בגדול - להתעניין בשלומה, אבל להתעניין באמת, לא כמו שאנשים שואלים מה שלומך ובכלל לא מקשיבים לתשובה. להתעניין מה יעשה לה טוב, להתעניין (שוב, באמת) איך עבר עליה היום וכד'.

אבל ספציפית  - לא פירטת מה זה 'לא הרגישה טוב'.

אם היא קדחה מחום או הקיאה שוב ושוב - מובן לבד שצריך לבטל.

בגדול, תתפוס אותה לשיחה בזמן רגוע ותסביר לה שמה לעשות, אתה לא בוחן כליות ולב ולא קורא מחשבות. אם היא רוצה לשנות משהו שכבר סוכם - שתגיד בפירוש.

בהצלחה 

היא לא מעיזה להגיד את זה. וכידוע, כל מה שלא אומרים מתנהגים. כלומר תנסה לחשוב מה הסיכוי שהיא פשוט נהיית חולה (באמת, אני לא טוען שהיא משקרת!!!) כדי שאתה תעשה מה שהיא מבקשת. כמו שאמרת - היא לא  רוצה לצאת האדם הרע.

האם היא רצתה / הסכימה מראש שהחבר אמור להגיע? כלומר, זה היה על דעתה?

מרגיש לי שהיא מצד אחד אומללה ומצד שני משחקת פאסיב אגרסיב. כלומר לא משנה מה שתעשה היא תהדוף את זה ותרגיש שאתה "לא עושה מספיק". ומהצד שלך אתה פשוט רוצה שזה יקרה (שהיא תרגיש מרוצה) אבל בדרך לשם יש משהו שאתה  מפחד ממנו בצדק או שלא בצדק.

גם זה שהיא "חולה ומתפקדת כרגיל" זה נורה אדומה בעיניי. כלומר, משהו קורה שם ואם היא הייתה כותבת פה הייתי מבקש ממנה להתבונן.

של שני בני הזוג, בלב שלם.

ממה שכתבת - נראה שלא שאלת אותה לפני כן אם היא מוכנה שתזמין את החבר הזה. וגם אם כן שאלת אותה - היא לא הסכימה בלב שלם.

ומכאן מגיעים לכלל השני: לא להחליט דברים באופן כללי בלי לקבל הסכמה של בן הזוג.

ברגע שתשאל אותה על כל דבר שאתה רוצה לעשות (ומשפיע על שניכם/על הבית) ותתייעץ איתה מתוך כנות לקבל את מה שהיא מבקשת - היא תרגיש שאתה רואה אותה.

זה מה שנראה לי, על רגל אחת.

(ובאופן כללי, נשמע שכדאי לכם ללכת לייעוץ אצל איש מקצוע טוב כדי לדבר על כל הדברים האלה ולקבל "כללים" לזוגיות טובה.)

זה לא ממש משנה הרעיונות שלנו, היא צריכה להבין מה גורם לה להרגיש טוב. 

זה לא התייעצות שלך, אלא בעצם אשתך שואלת - איך אני ארגיש שאני חשובה לו? וזה שאלה שלא ממש אפשר לענות עליה. 

כשאדם לא מובן לעצמו, איך יהיה מובן לסביבה?

אתם עוד לא עשיתם את הסוויצ' בראש

שאתם משפחה ולא דירת תיכוניסטים

אם היא לא מעוניינת באורחים או היתה מעוניינת והתחרטה, מהצד שלה היא צריכה להגיד לך במפורש ולא לשחק נחש נא.

ומהצד שלך, אישתך באמת צריכה להרגיש קודמת לכל, ובמידה והיא לא רוצה, גם אם לא נעים, אתה צריך לדאוג לה במקום הראשון.

אבל אם אני זוכרת היחסים אצלכם מורכבים בלי קשר ואולי קשה לכם לקרוא סיטואציות אחד של השניה.

אאלץ לתת לה לתקן אותי ואז ארשום את התיקונים.

היא רמזה

ואתה הבנת

אבל לא רצית לבטל

בגלל ההרגשה של החבר

היא מבינה שהיא פחות חשובה

כי ההרגשה של החבר יותר חשובה משלה

היא צודקת במבט שלה

אתה צודק שאתה רוצה שהיא תדבר בצורה ברורה ולא ברמזים

יש הרבה אנשים שמדברים ברמזים ויש הרבה אנשים שלא מבינים רמזים

מספיק שאחד מבני הזוג עושה עבודה בנושא

מדבר באופן ישיר

ומברר צרכים וסיטואציות באופן ישיר עם השני

והיא צריכה לעבוד על להכיר את עצמה ולהביע את עצמה ברורות

ואתה - לגלות רגישות ולשים אותה בראש סדר העדיפויות. היא לא צריכה להיות מאוד חולה כדי לא לארח. ועם זה שהיא אמרה לך שהיא לא תגיע לארוחה (מה זה אומר בכלל לא להגיע כשאתה מארח בבית שלך?) היה אמור לגרום לך להבין שאתה מחזלש אותו

אגב,מי עשה הכנות ובישולים לאירוח הזה?

כייף פנק אותה

תתנצל תהיה גבר

יאלה דף חדש 

יום כיף - ודאי, באהבה

להתנצל - איך מתנצלים כשאתה לא מאמין שעשית משהו לא בסדר? אפשר להקדיש רע על המצב, אבל להתנצל מבחינתי זה אומר שפעלתי לא נכון (עקב רשלנות, רוע לב וכו) והייתי פועל אחרת.

אבל אני לא מרגיש שפעלתי ברשלנות או רוע לב...

ואז אני מרגיש שאני משקר.

אני מצטער ומתנצל שמה שעשיתי ציער אותך ופגע בה.

