הכי בטוחה!

הכי שמחה!

הכי אופטימית!

הכי מרגשת!

הכי מתלהבת!

של החיים.

לשאול את עצמך: אם נוריד את המשיכה והרומנטיקה ליום אחד, האם זה האדם שהייתי בוחרת כחבר הכי טוב שלי?

כמו עם חברה טובה - את צריכה להרגיש בנוח להיות במצבים  פחות נוחים ונעימים לידו. (כאשר את מרגישה פגועה, כועסת, חלשה, עצובה)

ואם אני לא מרגישה משיכה ורומנטיקה?

אני דתי כיפה סרוגה.

בלי משיכה ורומנטיקה, אין סיכוי לקבל החלטה שזה זה.

מאידך, במגזרים החרדיים, כמה משיכה ורומנטיקה אפשר לפתח בכמה מפגשים בודדים, ומחליטים להתחתן? 

תרבות חברתית, נורמות, הרגשה פנימית, אופי, תכונות וחיבור לצד השני, השקפה וייעוד בחיים 

שגם אחרי שהם מתחתנים ומגלים שזו היתה טעות מבחינתם להתחתן עם x או מגלים שלא טוב להם...

ובוחרים להישאר עם הבעל/האישה ולא מתגרשים

תגובות שונות, תלוי באורח החיים, השקפה דתית/אמונית, איפה נמצא/ת מי שעונה בסקלה של הדתי-מטר….

(יש כאלו שיסתפקו בהיכרות קצרצרה של מספר מועט של מפגשים על פני כמה שבועות, לעומת מי שצריכים חודשים של זוגיות כדי להגיע להחלטה)

אני פחות מכירה ומתחברת למהירות הזאת.

יכולה לכלכל משפחה לבדך?

בתכלס. המשכורת שלך עתידה להיות לפחות כמשכורת הממוצעת  במשק?

בהתחלה אפשר קצת פחות

בהמשך, עוד שנה וחצי מיום החתונה, זה אמור להיות.

ההורים די עוזרים בהתחלה ובינתיים הזוג בונה את עצמו.

ככל שעוברות השנים גם הגבר מוצא כל מיני עבודות, רשמיות או לא רשמיות, שתורמות חלק לכיס המשפחתי.

לא אומר אם זה טוב או רע, אבל עובדתית משפחות חיות ככה וזה בסדר.

בחוויה שלי, ההורים מאוד רוצים לממן כי גם הדרך שלהם לשלוט בילדים שלהם...

כמה בפועל הם נותנים? אין לי מושג, אבל נראה לי שזה סכומים גבוהים יותר מהדלים

וזהו בערך

ואף אחד לא שולט באף אחד

אצלינו:

1. בחיים ההורים לא נגעו בכסף של המתנות. בשונה מהרבה מגזרים/עדות.

2. בין האחים שלי, 3 קיבלו דירה ראשונה בלי משכנתא ו2 קיבלו מהוריי עזרה בשכירות+סכום לא הגיוני לדירה (הסיבה שהם היו צריכים להוסיף: 1- כי הם רצו וילה 3 קומות עם חצר; 1- כי הצד השני לא חרדים ולא נתנו כלום). השאר גם קיבלו עזרה הרבה מעבר למקובל במגזרים אחרים (השונה הוא אני, שתמיד העדפתי "פת חרבה ושמחה בה", ואכמ"ל).

לגבי שליטה, ברור שההורים לא קוראים לילד לשיחת נזיפה עם רשימת חובות מול זכויות. אבל זה בדיוק העניין, שלא באמת צריך את זה.

כשלוקחים ילד/ה ללא כל השכלה, ניסיון והבנה בחיים, מממנים לו כל מה שהוא צריך לתקופה מסוימת - זו הדרך להעביר מסר, שמי שהולך בתלם יוכל להתקיים ומי שלא לא. וכמובן שכשמממנים אז נהיים מעורבים. כשמממנים חלק גדול בדירה ובשכירות, קובעים במידה מסוימת איפה יגורו וזה משליך במישרין על איפה ובמה יעסקו וכו וכו.

כלפי חוץ זה רצון טוב, וברור שהרבה אנשים באמת רואים בזה מידה טובה, אבל ראיית המכלול מבהירה מעל לכל ספק שזו פרקטיקה של שליטה.

סליחה אם הרסתי תזות 🙏

נתנו הרבה מעבר למקובל

אצלנו

ההורים של בעלי חרדים מיינסטרים

ל2 אחים שלו הגדולים נתנו דירה בפריפריה בלי משכנתא חצי חצי עם הצד השני

ההורים שלי לא נותנים דירה אז לא קיבלנו אבל גם לא רצינו

ההורים שלי מממנים לי תואר ככה שלא ממש שלחו אותנו בלי השכלה, ניסיון והבנה בחיים

לא קבעו לנו איפה לגור (שילמו שכירות שנה ראשונה איפה שבחרנו לגור)

ו2 הצדדים תמכו בבחירה שלנו איפה לגור למרות שזה לא מקום קלאסי בכלל

דירה בלי משכנתא, זה המוןןןןןן. גם בפריפריה (ודאי בפאיפריה שחרדים יכולים לגור בה). גם אם זה מתחלק בין שני ההורים. בפרט אם מדובר במחירי הדירות של 10 השנים האחרונות.

