הוא בן אדם טוב, אכפתי מסור וכל זה. הוא הכי בסדר בעולם, אבל זאת אולי הבעיה - הוא ככ בסדר, ככ מתאמץ להיות כמו שצריך אף פעם לא לטעות, תמיד להיות בסדר בהכל, ואז כשמתנהגים אליו לא בסדר אז זה ממש קשה לו.
עברנו תקופה לא פשוטה בצד של העבודה שלו, התנהגו אליו בצורה ממש לא נעימה והיו שם כל מיני עניינים לא טובים. ב"ה הוא כבר לא שם יותר אבל זה עדיין משפיע עליו. כבר לא בדיכאון כמו שהיה אבל מדי פעם צצים דברים שקשורים והוא פשוט מוצף מוצף בזה.
מכירות את האנשים השליליים שהופכים למגנט של שליליות? אני קצת מרגישה שהוא כזה. מתקשה לשחרר את מה שקרה, מתקשה לנשום ולקבל את זה שהוא במקום יותר טוב עכשיו, כל הזמן עסוק במה שהיה ועייף וזועף.
הוא הלך לטיפול סביב זה אבל המטפלת היתה פשוט לא טובה, לא היה חיבור וזה נגמר די מהר. אין לו כרגע משאבי זמן ונפש לעוד טיפול ועוד נסיון חדש.
מרגישה שזה ממש משפיע גם על הילדים, הם גם נהיים נרגנים וזועפים על שטויות, באמת שטויות ("הוא *כמעט* פגע בי" סבבה אבל נשמה זה כמעט! כמעט שווה מעט! תתקדם! ... וגם בעלי כזה, ילד ירוץ אליו לחבק אותו ויפגע בו בטעות הוא יבוא אליי "הוא דרך עליי וכמעט מחץ לי את האצבע" סתם דוגמא שהמצאתי כמובן אבל זה דברים בסגנון. ואני אומרת - אתה בן 30, הוא בן 5, הכל בסדר, אז הוא כמעט דרך עליך. זה לא נעים. אז מה????????)
נמאס לי לחיות באוירה הזאת שהכל נרגן וזעוף ועצבני. ואין עם מי לדבר כי הוא באמת חווה יחס מאד מגעיל אובייקטיבית אז אם אני אומרת משהו אני לא מבינה אותו ולא בצד שלו. אבל אני לא מבינה אנחנו חייבים להתבוסס בבוץ הזה לנצח? מה שהם פגעו בו והרסו לו כבר קרה, אז למה אי אפשר לנסות לצאת משם?
בא לי אוירה אחרת בבית. קשה לי שזה רק עליי וגם לא יודעת איך לעשות את זה
שרשור- נחשי מי הרבנית!