עם ילדים ושני בני זוג שנמצאים במרוץ החיים הבלתי נגמר.  

אבל למזלנו, הדתיים, יש את השבתות לדברים האלה, למלא את המצברים הזוגיים ולהינות מאינטימיות מספקת.

(כתבתי "למזלינו הדתיים", כי מקולגות חילוניים אני שומעת על היציאות בשבת עם הילדים, ופשוט אין להם טיפת מנוחה, גם לא בסופי שבוע).

זה לא המקום להאריך ולפרט - אך מתוך האפשרויות של לילות שבת, בוקר מוקדם שבת, מנוחת צהריים בשבת, מוצאי שבת (בפרט בשעון חורף), אפשר למצוא זמן זוגי בנעימים, גם עם ילדים קטנים בבית.  

לקבוע יום בשבוע (שבת זה נוח אבל לא חייב) שבו לא משנה מה נמצאים ביחד, גם אם עייפים גם אם אין כוח מתאמצים בשביל זה

אינטימיות נועדה כדי להינות. לא כדי לעשות ☑️

אי אפשר להינות כשזה מאולץ, כשזה בזמן לא נוח ובתנאים לא נוחים.  

(מזכיר את מה שקורה כאשר מנסים להכנס להריון.  שזה נעשה טכני ומשימתי סביב חלון הפוריות ולא למען הכייף והעונג) 

ולהינות

הרבה פעמים קשה להיכנס לזה כי עייפים

ואם עושים מאמץ בכל זאת בסוף כן זורם ונהנים

ואם נחכה שיהיה ספונטני זה יקרה פעם במיליון

אבל כמו שבליל טבילה מתאמצים לפנות זמן, כוח, ולעשות אווירה

אז אפשר להתאמץ גם בסתם יום

שחשוב למצוא זמן.

לכן כיוונתי לשבתות. שיש תנאים נלווים של אוירה רגועה, ושעות רבות מאוד ביחד, ובלי לחצים של התארגנות הבוקר / עבודה/ בישולים/קניות/מטלות/מחשבות מטרידות מה עוד מחכה לי לעשות … 

מה לא הסכמת עם מתיכון ועד מעון

מה ההבדל אם שבת או יום אחר שקובעים מראש?

לבין שבת

לפחות איך שזה אצלנו, וכנראה בהרבה בתים אחרים.  בסתם ערב באמצע השבוע - יכולים לקבוע ולסגור ערב זוגי, אבל לא פשוט להתמיד בזה באופן מתמשך. כי החיים מלאים באילוצים ובלת"מים והמון פעמים זה עשוי להיות בסופו של דבר לא נוח מכל מיני סיבות - ואז נכנסים למיטה עם פחות התלהבות.  

ליל טבילה הוא פעם בחודש. לא פעם בשבוע.  

ובשבת - ממש יש נשמה יתרה.  משהו באווירה האופפת, בנינוחות, ברוגע, בתנאים, בניתוק…   

אבל בפועל גיליתי שאפילו כששבת מוקדם

אני תמיד תמיד גמורה מעייפות אחרי יום שישי של בישולים

הצטברות של עייפות של כל השבוע

תמיד נרדמת על הספה כבר

ודווקא יש ימים בשבוע שפחות עמוסים לנו באופן קבוע

אז זה כן משתנה בין זוגות...

אצלי הבישולים העיקריים בחמישי בערב. שישי להשלמות של המנה הראשונה (דג), מרק ועוגה.

וניקיונות - בעלי שיחי'!

וסלטים מבושלים מגוונים קונים במעדנייה לשבתות. לא משקיעה בזה בעצמי 🙃 

גם אנחנו דווקא פחות אוהבים את שבת לקטע הזה...

אנחנו אחרי ארוחה כבדה, לא מיד אחרי מקלחת...

עייפים תמיד תמיד

בלילות שבת של חורף בעלי נשאר ללמוד ואני קורסת למיטה..

הרבה פעמים מתארחים...

בקיצור, גם לנו יותר כיף ומוצלח במהלך השבוע

אבל אין ספק שעם ילדים וחיים עמוסים צריך לפנות זמן

לי מאוד מפריע שבדכ כשאנחנו יחד אני מאוד עייפה, אז אנחנו מקפידים שפעם בשבוע אני הולכת לישון עם הילדים, וקמה בערב רעננה
ככה אני גם מרוויחה ערב של איפוס עייפות, וצוברת 10-12 שעות שינה ביום הזה...

ללכת לישון עם הילדים

אולי נאמץ

ובעיני היא נכונה מאוד.

הכותבת מציינת שהם לא נמצאים ביחד ושזה חסר במרוצת החיים.

גם שקובעים זמן זה בכלל לא בשביל לסמן וי אלא כדי לדאוג שהאינטימיות לא תתפספס ולא תדחק בתחתית רשימת המטלות.

וגם ההגדרה מאולץ היא נקודת מבט, זה לא אילוץ זה מציאת זמן בשטף החיים לדבר החשוב מהכל, אחרת הוא מתמסמס.

לא צריך לבחור כמובן את היום הכי לחוץ שחוזרים מאוחר ומגיעים על הלשון בחוץ, כדאי לבחור יום נינוח יותר, יום חופשי אם יש או שבת אבל חשוב לקבוע להכניס ללו"ז

אני לא יודעת כמה שנים את נשואה אבל יש שלב בחיים שאם לא קובעים זמן זה פחות קורה וזה חבל מאוד מאוד

לקבוע זמן זוגי

שזה לומר "הזוגיות הזו חשובה לנו"

לבין לקיים יחסים כדי להרות.

ובדייט זוגי לא חייבים תמיד לקיים יחסים

יש גם שבועיים שאסורים ממילא.

זה פשוט זמן הטענה זוגי.

זה עניין של תיעדוף.

החיים תמיד יכולים להיות עמוסים יותר ועמוסים פחות.

תראי איזה יופי שיש גורם חיצוני שכאילו מכריח אתכם להתייחס ללילה אחד כמשהו שאי אפשר להתנהל בו כמו כל יום.

אם היה ליל טבילה כל שבוע, כנראה שהייתם מוצאים פתרון.

זה לא אומר שאתם לא בסדר, זה אומר שכשאין משהו חיצוני, החיים בורחים אחרי השגרה.

צריך להפנים שהכל מתחיל ונגמר בתיעדוף בחיים.

אם אני לא טועה את יחסית אחרי לידה? ואתם גם אחרי/ תוך כדי סבבי מילואים,

עומס מבורך, אבל עומס.

אפשר להחליט שכרגע לא מתאים לעשות שינוי. אבל זה צריך להיות ברור שזה מתוך החלטה ולא מחוסר ברירה.

ולתכנן מתי כן אפשר לווסת את העומס כדי להגיע לכל מה שחשוב לנו בחיים ושלא נתעורר יום אחד לגלות שלא השקענו מספיק בדברים שחשובים לנו בחיים .

האם טוב לנו (ל2 הצדדים)

כי זה פשוט לא רלוונטי מה קורה אצל אחרים.

השאלה היא האם לנו נעים טוב ומספק.

ונשמע מדבריך שאותך זה לא מספק

אז אתם צריכים לחשוב מה עושים כדי לשנות את זה.

באמת כולם עמוסים. וגם עייפים.

העייפות בעיני יותר חמורה מעומס כי היא מקשה על ההנאה..

אגב חיזור לא חייב לבוא לידי ביטוי דוקא ביחסי אישות.

אני הסברתי לבעלי שאני צריכה את התיווך שלו שמה שהוא עושה הוא חיזור

למשל, כשהוא מנקה ומסדר יפה את החדר שינה.