לפחות אצלינו ההורים מימנו תואר לחלק מהאחים שלי, אבל זה היה עם ככ הרבה תנאים שלא הייתי קורא לזה "עזרה לחיים" (אחד התנאים למימון רשיון-תואר, זה שהכל יקרה אחרי החתונה. איך שלא תסתכלי על זה, זה שם יפה ל"החזקה פסיכולוגית". בפרט, שלבנאדם כמוני שסיים תואר ראשון בפחות זמן ממה שסיים לימודי נהיגה 🤣🤣 זה לא באמת הוביל לעצמאות - בלי קשר שאני לא קיבלתי מהם שום מימון לשום דבר אבל זה אני החריג).

כנל לגבי דירה, אני מנסה להסביר: לרוב, כשמממנים אותך ואת גדלה לתוך זה, מראש הרצונות והאפשרויות שלך מוגבלות. אז ברור שמראש תבחרי במרחב שגם הם רוצים אותו.

התחלתי את התואר לפני החתונה

ולא היו שום תנאים (חוץ מזה שהם ישמחו שאנסה להשיג מלגות)

דירה בלי משכנתא זה בהחלט המון ולכן אנחנו לא מעוניינים לקחת

אבל זה לא כמו מה שההורים שלך נתנו

וזה לא נותן להורים שום שליטה בילדים 

לא הבנתי את המשפט האחרון

המשפט האחרון אומר שבסוף יש מסר סמוי: תעשו כמה שפחות בעיות - תקבלו כסף. אז עד גיל 20 את כבר לומדת את הסיסטם ומראש לא מגיעה לחיכוכים.

אני לא בא ללכלך או לקטרג, רק לחזור למשפט הראשון שעתבתי והכל התחיל ממנו: "ההורים מאוד רוצים לממן כי גם הדרך שלהם לשלוט בילדים שלהם".

אצלנו לא התערבו במגורים, בלימודים, למרות וההחלטות ממש לא תאמו את ההשקפה או הרצון שלהם.  

הדינמיקה היא דו כיוונית, הורה מתערב וילד בוגר מרצה - ילדותי שנותן שיתערב.

המצב הבריא הטבעי כאדם בוגר הוא לעבור ממצב מתקרבן ומאשים למצב של אחריות. במקום להאשים את ההורים המתערבים כדאי לעשות תהליך התבגרות פנימי עמוק, מעבר מילד לבוגר נפרד מההורים (אך מכבד), הצבת גבולות, ולא לבחור בתלות. 

כתבתי 100 פעם כאן ובפורומים נוספים ששנינו משוטטים בהם: בכל הקשור לעזרה של ההורים, אני מתאר את הדינמיקה בבית ולא אותי. אני לא מתקרבן, מגיל צעיר מאוד העדפתי שהם לא יתנו ותמיד הם שמחו לא לתת לי. אני מדבר על 8 אחים שלי, עם דינמיקות שכוללות צד שני וכו (ומי כמוך יודעת כמה פעמים יכולים להתחתן 9 אנשים 😉).

אני גם לא מדבר על מסכנות ולא חושב שזה רע. אני מתאר פרקטידה לשימור קהילה, שזה מאוד בסיסי אצל חרדים: המפתחות אף פעם לא נמצאים אצל האדם עצמו, ובדרך כלל המבוגר מחזיק בדרך זו או אחרת בזכות ווטו, ולרוב קיומה של זכות ווטו מונע מלכתחילה את החיכוכים. זה כל הסיפור.*

למה זה המצב? החרדים יגידו לך שהמבוגר הוא אחראי וחכם יותר וגם רואה את הדברים בהסתכלות רחבה; וגם, ככל שיותר מעורבים אצלך כך קונקרטית יותר עוזרים לך וכו וכו. אולי הם צודקים, אבל בראיה סוציולוגית זה נראה יותר כפרקטיקה של פחד, כלומר הקהילה מאוג מפחדת שאם יהיה לך שכל וכסף את תברחי משם (ועל זה ייאמר המשפט של הגשש: "אם אתה לא מאמין בסחורה של עצמך, למה שהקונים יאמינו?").

אבל זה נושא בפני עצמו ובוודאי לא באתי כאן להטיף לקהילה של מאות אלפי אנשים. כוונתי כטן זה רק להסביר עובדות ומניעים.

