אם כבר ניסית לדבר איתו/להסביר לו/לעמת אותו

עם ההתנהלות שלו ולא עזר,אז כנראה שגם לא יעזור.

תצטרכי לקבל אותו ואת ההתנהלות שלו ככה,איך שהיא.

תצטרכי לקבל את זה שאת ככה והוא ככה.

תדעי מראש שאם הוא נשאר איתם בבית לבד כשאת יוצאת לענינייך,כשתחזרי-יחכה לך בית על גלגלים.

את לא יכולה להתחיל לחנך אותו איך להתנהל איתם

ולחנך אותו להתנהל מולם כמוך.

זה פשוט לא יעבוד.

מראש אני אומרת לך-וותרי!

אחרת תהיי מתוסכלת.

כשאני עם הילד (אחד כי השאר גדולים)

יש לעיתים מגבות על הספה, בגדים מלוכלכים על הרצפה שני ס"מ מהסל, וילד חצוף ומשתולל שצריך פלוגה כדי להרגיע אותו

לא רואה בזה כאוס וזה נראה לי הורות תקינה לחלוטין

בעיניי ציפייה שדברים ידפקו כמו שעון בבית/ עם הילדים

בעייתית 

אבל צריך להיות סדר כללי ושגרה בריאה.

המגבות על הספה זו רק דוגמה קטנה.

זה לא העניין של הבלאגן,

זה החוסר הטוטאלי בגבולות והזריקה הכללית על כל דבר שקשור בשגרה וסדר וחינוך נכון ובריא לילדים. 

הכאוס נוצר בגלל ההסתכלות שלך

אולי היא שגויה

והפתרון הוא לנסות לשנות הסתכלות 

הכאוס הוא כאוס.

ההתנהלות שלו מבולגנת ומאפשרת לילדים משחק עם הגבולות.

עובדתית הילדים חצופים כשהם איתו.

עובדתית הוא מסוגל לתת להם לצפות במסכים עד 21 בלילה, כאשר מדובר בילדים בין 4.5-8 והם זקוקים לשינה. איתי כולם במיטות מתוך שמחה ונחת ב20 כבר.

ההסתכלות שלי היא מה בריא ונכון לילדים שלי ולי.

הם צריכים שינה מספקת.

הם זקוקים לסדר בענייני לימודים.

הם צריכים תזכורות הגיינה.

הם נצרכים לגבולות בריאים בכל תחום, ובוודאי בהתנהגות כלפינו ההורים ואחד כלפי השני.

הוא לא מצליח לספק את אלו, את רוב הרשימה הוא אפילו לא מנסה. כי הוא לא מכיר בחשיבות שלהם, למרות שרוב ההורים יסכימו שזה ברור שכל אלו נצרכים.

יש גבול לכמה דברים הם בתחושה או במחשבה.

הבית מתנהל על ידי הילדים, ולא על פי מה שהוא רוצה.

זו עובדה. 

אבל שוב,כלום לא יעזור לשפצר את האדון.

בטח ובטח כשאתם בהליכים...

חצופים זה גם עניין של פרשנות (אני לא מפרשת אף פעם את ההתנהגות של הילדים כחוצפה אלא מפרשת את זה לפי הסיטואציה)

גם הבן שלי לעיתים במסך אחרי 21 (בן כמעט 6)

אני גמישה איתו בהרבה דברים

גם בעלי

עדיין הילד גדל בטוב

והוא ממש לא מנהל את הבית למרות שהרבה פעמים אנחנו זורמים איתו (וגם עם הילדים היותר גדולים שכבר אפשר לראות תוצאות טובות לחינוך הזורם שלנו)

בעיניי הראייה שלך קיצונית מדי וחד צדדית

ההתנהגות שלו בבית בבית

מושפעת מהיחסים שלכם?

אולי הוא עושה דווקא?

אפילו לא  במודע..

ואת "אולי" מנסה להחזיק את הבית

ולכן זה משדר גם לילדים.

אבל זו הפסיכולוגיה בגרוש שלי..

טיב היחסים ביניכם כמובן...

בין התנהלות הבית בנוכחות כל אחד מההורים

מכמה סיבות אפשריות

אחרי שמבינים את זה

ניתן לקבוע איך לתווך לילדים את הגבולות גזרה 

לא כותבים 
אללה באבאלה?

אוכלת תסביך

את צדקת ואני פשעתי

יבין מרות מהי....
פיתרון לבעיה

האפריקן אמריקן של הבית

שתיים זה טו מאצ 

קיבוץ גלויות

אני שומעת ממך נימה מזלזלת בו, אולי אני טועה.

איך הזוגיות שלכם? איך התקשורת?

אם אתם בדו קיום ולא בזוגיות כל פער מקבל מימדים דרמתיים והילדים תקועים באמצע. 

זה תמיד היה שם.

הוא פשוט עכשיו עובד הרבה יותר שעות משהיה תמיד.

ונוצר לי הרבה יותר מרווח ללמוד את הבית ואת ההתנהלות בו.

וזה מצב שזועק לשמים.

בכל אופן, אנחנו לקראת התחלת הליכי גירושין.

אם אתם גם ככה בהליכי גירושין. לא ברור.

מחפשת שפיות לילדים שלי.

גם אם זה לחמש דקות.

לא ברור לי מה צריך להסביר בכלל 

זה כבר סיפור שונה לחלוטין, ובכלל לא מובן למה את לא משחררת אותו.

תעברי מסטייט אוף מיינד של מי צודק ומי טועה למיינד שמכוון למינימום רעל בין ההורים ולמינימום נזק לילדים.

לייצר נרטיב שהוא הבעייתי ולא אחראי לא מסודר ושלל כינויים (גם אם זה בינך לבין עצמך) זה מסוכן לילדים.

הם צריכים הורים מתפקדים ביחד מעריכים אחד את השני ולא הורים במאבק.

כמה שיותר להפחית חיכוך, להפסיק לנסות לתקן אותו ולחשוב הלאה.

וגם כשעוברים הלאה כדאי שתהיה לך הערכה אליו.

למקרה שלא היה ברור.

הנרטיב הזה הוא רק פה וביני לבין עצמי.

אני רק רוצה שיהיה איזון בריא.

לא משנה מה ומי 

כל עוד זה אצלו או אצלה זה דבר אחד. שיתמודד עם ההשלכות של ההתנהלות שלו.
ברגע שזה בבית ביחד וממש חשים את ההבדל, זה משו אחר לגמרי

אני רק מתפללת שיהיה להם טוב 

יהיה לה פחות אכפת כי הברדק יחגוג אצלו בבית ולא אצלה.

הוא זה שיצטרך להתמודד עם ההתנהגות,הבלאגן והחוצפה שלהם

גילוי נאות, אצלנו קם כשאני עם הילדים לגמרי יכול להיות בלגן כמו שתיארת בהתחלה ועדיין הכל בסדר.

בעיניי זה הזמן לסמוך על הקב''ה ולדעת שהוא הביא את הילדים הללו לאבא הזה- כי הוא האבא המדויק עבורם.