מחליף מצעים.

שאם הוא רק יגיד 'הכנתי לנו מיטה מפנקת' עם נשיקה- זה אחלה מחווה.

ובלי זה- זה סתם מטלה טכנית שהוא עשה בבית.

מה עושים בשביל לשנות את זה?

תקשורת.

אם כשהוא מנסה את עייפה, או אם הוא ניסה הרבה והיית עייפה- דחיה זה דבר מאד מרחיק.

אני אחרי שקיבלתי דחיה לקח לי כמה זמן, כמה חודשים- ליזום שוב בעצמי.

להביע את הרצון שלך, לדבר על עצמך

(לא איך לא חסר לך אלא יעשה לי הרגשה ממש טובה אם..)

אני באמונה מאד חזקה שמיניות טובה היא אחד מיסודות הבית שלנו.

לכן בשבילי, זה צורך.

אם ילד שלך יצטרך קלינאית תקשורת- תמצאו לזה זמן?

אז גם לזה מוצאים זמן.

למשל, אחת לחודש אנחנו עושים בוקר (חצי יום) זוגי, כי למדנו על עצמינו שבבוקר, אחרי לילה,

היחסים הרבה יותר טובים בפער.

זה לא אומר שאין תשוקה טבעית, זה לא אומר שלפעמים החשק כבוי בדיוק כשפינינו את הזמן,

זה לא אומר שאין חיזור וספונטניות אבל זה כן אומר שזה חשוב.

לקח לי זמן לעשות את הסוויצ' הזה במח ולהבין

שלקבוע זמן, לתכנן אותו, להתכונן אליו-

זה רומנטי לא פחות אם כי בצורה שונה...

א) לבדוק למה זה באמת לא זורם

ב) עם כל העומס אי-אפשר לחכות לערב חופשי , לעשות משהו רומנטי כי זה יקרה ממש פעם באף פעם אלא לנצל זמן . נגיד ילדים נרדמו אז לעשות .

ג) לגבי חיזור. גם גבר צריך להרגיש שחושקים בו. אם זה בנוי בצורה כזאת שהוא צריך לחזר כל פעם ועוד לא בטוח שזה יקרה אז ברור שהוא לא רוצה. 

לפעמים גבר שלא מרגיש צורך לאשתו בגלל שהוא עייף או מכל סיבה אחרת, מוצא את הצורך שלו במקומות אחרים כמו אתרים לא ראויים. ואז זה גלגל שמזין את עצמו, כי אין כוח אז הולכים לפתרון הקל שלא דורש מאמץ ואז הפתרון הזה גורם לזה שכבר אין לו חשק לאשתו אז הוא לא רוצה להתאמץ עבורה וחוזר חלילה.

אם יש ביניכם שיח פתוח שווה לשאול על זה ישירות.

ולחשוב איך אפשר לזמן ימים בהם אתם עירניים

צריך להשקיע בזה

תעשו תורנות שינה, תוותרו על כמה שעות עבודה, תעשו פחות בשישי כדי לשנוץ, מוצש תשכיבו ילדים מוקדם ותישנו צהריים בתורות

גם ליל טבילה לא תמיד מצליחים.

אני מניקה הנקה מלאה תינוק בן כמה חודשים  אז מבחינתי כל הקונספט של מקווה בזמן של הנקה הוא סוג של פייק

יש שלב כזה בחיים.

האם זה מבאס? מאוד.

האם זה נורמלי? אני חושבת שגם מאוד.

לא הייתי הולכת לטיפול בשביל זה. 

יש המון שלבים בחיים שהם עמוסים, אחרי לידה, לפני לידה, שהילדים גדלים והעומס בחיים גדל כי צריך לג'נגל בין הרבה מאוד משימות.

אם פעם ב... זה קורה זה נורמלי, אבל זו לא השגרה. חיי נישואין טובים כוללים חיי אישות באופן שגרתי, זה חשוב מאוד בכל שלב בחיים

לא אומר שצריך טיפול, כן שצריך למצוא פתרונות

חיי אישות  פעם בחודש זה מעט

חיי אישות יכולים ואמורים להיות מקור כוח זוגי.

וכשזה לא שם, נראה לי שכן נכון להשקיע בתהליך שיוכל לעזור לזה..

החיים עמוסים, ודברים שיותר חשובים לנו מקבלים יותר מקום.

אולי יש אפשרות להוריד אחוזי משרה, עזרה בתשלום, ושהיום יום יהיה יותר רגוע ומאוזן (גם בלי קשר לחיי אישות, לא לחיות בסוג של מרדף)

יכול להיות שזה לא מפריע לשניכם, אבל לדעתי זאת נקודה שמשפיעה ישירות על כל הקשר הזוגי, ובהכרח פוגעת בו.

כמו שלערב מקווה מפנים את הלו"ז, מתכוננים רגשית וטכנית, אולי גם מצליחים להגניב איזה שנצ קטן כדי שיהיה כח לערב, ככה אפשר לקבוע גם בתוך השגרה זמן ולהתכונן אליו. לדאוג לישון קצת בצהריים, לשבת קצת ביחד לפני, לדבר, להתקרב רגשית ואז יותר נעים גם לסיים את הערב ביחסים וזה לא מרגיש טכני ומאולץ.

*גם* בתדירות היחסים.

התדירות היא סוג של סנסור להבין אם צריך לשנות משהו בהתנהלות.

ברוב המקרים, שכשיש יותר זמן נינוח ופחות עייפות התדירות עולה.

השאלה עד כמה המציאות הזו של העומס והעייפות זמנית או מתמשכת, והאם יש איך ואיפה להכניס קבוע פעם בשבוע מרחב זוגי שבו יש יותר היתכנות גם לקיום יחסים. כלומר, בעיני צריך להשאיר מקום שבו אם לא רוצים אז לא בכח, אבל גם צריך שיהיה זמן זוגי שמאפשר להתקדם לאישות.

ואגב, אצל גברים רבים הרצון להיות ביחד הוא עצמו חיזור והבעת אהבה, צריך לקחת את זה בחשבון. זה בסדר לרצות שהחיזור יתממש בדרך אחרת אבל אי אפשר להגיד על גבר שרוצה אישות ואיכשהו בזמנים האלה אשתו לא רוצה, שהוא לא מחזר. מציעה להגיד לו מה יכול לפתוח את הלב שלך לקירבה ואינטימיות כשהוא יודע שהוא רוצה או כשיש מצב מצידו. לפעמים לשטוף כלים, להשכיב את הילדים או לסדר את השייש היא פעולה רומנטית מאוד

הלכה ח - המצווה הקבועה ומה שנוסף לה | פרק ב - הלכות עונה | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

בגדול, הרב מלמד כותב במסגרת הלכות מצוות עונה שלאנשים רגילים החיוב הוא פעמיים בשבוע (+ פעמים שבני הזוג רוצים).

ובקישור שהבאתי הוא נותן הסברים למה מומלץ, וגם מתייחס לדיון שהיה פה, האם כדאי להתחייב לזמנים קבועים או לא.

כתבתי ומחקתי כמה פעמים כי קשה לי להתנסח.

רק אכתוב שיש בזה גישות שונות ומאד חשוב להיות קשובות לעצמנו ולהזהר לא להכריח את עצמינו בדברים האלה.

לא אומר

יום בשבוע שבו מקיימים אישות.

זו לא המצווה

המצווה הוא לקבוע מועד (עונה- במובן הכי מילולי) שבו הגבר מתפנה לשמח את אשתו.

איך משמח אותה?

גם באישות. כן. אבל גם בשיחה.