זה לא כי אתה אשם, או כי בהכרח עשית משהו לא בסדר (לפעמים כן ולפעמים לא)

אלא כי לא רצית שהיא תרגיש רע ושיכאב לה. רצית שתרגיש אהובה ותשמח וזה לא המצב

תהיה גבר! תשפיל את עצנך

כדי שיהיה שלום בית מוחקים את שם ה במים המאררים

אז מותר להתנצל גם כשאתה חושב שאתה שקרן ולא יודע על מה

בשביל שלום בית

בשביל אישה שמחה, בשבילך.שתלמד להוריד תראש אם צריך לא לאחרים, לחברה הכי טובה שלך

אשת בריתך

מאחורי הקלעים, שאשתך, כמו רוב הנשים רוצה וצריכה להרגיש שהיא במקום הראשון בשבילך.

יותר מכל חבר, יותר מהאי נעימות שלך, יותר מכל דבר אחר.

טוב ששוחחתם על מה שהיה.

אפשר להתנצל על זה שלא מספיק הבנת את המצב,

אפשר להביא לה שוקולד או להכין לה מרק וארוחת ערב למיטה ולהגיד שאתה אוהב דואג ורואה אותה.

כדאי לבקש שבפעם הבאה תגיד לך אם היא לא רוצה או כן רוצה משהו, ובמקביל תנסה להבין מעבר, שאם אשתך לא מראה שהיא באמת בעניין או רומזת קצת משהו כנראה שהיא לא...

או לודא דברים בצורה ברורה בלי ללחוץ משום כיוון, אלא להגיד שתגיד באמת מה נכון בשבילה ואתה תסתדר, כי היא הכי חשובה. 

(מציינת שכל זה בהנחה שמבחינת שניכם זה סבבה שאחד מכם מזמין מישהו בלי הסכמה רצון ונכונות של הצד השני, בלי קשר לחולה או לא... 

יש זוגות שזה ממש סבבה ומסוכם אצלם, אצל הרבה מהזוגות ממש לא, ואם לא אז להתחיל מזה: לשאול אם בא לה שיבוא חבר שלך)

בעומק הדברים-

מרגיש שאשתך כמו רבות וטובות לא מרגישה בתוכה שאתה באמת דואג לה ורוצה שיהיה לה טוב (על אף שניכר שאתה קשוב ומשתדל להיות עבורה), ורוצה לדעת מה טוב לה, ולכן תגיד לה: אני ממש אשמח לדעת מה יגרום לך להרגיש ככה וככה, אני ממש רוצה שתדעי שאת יקרה לי.

אני ממש רוצה לדעת אם משהו לא מתאים לך, את חשובה לי ואני לא רוצה לעשות משהו שיגרום לך צער.

נראה שהיא זקוקה ללגיטמציה לזה, כי היא לא לגמרי מביאה את עצמה....

(אם היא הייתה פונה הייתי ממליצה לה ללמוד להבין את צרכיה, להקשיב להם, לתת לעצמה לגיטימציה להביא את מי שהיא ולתקשר אותה... אבל אתה פנית אז מנסה לתת מהכיוון שלך)

אבל במקום לדבר על האירוע אגיד לך מה דעתי על אירוע כזה, כי לטעמי אלו משחקים שעובדים (ומשוחקים) בתקופה מאוד בוסרית של הזוגיות ומגיע שלב שזה פשוט לא מתאים.

דבר ראשון והכי בסיסי, אתה חייב להפנים שאשתך היא 50% בבית וזה הבית היחיד שלה ואתה הבוגר הכי חשוב לה ושהכי מצופה שיחשוב עליה וידאג לה. לכן אם היא אומרת משהו זה כפתור אדום וזה מה שאמור לקרות. נקודה.

היא לא רוצה את הבן אדם, אתה אולי יודע למה ואולי לא, אבל זה הבית שלה ולרוב האישה שותפה משמעותית בהכנת השבת. אז למה זה מגיע לה? ולחבר אתה פשוט אמור להגיד "מצטער, זה מפריע לאשתי". תאמין לי אין שום גבר שיתווכח איתך אחרי אמירה כזו.

דבר שני וחשוב לא פחות, זה שעם כל הכבוד לה ויש הרבה כבוד, אין שום לגיטימציה למצב שהיא מנהלת אותך. אם לא הבנת רמז - זה גם בעיה שלה, ואם היא הכניסה אותך לקונפליקט - זה גם בעיה שלה. כל עוד אתה רוצה להישאר שפוי, בבקשה תימנע ככל האפשר מסיגול של תחושות אשם והלקאה עצמית. זה לא יעשה טוב לאף אחד, בהנחה שאין שום נרקיסיסט/ית בסביבה.

תסלח לי, אבל אתה לא אמור להוכיח לה שהיא חשובה לך ואתה אוהב אותה וכו וכו - אתה פשוט אמרו להיות כזה, ואם אתה לא כזה - אז שום הוכחה לא תועיל (לא לה, וגם לא לך). אם היא דורשת ממך הוכחות (והפעם לא ברמזים), יש כאן שאלה גדולה מה באמת היא רוצה ממך. לא לחינם כולם פה היו בצד שלך, למרות שבעולם הפמיניסטי המשוגע שלנו הציפייה הייתה שונה לגמרי.

אז כן, היא יצרה קושי וצריך להבין את שני הצדדים. בטווח המידי ברור שאמורים לבטל את החבר, אבל במקביל, בטווח די קרוב אמורים שיחה בנושא. להבהיר את הקושי שלך ולנסות להבין אם כל מה שהיא רצתה זה שבת אחת של שקט, או שהמטרה הייתה איזה מטרה כללית של "תוכיח לי שאתה אוהב אותי (ואם תרצה: אני צריכה אותך קטן, חלש, מנוהל, מתנצל, סובל, מוכה)". ולדבר על זה, שכל צורך שעולה - אומרים אותו. זה בסדר גמור אם היא רוצה למעוך אותך, רק שתגיד את זה כדי שתדע את זכויותיך.

אבהיר שלאחר שאמרתי לה מה שנאמר כאן היא טענה שבאמת לא הפריע לה שיגיע האורח, היא גם הייתה נהנית אם הייתה מרגישה טוב.

בעיקר מפריע לה שלא הצלחתי להבין את הרמז שהיא אמרה.

היא טוענת שהיא אמרה: "הלוואי והוא לא היה מגיע", אני לא זוכר דבר כזה.

