עם ילדים ושני בני זוג שנמצאים במרוץ החיים הבלתי נגמר.  

אבל למזלנו, הדתיים, יש את השבתות לדברים האלה, למלא את המצברים הזוגיים ולהינות מאינטימיות מספקת.

(כתבתי "למזלינו הדתיים", כי מקולגות חילוניים אני שומעת על היציאות בשבת עם הילדים, ופשוט אין להם טיפת מנוחה, גם לא בסופי שבוע).

זה לא המקום להאריך ולפרט - אך מתוך האפשרויות של לילות שבת, בוקר מוקדם שבת, מנוחת צהריים בשבת, מוצאי שבת (בפרט בשעון חורף), אפשר למצוא זמן זוגי בנעימים, גם עם ילדים קטנים בבית.  

לקבוע יום בשבוע (שבת זה נוח אבל לא חייב) שבו לא משנה מה נמצאים ביחד, גם אם עייפים גם אם אין כוח מתאמצים בשביל זה

אינטימיות נועדה כדי להינות. לא כדי לעשות ☑️

אי אפשר להינות כשזה מאולץ, כשזה בזמן לא נוח ובתנאים לא נוחים.  

(מזכיר את מה שקורה כאשר מנסים להכנס להריון.  שזה נעשה טכני ומשימתי סביב חלון הפוריות ולא למען הכייף והעונג) 

ולהינות

הרבה פעמים קשה להיכנס לזה כי עייפים

ואם עושים מאמץ בכל זאת בסוף כן זורם ונהנים

ואם נחכה שיהיה ספונטני זה יקרה פעם במיליון

אבל כמו שבליל טבילה מתאמצים לפנות זמן, כוח, ולעשות אווירה

אז אפשר להתאמץ גם בסתם יום

שחשוב למצוא זמן.

לכן כיוונתי לשבתות. שיש תנאים נלווים של אוירה רגועה, ושעות רבות מאוד ביחד, ובלי לחצים של התארגנות הבוקר / עבודה/ בישולים/קניות/מטלות/מחשבות מטרידות מה עוד מחכה לי לעשות … 

מה לא הסכמת עם מתיכון ועד מעון

מה ההבדל אם שבת או יום אחר שקובעים מראש?

לבין שבת

לפחות איך שזה אצלנו, וכנראה בהרבה בתים אחרים.  בסתם ערב באמצע השבוע - יכולים לקבוע ולסגור ערב זוגי, אבל לא פשוט להתמיד בזה באופן מתמשך. כי החיים מלאים באילוצים ובלת"מים והמון פעמים זה עשוי להיות בסופו של דבר לא נוח מכל מיני סיבות - ואז נכנסים למיטה עם פחות התלהבות.  

ליל טבילה הוא פעם בחודש. לא פעם בשבוע.  

ובשבת - ממש יש נשמה יתרה.  משהו באווירה האופפת, בנינוחות, ברוגע, בתנאים, בניתוק…   

אבל בפועל גיליתי שאפילו כששבת מוקדם

אני תמיד תמיד גמורה מעייפות אחרי יום שישי של בישולים

הצטברות של עייפות של כל השבוע

תמיד נרדמת על הספה כבר

ודווקא יש ימים בשבוע שפחות עמוסים לנו באופן קבוע

אז זה כן משתנה בין זוגות...

אצלי הבישולים העיקריים בחמישי בערב. שישי להשלמות של המנה הראשונה (דג), מרק ועוגה.

וניקיונות - בעלי שיחי'!

וסלטים מבושלים מגוונים קונים במעדנייה לשבתות. לא משקיעה בזה בעצמי 🙃 

גם אנחנו דווקא פחות אוהבים את שבת לקטע הזה...

אנחנו אחרי ארוחה כבדה, לא מיד אחרי מקלחת...

עייפים תמיד תמיד

בלילות שבת של חורף בעלי נשאר ללמוד ואני קורסת למיטה..

הרבה פעמים מתארחים...

בקיצור, גם לנו יותר כיף ומוצלח במהלך השבוע

אבל אין ספק שעם ילדים וחיים עמוסים צריך לפנות זמן

לי מאוד מפריע שבדכ כשאנחנו יחד אני מאוד עייפה, אז אנחנו מקפידים שפעם בשבוע אני הולכת לישון עם הילדים, וקמה בערב רעננה
ככה אני גם מרוויחה ערב של איפוס עייפות, וצוברת 10-12 שעות שינה ביום הזה...

ללכת לישון עם הילדים

אולי נאמץ

ובעיני היא נכונה מאוד.

הכותבת מציינת שהם לא נמצאים ביחד ושזה חסר במרוצת החיים.

גם שקובעים זמן זה בכלל לא בשביל לסמן וי אלא כדי לדאוג שהאינטימיות לא תתפספס ולא תדחק בתחתית רשימת המטלות.

וגם ההגדרה מאולץ היא נקודת מבט, זה לא אילוץ זה מציאת זמן בשטף החיים לדבר החשוב מהכל, אחרת הוא מתמסמס.

לא צריך לבחור כמובן את היום הכי לחוץ שחוזרים מאוחר ומגיעים על הלשון בחוץ, כדאי לבחור יום נינוח יותר, יום חופשי אם יש או שבת אבל חשוב לקבוע להכניס ללו"ז

אני לא יודעת כמה שנים את נשואה אבל יש שלב בחיים שאם לא קובעים זמן זה פחות קורה וזה חבל מאוד מאוד

לקבוע זמן זוגי

שזה לומר "הזוגיות הזו חשובה לנו"

לבין לקיים יחסים כדי להרות.