גם בחיזור

גם בהקשבה

גם בפינוק אוכל טעים

בעיקר בהקדשת זמן.

זה הצורך של האישה

לכן אגב חיוב עונה הוא גם כשאסורים.

אסור לקיים יחסים אם אין רצון מלא של 2 הצדדים.

ממילא לא יכולה להיות חובה כזו לא לאיש לא לאישה

(רצון אינו תשוקה בהכרח, כן? מותר לקיים יחסים מאהבה ולא מתשוקה אבל רצון חייב)

ולא זה בני 9 מידות וחמור מאד!

הכרתי את זה מזמן מספר אחר

התדירות הרצויה שהתורה כותבת באה למנוע מצד אחד שחיקה, ומצד שני מיאוס

זה שבמציאות זה אחרת אצל הרבה זוגות מכל מיני סיבות, לא אומר שזה בהכרח אידאלי לקשר זוגי כמו שהתורה רואה את זה כי במצב אידאלי בזוגיות מושקעת, אמור להיות רצון וחשק וכח לחיבור זוגי אבל צריך להיות במקום שיכול ורוצה להשקיע בזה ורובנו לא נמצאים שם מכל מיני סיבות

לדעתי מה שכתוב לא בעייתי, יותר בעייתי שאנחנו לא מצליחים לנהל חיים שמאפשרים את זה . כי בסוף זה לא רק אישות גרידא, זה חלק ממכלול של דברים כמו חיזור, התחשבות, שותפות, תחושה שרואים אותי, רצון לתת ולהשקיע בזוגיות. האישית היא ביטוי יותר מעשי לכל השאר שמעידה על בריאות הקשר הרבה פעמים (לא תמיד כמובן) או על המצב הזוגי האישי

ומוסיפה שגם לאישה אמור להיות צורך ביחסים. כי היא גם בשר ודם ואמורה לרצות את זה.

אם הגיעו למצב שאף פעם לא רוצים , צריך לבדוק למה. אולי בעל צריך להשקיע יותר לא בחיזור אלא במעשה עצמו. כי אחרת יוצא שאישה נעינית לו תמורת חיזור למשהו שהיא לא הכי רוצה. וזה לא טוב. זה אמור להיות צורך של שני בני זוג. 

פעם ראשונה שאני נחשפת

לכזה פירוט וחיוב גם מצד האישה, והוא מטריד.

בכלל המילים חובה ואישות יחד הן מסוכנות.

שאם תקראי יותר בהרחבה את הפרק כולו, תהיי פחות בשוק.

ממה שאני מבינה ממנו, החיוב הוא לדאוג שיהיו פעמיים בשבוע שבהם יהיה כיף וטוב ורצון להיות יחד.

אני לא חושבת שזה ממקום של להכריח. יותר ממקום של למקם גבוה בסדרי העדיפויות.

מה שצריך להיות גבוה בסדרי העדיפויות הוא שיהיה רצון

אם יש רצון

זמן/ עייפות זה לא מה שיעצור את זה

הדרך להגיע לשם היא לא לתכנן/ לפנות זמן לזה

אלא לעבוד על הקשר שיהיה כזה שיביא את הרצון באופן טבעי

כל דרך אחרת לא ממש תביא תוצאה נכונה 

ואפילו לא בכיוון

לא צריך לעצור כמות פעמים בשבוע

ולא להיות במקום זוגי שיש רצון

ובטח לא לתקן משהו אם זה לא קורה

אלא

יחסים זה רצון טבעי של אישה/ גבר

אם אין רצון טבעי

משהו נפגם

או משהו פנימי

או משהו בזוגיות

או גם וגם

אם זה משהו פנימי כדאי לעבוד עליו באופן אישי

אם זה משהו זוגי כדאי שיעבדו עליו שני בני הזוג בנפרד וגם ביחד

לא על הרצון

אלא על מה שמפריע לו

אם אני לא מבינה אותך או את לא מבינה אותי, אבל באמת שלא מה ההבדל שאת מנסה לחדד פה.

מסכימה שבזוגיות טובה, אמור להיות רצון באופן טבעי.

מסכימה שהדרך לעבוד על הרצון- זה דרך עבודה אישית או זוגית.

אני פשוט חושבת שמה שהרב מלמד אומר, זה שצריך פעמיים בשבוע לבוא ולבדוק האם כרגע יש רצון, שזה במילים אחרות מה המצב הזוגי שלנו, ובמידת הצורך לתקן מה שדורש תיקון, כדי שיהיה אפשר להגיע ליחסים.

ושוב, יכול מאוד להיות שקראתי את זה בחלקים אחרים, או שזה לא כתוב ורק אני פירשתי את זה ככה. לא בטוחה, ובטח שלא מוסמכת לדבר בשמו, אבל הוא חש משמעית לא בעד קיום יחסים ויהי מה. רק מתוך אהבה, רצון והדדיות של שני בני הזוג.

ואני יודעת לספר על עצמי, שהרבה פעמים הגוף שלי 'יודע' דברים עוד לפני אני 'יודעת' אותם. יש משהו בפן הפיזי של הזוגיות שמשקף ממש טוב את המצב הפנימי של הזוגיות (ומקבלת את ההארה שלך, שלפעמים מדובר על מצב פנימי של אחד מבני הזוג).

ואהבתי את הרעיון להתחייב לפחות לפעמיים בשבוע שבהם עוצרים ובודקים מה מצבנו, כי בהרבה מקרים איכשהו הזוגיות וגם התשוקה הפנימית של כל אחד- הולכים לאיבוד בתוך מירוץ החיים.

לא כתוב את כל מה שכתבת פה

לא מבינה מאיפה הסקת את זה

כתובה שם ההלכה של מצוות עונה שנקבעת לפי המקצוע של הבעל

והרב כותב שהיום זה פעממים בשבוע כמעט לכולם

מצוות עונה זה לא משהו חדש

ממה כולן מופתעות?

הבעל חייב לאישה באופן קבוע יחסים

כמובן שיש בצד את היחס למה קורה אם אחד מהם לא רוצה

ואסור לקיים יחסים בלי רצון משותף

אבל הבסיס של המצווה זה באופן קבוע

ככה כתוב בתורה ובגמרא

לא קיימים בגלל הזוגיות

הם קיימים באופן טבעי

הם לא נאבדים בגלל מרוצת החיים

אלא בגלל דברים מהותיים יותר

תחושות עמוקות אחרות שגורמות לצורך הזה להעלם

לעצור זה דבר טוב

אבל ההסתכלות צריכה להיות אחרת

לעשות את החיים טובים יותר

נטולי תחושות (פנימיות/ חיצוניות) שמדכאות את הצורך הטבעי

אנחנו אכן מדברות דברים קצת דומים

אבל הסמנטיקה המדויקת מאד חשובה

לי לפחות

אני מדברת על מצב טבעי שהופר

ואת מדברת על מצב טבעי שבו החשק נאבד

ברור שבטבעי בני זוג רוצים להיות ביחד.

אבל לפעמים ההתרגשות יורדת במירוץ החיים והקשר וההשקעה בבן זוג יורד בסדר העדיפויות. ולפעמים יש איזה ריב שלא נפתר עד הסוף. ולפעמים משהו אחר חוסם כמו שאמרת אישי/ זוגי.

אז נראה לי מה שהיא מנסה לומר זה שאם הם ישקיעו אחד בשני פעם או פעמיים בשבוע. פתאום הבעל יביא פרחים או האישה תכין משהו מושקע או אפילו ישבו על כוס תה ביחד, יהיה הרבה יותר רצון לפתור את העניין, תהיה הרבה יותר פתיחות ואוטומטית יהיה הרבה יותר רצון וכח להיות ביחד.