אני רק זוכר שהיא ביטלה אורחים אחרים מארוחת צהרי שבת וחשבתי שזה בגלל שהם היו יותר מדי (3, כולל אחת שהיא לא מכירה שהוזמנה על הדרך) ולא בגלל שהיא לא מסוגלת אפילו לאורח אחד.

אבל בכל מקרה אמרתי לה - "למה לא אמרת בפירוש 'אני מתנצלת, אני יודעת שאתה רוצה לעזור לו, אני כרגע לא מסוגלת. צר לי, אני חולה, בבקשה תבטל אותו' והיא טענה שהיא לא רוצה לצאת האדם הרע ש*בגללה* זה קרה ואמרתי לה שזו בקשה ממש לגיטימית ושגם ככה אני אחשוב שזה "בגללה" (כלומר בעקבות המחלה שלה שבוודאי לא ציפתה לה) גם אם אני אבטל בעקבות רמיזות שלה.

משם זה קצת התדרדר...

רקע:

אני אוהב להתנדב הרבה בכמה ארגונים שדורשים משמרות לילה או חלוקת מזון אחרי שהילדים יוצאים מהגנים, אבל בעקבות הילדים והגילאים הקשים אני כבר כמעט ולא מתנדב (אפילו לא לילה אחד בחודש).

ושם, במודע, אני אומר לעצמי: "אני לא מתנדב כי קשה לה עם הילדים, היא לא מצליחה להסתדר איתם, היא צריכה עזרה".

אני מתבאס על המצב, מתנדב כשאני יכול, אבל עושה את זה.

היא חשבה שאני הפסקתי להתנדב כי אני מבין שהילדים הם לא רק שלה (ברור שלא!) ושגם אני אחראי עליהם.

הבהרתי לה שיש הבדל בין לילה אחד בשבוע שהייתי מקווה שהיא תסתדר לבין מה שאני הייתי רוצה לעשות בתכלס והיא נעלבה שאני שוב מאשים אותה שבגללה אני לא מתנדב

אבל אמרתי לה שזה בדיוק מסוג הדברים שקיבלתי וזה בסדר  שבהם היא אומרת: "קשה לי עם הילדים, קשה לי ברמה של להיות איתם אפילו לילה אחד - בבקשה אל תתנדב יותר עד שתהיה לי תחושת מסוגלות לזה" ואז אני יוצא לאיזה לילה פעם בחודשיים שאחריו אם אבקש שוב לצאת ללילה, תהיה תגובה של "אבל יצאת כבר, כמה אתה עוד רוצה לא להיות לילה בבית ולעזור??"

סליחה על החפירה, כמו שאתם מבינים מדובר בעניין מהותי יותר.

בקצרה:

היא מבחינתה הרגישה שההתנדבויות שלי יותר חשובות לי ממנה, אז באמת הפסקתי איתם כדי להבהיר שלא ולסייע.

אבל היא מתבאסת שאני בתת-מודע "מאשים" אותה בזה ולא מתייחס לזה כעניין שלי.

כלומר - היא ציפה שאגיד:"אני לא מסוגל על לחשוב להתנדב/להזמין אורח במצב הזה" ושהיא לא תצא הגורם הבעייתי.

קול חיצוני שעושה מה ש'נכון' (לא להתנדב, לארח את הגרוש עם הילדים)

וקול פנימי שכועס (אני רוצה להתנדב, אני רוצה שהעורח לא יבוא) ו'אסור' לבטא אותו, אז אתם מתנהגים אותו ומשליכים את האשמה אחד על השני.

יש לי הרבה חומר על האתגר המצוי הזה. אבל תדע לך שהגרך לשם לא קלה וכוללת יכולת להפריד את עצמך ממנה ולהציב לה גבול רגשי, יחד עם להיות האדם הטוב שאתה רוצה להיות, בזמנים אחרים.

מאוד מפתיעה בעיניי.

אני קוראת ולא מצליחה להבין את נקודת המבט: מה? לא להיות בבית בלילה זה ממש *לא* סבבה. גם אם זה אחת ל-.

בתפיסה שלי, שעבורי היא ממש ברורה ומובנת מאליה, הכיוון צריך להיות שאם אשה מחליטה שמתאים לה והיא מקבלת בשמחה שבעלה ייצא להתנדבות כזו פעם ב-, אז היא נתנה לו מתנה וצריך להיות בהכרת תודה על זה. ממש זרה לי הציפיה כאילו זה סטנדרטי ומובן מאליו שאשה צריכה להיות מוכנה לזה (מדברת על חיים שגרתיים ולא על זמן מלחמה ומילואים שזה כבר נושא אחר). כמובן זה גם לכיוון ההפוך, אם האשה רוצה לצאת - פשוט כתבתי מתוך המקרה כאן.

באמת מסקרן, אם אשתך היתה רוצה לצאת פעם בשבוע להתנדב בלילה, זה לא היה מפריע לך?

כמו שהדגשתי, אני כותבת את נקודת המבט שלי, וניסיתי להבהיר כמה היא מתהגשת עם נקודת המבט שהוצגה בהודעה שלך. זאת מכיוון שנשמע לי שאשתך גם היא באותה עמדה כמוני, וייתכן שכל אחד מכם לא מצליח לקבל את העמדה של השני ואת העובדה שעבורו היא ממש טבעית ומובנת מאליה.

הבעיה זה לא ההתנדבות, אלא שהתת"מ שלו מרגיש שהוא מקריב את כל החיים שלו עבור הבית. אז הוא עושה מה שהיא מבקשת ובמקביל "כועס" עליה.

אם זה היה בלב שלם לא הייתה שום בעיה.

והיא נפגעת שזה לא בלב שלם.

שאני עושה את זה "בשבילה" ולא כי זה חשוב למען הבית.

אם אשתי לא הייתה לילה בשבוע בבית לצורך סיוע לזולת - הייתי משבח אותה על כך ביותר.

היא מקריבה לילה ללא שינה בזמן שאני ישן ופעם ב (אם בכלל) צריך להתעסק עם בכי.

אם היא תחליט לא להיות לילה בשבוע כדי לצאת עם חברות עד 5 בבוקר - זה יהיה לי מוזר, אבל אתן לה את זה בשמחה רבה, כי חשוב לי שהיא תהיה שמחה.