להרפות ולהרשות לו להיות אבא כפי ראות עיניו.

אם משהו ספציפי מפריע לך- את מוזמנת לבקש *בשבילך*. למשל- 'לי מפריע כשהספה נרטבת מהמגבות'.

אבל ההתנהלות שלו לא יותר טובה או רעה משלך. היא רק שונה.

אני בטוחה שהילדים גם מרוויחים מהשהות איתו.

(ובסוגריים אוסיף, שהכל שיותר תנסי לשנות אותו ולגרול לי להיות כמוך- כך הוא יותר יהיה כמוהו. ככל שתרפי, תאפשרי לו להיות אבא כמו שהוא ותראי את הצדדים הטובים שבזה- כך הוא יהיה פנוי יותר להיות הורה דומה לך (ואולי גם את תאמצי דפוסי התנהלות טובים שיש לו, אין לדעת). אבל לא זו המטרה. המטרה המרכזית היא לתת לילדים הזדמנות לחוות את שני ההורים שהקב''ה חשב שהם צריכים לקבל).

ומסתבר שאתם בהליכי גירושין?

אז אם את רוצה שלאבא תהיה מילה מול הילדים- אין ברירה אלא לכבד אותו מולם.

אם אמא מעירה לאבא על מה שהוא עושה, ותופסת אותו כעוד ילד, למה שהילדים יתייחסו אליו כהורה ולא כילד?

ובטח ובטח כשלא תגורו באותו בית. את חייבת ללמוד לקבל את ההתנהלות השונה של האבא, כי היא תהיה חלק מחייך לנצח.

הביקורת מגיעה בצד. בחיים לא מול הילדים.

הפוך, כשאני מיישרת את הילדים באירועי חוצפה,

אני דורשת כבוד בשבילו שהוא לא דורש לעצמו אפילו. 

אפרט על הבעיה

זה מה שאמורים לעשות, לא?

את חושבת שאני מסתובבת כל יום בבית וממלמלת לי את זה?

זה עלה פה במרוכז כי אני מנסה למצוא את התשובה הנכונה. זה הכל.

הילדים שלי ממש לא חווים את זה.

אני לא משפילה אותן בחיים. לא מזלזלת בו.

החוסר כבוד שיש לי כלפיו הוא שלי ושלי בלבד.

הם חווים דברים ברמה מינורית כמו אצל כל זוג.

מתעצבנת פה, הוא מתעצבן שם. זה הכל.

ובראדרים של הילדים, וביכולת שלהם לקלוט מה הלך הרוח.

כשאני חושבת על עצמי כילדה, יכולתי לדעת טוב מאוד מה אמא שלי חושבת על אבא בלי קשר למה שהיא אמרה או לא אמרה. אפילו היום, שאני גרה מחוץ לבית כבר שני עשורים, כשאני אצלם בשבת אני מרגישה דברים כאלה.

אצלך זה לא ככה?

לדעתי כל עוד את חושבת שהוא לא אבא טוב, הם קולטים את זה. וזה מפריע לו להיות אבא טוב.

וזה חשוב במיוחד אם אתם מתגרשים- שלא תכניסי אותם למצב שהם צריכים לבחור צד ולהחליט מי טוב ומי רע.

שניכם טובים, כל אחד בדרכו.

רק אם תאמיני בזה, הם יאמינו בזה גם.

(לא הייתי כותבת את זה אם היית מתארת אלימות או הזנחה קשה. אבל השארת באלגן ולהשכיב לישון מאוחר- צר לי, זה בסך הכל סגנון הורות שונה. לגמרי בטווח הנורמה).

את מדברת פה על אמונה כללית באדם שהוא עושה את תקפידו בצורה טובה.
הפותחת מתארת מצב שהוא לא מצליח בכלל בשום צורה לנהל תקשורת בסיסית חינוכית ועמידה מול הילדים. מה קשור אם היא מאמינה בו או לא?
יש פה כשל,
יש פה בעיה.
להתעלם ולסמוך עליו זה פיתרון?

וזה בכלל לא קשור לזה שהוא האבא שהשם החליט לתת לילדים האלה. גם אני בתפקיד שלי שהשם בחר לי יש לי עבודה לעשות ומה לתקן ולאן להשתפר אז לשבת בחיבוק ידיים ולומר, טוב השם שם אותי פה מה שיקרה יקרה?
 

בצורה זהה.

לא רואה פה אבא לא מתפקד, או שלא מצליח לנהל תקשורת מול הילדים. הוא רק אבא ששונה ממנה מאוד.

את הרעיון של מעגל ההשפעה את מכירה?

יש הבדל אדיר בין דברים שיש לי יכולת השפעה עליהם, לכאלו שלא. צורת החינוך של בן הזוג- היא מחוץ למעגל. אז אין כאן עניין לנסות לתקן ולשפר- זה לא שלה בכלל. לה נשאר רק לקבל את הסיטואציה.

אלא עונה על המהות.

בעיניי המהות של מה שצריך לעשות במצב כזה זה לקבל את מי שהוא (ואני לגמרי לא אומרת שזה קל! אבל זה הדבר הכי נכון שהיא יכולה לעשות).

ואני לא יודעת מה קורה ביניהם במישור הזוגי ומה הסיבות שהביאו אותה לבחור הגירושין. אבל על פניו, בנוגע לנושא הספציפי הזה, נשמע לי כמו מקרה קלאסי שבו רק אחרי הגירושין, כשהיא תלמד בעל כורחה להרפות ולשחרר (כי מה שקורה בבית שלו זה כבר לא עניינה)-

רק אז היא תגלה שאם היתה עושה זאת כשעוד היו נשואים- היתה יכולה להמשיך לחיות איתו בטוב.

תגובה כזו היא לא עדות לענווה גדולה.

גם בגרות. 

איתך שצריך ללמוד לקבל

רק לא בטוח שאחרי גירושין הלמידה תתרחש

יש שלא מקבלים/ משחררים גם אחרי הגירושין וממשיכים מלחמות על כל מני

אפשר לראות בשרשור הזה את הפער בין אנשים שמבינים שצריך לקבל את השני לבין כאלה שלא

גם אחרי הגירושין עלולים להמשיך לחוות את השני כ'לוקה בחסר' ולא ללמוד את הלקח. זה רק יהיה עצוב יותר.

אמא שמלכלכת על אבא (או רק חושבת עליו רעות בלב), זה הרבה יותר גרוע לילדים מאבא שמשאיר בית מבולגן או לא מציב מספיק גבולות.

וישר ונאמן ואהוב וחביב

וכו' עד וטוב ויפה הדבר הזה.

גם להכלה, וגם להצבת גבולות. יש ערך בהורות

מאוד קל להדגיש את התועלת של צד אחד.

ללא הצד השני.

והלכלוך שיש בשנאת השוני של בן הזוג

יותר מכוער מהבית הכי מסודר שקיים.

תודה שהייתם עימנו.

נתראה בפעם הבאה.

חג חנוכה שמח.

