חבל
שרשרת על צווארי,
זוהי אינה שרשרת חי.
מחרוזת על גרוני,
וחיי חולפים מול עיניי.
משא כבד על כתפיי,
משאו של אטלס כמדומני.
יעידו שמיים עלי,
הם העומדים למוחצני.
הכיסא נע ונד,
כאילו חוכך בדעתו.
הוא זז מצד לצד,
האם באה שעתו?
העולם, חיוור ודומם.
אני, כבוי וגלמוד.
העולם, ערירי ושומם.
אני? כבר תלוי על עמוד.
נ.ב
לא לדאוג הפסיכולג כבר שותף😉
בדיוק לזה צריך להתייחס😊
וזה מה שמפריע לי 
קודם כל צר לי שאתה מרגיש הרגשות בלתי נעימות כאלה ומהרהר כך, על החבל הצוואר והכיסא. משום מה אחוזים גבוהים כל כך מהאנושות מהרהרים באובדנות (גם אני לא חף מכך). מתישהו האנושות תבריא...
אני מהרהר בקול רם ואם בא לך אשמח להרהוד (שילוב של הרהור והדהוד, אפרופו השרשור לעיל) - על האלמנט הספרותי של כתיבה אדישה ולקונית המתארת חוויות קצה. האלמנט האסתטי מובן - יש כאן דיסוננס בין קור הרוח ובין האקסצנטריות... אבל מה זה בא להעביר?
השיר לא בדיוק הלך עד הסוף על האדישות. המילים שנבחרו בבית האחרון הן כן קשות (שומם, ערירי, כבוי, תלוי)... אבל עדיין האווירה שומרת על מתינות.
האיפוק הזה מרגיש לי קשור לסיפא (אם יורשה לי), קריאה מאוד מאופקת לעזרה וליחס. כולנו כאן בפורום ובכתיבה כמעט תמיד כותבים בשביל שידעו מה עובר עלינו בלב ובראש. אבל אני חושב שהאפקט של הכתיבה המאופקת הוא להחזיק במקל משני קצותיו: לשתף את הקושי שעובר עלי מחד, ומאידך לא להיות חשוף ופגיע.
- בבית הראשון יש הומור יבש: שרשרת, אבל לא שרשרת חי (=של ערסים + הולך למות).
- בבית השני יש דרמה: המיתוס של אטלס מוסיף אווירה מיתית ודרמטית
- בבית השלישי יש אלמנט שאהבתי: עזבנו את הגיבור העומד על הכיסא והתמקדנו בכיסא עצמו. מושג כאן רווח כפול:
א) אימה - אנחנו עזבנו את הצוואר החנוק ואת השמים העומדים למחוץ, ואנחנו מתמקדים במשהו שולי. זה גורם לנו להרגיש צורך עז ומלחיץ לבדוק מה קורה בהתרחשות המסוכנת...
ב) משהו שולי הוא למעשה הרה גורל - הכיסא לא משמש רק להסחת דעת מהסיטואציה האלימה, אלא הוא גם מהווה אותה. הכיסא התמים הרוקד מצד לצד הוא הוא זה שעלול להוביל למוות אכזרי. פתאום ריקוד קטן של כיסא גורם לפחד נורא.
- הבית הרביעי הוא זה שעורר אותי להגיב, כי הוא להרגשתי מבאא ביתר שאת את האווירה האדישה הלקונית הישירה והעגומה בשיר. אני לא יודע מה דעתי על האלמנט הזה, ואני חושב שהוא יותר מרגיז אותי מאשר מעניין. משהו בו מרגיש לי חמקני...
אשמח לתגובה קצרה או ארוכה, מה שייתחשק
המילה חבל (rope) קשורה למילה חבל (too bad)
בכך הרווחנו בכפיפה אחת גם תיאור אינפורמטיבי (השיר הזה עוסק בחבל) וגם פרשנות אדישה וצינית (אי אפשר להגיד על אדם שעומד למות "חבל"... אבל האדישות שבשני הבתים האחרונים גורמת למוות לאבד מהדרמטיות שלו ולהרגיש "מיותר"...
הבאת כן פרשנות מאוד יפה ממש שמחתי ששמת לב לכפל משמעות של הכותרת
ה"חבל" היה מכוון שיתפרש ע"י הקורא לאיפה שהוא ירצה לקחת אותו
זה לא תוכנן להיות שיר נעים אבל עם כך אתה קורא אותו מי אני שאגיד אחרת.