שהבעיה היא לא חוסר השקעה/ ריב שלא נפתר

אלא

חוסר רצון להשקעה/ לפתור ריב

לא צריך להשקיע יותר או לפתור ריב

אלא קודם כל לרצות להשקיע

אם יש משהו שחוסם את הרצון

הוא צריך טיפול

ולא ההשקעה

תודה רבה לכל אחת שכתבה! קראתי את כולן ועונה באופן מרוכז.

שבתות אנחנו הרבה מתארחים או מארחים וזה פחות ניתן לשינוי, יש הורים מבוגרים שצריך לדאוג להם ולארח להם חברה.

כשאנחנו כן לבד ובבית, אני מרגישה כבדה אחרי האוכל, ועייפים מכל השבוע..

לקבוע יום בשבוע זה משהו שעשינו בעבר ופחות צלח כי לפעמים יש בלתמים בלוז.

מישהי כתבה על אתרים לא ראויים, זה לא המקרה. וב"ה יש בינינו שיח פתוח וזוגיות טובה על אף הקושי הספציפי הזה.

אנחנו באמת בתקופה לחוצה בגלל שינויים בעבודה, ויש ילדה עם קושי שדורשת המון תשומת לב. אבל מקבלת שזה דורש שינוי גישה.

בתור שלב ראשון הסכמנו להכנס למיטה יחד ולא בנפרד.

היה לנו שיח טוב ומקווה שיסתדר בע"ה.

זה לא אומר שאתם לא נורמאלים, זה לא אומר שאתם לא אוהבים.

אבל צריך להבין את החשיבות של חיי האישות במערכת הזוגיות. זה מקום מקודש וחשוב, צריך לעשות חושבים איך כן להגיע לזה, פעם בחודש זה ממש לא מספיק...

נכון, החיים ביומיום זה התשה אינסופית, אנחנו כל הזמן עייפים ורק מחכים לרגע שנישןןן כבררר...

אבל, עכשיו זה החיים עצמם. לא נוכל להגיד טוב, בעתיד...

אחרי שמבינים את החשיבות של חיי האישות, שזה חשוב לקרבה רגשית , רוחנית, שפע.

פתרונות תמיד אפשר למצוא-

לישון חצי שעה בערב כל אחד בתורו, נניח בשמונה וחצי , או שנת צהריים מתוכננת, או לקבוע יום בשבוע שזה יום מקודש, לא לעשות דברים מעייפים , לא להגדיל ראש בנקיונות וכו'. להיות מכוונים לשם, להזמין אוכל טעים או משהו משמח, נרות, אוירה.

בקיצור, לתת מקום לזוגיןת מעל הילדים, מעל הסדר וכביסות... בהצלחה יקרה! 

נמצאת כרגע במקום דומה.

כמה חודשים בודדות אחרי לידה. מרגישה מאוד לא מאוזנת הורמונלית, חוסר חשק ונוחות בכללי, הנקה מלאה, כמה קטנטנים בבית, בעל שבקושי בבית. בדרכ כשחוזר בלילות זה מאוחר ואני כבר נרדמתי, עומס ועייפות מטורפת.

באופן כללי העניין של החיי אישות תמיד היה לי מורכב.

אז קראתי גם כל תגובה כאילו נכתב אלי ונתן לי המון.

תודה רבה!

לא תמיד גברים מבינים בטעם של נשים חחחח

אז לא כדאי לקחת קשה

רק הייתי מציעה

לשבת בנחת ובפניות

ולהסביר לו

מה זה בשבילך בגד (להתחדש/ להתייפות/ להרגיש נשית ומכובדת/ מה שעולה בדעתך)

מה זה גורם בנפש

כמה זה מרים לתחושה הטובה

ומטפח

ומחמיא

ועל טעם וריח- אין להתווכח

וגם אם הוא נניח גדל בסביבה נשית וקצת קלט את הגוונים וכו- תראי איך את מסבירה לו באיזה מינון את היית שמחה לשמוע ממנו.

לפעמים העין החיצונית קולטת מה שאנחנו לא שמנו לב, אז ההערה לא מכוונה רעה! 

פשוט שגבר- במהותו משפיע- לפעמים ההשפעה מתבטאת בעיצות או מילים או כשהוא מחווה דיעה כי הוא רוצה לגונן עלייך ו"להוציא אותך מוצלחת"

לא בגלל שאת עצמך לא בסדר!

זה הטבע הגברי- להגן, לסדר, לשמור, לתת.

תסבירי מהצד שלך ותשתמשי במילים שמביעות אותך,  כי ככה הוא יראה את העולם שלך ויוכל להתאניין בך בלי תחושה שאת תוקפת אותו או משהו כזה כי השיח הוא ההרגשות שלך (ואז כל המילים ברוח "אני" למשל- אני רוצה....אני שמחה כש.... ישמח אותי כש.... הבגד גורם לי ל..... כשאני לובשת...אני מרגישה.... וכולי)

וככה אפשר בשיח נעים להגיע למסקנות/ החלטות/ אפילו סתם להתגבש בלי מטרה מסויימת אלא רק שיבין אותך.

בכל מקרה

את יפה תמיד

מעצם הנשמה האלוקית שבך !

תצליחי

את יפה תמיד! 

את ההדרכה הבסיסית לגבר נשוי שאומרת - בכל מצב אשתך הכי יפה בעולם, ושלא יהיה על כך עוררין בכלל וזה הדבר היחיד שמותר לך להגיד🤭

האמת גמני הייתי מתבאסת אבל חושבת שצריך להגיד לו שזה קצת ילדותי להתעקש על ה"אמת שלו" ולהיות מבקר אופנה פתאום  מול אישה שהרצון הכי פנימי שלה הוא באמת להרגיש הכי הכי מול בעלה,בטח כבר אחרי שהתארגנת והכל, ובדיוק בזה את הכי רוצה להיות בטוחה בעולם

וכל הכבוד לך שנשארת בשלך והחלטת לא לשנות

חיבוק♥️

מצד שני, לפעמים כשדברים באמת לא החמיאו לי והוא אמר לי את האמת שמחתי לשמוע ושיניתי וזה היה טוב, כאילו לא רוצה תמיד לשמוע שאני מהממת גם כשאני נראית זוועות, מבינה?

אבל כנראה שיש גבול שזה כבר מוגזם...

ותודה על התגובה❤️

אם את שואלת לדעתו על בגד  - ניחא

אני בכל אופן לא אוהבת לשמוע ביקורת "אמיתית" כזו כשלא התבקשו אליה, בטח כבר אחרי שהתארגנת לאירוע ואת כבר נכנסת הביתה מוכנה ליציאה

וגם - איך אומרים

אם בעלי היה אומר לי שאני נראית לא יפה אחרי שהתארגנתי, זה היה מעצבן אותי והייתי אומרת לו שישמור את דעתו לעצמו כי זה חוסר טקט רציני ואיפה הרגישות שלו

לא תמיד נכון לומר את "כל האמת" לדעתי

ולפעמים יוצא שהגזרה באמת פחות מחמיאה

או שהצבע קצת "זקן" והם לא יודעים לומר את זה בצורה שתתיישב על הלב ותתקבל

ככה שזה בכלל לא כוונה רעה!!

הם זורקים את המילים לפעמים בלי לחשוב וזה גורם את הפגיעות לצד השני. 

