השנקל שלי לשמור על קשר אבל במינון. לשמור על עצמך קודם, ואיפה שזה מתאפשר לך להמשיך להיות בקשר בצורה סבירה מבחינתך, להיות בקשר, גם אם על אש נמוכה. ראיתי מקרוב במשפחה שלי ושל בעלי כמה מקרים של נתק בין קרובי משפחה מדרגה ראשונה ובסוף כולם סובלים מזה. בכל המקרים אחד הצדדים היה עם בעיה נפשית כזאת או אחרת, וזה הקשה מאד על הקשר, אבל בסוף ברגע שמתנתקים גם הצד הבריא מרגיש סבל גדול מאד. ושוב חיבוק גדול, זה ממש ניסיון 🫂

שצפים כל שבת מחדש שאז היינו רגילים להיפגש

אם הייתי גרה רחוק יותר היה יותר קל להתעלם

אבל עכשיו כל הזמן זה עולה ונמאס לי

"עושה שלום במרומיו...." הייתי רוצה שלא יהיה שום קושי בקשר. גם מוכנה להתעלם. אבל הוא הגזים ממש. ולא בטוחה שהתירוץ הוא עם קשיים בתקשורת מספיק כדי לגרום לתחושה שאני שלמה ים ההתעלמות מצידי על הפגיעה.

וכן, מנתקת את הקשר עד שהוא יבוא ויבקש סליחה. לא אכפת לי הסליחה, זה לא הנקודה, המטרה היא שהוא יבין שהוא עבר גבול. בין אם זה גבול הזוי מבחינתו ובין אם הוא מבין שהיה לא בסדר - זה לא אכפת לי. הקטע שידע לא להתנהג אליי ככה.

הסיבה שלוחצים עלייך היא לא כי לך יש חיים טובים והוא מסכן, אלא כי את מתקפלת והוא לא. הסיבה שהוא מסכן היא לא את אלא הוא וההתנהגות שלו. אם יתנהג כמו שצריך אנשים לא יתרחקו ממנו והוא יהיה פחות מסכן. יש אנשים גרושים עם חיים מלאים ונפלאים, הבעיה שלו היא ההתנהגות שלו עצמו ולא שום נסיבות חיים. ברגע שיבינו שאת לא מתקפלת יעברו ללחוץ עליו, וגם אם הוא לא מסוגל להוציא את המילה סליחה מהפה, לאט לאט יחלחל לו מה הגבול שהוא לא יכול לעבור.

ולגבי ההורים - זה באמת החלק הכי שובר לב, לדעת שהם סובלים מלראות אתכם ככה וה"תיקון" הוא בהישג ידך. אבל לבוא ולהגיד להם בצורה מכובדת אני מבינה את הקושי שלכם, אבל יש גבולות להתנהגות, זה דבר לגיטימי..

אני לא מכירה את אחיך אבל גם לנו יש מצב דומה וחוויתי מקרים כמו שאת מתארת. בתחושה שלי, הקושי היותר משמעותי של ההורים, זה שגם הם נפגעו ונפגעים ממנו הרבה, והם כל הזמן מורידים את הראש כי "הוא מסכן" ואז פתאום את באה וכאילו "הורסת", מבחינתם, לא במודע אפילו, הם מקריבים את הכבוד העצמי שלהם מול הילד הזה ופתאום את באה ודורשת שאלייך יתייחסו אחרת. מבינה את הקושי? זה לא העובדה שאתם בנתק כמו המראה שזה מציב להם, שכן אפשר לדרוש ממנו יחס סביר, שלא לומר מכבד. 

אז לשבת שלח שוקולדים שזה כנראה סוג של לומר סליחה.

למרות שלדעתי אין לו בעיה לחזור על אותם הדברים שפגעו שוב כי הוא מאמין שזה נכון.

עכשיו השאלה איך חוזרים למצב 'רגיל', נגרם נזק מהסיפור הזה. מתעלמים?! פתאום חוזרים כאילו כלום. לא תהיה שיחה, כי היא לא יעילה, וכי מבחינתו הכל בסדר. שלח שוקולד אז זהו לחזור להיפגש כרגיל?! זה יהיה מוזר

יותר מזה זה כבר לבקש ממנו להיות בנאדם אחר..

אני הייתי יורדת מהעץ בשלב הזה. כי זה הכי טוב שיכלת לבקש, אם אני מבינה את הסיטואציה ואת הבנאדם.

מצד שני זה לא אומר שצריך להסתחבק ולהפגש פעם בשבוע. אפשר להגיד אחלה תודה קיבלתי, ולהתנהל יותר בקרירות, להשתדל להפגש יותר עם ההורים לבד, פחות איתו. לא כהצהרה, אלא כהבנה שזה פחות נכון לך. כמו שיכולים להיות אנשים שהם אחלה ובסדר גמור אבל אין כימיה אז תצמצמי מפגשים פשוט כי זה לא זה. אז אותו הדבר.

לענות לו באופן קונקרטי, מכבד אבל לא יותר מזה.

זה לא המלצה, כן? סתם אומרת לך מה אני הייתי עושה במצב כזה..

ולגבי מה שענית לאמאשוני על איך היית רוצה שהילדים שלך יהיו, אז מבחינתי זה בול מה שהייתי רוצה -

שידעו לעמוד על שלהם

שידעו שיש להם מקום והכבוד העצמי (לא במובן של אגו, במובן של הערך שלהם כבני אדם) שלהם ושל בן הזוג שלהם לא שווה פחות משל אחים שלהם

שידעו לומר - זה לא טוב לי, ולהתרחק. אם מישהו רע אליהם.

שידעו שאם הם לא ילמדו להתנהג אז יש לזה מחיר. חברתי, אישי, משפחתי.