בעיני השיר מחבר אותך לסיטואציה של האדם עם החבל על הצוואר עומד על כיסה ומנהל בדקה האחרונה של חייו את הערעור האחרון לפני הביצוע, הוא מתחיל בכך שהוא מסתכל באירוניה יבשה על ה"שרשרת" שלו שהיא לא שרשרת חי וממשיך משם בלנסות לתת למאבקו הפרטי נופך יותר אפי ודרמטי (בצדק או שלא בצדק) ובמקביל להכניס את הקב"ה לסיפור "יעידו שמיים עלי"(שזה כמובן רץ גם על המיתוס של אטלס) משם האדם ממשיך בהאנשה של הכיסא כאילו הוא זה שמחליט מה יקרה הלאה דבר זה הוא גם סוג של בריחה מהמציאות וגם מאבק לגבי מה הוא יחליט בסוף, בבית האחרון מגיע סוג של קביעה שכן היא לקונית , אבל לא בהכרח אדישה. אני לא ממש התכוונתי ללכת לשם הלקוניות מבחינתי היא ויכוח שכלתני המוביל להשלמה או ליתר דיוק לרצון בהשלמה הייתי אומר שאם כבר זה אדישות משוחקת על מנת להעמיד פנים אמיצות בפני הלא נודע.
מצחיק שאתה מעיר על שיר של מתאבד שיש שם משהו חמקני הרי אדם שמתאבד בחור להתחמק מן העולם עקב סיבותיו נראה לך שבאקט האחרון שלו לא יהיה לכך שום רמז?
דבר אחרון בעיני זה לא איפוק זה פשוט גישה אחרת לחיים יש אנשים שיסיימו ברעש ופצצות יש שיסיימו בקול דממה דקה.
מקווה שאתה לא כועס, אבל אין לי שום כוונה לנתח את השיר הזה
מבחינה מספרותית. מחילה מכבודך.
מבקשת ממך בקרוב שיר יותר שמח או הגיג יותר שמח או אני לא יודעת מה, אבל שיהיה שמח!
טוב?
זכותך לעשות כרצונך ואינך חייבת לי מאומה😊
אני לא מבטיח הבטחות.
שהשיר אינו טוב.
אלא, אם זה מצב רוחך - אז עדיף מבחינתי מצב רוח טוב, פרקטי , עם שתי רגליים
על האדמה מכל כשרון, מופלא ככל שיהיה; לחם וגבינה לבנה עם זיתים...
עדיף על קוויאר....
מדברת עלי כמובן. מקווה שזה שיר של רגע עצוב. לא יותר מזה.
הבנתי.
אמרת "נעים"?
נראה לי שאני קצת סתומה; בגלל שאני מדור אחר אני לא מבינה לפעמים את הניסוחים כאן.
אני, בלי שום קשר לאיכות השיר, ממש לא הרגשתי נעים כשקראתי את השיר.
זה לא כזה מתוחכם
הטענה היתה ששיר שמדבר על נושא כה אפל צריך להיות עם הרבה לכלוך, כעס, זפת וכאוס, בעוד שהשיר הזה (להרגשתי) שמר על איפוק וחיוך נימוסי עד הרגע האחרון
@כנר✍️ טען שלהרגשתו השיר לא כל כך נעים כמו שהרגשתי ונימק יפה
משחקי מילים יפים. מה עומד מאחורי באמת?
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל נֶעֱלָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַשָּׁלֵם שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ.
עַל עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁבֶּאֱמֶת חוֹשְׁבִים שֶׁהַכֹּל אֲמִתִּי. אֲבָל לְכוּ תֵּדְעוּ.
וְהַיְּדִיעָה תִּגְרֹם לָכֶם לִכְאֵב.
אָמְרוּ כְּבָר שֶׁמּוֹסִיף דַּעַת מוֹסִיף מַכְאוֹב
אֲבָל מָה קוֹרֶה עִם חֹסֶר יֶדַע.
שֶׁאָדָם חַי בְּלִי לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ תְּרוּפָה.
שֶׁהוּא רוֹאֶה נֶעֱלָמִים וּשְׁלֵמִים בָּרְחוֹב וְהוּא לֹא מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם.
שֶׁהוּא מַעֲבִיר יוֹם וְעוֹד יוֹם וְהַיָּמִים נֶעֱלָמִים
וְהַשְּׁלֵמִים נִרְאִים לוֹ מְלָאכוּתִיִּים.
אָז הוּא בּוֹחֵר אֶת 1+1 וְלֹא מֵבִין לָמָּה הוּא לֹא שָׁלֵם.