אני מבין שאני צריך להגיד לה תודה ולהעריך אותה על זה שהיא עם הילדים, אבל זה בעיקר בגלל שלה *לא* חשובה ההתנדבות כמו שלי היא חשובה ולכן היא באמת עושה לי טובה.

כשאדם עושה משהו שהוא לא כזה מעריך בשביל בן הזוג, זה באמת ראוי להערכה ולכן אודה לה על זה.

שרק אתה יצאת בלילות

זה אומר שאין איזון

אתה יוצא והיא צריכה להתאמץ

היא לא יוצאת ואתה לא צריך להתאמץ

אולי אם היא תצא עם חברה  לחופשה של כמה ימים

היא תהנה

אתה תתאמץ

אולי יתמלאו לה מאגרי הכוח והיא תסכים ללילה או יותר של התנדבות

הפילוסופיה על הערכה

לא מחזיקה מים בקונפליקטים זוגיים

פתרון קונפליקטים

מעבר להבנת הצורך של שני הצדדים

מגיע מאיזון

כי לי לא מפריע להישאר עם הילדים.

יש לה ספורט איזה 4 פעמים בשבוע, סרט עם חברות פעם ב3 חודשים.

דווקא בזה היא מאד מעריכה. אמרה לי פעם שהיא מרגישה רע שאני לא עם תחביב ורק מפרגן לה לצאת.

אבל זה לא מחזיק מעמד הרבה זמן.

לצאת לספורט זה בסיסי

סרט ב3 חודשים זה מעט מאד

אתם נמצאים זמן שווה עם הילדים כל יום או שמישהו יותר?

לתחזק גוף ונפש

נכון שזה לא נחשב סטנדרטי

כי רוב האנשים לא עושים ספורט בצורה קבועה

זה לא הופך את הספורט לבילוי

זה בסיסי לחיים למי שמודע לזה

(אני יוצאת לעיתים לספורט יותר מ4 פעמים בשבוע

היו זמנים שזה גם כלל נסיעה למרכז ספורט

בעלי לא העלה על דעתו שזה בילוי או יציאה)

ספורט זה לגמרי בסיס לחיים, כמעט כמו התנדבות.

(בעצם, זה לא קצת פסיכופתי להחליט לבד מה הבסיס לחיים ומה לא מספיק בסיסי, לפי הצרכים ואינטרסים שלי? 🤔)

יש מילים יותר מתאימות לדיון על דעות נורמטיביות

נניח סלקטיבי/ אנוכי

אני לא יודעת אם התנדבות זה בסיס כמו ספורט

אבל נניח שכן

אם יש קונפליקט סביב צורך

הוא לא חייב להיות על הצורך עצמו

כמו על אופן/ תזמון/ מינון הביצוע

זה שאישה יכולה לצאת לספורט באופן שוטף (גוואלד)

לא אומר שזה מספיק כדי להסתדר לבד בלילה

לכן שאלתי על זמן שהות עם הילדים

כי אם הזמן היחיד שהיא לא עם הילדים

זה ספורט

זה לא עונה בכלל על הצורך בזמן עצמי להתמלא באנרגיות 

כשהילדים לא נמצאים

והוא יוצא או רוצה לצאת בערב.

דברים לגברים קורים כמעט תמיד בלילה. אם את מארגנת קבוצה לא משנה למה, אם תפתחי בבוקר יבואו בעיקר נשים שלא עובדות במשרה מלאה.

גם פה בבית היה לחץ על שעות הערב.

הייתי מתאמן בחד''כ. בערב היה גברים ובבוקר היה מעורב.

התחלתי עם הערב. בשלב מסויים עברתי לאחר הצהריים. כשחזרתי לערב (עם משהו אחר קצת) קיבלתי שיתוף פעולה מלא. לך תהנה.

לכן אם רוצים להבין את מהות הקונפליקט

צריך להסתכל על המכלול

להתחיל עם העובדות הפשוטות

כמה זמן כל אחד מבני הזוג מתמודד עם הילדים/ מקבל זמן עצמי

מה הצורך הבסיסי של כל אחד

ולהמשיך עם

איך אפשר לשלב את הדברים

יש לה קושי עם עצמה - לתת לעצמה מקום.

היא לא הרעה אם היא מבטלת אורחים כשהיא חולה, אפילו לא אם היא מבטלת סתם כי לא מתחשק לה.

זה לגיטימי לגמרי, וזאת לגיטימציה שהיא דבר ראשון צריכה לתת לעצמה.

שהיא "שווה" את הביטול הזה, שהיא שווה את הימים שאתה לא מתנדב - ולא רק בשביל העזרה עם הילדים, גם סתם ככה כדי לשבת איתה.

היא לא הרעה שהורסת לצדיק שרוצה להתנדב.

היא אישה שצריכה מקום, וראויה לזמן לעצמה ולזמן איתך, לשבת שקטה ללא אורחים, לדאוג לטובה שלה לפני שהיא דואגת לאדם שרוצה להתארח.

אולי היא מצפה ורוצה שאתה תתן לה את המקום הזה, המקום שהיא לא מצליחה לתת לעצמה בלי שיפוטיות.

לשניכם יש עבודה כאן.

אולי צריך לעשות כאן למידה שהיא ראויה, והצרכים  שלה חשובים גם על פני אלף טובות ועזרות לזולת.

אני מדברת על צרכים ורצונות שהם באמת שלה, לא בגלל הילדים ולא בגלל חולי, גם ערב רגוע עם הבעל על פני התנדבות.

זה מה שעלה לי כי במשך שנים גם אני הייתי כזאת.

השאלה היא אם החלטת שאת לא ראויה כי הקטנת את עצמך (לא נראה לי שהיא כזו) או כי בעלך עשה מעשים שהקטינו אותך?

שאנחנו מביאים איתנו מהבית ולתחושתי נפוצה יותר אצל נשים.

אבל נראה לי שיש משהו בהתנהגות שלך שבדיוק לוחץ על הנקודה הזאת.