שידעו שהם לא צריכים לשלם מחיר על התנהגות של אחרים

שידעו להתנצל

שידעו לקבל התנצלות

אלה דברים ממש חשובים, ולדעתי בדינמיקה משפחתית בריאה, כשיודעים להתנהג בכבוד לצד ואחרי הכעס, זה חלק ממה שיהפוך אותם לאחים טובים יותר ולא טובים פחות.

דווקא להיפך ראיתי, שבמשפחות שיש צד אחד שתמיד נדרש להתנצל ולהתכופף, הדינמיקה בין האחים הרבה יותר רעילה, כי יש צד אחד שמרגיש שלא רואים אותו בכלל, וצד אחד שיודע שהוא יכול לעשות מה שירצה כי אין לזה מחיר

למרות שלפעמים קשה לדעת מה עניין של גבולות והרגלים וחוסר התחשבות. ומה עניין של חוסר הבנה חברתית.

לפעמים ילד עם לקות יודע איך מצופה ממנו להתנהג,

בסביבות ציבוריות הוא ינסה להחזיק את עצמו ויתאמץ להתנהג בהתאם.

אבל בסביבה הבטוחה, הוא ישחרר ויתנהג באופן הטבעי שלו.

בסביבה ציבורית במצבי קיצון/לחץ/עומס אפשר יהיה לראות גם כן את ההתנהגות הטבעית

בין אם יש תווית של לקות ובין אם לא, מי שמצליח להבין מה מצופה ממנו, ויותר מזה, מסוגל להתאים את עצמו למצופה - יכול לעשות את זה גם בבית. ברור שיותר נוח לו להתפרק בבית. גם לי נוח להתפרק בבית ולצעוק ולכעוס ולאכול בצורה לא מנומסת. זה לא אומר שאעשה את זה. כי אני בת אנוש ומסוגלת לשלוט בעצמי גם כשזה קשה ומבאס, ואם אני רוצה לפרוק אז אני אנסה למצוא פעילות שמאפשרת לי לפרוק כעס ועצבים, כי המשפחה שלי היא לא שק האיגרוף שלי.

לכולנו יש את ההתנהגות "הטבעית" שלנו ואת ההתנהגות המעודנת יותר שאנחנו מציגים לעולם, ואנחנו פה ושם טיפה משחררים (בעיקר בבית), וכולנו במצבי קיצון מתנהגים יותר דומה לטבעי שלנו ולא להתנהלות המאופקת שאימצנו. אבל לאפשר למישהו בשם איזשהי תווית של לקות לשחרר כל רסן מול אנשים מסויימים זו בעיניי האישיות תפיסה מוטעית, וזה הביטוי הכי עדין שהצלחתי למצוא.

ובכל מקרה אם זה היה המצב, אישית הייתי תופסת ממנו פי אלף יותר מרחק. אני לא צריכה להיות שק איגרוף של אף אחד. 

המשפחה הקרובה שלך?

אשרייך

אבל אני מבינה שזה לא בסדר ומתנצלת, גם בפני הילדים, אחרי שזה קורה.

לצפות ממישהו לקבל את הצעקות האלה - זו הבעיה. אם מי שצעק מבין שזה לא סבבה הוא יכול להבין את זה גם מול המשפחה, אבל מה שהפותחת מתארת זה מישהו שמסביר למה כל העולם אשם ורק לא הוא

אם הנקודה היא התנהגות שונה בסביבות שונות, למשל התנהגות סבירה ומנומסת בעבודה והתנהגות יותר משוחררת וקצרת רוח בבית - שזה עיקר תוכן ההודעה אליה הגבתי, אז התנהגות שונה בסביבות שונות מאפיינת כמעט כל אדם.

כמובן שגם בני אדם שיש להם איזו שונות נוירולוגית יכולים להתנהג אחרת עם חברים ועם משפחה. זה שהם מצליחים להתנהג באופן מספיק מקובל בעבודה או אפילו עם חברים לא מוכיח בכלל שאין להם קושי בהבנת הסביבה והתקשורת. 

שאדם 'יודע' איך להתנהג בעבודה,

ומתנהג אחרת בבית, לא שולל את העובדה שייתכן שיש לו הפרעת תקשורת. זה פשוט לא סותר. 

פשוט מה שנאמר פה בכמה מהתגובות בשרשור היה שמי שיש לו הפרעת תקשורת לא אשם בהתנהגות כזאת כי הוא לא מסוגל אחרת ולכן לצפות להתנצלות זה כמו לצפות מאדם נכה שילך על שתי רגליים. שבלתי אפשרי להסביר להם איך כן להתנהג והם בכלל לא מודעים לכך שההתנהלות שלהם לא בסדר.

(שזה בפני עצמו דיון שלם שאני לא נכנסת אליו... לא מזמן נתקלתי בפייסבוק בכך שיש בחור בתל אביב שמסתובב בתחבצ ומציג את עצמו לנשים כאוטיסט שצריך עזרה ואומר שהוא בחרדה וצריך חיבוק ובחסות זה מטריד אותן מינית.

מניחה שהבחור הזה הוא נוכל ולא אוטיסט, אבל עצם הלגיטימציה הציבורית לכל התנהגות רק כי יש עליה תווית של לקות היא בפני עצמו דבר שאמור להיות עליו סימן שאלה)

אז מה שניסיתי לומר היה שבין אם יש לו הפרעת תקשורת ובין אם לא, בתפקוד שמאפשר לו להבין איך להתנהל מול חברים - הוא מסוגל גם להבין איך להתנהל מול משפחה. ברור שלפעמים מתפלקת אמירה לא במקום. לכולם. אבל אז מצופה שיתנצל.

בן אדם כמו שמתואר פה, שיש לו חברים, אבל כל המשפחה נפגעת ממנו כל הזמן, הייתי מצפה שיתנהג אליהם לפחות כמו לחברים.. יוצאת אמירה לא במקום? שיתנצל. במקום זה נשמע שהוא רק מסביר למה כולם אשמים חוץ ממנו.

וזה בלי קשר לכך שיכול להיות שאין לו שום הפרעת תקשורת אלא הוא פשוט אדם לא נעים, שמצפה שיכילו אותו כי זה הצליח עד היום.