זֶה הַמִּסְפָּרִים.
הֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד.
לִפְעָמִים בָּא לִי לִהְיוֹת נֶעְלָם
כִּי כְּשֶׁאַתָּה נֶעְלָם
אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהֵעָלֵם.
מדהים
אני ככ מזדהה
לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת
הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב
לוּאַי הָיָה חָבֵר
עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי
לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת
עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי
לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר
תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם
אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר
אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת
לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב
לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת
לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי
חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר
לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי
צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת
הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב
כְּמוֹ אֵפֶר
לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן
תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה
לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ
אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ
בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת
הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי
אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
עַל עומֶק שְׁאוֹל
דִּמְיוֹנוֹתַי
אָשִׁיר רַק הֵד
שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן
מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה
הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי
אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט
הָרָוּוּי נָהָר וָדָם
שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח
וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים
הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ
כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.
שוב אני מאחר
את רגילה לחכות לי
תמיד פה
הרוח מתחילה קצת קר
את לא זזה
זה מציק רק לי כנראה
הבאתי פרחים
לא בשביל להיות מנומס או שלא תכעסי
כי אני רוצה
אחליף את הישנים שכבר יבשו
מחכה שתדברי
שתשברי את השקט
אבל את לא מדברת
את מחכה
אז אני שובר את השתיקה המעיקה
מספר לך על החיים וכל מה שעבר עלי
מהפעם האחרונה שדיברנו
תמיד היית ככה שקטה אבל עם הזמן זה כבר מרגיש מוגזם
עכשיו אפילו יותר
זה כבר מרגיש כמעט לבד
ואני אומר לך את זה
שעות כבר כאן
הרגל נרדמת
השמש שוקעת
אני קם מארגן קצת מסביב
מנקה
מדליק נר
חושב קצת ומדליק עוד כמה
מתכופף לחיבוק ונשיקה
יוצא בצעידה לאחור
גונב עוד מבט בשם שלך
איך שהגשת את זה ככה יפה וברכות
ונשבר לי הלב בסוף
יהי זכרה ברוך..
תודה
אמן
סגן דוד גולובנציץ ז"ל
בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק,
נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק,
חָגוּר אֵפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ,
סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב.
כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה,
יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה,
יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּו בְּחֶדְוָה
יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה.
כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף,
כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף,
לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף,
רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף.
וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ,
נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד,
וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים,
עַל מַלְאָךְ-אָדָם שֶׁאָבַד.
מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ
על אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד,
מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן – הֵם אָמְרוּ –
שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב.
וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג,
נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ
עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב.
אֲבוּדִים וּבוֹכִים,
נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ,
כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.
ככה החיים
אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם
נולדים 2 תינוקות בעולם
על כל זוג שמתגרש
יש 4 שזוכים להתקדש
מרקבון
צומחת פריחה
ורק אחרי שיודעים עלבון
יודעים גם מהי שמחה
אחרי כל שקיעה ארוכה
יש זריחה מאירה
יש שזוכים לקבל
מזה או מזה בנפרד
ויש כאלה
שזה בא להם מעורבב
אחיין חדש
אבל סבוש נפטר
היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים
אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.
ובמצב כזה
לאיזה רגש נותנים את הבמה
הרי שניהם באו באותה שניה
זה נקרא להקדים תרופה למכה?
לערבב עצב עם שמחה....
כתבת כל כך יפה, מדויק, הצלחת לנסח במילים את אחת המורכבויות הכי עמוקות של החיים – הניגודיות הזו שפוגשת אותנו בבת אחת, העצב והשמחה ששזורים זה בזה.
את כותבת פשוט מדהים נוגעת בנושא כאוב בצורה אופטימית ויפיפיה...
"רק אחרי שיודעים עלבון יודעים מהי שמחה" כל כך נכוןןן!!
מהמם
נוגע
באמת מורכב.
בחיים הרבה פעמים נובע דווקא מחוסר סימטריה
הרגישות הנכונה לא מתעלמת (גם לא יכולה) מזה הטוב והרע המכוער והיפה הכל חי ביחד באותו מקום ובאותם אנשים
להקדים תרופה למכה או מכה לתרופה כתבת יפה
אהבתי שאת מביאה מקום ומבליטה את הערבובים האלה ולא מסתירה
פספסתי את זה קודם