מי אמור להישאר יחד ומי לא ומה עדיף ומה מגלים.
מעניין אם היית מגיבה אותו הדבר למישהי שאין לה בכרטיס האישי הסטוריה של שרשורים על מחשבות להתגרש.
 

לימדת אותי דברים שלא ידעתי על עצמי.

ממש פורום לימודי.

אני אחת המשחררות.

הגירושים הגיעו מסיבה שאינה קשורה ולא נוגעת בשום צורה בבעיה שהועלתה פה.

אין לי בעיה עם בלאגן. יש לי בעיה עם כאוס.  

אני לא טיפשה. לא נולדתי אתמול. ואף אחת פה לא מכירה את החיים שלי.

יש לכן עצה? תתנו.

את החינוך תשאירו לילדים שלכן. 

לְמה את קוראת כאוס

בעיניי זו הגדרה והסתכלות בעייתית

וזו העצה

לבחון את ההסתכלות שלך שוב

אולי היא גורמת לך לחשוב שעל אנשים/ דברים כבעייתיים בשעה שהם לא בהכרח כאלה 

אתן שוב את עצתי-

שחררי אותו ותני לו להיות אבא על פי ראות עיניו.

העצה לא מתאימה לך? נפנפי.

ויהי רצון שתראי הרבה ברכה בחייך, נחת מהילדים זוגיות מאושרת.

הוא אוהב אותם? הוא משחק איתם? הוא מדבר איתם? הוא רואה אותם? הם אוהבים אותו? הם שמחים להיות איתו?

בעיני אלו השאלות החשובות.

כל מה שתארת קשור לקשיים שלך מולו כזוג.

אין לזה שום קשר לאחריות הורית

אין טוב או לא, כל עוד זה בצורה אחראית, והוא אדם נורמלי, יכול להיות שהוא מביא להם סוג הורות שדווקא את לא מצליחה להביא.

סדר וארגון של ילדים ואפילו שקט רוגע זה לא בהכרח המדד להורות מוצלחת יותר או פחות, זה חשוב מאוד אבל אולי הוא מאזן לצד השני, לשבירת השגרה, לזרימה, שגם חשובים.

אין לך הרבה מה לעשות בנושא במיוחד אם אתם לקראת גירושין, כן אפשר לראות גם את סוג ההורות הזאת בעין טובה (כמובן רק אם זה בגבולות הנורמה ואין סכנה) או לבקש דברים ספציפיים שמפריעים לך (לדעתי פחות על סדר אולי יותר על דרך חינוך שמתאימה לשניכם)

ואני לא חושבת שנכון להשתמש ברמיזות בקשר זוגי (או כל קשר), זה מתכון למריבות וציפיות מיותרות, אפשר לומר הכל בצורה הנכונה.

אתם תכף פותחים הליכים אז בכלל לא יהיה לך סיי כשהילדים יהיו אצלו במשמורת

זה ההורה שהוא, הכי חשוב שהוא מיטיב. מגבות זרוקות ומסך זו הדרך שלו להתמודד ועוד מעט זה יניה לגמרי הבעיה שלו וזהו

ילדים מבינים גם שיש הבדלים בגישות החינוכיות ובהתנהלות של אבא ואמא לפעמים

אצלנו זה גם ככה ואני לא נופלת מהרגליים האמת. זה מי שהוא וזו מי שאני 

אולי אץ יכולה להעזר בשהות שלו עם הילדים בזן ביום שבו מספיק שיהיה איתם מבוגר להשגחה. זמנים ביום שבהם פחות צריך להקפיד על לו"ז של שינה/ התארגנותוכדו', אלא יותר כהשגחה.

עוד רעיון: אולי גם לו עצמו קשה עם התארגנות והבניה? איך הוא יגיב אם תפרטי לו כלל אות שניים (לא יותר) שחשוב לך להקפיד איתם? לדוגמא- שעתיים מסך ולא יותר או להשכיב אותם לישון עד שעה X, או לבקש לא לתת ממתקים- ז"א מעיין גבול גזרה גדול,גמיש וכללי שמכיל כלל או שניים שממש חשובים לך?

רעיון נוסף- לימוד משותף קבוע בפר הנחיית הורים-שייך?

ואני באמת חושבת שזה מצער מאוד לראות שהוא לא שומר על שגרה סטנדרטית מול הילדים.

זה לא שהדרישות שלך הן וואו. הן די סטנדרטיות.

ואולי הוא פשוט לא רוצה להתעמת, ורוצה מינימום חיכוכים. ואולי פשוט רוצה חופש.

אני חושבת שזה שבר שצריך להתבונן בו.

אין לי ספק שכבר נשברת המון פעמים בגלל המציאות הזאת.

ואין לי ספק שכואב לך מאוד שהגעת למצב של גירושים.

לפעמים אין לנו מה לעשות מול השבר, חוץ מלבקש.

לבקש מתוך הבנה פנימית שאני לא יכולה לשלוט עוד, ושגם אני בת אנוש, ושכואב לי שאני מנסה, משתדלת ומתאמצת, ובסוף נמצאת בזה לבד.

מאחלת לך ריפוי שיגיע מתוכך. לא פשוט המצב הזה. 

אולי הנגישות הרבה שלך לאירועי גירושין גורמים לך ישר למתוח את הקו הזה, אבל בסהכ מדובר במריבה די נפוצה  בין בני זוג.

גברים פחות מפריע להם בלגן והם גם פחות אוהבים עימותים ומשברים. נשים יותר צריכות סדר וארגון ומצב של שליטה. זה די נפוץ הסיפור הזה...

אני לא אומר שזה לא קונפליקט קשה, אבל בסופו של דבר זו הזדמנות לחשיבה, וגם לחשיבה על השאלה - למה כאשה שכל כך צריכה סדר ושקט, התחתנתי עם גבר שזה ככ לא מעניין אותו.

כך או כך, הפתרון הרגע הוא לא גירושין אלא טיפול או הרבה מחשבה עצמית או משותפת.

שלוקחים אחריות על מה שקורה בבית.

זה לא כזה רחוק ולא דמיון. זו מציאות.

וכן, יש ציפייה שיהיה שיתוף.פעולה בנושא.

זה כמו שתגיד לגבר שיש הרבה גברים שמיובשים מינית, שיחשוב עם עצמו למה הוא נמצא בצד הזה של הסקאלה.

הגבר ישאף לשנות את המצב, נכון?

גם פה כנ"ל.

ברור שזו לא עילה לגירושין. אבל אני מתארת לעצמי שמה שכואב לפותחת זה חוסר התקשורת הבסיסי ביניהם, שמתבטא *גם* בזה.

בהודעה הקודמת שלי לא כתבתי שזו עילה להתגרש, פשוט להתבונן בשבר מתוך קבלה ולא מתוך התנגדות

הפותחת זרקה את זה במילה, ופרה הדהדה את זה באופן שלטעמי הוא יותר מדי.

לפחות לדעתי, כל עוד זה לא על הפרק, עדיף להדהד בכלל את המחשבות האלה על גירושין, ועל זה הגבתי שחבל שהיא שזרה את נושא הגירושין בתגובתה.

