מאז נישואי כף ידי מצאה לה מקום קבוע על הבטן. דואגת, עוטפת, חשה את העובר הקטן שמתפתח לו בפנים.
היד מלטפת בעדינות, בתנועות קצובות. בעיני רוחי אני רואה אותו, מתרוצץ בגן המשחקים מאושר, מתגלש במגלשה הגדולה, כשהוא נופל הוא רץ אלי ודמעות בעיניו, ואני מוחה אותן, מחבקת חזק, לוחשת מילות עידוד ונחמה על הפצע הכואב שקיבל. כל כך מתוק הוא ילדי, ואני כל כך שמחה בו.
היד על הבטן. שומרת, מגינה. לוחשת, שרק לא יהיה לך קר, אתה לא לבד! אמא פה, איתך, בקור ובחום, בלילה וביום, כשרגוע וגם כשרוצים רק לבעוט. אני כאן בשבילך יקירי, תינוק שלי.
אז היד על הבטן, אך הבטן ריקה. דלתה סגורה. שומר ניצב בפתח, אין יוצא ואין בא. ואין תינוק, ואין ילד, רק חלומות שבורים ודמעה אחת שחומקת.
אבל אני בבית, ובעלי תכף יגיע, ויחד נרקום לנו חיים.