ובדייט זוגי לא חייבים תמיד לקיים יחסים

יש גם שבועיים שאסורים ממילא.

זה פשוט זמן הטענה זוגי.

זה עניין של תיעדוף.

החיים תמיד יכולים להיות עמוסים יותר ועמוסים פחות.

תראי איזה יופי שיש גורם חיצוני שכאילו מכריח אתכם להתייחס ללילה אחד כמשהו שאי אפשר להתנהל בו כמו כל יום.

אם היה ליל טבילה כל שבוע, כנראה שהייתם מוצאים פתרון.

זה לא אומר שאתם לא בסדר, זה אומר שכשאין משהו חיצוני, החיים בורחים אחרי השגרה.

צריך להפנים שהכל מתחיל ונגמר בתיעדוף בחיים.

אם אני לא טועה את יחסית אחרי לידה? ואתם גם אחרי/ תוך כדי סבבי מילואים,

עומס מבורך, אבל עומס.

אפשר להחליט שכרגע לא מתאים לעשות שינוי. אבל זה צריך להיות ברור שזה מתוך החלטה ולא מחוסר ברירה.

ולתכנן מתי כן אפשר לווסת את העומס כדי להגיע לכל מה שחשוב לנו בחיים ושלא נתעורר יום אחד לגלות שלא השקענו מספיק בדברים שחשובים לנו בחיים .

האם טוב לנו (ל2 הצדדים)

כי זה פשוט לא רלוונטי מה קורה אצל אחרים.

השאלה היא האם לנו נעים טוב ומספק.

ונשמע מדבריך שאותך זה לא מספק

אז אתם צריכים לחשוב מה עושים כדי לשנות את זה.

באמת כולם עמוסים. וגם עייפים.

העייפות בעיני יותר חמורה מעומס כי היא מקשה על ההנאה..

אגב חיזור לא חייב לבוא לידי ביטוי דוקא ביחסי אישות.

אני הסברתי לבעלי שאני צריכה את התיווך שלו שמה שהוא עושה הוא חיזור

למשל, כשהוא מנקה ומסדר יפה את החדר שינה.

מחליף מצעים.

שאם הוא רק יגיד 'הכנתי לנו מיטה מפנקת' עם נשיקה- זה אחלה מחווה.

ובלי זה- זה סתם מטלה טכנית שהוא עשה בבית.

מה עושים בשביל לשנות את זה?

תקשורת.

אם כשהוא מנסה את עייפה, או אם הוא ניסה הרבה והיית עייפה- דחיה זה דבר מאד מרחיק.

אני אחרי שקיבלתי דחיה לקח לי כמה זמן, כמה חודשים- ליזום שוב בעצמי.

להביע את הרצון שלך, לדבר על עצמך

(לא איך לא חסר לך אלא יעשה לי הרגשה ממש טובה אם..)

אני באמונה מאד חזקה שמיניות טובה היא אחד מיסודות הבית שלנו.

לכן בשבילי, זה צורך.

אם ילד שלך יצטרך קלינאית תקשורת- תמצאו לזה זמן?

אז גם לזה מוצאים זמן.

למשל, אחת לחודש אנחנו עושים בוקר (חצי יום) זוגי, כי למדנו על עצמינו שבבוקר, אחרי לילה,

היחסים הרבה יותר טובים בפער.

זה לא אומר שאין תשוקה טבעית, זה לא אומר שלפעמים החשק כבוי בדיוק כשפינינו את הזמן,

זה לא אומר שאין חיזור וספונטניות אבל זה כן אומר שזה חשוב.

לקח לי זמן לעשות את הסוויצ' הזה במח ולהבין

שלקבוע זמן, לתכנן אותו, להתכונן אליו-

זה רומנטי לא פחות אם כי בצורה שונה...

א) לבדוק למה זה באמת לא זורם

ב) עם כל העומס אי-אפשר לחכות לערב חופשי , לעשות משהו רומנטי כי זה יקרה ממש פעם באף פעם אלא לנצל זמן . נגיד ילדים נרדמו אז לעשות .

ג) לגבי חיזור. גם גבר צריך להרגיש שחושקים בו. אם זה בנוי בצורה כזאת שהוא צריך לחזר כל פעם ועוד לא בטוח שזה יקרה אז ברור שהוא לא רוצה. 

לפעמים גבר שלא מרגיש צורך לאשתו בגלל שהוא עייף או מכל סיבה אחרת, מוצא את הצורך שלו במקומות אחרים כמו אתרים לא ראויים. ואז זה גלגל שמזין את עצמו, כי אין כוח אז הולכים לפתרון הקל שלא דורש מאמץ ואז הפתרון הזה גורם לזה שכבר אין לו חשק לאשתו אז הוא לא רוצה להתאמץ עבורה וחוזר חלילה.

אם יש ביניכם שיח פתוח שווה לשאול על זה ישירות.

ולחשוב איך אפשר לזמן ימים בהם אתם עירניים

צריך להשקיע בזה

תעשו תורנות שינה, תוותרו על כמה שעות עבודה, תעשו פחות בשישי כדי לשנוץ, מוצש תשכיבו ילדים מוקדם ותישנו צהריים בתורות

גם ליל טבילה לא תמיד מצליחים.