* אם את רוצה להכיר את הנושא יותר לעומק, מציע לך לקרוא את הדוקטורט של שרונה נתן. כמדומני שיש אותו בגוגל.

מיותר.

נדמה לי, על פניו לפי מה שכתבת, שדווקא תיארת על עצמך שהצבת גבולות שמתאימים לך. 

לתת ככה כשיש לך 8-9 ילדים כפי שכתבת… מניחה שזה לפחות מיליון לילד.

אפילו באוכלוסיה הכללית זה לא סכום שקיים אצל רוב האנשים, אז אצל חרדים כשיש מפרנס 1 בגדול?

וזה ככה גם היה בשאר הקהילה של ההורים או שהם היו החריגים?

דירה בלי משכנתא…

כשאלו שלא קנו להם דירה שלמה זה כי הם רצו וילה מפונפנת

לכו שאלתי…

גם לי נשמע לא הגיוני ברמה של קהילה/חברה שלמה…

דבר ראשון, רוב אחיי ואני, התחתנו כשמחירי הדירות היו הרבה הרבה יותר שפויים, והיה גם יותר קל למצוא דירות בזול (לצורך העניין, אחד מאחיי קיבל דירה בבני ברק(!!!) ב60,000$, שזה בערך ×4 בשקלים).

דבר שני, לרגע לא אמרתי שרק הוריי נתנו את כל הסכום. זה התחלק בין המחותנים, חצי חצי בערך (אין לי מושג בדיוק). חוץ מחתונה אחת שהצד השני הם משפחה מאוד עשירה ובאמת הם נתנו הכל (אז הוריי לא נתנו כלום לדירה!). רק פעם אחת הוריי נתנו את כל הסכום לדירה, וזה כבר היה במחירי הדירות היותר גבוהים וזה באמת לא הספיק להכל...

דבר שלישי, מאיפה הכסף כשרק האמא מפרנסת. שאלה טובה. אני גם לא יודע. ככלל רוב השנים שני הוריי עבדו ואחד מהם במשרה די בכירה, אבל באמת אף פעם לא נכנסתי להם לכיס... (ואגב, רוב הגברים החרדים עובדים בשונה מהסיפורים ברחוב. זה נכון שחלקם עובדים רק חלק מהיום, ורובם מכניסים סכומים נמוכים יחסית לשוק העבודה, אבל גם אברכים - לרוב משלבים גם עבודה קטנה או גדולה).

דבר רביעי, האם זה היה נורמה או חריג - בזמני זה לא היה חריג, ולפחות לפי מה שבחורי ישיבה סיפרו, חלק גדול מאוד קיבלו דירה יפה רק מצד הכלה (החישוב הוא שהורי הכלה מקבלים דירה על הבנים שלהם אז זה יוצא חצי חצי, כך או כך אנשים היו נותנים חצאי דירות ולא בירוחם 😉). אני שב ומציין שזה תקופה שמחירי הדירות הן פחות מחצי מהיום, אבל גם השכר נמוך יותר ואל תשאלו אותי מאיפה - לפחות בסיפורים, אנשים היו נותנים סכומי עתק לילדים.

נשמע הרבה יותר הגיוני. באמת הזוי השוני במחירי הדיור. (ברור שיש אינפלציה, אבל גם ביחס למשכורות ההבדל עצום).

מעניין אם עדיין זה נורמה אצלם שרוכשים דירה לזוג שמתחתן. (כי נניח אותו אח שלך שרכשו לו דירה בבני ברק, גם אם ימכור את ביתו ויגור בירוחם, קשה לי להבין איך יתן חצאי דירות לילדיו).

אני יודעת שחרדים גברים גם עובדים, אבל ממה שאני מבינה (אולי אני לא בעניינים), זה עבודות שהן לא שיא השכר. (אין השכלה גבוהה לרוב, וכמה אחוז מהאוכלוסיה יכולים להיות אנשי עסקים ממולחים?)

והנשים החרדיות מכירה בהחלט שעובדות בהייטק וכו, אבל גם מכירה שלפעמים 80% משרה בגלל המסגרות של הילדים וכו.

אני יכולה להבין שיש משפחות שיכולות להרשות את זה לעצמן, אני מתקשה להבין איך זה קורה ברמת האוכלוסיה. מבין?

אולי אכן הדברים השתנו, אבל זוג חרדי בני 19-20, שמתחתן היום, ממה מתקיים? מהיכן הפרנסה למשל בעשור הראשון לנישואים?

(כי הם הדור השלישי כבר. הסבא והסבתא יכלו אפילו לקנות להורים דירה. ההורים לא היו צריכים לשלם שכ"ד או משכנתא אז הצליחו להתקיים כלכלית. אבל מה הם יעשו?)