הסברתי איך אני הייתי רואה את זה, בעיניי זה עדיין חוסר טקט🤷 והייתי מבהירה שאני לא מעוניינת לשמוע אמת כזו גם אם אני דנה לכף זכות כי לא מתאים לי עכשיו 20 שנה קדימה לשמוע את ה"אמת" שלו בשם האמת. זה בסהכ לדייק אותו לא ליצור פה מהומה כמובן

כווץ בלב

בול כמו בעלי-רק בעלי עם פרצופים.

לא יודעת מה יותר גרוע שעושים פרצוף או שאומרים

זה אירוע בקירבה משפחתית ממש.

אחרי שהיא הלכה בעלי אמר שאני נראית כמו דראג (באלו המילים!! 😆)

טישטשתי במאמצים רבים חלק המאיפור שעלה לי הון וכשהגעתי לאירוע כל הנשים שאלו אותי למה התאפרתי כ"כ מעט.

בקיצור מה שאני מנסה לומר זה שבטוח נראית מהמם.

בעלך לא מבין את מה שבעלי לא מבין- אני מתאפרת בשבילי ובשביל החברות שלי, אתה לא צד בעניין בכלל.

בכל מקרה, לא הייתי עושה עניין גדול מזה.

זה גבר, בתחום הזה מה שהוא אומר אני מוציאה מהאוזן השניה, זה בקושי עובר אצלי עיבוד מוח.

ממליצה לך בחום- זה הכי בריא והכי שלום בית. 

מבינה אותך ממש

פעם הייתי מלווה בחתונה של חברה

ובעלי לא אהב את הלוק בכלל

לזכותו יאמר שהוא התאפק לאחרי הארוע (הוא פגש אותי רק שם)

אבל עד היום אני לא מסוגלת לראות תמונות מהארוע הזה

(נראה לי אני פשוט מסכימה איתו שלא הייתי נראית טוב אבל אז כן אהבתי)

ותמונות שאני לא יכולה להסתכל עליהם יש לי לרוב לצערי חח

הבעיה שהפעם באמת אהבתי וזה נדיר, אז עוד יותר מבאס...

יש זוגות שנחמד להם השקט שלהם, הזמן שלהם.. אם הם כאלה אז הכל טוב.

אם זה מפריע להם אז לדעתי האישית אחריותכם כילדים לעשות תורנות וכל פעם מישהו אחר "יקריב" 

יעני ההורים של בעלך מזמינים אתכם ואת ההורים שלך. אולי כשזה מצריך שינה זה פחות נפוץ אבל עדיין אפשרי.

בשלב מסויים הילדים יותר ויותר מזימינים את ההורים ואז אפשר להזמין את שני הצדדים.

יש להם חברים במצבם?

אם לא שאחד מהאחים יוותר השנה, ובשנה הבאה שיסעו לחול ואז שנה אח"כ מתחלפים.

בעיני להשאיר הורים ליל סדר לבד כשזה לא מרצונם זה קו אדום.

אם זה יעלה לך בזוגיות אז  אולי אין ברירה, אבל אם זה רק עניין של באסה, גם אם באסה גדולה ממש, אז אולי נכון להתגבר.

לא יודעת מה זה אומר להרוס לבעלך את החג, שלא יהיה קריאת הגדה כמו שהוא אוהב או מנהגים שהוא רגיל אליהם?

או לא אוהב הכוונה שלא יוכל לעשות סדר פסח מינימלי אפילו מסיבה כלשהי. זה שני דברים שונים.

דבר ראשון - להתחלק בין האחים- חצי השנה אצלכם וחלק בצד- השני.ואז תמיד יהיה איתם מישהו

וגם...ובעיקר

אנחנו שנים לא רצינו לעושת פורים עם ההורים שלי כי כמו שאמרת..משעמם אצלהם וזה לא מרגיש חג..

גם להזמין פחות רצינו כי עישנו אם חברים והרגיש לנו לא זורם

כנ''ל אחותי

ויצא שהרבה שנים הם היו לבד לבד בפורים

והיום כשהם מבוגרים

אני כמעט בוכה מלחשוב על זה שכל שנה הם היו לבד

ועכשיו הם לבד כי לא יכולים לארח ולא להתארח

וכמה היתי רוצה לתקן ולהחזיר את הזמן לאחור ולהיות ברגישות כלפיהם ולא לחשוב רק על החג שלי

לא חייב כל שנה.אבל כ ן לחשוב עליהם..אולי להזמין אלינו

כשהם מזדקנים פתאם רואים דברים אחרת

פתאם מצטערים למה לא היינו עבורם מספיק

לדעתי כדאי לתכנן את זה ככה שבאף שנה ההורים לא יהיו לבד...

זו לא אופציה מבחינתי.

אין מצב בעולםםםםם להשאיר הורים ליל הסדר לבד!

עם כל הכבוד לנוחות ולכיף גם הם מסרו את עצמם בשבילכם.

תורנות חובה

ואפילו לא נעים בכלל שהם מודעים לסיטואציה.

אחרכך כשהם יזקנו זה עוד יותר יכאב לכם

וכל הכבוד לך שאת על זה 🩷🩷🩷

אין מצב להשאיר הורים לבד בליל הסדר.

הכי הגיוני שתעשו האחים תורנות.

לא יודעת כמה אחים אתם, אבל בהנחה ש-3 פלוס

זה יוצא שפעם בשלוש שנים כל אחד צריך להיות אצל ההורים.

אפשר אגב גם להזמין אותם אליכם.

ואם זה מקובל אצלכם, אז שחמיך וחמותך יזמינו אותם אליהם יחד אתכם.

אבל להשאיר הורים לבד... לי זה ממש ממש צורם.

וגם אנחנו משפחה קטנה וההורים שלי לא אוהבים את הלבד

אנחנו מקריבים למען ההורים את הנוחות שלנו. כל השנה אגב מוודאים שהם לא לבד בשבתות ובמיוחד בחגים! אין אופציה להשאיר לבד.

היה לי ממש קשה לקרוא אותך( הפותחת )מתנצלת אם אני לא רגישה  אבל בעלך יכול להתגבר על הנוחות שלו. 

לא כתבת כמה אחים אתם, אבל אם אתם 4 או יותר אפשר להתחלק לזוגות ואז אתם אף פעם לא "לבד" אצל ההורים.

אצלנו במשפחה יש קבוצה רק של האחים בלי ההורים ולפני כל חג אנחנו מוודאים שהם לא לבד. לפעמים בראש השנה הם בוחרים להשאר בבית ולא לבוא אלינו אבל בגלל שזה יותר חג של תפילות ופחות משפחתי זה קצת פחות נורא. אם הייתי יודעת שהם לבד בפסח ממש היה נשבר לי הלב…

אלא אם הם רוצים את זה...

במיוחד לא בליל הסדר זה נורא עצוב 

כתבת שלהיות אצלם זה להרוס לבעלך את החג... בעיני בדיוק הפוך.

לחגוג במקום כשאתם תהיו בטוב וההורים שלך לבד, זה לא חג..  ככה כותב הרמבם...

אנחנו הפסדנו הרבה  פעמים ליל ח הסדר או ראש השנה עם במשפחה שלי שאצלם כיף ומשפחתי, כדי שחמי וחמותי לא יהיו לבד. אפילו שאצלם שקט וצפוף...

תעשו בינכם סבב.

כתבת שאפף אחד לא רוצה להקריב את החג שלו. וזה מובן.

אבל נראה לי שאחת המילים שמתארות הורות זה הקרבה. וזה הזדמנות להשיב טוב להורים על כל מה שהקריבו עבורכם

אף אחד לא רוצה לעשות את החג עם ההורים.

הייתי יכולה להבין אם אלו היו הורים מתעללים,

אבל אני מבינה שזה לא המצב.

איך ההורים שלכם עשו את החגים?

מה היה עם סבא וסבתא שלך?

