הכי בטוחה!

הכי שמחה!

הכי אופטימית!

הכי מרגשת!

הכי מתלהבת!

של החיים.

לשאול את עצמך: אם נוריד את המשיכה והרומנטיקה ליום אחד, האם זה האדם שהייתי בוחרת כחבר הכי טוב שלי?

כמו עם חברה טובה - את צריכה להרגיש בנוח להיות במצבים  פחות נוחים ונעימים לידו. (כאשר את מרגישה פגועה, כועסת, חלשה, עצובה)

ואם אני לא מרגישה משיכה ורומנטיקה?

אני דתי כיפה סרוגה.

בלי משיכה ורומנטיקה, אין סיכוי לקבל החלטה שזה זה.

מאידך, במגזרים החרדיים, כמה משיכה ורומנטיקה אפשר לפתח בכמה מפגשים בודדים, ומחליטים להתחתן? 

תרבות חברתית, נורמות, הרגשה פנימית, אופי, תכונות וחיבור לצד השני, השקפה וייעוד בחיים 

שגם אחרי שהם מתחתנים ומגלים שזו היתה טעות מבחינתם להתחתן עם x או מגלים שלא טוב להם...

ובוחרים להישאר עם הבעל/האישה ולא מתגרשים

תגובות שונות, תלוי באורח החיים, השקפה דתית/אמונית, איפה נמצא/ת מי שעונה בסקלה של הדתי-מטר….

(יש כאלו שיסתפקו בהיכרות קצרצרה של מספר מועט של מפגשים על פני כמה שבועות, לעומת מי שצריכים חודשים של זוגיות כדי להגיע להחלטה)

אני פחות מכירה ומתחברת למהירות הזאת.

יכולה לכלכל משפחה לבדך?

בתכלס. המשכורת שלך עתידה להיות לפחות כמשכורת הממוצעת  במשק?

בהתחלה אפשר קצת פחות

בהמשך, עוד שנה וחצי מיום החתונה, זה אמור להיות.

ההורים די עוזרים בהתחלה ובינתיים הזוג בונה את עצמו.

ככל שעוברות השנים גם הגבר מוצא כל מיני עבודות, רשמיות או לא רשמיות, שתורמות חלק לכיס המשפחתי.

לא אומר אם זה טוב או רע, אבל עובדתית משפחות חיות ככה וזה בסדר.

בחוויה שלי, ההורים מאוד רוצים לממן כי גם הדרך שלהם לשלוט בילדים שלהם...

כמה בפועל הם נותנים? אין לי מושג, אבל נראה לי שזה סכומים גבוהים יותר מהדלים

וזהו בערך

ואף אחד לא שולט באף אחד

אצלינו:

1. בחיים ההורים לא נגעו בכסף של המתנות. בשונה מהרבה מגזרים/עדות.

2. בין האחים שלי, 3 קיבלו דירה ראשונה בלי משכנתא ו2 קיבלו מהוריי עזרה בשכירות+סכום לא הגיוני לדירה (הסיבה שהם היו צריכים להוסיף: 1- כי הם רצו וילה 3 קומות עם חצר; 1- כי הצד השני לא חרדים ולא נתנו כלום). השאר גם קיבלו עזרה הרבה מעבר למקובל במגזרים אחרים (השונה הוא אני, שתמיד העדפתי "פת חרבה ושמחה בה", ואכמ"ל).

לגבי שליטה, ברור שההורים לא קוראים לילד לשיחת נזיפה עם רשימת חובות מול זכויות. אבל זה בדיוק העניין, שלא באמת צריך את זה.

כשלוקחים ילד/ה ללא כל השכלה, ניסיון והבנה בחיים, מממנים לו כל מה שהוא צריך לתקופה מסוימת - זו הדרך להעביר מסר, שמי שהולך בתלם יוכל להתקיים ומי שלא לא. וכמובן שכשמממנים אז נהיים מעורבים. כשמממנים חלק גדול בדירה ובשכירות, קובעים במידה מסוימת איפה יגורו וזה משליך במישרין על איפה ובמה יעסקו וכו וכו.

כלפי חוץ זה רצון טוב, וברור שהרבה אנשים באמת רואים בזה מידה טובה, אבל ראיית המכלול מבהירה מעל לכל ספק שזו פרקטיקה של שליטה.

סליחה אם הרסתי תזות 🙏

נתנו הרבה מעבר למקובל

אצלנו

ההורים של בעלי חרדים מיינסטרים

ל2 אחים שלו הגדולים נתנו דירה בפריפריה בלי משכנתא חצי חצי עם הצד השני

ההורים שלי לא נותנים דירה אז לא קיבלנו אבל גם לא רצינו

ההורים שלי מממנים לי תואר ככה שלא ממש שלחו אותנו בלי השכלה, ניסיון והבנה בחיים

לא קבעו לנו איפה לגור (שילמו שכירות שנה ראשונה איפה שבחרנו לגור)

ו2 הצדדים תמכו בבחירה שלנו איפה לגור למרות שזה לא מקום קלאסי בכלל

דירה בלי משכנתא, זה המוןןןןןן. גם בפריפריה (ודאי בפאיפריה שחרדים יכולים לגור בה). גם אם זה מתחלק בין שני ההורים. בפרט אם מדובר במחירי הדירות של 10 השנים האחרונות.

לפחות אצלינו ההורים מימנו תואר לחלק מהאחים שלי, אבל זה היה עם ככ הרבה תנאים שלא הייתי קורא לזה "עזרה לחיים" (אחד התנאים למימון רשיון-תואר, זה שהכל יקרה אחרי החתונה. איך שלא תסתכלי על זה, זה שם יפה ל"החזקה פסיכולוגית". בפרט, שלבנאדם כמוני שסיים תואר ראשון בפחות זמן ממה שסיים לימודי נהיגה 🤣🤣 זה לא באמת הוביל לעצמאות - בלי קשר שאני לא קיבלתי מהם שום מימון לשום דבר אבל זה אני החריג).

כנל לגבי דירה, אני מנסה להסביר: לרוב, כשמממנים אותך ואת גדלה לתוך זה, מראש הרצונות והאפשרויות שלך מוגבלות. אז ברור שמראש תבחרי במרחב שגם הם רוצים אותו.