אין ספק שההכנסה החרדית היא נמוכה יחסית. ברור שהגבר החרדי בדרך כלל לא מכניס הרבה (לפעמים עובדים קשה ובשחור וכדו, אבל לטווח הארוך זה לא רווחי כידוע). זה גם ידוע ומדובר שנשים חרדיות, גם בהייטק, מרוויחות הרבה פחות מעמיתיהן באוכלוסייה לא חרדית (יש לזה הרבה סיבות, אבל הנושא העיקרי הוא ביקוש והיצע - כל עוד הן מגיעות עם תעודות פחות נחשבות ויש להן הרבה תנאים של צניעות, הן תאלצנה להסכים לתנאי שכר פחות טובים).

אני מניח שהמשתנה שמאפשר להורה החרדי את ההוצאה הגהוהה יותר לנישואי ילדיו, זה שבסך הכל הבית החרדי הוא צנוע יותר ודורש פחות הוצאות (והרבה פעמים יש כל מיני עזרות קהילתיות ודרכים לרכישות מרוכזות וכדו). קשה לאמוד את זה בדיוק, כי הדרישות החברתיות במגזר החרדי מצריכות גם המון הוצאות שלא קיימות במקומות אחרים (שכר לימוד גבוה משמעותית מבתי ספר ממ'/ממ"ד, ילדים שיותר תלויים בהורים להוצאות, ביגוד מאוד מסוים שלפעמים הוא יקר ולא מאוד איכותי וכו וכו). אבל יתכן שעדיין במאזן, ההוצאות נמוכות יותר לנפש.

עם זאת, אני מציין שאין לי מושג כמה חרדים נותנים היום בחתונות ילדיהם. אני עצרתי לפני כמעט שני עשורים, עם מחירי דירות שונים לחלוטין, וזה מקסימום הידע שלי (את אחיי לא נעים לי לשאול על נישואי ילדיהם. ככלל אלו דברים שנסגרים בצורות נסתרות וסודיות 😆). מצד שני ברור לי שנותנים הרבה יותר מעדות אחרות ובזה התמקדתי.

נ"ב, לא ציינתי לאורך כל ההודעות - אני מדבר על אשכנזים (שהם איכשהו ה"הארדקור החרדי"). אצל ספרדיים הכל שונה.

בגלל מחירי הדירות שעלו

אלה שנותנים הרבה זה נע באיזור

לבת 500-800 אל"ש

לבנים 100-200

(יש כאלה גם במיינסטרים שנותנים הרבה פחות וגם כמעט ולא נותנים)

גם זה לא בהכרח נותנים בסוף

אלא בעיקר מתחייבים

ואז מנסים לעמוד בזה

(ההורים ממשכנים/ מוכרים את הדירה שלהם

לוקחים חובות ענק מגמחים/ בנקים

מגייסים כספים מאנשים/ משפחה

ונמצאים במצוקה כלכלית נוראית)

הגברים החרדים היום

גם במיינסטרים

חלקם עובדים בקטנה כבר במקביל לישיבה לפני הנישואים

המצוקה הכלכלית עושה את שלה

(בישיבה של הבן שלי

חרדית מיינסטרים פתוחה יחסית

חלק מהבחורים עובדים בקטנה היום

וכ50% מאלה שנישאים יוצאים לעבוד בעבודה כלשהי לאחר שנה בכולל

אלה נתונים מצוינים שלא היו קיימים לפני 20 שנה

זה אחד התהליכים שהציבור החרדי עובר מהשטח ללמעלה

כלומר הציבור מצביע ברגלים ולא מחכה שרב יגיד לו מה לעשות)

שמתחתן לא צריך הרבה כדי להתפרנס

האישה עובדת במקצוע שלמדה בסמינר

הבעל אברך ובאיזשהו שלב יוצא גם לעבוד במקביל בכל מיני עבודות

הרבה הורים נמצאים בחובות

שכירות. ועד בית. ארנונה. חשמל. מים. אוכל. ביגוד

לדעתי גם לזוג המינימום להצליח בזה זה סביב 6 אלף נטו שזה בערך משרה מלאה בעבודה בשכר מינימום

שמגיע ילד ראשון זה יכול להגיע לפי 1.5 ויותר

ועם הילדים ההוצאות גדלות...

אני היתי בלימודים שנתיים לנישואים. לא עבדתי רציני.

עבדתי פעם בשבוע בחנות. עשיתי כמה אלפים.

בעלי היה בכולל למד. עשה הסעות של ילדים מיוחדים בבקרים.

עשה עבודות מה שהגיע.

ההורים שילמו לנו שנה ראשונה שכירות של יחידונת.

אחריה עברנו לקראוון שעלה לנו 1700 בחודש. כולל הכל קח 2000.

אין אוטו. אין מידי בילויים שעולים כסף.

לא מקמצנות. באמת כי זה שלב שאתה נהנה מהדברים הפשוטים.

מיפה לשם עברו שנים וכמה ילדים. התיצבנו. אני עובדת. בעלי חצי יום לומד וחצי עובד.

וחיים מעולה.