תגובתה הייתה שגם היא לא חשבה כך, ורק שגבר צריך לקחת אחריות וכו וכו (אני מתנצל @שוקולד פרה. שאין לי כוח להגיב לזה, אני מבין את דברייך אבל לא מסכים לחלוטין, ואצטרך ספר כדי להביר...).

לגבי מה עילה לגירושין ומה לא, אני אוהב את האמירה (שפעם שמעתי מהרב אמנון יצחק), שיש זוגות שהתגרשו בגלל חביתה, והשאלה היא לא מה הטריגר אלא מה התהליכים הנפשיים של שני הצדדים ושלהם כזוג, לפני אירי ותוך כדי.

או שאתה לא הבנתי אותי.

מה במה שכתבתי קודם מזכיר גירושים...??? היא כתבה לאורך השרשור שהיא בהליכים, ואני הצעתי לה להתבונן במצב כמו שהוא, ומתוך זה לקבל אותו דווקא.

זה שיש מלא גברים שלא עוזרים- סו וואט? מה זה עוזר לה? זה כואב לה שהיא לבד בקטע של שגרה יציבה ואסופה לילדים.

בגלל זה להתגרש? לא

אבל מניחה שמן הסתם חוסר התקשורת עמוק יותר מזה, ולכן היא מתגרשת

תאמין לי שזו לא החלטה לפורום. זו החלטה שמתבשלים איתה שנים עד שנוקטים צעד. היא בטח לא חושבת שעכשיו חייה יהיו תותים

או ליתר דיוק לא קראתי את כל ההתכתבויות וההסתעפויות, ולכן לא שמתי לב שהיא כתבה איפשהו שהם כבר בהליכים ומסיבה אחרת. אז אכן דבריי כהערה אלייך - לא רלוונטיים בכלל.

לא דיברתי על השאלה אם וכמה גברים עוזרים (שונא את המילה הזו, אבל נעזוב את זה לרגע). דיברתי על כך שגבר שלא שותף בנושא סדר וניקיון לא אומר שהוא אדם חסר אחריות (זה קצת השתמע מדברייך, יתכן שגם בזה אין לנו מחלוקת).

למה הם מתגרשים? בינינו, כל עוד היא ביקשה לשוחח על הנושא -מה אכפת לך/לי/לנו?!

שגם בו מצופה שהגבר יתן יד,

לבין טיפול בילדים.

אף אישה לא מביאה ילדים לבד. אבל משום מה יש כאלה שמסרבים להיות שותפים פעילים *בגידול ילדיהם שלהם*.

וזה אכן מצב מאוד מאוד מתסכל עבור האישה (במקרה הזה- הפותחת).

אם סדר וניקיון אפשר איכשהו לטאטא את הבעיה,

בגידול ילדים זה יותר אקוטי. 

ואגב, יש לא מעט נשים שמביאות ילד לבד. היה ילד כזה בגן עם הבן שלי (גן ממד) לפני כמה שנים 😉

זה בריא ומייצר גמישות נפשית ומחשבתית שאבא ואמא שונים. ושעם כל הורה מתנהלים אחרת. את נותנת להם צד חשוב מאוד באישיות . אבל נם יכולים כם להתרם ממה שקורה אצלו. שם הם קצת מתפרקים ומרשים לעצמם להשתולל ולהיות פחות בתוך הגבולות,  מי אמר שזה רע? אני חושבת שזה בריא לנפש שיש גם מקום להשתולל, לפרוק ואפילו להתחצף קצת. זה לא באמת מזיק להם. מבינה ממש שזה קשה לך, גם לי קשה להגיע לבית הפוך... ואני יכולה להתחרפן מזה, רק שב"ה יש ביני לבין בעלי יחסים טובים, ועל כל פשעים תכסה אהבה... וממה שאני מבינה אתם במצב אחר. במצב זוגי לא טוב יש נטיה לשחור לבן, וככה את מתארת את המצב אצלך יש קסם, ואצלו כאוס. טובת הילדים שלך שתתני לילדים שלך לחוות את 2 ההורים שלהם . מניחה שרוב הזמן את איתם ואת נותנת גבולות וסדר , אז מידי פעם עם אבא יש בלאגן, זה לא יפגע בהם, הפוך הם יגדלו להיות ילדים יותר בריאים בנפשם( הסדר נותן רוגע ושגרה  , קצת בלאגן מייצר ילדים יותר יצירתיים, ועם יותר אומץ ותעוזה , חשוב מאוד בחיים ). לכן, אני מציעה, שחררי, תני להם להנות עם אבא שלהם, זה האבא שהם קיבלו מהקב"ה ואת לא המחנכת שלו , הוא באמת לא הילד'שלך, תני לו להיות אבא בדרכו. לא תארת פה שום דבר מסכן חיים( זה הדבר היחיד שאני רבה עם בעלי עליו בענין , כשהוא מרשה דברים שמסוכנים בעיני , לראות מסך בשעה מאוחרת לא מסכן חיים...)

מחלקת את התשובה ל2:

1. ההתנהלות שלו לא חייבת להיות זהה לשלך, יש תפיסות הורות שונות, יש סוגי אופי וגם יכולות שונות, ועד כאן אין כמעט זוג שאין הבדלים בין שני הזוג בתחומים האלו.

2. מה שכן ניתן לעשות זה שיח, אבל שיח אמיתי ועמוק. לא האשמה, לא תלונות, לא זעם, ובעיקר לא יציאה מנקודת מוצא שחובה להתנהל איך שאת רואה לנכון ואם לא זה לוקה בחסר.

כדאי לדבר איתו בזמן פנוי, ולשתף אותו כמה חשוב לך ובעינייך שהבית אסוף, למה בעינייך נכון לא לוותר, איך אפשר וכדאי ליצור הרמוניה ושלווה.

הגיוני מאד שאין לו את הכלים והיכולות שיש לך גם אם היה רוצה להצליח בהרמוניה ושלווה כמו שלך, ויש מקום ממש לשוחח על איך ומה נכון בעינייך לעשות.

נשמע מדברייך שיש איזה ריחוק ביניכם, וזה באמת מצב גם מתסכל כאישה להרגיש שאת לא יכולה לסמוך ולהוריד אחריות כשאת לא נמצאת, אבל ממליצה ממש למצוא את הדרך לשיח ולשותפות, בלי זה זה כנראה לא יעבוד...

מצרפת לך גם סרטון קצר בנושא שהעליתי לפני כמה שנים:

בהצלחה

זה באמת נשמע מתסכל ממש. הלוואי ותצליחו לנהל את זה בטוב

***עריכה***:

רואה בהמשך השרשור שאתם לקראת הליכי גירושין.

ראשית, סליחה על ההתערבות, אבל מרגיש לי מהשרשור הזה, וכמובן אולי אני טועה, שלא יצא לכם ללמוד לנהל נכון שיח קונפליקטים ותקשורת. 

אין לי מושג מה סיבת הגירושין, אבל זוג שיש לו ילדים, בעיני כמעט בכל מצב לקראת גירושין (למעט אלימית ומקרי קיצון) קריטי להגיע לטיפול ולנסות ללמוד לנהל את הזוגיות בצורה בריאה.