גם אתה כנראה לא רואה באמת צורך במקום הזה שלה, ומוותר בלית ברירה על ההתנדבות,

ונשמע שגם לך יש קולות (אפילו פנימיים) ששופטים אותה על חוסר היכולת שלה להתמודד לילה אחד לבד, שמצטרפים לקולות האישים ששופטים אותה ממילא.

אני לא יודעת אם פגעתי בנקודה.

זאת פרשנות מחוויה אישית שלי, שאמנם העבודה היתה בעיקר עליי, ללמוד לתת לעצמי מקום, לבקש בפה מלא, להיות לטובתי גם במקרה שמישהו אחר "יפסיד" ולמלא את הצרכים שלי בלי שיפוטיות, אבל העובדה שבעלי עשה את זה בשבילי כל הזמן (כלומר ראה את הקושי שלי ואף פעם לא שפט או הקטין צורך) עזרה לי המון.

היא אומרת לך ואני לגמרי מבינה: שהילדים הם של שניכם, שניכם אחראים לטפל בהם ולשמור עליהם, זו לא היא שקשה לה וצריכה עזרה.

ואם אתה רוצה להשאיר לה את חלק האחריות שלך, וללכת לקחת אחריות שלא שלך במקום אחר, זה לא כי היא בעייתית ולא מסתדרת כמו שאולי משתמע, אלא כי זה דורש ממנה לקחת יותר אחריות ומאמץ, שהם כרגע כבדים עבורה.

אולי כי אתה לא מכיר באחריות שלך, אולי כי אתה לא מעריך את המאמץ שהיא עושה לאפשר מדי פעם, אולי כי בעיניה זה לא מספיק חשוב או בגלל הגישה שלך.

נראה שבשני המקרים היא אומרת בעצם, אני רוצה שתהיה מחוייב בעומק להבין אותי ואת הצרכים שלי, ולשים אותם במקום הראשון, כשבעצם אתה שם במקום הראשון את מי שצריך מתנדבים, או את עצמך, או את החבר, ולא מספיק רואה אותי ודואג לי.

וסה"כ נשמע שזה באמת המצב. כלומר אתה לא הולך להתנדב ומתבאס עליה שהיא לא משחררת ולוקחת את העול עליה, ובאיזה שהוא מקום מוציא אותה לא בסדר כשהיא רואה ומביאה את הצרכים שלה. ואז גם מאשים כשהיא לא אומרת לך אותם רק רומזת.. 

נשמע שיש ביניכם המון שיח מנטלי שמגיע לדיונים ותתי דיונים, ופחות שיח של לב והבנה, וזה ממש חבל. ממליצה לקבל עזרה בתחום.

השאלה למה הוא לא מתנדב - בגלל הילדים או בגלל אשתו.

כמטפלת את בטח יודעת שזה הבדל שמים וארץ.

זה סופר חשוב לצרכי אוורור של הנפש ולצאת מהלופ של בית-עבודה-בית. היא כנראה לא לגמרי מבינה את זה או לא רוצה להבין את זה והוא לא מעז להביע את הצורך שלו מעל השולחן אז זה לא מדובר.

ועדיין, העניין הוא נקודת המוצא.

לגביה באמת מאוד לא מעריך (שלא לומר מזלזל ומקטין).

זה פחות סביר שהורה אומר לעצמו: אני צריך להיות עם הילדים בגלל שההורה השני של הילדים לא יכול לשמור עליהם לבדו.

מאוד סביר שהיחס שלך משקף את הדעה הפנימית שלך, ולכן סביר שהיא מרגישה סוג של זלזול, שהרצונות שלה ילדותיים ולכן לא חשובים בעיניך, ושאתה בכלל מסכים לזרום איתם כי אתה בן אדם טוב באופן מיוחד.

זאת הרגשה מאוד מבאס להרגיש ממישהו סביבך, ק"ו מבן הזוג שלך. 

האבא רוצה לתמוך באשתו ולסייע לה, כי הוא מודע לקושי להיות עם הילדים ותכן הוא נותן כתף.

זה פשוט לא בסדר. זה משפיל.

יש בזה משהו!

ההנחה היא שהילדים זה תפקיד שלה, והוא צריך לקחת בו חלק רק בגלל שהיא לא מסתדרת.

אם היא היתה מסתדרת לבד מספיק טוב אז בעצם הוא היה מסתובב בהתנדבויות כמה פעמים בשבוע.

הזיה.

ברגע שמישהו נשוי, אז התנדבות שלו היא התנדבות גם של אשתו, אוטומטית.

והיא מה לעשות קשה לה להתנדב וזה גם באמת על חשבון הילדים.

באמת לא הבנתי כלום.

בין בני זוג, בפרט כשיש כמה ילדים קטנים, תמיד יש הרבה מאוד משימות, ובמקביל, ככל שאנשים גדלים הם רוצים לתת יותר מקום לנפרדות ולהגשמה עצמית.

מטבע הדברים, שניהם לא יעשו את אותה פעולה כמה פעמים, אלא יאזנו ביניהם לפי צרכים ואתגרים. לפעמים היא תלך לפילטיס והוא ישמור על הילדים, וכשהיא תראה אותו ואת קשייו היא תבין שעליה לחזור מהגבות ותקיעת העגיל ה3754 ולהיות קצת עם הילדים, ואז הוא יוכל ללכת להתנדב קצת בבית התמחוי. ככה לקוצר הבנתי עובדת זוגיות.

אז הוא כתב יפה שלפעמים היא עם הילדים וכשקשה לה הוא מחליף אותה והיא הולכת לפילטיס. החלק הזה של הסיפור נשמע לי מאוד נורמטיבי.

אני מציע לך לדמיין שהסיטואציה הפוכה, והמתייעץ הוא אישה והיא מספרת לך שהיא מאוד אוהבת להתנדב, אבל לבעלה קשה להיות הרבה שעות עם הילדים, אז חלק מהזמן היא משחררת אותו לעשות פילאטיס ומסאז'ים, ומאידך גם היא קצת רוצה שחרור מהנטל, כדי ללכת לסיירת הורים.