ההורים לא נתנו לנו שקל ב"ה. ולא לאף אחד מהאחים שלי. והם חרדים.

ההורים של בעלי אותו דבר. חרדים ולא נתנו כלום.

כמובן שילמו לנו את החתונה, בסיסית ורגילה.

מתנות קילבנו גרושים גם ככה. אשכנזים.

וחיים טוב.

הינו בתקופה שלא עבדתי מכניסים אולי 4000 או 5000 בחודש.

ומצד שני כתבת שהם לא נתנו כלום

ואם כבר.

כתבת שבעלך היה עושה הסעות של ילדים.

יש לו רישיון מתאים? יש לרכב רישיון מתאים? יש ביטוח? הוציא קבלה?

כי אם לא.

אם חס וחלילה היתה תאונה

הביטוח חובה (או קרנית) היו מפצים את הילדים.

אבל היו מוצצים לכם את הדם עד השקל האחרון + ריבית והצמדה

ואז מס הכנסה ומע"מ היו מצטרפים לחגיגה והיו מוצצים לכם את שאריות הדם שלא נשארו לכם.

זה היה נגמר ככל המראה בפשיטת רגל שהיתה לא מאפשרת לכם להמשיך חיים נורמלים

אז לא הייתי מתגאה בזה

כי זה סיכון עצום

וממש לא הייתי ממליץ לחבריי לעשות כך...

שלא היה להם רכב.

משערת שהיא התכוונה שהיה מלווה בהסעה.

ומתנשא?

אתה מסיק מסקנות ותוקף

ולכן לא נפגעתי

אבל זה צורם

וואו עפת רחוק מאד. מאד ממש מאד.

תנסה לקרוא בצורה קצת יותר רגועה וחיובית ותבין דברים אחרים.

א. התכוונתי שלא נתנו דירה. לא שלא נתנו כלום מכל וכל. הם גם אירחו אותנו שבתות ב"ה וקנו לי מתנה לחג פסח.

ב. בעלי היה מלווה בהסעות של ילדים מיוחדים. זה מוסדר ורישמי.

אפילו קיבל אישור ממשטרת ישראל שאין לו עבר פלילי עם ילדים. 

אתה מסכים? מאשר לי לנשום? לחיות? לתפקד?

אפילו שאני חרדית בעיניך.

איזה מגזים אתה.

המשכורת של האישה מספיקה להכל בשנים הראשונות

לא כולן עובדות בשכר מינימום

וחיים חיים צנועים בלי הרבה מותרות

זוג חרדי לא הולך הרבה למסעדות למשל

כלומר, כבר יש מקצוע שלמדת שאפשר לעבוד בו. (תארים במכללות/אוניברסיטאות זה לרוב לא פחות מ3 שנים, אבל לא מכירה איך זה בסמינרים)

תראי, אני מסכימה איתך שזוג צעיר לא צריך הרבה. אם אני מורידה את הוצאות הרכב שלנו (כי לא חייב), אז אנחנו מוציאים פחות מ3 בחודש על כל מה שהוא בנוסף לשכ"ד. (בשכר דירה המנעד גדול כי זה מאוד תלוי מיקום מגורים)

ואני בטוחה שאפשר בפחות מאיתנו.

משהו שלחלוטין משכורת אחת התחלתית יכולה לכסות (כלומר, מפרנס אחד בתחילת הקריירה שלו).

אבל השלב של זוג בלבד עובר די מהר, לא? ככל שנולדים יותר ילדים כך צריך דירה יותר גדולה, ההוצאות גדלות (מסגרות חינוך, חיתולים, תמ"ל, בכללי יותר אוכל לבית וכו).

ובנוסף- צריך מישהו שיוכל להיות בבית בשעות שאין לילדים מסגרות.

שם הבעיה. לכן שאלתי על עשור ראשון לנישואים. כי זוג לבדו יכול להסתדר (אני רואה למשל על זוגות סטודנטים. גם להם אין יותר מדי כושר השתכרות באותן השנים).

אני ממש לא חושבת שחייב להחזיק דירה בבעלותך. אבל אין ספק שדיור זה מרכיב גדול בהוצאות משפחתיות (שכר דירה או משכנתא. כי ארנונה וכו בכל אופן צריך לשלם).

וזוג יכול לחיות ביחידונת של חדר וחצי או 2 חדרים. משפחה עם כמה ילדים לא יכולה. 