קונפליקטים כמו שאת מתארת זה דבר מובנה מעצם הפורמט של זוגיות, והיכולת לנהל אותם, לשוחח, למצוא דרך לעבוד בה במשותף, למרות כל זה היא בייס שבביס, וזה לא משהו שדפוק בחיבור ביניכם, אלא להיפך, זה האופן

שבו נוצר חיבור אמיתי, משיח על הכמיהה העמוקה שלך להרמוניה וסדר ובית נעים, ומשיח על זה שמבחינתו חשוב שיהיו אהבה זרימה וקבלה או ווטאבר, ומשיתוף כמה כאוס יוצר אצלך מצוקה כי... ומלשתף מה חשוב לך, ולראות איך הוא משתדל עבורך גם כשזה לא הדיפולט שלו, וכן הלאה. 

ולכן, אם לא יצא לכם לקבל עזרה סביב הזוגיות, ואתם לא חושבים להתגרש בגלל מקרה קיצון יוצא דופן שבגללו אין מה לנסות בכלל לגשר לפתור ולהתחבר, בשביל הילדים שלך, השמחה, הבריאות הנפשית שלהם, וגם בגלל שכנראה לא סתם התחתנתם, 

ממש ממש ממליצה לנסות ללכת לטיפול שיסייע לך ולכם❤️

אני גם אוסיף כאן שגם אם תתגרשו, זה יכול לסייע לכם לתקשר, לנהל דברים ביניכם, ללמוד ליצור שיח.

ברגע שיש ילדים אי אפשר באמת להתנתק אחד מהשני..

וצריך ללמוד לתקשר סביבם, לדאוג להם יחד, ולהשתדל ככל האפשר שיגרם להם מינימום נזק מהמצב הנוכחי. 

וכן, לדעת ששום דבר לא כאן בטעות. לא החיבור ביניכם, לא זה שהוא ודווקא הוא עם כל הפגמים אבא של הילדים שלכם,

וכנל גם לא את, הכל מדוייק ומכוון, וכשאין מה לעשות, להרפות, לסמוך על השותף השלישי ולבקש ממנו שידאג להם. אף אחד מאיתנו לא יודע יותר טוב ממנו, ולא דואג לטוב לילדים שלו יותר ממנו...

מה שמתואר לא מבטא חוסר אחריות הורית. לא נשמע שמדובר במשהו מסכן את הילד או חוסר דרגה למשהו בסיסי. בגדים על הרצפה ומגבות מפוזרות? זה אומר שקילח אותם/דאג שיתקלחו?

זה מעצבן בטירוף, אני יודעת וגם אצלינו ככה. אבל לא מעיד על כלום.

לגבי גבולות, גם כאן זה נתון לדיון, אבל לא נשמע משהו אקוטי או חריג. 

זה מאחוריו ואמור להיות גם מאחורייך.

לנו בחבורת חברות יש אחת שנשואה לאחד שיצאתי איתו תקופה, אז מה? יושבים ביחד והכל סבבה ושמים גבול.

אפשר לחיות בשלום גם לצד אקסים רציניים, עוברים, ממשיכים הלאה.

הוא רק זיכרון לא רגש.

ואם הוא רגש תפני את הזרקור למה את רוצה יותר בזוגיות ובחיים הקיימים שלך.

צפה אצלי תחושת הדחיה מהלא שהיה, צפו גם זכרונות וחוויות וזה כן מעלה גם רגשות.

החברה והאקס ואת ובעלך?

איזה גבולות שמים?

אם הוא מציף לך רגש של דחייה אחרי כל כך הרבה זמן כנראה שיש לך חווית דחייה כלשהי בחיים שאת עדיין סוחבת איתך, לא בהכרח ממנו.

כמו שאם מישהו יגיד לי עלבון שאני לא מזוהה איתו, אני לא אקח ללב בכלל, לעומת מישהו שיפגע בנקודה רגישה אצלי.

בטח במקרה כזה שהוא אפילו לא העליב, רק החליט שזה לא מתאים לו, כמו שהרבה זוגות שיוצאים עושים, זה הפורמט.

יש לך הזדמנות לבחון מה זאת החוויה הזאת שאת סוחבת איתך מול עצמך ולשנות אותה.

להעביר את הילד כיתה זו רק בריחה נקודתית, סיכוי גבוה שהתחושה הזאת היא לא חדשה ואת מתמודדת איתה בלי קשר אליו, ולא הוא הביא אותה.

את מתחום הטיפול?

יש מצב בעניין הדחיה וזו חתיכת עבודה להרגיש את הרגש הזה

אבל מממנת מטפלים למחייתי/ם (;

יכולת באותה מידה במקום להרגיש דחויה, להרגיש שהוא עשה את טעות חייו ופספס אותך.

או לא לעשות מזה עניין בכלל (הכי בריא)

החוויה הזאת היא איך שאת תופסת אותה, את לא בהכרח נדחית, הוא לא דחה אותך, התאים לו משהו אחר, לך התאים משהו אחר וזה הכל.

לא כולם צריכים לבחור בך, זה לא אומר שאת פחות טובה.

הפרשנות שלך יכולה להיות השתקפות לחוויה פנימית יותר.

אין לך שליטה על התגובה שלו וזה לא באמת משנה מה הוא היה מגיב, יש לך שליטה על מה שקורה בתוכך וכמה דחויה את באמת מרגישה.

הילד כבר חלק מהכיתה ומה תגידי לו?

נשמע שיש לך קצת משהו לא פתור מול המקום שזה תופס אצלך...

לבקש להעביר. מה שחשוב הוא האם הוא טוב בתפקיד שלו וטוב לילד שלך.

מצד שני, מבינה את המורכבות שאת נמצאת בה. מאחלת לך שתצליחי לעבד ולסדר לך את המחשבות והרגשות שצפים למקום טוב ושלם יותר

ואני מאד אמוציולנית

והוא לא אחד כזה שמקליל תסיטואציה הוא מאד רשמי ומשחק אותה לא מכיר אותי שזה מעצבן

הקטע שאם היינו רגע מדברים רגיל לדעתי זה היה מקל

ואת תצאי מהקבוצה?

ויצאתי מהקבוצה. משום מה גם בחופש הם שולחים הרבה הודעות, אז עדיף לי להתנתק

הזדמנות, לסגור משהו לא פתור אצלך בנפש.

קחי את ההזדמנות, ותנסי להבין מה הקשר הזה מציף בך.

אם צריך לכי לכמה מפגשים טיפוליים.

בתפיסת העולם שלי, אם עכשיו תנסי לברוח מהתמודדות- הקב''ה יחזיר לך אותה בדרכים אחרות, שוב ושוב, עד שתאלצי לעשות את זה בסוף.

וזה לא קשור אליו. זה שלך (של הכותבת) לגמרי. קחי את עצמך לשיחה עם מי ומה שהקשר הזה מפעיל בך. יש עוד כלים לזה.

