ביטחון מגיעה מהאמונה שלנו במטרה. יש דברים שהם חד משמעיים ויש דברים שהם דינמיים ולא צריך לעשות סלט.
בנוגע להתנהלות היומיומית, אם ההסתכלות היא על ההתנהגות, אז יש מלא מלא דברים מתסכלים.
אם ההסתכלות היא עמוקה יותר, אז כל המלא דברים הם נגזרות של אותו דבר.
למשל כמות עוגיות היא נגזרת של המתח של בין דאגה לטווח ארוך (בריאות) לבין סיפוק מיידי.
אם הולכים לקצוות- אף פעם לא עוגיה, או עשר עוגיות ביום,
ההחלטה יותר ברורה לך? אם כן את במצב טוב.
כי באמת מצד הבריאות אין הרבה הבדל בין עוגיה אחת או שתיים. וגם מצד יכולת הסיפוקים.
סביר להניח שיש סיטואציות שיותר נכון להדק את יכולת דחיית הסיפוקים, ויהיו סיטואציות שיותר נכון לשחרר.
אין אמת אחת ואין בלתה.
הצד היותר מסוכן של השאלה שלך, זה הניתוק מהקול הפנימי שלך וקריאת המציאות.
כשהמחיר של זה- תקשורת וביטחון של הילד.
אם את לומדת גישת שפר או גישות דומות לה, ממש חשוב לאזן את המסר עם גישות ששמות דגש על הקשר עם הילד כמו תקשורת מקרבת.
כלומר אם מתוך הקשבה עמוקה למציאות- לעצמך ולילד הגעת למסקנה שתהליך מסויים חייב לקרות, אז החיזוק של האמונה בילד והבשר חלב וכו' בהחלט יכול לעזור.
אבל אם הרצון לתהליך מסויים לא נובע ממקום עמוק של התבוננות אסור לאבד את הבלמים.
אנחנו בני אדם וחייבים כל הזמן לבדוק את עצמנו אם אנחנו פועלים נכון.
לצורך הדוגמה, תשאלי את עצמך מה יקרה אם תוותרי לילד על מקלחת?
אם יש לו פצעים מזוהמים שחייבים לרחוץ אחרת יהיה לו נכות רפואית, את תדעי מתוך עצמך איך לגרום לו להתקלח כל יום.
אותו דבר אם היה לו אלרגיה לעוגיה- לא משנה מה המחיר של ההתעקשות, לא היית נותנת לו את העוגיה.
אבל אם אין לו אלרגיה, זה שווה את המחיר? לא בטוח.
מבחינתי עוגיות ומקלחת הם לא מטרות, לעומת קשר שרואה את הילד והצרכים שלו, והביטחון של הילד שרואים ומבינים אותו שווה לי פי אלף,
גם אם זה אומר שלפעמים יקבל שתי עוגיות או שיום אחד לא יתקלח.
לפני חודש בערך הייתה לי דילמה- הבת שלי הייתה צריכה חולצה מבויימת להופעה מיוחדת, ובמקרה לא היה לנו.
נסעתי איתה לקניון לחפש אולי במקרה יהיה שם למרות שזו לא העונה המתאימה.
חרשנו את הקניון ולא מצאנו למעט שתי חולצות-
אחת עלתה 50 שח עם כיתוב קטן (בצבע של החולצה!)
והשניה עלתה 100 שח.
הילדה מאוד לא רצתה להתפשר על החולצה של ה50.
עכשיו בשביל הרקע מדובר בילדה בת 8 מאוד רגישה (תחושתית ורגשית)
שעמדה לפני הופעה שחשובה לה מאוד.
שכבר שבוע סוחבת את החוסר וודאות של התלבושת להופעה, זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלי לקנות כי למחרת היו לי סידורים אחרים ואח"כ ההופעה.
והתלבטתי מה לעשות.
עברה לי מחשבה בראש, שאם היה לנו קשה כלכלית כנראה שלא הייתה לי דילמה.
אז אולי אני צריכה לומר לה בביטחון שזה או החולצה שיש לה בבית (הצעתי לה לגזור את השרוולים כדי שיהיה מתאים להופעה)
או לקנות את החולצה של ה50 (שזו כבר התפשרות)
כי החולצה של ה100 מחוץ לתחום.
היא בוודאי הייתה מצטערת, ואני הייתי יכולה להציע רק אמפטיה.
אבל אז כשדמיינתי את עצמי "מנחמת" אותה, מחבקת, הבנתי שיש בזה מן הצביעות.
כי באמת שאין לי בעיה כלכלית לשלם עבור החולצה של ה100, אז למה לעשות כאילו שכן יש בעיה?
כשההגבלה היא אמיתית, גם האמפטיה וההכלה, והחוסן שנבנה לילדה מהתחושה שאני איתה- הכל אמיתי.
אבל אם שניה אחרי שסירבתי לקנות חולצה יקרה קניתי קשקוש אחר באותו המחיר, אז זו לא הובלה הורית, זו צביעות.
וילדים מרגישים את זה מאוד. וזה גורם לריחוק.
אפשר לא לקנות חולמה יקרה גם אם אין בעיה כלכלית, אבל זה צריך חשבת על מניע טהור ואמיתי ולא כי בשיעור למדנו שאם אומרים בביטחון אז הילד מקבל את זה כסוף פסוק ואני רוצה שילמד שאמא קובעת פה מה קונים ומה לא.
כמו שאם תנסי להגיד לילד שאסור לאכול מאכל פרווה בצלחת בשרית, רק כי לא בא לך לשטוף את הצלחת הזו, בסוף התרמית תתגלה והאמון של הילד בך ייסדק,
ככה לא צריך להגיד באותו ביטחון עוגיה אחת ולא שתיים, כי אולי בסיטואציה הזו כן נכון לתת שתיים?
יש מספיק קשיים אמיתיים בחיים שהילדים נדרשים לפתח חוסן ויכולת התמודדות, לא צריך להוסיף על זה עוד כשזה לא אמיתי.
אז איך נדע מה אמיתי ומה לא? נדרשת הקשבה והתבוננות פנימית ולא קיצורי דרך של היקש ממקרה למקרה כשזה לא אותו מקרה.
כשיש חיבור עם הילד, חיבור לעצמנו, חיבור למטרות שלנו בחיים, ההתמודדויות היומיומיות פוחתות באופן דרמטי.
בקיצור, תמשיכי להיות קשובה לאמת הפנימית שלך, את נשמעת מחוברת ומונחת במקום הנכון, שלא יבלבלו אותך עם עצות לא רלוונטיות.
מה שעקרוני לך, את יודעת להיות בביטחון מול זה.
מה שלא עקרוני, תהיי בהקשבה.
תזכרי שזה לא את מול הילד, את רוצה בטובת הילד ולכן את בודקת כל הזמן מה נכון לכם.
תשאלי את עצמך האם המטרה שלך להפוך את הילד לחייל ממושמע או למבוגר שקשוב לעצמו וסולל את דרכו בעולם מתוך חיבור אמיתי לכוחות החיים שלו?