אולי פתאום התמונה תיראה אחרת, למרות שאין שום הבדל בנתונים.

באמצע הלילה

אני באמת אתן לבעלי לצאת

המון

לא בלילה זה כבר דרישה שהיא הרבה מעבר

ואני רוצה להגיב מנקודת מבט של אישה שהיתה בזוגיות שבה החלק האינטימי היה חסר-

שום דבר שתעשה לא באמת ישנה לה את התחושה הזאת.

זה לא האירוח, לא ההתנדבות, לא היציאות שלך ולא שלה.

משהו בסיסי מאד מאד בקשר שבין איש לאשתו חסר אצלכם

ומשם הכל רעוע ולא יציב במהות הפנימית של הזוגיות.

כי אינטימיות פיזית היא לא רק לצורך הנאה, אלא לצורך חיבור של הנשמה. זה כוח החיים, לא רק הכוח להביא חיים חדשים, אלא עצם המעשה הוא כוח החיים וכשיש אינטימיות בין איש לאשתו

יש יכולת לדבר על דברים, לא רק לרמוז.

יש תחושה בסיסית של 'יש לי מקום ואני ראויה' שהוא רק ביניכם, ושום אירוח או יציאה להתנדבות לא ישנה את המקום הזה.

אבל אצלכם המקום הזה חסר, ולכן כל דבר מערער את התחושה של 'רואים אותי'

כי אתם לא מצליחים 'לראות' אחד השני באינטימיות. 

היום היא הולכת לטבול ואני מרוסק מעייפות, מנסה בכוח להרים את עצמי כדי לנסות לשדר אינטימיות... מקווה שזה יצליח.

אבחון.אבחון. אבחון.כבר כתבו לך בעבר על כך.

כל הבעיות מהסוג שאתה מעלה מחזקות את הענין שיש לך קושי בהבנת סיטואציות בין אישיות.כל פעם זה יוצא בהקשר אחר.תעשה אבחון תקשורת.יבדוק אם אתה על הרצף האוטיסטי.יסביר הרבה הרבה מהקשיים שלך ויתנו לכם כלים איך להתנהל בלי כל פעם להיות מתוסכל מחדש.

אז בשפה שלי היא לגמרי מרגישה חשובה.

אבל כשזה לא מה שהיא מחפשת (לפחות לא תמיד), אז זה לא מספיק. 

של הרב שלום ארוש

נתן לי כלעם מדהימים בזוגיות ובראשם להבין מה זה הצורך של האישה ל:היות נראית" כמו שהגדרת

זה יושב על מקום רוחני במבנה האישיותי של האישה וכמובן הקשר לגבר  בזוגיות

מומלץ מומלץ

המקום הזה שחשוב לך להתנדב ולארח ובעצם לתת

זה ממקום יותר ערכי ואידאליסטי? כלומר כי זה משהו שהוא חשוב בכלליות

או ממקום שאתה מרגיש שאתה צריך את זה לעצמך? שזה נותן לך משהו שחסר לך, ואם אתה לא מתנדב זה אתה מרגיש יותר כבוי או שחסר לך משהו

אני אמנם רווק, אבל כן נותן את השנקל שלי בנושא

כי בעיניי אם זה ממקום יותר ערכי אז העבודה פה היא יותר שכלית או השקפתית

להבין שהעבודה שלך והתרומה שלך בחיים זה קודם כל לדאוג לאשתך ולבית שלך ולראות אותה ראשונה

זה העבודת השם שלך עכשיו וזה המשימה שלך עכשיו בעולם

זה נכון שיש עוד דברים חשובים שצריך לעשות

אבל זה לא עליך, כי זה בא על חשבון הזוגיות שלכם כרגע

אם זה ממקום שהוא יותר צורך שלך, אז זה שונה

כי א אתה צריך לשקף את זה לאשתך, שזה לא שהיא פחות חשובה לך מהאורח שלכם או מהנזקקים שאתה אורז להם אוכל

אלא שזה פשוט צורך שלך, יש לך צורך X שהוא בא לידי ביטוי בהתנדבות ובלארח

ואתה עושה את זה כדי שיהיה לך טוב וכדי שתוכל להיות טוב אליה ושיהיה לכם פשוט טוב ביחד

כמו שאתה מפרגן לה לצאת לספורט אני בטוח שהיא תשמח לפרגן לך להתנדב במשהו שעושה לך טוב בנפש

רק כמובן צריך לברר מה בעצם הצורך שלך ושהוא לא נובע מזה שאתה לא מרגיש מספיק משמעות בלדאוג לה ולראות אותה ראשונה

וגם ברגע שמזהים את הצורך אז אפשר לבדוק איך אפשר גם למלא אותו בצורות אחרות שלא יגרמו לה להרגיש מספר 2

אני יודע שעבודת ה' שלי זה להיות עם אשתי.

אבל בתחושה שלי זה בור ללא תחתית: תמיד אפשר עוד ועוד.

ואז מה יהיה על השאר?

מרגיש לי חוסר כשזוג רק סביב עצמו.

לכן זה שילוב, סוג של 

אלו דברים שאין להם שיעור... וגמילות חסדים ותלמוד תורה

כמו שלתלמוד תורה אין שיעור וזה באמת בור ללא תחתית אז גם לגמול חסד לאשתך

ושוב, מה יהיה על השאר? הוא לא עליך... אתה שואל את עצמך תמיד מה יהיה על הפצת תורה בעם ישראל ומה יהיה על לוחמים ומה יהיה על מתמודדי נפש שאין להם מספיק תמיכה ועוד ועוד

ברוך השם תמיד יש משימות ודברים חשובים לעשות

אבל איך אומר אהרן רזאל "הרבה שלוחים למקום, בטוחני שתמצאו את האיש הנכון..."

נראלי באמת כדאי להתמקד יותר בלהבין את החוסר שלך לדייק אותו

ואז לבוא לאשתך עם הצורך הזה

ואז בתקווה שהדברים יותר יתקבלו או שתוכלו למלא את הצורך בצורות אחרות

וישר חשבתי להביא לפה

אתה כל הזמן בפלאפון.