זה יוצא פעם בארבע שנים.

אי אפשר פעם בארבע שנים ל"סבול" עם ההורים שילדו אתכם?

ההורים שלי הם חילונים ולעשות איתם חגים ואפילו שבתות זה לא נעים בכלל בכלל.

לא ברמה הרוחנית מבחינת עבודה רוחנית ותפילות ושאר רוח, ולא מבינה דתית ארצית פשוטה.

פתאום כיבו את האורות,

פתאום מישהו הוריד את המרק מהפלטה,

זה לא פשוט בכלל אבל עושים את זה במאמצים מרובים מאוד מתוך הכרת הטוב ומתוך כיבוד הורים.

בסה"כ הזמן שלהם איתנו הוא קצר וכל עוד היו הורים סבירים- לא מכים, לא מתעללים, מפרנסים, מלבישים, משחקים קצת עם הנכדים- אני לא רואה סיבה שלא לחגוג איתם חג אחד פעם בארבע שנים.

אם אין הרבה אנשים ואקשן תעשו אתם את האקשן.

תבואו כמה אחים, תזמינו שכנים, אנשים בודדים, חיילים אולי.

אם הילדים שלי לא היו רוצים לחגוג איתי, אני חושבת שהייתי ממש ממש מצטערת.

אני מדברת רגע רק על עצמי.

הייתי חושבת שאו שהייתי הורה רע,

או שהייתי הורה טוב מדי וכנוע ולא לימדתי אותך איך להעריך ולכבד אותי, או שבמחילה הילדים שלי לא כ"כ טובים.

מקווה שהסברתי ברור ובכבוד.

יכול להיות שהיא בת יחידה למרות שנשמע שיש לפחות 2, לפעמים משנים מעט מפאת אאוטינג.

בכל מקרה צריך להיזהר לא להיות שיפוטיים מדי.

לצורך הדוגמה יכול להיות שיש לה אח אחד בחו"ל,

או שיש לה אח שהוא במילואים ואשתו עושה חג לבד אצל ההורים שלה, אולי כבר שנה שלישית ולמעשה רוב הדאגה להורים נופלת עליה והיא רוצה להרגיש צעירה ולהתפנק קצת..

סתם דוגמה, אז מה שכתבת נכון, רק לשים את זה בסוגריים שלא מכירים מספיק את התמונה המלאה.

כל המספרים התבלבלו לי לגמרי

ומקבלת גם את שאר הדברים שכתבת

סליחה - אפשר שיימחק.

פשוט לא אישי כלפי סיטואציה ספציפית.

מעורר השראה הגישה שלכם.

השנה ממש רצינו לעשות חג בבית, אבל ההורים שלי באופן מפתיע יהיו לבד (2 אחים שלי מתארחים אצלם קבוע כל שנה לחג ראשון ולכן לנו אין מקום גם אם נרצה. השנה אח אחד הולך לצד של אשתו והשני אהחליט שהוא עושה פעם ראשונה בבית)

ובזכות שקראתי אותך שאלתי את אמא שלי אם היא רוצה שנבוא ואפילו עשיתי את זה בצורה שהיא תרגיש שאנחנו רוצים לבוא וזו הזדמנות בשבילנו...

והיא ממש ממש שמחה! אבל היא כבר הציעה לאחותי הגדולה (שכבר 10 שנים עושה בבית לבד) לבוא והיא מחכה לתשובה ממנה...

זהו. הלוואי ויסתדר. ויעמוד לך לזכות.

אז אני אכתוב פה את נקודת המבט הלא צדיקה שלי, רק כדי שתדעי שאתם לא לבד...

אצלנו להורים של בעלי יש שלושה ילדים. שניים נשואים ואחת לא. רק לנו יש כמה וכמה ילדים (לאח השני הנשוי יש בת אחת שנולדה אחרי הרבה שנים).

לפני כמה שנים החלטנו שאנחנו עושים ליל הסדר בבית (למרות שאצל ההורים שלי, משפחה ברוכה, דווקא כיף).

עשינו את זה שנה אחת כשהגיע התור אצל ההורים שלי, ובשנה אח"כ בעלי שאל אם אולי בכ"ז נעשה אצל ההורים שלו כדי שלא יהיו לבד (אחיו היה אמור ללכת לצד של אשתי). אני ממש ממש התלבטתי, כי ליל הסדר הפרטי שלנו היה כ"כ מוצלח והיה לי קשה לוותר על זה (וגם בעלי הודה שאצל ההורים שלו לא נוכל לתת לילדים את מלוא תשומת הלב, כי הם רק רוצים כבר להגיע לשולחן עורך ופחות מעניין אותם דברי תורה וכאלה).

ואז הייתה הקורונה, וזה פשוט פתר לנו את הבעיה🤭

ומאז המשכנו לעשות לבד בבית וזהו, וההורים שלו לפעמים היו עם האח השני ולפעמים רק עם הבת הרווקה.

מציינת שתי נקודות חשובות:

1- ההורים שלו דווקא אנשים שאוהבים שקט, וקשה להם לארח אותנו לאורך זמן. גם לסתם שבת אנחנו כבר לא מתארחים אצלם כי זה פרויקט גדול מדי בשבילם. פוגשים אותם באמצע שבוע, כמעט כל שבוע.

2- אחותו של בעלי עם קשיים נפשיים, כשאנחנו באים לשם היא לא מסוגלת להיות שם (נשארת סגורה בחדר שלה). מה שאומר שאם נהיה שם בליל הסדר - היא לא תהיה שם... (ובגלל הקשיים שלה גם עם חברות וכד' היא לא תחגוג) אגב, נודע לנו על הקשיים האלה רק בשנים האחרונות... לפני כן לא הבנו למה היא תמיד מתחמקת מנוכחתנו. (בתחילת שנות נישואינו היא עדיין הייתה בסדר והייתה איתנו כשבאנו לבקר)

זהו, רק כתבתי את הסיפור שלנו (באנונימי גם בגלל הבושה וגם בגלל הפרטים החסויים על גיסתי). לא יודעת אם אפשר להסיק ממנו לסיפור שלכם...

גם הצד של בעלי אוהב  שקט לכן הולכים פחות.

מדברים על משפחה שכן רוצה אורחים.. 

את לא היחידה

וכשיש מקרים יוצאי דופן זה הגיוני ומתקבל

מדובר פה על מקרה קלאסי

אנחנו עוד לא יודעים מה לעשות השנה

אבל גם אצלנו יש סיפור מורכב יותר

את לא צריכה להרגיש רגשות אשמה על זה

תמיד יש יוצאי דופן ופרטים שונים

מתייחסים כמובן למקרה רגיל

אז אם זה שיקול משמעותי (אין ממד, נסיעה ארוכה וכדו') קחו את זה בחשבון.