לומדים מקצוע במשך שנתיים

ככה שמסיימים בגיל 20 (מיד אחרי התיכון לומדים שנתיים מקצוע)

רוב הבנות מתחתנות רק אז, כשמסיימות

חלקן כבר עובדות

מיעוט מתחתנות תוך כדי הלימודים ואז באמת יותר קשה 

אבל בסמינר יש הקלות לנשואות בלימודים (לא חייבות להשתתף בשיעורי קודש שזה הרבה שעות)

וכשמגיעים הילדים לאט מגדילים הכנסה

זה מאוד תלוי גם במקצוע של האישה

הרבה משפחות הבעל האברך נמצא בצהריים בבית עם הילדים בין 13:00 ל16:00 ואז האמא חוזרת והוא הולך לכולל לסדר ב

ובאיזשהו שלב האבא גם יוצא לעבוד, הרבה פעמים בעבודות תורניות

(ר"מ בישיבה, מלמד בחיידר, וכו)

ומשפחות חיות הרבה שנים בדירת שניים וחצי חדרים

היום הרבה מהזוגות הולכים לגור במקומות קצת יותר זולים

ואז גם מתאפשר דיקות קצת יותר גדולות

אני יכולה לומר רק מהניסיון שלי ומההיכרות שלי עם כמה משפחות (חמי וחמותי למשל)

שיש המון סיעתא דשמיא

ויש לכולם תקופות יותר לחוצות ותקופות פחות לחוצות

ומוסדות החינוך החרדים לא עולים הרבה?

או שיש הנחות משמעותיות לרוב האוכלוסיה?

באמת מתעניינת. לא בקטע מתריס בכלל.

(אני גדלתי עם לא מעט אחים, משפחה דתית לאומית, שני ההורים שלי עבדו אבל. ההוצאות על המסגרות העל יסודיות היו גבוהות מאוד. ותכפילי בטפו חמסה ילדים… כלומר, היסודי לדעתי עלה סכום סביר לחלוטין, מעט אלפים בשנה לילד. אבל היה שלב שהם הוציאו רק על חינוך הרבה אלפים בחודש.

להם זה התאפשר כי שניהם עבדו, ובמשכורות בהחלט מעל המממוצע. אבל אפילו להם זה לא היה כל כך קל).

וזוגות חרדים מבוגרים, כלומר מעל גיל פנסיה, מצליחים להסתדר? כי אם חסכו לפנסיה רק את ההפרשות שחייבים בחוק, נראה לי קשה מאוד…

אין לי תשובות לכל השאלה שלך

אני לא מכירה מספיק מקרוב

עולה הרבה פחות מפרטי דת"ל.

לישיבות קטנות יש מתן

לישיבה תיכונית יש עלית הנוער,

בית יעקב וחיידרים ש"ל נמוך מממ"ד. 

לשניהם יש סבסוד. 

והמקצוע בסמינר עולה המון

ואין מלגות....

מה זה מתן?

בית יעקב זה משרד החינוך זה באמת כמו כל יסודי

וגם חיידרים לא נראלי יקר לא יודעת מקרוב

אבל בפועל יש עוני מאד גדול בציבור החרדי

לקבל אוכל לחג זה נפוץ מאד

מכירות במחירי צדקה זה כבר סטנדרט

זה לא מחזיק בגלל מה שכתבת

אלא בגלל צדקה וערבות הדדית 

לא אמרתי שלא

היום גם בדת"ל יש מלא. יש המון ישובים עם נקודות של משנת יוסף.

זה לאו דווקא נזקקות הדברים האלה, או תרומות.

זה פשוט יותר בזול.

כמובן שיש גם תרומות וחלוקות בחינם.

לא מכירה מקרוב כי אצלנו לא קיים, אבל יודעת שנפוץ מאד בציבור החרדי. 

לא מדברת על מכירות מוזלות (אם כי מכירה מוזלת של אוכל זו מראה על עוני גדול

שמשפחה לא יכולה להרשות לעצמה ללכת לסופר ולקנות אוכל

אלא רק במכירה מוזלת)

אני מדברת על תרומות/ צדקות

לחיות על צדקה זה בעיה

להתמך

לא לקחת אחריות אישית

והחיים נראים בהתאם

בין מי שנתמך למי שקונה בזול

לא רואה שום חסרון בלקנות בזול

לא בטוח שזה בא ממקום שלא יכולים להרשות לעצמם

אלא עניין של התנהלות של חיסכון איפה שאפשר

מסכימה איתך שלחיות על צדקה זה לא תקין

בטח שלא קבוע ולא להסתמך על זה

מהמכירות הזולות בציבור החרדי מסובסדות

מסובסדות =צדקה

על חלוקות חינם

צדקה של מזון

משנת יוסף למשל, זה לא מסובסד

ואפילו ללכת לקניות מרוכזות באושר עד ולא למכולת השכונתית

זה לקנות בזול

עמי אני יושבת

לפני חגים זה מאד בולט

כל השכונה שלי (החרדית)

מלאה במכירות/ חלוקות של צדקה

לא משנת יוסף

לא אושר עד

צדקה

אני מכירה את זה

לא מקרוב כי ההורים שלי לא היו לוקחים

לא אמרתי שלא קיים

קיים ונפוץ

רק אמרתי שאני בעד לקנות בזול 

בגלל הסוגריים שלך פה אני - נשואים טריים 

אם קונים כדי להתייעל בסדר

אם קונים כי אין כסף לקנות אוכל בסופר זו בעיה 

לא מתכוונת לדברים שהם צדקה,

אלא לדברים שזה לנצל את הכוח הצרכני, או להוציא בצורה מחושבת יותר.