אל תחשבו שזה עוזר.

גם כשמדברים ברור

ממש ברור.

זה לא עוזר.

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

תלוי בגורמים רבים

למשל

מי ומה אתם , מה הסביבה, בבית ובחברה, מי הילד, מניין הגיע ונובע הקשר,

אבל מעשית, הוא כבר לא ילד. הוא מחליט על עצמו ובוחר את הבחירות שלו, על ההשלכות שיהיו להן. כנראה שאם הבחור בחר בקשר כזה - אין מה להטיף לו על הבחינה העקרונית, אלא לראות איך משמרים קשר קשוב וקרוב.

כן, במידה שיש לכם שיח פתוח איתו (אם אין, כבר מאוחר מידי) - חשוב לנהל שיח על גבולות. שמעתי מד"ר אלישע אזר (מטפל בכיר בתחומי טרוואמה, משפחה מיניות ועוד, מנהל מרכז מפגש בשילה) שהרבה פעמים בני נוער דתיים חוצים גבולות חמורים ואפילו מסוכנים מאוד מהר, כי ברגע שחצו את הגבול של לדבר עם בנים/בנות, או את הגבול של נגיעה - לא מודעים להמשך המדרג. כשמגיעים לכל מיני סיטואציות, שנער חילוני הודרך להתנהל בהן, נסחפים גם בלי מודעות לסכנות או לחוסר רצון לעבור גבולות חמורים יותר.

לכבוד האישה החשובה והניצבת על משמר המתיקות, תחיה.

קיבלתי מכתבך ודמעותיי (הקפואות) זלגו על הדף. כבר אמרו חכמינו: "על טעם ועל ריח אין להתווכח", אך כאן מדובר בשינוי סדרי בראשית ובערבוב מין בשאינו מינו.

לעצם העניין, הנה הכרעת ההלכה:

דין "כל דפריש": יש לדעת כי גלידת בייגלה מלוח היא בבחינת "חדש אסור מן התורה". אבותינו במדבר אכלו מן שהיה טעמו כצפיחית בדבש, ולא כצפיחית בבייגלה עם נגיעות מלח אטלנטי.

מי שמשנה מן המטבע שטבעו חכמים בשוקולד-וניל, עליו הראיה.

שלום בית קודם לכל: שנינו במדרש שגדול השלום, שאפילו השם המפורש נמחה על המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. ואם במים עסקינן, קל וחומר בגלידה שנמסה. לכן, על בעלך לדעת ש"ביתו של אדם הוא מבצרו", אך המקפיא שלו הוא רכוש משותף.

דין התערובות: אסור לערבב בייגלה בשוקולד בלגי, משום "בל תשחית" את הטעם הטוב. עם זאת, אם נפל פירור בייגלה לתוך הווניל-עוגיות שלך – הוא בטל בשישים, ובלבד שלא יתכוון לבטלו לכתחילה.

הפתרון הפרקטי:  יש לקבוע "עירובי תחומין" במקפיא: צד ימין למתוקים וצד שמאל למלוחים, בבחינת "אם השמאל אימינה ואם הימין אשמאילה".

מומלץ לרכוש שתי כפיות בצבעים שונים כדי למנוע "בליעות" של מליחות במתיקות (חשש "טעם לפגם").

לסיכום: על הבעל לעשות תשובה (ורצוי שתהיה בטעם ריבת חלב). אם הוא מתעקש על הקרמל המלוח, עליו לאוכלו בחדר סגור, בבחינת "מים מלוחים ימתקו".

מקורות:

תלמוד בבלי, מסכת קינוחין, דף ע"ב ע"א:

"תנו רבנן: האוכל גלידה - מתוקה היא לו, מלוחה היא לו. מאי מלוחה? אמר רב פפא: בייגלה ושוקולד לבן. אמר ליה אביי: והא תנן 'דבש למתוקים ומלח לבשר'? אמר ליה: הכא במאי עסקינן? בקרמל מלוח, דאית ביה תרתי לטיבותא - ריחא דמתיקתא וטעמא דמליחתא. ופליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש: חד אמר 'שלום בית מעכב' וחד אמר 'המקפיא מעכב'."

רש"י על אתר:

בייגלה ושוקולד לבן: ערבוב מוזר שחידשו בני מערבא בשנים האחרונות, ואין דעת הבריות נוחה הימנו.

ריחא דמתיקתא: ריח של מתוק, שמטעה את האדם לחשוב שקינוח הוא, ולבסוף מוצא בו מלח ובוכה.

המקפיא מעכב: שאין המקפיא סובל שני מינים בסל אחד, וסופו שקופסת הווניל מקבלת טעם לוואי של בייגלה, וזהו "טעם לפגם" גמור.

תוספות:

ויש מקשים: מדוע לא אמרו "כל המלוח הרי הוא כמתוק"? ויש לומר דהני מילי בבשר ודגים, אבל בגלידה – מלח בתוך סוכר הוי "שינוי מנהג" וצריך עיון גדול.

הייתי ממליץ לך (לנקד בשווא או בפתח?) @אמא אסתי היקרה ובעלה המהולל, ללכת ליועץ זוגי, תלמיד חכם מופלג (ומומחה אמיתי לאובססיות) ולהיוועץ בו...

מה שמפתיע שפותחת השרשור היתה בקיאה בכל כך הרבה מושגים הלכתיים שהיה מתבקש מאליו תשדע לבד את התשובה, מה היא צריכה רבנים ומדריכות?

אני לא בטוח אם המלל, לאחר עריכה, לא ראיתי את המקור, עובר את גבול הטעם הטוב הנהוג בפורום זה

גם קשקושי פורים ניתן להעביר בצורות שונות

אגב, פעם היו משנים את שמות הפורומים , .. 

פנייה שנעשית בתור פורים שפיל, יש לה גבולות גזרה משל עצמה

פנייה שנעשית ברצינות,  מומלץ לרשום באופן שיבינו שזו שאלה אמיתית

אמנם אני לא אחרי לידה אבל מזדהה עם הקושי של הטהרה, ממש..

אני חושבת שכדאי להפריד שניה.

