זה המקום שלו בבית.
החפצים, המעמד, אולי גם התשומת לב של ההורים.
להעלות את זה בהדרכת הורים זה מעולה, יעזור לכם בפרקטיקה.
מבחינה רעיונית, ילד לא סתם מתנהג כפי שהוא מתנהג, יש שם משהו עמוק יותר שמפריע ומציק לו,
יכול להיות שהוא אפילו לא מודע למה שמפריע לו.
עד שלא מטפלים ברובד העמוק יותר המריבות לא יפסקו.
זה לא עוזר לשקף לילד בן 7 ששאגות זו לא צורת תקשורת ראויה, כשלא מדברים על מה שהביא אותו לידי שאגה.
לצורך הדוגמה, אם תראי ילד עומד ליפול בצורה מסוכנת, לא תתני שאגה?
אולי כן וזה יראה לך כמו תגובה הגיונית לסיטואציה.
לכן לפסול התנהגות בד"כ לא זה מה שעוזר, אלא להבין שלגעת במשחק שלך זה לא אירוע מאיים.
אפשר למשל לנתח איתו את המקרה ולשאול:
כשראית את המשחק בידי אח שלך,
מה חשבת?
מה הרגשת?
לתת לגיטימיה לתחושה עצמה.
זה לא נעים שנוגעים בחפצים שלך בלי רשות. אולי חששת שהוא השתמש בזה כבר וכד'.
ואז לדבר על מה שבאמת קרה.
האם הוא השתמש בזה? איך היית מעדיף שיספרו לך שמצאו משהו ששייך לך? איך אפשר לשמור על החפצים שלא יגעו בהם? (למשל לסדר אותם)
ואז לקבוע כללים בסגנון:
חפצים אישיים שבמדף x אסור לגעת בהם בלי רשות.
חפצים אישיים שמסתובבים בבית, מה דינם?
חפצים שאינם אישיים (כמו משחקי קופסה) מותר לכולם להשתמש כי הפרשנות היא שאם זה במרחב הכללי כנראה הסכמת לאחרים להשתמש גם.
ככה הילד מקבל לגיטימציה לתחושה שהוא רוצה לשמור על החפצים האישיים שלו בלי שיגעו לו בהם, וגם מקבל כלים איך לשמור על מה שחשוב לו, ואיך להגיב נכון בפעם הבאה.
ממילא לא יהיה צורך בשאגות.
לגבי התנהגות הולמת ולא הולמת, אפשר לדון בכך בנפרד (למשל באמצעות הסיפור אריה הספריה, ספר פשוט מעולה בשביל לדון בדרכי תגובה מהסוג של שאגות)
אבל שזה לא יהיה המוקד בטיפול באירוע.
לגבי מי יפתח ראשון את האוטו כדאי להעלות יותר למודעות, לשאול למה היה חשוב לך לבצע את זה ראשון? מה זה אומר עליך? למה אנחנו מרגישים טוב להיות הכי.. כמובן שהוא לא ידע להסביר במונחים של דופמין וכו' אבל זה כן מעלה למודעות מתי תחרותיות היא בריאה ומתי היא מיותרת.
כשהוא עוד קצת יגדל ויהיה מסוגל לחשוב על דברים יותר לעומק, אפשר למשל לשאול: אם זה כיף להגיע ראשון, וזה באמת כיף, למה אני לא רצתי ראשונה לאוטו?
או בסיטואציות אחרות, למה אני לא התפרצתי ועניתי ראשונה?
לפי התשובות להבין איך הוא רואה את העולם. קצת לכוון למשל לחשיבה שאם אני יודעת שאני יכולה, אני לא צריכה "להוכיח" את זה. ויותר מזה לשמוח בשמחת האחר שאצלו הנושא מהווה אתגר והוא הצליח להתגבר עליו.
(למשל בסיטואציות שבהן הקטן מתאמץ מאוד ואז הגדול מגיע בנונשלנטיות ועושה במקומו ללא מאמץ)
לתת לו להבין מעצמו מתוך התבוננות בטבעו של עולם, שלפעמים הבגרות היא לא להגיע ראשון, לפעמים הבגרות היא לא להיכנס לתחרות.
למשל אם מישהו עוקף בסופר, אפשר לדון בכך עם הילדים ולהסביר שאמנם מה שהאיש עשה היה ל בסדר, אבל זו בחירה שלי האם לריב על זה או לבחור לא להיכנס לתחרות על נושא שולי בעיני.
למשל אצלנו זה יכול להיות שהגדולים מתקנים שגיאות כתיב לקטנים והקטנים נעלבים מזה.
אני מפנה שאלת חשיבה לגדולים:
למה לדעתכם אני לא תיקנתי את הקטן על השגיאת כתיב?
לפעמים התשובה היא בסגנון של אולי לא שמת לב, או לא ידעת שזו שגיאה.
אני עונה שראיתי ואני יודעת ומתאגרת עוד קצת ולפעמים משאירה שאלת חשיבה פתוחה:
למה לדעתכם בחרתי שלא לתקן על שגיאת הכתיב. תחשבו על זה.
באמצעות ההתבוננות הזו התובנה (כשהיא תגיע) תהיה יותר מחוברת אליהם ויותר יפנימו אותה,
מאשר שאני אסביר להם או אגער בהם שהם העליבו את הקטן.
תזכרי שמריבות לא נגרמות כי הם לא אוהבים אחד את השני, אלא כי הם מאוד אוהבים את עצמם, וזה דבר שבבסיס שלו הוא חיובי.
וגם תואם התפתחות שקודם האדם הוא אגוצנטרי ורק אח"כ מתפחת חמלה כלפי הסביבה,
לכן כמה שקשה לראות מריבות, זו התפתחות טבעית ונורמיטיבית לחלוטין וזה יעבור ככל שהם יתבגרו וככל שילמדו לתקשר.
תהיי חזקה זה עובר בסוף.
נ.ב שימי לב אם בכללי בבית יש ציפיות נמוכות מהקטן שגורמות לתסכול גדול.
זה בסדר לצפות מכל ילד למשהו אחר בהתאם לאופי לגיל וליכולות שלו, אבל צריך לשים לב אם זה גורם לתחושת חוסר הוגנות מתמשכת אצל הגדולים, צריך לתת לזה מענה ולא להשאיר ברמת ה"ככה החלטתי" כי זה יכול לייצר מרמור מתמשך של הגדול כלפי הקטן.
(למרות שהטענה אמורה להיות כלפי ההורים בכל מקרה, הרבה פעמים זה יצא כלפי האח בדומה לסיפור הכותונת של יוסף ואחיו ששנאו אותו לא בגלל משהו שהוא בעצמו עשה, אלא בגלל משהו שאבא שלהם עשה כלפיו)
בהצלחה!!