ישבנו בנחת שבת בצהריים על הנדנדה, דיברנו על הא ועל דה.
הגענו לנקודה שאמרתי לו בהקשר למשהו כללי שדיברנו על כך שלגברים יש נטיה לפזול לדשא של השכן. והעלתי סיטואציה שהיתה במסעדה, ישב מולי ממרחק גבר חרדי שישב מול אישתו ולא הפסיק להסתכל עלי, בזמן שבעלי עם כיפה גדולה, פיאות וזקן התרגש מהמלצרית.
אמרתי בנחת שזו מציאות קצת עצובה, שבמקום לחיות עם מה שיש להם ולהעריך את זה ולהשקיע בזה, כל אחד מסתכל על האחרת.
בהתחלה הוא הכחיש ואמר שהוא לא התרגש ממנה למרות שלי זה היה ברור וגם לא תקפתי אותו על זה וגם לא פגע בי כי היא היתה עם טיץ צמוד.
והוא אמר "זה בכלל לא בגלל הטיץ, אמרתי לעצמי 'וואו איזה שפתיים יפות יש לה'"
בהתחלה השתתקתי מרוב הלם...
אולי בהתחלה ניסיתי להבליג. אני לא יודעת איך זה קרה, והוא חזר שוב ושוב על המשפט הזה. חמש פעמים שמעתי אותו אומר על בחורה אחרת "וואו איזה שפתיים יפות יש לה". 5 פעמים!
לפרוטוקול, לא שזה משנה אבל שפתיים זה צד חזק שלי, מחמיאים לי עליהן המון, והוא מעולם לא החמיא לי עליהן ככה...
ופתאום אני שומעת אותו מחמיא באוזניי ככה למישהי אחרת ועוד על שפתיים.
בתור מתבוננים מהצד, איך אתם רואים את זה?
ואיך אתן הייתן מגיבות?
נעלבת מאד מאד וכועסת ועוזבת את השיחה - או רק שותקת או הולכת ממש.