עזבי את המחשבות על עוד ילדים.

בפרספקטיבה של זמן, שבוע לפה או לשם זה משהו שאפשר להתמודד איתו בד"כ (אלא אם כן זה ימים של מילואים ואז באמת בעייתי). זה באמת ממש עוד קצת. סיוט אבל בסוף עובר.

אל תחשבי רחוק. תחשבי איך את עוברת את היום הנוכחי.

תפנקי ותפרגני לעצמך יותר

יש משהו הוא יכול לעשות שיעזור, יועיל? שתפי אותו.

מתפללת איתך שייגמר בקרוב 💓

בבקשה תשאלו את הרב זכריה בן שלמה. מומחה גדול ופוסק שנים בהלכותת טהרה.

במקרה של ראייה ביום השביעי ממש ממש כדאי לפנות לבודקת טהרה!

בטח שאחרי לידה.

יש ממש סיכוי לרגישות במקום שגורמת לפצעים עם כל הבדיקות. (לכן, אחרי לידה מומלץ להוריד את מספר הבדיקות).

מקוה שתיטהרי בקרוב ממש.

חיבוק גדול 

זה באמת קשוח ממש

שולחת לך כוחות...

לגבי עוד ילדים אל תחשבי על זה כרגע את אחרי לידה תעשי מה שטוב ומרים לך תמצב רוח

אני שואלת כי זאת יכולה להיות הסיבה שהדימום עדיין מתרחש

או אמצעי מניעה הורמונליים ..

אולי יש עוד סיבות שאני לא מכירה

חשוב להתייעץ ולראות רופאת נשים אם עדיין ממשיך.

בהצלחה רבה 

קטונתי מלתת עצות ובכל זאת כוונתי רק להועיל

יש את הרב זכריה בן שלמה שיש לו הרבה ידע הלכתי ורפואי...

ניסית ללכת לבודקת?

גם לי זה קרה, הלכתי לבודקת והיא הצליחה לטהר.

למה זה קורה. יכול להיות שיש נשים שזה לוקח יותר זמן, אבל כדאי לבדוק שהכל בסדר. (זכור לי שמתישהו זה קרה לי אחרי הפלה והרופא כן מצא איזה משהו ונתן לי כדור כלשהו, זה היה כלכך מזמן שלא זוכרת מה זה היה.)

וגם אני יודעת שיש מצבים שאומרים להמעיט בבדיקות כדי להיטהר.

ובנוסף אחרי לידה, כמה שרוצים כבר חיבוק, הגוף צריך את הזמן שלו להחלים. אצל כל אחת זה זמן אחר ואולי פשוט עוד לא הגיע הזמן והגוף דורש לקחת את המנוחה שלו.  (חוץ מההחלמה המקומית, חוסר מנוחה מספיקה וחוסר בשתיה או מזון בריא, יכול לגרום לדימום.)

חוץ מזה שיש כאלו שאמצעי מניעה הורמונלים מפסיקים להן את הדימום.

מזל טוב והרבה בהצלחה

תקציר הורס את הקטע

צריך לקרוא, בנחת, כדי להנות באמת ולא רק להבין מסר קצר ולעניין

ואפשר גם לבקש יפה🤦‍♀️

מתומצתים

ב ביקשתי יפה

לדעתי נגמרו לי תסכים עם דבריי

משפטים מתפרשים שונה

לי זה היה נראה כמו דרישה

נא לשלוח תקציר

לא ממש בקשה🤷‍♀️

כלומר במקומות כגון אלה של לסכם פוסט של אדם אנושי שכתב מתוך מהלך במוחו/ליבו, זה הרבה פעמים מפספס את המהות (ולעיתים גם את האנושיות) של הדברים.

אם הייתי יכולה לכתוב סיכום כאן ספציפית כנראה הייתי כותבת יותר קצר, יש בהחלט פעמים כאלו, אבל בפעם הנוכחית מרגישה שכך הדברים יכולים להתבטא בשלמות.

לא זו הייתה המטרה/המהות/השורש/הסיכום של מה שהתכוונתי להעביר.

לא נראה לי שיכולה לסכם במילה אחת, אבל אם כן היא אולי יותר קרובה ל"התבוננות" מאשר מה שהAI כתב...

ותודה לך על הפידבק 🙏

דווקא במקום הזה של הריחוק / הקושי / הריב / הפער הזוגי

שלנו הוא נחווה כירידה,

אבל אם נביט בו באמת זו ירידה *לעומק*.

כמו הפרפר שנאבק לצאת מהגולם שלו, ונצרך לחבוט שוב ושוב בדפנות הגולם עד שהוא יוצא ונהפך לפרפר יציב וחזק עם כנפיים שמסוגלות לשאת אותו,

וכמו הסיפור הידוע על אדם שריחם על הפרפר שנאבק ורצה לפתוח במקומו את הגולם כדי לחסוך ממנו את כל המאבק הזה אבל בסוף הפרפר יצא חלש ולא יכל לעוף ומת במהרה...

בדומה לזה גם המקומות הקטנים האלה דווקא,

הירידות האלה,

אם רואים אותם כחלק בלתי נפרד מהמסע שלנו, ממש דרך מתמשכת שאנו הולכים בה גם אם היא כרגע בירידה, 

ועוד יותר אם היא כרגע בירדה *לעומק* וחיזוק הכנפיים הזוגיות שלנו לצאת אל העולם חזקים יותר, יציבים יותר, עם מסוגלות וכוחות עמוקים ויקרים.

עצם ההתבוננות הזו יכולה להעניק לנו כוח.

ממש לאמץ ולהשתדל להיות בהכוונת המבט על היכולת שלנו להתחזק יותר דווקא מהירידות,

על כך שהן חלק בלתי נפרד מהחיים,

על כך שיש בתוכן דווקא אוצרות שלא נוכל למצוא בעליות,

ועל כך שזו ממש המשך הדרך עצמה - אנחנו לא עוצרים! אנחנו ממשיכים, מעמיקים,

אנחנו בדרך עצמה! דרך שבמהלכה ועם לימוד נכון שלה אנו מתחזקים יותר ב"ה.