התחלתי את התואר לפני החתונה

ולא היו שום תנאים (חוץ מזה שהם ישמחו שאנסה להשיג מלגות)

דירה בלי משכנתא זה בהחלט המון ולכן אנחנו לא מעוניינים לקחת

אבל זה לא כמו מה שההורים שלך נתנו

וזה לא נותן להורים שום שליטה בילדים 

לא הבנתי את המשפט האחרון

המשפט האחרון אומר שבסוף יש מסר סמוי: תעשו כמה שפחות בעיות - תקבלו כסף. אז עד גיל 20 את כבר לומדת את הסיסטם ומראש לא מגיעה לחיכוכים.

אני לא בא ללכלך או לקטרג, רק לחזור למשפט הראשון שעתבתי והכל התחיל ממנו: "ההורים מאוד רוצים לממן כי גם הדרך שלהם לשלוט בילדים שלהם".

אצלנו לא התערבו במגורים, בלימודים, למרות וההחלטות ממש לא תאמו את ההשקפה או הרצון שלהם.  

הדינמיקה היא דו כיוונית, הורה מתערב וילד בוגר מרצה - ילדותי שנותן שיתערב.

המצב הבריא הטבעי כאדם בוגר הוא לעבור ממצב מתקרבן ומאשים למצב של אחריות. במקום להאשים את ההורים המתערבים כדאי לעשות תהליך התבגרות פנימי עמוק, מעבר מילד לבוגר נפרד מההורים (אך מכבד), הצבת גבולות, ולא לבחור בתלות. 

כתבתי 100 פעם כאן ובפורומים נוספים ששנינו משוטטים בהם: בכל הקשור לעזרה של ההורים, אני מתאר את הדינמיקה בבית ולא אותי. אני לא מתקרבן, מגיל צעיר מאוד העדפתי שהם לא יתנו ותמיד הם שמחו לא לתת לי. אני מדבר על 8 אחים שלי, עם דינמיקות שכוללות צד שני וכו (ומי כמוך יודעת כמה פעמים יכולים להתחתן 9 אנשים 😉).

אני גם לא מדבר על מסכנות ולא חושב שזה רע. אני מתאר פרקטידה לשימור קהילה, שזה מאוד בסיסי אצל חרדים: המפתחות אף פעם לא נמצאים אצל האדם עצמו, ובדרך כלל המבוגר מחזיק בדרך זו או אחרת בזכות ווטו, ולרוב קיומה של זכות ווטו מונע מלכתחילה את החיכוכים. זה כל הסיפור.*

למה זה המצב? החרדים יגידו לך שהמבוגר הוא אחראי וחכם יותר וגם רואה את הדברים בהסתכלות רחבה; וגם, ככל שיותר מעורבים אצלך כך קונקרטית יותר עוזרים לך וכו וכו. אולי הם צודקים, אבל בראיה סוציולוגית זה נראה יותר כפרקטיקה של פחד, כלומר הקהילה מאוג מפחדת שאם יהיה לך שכל וכסף את תברחי משם (ועל זה ייאמר המשפט של הגשש: "אם אתה לא מאמין בסחורה של עצמך, למה שהקונים יאמינו?").

אבל זה נושא בפני עצמו ובוודאי לא באתי כאן להטיף לקהילה של מאות אלפי אנשים. כוונתי כטן זה רק להסביר עובדות ומניעים.

* אם את רוצה להכיר את הנושא יותר לעומק, מציע לך לקרוא את הדוקטורט של שרונה נתן. כמדומני שיש אותו בגוגל.

מיותר.

נדמה לי, על פניו לפי מה שכתבת, שדווקא תיארת על עצמך שהצבת גבולות שמתאימים לך. 

לתת ככה כשיש לך 8-9 ילדים כפי שכתבת… מניחה שזה לפחות מיליון לילד.

אפילו באוכלוסיה הכללית זה לא סכום שקיים אצל רוב האנשים, אז אצל חרדים כשיש מפרנס 1 בגדול?

וזה ככה גם היה בשאר הקהילה של ההורים או שהם היו החריגים?

דירה בלי משכנתא…

כשאלו שלא קנו להם דירה שלמה זה כי הם רצו וילה מפונפנת

לכו שאלתי…

גם לי נשמע לא הגיוני ברמה של קהילה/חברה שלמה…

דבר ראשון, רוב אחיי ואני, התחתנו כשמחירי הדירות היו הרבה הרבה יותר שפויים, והיה גם יותר קל למצוא דירות בזול (לצורך העניין, אחד מאחיי קיבל דירה בבני ברק(!!!) ב60,000$, שזה בערך ×4 בשקלים).

דבר שני, לרגע לא אמרתי שרק הוריי נתנו את כל הסכום. זה התחלק בין המחותנים, חצי חצי בערך (אין לי מושג בדיוק). חוץ מחתונה אחת שהצד השני הם משפחה מאוד עשירה ובאמת הם נתנו הכל (אז הוריי לא נתנו כלום לדירה!). רק פעם אחת הוריי נתנו את כל הסכום לדירה, וזה כבר היה במחירי הדירות היותר גבוהים וזה באמת לא הספיק להכל...

דבר שלישי, מאיפה הכסף כשרק האמא מפרנסת. שאלה טובה. אני גם לא יודע. ככלל רוב השנים שני הוריי עבדו ואחד מהם במשרה די בכירה, אבל באמת אף פעם לא נכנסתי להם לכיס... (ואגב, רוב הגברים החרדים עובדים בשונה מהסיפורים ברחוב. זה נכון שחלקם עובדים רק חלק מהיום, ורובם מכניסים סכומים נמוכים יחסית לשוק העבודה, אבל גם אברכים - לרוב משלבים גם עבודה קטנה או גדולה).

דבר רביעי, האם זה היה נורמה או חריג - בזמני זה לא היה חריג, ולפחות לפי מה שבחורי ישיבה סיפרו, חלק גדול מאוד קיבלו דירה יפה רק מצד הכלה (החישוב הוא שהורי הכלה מקבלים דירה על הבנים שלהם אז זה יוצא חצי חצי, כך או כך אנשים היו נותנים חצאי דירות ולא בירוחם 😉). אני שב ומציין שזה תקופה שמחירי הדירות הן פחות מחצי מהיום, אבל גם השכר נמוך יותר ואל תשאלו אותי מאיפה - לפחות בסיפורים, אנשים היו נותנים סכומי עתק לילדים.

נשמע הרבה יותר הגיוני. באמת הזוי השוני במחירי הדיור. (ברור שיש אינפלציה, אבל גם ביחס למשכורות ההבדל עצום).