וברור שיש תורנות

או שההורים מתארחים או שמארחים את הילדים התורן, כל שנה לפי הסידור שהכי מסתדר להורים מול האח התורן

מבינה שהמצב אצלנו עצוב יותר ממה שחשבתי

לאף אחד לא באמת אכפת מההורים ברמה של הקרבה

הם אנשים לא קלים ואין לצערי הערכה

אין לי כוח להכנס לזה מול בעלי כי החג אצל ההורים שלו זה חתיכת אירוע ואנחנו שם מאז החתונה

אני לא רוצה לדמיין את ההרגשה שתהיה לי לדעת שהוא בטוח מבואס ברמות אבל אין לו ברירה

ולא, ההורים ממש לא שמחים להיות לבד

שנים קודמות היה להם סידור שכבר לא רלוונטי

בכל אופן אחים שלי לא יזרמו על תורנות

כל אחד מציג את תירוציו ואני לא במקום של להטיף להם

מבינה אותך ממש ממש

🫂🫂🫂

זה לא פשוט

סיטואציה לא פשוט. בכלל

הלוואי שימצאו איזה רעיון שירגיע אותך

תתפללי 🩷

יכולה לומר שאנחנו 6 שנים חוגגים סדר בבית וחמתי מארחת כל שנה. השנה ייתכן ולא תארח בגלל המצב, ואני לא יודעת מה מבחינת אחים שלו. כרגע אחות רווקה כל שנה מגיעה, ועוד אחת נשואה לא יודעים

אני מבחינתי אם אדע שהם לבד כלומר רק האחות הרחוקה מגיעה - מעצמי אציע לבעלי ללכת וממש בלב שלם

אבל ודגש חשוב - לא סובלים שם חלילה, בכלל, פשוט מעדיפים את החג אצלנו בבית עם פחות המוניות

אז אני אומרת - אם ההורים בלתי נסבלים, מעירים, כועסים, מתפרצים, והאווירה עכורה - לא רואה סיבה ללכת לסבול. יש להם אחריות להנעים ולהתאים את עצמם לאורחים, כמו שהפוך. זה מערכת דו צדדית

אם זה רק "לא כיף כמו אצל חמתך" - חד משמעית הייתי הולכת.

לא יכולה לדמיין מצב שהיינו משאירים את ההורים לבד בליל הסדר..

שנה שעברה נסענו לבד להורים של בעלי למרות שזה ממש לא פשוט אבל היה לנו ברור שכיבוד הורים מעל הכל.

אז הוא יהיה מבואס

קורה

הוא אדם בוגר שמסוגל להבין את הסיטואציה ולהתגבר

זה נכון גם אם לא הולכים לממד או מקלט? ובעצם החיים ממשיכים סוג של כרגיל?

אנחנו מושפעים מכל מה שקורה בארץ שלנו, בעם שלנו.

גם אם לחלק יש יותר אזעקות ולחלק פחות או אפילו בכלל לא.

ודאי שזה משפיע ושואב המון אנרגיות.

כל המציאות היא מוטרפת ולא הגיונית.

והתגובות שלנו הן תגובות נורמליות והגיוניות בתוך המציאות שהיא הלא הגיונית.

לכן לנרמל לעצמנו את מה שאנחנו מרגישות,

ובעיקר לא להוסיף לעצמנו עוד טון של אשמה עצמית (שגם לא נכונה כלל וגם לא מקדמת) זה חשוב מאוד.

ואם נצליח אפילו להרים לעצמינו - זה בכלל וואו

באת לי בזמן

ממש שמחה לשמוע, בהצלחה גדולה יקרה 🙏❤

פסח נראה כמו הר בלתי עביר בעת הזו.

כל שנה הוא מאיים אבל השנה הוא ממש נראה בלתי אפשרי.

אז שנייה יקרה.

קחי אוויר

ונסי לראות במבט-על את המציאות בהינתן כל הבלתמים וכל האילוצים,

ולקחת את ההיתרים מפוסקי הלכה וללכת על פיהם.

אם זה אומר מגירות וארונות שלמים שלא לגעת בהם אלא רק לסגור ולכתוב "למכירת חמץ" ולהכליל במכירה. גם אם יש חמץ גמור שם, יש הרבה שמתירים בעת מלחמה לכלולם במכירת החמץ.

את יכולה לשאול את הרב שלכם ולקבל פסיקה פרטנית ומדויקת שתיתן לך קצת אוויר.

אם זה מכירת חמץ כוללת, לא לגעת בארונות רבים בבית אלא רק לסגור ולכלול,להתרכז רק בניקיון המטבח והחמץ הברור בבית וכל מה שאפשר לעשות כדי להוסיף אוויר.

כל אחת ואיפה שהיא יכולה.

ושוב הכי חשוב - לעשות מה שאפשר ומה שניתן בלי השק ששוקל מאה טון של ביקורת והאשמה עצמית על כמה אני בעצם לא... ולא... ולא...

כי האני הזו בתוך מלחמה. 

והאני הזו קודם כל רוצה לשרוד ולשמור על כל היקרים לה.

וזה לוקח המון המון המון משאבים ואנרגיה.

לא רק פיזית, גם נפשית ורגשית.

ומה לעשות שאנו בני אדם מוגבלים ואין לנו מלאי בלתי נגמר של אנרגיה... האנרגיה שלנו מוגבלת מעצם היותנו בני אדם.

נסי לראות את כל ה"מה כן" את.

לא ה"מלא לא".

כי גם המה לא הזה מורכב מכ"כ הרבה אילוצים וזללני אנרגיה כבר שנתיים וחצי (או 6, מהקורונה, או אפילו יותר). וזה ממש מצטבר בלב ובגוף ובנפש, ובטח ובטח שעכשיו.

את רוצה להתלבש על איזה פרויקט, כולך מרץ, ובום - התרעה.

את אחראית ואלופה ושומרת על החיים של כולם ומתמגנים.

ואז?

מה, ככה כאילו כלום?

ככה אפשר לעבור בבום לעשות את הפרויקט?

והגוף שרועד מה איתו?

והילד שבוכה מה איתו?

והנפש שמפחדת וחרדה מה איתה?

והחדשות ששמעת על אחים שלך מהעם שלך מה איתן?

והריכוז שממך והלאה בגלל הכל מה איתו?

והצלילות, הבהירות והכוחות שהתנדפו כולם כלא היו מה איתם?

אז אי אפשר אותו דבר.

ואפילו לא קרוב.

אפשר לחיות.

להבין שהמטרה היחידה שאני כן לוקחת על עצמי זה לשמור על החיים של הילדים שלי ושלי.

ושכל כל כל כל השאר אני רגע שמה בפרספקטיבה שונה.

אני כן אנסה, כן אנסה מה שאוכל, אבל לא לא לא אהיה עם ביקורת עצמית!

אני רק ארים לעצמי ולא אוריד!

כי אני א-ל-ו-פ-ה!

את אלופה!!!

וגיבורה כ"כ כ"כ כ"כ

ומה שתצליחי מעבר וואו! ענקית!

ומה שלא תצליחי - יש לכך סיבה! הכי טובה שיש! ואפילו מאה סיבות.

אז לאהוב את עצמך גם ככה.

לקבל כוחות

לקבל אוויר

להביט פנימה לחלק אלו-ק ממעל ממש שבתוכך

ולזרוח, מבפנים

כי כמה כמה שאת אהובה טובה יקרה ראויה ומספיקה!!! ❤👑

באת לגמרי בזמן

גם הראשון וגם השני

ואם אני עם תינוק חולה אז זה שהייתה פה ארוחת צהריים חמה וסדר באמצע היום (שכבר אין לו זכר) אני פשוט עברתי את המכסה במעל ל100% ועכשיו רק לנוח..

רפואה שלמה למתוק במהרה ב"ה 🙏

ובטח שעברה המכסה של ה100%

ואפילו בהצטיינות יתרה!

אפילו רק תינוק

ועוד חולה

ועוד מלחמה

וארוחת צהריים חמה

וסדר באמצע היום

אלופת עולם 👑

תנוחי עם כתר על הראש, ובלי טיפת אשמה ❤️

זה גם מספיק והותר ❤

יש לנו בנתיים משחקי הרכבה יותר ודמיון

מרגישה שצריכים משהו מעבר..

אפשר משחק זיכרון

משחקים של דגמים

כי גם אם אובדים חלק מהקלפים אפשר עדיין לשחק בו. ובת הארבע שלי נהנית לשחק בו, גם אם לא ממש לפי הכללים.

