוד סימלי, הוא חלק מתהליך הקבלה שזה מה שעברת וזו התוצאה שנרשמה בגוף. לא קל לקבל ולהפנים דבר כזה.

והכי חשוב, תזכירי לעצמך שברגע האמת עשית הכל בשביל התינוק ובשביל עצמך, את ממש הצלת את חייו כשנענית למה שהגוף שלך אמר לך והתעקשת על זה.

והלוואי שעכשיו יהיו לך הרבה חוויות של שמחה והנאה מהגוף שלך ומעצמך, מהתינוק ומכל המשפחה, בעז"ה. 

איזו גיבורה את

כמה עברת

בטח שלוקח זמן להתאושש מכזו דרמה

גם בלי סיפור הלידה היה לך להתאושש מתקופת הריון קשה.

חיבוק גדול יקרה

מציעה לך בהמשך ללכת לעיבוד לידה, שזה קצת יותר יתיישב לך על הלב

ורק שתדעי

שאת אמא לביאה

הצלת את הילד שלך באינסטינקטים שלך

ובזכותך הוא חי

עולם שלם הקמת

מאחלת לך, לכם

רק בריאות, אהבה ושמחה

נשמע שיש לך בעל תומך ומבין

ואני בטוחה שמכאן רק תתחזקו ותעלו

קחי את הזמן להתאושש

להחלים

להפנים

ולהרפות

מזל טוב יקרה

קראתי פעמיים. רק מהקריאה הרגשתי שצריך להתאושש, אז מה את עברת...

איזו מדהימה. אין לי מילים. להתמודד עם כל כך הרבה, ובסוף עם ראיה אופטימית שרואה תינוק מתפתח ומחייך ב"ה.

מזל טוב יקרה. שיהיו לך המון שמחות ונחת בע"ה❤️

היה לי קצת דיכאון בהריון והרבה אחרי לידה... 

אז כמו שהציעו כאן - ללכת לטיפול, "רשת ביטחון".

ואם אפשר- כידוע אני לוקחת תרופות לזה

אני קוראת לזה "המשקפיים שלי" - נותנות לי לראות את המציאות נכון,

בלי החרדה והדיכאון. 

יש לי 2 ילדים ב"ה,

אחרי הלידה של הגדולה

היה לי קשה לתפקד

ברמה שהשכנים שמעו אותה בוכה ולא היה לי כח לקום...

מעודדת שאפשר לצאת מזה

תחזקי את עצמך

תפנקי את עצמך

בלי רגשות אשמה! 

את מהממת 

לביאה

תראי מה שרדת

ואת חיה

והתינוק חי!!! 

אסור לי להניק בגלל התרופות

אבל כמו שמישהי חכמה אמרה לי - "לפני החלב, צריך אם"!

וזה נותן גם הקלה כשאחרים יכולים לטפל פה והוא לא צמוד רק אלייך. 

מזל טוב יקרה. 

גם ההיריון, גם הלידה, נשמעים קשים כל כך כל כך.

את לא אשמה. לא אשמה בכלל. יש מקרים שיש האטות וניתוח חירום גם בלי דיכאון. וגם אם נאמר שזה קשור לדיכאון, וזה שלא היה לך כוח ללדת- הדיכאון גם לא אשמתך!!!! בכלל בכלל!!!!!

על מי את כועסת?  על ה'? שעברת דברים כל כך קשים? הגיוני לכעוס, מותר לכעוס. תני לכעס מקום. הכעס מגיע ממקום של כאב. והגיוני שאת כואבת, עברת דברים כואבים כל כך!!!!

אולי יעזור לך לדבר עם ה', מתוך המקום של הכעס והכאב. לפעמים זה עוזר לנקות את הלב.

לא בטוח שכל הקודי הזה יעבוא לבד, נשמע לי שכדאי לעבד את החוויות הקשות שעברת, אולי עם המטפלת שעזרה לך עד עכשיו.

והפחד מהצלקת- אני ממש יכול להבין את זה. אם זה לא מפריע לך אז אולי בינתיים זה בסדר שזה המצב. אם זה מפריע, אולי יעזור לך לפגוש אותו בהדרגה, אולי קודם לגעת, ואז להרים קצת את החולצה ולהסתכל רק על הקצה, וככה כל פעם קצת יותר, עד שתראי הכל ולאט לאט תתרגלי.

ושוב. כל כך חשוב לי לומר לך, את ממש בסדר!! את מתמודדת עם דברים קשים כל כך כמיטב יכולתך!!! ושוב דבר מזה לא אשמתך!!

ב"ה שאת התינוק בסדר !

מרגש לשמוע שיש לך בעל ככ תומך שהולך איתל יד ביד ❤️

תהי קשובה לעצמך הריון עם דיכאון + לידה מאתגרת יכול לגרום אחכ לכל מיני דכדוכים...תיהי קשובה אם את צריכה עזרה/עיבוד לידה בהמשך/טיפול

נשמע קשה כל כך.

כתבו לך יפה, גם אני רק מוסיפה לחזק, העובדה שהתינוק היה צריך החייאה היא לא אשמתך!! בכלל בכלל בכלל.

להפך, עשית כל מה שהיה אפשר ותפקדת מעולה ובזכותך הוא חי.

תינוקות נולדים גם כשאמא שלהם לא מעוניינת בהם ובלידה, בכלל בכלל בכלל. הם פשוט נולדים והגוף של האמא לא שואל אותה האם היא רוצה תינוק או לידה.

מקווה שתתאוששי בקרוב, קחי לך את הזמן לנוח הרבה ולהתפנק ולהתחזק. ואם יהיה צורך תרופות נגד דכאון זו לא מילה גסה וזה עוזר להמון אנשים.

מזל טוב והרבה בריאות

מה עברת!!

הלוואי שתתאוששו בקלות

והאפגר ממש לא תמיד משקף מצב עתידי

איזה סיפור אמלאאאא

איזה נס