מעניין אם עדיין זה נורמה אצלם שרוכשים דירה לזוג שמתחתן. (כי נניח אותו אח שלך שרכשו לו דירה בבני ברק, גם אם ימכור את ביתו ויגור בירוחם, קשה לי להבין איך יתן חצאי דירות לילדיו).

אני יודעת שחרדים גברים גם עובדים, אבל ממה שאני מבינה (אולי אני לא בעניינים), זה עבודות שהן לא שיא השכר. (אין השכלה גבוהה לרוב, וכמה אחוז מהאוכלוסיה יכולים להיות אנשי עסקים ממולחים?)

והנשים החרדיות מכירה בהחלט שעובדות בהייטק וכו, אבל גם מכירה שלפעמים 80% משרה בגלל המסגרות של הילדים וכו.

אני יכולה להבין שיש משפחות שיכולות להרשות את זה לעצמן, אני מתקשה להבין איך זה קורה ברמת האוכלוסיה. מבין?

אולי אכן הדברים השתנו, אבל זוג חרדי בני 19-20, שמתחתן היום, ממה מתקיים? מהיכן הפרנסה למשל בעשור הראשון לנישואים?

(כי הם הדור השלישי כבר. הסבא והסבתא יכלו אפילו לקנות להורים דירה. ההורים לא היו צריכים לשלם שכ"ד או משכנתא אז הצליחו להתקיים כלכלית. אבל מה הם יעשו?)

אין ספק שההכנסה החרדית היא נמוכה יחסית. ברור שהגבר החרדי בדרך כלל לא מכניס הרבה (לפעמים עובדים קשה ובשחור וכדו, אבל לטווח הארוך זה לא רווחי כידוע). זה גם ידוע ומדובר שנשים חרדיות, גם בהייטק, מרוויחות הרבה פחות מעמיתיהן באוכלוסייה לא חרדית (יש לזה הרבה סיבות, אבל הנושא העיקרי הוא ביקוש והיצע - כל עוד הן מגיעות עם תעודות פחות נחשבות ויש להן הרבה תנאים של צניעות, הן תאלצנה להסכים לתנאי שכר פחות טובים).

אני מניח שהמשתנה שמאפשר להורה החרדי את ההוצאה הגהוהה יותר לנישואי ילדיו, זה שבסך הכל הבית החרדי הוא צנוע יותר ודורש פחות הוצאות (והרבה פעמים יש כל מיני עזרות קהילתיות ודרכים לרכישות מרוכזות וכדו). קשה לאמוד את זה בדיוק, כי הדרישות החברתיות במגזר החרדי מצריכות גם המון הוצאות שלא קיימות במקומות אחרים (שכר לימוד גבוה משמעותית מבתי ספר ממ'/ממ"ד, ילדים שיותר תלויים בהורים להוצאות, ביגוד מאוד מסוים שלפעמים הוא יקר ולא מאוד איכותי וכו וכו). אבל יתכן שעדיין במאזן, ההוצאות נמוכות יותר לנפש.

עם זאת, אני מציין שאין לי מושג כמה חרדים נותנים היום בחתונות ילדיהם. אני עצרתי לפני כמעט שני עשורים, עם מחירי דירות שונים לחלוטין, וזה מקסימום הידע שלי (את אחיי לא נעים לי לשאול על נישואי ילדיהם. ככלל אלו דברים שנסגרים בצורות נסתרות וסודיות 😆). מצד שני ברור לי שנותנים הרבה יותר מעדות אחרות ובזה התמקדתי.

נ"ב, לא ציינתי לאורך כל ההודעות - אני מדבר על אשכנזים (שהם איכשהו ה"הארדקור החרדי"). אצל ספרדיים הכל שונה.

בגלל מחירי הדירות שעלו

אלה שנותנים הרבה זה נע באיזור

לבת 500-800 אל"ש

לבנים 100-200

(יש כאלה גם במיינסטרים שנותנים הרבה פחות וגם כמעט ולא נותנים)

גם זה לא בהכרח נותנים בסוף

אלא בעיקר מתחייבים

ואז מנסים לעמוד בזה

(ההורים ממשכנים/ מוכרים את הדירה שלהם

לוקחים חובות ענק מגמחים/ בנקים

מגייסים כספים מאנשים/ משפחה

ונמצאים במצוקה כלכלית נוראית)

הגברים החרדים היום

גם במיינסטרים

חלקם עובדים בקטנה כבר במקביל לישיבה לפני הנישואים

המצוקה הכלכלית עושה את שלה

(בישיבה של הבן שלי

חרדית מיינסטרים פתוחה יחסית

חלק מהבחורים עובדים בקטנה היום

וכ50% מאלה שנישאים יוצאים לעבוד בעבודה כלשהי לאחר שנה בכולל

אלה נתונים מצוינים שלא היו קיימים לפני 20 שנה

זה אחד התהליכים שהציבור החרדי עובר מהשטח ללמעלה

כלומר הציבור מצביע ברגלים ולא מחכה שרב יגיד לו מה לעשות)

שמתחתן לא צריך הרבה כדי להתפרנס

האישה עובדת במקצוע שלמדה בסמינר

הבעל אברך ובאיזשהו שלב יוצא גם לעבוד במקביל בכל מיני עבודות

הרבה הורים נמצאים בחובות

שכירות. ועד בית. ארנונה. חשמל. מים. אוכל. ביגוד

לדעתי גם לזוג המינימום להצליח בזה זה סביב 6 אלף נטו שזה בערך משרה מלאה בעבודה בשכר מינימום

שמגיע ילד ראשון זה יכול להגיע לפי 1.5 ויותר

ועם הילדים ההוצאות גדלות...

אני היתי בלימודים שנתיים לנישואים. לא עבדתי רציני.

עבדתי פעם בשבוע בחנות. עשיתי כמה אלפים.

בעלי היה בכולל למד. עשה הסעות של ילדים מיוחדים בבקרים.

עשה עבודות מה שהגיע.

ההורים שילמו לנו שנה ראשונה שכירות של יחידונת.

אחריה עברנו לקראוון שעלה לנו 1700 בחודש. כולל הכל קח 2000.

אין אוטו. אין מידי בילויים שעולים כסף.

לא מקמצנות. באמת כי זה שלב שאתה נהנה מהדברים הפשוטים.

מיפה לשם עברו שנים וכמה ילדים. התיצבנו. אני עובדת. בעלי חצי יום לומד וחצי עובד.

וחיים מעולה.

ההורים לא נתנו לנו שקל ב"ה. ולא לאף אחד מהאחים שלי. והם חרדים.