אפשר גם משחק כלשהו של סולמות וחבלים (יש גם כאלה בחנויות של השקל לפעמים) - יש רק לוח משחק, חיילים וקובייה. וזה משחק מבוסס על מזל, אז לא צריך רמת משכל מיוחדת... אבל כן צריך לדעת לספור עד שש.

פקאלך

מי תופס מצווה

מיץ ענבים

זה משחקים חרדים.. מצוינים לגילאים שכתבת

אצלינו ממש אוהבים

מירוץ הגבינה

לוטי קרוטי

משחק הקופים

ערימת ליצנים

פאזלים

בצק

הוראות פשוטות. בלי שום צורך בקריאה. 

סט- משחק חשיבה. בהתחלה לוקח זמן עד שמצליחים. אבל ילדים יכולים להיות מעולים בזה הרבה יותר ממבוגרים אם הם משחקים בזה הרבה. 

דמקה

נחשים וסולמות

טאקי

פאזלים

מנקלה

אשכנזים קוראים לעצמם וולף או זאב, או שניהם יחד.

אבל זה לא מהתנ"ך.

בכל מקרה שמות יפים שאני ממליצה ואוהבת ממש:

איתי, עידו. 

שזאב איננו שם של יהודי במקורות.

ואם הכוונה היא כפי שאת טוענת, לא הייתי רואה בזה כשם טוב בכלל וקשה לי להאמין שיהודי יקרא על שם אותו הזאב מספר תהלים.

בעדות אשכנז היה מקובל לקרוא על שם בעל חיים כתוספת כוח בזמן שהייתה הרבה תמותה ולכן נפוצים שמות של בעלי חיים ומכאן יש יהודים ששמם הוא זאב או דב או אריה וכך גם לנכדים שלהם.

ככה לפחות מקובל גם כיום אצל החרדים.

ולכן מהסיבה שמדין הם עם עוין לישראל ובפרק הזה שאת מפנה המשורר מקלל את העם ואת זאב המלך יש לי יסוד להאמין שאין זה הזאב התנ"כי שהיהודים קראו על שמו.

נכון שזה לא שם יהודי או של יהודי, ונכון שהשם המקובל זאב הוא לא על שמו. אני גם לא בטוחה שכל מי שקורא לבן שלו עידו מכוון שזה יהיה על שם הדמות התנכית...

אבל רק אומרת אשכנזים לא המציאו את הרעיון של לקרוא על שם בעל חיים - חמור, זאב, עורב, גמלי, סוסי, נחשון (זה מנחש), שפן ועוד הרבה שמות בתנך מבוססים על שמות בעלי חיים, וזה רק שמות של גברים. קיים גם בשמות של נשים (דבורה, יעל, רחל, חולדה, לפי חלק מהמפרשים -לאה).

אלא שבעדות אשכנז היה מקובל.

בזמנים שהיה מקובל לקרוא בשמות מהתנ"ך לכל חריגה מהרשימה המקובלת הייתה סיבה.

אז לקרוא דבורה ויעל זה טבעי וזה היה קיים בכל עדות ישראל בגולה כי השם תנכי.

לקרוא אריה ודוב וזאב היה מקובל רק בארצות אשכנז  כשהייתה מגיפה, כשהילד היה חולה או כשאחיו לפניו נפטר.

אח"כ נולדו נכדים וקראו להם בשם הסבא והסבתא, או על שם רבנים או כשכבר עלו ארצה והשם השתרש.

נדיר מאוד למצוא זאב אבוחצירא, אבל כנראה שנמצא  יעל ודבורה אבוחצירא

גם לאבא שלי יש שם נוסף שהוא שם של חיה, וזה על שם מישהו (אשכנזי נראה לי).

(אין לי מושג לגבי הנושא. סתם מעלה השערה).

זה דבר נדיר ביותר באמת.

למרות שכבר פגשתי מרוקאים שעלו ארצה עם השם הרצל (שהוא שם גרמני) כשהם טוענים שהשם הוא על שמו של חוזה המדינה 😆 אז מי יודע

אבל עדות המזרח

וגם הרצל יש להם🤭

והוא לא האריה היחיד הספרדי.

הרצל ספרדים באמת לרוב נקראו על שם בנימין זאב הרצל (שאגב הסיבה לקרוא זאב אריה וכו היתה הרבה פעמים ממש לא קשורה למגפות אלא לברכות של השבטים כמו פה - בנימין זאב, יהודה אריה, נפתלי הירש (צבי))

"וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וַיַּהַרְגוּ אֶת עוֹרֵב בְּצוּר עוֹרֵב וְאֶת זְאֵב הָרְגוּ בְיֶקֶב זְאֵב וַיִּרְדְּפוּ אֶל מִדְיָן" (שופטים ז', כ"ה)

תהלים פ"ג מזכיר את הסיפור הזה...

(ואני מסכימה שהשם היהודי 'זאב' הוא וודאי לא על שם זאב הזה, שהיה אחד משרי מדיין ואויב של עמ"י)

שאני חשבתי שלגמרי חדש. אבל נמצא בתיעוד ארכיאולוגי מסוף בית ראשון או משהו כזה. 

כך שגם אם לא מופיע בתנ"ך מאוד יכול להיות שהיה בשימוש בתקופת התנ"ך

ועידו היה הסבא של זכריה הנביא שגם כן היה נביא בעצמו....

והשפה העיברית היא עדין השפה העיברית של אלפי שנים, גם אם איבדנו חלק מאוצר המילים בעקבות הגלות... כך שאולי גם בתקופת התנ"ך היה אגם, ים וכו

אני מרשה לעצמי להגיד את זה, כי מניחה שאין פה מישהי שקראה ככה לבן שלה.

לק"י

אם בכלל.

ובדקתי באתר שבודק שמות, והסתבר שיש כמה מאות כאלה....

חלק כשמות בתנך וחלק כמילים בתנך

איתמר

אלקנה

דביר

ישי

מלאכי

עוזיה

עמיחי

אליאב

אימרי

אביה

רואי

אחיה

אלחי

אלרואי

בניה

מתניה

שניהם מהממים בעיניי, ושניהם מהתנך.

בסוף בחרנו אלנתן.

שבועיים שלוש וזה עבר. היא לא תתרגל, היא פשוט רוצה אותך עוד קצת איתה.

לגדול היה את זה, אני זוכרת שהיה לי ממש קשה. עד שמגיע הלילה שוב בכי?

ישבנו לידו לפעמים גם שעה עד שנרדדם, אחרי תקופה זה הפסיק לבד.

מה שכותבת זה על סמך ניסיון אישי, כמובן יהיו דיעות אחרות. 

מרגיע

אני חושבת שאחת הבעיות הגדולות שלנו זה שהיא עדיין איתנו בחדר לצערי הרב

חוץ מזה שיש לה יותר זמן איכות איתנו כי היא בלי גן

האזעקות והבומים לא מעירים אותה

ולא מזיזים לה

היא לא מתייחסת לזה יותר מלרעש של משאית בכביש

ואנחנו לא הולכים לממד או מקלט כי אין לנו באזור

אז מהבחינה הזאת היא לא נראלי מושפעת מהמלחמה

בסוף כולנו מושפעים אבל לא משהו קיצוני

החיים שלה די אותו דבר... חוץ מהגן

ולכן אני נותנת לה את זה ונשארת לידה

אבל היה לי כל כך נוח פשוט לתת בקבוק וזהו יש לי את הערב שלי

לא באלי שזה ישתנה 🙈

עד שמסכים לישון...מאוחר...

מבאסס