אני מניקה הנקה מלאה תינוק בן כמה חודשים  אז מבחינתי כל הקונספט של מקווה בזמן של הנקה הוא סוג של פייק

יש שלב כזה בחיים.

האם זה מבאס? מאוד.

האם זה נורמלי? אני חושבת שגם מאוד.

לא הייתי הולכת לטיפול בשביל זה. 

יש המון שלבים בחיים שהם עמוסים, אחרי לידה, לפני לידה, שהילדים גדלים והעומס בחיים גדל כי צריך לג'נגל בין הרבה מאוד משימות.

אם פעם ב... זה קורה זה נורמלי, אבל זו לא השגרה. חיי נישואין טובים כוללים חיי אישות באופן שגרתי, זה חשוב מאוד בכל שלב בחיים

לא אומר שצריך טיפול, כן שצריך למצוא פתרונות

חיי אישות  פעם בחודש זה מעט

חיי אישות יכולים ואמורים להיות מקור כוח זוגי.

וכשזה לא שם, נראה לי שכן נכון להשקיע בתהליך שיוכל לעזור לזה..

החיים עמוסים, ודברים שיותר חשובים לנו מקבלים יותר מקום.

אולי יש אפשרות להוריד אחוזי משרה, עזרה בתשלום, ושהיום יום יהיה יותר רגוע ומאוזן (גם בלי קשר לחיי אישות, לא לחיות בסוג של מרדף)

יכול להיות שזה לא מפריע לשניכם, אבל לדעתי זאת נקודה שמשפיעה ישירות על כל הקשר הזוגי, ובהכרח פוגעת בו.

כמו שלערב מקווה מפנים את הלו"ז, מתכוננים רגשית וטכנית, אולי גם מצליחים להגניב איזה שנצ קטן כדי שיהיה כח לערב, ככה אפשר לקבוע גם בתוך השגרה זמן ולהתכונן אליו. לדאוג לישון קצת בצהריים, לשבת קצת ביחד לפני, לדבר, להתקרב רגשית ואז יותר נעים גם לסיים את הערב ביחסים וזה לא מרגיש טכני ומאולץ.

*גם* בתדירות היחסים.

התדירות היא סוג של סנסור להבין אם צריך לשנות משהו בהתנהלות.

ברוב המקרים, שכשיש יותר זמן נינוח ופחות עייפות התדירות עולה.

השאלה עד כמה המציאות הזו של העומס והעייפות זמנית או מתמשכת, והאם יש איך ואיפה להכניס קבוע פעם בשבוע מרחב זוגי שבו יש יותר היתכנות גם לקיום יחסים. כלומר, בעיני צריך להשאיר מקום שבו אם לא רוצים אז לא בכח, אבל גם צריך שיהיה זמן זוגי שמאפשר להתקדם לאישות.

ואגב, אצל גברים רבים הרצון להיות ביחד הוא עצמו חיזור והבעת אהבה, צריך לקחת את זה בחשבון. זה בסדר לרצות שהחיזור יתממש בדרך אחרת אבל אי אפשר להגיד על גבר שרוצה אישות ואיכשהו בזמנים האלה אשתו לא רוצה, שהוא לא מחזר. מציעה להגיד לו מה יכול לפתוח את הלב שלך לקירבה ואינטימיות כשהוא יודע שהוא רוצה או כשיש מצב מצידו. לפעמים לשטוף כלים, להשכיב את הילדים או לסדר את השייש היא פעולה רומנטית מאוד

הלכה ח - המצווה הקבועה ומה שנוסף לה | פרק ב - הלכות עונה | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

בגדול, הרב מלמד כותב במסגרת הלכות מצוות עונה שלאנשים רגילים החיוב הוא פעמיים בשבוע (+ פעמים שבני הזוג רוצים).

ובקישור שהבאתי הוא נותן הסברים למה מומלץ, וגם מתייחס לדיון שהיה פה, האם כדאי להתחייב לזמנים קבועים או לא.

כתבתי ומחקתי כמה פעמים כי קשה לי להתנסח.

רק אכתוב שיש בזה גישות שונות ומאד חשוב להיות קשובות לעצמנו ולהזהר לא להכריח את עצמינו בדברים האלה.

לא אומר

יום בשבוע שבו מקיימים אישות.

זו לא המצווה

המצווה הוא לקבוע מועד (עונה- במובן הכי מילולי) שבו הגבר מתפנה לשמח את אשתו.

איך משמח אותה?

גם באישות. כן. אבל גם בשיחה.

גם בחיזור

גם בהקשבה

גם בפינוק אוכל טעים

בעיקר בהקדשת זמן.

זה הצורך של האישה

לכן אגב חיוב עונה הוא גם כשאסורים.

אסור לקיים יחסים אם אין רצון מלא של 2 הצדדים.

ממילא לא יכולה להיות חובה כזו לא לאיש לא לאישה

(רצון אינו תשוקה בהכרח, כן? מותר לקיים יחסים מאהבה ולא מתשוקה אבל רצון חייב)

ולא זה בני 9 מידות וחמור מאד!