ההורים של בעלי אותו דבר. חרדים ולא נתנו כלום.

כמובן שילמו לנו את החתונה, בסיסית ורגילה.

מתנות קילבנו גרושים גם ככה. אשכנזים.

וחיים טוב.

הינו בתקופה שלא עבדתי מכניסים אולי 4000 או 5000 בחודש.

ומצד שני כתבת שהם לא נתנו כלום

ואם כבר.

כתבת שבעלך היה עושה הסעות של ילדים.

יש לו רישיון מתאים? יש לרכב רישיון מתאים? יש ביטוח? הוציא קבלה?

כי אם לא.

אם חס וחלילה היתה תאונה

הביטוח חובה (או קרנית) היו מפצים את הילדים.

אבל היו מוצצים לכם את הדם עד השקל האחרון + ריבית והצמדה

ואז מס הכנסה ומע"מ היו מצטרפים לחגיגה והיו מוצצים לכם את שאריות הדם שלא נשארו לכם.

זה היה נגמר ככל המראה בפשיטת רגל שהיתה לא מאפשרת לכם להמשיך חיים נורמלים

אז לא הייתי מתגאה בזה

כי זה סיכון עצום

וממש לא הייתי ממליץ לחבריי לעשות כך...

שלא היה להם רכב.

משערת שהיא התכוונה שהיה מלווה בהסעה.

ומתנשא?

אתה מסיק מסקנות ותוקף

ולכן לא נפגעתי

אבל זה צורם

וואו עפת רחוק מאד. מאד ממש מאד.

תנסה לקרוא בצורה קצת יותר רגועה וחיובית ותבין דברים אחרים.

א. התכוונתי שלא נתנו דירה. לא שלא נתנו כלום מכל וכל. הם גם אירחו אותנו שבתות ב"ה וקנו לי מתנה לחג פסח.

ב. בעלי היה מלווה בהסעות של ילדים מיוחדים. זה מוסדר ורישמי.

אפילו קיבל אישור ממשטרת ישראל שאין לו עבר פלילי עם ילדים. 

אתה מסכים? מאשר לי לנשום? לחיות? לתפקד?

אפילו שאני חרדית בעיניך.

איזה מגזים אתה.

המשכורת של האישה מספיקה להכל בשנים הראשונות

לא כולן עובדות בשכר מינימום

וחיים חיים צנועים בלי הרבה מותרות

זוג חרדי לא הולך הרבה למסעדות למשל

כלומר, כבר יש מקצוע שלמדת שאפשר לעבוד בו. (תארים במכללות/אוניברסיטאות זה לרוב לא פחות מ3 שנים, אבל לא מכירה איך זה בסמינרים)

תראי, אני מסכימה איתך שזוג צעיר לא צריך הרבה. אם אני מורידה את הוצאות הרכב שלנו (כי לא חייב), אז אנחנו מוציאים פחות מ3 בחודש על כל מה שהוא בנוסף לשכ"ד. (בשכר דירה המנעד גדול כי זה מאוד תלוי מיקום מגורים)

ואני בטוחה שאפשר בפחות מאיתנו.

משהו שלחלוטין משכורת אחת התחלתית יכולה לכסות (כלומר, מפרנס אחד בתחילת הקריירה שלו).

אבל השלב של זוג בלבד עובר די מהר, לא? ככל שנולדים יותר ילדים כך צריך דירה יותר גדולה, ההוצאות גדלות (מסגרות חינוך, חיתולים, תמ"ל, בכללי יותר אוכל לבית וכו).

ובנוסף- צריך מישהו שיוכל להיות בבית בשעות שאין לילדים מסגרות.

שם הבעיה. לכן שאלתי על עשור ראשון לנישואים. כי זוג לבדו יכול להסתדר (אני רואה למשל על זוגות סטודנטים. גם להם אין יותר מדי כושר השתכרות באותן השנים).

אני ממש לא חושבת שחייב להחזיק דירה בבעלותך. אבל אין ספק שדיור זה מרכיב גדול בהוצאות משפחתיות (שכר דירה או משכנתא. כי ארנונה וכו בכל אופן צריך לשלם).

וזוג יכול לחיות ביחידונת של חדר וחצי או 2 חדרים. משפחה עם כמה ילדים לא יכולה. 

לומדים מקצוע במשך שנתיים

ככה שמסיימים בגיל 20 (מיד אחרי התיכון לומדים שנתיים מקצוע)

רוב הבנות מתחתנות רק אז, כשמסיימות

חלקן כבר עובדות

מיעוט מתחתנות תוך כדי הלימודים ואז באמת יותר קשה 

אבל בסמינר יש הקלות לנשואות בלימודים (לא חייבות להשתתף בשיעורי קודש שזה הרבה שעות)

וכשמגיעים הילדים לאט מגדילים הכנסה

זה מאוד תלוי גם במקצוע של האישה

הרבה משפחות הבעל האברך נמצא בצהריים בבית עם הילדים בין 13:00 ל16:00 ואז האמא חוזרת והוא הולך לכולל לסדר ב

ובאיזשהו שלב האבא גם יוצא לעבוד, הרבה פעמים בעבודות תורניות

(ר"מ בישיבה, מלמד בחיידר, וכו)

ומשפחות חיות הרבה שנים בדירת שניים וחצי חדרים

היום הרבה מהזוגות הולכים לגור במקומות קצת יותר זולים

ואז גם מתאפשר דיקות קצת יותר גדולות

אני יכולה לומר רק מהניסיון שלי ומההיכרות שלי עם כמה משפחות (חמי וחמותי למשל)

שיש המון סיעתא דשמיא

ויש לכולם תקופות יותר לחוצות ותקופות פחות לחוצות

ומוסדות החינוך החרדים לא עולים הרבה?

או שיש הנחות משמעותיות לרוב האוכלוסיה?

באמת מתעניינת. לא בקטע מתריס בכלל.

(אני גדלתי עם לא מעט אחים, משפחה דתית לאומית, שני ההורים שלי עבדו אבל. ההוצאות על המסגרות העל יסודיות היו גבוהות מאוד. ותכפילי בטפו חמסה ילדים… כלומר, היסודי לדעתי עלה סכום סביר לחלוטין, מעט אלפים בשנה לילד. אבל היה שלב שהם הוציאו רק על חינוך הרבה אלפים בחודש.

להם זה התאפשר כי שניהם עבדו, ובמשכורות בהחלט מעל המממוצע. אבל אפילו להם זה לא היה כל כך קל).