שגם את הבת שלי שיבצו פעם עם מחנכת, שהיה לי מולה תאקל קטן בהזדמנות אחרת.

ובתחילת השנה היא כתבה לי 'יואו, אני מכירה אותך מ-x', ואני כתבתי לה 'וואי, באמת התלבטתי אם זו את או לא' (למרות שהייתי 95 אחוז ככה), שאלתי אותה מה היא זוכרת מהתקופה ההיא, היא כתבה משהו כמו 'היה קשה, מאחורי', וזהו.

להגיד שהכי כיף לי איתה בעולם? לא.

אבל מספיק בשביל קשר של מחנכת-הורה.

וכרן הוא משחק אותה שמעולם לא הכיר אותי אז זה יותר משאחר תמתח.

והוא בעצמו מתלבט איך להתנהג פה.

סתם מציינת.

אני גם נמצאת שם כמה שעות בשבוע בכובע מקצועי כבר שנה וחצי אז יצא שהיו עוד סיטואציות ובגדול זו האסטרטגיה שהוא נקט, לשחק אותה לא מכיר אותי.

אם לבקש להעביר או להשאיר את זה ככה, אולי כדי להוריד את כל ההתלבטויות והחוסר נעימות הזו

לקחת את זה בתור מתנה ולעשות את העבודה הרגשית שלך. את יכולה לחפש בכרטיס שלי (בעיקר בפורום רגישים) כתבתי כמויות של פעמים איך להתמודד עם הסיטואציה שמשהו חיצוני מפעיל אותנו ומציף אותנו בטירוף.

יש שרשורים ספצייפים שאתה ממליץ?

לקחתי כמות של הודעות שלי בנושאים האלה (900 בערך, לא כמות שאדם יכול לקרוא בזמן סביר) ושאלתי את astra החדש של GPT מה הוא חושב שמתאים (אגב, luna נכשל בזה ונתן דברים לא מתאימים)

1. "פרקטי"

לכתוב הרבה. את כל מה שהיה בקשר הזה ואת כל הסיטואציה מהצד שלך. כולל מה הרגשת במהלך הקשר. לא רק זה שאת מכורה לו או רוצה אותו והוא מתעלם. הכל. גם את הכיווצים ואת הצדדים היותר כואבים.

תקראי את זה יום אחרי ויהיה לך חומר שאפשר לעבוד איתו.

זו ממש התחלה של תהליך: להוציא את החוויה לפרטים, לכלול גם רגשות לא נעימים, ואז לחזור ולקרוא. לא אומר שהיא מכורה אליו או רוצה אותו

פרקטי - אנשים רגישים מאוד

2. לשאלה איך מזהים הרגשה

אחד הדברים שמועילים לפעמים לעשות זה להקשיב לרגע לרגש המסעיר הזה.

איפה הוא יושב בגוף? מה הוא עושה לנו?

להקשיב על מה הוא "דורך" בנפש. התבוננות עצמה, בלי לקבוע מראש מה היא מרגישה ולמה.

דרך אגב - אנשים רגישים מאוד

3. "פשוט להתחיל לכתוב כמדיניות"

כל דבר שעובר עליך לכתוב. כל רגש שמציף לכתוב. הכל. גם קללות, גם ביטויי גנאי, גם דברים שאסור להגיד או לרצות. בעצם לשחרר את הגוף מהצורך להחזיק את הכל חזק כדי שלא יתפרק.

הדבר השני הוא שמותר להרגיש. פשוט לפנות זמן ל"להרגיש". שלא יכפה עליך.

פשוט להתחיל לכתוב כמדיניות - אנשים רגישים מאוד

יש לי עוד כלים אחרים שמחייבים הכירות יותר אישית עם הבן אדם. אבל נתחיל מזה.

לק"י

מחוסר הנעימות שלך.

ואם טוב לו בכיתה, אז לא הייתי מעבירה אותו.

עוד לא הבין בכלל מה זה בית ספר

לק"י

עדיין לא נראה לי שהייתי יוזמת שינוי אחרי שהתחיל להכיר את המורה והחברים, רק בגלל זה.

גם מה תסבירי להנהלה?....

כנראה קשה לו גם.

אני גם חושבת שלשים את זה על השולחן יקל על שניכם. וזה לגמרי יכול לבוא ממך.

סביב זה שהוא מחנך ניסתי קצת כשפנה לבעלי באיזה עניין אז פניתי מיוזמתי כדי להבין מה קרה, ניסתי לשדר שאפשר לדבר איתי ושזה בסדר.

הוא כאילו משאיר לך את הפתח להתעלם או להחליט איך להתייחס.

ואם מבחינתך משפט סגירה יפתור את התסבוכת, תחשבי איך את מנסחת אחד כזה שולחת וביי.

אנחנו מרגישים כאילו מישהו אחר דחה אותנו, אבל בדרך כלל זה לא נכון. זה מנגנון שלנו שאנחנו מרגישים בתגובה לאנשים אחרים.

הוא סיים את הקשר מהסיבות שלו. זה נכון. מסתבר שזה מפעיל אותך עכשיו. למה זה מפעיל אותך? זה ככל הנראה לא קשור אליו.

שווה לך להתבונן בזה ולהבין מה קרה שם בפועל. לא בקשר. הקשר לא מעניין. אצלך. בפנים.

עוד שאלה ששווה לשאול: התחושה הלא נעימה שאת מרגישה עכשיו. מתי עוד הרגשת אותה? מול חברות עבר מהתיכון? משהו דומה לזה?

זה יתן איזה שהוא מפה להתמצא אצלך בנפש על הנושא הזה ואולי לא רק עליו.

יש עוד. את צריכה לרצות ולקחת את זה בתור מתנה. הזדמנות לעבוד על משהו רגשי עם מישהו שבתכל'ס? לא מעניין אותך ולא קשור לחיים שלך.

אין עניין עכשיו שכבר התחילה השנה להזיז את הילד.

אולי כמו שהציעו פה כמה לנסות ליזום איתו שיחה, זה שאתם עובדים יחד (אפילו אם בזמן מצומצם) יכול להקל על זה, להגיד במשפט קצר מה שיש לך על הלב, בבחינת לפתוח דף חלק חודש, לפחות שמבחינתך זה יירד מהלב.

זה יושב לך על הלב, הבטן והראש ומאוד מפעיל אותך.

הכי חשוב, לילד טוב בכיתה ועם המלמד? תכלס זה הכי חשוב

עם אקס מיתולוגי שסיימנו לא מרצון שלנו ונשארנו כמו רומיאו ויוליה סיפור לא פתור וגעגוע קשוח.

זה הכריח אותי לעשות קלוז'ר איתו בתוך עצמי ולשחרר למרות שעברו שנים ולמרות שחשבתי שכבר הרפיתי מזמן.

צריך להפריד בין האדם שהוא היום לבין הרגשות שלך ומה הוא מסמל אצלך בלב.

אולי הוא מסמל את מי שהיית אז ומי שחלמת להיות איתו, אולי הוא מציף לך הרגשה של אהבה שהרגשת איתו וחסרה לך

הוא בעצם מסמל חוסר שקיים אצלך כמו להרגיש רצויה, אהובה, יקרה.