הכרתי את זה מזמן מספר אחר

התדירות הרצויה שהתורה כותבת באה למנוע מצד אחד שחיקה, ומצד שני מיאוס

זה שבמציאות זה אחרת אצל הרבה זוגות מכל מיני סיבות, לא אומר שזה בהכרח אידאלי לקשר זוגי כמו שהתורה רואה את זה כי במצב אידאלי בזוגיות מושקעת, אמור להיות רצון וחשק וכח לחיבור זוגי אבל צריך להיות במקום שיכול ורוצה להשקיע בזה ורובנו לא נמצאים שם מכל מיני סיבות

לדעתי מה שכתוב לא בעייתי, יותר בעייתי שאנחנו לא מצליחים לנהל חיים שמאפשרים את זה . כי בסוף זה לא רק אישות גרידא, זה חלק ממכלול של דברים כמו חיזור, התחשבות, שותפות, תחושה שרואים אותי, רצון לתת ולהשקיע בזוגיות. האישית היא ביטוי יותר מעשי לכל השאר שמעידה על בריאות הקשר הרבה פעמים (לא תמיד כמובן) או על המצב הזוגי האישי

ומוסיפה שגם לאישה אמור להיות צורך ביחסים. כי היא גם בשר ודם ואמורה לרצות את זה.

אם הגיעו למצב שאף פעם לא רוצים , צריך לבדוק למה. אולי בעל צריך להשקיע יותר לא בחיזור אלא במעשה עצמו. כי אחרת יוצא שאישה נעינית לו תמורת חיזור למשהו שהיא לא הכי רוצה. וזה לא טוב. זה אמור להיות צורך של שני בני זוג. 

פעם ראשונה שאני נחשפת

לכזה פירוט וחיוב גם מצד האישה, והוא מטריד.

בכלל המילים חובה ואישות יחד הן מסוכנות.

שאם תקראי יותר בהרחבה את הפרק כולו, תהיי פחות בשוק.

ממה שאני מבינה ממנו, החיוב הוא לדאוג שיהיו פעמיים בשבוע שבהם יהיה כיף וטוב ורצון להיות יחד.

אני לא חושבת שזה ממקום של להכריח. יותר ממקום של למקם גבוה בסדרי העדיפויות.

מה שצריך להיות גבוה בסדרי העדיפויות הוא שיהיה רצון

אם יש רצון

זמן/ עייפות זה לא מה שיעצור את זה

הדרך להגיע לשם היא לא לתכנן/ לפנות זמן לזה

אלא לעבוד על הקשר שיהיה כזה שיביא את הרצון באופן טבעי

כל דרך אחרת לא ממש תביא תוצאה נכונה 

ואפילו לא בכיוון

לא צריך לעצור כמות פעמים בשבוע

ולא להיות במקום זוגי שיש רצון

ובטח לא לתקן משהו אם זה לא קורה

אלא

יחסים זה רצון טבעי של אישה/ גבר

אם אין רצון טבעי

משהו נפגם

או משהו פנימי

או משהו בזוגיות

או גם וגם

אם זה משהו פנימי כדאי לעבוד עליו באופן אישי

אם זה משהו זוגי כדאי שיעבדו עליו שני בני הזוג בנפרד וגם ביחד

לא על הרצון

אלא על מה שמפריע לו

אם אני לא מבינה אותך או את לא מבינה אותי, אבל באמת שלא מה ההבדל שאת מנסה לחדד פה.

מסכימה שבזוגיות טובה, אמור להיות רצון באופן טבעי.

מסכימה שהדרך לעבוד על הרצון- זה דרך עבודה אישית או זוגית.

אני פשוט חושבת שמה שהרב מלמד אומר, זה שצריך פעמיים בשבוע לבוא ולבדוק האם כרגע יש רצון, שזה במילים אחרות מה המצב הזוגי שלנו, ובמידת הצורך לתקן מה שדורש תיקון, כדי שיהיה אפשר להגיע ליחסים.

ושוב, יכול מאוד להיות שקראתי את זה בחלקים אחרים, או שזה לא כתוב ורק אני פירשתי את זה ככה. לא בטוחה, ובטח שלא מוסמכת לדבר בשמו, אבל הוא חש משמעית לא בעד קיום יחסים ויהי מה. רק מתוך אהבה, רצון והדדיות של שני בני הזוג.

ואני יודעת לספר על עצמי, שהרבה פעמים הגוף שלי 'יודע' דברים עוד לפני אני 'יודעת' אותם. יש משהו בפן הפיזי של הזוגיות שמשקף ממש טוב את המצב הפנימי של הזוגיות (ומקבלת את ההארה שלך, שלפעמים מדובר על מצב פנימי של אחד מבני הזוג).

ואהבתי את הרעיון להתחייב לפחות לפעמיים בשבוע שבהם עוצרים ובודקים מה מצבנו, כי בהרבה מקרים איכשהו הזוגיות וגם התשוקה הפנימית של כל אחד- הולכים לאיבוד בתוך מירוץ החיים.

לא כתוב את כל מה שכתבת פה

לא מבינה מאיפה הסקת את זה

כתובה שם ההלכה של מצוות עונה שנקבעת לפי המקצוע של הבעל

והרב כותב שהיום זה פעממים בשבוע כמעט לכולם

מצוות עונה זה לא משהו חדש

ממה כולן מופתעות?