וזוגות חרדים מבוגרים, כלומר מעל גיל פנסיה, מצליחים להסתדר? כי אם חסכו לפנסיה רק את ההפרשות שחייבים בחוק, נראה לי קשה מאוד…

אין לי תשובות לכל השאלה שלך

אני לא מכירה מספיק מקרוב

עולה הרבה פחות מפרטי דת"ל.

לישיבות קטנות יש מתן

לישיבה תיכונית יש עלית הנוער,

בית יעקב וחיידרים ש"ל נמוך מממ"ד. 

לשניהם יש סבסוד. 

והמקצוע בסמינר עולה המון

ואין מלגות....

מה זה מתן?

בית יעקב זה משרד החינוך זה באמת כמו כל יסודי

וגם חיידרים לא נראלי יקר לא יודעת מקרוב

אבל בפועל יש עוני מאד גדול בציבור החרדי

לקבל אוכל לחג זה נפוץ מאד

מכירות במחירי צדקה זה כבר סטנדרט

זה לא מחזיק בגלל מה שכתבת

אלא בגלל צדקה וערבות הדדית 

לא אמרתי שלא

היום גם בדת"ל יש מלא. יש המון ישובים עם נקודות של משנת יוסף.

זה לאו דווקא נזקקות הדברים האלה, או תרומות.

זה פשוט יותר בזול.

כמובן שיש גם תרומות וחלוקות בחינם.

לא מכירה מקרוב כי אצלנו לא קיים, אבל יודעת שנפוץ מאד בציבור החרדי. 

לא מדברת על מכירות מוזלות (אם כי מכירה מוזלת של אוכל זו מראה על עוני גדול

שמשפחה לא יכולה להרשות לעצמה ללכת לסופר ולקנות אוכל

אלא רק במכירה מוזלת)

אני מדברת על תרומות/ צדקות

לחיות על צדקה זה בעיה

להתמך

לא לקחת אחריות אישית

והחיים נראים בהתאם

בין מי שנתמך למי שקונה בזול

לא רואה שום חסרון בלקנות בזול

לא בטוח שזה בא ממקום שלא יכולים להרשות לעצמם

אלא עניין של התנהלות של חיסכון איפה שאפשר

מסכימה איתך שלחיות על צדקה זה לא תקין

בטח שלא קבוע ולא להסתמך על זה

מהמכירות הזולות בציבור החרדי מסובסדות

מסובסדות =צדקה

על חלוקות חינם

צדקה של מזון

משנת יוסף למשל, זה לא מסובסד

ואפילו ללכת לקניות מרוכזות באושר עד ולא למכולת השכונתית

זה לקנות בזול

עמי אני יושבת

לפני חגים זה מאד בולט

כל השכונה שלי (החרדית)

מלאה במכירות/ חלוקות של צדקה

לא משנת יוסף

לא אושר עד

צדקה

אני מכירה את זה

לא מקרוב כי ההורים שלי לא היו לוקחים

לא אמרתי שלא קיים

קיים ונפוץ

רק אמרתי שאני בעד לקנות בזול 

בגלל הסוגריים שלך פה אני - נשואים טריים 

אם קונים כדי להתייעל בסדר

אם קונים כי אין כסף לקנות אוכל בסופר זו בעיה 

לא מתכוונת לדברים שהם צדקה,

אלא לדברים שזה לנצל את הכוח הצרכני, או להוציא בצורה מחושבת יותר.

גם בציבור הכללי העובד יש כל כך הרבה משפחות שחיות במינוס, או בלי חסכונות כמעט בכלל (לפנסיה, לתקלה הבאה ברכב, וכו).

והרבה מהם זה בגלל התנהלות כלכלית לא משהו.

מה זה לנצל את הכוח הצרכני?

רכישות מרוכזות, כמו למשל שעושים לספרי לימוד בבתי ספר (את באה וקונה 100-200 ספרים ישירות מההוצאה לאור, אז זה יוצא פחות יקר לכל הורה, ולפעמים אפילו יותר כסף להוצאה לאור- שבדרכ מוכרת לחנויות הספרים)

זו לא צדקה, זה על אותו העיקרון של לקנות בסיטונאות.

באמת אפשר לעשות את זה על הרבה דברים (בעיקר בקשר לדברים שהביקוש מרוכז בזמן אחד- תחילת/סוף לימודים, חגים וכו)

אגב זה כן קיים גם בקהילות שהן ממעמד בינוני-גבוה, אבל בדברים מפונפנים יותר. למשל מכירה מרוכזת של ירקות ופירות אורגניים ישירות מהחקלאי. כזה…

לעשות תחשיבים על ההוצאות למשל.

מי שיש לו מספיק כסף ולא צריך לחשוב על הוצאות שוטפות- נהדר.

אבל יש המון אנשים שבלחץ כלכלי בעיקר בגלל התנהלות (וזה מחריף ככל שהמשכורת גבוהה יותר אגב).

באמת המון ישראלים חיים מעל לפופיק, וזה סתם חבל. 

שאמרה שכיוון שחמותה מממנת אותם היא חייבת לקרוא לבת שתיוולד לה על שמה.

לפי דבריה לא מדובר בדבר חריג במגזר.

אבל אני לא יודעת האם היא מייצגת

הורים חרדיים עם הרבה ילדים, שחיתנו ילדים, האבא, כמקובל, לא עובד, וההורים נמצאים בעצמם עמוק בחובות בגלל החתונות ובריתות ושמחות במשפחה הברוכה. 

הסבא והסבתא אפילו נאלצים לתמוך 

אבל לא הייתי מגדירה את זה כבסדר

עוני גדול מאד

מצוקה קיומית

גם אלה שאינם עניים מרודים נמצאים קרוב לשם

גם אם מצליחים בהמשך להכניס יותר

רוב המשפחות כבר עם מלא ילדים

וההכנסה בקושי מספיקה לבסיס

יצאה לי כותרת קיצונית אולי. אני כנראה בצד ה"פתוח" של הפורום (מעידה על עצמי)

את רואה אותו, ככה, כמו שהוא. האם את מוכנה ורוצה לחיות איתו את חייך? האם את מוכנה ורוצה לעבוד על הזוגיות שלכם גם כשהוא יעלה לך על העצבים? האם את מוכנה ורוצה שהוא יהיה לצידך במסלול חייך? ושאת תהיי לצידו במסלול חייו? האם אתם, שניכם, מודעים לזה שעוד 5 שנים (וגם פחות, וגם יותר…) סביר ששניכם תהיו שונים מאיפה ששניכם היום (כל אחד לחוד, וגם ביחד כזוג), אבל עדיין תרצו להיות יחד?