כי אם היית שלימה ולא חסרה הוא לא היה מזיז לך.

תחשבי על איזה פצע זה יושב אצלך ותרגישי את זה.

לא הייתי מזיזה את הילד ולא הייתי מדברת עם כבוד המלמד על זה.

תסבירי לבעלך שילמד להיות מעורב ותעשי את העבודה עם עצמך.

❤️☘️

זה ממש לא פשוט.

יותר מרגיש תחושה של נטישה.

מין משהו בביטחון האישי נפגע

וזה שהשאיר הכל פתוח בלי לדבר זה עוד יותר מעמסה,

זה כואב וזה גם צובט את הלב ממש.

אין לי לתת עצות.

חוץ מזה שאני מתמודדת עם בעל שעבר סיפור דומה.

שולחת לך חיבוק חם🤗

לשמוע על סיפור דומה. מה עוזר לכם בהתמודדות עם זה?

והאמת שממש ממליצה לך ללכת לטפל בזה,לפחות בשביל לעכל.

הנסיון שלי היה שדווקא שחזר אצלו הקשר הוא לא הצליח להחזיק את עצמו והתפרק.

אבל זה קרה אצלו לפני החתונה שלנו,וכשנולדו הילדים אז הוא חווה כמו אצלך כאב שאין אף אחד שנהנה מהילדים שלו ומהנחת שלהם ובדידות בעיקר בחגים.ויותר מיזה כעס גדול על איך הוא נעזב,איך היו מסוגלים לנטוש אותו מי שהיה אמור להיות מקור הביטחון שלו בעולם פשוט עזב שח זה נעשה יותר בצורה אינטלגנטית,פשוט נאמר שיש טיול וזהו,

הוא יותר הבין מה זה עשה לו בתור ילד נטוש רגשית ונפשית וכביכול עד שהילדים לא נולדו הוא כאב אבל לא כעס והכעס בא אחר כך....

אבל מה שלא הורג הוא מכשל,והוא יודע שהוא אחר ושונה ולילדים שלו לא יקרה מה שקרה לו.

ושצריך להלחם ולא לברוח.

וסתם בתור בת זוג היה לי ממש כעס על מה שנעשה כי ברור לי שלא לקחו בחשבון את ההשלכות של זה לאורך כל החיים.ולקח לי המון שנים להבין למה זה קרה מה הוביל למה בתת מודע,ולסלוח על זה.

היום אני מבינה שזה היה הדרך להתמודד עם זוגיות נרקסיסטית שוב זה לא במודע אבל זה מה שקרה...

לפנות זמן מוגדר לעיבוד רגשי. עדיף עם מקלדת או עט (מה את אוהבת?) לכתוב הכל הכל הכל ולהתחיל לפרק את כל המנגנון הרגשי.

ו

לכי כבר לקרוא את פורום רגישים!. כולנו שם מתמודדים עם הדברים האלה ויש כלים בדיוק לזה.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

סיוט להיות אדם רגיש מאד במצבים מסוימים

את נמצאת בתוך גוף שמתנהג כמו שהוא רוצה ואת רוצה לעשות משהו אחר אבל הוא חזק ממך.

כשמבינים את השפה, הגוף עדיין מתנהג כמו שהוא רוצה אבל אנחנו לא חסרי אונים.

אבל ההצפה לפני חגים

זה כבר אין לי איך לתקשר עם השפה הזו.

עומס מטלות, לצד העומס עם הילדים והכאב בראש שדופק

אני עובדת עכשיו (במקרה גם אני עד מאוחר בעבודה)

עכשיו אתה תעזוב אותי בשקט כי יש לי עבודה וילדים. בשעה 21:00 הילדים ילכו לישון ואני יוצאת להליכה. ואז תתפרק שם כמה שאתה רוצה. אפשר גם לצעוק ולבכות ולצרוח ולהתעצבן ולקלל והכל. אז.

קוראים לזה גבולות פנימיים. אני בעל הבית במערכת הזו. כל הסיפורים הרגשיים צריכים יחס רך ומחבק ומכיל אבל הם לא הבוס.

היופי בלהיות מבוגר והורה לילדים הוא שאת יכולה ליצור מסורות והורות חדשות משלך, רק שלך ושל הילדים, מסורות והורות שלא היו לך ולהעניק לילדים.

1. אף פעם. תיקון: הזמנתי את האלה מסעיף 2 אבל לא התאים להם.

2. אף פעם. תיקון: הוזמנו פעמיים בעשר שנים ^^`

3. ראי סעיפים 1,2

4. נשואים עשר שנים, שלושה ילדים ב"ה. גרנו יותר רחוק ממרכז העניינים בתחילת הנישואין. בשנתיים+- האחרונות עברנו ממש לרחובות של ה"קהילה", אבל אנחנו לא מאוד מעורבים.

(קצת יותר פרטים אם מעניין: אנחנו גרים בעיר, אבל כן סוג של בתוך קהילה די תוססת. באופיינו אנחנו לא כל כך מתערבבים, ולא יכולה להגיד שיש לי ממש חברות מכאן.)

אנחנו גרים ליד הישיבה של בעלי, אבל לא ממש בתוך האברכיאדה.

הזמינו אותנו כמה פעמים במהלך השנים (זוג צעיר). גם חברים של בעלי וגם סתם שכנים שלנו, אבל אף פעם לא באנו או הזמנו בעצמנו

כי אנחנו פחות בקטע של להיות נחמדים

סתם חחחח

פשוט ממש בהתחלה רצינו להיות אחד עם השני, וגם בהמשך זה מרגיש טיפה פחות שייך ששני זוגות אוכלים ביחד. אני לא צריכה להיות חברה של חבר של בעלי, ובעלי לא צריך להתחבר לחברות שלי...

אבל זה שכן הזמינו אותנו, מראה שיש אנשים שונים עם דעות שונות

כרגע גרים ביישוב פחות קהילתי ואין לנו פה הרבה חברים ומי שיש לא משותפים לשנינו כזוג. אז לא ממש קורה ..

מה שזכור לי מאז שבאנו לפה:

1. פעמיים

2. פעם אחת

3. פלוס מינוס

4. היום כבר עם 3 ילדים אז עוד היינו רק עם אחת

1. פעם באף פעם. אם כן ממש נדיר

2. כנל 1

3. אם יהיו אז כן

4. משפחה גדולה, מעל 4 ילדים. נשואים הרבה זמן יחסית.

   כשהיינו זוג צעיר אירחנו והתארחנו הרבה באופן לגמרי הדדי

נ.ב - למה זה עושה אצלך סדר בראש? לא דומה משפחה א/לקהילה/ישוב למשפחה ב/לקהילה/ישוב

1. אף פעם. בתחילת הדרך קרה פעמים בודדות.

2. גם אף פעם

3. כן. אף פעם לשני הצדדים

4. משפחה גדולה.

