אני בתסבוכת קטנה שמרגישה גדולה עליי.
כרגיל אני והתחושת מחויבות, אי נעימות, תקראו לזה איך שתרצו.
אבל (!!) מהבתים שאני ובעלי מגיעים- דווקא, כן חשוב לי להתאמץ בדברים האלה.
להלן המקרה:
כידוע אני ובעלי לא מרבים ביציאות זוגיות בחוץ, הן מבחינה כלכלית והן מבחינת זמנים וילדים וכו'. מעדיפים כבר זמן זוגי בבית..
השבוע, יצא שיש 2 אירועים-אתמול היה אירוע מהצד שלו, חתונה לבת דודה. והיום יש בת מצווה לבת דודה שלי, היא ילדה יתומה מאמא שנפטרה בפתאומיות ביום בהיר, דוד שלי מגדל 3 ילדים לבד.
לאתמול, לחתונה של בת דודה שלו, דאגתי לבייביסיטר שמתאימה לקטנה שלי, כי היא קצת דרמטית והיסטרית אם זו מישהי שהיא לא מכירה או לא מתחברת.. למרות שהיה קשה לצאת מהבית מבחינת הילדים, קשה לי מאוד לשחרר וגם הקטנה שלי מאוד קשורה אליי, היא מתעוררת המון ומחפשת אותי.. במיוחד מאז ההיריון. למרות הכל, עשינו את זה. היה כיף, נהנינו.
לבת מצווה של היום- סגרנו את אחות של בעלי כבר מלפני שבועיים. אמרה שתגיע אבל תצטרך לישון אצלנו. בכיף. אממה?! שפתאום בתחילת השבוע היא מודיעה שהיא לא תוכל להגיע כי אמא שלה (חמותי) לא מרשה לה לעשות בייביסיטרים לאחים שלה כי היא מגיעה מאוחר והיא צריכה לחכות לה. (רק לציין, שהיא כבר בת 21, חוזרת מבילויים מאוחר על ימין ועל שמאל, פתאום כשמדובר בלעזור לאחים שלה- לא. ) היא אמרה שנחפש תירוץ כלשהו/שקר כלשהו שיאפשר לה הסכמה מאמא שלה לישון אצלנו- לא מצאנו. בקיצור, הבריזה לנו, בעל כורחה.
מה שקורה זה שהבת מצווה בירושלים, אנחנו מהמרכז. ללא רכב.
בנוסף, בשבת הקרובה זו שבת אזכרה לסבתא שלי, גם כן בירושלים. ולי אישית, כן חשוב להיות נוכחת ולכבד את אמא שלי (זו אמא של אמא שהיינו מאוד קרובות).
אז מה שמתבקש זה שאם אין בייביסיטר אז לקחת את הילדים איתנו ולהישאר לישון שם.. אבל הבעיה שיש תחפושות לבן שלי ביום שישי בבוקר ואין סיכוי שמוותרים על זה. אז חייבים לחזור.
יוצא שאחנו ניסע בחמישי, נחזור בלילה כשהילדים ישנים, עייפים, באוטובוסים. ואז למחרת אחרי המסיבה שוב לנסוע לירושלים. מוצש לחזור.
לא שהשבת זה מעין עולם הבא, זה קצת קשוח.. יש שם 3 ילדים יתומים שרוצים תשומת לב ומאוד אוהבים את הקטנים שלי ברמה שלקטנים שלי זה כבר לא נעים, וכל זהמן צריך למצוא את האיזון בין הילדים שלי לבין לא לפגוע בהם, הילדים.. בנוסף, דוד שלי קצת קשה לו באמונה, אז הרבה פעמים יוצא שיש ויכוחים על אמונה/דת.. אני רגילה אליו אבל בעלי מתקשה עם זה מאוד. בנוסף, במוצ"ש יש את האזכרה ה'רישמית' שזה בתפילת ערבית של מוצ"ש.. אני לא יודעת כמה זמן זה יקח אבל בעלי אומר שאיך שהשבת תצא הוא רוצה לעוף משם ולא לחכות לעוד אזכרה. אבל בתכלס, אין עניין למהר, כי אם אנחנו נצא מיד בצאת שבת באוטובוסים וברכבות, לעומת- אם נחכה לאזכרה, ואחכ אבא שלי יסיע אותנו הביתה- זה יצא אותו זמן רק בהרבה פחות כאב ראש..
בקיצור, אני מבינה שזה קשה לו..
אבל (!!) מה אני אמורה לעשות? לוותר על השבת?! לא שאני ששה להיות שם, אבל כן חשוב לי לכבד את אמא שלי. ואני אחזור על השורה השלישית שכתבתי למעלה- בעלי מגיע מבית שבו לא מתאמצים אחד למען השני במשפחה- כל אחד במסגרת המקובעות שלו (דוג' לעילף חמותי לא נותנת לבת שלה לעשות לנו בייביסיטר כי זה לא מתאים שהיא חוזרת לה מאוחר, למרות שאין בעיה שתישן אצלנו.. סתם, מקובעות, תירוצים.. ). כאילו אין התגמשות למען האחים/הילדים/המשפחה. לעומתם, אצלנו במשפחה- יעשו שמיניות באויר כדי לעזור אחד לשני, יעשו מאמצים עילאיים כדי שהשני יסתדר גם אם זה קצת גורם לי לאי נוחות. הכל למען המשפחה.
אתמול בחתונה ראו את זה ממש, דודה שלו מחתנת, כל האחים שלה יושבים בחוץ, אין שום התרגשות למען האחות המחתנת.. גם לא במתנה.. אצלי אם אחד הדודים יחתן- וואו וואו איזו התרגשות, כולם עוזרים, כולם נותנים יד, כולם מאחדים ומתאגדים ביחד למען מטרה משותפת- למרות שלא תמיד מסכימים ולא תמיד זה הכל זורם.. אבל ערך המשפחה עליון!
ואני לא רוצה להתרגל להיות כמוהם. סליחה! אני רוצה שהילדים שלי ילמדו שלמען האחים/המשפחה עושים הכל! ככה, פשוט!
ברור שיש את הצד השני- של לתת אבל להרוג את עצמך. אבל אני חושבת שבימינו, הרבה יותר קל ללמוד להיות אגואיסט מאשר ללמוד להיות נותן ועוזר ומתאמץ למען המשפחה.
אני מבינה שזה קשה, לא פשוט,
אבל(!!) זה לא כל יום!
אפשר להתאמץ, במיוחד למען משפחה שעברה טראומה כ"כ גדולה באובדן האמא שהייתה מאוד דומיננטית (האבא בכלל לא תיפקד ולא היה מעורב).
ואז שבת.. אני יודעת שזה יותר מידי. באמת.
בקיצור, בעלי אמר שזה או לנסוע עם הילדים היום אבל לוותר על השבת
או
היום הוא נשאר בבית עם הילדים ואני נוסעת לבד, ואז נוסעים בשבת לשם.
הוא צודק ואני יודעת את זה.
אבל קשה לי לאכזב/להגיד 'לא' לאמא שלי. היא לא ביקשה. היא גם לא מצפה. אני יודעת. אבל משהו גם בקשר שלי עם סבתא שלי, וגם המחויבות והכבוד לאמא שלי- מרגיש לי מחייב.
אבל כן הייתה רוצה שנהיה כולנו יחד..
הם עושים כ"כ הרבה בשבילנו, באמת, אז אני לא אתאמץ למענה?!
בקיצור, כתבתי ונרגעתי אבל עדיין מתלבטת.
אני יודעת שזה לא הגיוני ולא נורמלי עם הילדים.