הבעל חייב לאישה באופן קבוע יחסים

כמובן שיש בצד את היחס למה קורה אם אחד מהם לא רוצה

ואסור לקיים יחסים בלי רצון משותף

אבל הבסיס של המצווה זה באופן קבוע

ככה כתוב בתורה ובגמרא

לא קיימים בגלל הזוגיות

הם קיימים באופן טבעי

הם לא נאבדים בגלל מרוצת החיים

אלא בגלל דברים מהותיים יותר

תחושות עמוקות אחרות שגורמות לצורך הזה להעלם

לעצור זה דבר טוב

אבל ההסתכלות צריכה להיות אחרת

לעשות את החיים טובים יותר

נטולי תחושות (פנימיות/ חיצוניות) שמדכאות את הצורך הטבעי

אנחנו אכן מדברות דברים קצת דומים

אבל הסמנטיקה המדויקת מאד חשובה

לי לפחות

אני מדברת על מצב טבעי שהופר

ואת מדברת על מצב טבעי שבו החשק נאבד

ברור שבטבעי בני זוג רוצים להיות ביחד.

אבל לפעמים ההתרגשות יורדת במירוץ החיים והקשר וההשקעה בבן זוג יורד בסדר העדיפויות. ולפעמים יש איזה ריב שלא נפתר עד הסוף. ולפעמים משהו אחר חוסם כמו שאמרת אישי/ זוגי.

אז נראה לי מה שהיא מנסה לומר זה שאם הם ישקיעו אחד בשני פעם או פעמיים בשבוע. פתאום הבעל יביא פרחים או האישה תכין משהו מושקע או אפילו ישבו על כוס תה ביחד, יהיה הרבה יותר רצון לפתור את העניין, תהיה הרבה יותר פתיחות ואוטומטית יהיה הרבה יותר רצון וכח להיות ביחד.

שהבעיה היא לא חוסר השקעה/ ריב שלא נפתר

אלא

חוסר רצון להשקעה/ לפתור ריב

לא צריך להשקיע יותר או לפתור ריב

אלא קודם כל לרצות להשקיע

אם יש משהו שחוסם את הרצון

הוא צריך טיפול

ולא ההשקעה

תודה רבה לכל אחת שכתבה! קראתי את כולן ועונה באופן מרוכז.

שבתות אנחנו הרבה מתארחים או מארחים וזה פחות ניתן לשינוי, יש הורים מבוגרים שצריך לדאוג להם ולארח להם חברה.

כשאנחנו כן לבד ובבית, אני מרגישה כבדה אחרי האוכל, ועייפים מכל השבוע..

לקבוע יום בשבוע זה משהו שעשינו בעבר ופחות צלח כי לפעמים יש בלתמים בלוז.

מישהי כתבה על אתרים לא ראויים, זה לא המקרה. וב"ה יש בינינו שיח פתוח וזוגיות טובה על אף הקושי הספציפי הזה.

אנחנו באמת בתקופה לחוצה בגלל שינויים בעבודה, ויש ילדה עם קושי שדורשת המון תשומת לב. אבל מקבלת שזה דורש שינוי גישה.

בתור שלב ראשון הסכמנו להכנס למיטה יחד ולא בנפרד.

היה לנו שיח טוב ומקווה שיסתדר בע"ה.

זה לא אומר שאתם לא נורמאלים, זה לא אומר שאתם לא אוהבים.

אבל צריך להבין את החשיבות של חיי האישות במערכת הזוגיות. זה מקום מקודש וחשוב, צריך לעשות חושבים איך כן להגיע לזה, פעם בחודש זה ממש לא מספיק...

נכון, החיים ביומיום זה התשה אינסופית, אנחנו כל הזמן עייפים ורק מחכים לרגע שנישןןן כבררר...

אבל, עכשיו זה החיים עצמם. לא נוכל להגיד טוב, בעתיד...

אחרי שמבינים את החשיבות של חיי האישות, שזה חשוב לקרבה רגשית , רוחנית, שפע.

פתרונות תמיד אפשר למצוא-

לישון חצי שעה בערב כל אחד בתורו, נניח בשמונה וחצי , או שנת צהריים מתוכננת, או לקבוע יום בשבוע שזה יום מקודש, לא לעשות דברים מעייפים , לא להגדיל ראש בנקיונות וכו'. להיות מכוונים לשם, להזמין אוכל טעים או משהו משמח, נרות, אוירה.

בקיצור, לתת מקום לזוגיןת מעל הילדים, מעל הסדר וכביסות... בהצלחה יקרה! 

נמצאת כרגע במקום דומה.

כמה חודשים בודדות אחרי לידה. מרגישה מאוד לא מאוזנת הורמונלית, חוסר חשק ונוחות בכללי, הנקה מלאה, כמה קטנטנים בבית, בעל שבקושי בבית. בדרכ כשחוזר בלילות זה מאוחר ואני כבר נרדמתי, עומס ועייפות מטורפת.

באופן כללי העניין של החיי אישות תמיד היה לי מורכב.

אז קראתי גם כל תגובה כאילו נכתב אלי ונתן לי המון.

תודה רבה!

כי זה ערב חג האנשים בחופש ולא נוסעים על הבוקר.

התור בשעה של פקקים?

שיהיה בהצלחה!!

הקטע שבעלי במאוחדת ואני כללית.

אם נלך למעבדת גבריאל הם מקבלים ישר? הם מבינים את הדחיפות?

מניחה שנגיע בזמן בסוף אבל לא רוצה שזה יפול על זה..

אבל שתדעי שכם למצוא בשערי צדק חניה זה לא פשוט...

