אני יודע שהשאלה בכותרת קצת חריפה מדי אז אסביר...
לא יודע אם זה שייך לפה או ללנ"ו אז כותב בשניהם.
עברו כמעט חודשיים מאז שהיא חתכה אותי. (לא יצאתי מאז מסיבה טכנית שקצת מנעה ממני להיפגש, ואני מרגיש שאולי זה קצת הזיק לי שאותה גברת ישבה לי במוח כל הזמן הזה ומצד שני גם עלו לי הרבה תובנות לגביה שלא חשבתי עליהם קודם אז אולי כן היתה מזה גם תועלת...לא משנה, זה לא העיקר. וגם סרו המניעות אז בעז"ה ממשיך.).
הנקודה היא שאני מרגיש שאני אולי קצת רגיש מדי. בכללי בחיים. ובדייטים זה מתפרץ במאתיים אחוז. כבר כתבתי על זה פה פעם אבל אז זה היה בהקשר של פרידות. עכשיו אני מתכוון בהקשר של אישיות.
זה היה הקשר הארוך יחסית הראשון שלי. יצאתי עם כמה בחורות לפניה ועם אף אחת לא התקדמתי באמת וגם תכלס לא היה כל כך שייך. כבר שראיתי את הפרטים שלה בהצעה הרגשתי שזה משהו אחר. וזה באמת היה. הבעיה הגדולה היא שלא הצלחתי באמת לקדם את הקשר. בכל רעיון שעלה לי חששתי שזה ילחיץ אותה, שהיא לא תגיב לזה טוב וכאלה. מפה לשם היא הרגישה שאני לא מוביל מספיק ועל זה (לפחות ככה אמרה) חתכה. היתה לנו שיחה ארוכה מאוד לפני שהיא קיבלה את ההחלטה, והמסר העיקרי שקיבלתי שם הוא "אתה באמת אדם טוב. באמת. לא פגשתי הרבה בחורים כאלה וגם אומרים שזה די נדיר אצל גברים. באמת התנהלת מדהים במהלך כל הקשר. הרגשתי שיש מי שרואה אותי ואכפת לו ממני. גם עוד לא פגשתי מישהו שמבין אותי ככה. יש לך לב כל כך טוב, וזאת אחת ה-תכונות החשובות לי. לכן ממש קשה לי לוותר על זה. באמת רציתי שזה יצליח. אתה מה שאני מחפשת. אבל אני מרגישה שזה לא מה שאני צריכה בחיים. אני צריכה מישהו חזק, יציב, שאני אוכל לסמוך עליו. ומבחינת הרגישות אני מרגישה שאנחנו קצת דומים מדי. וזה לא מה שאני צריכה לפחות בשלב הזה של החיים...".
מה שאני שמעתי זה "היית יכול ממש להצליח בתור בחורה. אתה לא גברי, אתה לא מסוגל לספק לאישה את מה שהיא צריכה בחיים, אתה רגיש מדי, מי שאמור לבכות בבית זה לא אתה זו אני, אין לך ביטחון עצמי, אתה לא החלטי, ובקיצור- בתור חברות היינו יכולות להסתדר יופי, אבל בתור בעל? תשכח מזה."
וכאן אני שואל כבר חודשיים ולא מצליח לקבל תשובה- למה אני אמור לצפות? מאז שאני זוכר את עצמי זה מי שאני. רגיש, מתחשב, אכפתי, דואג, שמח בלשמח מישהו אחר, מתכלב בשביל שמי שאני אוהב יהיה בנוח, וכו. אני לא מחפש מישהי גברית ושנחליף תפקידים. יש בי את הרצון הגברי הבסיסי הזה של לספק משענת, להוביל, להיות הקול השפוי. אבל בפועל זה לא מתבטא. בפועל היא נפגשת מיד עם הלב הטוב שלי, זה משמח אותה שיש גברים כאלה בעולם, ובזה מסתכמת התועלת שלה מהקשר. ואני? אני רק מאבד עוד את מעט הביטחון העצמי שנשאר לי. מי תוכל לראות אותי מעבר? ומי תוכל לאהוב את התכונות האלה באמת? יש מישהי שתשמח בזה שאני לפעמים לוקח דברים ללב והם משפיעים עלי? שאני חווה את העולם בצורה יותר עמוקה? שהלב שלי לא מסוגל לשמוע מישהו ובמיוחד מישהי שמחמיא לי בלי שיעלו לי דמעות?
זה קצת מייאש כל העסק הזה ובמיוחד הכנות שבה היא אמרה שאני אשכרה מה שהיא מחפשת ולמרות זאת החליטה לסיים את זה...