זה נשמע אולי חוזה? לא יודעת איך זה נשמע מבחוץ. אני יכולה להגיד עליי, שהוא הרגיש לי בית. (קשר יותר ארוך מ2-3 פגישות…)

כאילו. בית. משהו בי נרגע לצידו. וגם קצת יותר אהבתי את מי שאני כשאני לידו.

(וגם אותו אני אוהבת ואהבתי, כן?)

1. הרבה תפילה להשם שיכוון את הדבר הכי מדוייק

2. התאמה למה שאת מחפשת בחיים- תכונות, שאיפות, מקום/שלב בחיים והשקפה

3 משיכה ומציאת חן. פרפרים, רצון לשהייה ממושכת יחד, געגוע. לא חייב נצנצים זיקוקים ובלאגן, אבל שיהיה משהו.

אולי נכון גם לציין שלא ממש יש כללים.

מצד שני זו החלטה חשובה לכל החיים

צריך פה איזון נכון של שכל ורגש והרבה אמונה ותפילה.

בע"ה בחירות טובות ומשמחות והרבה סיעתא דשמיא!

אני לא חושבת שחייב משיכה ורומנטיקה ופרפרים

כן רצון לקרבה

לחשוב עליו כשאת לא איתו

מנסה לענות באופן עקרוני, וכמובן שחשוב לזכור שכל מקרה, כל זוג, כל אישה, כל איש - הם עולם ומלואו ואינדיבידואלים ולכן חשובה הרגשת הדיוק, הבהירות והשלמות עבור כל אחד בפני עצמו.

בבואנו לעשות החלטה כה חשובה של האם להתחתן איתו/ה, חשוב מאוד לבחון מהם הצרכים העיקריים שלנו.

לא סתם אומרים שהדבר החשוב ביותר בראש ובראשונה הינו הלב הטוב.

האישיות הטובה. שהאדם כאדם טוב.

ישנם כמובן גם ערכים נוספים ותכונות נוספות שיכולות לעלות לנו כחשובות עבורנו, כגון: ראיית האחר, עזרה לזולת, יכולת הכלה, אינטלגינציה רגשית, מה שנקרא "חוכמת הלב", נאמנות, בלעדיות, כנות, תקשורת טובה, הבנה עמוקה וכו'

אז אם לסכם ולנסות לראות מה בעצם הכיוון אליו נשאף במציאת החצי השני שלנו,

אני חושבת שצריך להקשיב גם ללב וגם לשכל וגם לגוף.

למצוא אדם עם לב טוב ומידות טובות.

שנעים לנו בחברתו/ה

בהמשך ולאט לאט בהתקדמות הקשר למצוא גם את התקשורת הטובה,

את ההתאמה בערכים, במה חשוב בחיים, בתפיסות כלליות על העולם בכלל ועל חיינו שנבנה בפרט (עם ידיעה שגם פערים שם יכולים להיות פתירים, מאוד אינדיבידואלי ותלוי הסתכלות על התמונה השלמה),

שאני יכול/ה להיות אני לידו/ה, 

שאני אפילו רוצה להיות הגירסא היותר טובה שלי לידו/ה,

שיש נשיאת חן ומשיכה הדדית,

שאנו יודעים גם איך לריב וגם איך להשלים (לגמרי נבנה ונקנה בעמל ובלימוד. זה לא בא סתם כך. כלומר אם נמצא אדם טוב כנ"ל אפשר לפתח את זה עוד ועוד ב"ה).

מה שגם חשוב לזכור שכל הנ"ל לא יכול להתגלות ישר. כלומר כדי להכיר אדם, עולם ומלואו צריך להכיר אותו

כמו שמי שמכיר אותנו, ידרש לו זמן לפגוש את כל החלקים העמוקים שבנו, את כל המקומות בנו, את המורכבות, את היופי, את החוזקות, את החולשות וכן הלאה.

לכן צריך גם לדעת בכל שלב של קשר מה מתאים שם ומאוד יכול להיות שאותה היכרות ברגע נתון היא מותאמת שלב. ובהמשך ההיכרות הולכת ומעמיקה.

אני בדעה שצריך לקחת את כל הזמן שאנו מרגישים שאנו צריכים להיכרות.

בין אם זה חודש ובין אם זה שנה.

כל אדם הוא עולם ומלואו

וזה מאוד מאוד אינדיבידואלי.

אבל הרגשת הלב הזו, שהגעתי לבית,

שזה זה,

שאני נמצא/ית במקום הנכון,

אותה שלמות בבחירה, בהחלטה, 

בהחלט חשובים כאשר מגיעים לנישואים עצמם.

אז כל אחד וכל אחת שיקחו בצורה המותאמת והמדויקת ביותר עבורם את כל הזמן שהם זקוקים לו כדי להגיע באמת לשלמות בבחירה.

הידיעה שבחרתי בלב שמח ובשלמות באיש שלי/באשתי מאוד חשובה.

וכמובן שלא נוכל לדעת זאת בהתחלה, אבל לשם כך בדיוק יש את ההיכרות. לפגוש את הנשמה שמולי ולהתחיל להכיר אותה עוד ועוד.

לפעמים זה אפילו רק ב"אנרגיות" או ב"אינטואיציה" או ב"תחושת הלב" בהתחלה, שיש כיוון, בלי לתת לזה הגדרות או כללים או אפילו מילים. וזה בסדר גמור.

לאט לאט בונים משהו טוב.

חשוב גם לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא *העבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. 

לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, 

גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, 

גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - 

הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

זו באמת תורה שלמה וקשה לשים הכל על הכתב.

מצרפת כאן הודעה ארוכה שכתבתי בעבר שיש בה הרחבה גם בנושא זה:

✨ איגרת לכל הרווקים והרווקות היקרים והיקרות ✨ - לקראת נישואין וזוגיות

שתהיה המון ברכה והצלחה, בהירות שלמה ונחת עצומה בלב ב"ה 🌹🙏

כמובן שאפשר להמשיך להגיב.