1. תדירות גבוהה יחסית

2. תדירות עוד יותר גבוהה

   מתחלקים בהכנות ופשוט אוכלים אצל מי שהבית שלו גדול יותר...

3. כן

4. זוג עם 2 קטנטנים גם החברים באותו שלב בערך

   יש גם משפחות עם יותר ילדים אבל זה מורכב יותר אז באמת קורה הרבה פחות

פשוט גרים ליד כמה חברים ממש טובים...

לפעמים מרגיש לי מוגזם ואז תקופה אנחנו לא אוכלים ביחד כדי לאזן

נראה לי יותר קל לענות כפסקה רציפה.

כשגרנו באברכייה בכמה חודשים הראשונים אחרי החתונה לא כל כך התערבבנו, כשהתחלנו להיפתח היה מאוד נחמד. בפועל היו בערך 3-4 הזמנות כמעט הדדיות, אבל מתווסף להרבה ערבי חברה בימי חול וקידושים משותפים של כולם. כל זה בשנה אחת.

לפני שנה עברנו למקום של אוכלוסייה מבוגרת ואנחנו לא מכירים אף אחד. יש לי שתי חברות שהתחתנו לאחרונה ועברו יחסית קרוב, ניסיתי להזמין אחת לפני כמה חודשים, אבל לתחושתי היה די מביך. אין באמת קשר בין הבעלים ובפועל הסגנון שלנו די שונה. (הבעל שלה מהסוג שנראה שלא מדבר עם נשים בכלל. אני לא יודעת מה בדיוק המשנה שלו בנושא, הוא כמעט לא דיבר כל הסעודה ובמיוחד לא איתי)

לא הייתה הזמנה חוזרת מצדם. יכול להיות ששכחו, יכול שלא רוצים. אין לי מושג.

יש לי חברה נוספת שאני גם מנסה להזמין אבל אין ממש זרימה, בעלה למד עם בעלי בישיבה התיכונית אז יש יותר סיכוי שזה יהיה מוצלח? מתלבטת כמה להתעקש על זה או לשחרר.

מאוד חסרים לי הקשרים שהיו באברכיה. בעז"ה בעתיד אני רוצה לגור ביישוב קהילתי עם השפה המשותפת של אנשים שנמצאים באותו שלב בחיים ובאותו סגנון. אנחנו גם מנסים להזמין את החברים שלנו מהאברכיה אלינו אבל זה אפשרי רק ביום חול, כי אין לנו מקומות לינה, וכל הפרוצדורה של המרחק מקשה על העסק עד שזה לא קרה כל כך.

אנחנו נשואים שנתיים בלי ילדים עדיין, גרים בסביבה של משפחות גדולות והורים בני 40-50+. אני יודעת שנצטרך לגור כאן עד סוף הלימודים של שנינו, אבל המצב החברתי זו אחד הסיבות העיקריות שאני לא מרוצה מהמקום.

כאלה שלא מהמשפחה...

אוהבים את השקט שלנו (או מדויק יותר - את הרעש שלנו🙄 שלא כולם יצליחו לעמוד בו...)

יש רק משפחה אחת של חברים שאנחנו מתארחים אצלם קבוע לסעודת פורים, וניסינו בתמורה שהם יתארחו אצלנו בקביעות לסעודה אחת בראש השנה - זה קרה כמה פעמים, אבל אז זה נהיה להם מורכב להתארח, אז הפסיק. (הם באמת המשפחה היחידה בערך שאנחנו מרגישים כמו בני משפחה שלהם)

לא זוכרת תדירות , זה היה מזמן. כבר שנים, מאז,שהילדים גדולים, שאנחנו לא מזמינים חברים לסעודות , זה הלך ופחת עם השנים, וכבר לא קורה. כן מארחים את ההורים שלנו, לעיתים רחוקות אחים שלנו, אנשים מהדירה בקהילה( אנשים עם מוגבלות). הפסקנו להזמין כי הרגשתי שזה מפריע לענין המשפחתי בשבת, הגדולים בגיל ההתבגרות, עכשיו כבר בצבא/ ישיבה/ ש"ל... הם לא בבית כל השבוע( וגם מתבגרת שלא בפנימיה, עסוקה כל השבוע בעניניה. וזה הזמן המשפחתי שלנו, וכשיש משפחה של חברים הם הופכים להיות המרכז ואנחנו מפספסים את הילדים. מוצאים הזדמנויות אחרות לקשרים חברתיים, זו אני( בעלי דוקא הציע להזמין כמה פעמים). בגלל שהפסקנו להזמין, גם לא מזמינים אותנו, ולי בסדר עם זה, מבחינתי לארח לסעודת שבת עוד משפחה זה לעבד קשה, ולפספס את הילדים בשביל קשרים חברתים שיש לי עוד דרכים לחזק אותם. אני כן מתאמצת על להזמין את האחים שלי, גם לעיתים רחוקות .

אף פעם. אולי רק את ההורים שלי פעם בשנה.

אנחנו מוזמנים פעם בחצי שנה למשפחה אחת ספציפית/להורים שלי או שלו

זה היה ככה כשהיינו לפני ילדים וגם עכשיו.

נטו כי אנחנו לא אוהבים לא להתארח ולא לארח. אוהבים את השקט שלנו וזהו.

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

שקשורים לבין אדם לחברו

וודאי שאנחנו גם

מדברת על דברים קיצוניים שאנשים עוברים..

באותו יום יש להבנתי הדלה, משהו שיורד מלמעלה שמוריד לנו את המשיכה לעברות (קרוב קצת לאדם הראשון קודם החטא), האתגר שלנו שם זה בעיקר לתפוס את זה, ולראות איך משמרים משם דברים הלאה...

שאתה מצטער שיש דברים שאתה לא מצטער.

אתה אמיתי וכנה. זה מהמם!

כמו שהצער עליהם גובה ממך מחיר של התמודדות מול הרצוי למצוי. והוא באמת לא פשוט.

האשמה עצמית זו מחלה.

כל יהודי צריך לזכור שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו.

שהוא טוב אין סוף, אל רחום וחנון וכו'.

הוידוי באמת עושה קצת רע ואולי אפילו מייאש כשחושבים עליו כשופט ביקורתי.

אבל אם תדמיין את העיניים הכי טובות, חומלות, אוהבות, מבינות בעולם...... לא תרגיש אחרת כשתעמוד מולו ותגיד לו מכל הלב על מה חטאת?

בלי להבטיח לו כלום. רק לנכוח...

רק להגיד לו שאתה רוצה להיות אמיתי איתו ולהגיד שהיית רוצה, אבל שאולי הציפיות ממך קצת מוגזמות כבשר ודם...

שהוא יוצרך ויודע יצרך...

הכפרה שלו בכלל לא מותנית. זה היופי בו.

הוא לא אלוקים דתי. הוא משהו אחר לגמרי. הוא אשכרה אוהב אותך בלי תנאי. אתה קולט?

דתיים מפחדים מאהבה ללא תנאי...

לא צריך למהר בתשובה. לפעמים צריך פשוט לנכוח מול עיניים שבאמת רואות אותך. וזהו. ❤️

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