זה בסדר גם אם לוקח קצת יותר זמן. אפילו שעתיים כנראה שיקבלו..

אין לנו תור. אמרו לנו לבוא כמה שיותר מוקדם בבוקר. זה היה די מהרגע להרגע כי טבלתי אתמול עשיתי היום בדיקת דם ואולטרסאונד והביוץ מחר כנראה אז לא רצינו לפספס..

אם מגיעים עד השעה 9 אז יחסית עוד פנוי בחניון. אחכ יותר עמוס

ושישי, מקווה שיהיה בסדר

תבדקי גם שיש לך את כל ההתחיבויות הנדרשות

כי בעלי שם.

כן

והאמת שברוב המעבדות יש גם חדר שאפשר להשתמש בו...

וחניה בטוח תמצאי בחניון התת קרקעי..

בהצלחה רבה!!

לנו אמרו שאומרים להביא תוך שעה כדי שזה יהיה בסדר שיבאו תוך שעה וחצי ואפילו שעתיים.

גם אחרי שמטפלים בזרע במעבדה יש 4 שעות שאפשר להשתמש בו. זה הרבה פחות לחוץ.

בהצלחה. ותזכרו שבסופו של דבר עם כל ההשתדלות, הסיכויים של הזרעה לא באמת גבוהים משמעותית מיחסים רגילים בהנחה שאין בעיה ידועה.

בזרע אני מניחה שזה כן מועיל..

יודעת לאיזה מחלקה בכלל מגיעים שם?

זה הפרעת קשב

אבל לא חייב שזה הפרעת קשב.

את נהינת מהעבודה?

את מסופקת?

יש לך רקע נוסף?שאת פחות שמה דגש עליו בקשר לעבודה,כמו רגישות לבדים מסוימים רגישות לרעש?

או שאת נורא נפגעת גם מדברים?

פשוט מה שאת מתארת יכול להתאים גם לרגישות יתר hsp.

ולא מאבחנים את זה כהפרעת קשב.

דבר נוסף יכול להיות שסוג העבודה הספציפי שלך לא מתאים לאופי שלך גם אם נהינת מהלימודים שלו,ואז בפועל מה שאת עושה זה לרחף על העבודה ולא להיות בתוכה?

גם אם כשלמדתי מקצוע לא היה לי בעיה לשבת שעות ולהקשיב להרצאות?

אני בכלל לא עם קפיצים, להיפך, יושבת שעות באותה תנוחה לא צריכה לזוז, יכולה לגלוץ כל היום.

אין לי רגישות מיוחדים למגע או בדים או רעש

אני לא נהנית מהעבודה, אבל כי אני מרגישה בעיקר תסכול מההתנהלות שלי

אני חושבת שאם אוכל לחוות הצלחות, ולא רק נשיפות בעורף לדד ליינים שמתקרבים אז אני כן אוכל לחוות סיפוק.

נמאס לי מזה שאני לא מצליחה לגרום לעצמי לעבוד ולעשות דברים. בעיקר בעבודה אבל גם בבית.

אני בהייטק, אז אין לי שעות שסופר לי שעות עבודה, ואני עובדת הרבה מהבית, אז אני ביום, כשהילדים במוסדות מבזבזת זמן ואומרת אעבוד בערב כשהם ישנו, בערב פותחת מחשב ורוצה לעבוד אבל בפועל לא עושה כלום ואומרת אקום מוקדם, לא קמה מוקדם וכו וכו פשוט לופ של אי עשיה ודחיינות.

ואני לא מצליחה לצאת מזה

נסי לעבוד מהמשרד...

קצת יותר טוב, אבל המסך שלי מכוון כך שרק אני רואה אותו, אז זה לא באמת מספיק יעיל

אבל גם להיות עם מחשב מול כולם זה מרגיש לי חשוף נורא, גם כשאני עובדת ממש..

חוץ מזה שאני מחפשת פתרון שישפיע על כל תחומי החיים שלי.

מרגיש לי שאני צריכה משהו עמוק יותר.

חדשים יש השפעה על המח בדיוק כמו קשב וריכוז. אני קוראת לזה על עצמי - הרעלת מסך. קורים לי דברים דומים לשלך כשאני חשופה הרבה למסך. זה באמת פוגע ביכולת שלנו להיות אנחנו כך אני מאמינה

במקומך הייתי מבקשת מצוות המחשוב שיחסמו לך את האינטרנט פשוט לכמה ימים ותראי אם יש שיפור

אני מנסה כל מיני דברים כמו לקום להליכה של 10 דקות כל שעה וחצי למשל, או לקום לעשות משו בבית

אבל זה רק אחרי שאני עושה את העבודה

יש בזה סיפוק מטורף, להצליח לעמוד בזה ולאט לאט זה הופך להרגל ואני פחות תלויה ומושפעת מהמסך

אז סביר להניח שההפרעת הקשב לא הפריעה לך.

אבל בהחלט יכול להיות שלעבוד בזה זה כבר משהו אחר,פחות סיפוק פחות הנאה וזה דבר שגורר דבר.

לא בהכרח שזה הפרעת קשב בכלל.

ב''ה הלכתי לטיפול (עו''ס קלינית בגישת cbt, אני קיבלתי דרך הקופה) והשתנו לי החיים. ממליצה ממש.

מזדהה עם כל מילה

עוקבת

זה אולי קושי בקבלת החלטות שגורם לדשדוש, כי את לא בטוחה מה כדאי לך לעשות עכשיו ואז נתקעת במקום.

קשה לך בכללי עם החלטות?

ממש לא יודעת אם זה הכיוון, אבל אולי ייגע בך.

חוץ מהנקודה האחרונה זה נראה בשיוק אני

אין לי עצות, רק הזדהות

אני מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת כי גם אני נאלצתי לפתח הרגלי "ניהול עצמי" רק כבוגרת וזה מאוד לא פשוט.

אז כאן בעיניי הדבר הנכון הוא להתחיל מצעדים קטנים, קטנטנים, בוני אמון בינך לבין עצמך.

מה אני מתכוונת?

היום כשאת מחליטה לעשות משהו, זה לא ממש קורה.

נכון?

נניח את מחליטה לעשות משימה של העבודה ובפועל נמרחת ואת עושה את זה ברגע האחרון.

כלומר כשאת אומרת לעצמך "אני אעשה כך וכך, יש בך איסה קול, מודע או לא, שמגחך לעצמו ויודע שזה לא יקרה בזמן שקבעת לעצמך (אם בכלל קבעת וזה לא נשאר באוויר).

ולכן אני קוראת לזה "צעדים בוני אמון", את צריכה להאמין לעצמך שאת תצליחי להגשים את מה שאת מבטיחה לעצמך, וזה לא משנה אם את מבטיחה לעצמך לסדר את החדר או להתקשר לקולגה מהעבודה.

ההתחלה היא בצעדים ממש ממש קטנים.

את אומרת לעצמך "עוד 2 דקות אני אקום מהספה" ובאמת לקום מהספה.

לא אחרי חמש דקות אלא שתי דקות, כי זה מה שאת החלטת.

על כל ניצחון קטנטן כזה, תרימי לעצמך.

משימות גדולות פרקי למשימות קטנות, שימי לעצמך זמן לביצוע ותתלהבי מבפנים על כל צעד קטן שקבעת לעצמ לעשות ועשית.

במשימות "גדולות" שמורכבןת מהרבה משימות קטנות אבל אפשר לעשות הכול בפרק זמן קצר, אני אוהבת לשים לעצמי טיימר, על כל המשימה או חלקים ממנה.

זה עוזר לי להתמקד ולהתעודד שזה רק עוד איקס זמן

ואני מבטיחה לעצמי שאחרי הטיימר ניקח הפסקה (ובאמת לחזור מההפסקה למשימה הבאה! אבל זה לאט לאט אחרי הרבה צעדים בוני אמון)

ותהיי גאה בעצמך על הצלחות.

אם את רוצה עזרה מקצועית, בעיניי אימון אישי יכול להתאים פה מאוד.

אה ועוד משהו, שדי סותר את השרשור הזה אבל בכל זאת... תתנתקי מכל הפורומים, הרשתות החברתיות וכו', זה שואב ברמות.

גם לזה את יכולה לקבוע לעצמך דד ליין ולעמוד בו, נגיד עד יום שני ב14:00 להתנתק מהרשתות החברתיות, בערב יום כיפור ב16:00 להתנתק מפורומים, סתם דוגמה ללו"ז כזה.

ואת עם מניעה?

קטעים שלא תכננת

אחלה מתנה לשנה החדשה

תודה על הנקודת מבט!! הייתי צריכה את זה מאוד ❤️

נכנסתי גם להריון עם התקן לא הורמונלי..

מונעת עם דיאפרגמה 😉

חשוב לעקוב שההריון בתוך הרחם ולא חוץ רחמי

הריון חוץ רחמי שכיח עם התקן

רק טוב

כאמור, דיאפרגמה 😅

אם אפשר לשאול

איך מנעת עם הדיאפרגמה?

הלכת למתאמת? השתמשת בקוטל יחד?

כי אני גם עם דיאפרגמה ורוצה לדעת מה הסיכויים שזה יקרה לי 🙃

מוציאה רק 6 שעות אחרי...

ממש מקפידה וזה עובד לי מעולה כבר כמה שנים 😉

פירטתי למטה מה השתנה הפעם 🙈

ולי בדיקות של לייף היו אמינות.

אם את אומרת שיומיים לפני איחור היה שלילי ועכשיו חיובי, זה אומר שכנראה היה ביוץ מאוחר, ואז יכול להיות שלא השתמשת מתישהן בדיאפרגמה כי חשבת שאת כבר אחרי ביוץ?

בכל מקרה, בהחלט הפתעה. בהצלחה בעיכול🩷

משתמשת בדיאפרגמה בדרך כלל עד שבוע אחרי המקווה - ואז מפסיקה

(מהיכרותי עם המחזוריות שלי, הביוץ תמיד יום יומיים לפני/אחרי המקווה)

במחזור שעבר השתמשתי בפרימולט לכמה ימים

ובמבט לאחור זה כנראה שיבש לי גם את הביוץ הבא...

קיצר טיפשי שלא חשבתי על זה מראש

אבל כנראה שזה מה שקרה 🙈

זאת לא הסיבה למתקפה שהייתה. זאת תקנת חכמים.. ייסורים מגיעים מגיע בגלל חטאים, כדי לקדם את עם ישראל, לא בגלל קיום תקנת חכמים.

והיו כל כך הרבה שבתות וחגים שהלחיצו שאני כבר לא חושבת שזה אומר שבאמת יש סיכוי שסביר לכלום.

