הבת שלי בכיתה ז' לא הכי מתחברת לסגנון של באולפנא. יש לה שם כמה חברות שהיא הגיעה איתן וטוב לה איתן. ונשמע שהיא הכירה קצת מהבנות החדשות אבל עוד לא יצרה ממש קשרי חברות. הסגנון שם קצת שונה ממה שהיא רגילה אליו, ובאופן כללי היא ילדה שקטה יחסית לוקח לה זמן להסתגל וליצור קשרי חברות.
הלימודים שם כן דורשים השקעה, וכל שיעור שהיא מפסידה היא צריכה להשלים, אז היא לא אוהבת להחסיר סתם ביום רגיל של לימודים.
אבל כל פעם שיש פעילות שהיא לא לימודים - לא בא לה. היא הרבה פעמים מבקשת להישאר בבית, בכל מיני תירוצים.
אותי זה מבאס, כי בעיני דווקא הפעילויות שהן לא 'לימודים' יכולות להוסיף הרבה (אם באים מתוך רצון ומוכנות לקבל). אבל אני לא כופה עליה ללכת. כן נותנת לה את הבחירה וכשהיא רוצה להישאר בבית אני מרשה לה.
רק שאני אומרת לה בפירוש מה דעתי על זה.
וגם היום - המורה שלחה הודעה על פעילות שתהיה להן לכבוד ט"ו בשבט, עם בקשה שנשלח אישור הורים. לי זה נשמע ממש נחמד, אבל היא התחילה לחפש תירוצים למה היא לא רוצה ללכת. 'חם לי ללכת לשם' 'זה לא אטרקציה בשבילי ללכת לשם כי זה קרוב מידי לבית'.
אז אמרתי לה שלי זה נשמע כמו תירוצים. אני מבינה שלא בא לה, ואני לא אכריח אותה ללכת, אבל אני לא רוצה שהיא תשכנע אותי למה לא שווה ללכת לשם עם תירוצים לא באמת משכנעים...
ואמרתי גם שאני שמה לב שכל פעילות שהיא לא לימודים היא לא אוהבת.
והיא ממש כעסה עלי על מה שאמרתי. צעקה שלא רוצה לשמוע אותי וברחה לחדר....
וזה מתסכל. מה היא מצפה ממני? לא רק להרשות לה לא ללכת, אלא גם להסכים איתה שלא שווה ללכת?
באמת לא מבינה איך הייתי אמורה להגיב...
אשמח שתאירו את עיני.