גם בציבור הכללי העובד יש כל כך הרבה משפחות שחיות במינוס, או בלי חסכונות כמעט בכלל (לפנסיה, לתקלה הבאה ברכב, וכו).

והרבה מהם זה בגלל התנהלות כלכלית לא משהו.

מה זה לנצל את הכוח הצרכני?

רכישות מרוכזות, כמו למשל שעושים לספרי לימוד בבתי ספר (את באה וקונה 100-200 ספרים ישירות מההוצאה לאור, אז זה יוצא פחות יקר לכל הורה, ולפעמים אפילו יותר כסף להוצאה לאור- שבדרכ מוכרת לחנויות הספרים)

זו לא צדקה, זה על אותו העיקרון של לקנות בסיטונאות.

באמת אפשר לעשות את זה על הרבה דברים (בעיקר בקשר לדברים שהביקוש מרוכז בזמן אחד- תחילת/סוף לימודים, חגים וכו)

אגב זה כן קיים גם בקהילות שהן ממעמד בינוני-גבוה, אבל בדברים מפונפנים יותר. למשל מכירה מרוכזת של ירקות ופירות אורגניים ישירות מהחקלאי. כזה…

לעשות תחשיבים על ההוצאות למשל.

מי שיש לו מספיק כסף ולא צריך לחשוב על הוצאות שוטפות- נהדר.

אבל יש המון אנשים שבלחץ כלכלי בעיקר בגלל התנהלות (וזה מחריף ככל שהמשכורת גבוהה יותר אגב).

באמת המון ישראלים חיים מעל לפופיק, וזה סתם חבל. 

שאמרה שכיוון שחמותה מממנת אותם היא חייבת לקרוא לבת שתיוולד לה על שמה.

לפי דבריה לא מדובר בדבר חריג במגזר.

אבל אני לא יודעת האם היא מייצגת

הורים חרדיים עם הרבה ילדים, שחיתנו ילדים, האבא, כמקובל, לא עובד, וההורים נמצאים בעצמם עמוק בחובות בגלל החתונות ובריתות ושמחות במשפחה הברוכה. 

הסבא והסבתא אפילו נאלצים לתמוך 

אבל לא הייתי מגדירה את זה כבסדר

עוני גדול מאד

מצוקה קיומית

גם אלה שאינם עניים מרודים נמצאים קרוב לשם

גם אם מצליחים בהמשך להכניס יותר

רוב המשפחות כבר עם מלא ילדים

וההכנסה בקושי מספיקה לבסיס

יצאה לי כותרת קיצונית אולי. אני כנראה בצד ה"פתוח" של הפורום (מעידה על עצמי)

את רואה אותו, ככה, כמו שהוא. האם את מוכנה ורוצה לחיות איתו את חייך? האם את מוכנה ורוצה לעבוד על הזוגיות שלכם גם כשהוא יעלה לך על העצבים? האם את מוכנה ורוצה שהוא יהיה לצידך במסלול חייך? ושאת תהיי לצידו במסלול חייו? האם אתם, שניכם, מודעים לזה שעוד 5 שנים (וגם פחות, וגם יותר…) סביר ששניכם תהיו שונים מאיפה ששניכם היום (כל אחד לחוד, וגם ביחד כזוג), אבל עדיין תרצו להיות יחד?

זה נשמע אולי חוזה? לא יודעת איך זה נשמע מבחוץ. אני יכולה להגיד עליי, שהוא הרגיש לי בית. (קשר יותר ארוך מ2-3 פגישות…)

כאילו. בית. משהו בי נרגע לצידו. וגם קצת יותר אהבתי את מי שאני כשאני לידו.

(וגם אותו אני אוהבת ואהבתי, כן?)

1. הרבה תפילה להשם שיכוון את הדבר הכי מדוייק

2. התאמה למה שאת מחפשת בחיים- תכונות, שאיפות, מקום/שלב בחיים והשקפה

3 משיכה ומציאת חן. פרפרים, רצון לשהייה ממושכת יחד, געגוע. לא חייב נצנצים זיקוקים ובלאגן, אבל שיהיה משהו.

אולי נכון גם לציין שלא ממש יש כללים.

מצד שני זו החלטה חשובה לכל החיים

צריך פה איזון נכון של שכל ורגש והרבה אמונה ותפילה.

בע"ה בחירות טובות ומשמחות והרבה סיעתא דשמיא!