אני מאמינה שאנחנו צריכים להרבות בתפילה, תשובה וצדקה ולבטוח בה'.

בתחילה, מה זה השטויות האלה ולמה להקשיב להן?

פעם בכמה שנים ראש השנה יוצא בשבת, וכבר עכשיו בשיטוט קצר בגוגל את יכולה למצוא את 100 השנים האחרונות ו100 השנים הבאות שבהן ראש השנה יוצא בשבת.

והמתקפה?! מתישהו אומרים שלא צפויה מתקפה? אם כן, תעדכני. ועד אז תסגרי את כל אתרי החדשות ובייחוד את קבוצות הוואטסאפ והטלגרם שמתמקדות בלהפחיד ולהטריל

גם אני הייתי לחוצה מהעניין הזה של תקיעות בין ראש השנה לשבת, במיוחד שבשנת תשפ"ד הרב שלנו העביר שיעור עם מהלך שלם על הנושא הזה, ואחר כך קרה מה שקרה בשמחת תורה.

אבל:

דבר ראשון, בתשפ"ה הייתה תחילת שנה בשבת והייתה שנה מאוד מבורכת.

דבר שני, אני חושבת שאומרים את הדברים האלה כדי לעורר אותנו לתשובה ולהשתדל חזק יותר בתפילות. ואם זה לא עוזר לך אלא רק מכווץ אותך, אז אפשר להסתכל על זה ככה שיש 70 פנים לתורה. ויכול להיות שזה לא הדרך שלך לשמוע את הדברים.

הנתיבות שלום אומר שהפוך שבשנה כזאת הקדוש ברוך הוא בעצמו תוקע בשופר ושאין פחות דינים:

"וזה פי' יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת. כשראש השנה חל בשבת יום טוב הוא לישראל, שבו נמתקים כל הדינים מכח האהבה והחסד שבש"ק, ופעולת השופר נעשית ע"י הש"ק." (נתיבות שלום חלק ב'- זכרון תרועה)

ואני אוסיף לך גם קישור לשיעור מהמם בנושא. ויש עוד ציטוט ששמעתי ואני לא זוכרת מה הוא, אבל באמת אפשר גם להסתכל על זה באופן אחר.

הכנה לראש השנה - להכתב לחיים

שיוכח אחרת

(מקווה שמדייקת ושהבנתי את דבריה)

שכשאין שופר בר"ה בשבת, זה יכול להיות סימן לא טוב אבל גם יכול להיות סימן טוב מאוד.

ואת באמת עוד מקשיבה לחדשות הללו?

לפי החדשות מדינת ישראל הייתה צריכה כבר לחוות עוד 3 מלחמות גדולות ולהיחרב.

בנוהל של החדשות מריצים את המילה "מתקפה", ככה הבנתי והפסקתי לתת לזה את הדעת.

יוכיחו כל הפעמים שארגנתי את הממ"ד וקניתי, ושמתי, והכנתי, וניקיתי- ובסוף כלום

כמו השנה זה סימן למאורע גדול שיקרה בשנה זו.. אין התייחסות אם אני לא טועה לאיזה סוג של מאורע..

בעז"ה שנזכה שתהא שנה טובה עם מאורעות גדולים וחיוביים ומשמחים! שנה של פריצת האור וזריחתו על כל עם ישראל!

עושה מאד טוב לנפש.

שנה שחל בה ראש השנה בשבת - יכולה להיות טובה או רעה ח"ו, תלוי בשמירת השבת והתחזקות בה, שאז השבת נעשית סניגור!

שכל שנה יכולה להיות טובה או רעה...

כמובן שלהתחזק בשמירת שבת זה חשוב מאוד, אבל לשים לב שלא נסחפים אחרי כל מיני ספקולציות...

(לא מדברת עלייך אלא בכללי)

ד"ר רוני איצקוביץ

עם גישה מדהימה לילדים, גם סרבנים

אבל נראה לי שהוא לא זול...

יקרנית בטירוף

אבל שווה כל שקל.

ערבי. באשקלון

עשה סתימות ועקירות לילדים שלי שניה לפני טיפולים בהרדמה,ואחרי אלפי רופאים וניסיונות, ולא מדובר בילד אחד... עובד עם מכבי.

הבנתי בפעם האחרונה שהיינו אצלו שהוריד שעות ועזב את הסניף שם, לא זוכרת את שמו

אבל אם תתקשרי למכבי ותבקשי שמות רופאי שיניים באשקלון- אז שם ערבי...

הערבים שטיפלו בילדים שלי

היו בין הטובים ביותר שטיפלו בהם

וזה תחום קשה

הם היו מקצועיים עדינים ועם תקשורת מצוינת עם הילד

לק"י

אם יש הרבה ערבים, היא לא תדע מי זה.

לק"י

והמליצו לי על ד"ר מרים שלום, היא מומחית לילדים (ולא רק מטפלת בילדים), אבל פחות התרשמתי שהיא ממש ממש נחמדה. לא שהיא חסרת סבלנות או משהו. פשוט יצא לי להתקל ברופאות עוד יותר חביבות.

ויש את ד"ר אנאל חדד שעברה למכבידנט אחר, שהיא ממש ממש מתוקה!

(לא יודעת מה בדיוק ההבדל. אבל יש רופאי שיניים מומחים לילדים, וכאלה שמטפלים בילדים, אבל הם לא מומחים).