ליל שבת התארחנו אצל ההורים. כמו שילדים (נורמלים לדעתי) מתנהגים לא הכי בנימוס רוצים לאכול ולטעום מהכל. הקטנים עייפים כבר ונודניקים. הבן הגדול מאתגר. אמא שלי כבר עושה פרצופים. התינוק הפיל סלק על הרצפה וכל הסביבה שלו היתה מלוכלכת. אני רק מכבה שריפות, מנקה מנסה לדאוג שהכל יהיה בסדר. בעלי נרדם בישיבה עם פה פתוח. אני שואלת אותו מה יש לך? אתה חולה? בדיעבד מסתבר שהוא שתה חצי בקבוק ערק ככה בצהריים לכיף. מתוסכלת מהחיים. מנסה להשאר קצת כי לא נעים לברוח. תוך כדי מנקה את הרצפה, עוזרת לקפל שולחן. אחת הבנות בוכה בלי סוף כי רצתה לשתות הרבה קולה ולא קצת ולא הסכמתי. אז בכתה עוד ועוד. ואבא שלי אומר לה יופי מתוקה תבכי עוד יופי שאת בוכה זה ממש יפה. תמשיכי לבכות.. ואני שותקת בתוך הלב אומרת די כבר איזה מילים מטומטמות. רוצה ללכת כבר. תכף זה נגמר. מרגישה את הבוז שהרגשתי שהייתי קטנה.
יורדים למטה אני אחרונה. בעלי לא לידם. ואז רואה שהיא ממשיכה לבכות. הבנתי מהילדים שהמאתגר העיף את הקורקינט והוא נתקע לה בראש. יודעת שכנראה שלא בכוונה וגם לא משנה לי. רואה אותה מולי תופסת אותה וצועקת עליה שתפסיק כבר לבכות!! מסתובבת מחפשת את הילד הגדול כדי לצעוק עליו ואז הם צועקים לי יוצא לה מלא דם מהראש!! היא נופלת ונפתח לה הראש כל הרצפה מתמלאת בדם. בלחץ לוקחת מהר מלא מגבונים לוחצת לה שיסגר חושבת שצריך לנסוע למיון צועקת שיקראו לסבתא שתבוא ובטח היא תתקשר לאמבולנס. בנתיים היא מגיעה ורואים שזה הפסיק לדמם ושזה לא נורא זה קטן ולא עמוק. חוזרת הביתה עם תחושת אשמה. דפוקה שאני. מה עשיתי. כעס. לחץ. המחשבות לא עוזבות אותי עד עכשיו. הסטרס הזה והאשמה. לא טוב לי בלשון המעטה
נמאס לי שבעלי מתנהג בחוסר אחריות. כאילו הוא האח המתבגר בן 16. אני מרגישה שכל הזמן צריכה להיות האחראית. כי הוא מרים ידיים כי הוא לא מסתדר. כי הוא לא מתייחס אליהם בכבוד כי הוא מקלל ומזלזל. מקטין אותם.
אני כבר לא מסוגלת יותר לסחוב את זה. בא לי להתפטר אבל אי אפשר. אוהבת אותם והם כל חיי אבל מרגישה לאחרונה שהכל עלי וכבד לי.