בעז"ה מקווה שיהיה בשורות טובות בקרוב(:

קודם כל עם כל הקושי אפשר להתחיל בלגור אצל ההורים

ולאט לאט להתארגן

אבל זה ממש לא פשוט

בשורות טובות

יכולה להתחבר לחלק מהדברים,
לא להכל, אבל לחלקים גדולים.
לפני שאני כותבת, ויש לי המון מה לומר..
את נותנת צ'אנס לשינוי ותיקון,
או שאת לא מוכנה לשמוע על הכיוון הזה בשום פנים ואופן,
ורק מחפשת כלים\כח איך ללכת?

כל עוד אין אלימות, מציעה לעשות את הצעדים הבאים בשום שכל..

מתוך חשיבה אמיתית מה נכון לעשות ואיך..

במיוחד כשיש ילדים ברקע, מה שהופך את הפרידה אם תהיה למורכבות יותר..

גירושין זה לא דבר פשוט. כמו ששמת לב,, זה כמו לחתוך את החיים לחצי, חצי בית,, חצי נוכחות עם הילדים ועוד..

ולכן אני ממליצה לחשוב על הצעדים הבאים ברוגע ובמתינות..

אשמח לייעץ לך באופן פרטי

אבל יכולה להיות לך עבודה רגשית שלמה. בסופה אולי יהיה לך קל להתגרש ואולי תסכימי לקבל אותו כמות שהוא בלי לנסות לשנות אותו כדי שיתאים יותר למה שאת חולמת עכשיו (או העזת להתחיל לחלום) בחיים שלך.

קודם כל מה שאמרת על עצמך על ריצוי ופחד.  לפני שאת רצה לשנות את העולם תנסי קודם כל להיות יותר את בתוך המקום הקיים (ובעבודה). לא לריב איתו ולא "לא יכולה לשמוע". פשוט להיות יותר את.

ספויילר: כשאת תהיי יותר מדוייקת לעצמך כל הסביבה תהיה יותר מדוייקת לך. סביר להניח שהוא יהיה הראשון.

חשוב מאד לנסות נשום רגע, "למפות" את הבעיות ולהבין איפה את נמצאת בנישואים האלה ואיפה האופציה לפירוק החבילה כרגע מול זה.

דבר ראשון, אנשים פשוט לא מאמינים שיד סיפורים כאלה. אז כן, זה קיים, וזה כואב נורא.

אז המון בהצלחה!!

דבר שני, הכתיבה שלך משדרת בהלה ולחץ. אז הייתי ממליץ לך לשבת במתינות, לשקלל את הנתונים, לבודד את הטוב והרע ולהבין בדיוק איפה הבעיה ואיך צריך להסתכל עליה.

לא משנה מה תהיה המסקנה שלך, כשתבואי בעיניים פקוחות ובידיעה ברורה, הכל יהיה לך קל יותר וגם לא יגיע מצב של חרטה וכדו (כי טעות אחת את כבר עשית כנראה..).

דבר שלישי ומאיד חשוב, סבתי ע"ה הייתה אומרת: "כמו שהצעת את המיטה  ככה תשני בלילה". במקרה של שיחת יחסינו לאן, והחלטה מכל סוג, אנא ונא - תתעשו הכל בכבוד ובהבנה הדדית. זה משנה את כל העתיד שלכם ומותיר לך הזדמנות לדף חדש ומהמם בחיים שלך!

ושוב, בהצלחה

מה עם ההורים שלך?

בני משפחה אחרים?

כדאי מאד לקבל ליווי והכוונה ברמה הרגשית וברמה המעשית❤️

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

תלוי בגורמים רבים

למשל

מי ומה אתם , מה הסביבה, בבית ובחברה, מי הילד, מניין הגיע ונובע הקשר,

אבל מעשית, הוא כבר לא ילד. הוא מחליט על עצמו ובוחר את הבחירות שלו, על ההשלכות שיהיו להן. כנראה שאם הבחור בחר בקשר כזה - אין מה להטיף לו על הבחינה העקרונית, אלא לראות איך משמרים קשר קשוב וקרוב.

כן, במידה שיש לכם שיח פתוח איתו (אם אין, כבר מאוחר מידי) - חשוב לנהל שיח על גבולות. שמעתי מד"ר אלישע אזר (מטפל בכיר בתחומי טרוואמה, משפחה מיניות ועוד, מנהל מרכז מפגש בשילה) שהרבה פעמים בני נוער דתיים חוצים גבולות חמורים ואפילו מסוכנים מאוד מהר, כי ברגע שחצו את הגבול של לדבר עם בנים/בנות, או את הגבול של נגיעה - לא מודעים להמשך המדרג. כשמגיעים לכל מיני סיטואציות, שנער חילוני הודרך להתנהל בהן, נסחפים גם בלי מודעות לסכנות או לחוסר רצון לעבור גבולות חמורים יותר.

ובעולם שלנו לא מאוזן.

רצון לקשר זוגי והורמונים מתחילים הרבה לפני ש"נכון" לקיים אותו, בד"כ.

אם הוא בכיוון של להתחתן מוקדם, זה לאן דווקא רע.

אין כללים, רק דבר אחד חשוב.

אהבה.

לא להתנות איתו כלום, אלו החיים לו, גם אם הוא מתנהל בצורה שלא תואמת את איך שהיית רוצה או מצפה. כשיש קשר אוהב ןמכיל, יש תוואי שיכול להגיע ולהשפיע על הלב.

כשיש ביקורת, זה מפתח מגננה, רצון להסתיר ולעשות דווקא. וזה, אתה בטוח לא רוצה....

לכבוד האישה החשובה והניצבת על משמר המתיקות, תחיה.

קיבלתי מכתבך ודמעותיי (הקפואות) זלגו על הדף. כבר אמרו חכמינו: "על טעם ועל ריח אין להתווכח", אך כאן מדובר בשינוי סדרי בראשית ובערבוב מין בשאינו מינו.

לעצם העניין, הנה הכרעת ההלכה:

דין "כל דפריש": יש לדעת כי גלידת בייגלה מלוח היא בבחינת "חדש אסור מן התורה". אבותינו במדבר אכלו מן שהיה טעמו כצפיחית בדבש, ולא כצפיחית בבייגלה עם נגיעות מלח אטלנטי.

מי שמשנה מן המטבע שטבעו חכמים בשוקולד-וניל, עליו הראיה.

שלום בית קודם לכל: שנינו במדרש שגדול השלום, שאפילו השם המפורש נמחה על המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. ואם במים עסקינן, קל וחומר בגלידה שנמסה. לכן, על בעלך לדעת ש"ביתו של אדם הוא מבצרו", אך המקפיא שלו הוא רכוש משותף.

דין התערובות: אסור לערבב בייגלה בשוקולד בלגי, משום "בל תשחית" את הטעם הטוב. עם זאת, אם נפל פירור בייגלה לתוך הווניל-עוגיות שלך – הוא בטל בשישים, ובלבד שלא יתכוון לבטלו לכתחילה.

הפתרון הפרקטי:  יש לקבוע "עירובי תחומין" במקפיא: צד ימין למתוקים וצד שמאל למלוחים, בבחינת "אם השמאל אימינה ואם הימין אשמאילה".

מומלץ לרכוש שתי כפיות בצבעים שונים כדי למנוע "בליעות" של מליחות במתיקות (חשש "טעם לפגם").

לסיכום: על הבעל לעשות תשובה (ורצוי שתהיה בטעם ריבת חלב). אם הוא מתעקש על הקרמל המלוח, עליו לאוכלו בחדר סגור, בבחינת "מים מלוחים ימתקו".

מקורות:

תלמוד בבלי, מסכת קינוחין, דף ע"ב ע"א:

"תנו רבנן: האוכל גלידה - מתוקה היא לו, מלוחה היא לו. מאי מלוחה? אמר רב פפא: בייגלה ושוקולד לבן. אמר ליה אביי: והא תנן 'דבש למתוקים ומלח לבשר'? אמר ליה: הכא במאי עסקינן? בקרמל מלוח, דאית ביה תרתי לטיבותא - ריחא דמתיקתא וטעמא דמליחתא. ופליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש: חד אמר 'שלום בית מעכב' וחד אמר 'המקפיא מעכב'."

רש"י על אתר:

בייגלה ושוקולד לבן: ערבוב מוזר שחידשו בני מערבא בשנים האחרונות, ואין דעת הבריות נוחה הימנו.

ריחא דמתיקתא: ריח של מתוק, שמטעה את האדם לחשוב שקינוח הוא, ולבסוף מוצא בו מלח ובוכה.

המקפיא מעכב: שאין המקפיא סובל שני מינים בסל אחד, וסופו שקופסת הווניל מקבלת טעם לוואי של בייגלה, וזהו "טעם לפגם" גמור.

תוספות:

ויש מקשים: מדוע לא אמרו "כל המלוח הרי הוא כמתוק"? ויש לומר דהני מילי בבשר ודגים, אבל בגלידה – מלח בתוך סוכר הוי "שינוי מנהג" וצריך עיון גדול.

הייתי ממליץ לך (לנקד בשווא או בפתח?) @אמא אסתי היקרה ובעלה המהולל, ללכת ליועץ זוגי, תלמיד חכם מופלג (ומומחה אמיתי לאובססיות) ולהיוועץ בו...

מה שמפתיע שפותחת השרשור היתה בקיאה בכל כך הרבה מושגים הלכתיים שהיה מתבקש מאליו תשדע לבד את התשובה, מה היא צריכה רבנים ומדריכות?

אני לא בטוח אם המלל, לאחר עריכה, לא ראיתי את המקור, עובר את גבול הטעם הטוב הנהוג בפורום זה

גם קשקושי פורים ניתן להעביר בצורות שונות

אגב, פעם היו משנים את שמות הפורומים , .. 

פנייה שנעשית בתור פורים שפיל, יש לה גבולות גזרה משל עצמה

פנייה שנעשית ברצינות,  מומלץ לרשום באופן שיבינו שזו שאלה אמיתית

אמנם אני לא אחרי לידה אבל מזדהה עם הקושי של הטהרה, ממש..

אני חושבת שכדאי להפריד שניה.

עזבי את המחשבות על עוד ילדים.

בפרספקטיבה של זמן, שבוע לפה או לשם זה משהו שאפשר להתמודד איתו בד"כ (אלא אם כן זה ימים של מילואים ואז באמת בעייתי). זה באמת ממש עוד קצת. סיוט אבל בסוף עובר.

אל תחשבי רחוק. תחשבי איך את עוברת את היום הנוכחי.

תפנקי ותפרגני לעצמך יותר

יש משהו הוא יכול לעשות שיעזור, יועיל? שתפי אותו.

מתפללת איתך שייגמר בקרוב 💓

בבקשה תשאלו את הרב זכריה בן שלמה. מומחה גדול ופוסק שנים בהלכותת טהרה.

במקרה של ראייה ביום השביעי ממש ממש כדאי לפנות לבודקת טהרה!

בטח שאחרי לידה.

יש ממש סיכוי לרגישות במקום שגורמת לפצעים עם כל הבדיקות. (לכן, אחרי לידה מומלץ להוריד את מספר הבדיקות).

מקוה שתיטהרי בקרוב ממש.

חיבוק גדול 

זה באמת קשוח ממש

שולחת לך כוחות...

לגבי עוד ילדים אל תחשבי על זה כרגע את אחרי לידה תעשי מה שטוב ומרים לך תמצב רוח

אני שואלת כי זאת יכולה להיות הסיבה שהדימום עדיין מתרחש

או אמצעי מניעה הורמונליים ..

אולי יש עוד סיבות שאני לא מכירה

חשוב להתייעץ ולראות רופאת נשים אם עדיין ממשיך.

בהצלחה רבה 

קטונתי מלתת עצות ובכל זאת כוונתי רק להועיל

יש את הרב זכריה בן שלמה שיש לו הרבה ידע הלכתי ורפואי...

ניסית ללכת לבודקת?

גם לי זה קרה, הלכתי לבודקת והיא הצליחה לטהר.

למה זה קורה. יכול להיות שיש נשים שזה לוקח יותר זמן, אבל כדאי לבדוק שהכל בסדר. (זכור לי שמתישהו זה קרה לי אחרי הפלה והרופא כן מצא איזה משהו ונתן לי כדור כלשהו, זה היה כלכך מזמן שלא זוכרת מה זה היה.)

וגם אני יודעת שיש מצבים שאומרים להמעיט בבדיקות כדי להיטהר.

ובנוסף אחרי לידה, כמה שרוצים כבר חיבוק, הגוף צריך את הזמן שלו להחלים. אצל כל אחת זה זמן אחר ואולי פשוט עוד לא הגיע הזמן והגוף דורש לקחת את המנוחה שלו.  (חוץ מההחלמה המקומית, חוסר מנוחה מספיקה וחוסר בשתיה או מזון בריא, יכול לגרום לדימום.)

חוץ מזה שיש כאלו שאמצעי מניעה הורמונלים מפסיקים להן את הדימום.

מזל טוב והרבה בהצלחה