אני לא חושבת שחייב משיכה ורומנטיקה ופרפרים

כן רצון לקרבה

לחשוב עליו כשאת לא איתו

מנסה לענות באופן עקרוני, וכמובן שחשוב לזכור שכל מקרה, כל זוג, כל אישה, כל איש - הם עולם ומלואו ואינדיבידואלים ולכן חשובה הרגשת הדיוק, הבהירות והשלמות עבור כל אחד בפני עצמו.

בבואנו לעשות החלטה כה חשובה של האם להתחתן איתו/ה, חשוב מאוד לבחון מהם הצרכים העיקריים שלנו.

לא סתם אומרים שהדבר החשוב ביותר בראש ובראשונה הינו הלב הטוב.

האישיות הטובה. שהאדם כאדם טוב.

ישנם כמובן גם ערכים נוספים ותכונות נוספות שיכולות לעלות לנו כחשובות עבורנו, כגון: ראיית האחר, עזרה לזולת, יכולת הכלה, אינטלגינציה רגשית, מה שנקרא "חוכמת הלב", נאמנות, בלעדיות, כנות, תקשורת טובה, הבנה עמוקה וכו'

אז אם לסכם ולנסות לראות מה בעצם הכיוון אליו נשאף במציאת החצי השני שלנו,

אני חושבת שצריך להקשיב גם ללב וגם לשכל וגם לגוף.

למצוא אדם עם לב טוב ומידות טובות.

שנעים לנו בחברתו/ה

בהמשך ולאט לאט בהתקדמות הקשר למצוא גם את התקשורת הטובה,

את ההתאמה בערכים, במה חשוב בחיים, בתפיסות כלליות על העולם בכלל ועל חיינו שנבנה בפרט (עם ידיעה שגם פערים שם יכולים להיות פתירים, מאוד אינדיבידואלי ותלוי הסתכלות על התמונה השלמה),

שאני יכול/ה להיות אני לידו/ה, 

שאני אפילו רוצה להיות הגירסא היותר טובה שלי לידו/ה,

שיש נשיאת חן ומשיכה הדדית,

שאנו יודעים גם איך לריב וגם איך להשלים (לגמרי נבנה ונקנה בעמל ובלימוד. זה לא בא סתם כך. כלומר אם נמצא אדם טוב כנ"ל אפשר לפתח את זה עוד ועוד ב"ה).

מה שגם חשוב לזכור שכל הנ"ל לא יכול להתגלות ישר. כלומר כדי להכיר אדם, עולם ומלואו צריך להכיר אותו

כמו שמי שמכיר אותנו, ידרש לו זמן לפגוש את כל החלקים העמוקים שבנו, את כל המקומות בנו, את המורכבות, את היופי, את החוזקות, את החולשות וכן הלאה.

לכן צריך גם לדעת בכל שלב של קשר מה מתאים שם ומאוד יכול להיות שאותה היכרות ברגע נתון היא מותאמת שלב. ובהמשך ההיכרות הולכת ומעמיקה.

אני בדעה שצריך לקחת את כל הזמן שאנו מרגישים שאנו צריכים להיכרות.

בין אם זה חודש ובין אם זה שנה.

כל אדם הוא עולם ומלואו

וזה מאוד מאוד אינדיבידואלי.

אבל הרגשת הלב הזו, שהגעתי לבית,

שזה זה,

שאני נמצא/ית במקום הנכון,

אותה שלמות בבחירה, בהחלטה, 

בהחלט חשובים כאשר מגיעים לנישואים עצמם.

אז כל אחד וכל אחת שיקחו בצורה המותאמת והמדויקת ביותר עבורם את כל הזמן שהם זקוקים לו כדי להגיע באמת לשלמות בבחירה.

הידיעה שבחרתי בלב שמח ובשלמות באיש שלי/באשתי מאוד חשובה.

וכמובן שלא נוכל לדעת זאת בהתחלה, אבל לשם כך בדיוק יש את ההיכרות. לפגוש את הנשמה שמולי ולהתחיל להכיר אותה עוד ועוד.

לפעמים זה אפילו רק ב"אנרגיות" או ב"אינטואיציה" או ב"תחושת הלב" בהתחלה, שיש כיוון, בלי לתת לזה הגדרות או כללים או אפילו מילים. וזה בסדר גמור.

לאט לאט בונים משהו טוב.

חשוב גם לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא *העבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. 

לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, 

גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, 

גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - 

הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

זו באמת תורה שלמה וקשה לשים הכל על הכתב.

מצרפת כאן הודעה ארוכה שכתבתי בעבר שיש בה הרחבה גם בנושא זה:

✨ איגרת לכל הרווקים והרווקות היקרים והיקרות ✨ - לקראת נישואין וזוגיות

שתהיה המון ברכה והצלחה, בהירות שלמה ונחת עצומה בלב ב"ה 🌹🙏

כמובן שאפשר להמשיך להגיב.

בעז"ה מקווה שיהיה בשורות טובות בקרוב(:

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב