קראתי אותו סוף סוף. והגעתי למסכנה שמחברת לא נכנעת .
היא פשוט חיה את חייה, בונה קריירה , אין ילדים. בחמש שנים ראשונות של נישואין היא הייתה מבקרת את בעלה על כל תזוזה וכל פעולה , בודקת הכל ברמה האם הוא כמה לעצמו מספיק תחתונים. אחרי חמש שנים נמאס לה . והיא החליטה באופן חד-צדדי להעביר לו כל המשימות שהיא לא אוהבת או לא קשורות אליה במישרין. מה שכן , הוא נותן לה כל חודש סכום שהיא מחליטה עליו על הוצאות וממה שנשאר משלם כל החשבונות משותפים. אם לא בא לה משהו , פשוט אומרת אני לא יכולה , תעשה מה שאתה חושב לנכון ומנתקת מגע.
אז בעלה שהסכים לסבול מסיבה לא ברורה התנהגות קודמת שלה , זרם גם עם השינוי . לפחות לא מבקרים אותו כל שניה וחצי. איזה יופי.
העניין הוא שבעלה לא היה לא עצמאי , הוא היה בחור נורמלי , כל החסרונות שלו היו בראש של מחברת. היא אפילו כותבת בספר שאם היה לחץ בעבודה , היא הייתה מבקרת את בעלה , אם היה לה ריב עם קרובת משפחה , גם הוציאה על בעלה.
זה לא שהוא לא ידע לעשות דברים , היא פשוט לא נתנה לו .
אבל במקרה שבו אדם באמת לא יודע או לא רוצה לעשות דברים , זה לא יעבוד.