יש גם אנשים כאלו... 

אין לי מושג האם יש לאדם המדובר הפרעת תקשורת,

אבל בתור אמא לילד על הרצך בתפקוד גבוה, שבהחלט לגמרי מבין שהוא אמור להתנצל אם הוא פוגע במישהו, אני יכולה לומר לך שזו חוויה מאוד קשה עבורו, להיות כל הזמן זה שלא בסדר. וזה שלא הבין מה אמורים לעשות/לומר עכשיו ומה מתאים או לא מתאים. ולא בגלל שהוא טיפש להיפך הוא ילד חכם.

אבל הרבה דברים שמובנים מאליהם לכולם בשבילו הם עבודה קשה.

תארי לך לצורך העניין שהיית פתאום עוברת למקום ששם אמורים לצעוק על כולם, לדרוש את שלך ולא להתחשב ולדבר בקללות. וכשאת סתם מבקשת באופן הכי רגיל שלך אנשים נפגעים. נכון שיהיה קשה להחזיק ראש ולהבין מה לעשות? יכול להיות אפילו שתנסי להתנצל וגם את זה תעשי בדרך פוגענית בלי לדעת את זה. יכול להיות שאפילו תעדיפי לפעמים להתכנס לתוך עצמך ולהפסיק קצת לנסות לתקשר ולהסביר את עצמך כי ממילא זה לא הולך לך טוב... 

אני לא אומרת שהדוגמא הזו קולעת אחד לאחד, 

ואני לא אומרת שמי שאוטיסט יכול להתנהג לכל אחד איך שבא לו( אנחנו עובדים הרבה על זה 🥴), 

אבל כן, בהחלט יכול להיות מצב שיש אנשים שקשה להם יותר. וגם אם הם מצליחים להעמיד פנים ולהשתלב בחלק משעות ביממה זה דורש מהם המון והגיוני שהתסכול משפריץ החוצה לפעמים. 

אני לא אומרת שאנחנו אמורים לקבל התנהגות פוגענית כלפינו, אבל אני פחות אוהבת גם את האמירה הנחרצת ההפוכה, שכל אחד יכול להתנהג בסדר ובוחר שלא לעשות זאת, או משהו כזה, שזה מה שעלה לי כשקראתי מה שכתבת. זה יותר מורכב מזה.

גם במקרה של לקות תקשורת חמורה, גם בדמנציה וגם כשאדם נמצא על ערש דווי.

ועדיין לצפות להתנצלות זה מוזר.

אדם עם לקות תקשורת שמתנצל, באמת מתחרט? באמת מבין למה זה פוגע? לדעתי לא

אז מה הטעם בהתנצלות. זה לא סותר להפיק לקחים להבא להגדיר מחדש את יכולת ההכלה (או ליתר דיוק החוסר הכלה)

ולהתנצל על זה. לפחות בתפקוד גבוה.

גם אם לא מבין למה זה פגע. אבל בסיטואציה כמו דכורסא ירוקה מתארת, שזה משהו שלא היה עושה לחברים, אז הוא גם אמור להבין למה זה לא בסדר.

שצריך להתנצל.

לא מבינה מה הערך של זה בתור מקבל ההתנצלות.

עבדתי עם מישהו כזה,

היה עושה דברים (במובן של תקשורת עם אחרים) כי ככה לימדו אותו שצריך.

ההתנצלות הייתה כמו שאני מתנצלת אם עשיתי טעות טכנית. בלי להבין באמת את ההקשר ולמה זה לא תקין בתקשורת בין אנשים.

לשלוח שוקולדים זה בדיוק זה- להבין שלפי הספר אתה צריך להתנצל, בלי להבין באמת על מה ולמה.

אין שיטות ללמד אוטיסט גבוה איך לקרוא סיטואציות ואיך להתנהג??

ספציפית אצלנו האח מבוגר, לפני שהיו מאבחנים כל דבר. אז ההורים התייחסו כאילו זה האופי שלו, והכילו, ואהבו. ומצפים מכולם להכיל כמותם.

בשנה שנתיים האחרונות זה עלה שבואו תכלס ההתנהגות שלו היא של אוטיזם.

כשיש אבחנה כזו אולי יש כלים איך ללמד להתנהג, איך להציב גבולות, איך לחנך.

אבל בגיל מבוגר (45+) אפשר עדין לחנך ולשנות?

הוא בכל מקום מתנהג באופן הזה? או שיש לו למשל חברים טובים שאיתם הוא מתנהג בצורה נעימה יותר? הוא מצליח להחזיק עבודה בלי להסתכסך עם אנשים?

עובד מול מחשב., לא בטוחה עד כמה יש צוות. חלק מהימים מהבית.

כן מחזיק עבודה

משתתף לא מעט במפגשים חברתיים, של לימוד או חוג.

יכוֺל להיות באמת שסתם בזמן האחרון הדבקנו עליו תווית כזו של אוטיסט, כי זה עזר לנו לקבל את החוסר אכפתיות שלו. עושה מה שבא לו אפילו שכבר 1000 פעמים מבקשים ממנו משהו (חוסר התחשבות בסביבה ברמה חצופה כבר ממש, שלא מכבדת את הגבולות של אנשים אחרים).

בכל אופן אתייחס לשוקולדים כסליחה, ואבקש מהמשפחה האישית שלי להמשיך להכיל את השריטות שלו בשם אבחנה או בשם חוסר הצבת גבולות שכבר אי אפשר לשנות בגיל שלו.

ברור שנצמצם פגישות ושיחות וכו.

פשוט בשל הקירבת מגורים, והיותו גרוש, החיכוך היומיומי גבוה בעיקר עם אמא.

כרגע הקושי שלי לדמיין איך שוברים את הקרח, אחרי הניתוק הזה שהיה בחודשיים האחרונים.

דורש ממני יותר מדי אנרגיות לשמור מרחק ולכן מעדיפה לחזור לאיזשהו קשר. ולקוות , לקוות ממש, שאולי הוא כן הבין שהגזים וישתדל בעצמו להתנהג יותר מכבד כשניפגש שוב.

כי על השאר עניתי בהודעה אחרת.

המלצה אישית שלי, כי מדובר על התמודדות לאורך שנים, תעשי את מה שלוקח *ממך* פחות אנרגיות, בלי להתחשב במה הוא יחשוב על זה. אם לוקח לך יותר אנרגיות לנתק קשר אל תעשי את זה כי זה יותר נכון. אחכ לחשב כל פעם אם הוא כן נמצא איפשהו או לא ואם לבוא או לא, ואם כן לדבר או לא. וזה באמת צורך ככ הרבה כוחות..

אם מה שמרגיש לך הכי נוח זה פשוט להיות בקשר קריר - לכי על זה.  את לא צריכה להילחם את כל מלחמות הצדק, רק לחשוב מה נכון לך ולמשפחה שלך ולנפש שלכם ואיך יהיה לכם הכי טוב. 

של אדם עם אוטיזם להתנהג בצורה מותאמת ולקרוא סיטואציות חברתיות. אני יודעת שעושים את זה בגן תקשורת וכיתות תקשורת. אבל לרוב זה רחוק ממאה אחוז, ועדיין הגיוני שההורים יצפו מהסביבה להכיל המון.

אני חושבת שכדי שאדם מבוגר ילמד וישתנה הוא צריך לרצות את זה. כי זה ידרוש ממנו מאמץ.

ברור שאמהות רוצות לראות אחווה בין אחים,

זו משאלת לב טבעית והגיונית והיא לא מבוססת על המציאות בפועל,

ובדיוק בגלל זה לא צריך להתרגש ממנה.

צריך לכבד את ההורים ואפשר להכיל דברים עד רמה מסויימת בנוכחותם.

השאלה מה נכון לך לעשות עם הקשר הזה.

מניחה שפשוט אוותר על להיות צודקת

ומקווה לא לפגוע בבעלי שלא ייראה שמוותרת על הכבוד שלו בשביל האח (כשפגע בי הזיק לו. זה היה משולב.)

כמה שחשוב להיות הצד המוותר והכל

שימי לב לא למחוק את עצמך 

מגיע לך יחס מכבד 

לא מגיע לך שישפילו אותך ויגידו לך דברים פוגעים

יש דברים שלא בטוח שהמקום שלך הוא לוותר והוריד ראש

מותר לשים גבולות בכבוד

רק את יודעת איפה הגבול בין לוותר לבין מחיקה עצמית

כלומר - או שאני מתרחקת מאוד עד כדי ניתוק קשר, או שאני מוותרת על להיות צודקת וסופגת מלא עלבונות.

רוצה להציע את הרעיון של יש דרך אמצע.

בגדול אני חושבת שניתוק קשר לא כדאי לרוב, בעיקר כי הוא לפעמים גובה יותר מחירים וכוחות. (יש מפגש משפחתי- נבוא? רגע, אבל הם באים? ואחותי אמרה עליו עכשיו משהו, אני תוהה איך לו עכשיו, וכו וכו. כלומר, זה מעסיק)

נשמע שאולי כדאי קשר פחות קרוב ותדיר?

לא להיפגש סתם כך אתם, אבל אולי יש לו ילד שחבר של ילד שלך ואז סבבה שיבוא שישחקו.

מפגשים משפחתיים רחבים להגיע, אבל רוב הזמן לשבת לפטפט עם אחיות/גיסות/ איזשהו מעגל אחר.

לשלוח הודעת חג שמח, אבל לא להזמין אותם לארוחה.

אני חושבת שגם בלהיות בחווית ויתור מתמשכת מולו. זה משהו שלא נעים בכלל, ויכול גם בטווח ארוך לעשות יותר נזק (כי זה מצטבר, וגם זה לא נעים וכו)

לא אומרת לא לוותר, לפעמים כדאי.

אני בעיקר ברעיון של ליצור איזשהו שקט תעשייתי. בכמה מפגשים משפחתיים בהם את מדברת איתו שלום שלום ובקטנה, לרוב לא יווצר משהו משמעותי (עדיין צריך להבליג לפעמים, אבל דורש פחות כוחות)

מראש להשתדל לא להיכנס לשיחות שהנושאים בהם נפיצים.

כזה…

עיקר הבעיה שהוא נמצא כל שבת עם אמא ואמא רוצה שנחזור גם אנו לאכול איתם מדי פעם

אז כדי למצוא את דרך האמצע עדין נצטרך להיפגש יותר מאשר רק בחגים

גם כן לא ברור, באיזו תדירות גרושים נמצאים אצל ההורים?!.... 

זה אכן מאתגר יותר.

אני גם לא עפה על הרעיון של להיות כל שבת אצל ההורים (גם כשגרושים), אבל זה לא ענייני ולא עניינך. בחירה של הורייך ושלו.

אולי אפשר להמיר את השבתות אצל ההורים בארוחות ערב באמצע שבוע? (לא כל שבוע, אלא בתדירות שנוחה לכם)

הכוונה המפגש שלך ומשפחתך עם ההורים

ואפשר להזמין אותם אליכם גם.

ההורים אף פעם לא מזמינים ולא מתארחים?

זאת לגמרי בחירה שלהם

ואני רוצה לענות לך תשובה קצת שונה.

קודם כל חיבוק גדול, הוא באמת יכול להתנהג בצורה נוראית ולעלות על העצבים ממש. וצריך אינסוף סבלנות אבל כאילו סך הכל הוא בן אדם בוגר, עצמאי, נורמלי, אז שיתאפס על עצמו.

לא יודעת לגבי אח שלך, אח שלי מנסה להשתפר ולהיות יותר טוב ומתחשב, הוא פשוט לא יודע וזה לא עובד לו.

הרבה אסימונים על אח שלי נפלו לי בעקבות הבן שלי. 

הלוואי שאני אספיק להרחיב בהמשך, כרגע זמן נורא עמוס לי.

אבל חשוב לי להגיב גם על מה שכתבה @כורסא ירוקה אנשים עם בעיית תקשורת הם לא אנשים מסכנים מניפולטיביים שלא מתקפלים. זה קושי אמיתי, אובייקטיבי שמאוד מאוד קשה לשנות אותו, על גבול הבלתי אפשרי, זה מאוד נחמד להגיד אם הוא יתנהג כמו שצריך, זה כמו שתגידי על ילד עם לקות למידה "אם הוא ילמד כמו שצריך הוא יצליח" אז לא, הוא הרבה פעמים לא מודע למה זה "כמו שצריך" ולא תמיד מסוגל להתנהג כמו שצריך אפילו אם הוא באמת בתפקוד גבוה ונראה כלפי חוץ בן אדם רגיל ונורמלי.

ומתייגת את @מתואמת שאולי תסכים איתי ואולי לא, אבל בתור אמא לילדה על הרצף נראה לי יהיה לה מה להוסיף...

חוץ מזה שטוב לאבחן כמה שיותר מוקדם אוטיזם, כדי שהסביבה כולל המשפחה תדע איך נכון להתחשב, וגם האדם עצמו יבין את עצמו ואת הסביבה שלו...

במקרה של הפותחת זה לא קרה, ואני לא יודעת איך נכון עכשיו להתנהל...

כאם, או אחות.

מעניין אותי פתאום איך קולטים שאבא שלך מה שחינך אותך מדוגמא אישית זה בעצם לא ככ נורמטיבי.... ואולי עדיף לא ללמוד ממנו, ואיך בדיעבד סולחים לו על דברים כשנופל האסימון. קשוח

זה כמו שתבקשי מאדם נכה שיתגבר על עצמו וילך על שתי רגליים.

יש לו קושי אמיתי אמיתי, הוא לא רוצה לעשות לך רע, גם ככה החיים שלו קשים והוא לא מבין את הסביבה

ולא יודע איך להתנהל לפי הכללים שבשבילנו הם כל כך טבעיים.

בעיני ממש אין מה להפגע, תסתכלי על זה כנכות

1. יש פה פרט חשוב שהפותחת כתבה - אח שלה לא מאובחן.

יש הרבה הרבה אנשים סביבנו שמרוכזים בעצמם ולא טורחים ללמוד איך להתנהג בחברה, הרבה פעמים בעיקר מול המשפחה בבית ולא בחוץ, ואנשים כל כך מופתעים שהאנשים האלה מתנהגים בצורה כזו שהם בטוחים שיש לבנאדם בעיית תקשורת. אולי יש לו ואולי לא, אבל בואי נגיד ככה, בנאדם שמגיע לגיל מבוגר בלי צורך באבחון והוא מתפקד בחברה, גם אם לא בצורה מיטבית, כנראה מבין ברמה בסיסית איך מתנהלים. זה לא ברמה שהוא לא מסוגל להבין שx זה דבר שפוגע באנשים.

אז לא הייתי יוצאת מנקודת הנחה שהוא אוטיסט, זו פשוט תווית שמדביקים להרבה אנשים חסרי הבנה חברתית שגם אם יש להם בעיה כלשהי זה ממש לא מוכרח שהבעיה היא בעיית תקשורת.

2. נניח שהוא כן. ממש לא אמרתי שמדובר באנשים מניפולטיביים.

3. לא מכירה אוטיסטים מאובחנים, מכירה אנשים שכמו שאמרתי - אנשים בקלות מדביקים להם את התווית הזאת, בעוד שאני רואה שבמצבין מסויימים הם בהחלט יודעים איך להתנהג ולהתנהל, ובמקומות אחרים שפחות אכפת להם, הם מרשים לעצמם כי פשוט נותנים להם להיות גסי רוח, וכשמעירים להם הם לא מבינים מה הבעיה בכלל/לא הבינו אותם נכון/בשפה הלכתית הכוונה היא אחרת/הרבה תירוצים אחרים.

אז אני מבינה שאת כותבת מנקודת המבט שלך (למרות שמעבר לתווית של אוטיסט לא נשמע שזה בהכרח אותה התנהגות), אני כותבת מנקודת המבט וההיכרות שלי.. ועם אנשים כמו שאני תיארתי, מה שכתבתי עובד מצוין, מנסיון, כי אלה אנשים בלי גבולות ולא עם בעיה נוירולוגית

אני באמת לא יודעת איך הוא עם חברים

יש לו חברים, לא מעט

ויכול להיות באמת שהוא בכלל לא אוטיסט, ואז אבל יש לו איזו הפרעה נפשית. כי אז אין הסבר איך הוא מצליח להרחיק ממנו את אשתו את אחים שלו את מי שאוהב אפילו הילדים נראה לי מתרחקים ממנו.

אני לא בטוחה מה זה מניפולטיבי. הוא לא גורם לנו לעשות דברים. הוא כן גורם לנו להשקיע המון אנרגיות רגשיות.

ופה באמת נראה לי הנקודה. האם לרחם כי הוא מוגבל שבמשך כל השנים לא היה הכלים איך להתמודד ועליי להוריד את הראש. או שגם אם יש לו קשיים כלשהם יש גבולות שמצופה שיבין.

והמרצה נתנה שם כל מיני תכונות והתנהגויות שהיא תיארה כנורות אדומות לבן זוג אלים.

ואז היא המשיכה לתאר עוד כל מיני תכונות והתנהגויות אחרות, אבל דומות, שהיית חושבת שהן על אותה הכותרת, ואמרה - "זה לא סימן לאלימות, פשוט אופי לא טוב שהאדם צריך לעבוד עליו"

מה אני באה לומר?

שאם אתם לא עם הכשרה לאבחן אותו, אז יכול להיות שזה יראה לכם בול כמו אוטיזם בזמן שזו פשוט גסות רוח.

האם יש לו בעיה כלשהי? כן!

האם אפשר לעבוד עליה? ככל הנראה, במיוחד אם יש לו הרבה חברים. כלומר הוא יודע איך מצופה ממנו להתנהג.

האם אפשר לעזור לו לעבוד עליה? רק אם הוא רוצה.

ואני רוצה להגיד לך שהרבה פעמים לאנשים יש דינמיקה שונה לחלוטין מול המשפחה ומול מי שבחוץ. ולפעמים בחוץ הם טורחים להתנהג כמו שצריך, כי הם יודעים שאם לא - אז לא יהיו להם חברים. אבל בבית הם התרגלו שיקבלו אותם בכל מצב אז הם מתנהגים איך שבא להם. וזה מוכיח את עצמו - אכן מקבלים כל התנהגות שלו. אז אולי הגיע הזמן לשנות את המשוואה הזאת

כמו נרקסיזם מאשר אוטיזם

אני חושבת שלא משנה אם הוא מאובחן או לא

ולא משנה מה האבחנה

את לא אמורה לתת לאף אחד לפגוע בך ולהקטין אותך

אולי יש יותר מקום להכיל אוטיסט אבל גם זה בגבול

כמו שלא תתני לאוטיסט להטריד נשים כי הוא אוטיסט ולא מבין

אז גם לא תתני לא לפגוע בך ובבעלך

ובגלל שאת לא אמורה וגם לא יכולה לחנך אותו וללמד אותו איך מתנהגים

את יכולה לדאוג לעצמך

ולשמור מרחק

לא צריך נתק

אפשר רק להתקרר

להיות בקשר אבל לא קרוב מידי ולא מעיק

שהבחירה שלך תהיה איפה לעצור ואיפה לשים גבולות

לשלוט במינון ובקצב

האמת עלתה גם האופציה של נרקיסיזם

ובאמת בסוף זה לא משנה מה זה ואם בכלל

את צודקת שאת לא רוצה לשהות בסביבת מישהו שפוגע בך.

ואמא שלך צודקץ שהיא רוצה אהבה ואחווה במשפחה. ואני גם ממש מבינה את הציפייה שלה שתבליגי כי זה מגיע ממקום של חוסר הבנה חברתית.

עולים לי פה 2 נקודות-

1. את פגועה כי הוא אמר דברים ממש לא במקום. זה באמת ממש לא נעים.

2. את חוששת שהוא ימשיך לפגוע בך בהמשך.

לגבי 1- הוא נתן לך שוקולדים כנראה כי זאת הדרך שלו לומר סליחה, עם זאת הנקודה העיקרית, אולי כן שווה לחשוב מה יעזור לך לסלוח לו. אולי ההבנה שזה באמת לא מגיע מרוע.

אם 2 הוא גם מרכזי זה יותר מורכב. אם יש נושא ספציפי שיש יותר סיכוי שיפגע שם- אולי אפשר לבקש ממנו פשוט לא לדבר איתך על הנושא הזה? אבל אם הוא עלול לפגוע בכל מיני מקומות, אז באמת נראה לי הגיוני כמו שאמרו כאן לתפוס קצת מרחק, למרות שזה יצער את אמא שלך, את צריכה לעשות מה שנכון בשבילך.

הבעיה גם היא שזה דרישה מהמשפחה האישית שלי.

המפגשים הם משפחתיים, אם אנחנו קצת חוזרים לשגרה גם אם לא כמו פעם אבל כדי להרגיע את אמא, אז זה דורש גם מהם להכיל אותו...

ואני לא יודעת ממה זה נובע ההתנהגות שלו. לא מרוע. לא מטוב. מתפיסה לקויה של המציאות. במציאות שלו הוא עשה לי חסד הוא האיר את עיניי. במציאות של שאר העולם הוא התנהג כמו חמור.

איזה תכשיט ואיזה נעליים 😭

יש שאלון אונליין של 12 צעדים לבדוק האם אתה מכור.

דבר ראשון תבדקו האם מדובר בהתמכרות או שמדובר בהרגל שיש לו שליטה עליו.

כי הטיפול והיחס שונים לגמרי.

אבל יש משהו באופי שלו שמתמכר ( אימפולסיבי כזה ) מהר

ב"ה לא מעשן או שותה

אבל אני מחורפנת

הוא קם לשירותים הולך לישון

בא לי לצרח עליו, באמת

ואני מנסה להשאר שמחה בשביל הילדים

יש התמכרויות ספציפיות, משחקי מחשב זה לגמרי אחד מהם.

יש תוכנית ייעודית למכורי משחקי מחשב.

אפשר לבדוק את זה בקלות, כדאי באמת אחרי החג.

אם מדובר במכור, תדעי שכל עוד הוא לא מטופל אין לו שליטה על עצמו, כמו מכור לסמים.

זה לא אמור להוריד מהכעס שלך, מהפגיעה בך ומלקיחת אחריות שלו

אבל כן יתן לכם כלים אחרים כי זאת התמודדות אחרת לגמרי, מניסיון❤️

כנסי לחדר

תשתי קפה עם שוקולד, תדאגי רגע לעצמך, את לגמרי צודקת, זה מעצבן וחייב להיפסק.

תעשי את זה בשבילך, לא בשבילו, כדי לשמור על האנרגיה שלך ולדאוג לעצמך.

יש תקופות ( אחרי שאני ממש נשברת וניההית היסטרית ) שהוא מפסיק

אז זה לא שהוא לא יכול לשלוט על עצמו זה פשוט כיף לו

שאלון 20 השאלות של מכורי גיימינג אנונימיים (GAA - Gaming Addicts Anonymous) הוא כלי לבדיקה עצמית שנועד לעזור לך להבין אם הרגלי המשחק שלך חצו את הגבול להתנהגות כפייתית או להתמכרות. [1]

להלן השאלון המלא, מתורגם ומאורגן בצורה מסודרת לפי קטגוריות: [1, 2]

שליטה וניסיונות הפסקה

• הצבת גבולות: האם אי פעם קבעת לעצמך כללים או מגבלות זמן לגבי משחק, ואז הפרת אותם ושיחקת זמן רב מהמתוכנן?

• ניסיונות פרישה: האם אי פעם נשבעת להפסיק לשחק, מחקת משחק, אך חזרת אליו מאוחר יותר?

• החלפת משחקים: האם ניסית להגביל את זמן המשחק שלך על ידי מעבר למשחקים אחרים?

• חוסר שליטה: האם היה לך רגע שבו באמת רצית להפסיק לשחק כדי לעשות משהו אחר, אך פשוט לא הצלחת?

• חזרה חסרת שליטה: האם לקחת אי פעם הפסקה מגיימינג, וכשחזרת שיחקת בבולמוס חסר שליטה? [1, 2]

השפעה על הבריאות ואורח החיים

• הזנחה עצמית: האם השימוש במשחקים מוביל אותך להזניח את ההיגיינה האישית, התזונה, הבריאות הפיזית או מטלות יומיות חשובות אחרות?

• חוסר שינה: האם אתה מפסיד שעות שינה רבות בגלל גיימינג?

• כאבים פיזיים: האם סבלת מכאבים פיזיים כלשהם (כמו כאבי גב, עיניים או פרקי כפות הידיים) בעקבות משחק אינטנסיבי?

• שינויי משקל: האם עלית או ירדת במשקל באופן משמעותי מאז שהפכת לגיימר? [1, 2]

רגשות ומצב נפשי

• זהות וירטואלית: האם אתה מעדיף את הזהות של הדמות שלך במשחק על פני הזהות שלך בחיים האמיתיים?

• בריחה מהמציאות: כשאשר אתה עצוב, חרד או מדוכא, האם אתה מרגיע את עצמך באמצעות משחקים או תוכניות לשחק?

• אשמה ובושה: האם אתה מרגיש אשמה, חרטה או בושה לאחר בולמוס משחק?

• שעמום מהחיים: האם אתה מוצא את עצמך משועמם מכמעט כל דבר אחר בחיים שאינו קשור לגיימינג?

• תסמיני גמילה: האם אתה מרגיש עצבני, חסר מנוחה או מוסח כאשר אתה רחוק מהמשחקים למשך זמן מה? [1, 2, 3]

מערכות יחסים, חברה ותפקוד

• פגיעה במחויבויות: האם אתה שוכח או מזניח פגישות, משימות או דדליינים בעבודה, בלימודים או במשפחה בגלל הגיימינג?

• הסתרה ושקרים: האם אתה מסתיר או משקר לגבי כמות הזמן שאתה מבלה במשחקים?

• התרחקות חברתית: האם הקשר שלך עם חברים ובני משפחה מהחיים האמיתיים הצטמצם באופן משמעותי מאז שהתחלת לשחק?

• ויתור על תוכניות: האם ביטלת או פספסת תוכניות חברתיות בחיים האמיתיים שציפית להן, רק כדי להמשיך לשחק?

• דאגת הסביבה: האם האנשים הקרובים בחייך הביעו דאגה לגבי כמות המשחק שלך?

• משחק במצבים לא מתאימים: האם שיחקת במצבים לא מתאימים או לא בטוחים (במהלך שיעור, בזמן עבודה, או בזמן נהיגה)? [1, 2, 3]

על חלק מהשאלות כדי להיחשב למכור (כדאי לעשות את זה עם איש מקצוע)

העניין עם מכור זה - שזה כפייתי.

הוא יכול מאוד לרצות לעזור לך, לשנוא את עצמו שהוא משחק שעות, לשנוא את עצמו שהוא מכאיב לך ולא מצליח לעזור לך ועדיין באופן כפייתי לא להצליח להפסיק.

התוכנית מלמדת לשלוט על המנגנונים האלה.

זה אומר שמבעד לניתוק התגובה הקיצונית שלך כן מצליחה לבקוע שם משהו ולגרום לו להתחבר לכאן ועכשיו.

כמו ששיכור שנוהג גם אם קריאת הסכנות בדרך מטושטשת, עדיין יכול לקלוט שני פנסי משאית דוהרים לקראתו ולהגיב לפני שיש תאונה חזיתית.

זה לא אומר שהוא לא נוהג בשכרות וזה לא אומר שכיף לו "לטייל" בכביש ולנהוג בחוסר זהירות.

הבעיה עם החרפת התגובות הקיצוניות של הסביבה (שלך במקרה הזה)

זה שהוא לומד להסתגל מחדש לתגובה הזאת ואז צריך להעלות ולהעלות את התגובה כדי שתצליח לבקוע מחדש

ואין לזה סוף.

רק שיהיה ברור שאת לשניה לא אשמה במשהו, זה לא פשוט וצריך עזרה. כדאי לך אחרי החג להתייעץ בצורה מסודרת עם אנשי מקצוע איך לגשת לזה.

זה מרגיש כאילו כיף לו

אבל האמת היא שהמשחק הוא הדרך שלו לווסת את עצמו ממשהו במציאות שגדול עליו להרגיש.

הזמן לשיחות עומק עם כל העומס שיש. אם אין זה אחלה

אני כן חושבת אבל שאת צריכה להגיד לו שאת פגועה ממנו ושאת רוצה לדבר על זה אחרי החג

אל תצפי שיבין אותך רק מההתנהגות שלך או שיזכור הבטחות. דברי ברחל בתך הקטנה

חסר לי הזמן איתך. אני רוצה שיהיה לנו זמן רק שלנו בערב בלי מפריעים. אני רוצה מתנה לחג בערב החג ולא אחרי כי זו לא אותה חוויה ואני לא רוצה לרדוף אחרי זה, אני רוצה שזה יבוא ממך

לא פשוט

חיבוק♥️

אני פשוט לא מסוגלת

זה פשוט קשה לי שהוא ידע שזה מה שיקרה

ובכל זאת בחר

וגם אמרתי לו, חשוב לי שהלך לישון ביחד, חשוב לי שהיום תחוה עם הילדים בבוקר

זה לא ניחושים

רק שהמשחק ניצח במקומי

חגי שיקום ודברי איתו ותגידי לו שאת מאוכזבת ופגועה

שאת מרגישה שאת לא חשובה לו אחרי שתיאמת איתו ציפיות וביקשת שיהיה איתך כדי לקחת חלק בהכנות והוא בכל זאת המשיך. שרצית שיקום ויהיה איתך כי זה חלק מהשותפות בזוגיות.

לחילופין את יכולה לבקש ממנו לקום לעזור

אגב זה נשמע קלאסי לקשב. גם לבעלי היה קושי בלראות קדימה/ לאמוד השלכות. אימפולסיביות. משיכה אינסופית למסך. גם הוא פרפר לילה

כי לא הייתי חושבת קשב אבל שאר הדברים דומים לפי מה שאמרת

הוא לא פרפר לילה. זה רק הזמן שהוא בבית ויכול לשחק

אם יש לו זמן בבוקר זה שם

בלילות הוא גמור ולא עושה כלום זה לא שיש לו אנרגיות

אבל מסכים יוצרים פעילות מוחית כמו של קשב לפי מחקרים

מכל מקום אני לא חושבת שהתפקיד שלך לאבחן, אלא להציף מה את מרגישה ולבקש ממנו שיטפל בעצמו ויעשה מה שצריך כדי שיהיה לך בעל מתפקד בבית

ואז תביני שהפרשנות שלך שגויה

ואז לא תתעצבני על הדברים הלא נכונים

ואז לא תעשי טעויות שיחריפו את המצב

ואז תוכלו לגשת לטיפול מסודר

ואז אולי זה יצליח ואולי לא

אבל תהיה לך וודאות ובהירות בחיים.

ההתמכרות הזאת לא אומרת שאת בעדיפות תחתונה, זה אומר שהוא חייב את זה בשביל להשיג שקט נפשי.

זה מורעב ולא באמת אפשר להסביר (וגם לא חושבת אני מבינה מספיק בשביל להסביר)

אבל תדמייני שיש לו לחץ פנימי, או מחשבות טורדניות או משהו בתוך הראש שלו שלא מאפשר לו להיות נוכח.

צריך לפרק את זה בזהירות ובהדרגה.

כרגע את פועלת כדי לעצור את הדבר היחיד שנותן לו שקט.

נכון הוא לא רואה אותך ולא מתנה, ולא הכנות לחג.

תארי לך שהיית סובלת מבחילות איומות, והייתה לך תרופה בהישג יד רק שהייתה גורמת לך לא להיות נוכחת 4 שעות, ובעלך היה מנסה לדבר לשכל שלך ומדבר על ההשלכות (ספויילר הוא יודע הכל, את לא מחדשת לו כלום)

כשהדבר היחיד שאת רואה זה את הגוף שלו שחוסם אותך מלהגיע לתרופה שאת זקוקה לה בכאן ועכשיו.

אל תהיי במקום המטיף הזה, אל תתפוצצי עליו, הוא לא יקשיב לך הוא רק יראה בך מפלצת שמפריעה לו בדרכו.

לא כי הוא לא אוהב אותך, לא כי הוא חושב שהוא צודק, אלא כי הוא לא מצליח לנהל את זה.

אני בטוחה שהוא אדם טוב. ויש לו מצפון שהוא פוגע בך ובמדפחה ובגללו דברים נדפקים, המצפון הזה לא עוזר לו להתגבר. הוא צריך כלים להתמודד וזה לא פשוט.

במקום לבזבז על זה אנרגיות,

תתמקדי במה שאת יכולה לעשות ולהכין. מה שאת יכולה, מצויין.

מה שלא, להרפות.

מה היית עושה אם היה מחליק ומתפנה באמבולנס? תעשי אותו דבר.

זה שאין ביטוי פיזי לקושי לא אומר שהוא לא קיים.

קחי בחשבון שיומיים חג בלי מחשב עלולים לגרום לו ליותר עצבנות.

זה יכול מצד שני להיות הזמן להתקרבות. אי אפשר לדעת.

תחבקי ותפנקי את עצמך על המקום הזה שנשארת לד במערכה על ההכנות לחג!

את מלכה וזו התמודדות סופר לא פשוטה!

❤️❤️

אחרי שהוא הודה לפני כמה שנים שהיה צופה בפורנו שהיינו בטיפול

המטפל טען שהוא לא מכור וזה פשוט דחף וכו'

מרגישה שזה אותו דבר כאן

ואני יודעת שברגע שאני יעלה את זה אני מתפוצץ

יצאתי מהבית עם הילדים

מאתמול בבוקר חשבתי על מכתב לכתוב לו לראש השנה על הדברים שאני מעריכה בו ואיך שהוא המשענת שלי ואני פשוט לא מסוגלת

וזה עצוב לי

ואני גם כועסת

חוץ מזה שאני על גלולות שנראה לי עושים לי רע ומסלימים את התגובה שלי

ואני לא מושלמת

וגם נשאבת למסך אבל לא באות צורה בכלל

יש לי את הבעיות שלי ואני מודעת והייתי בטיפול

אבל אני עצבנית

ואחרי הרבה עוגמת נפש של שניםם והרבה כסף ואנרגיה שהלכו למטפלים שונים שלא ידעו לאבחן.

לכו למטפל שמתמחה במכורים!

אם הוא מכור, הוא לא חייב להיות מכור לעוד דברים כמו פורנו, כמו שמכור לסמים לא בהכרח מכור לאלכוהול.

קשה לפעמים לקבל את זה כי זה "מסיר מעליו אחריות " כי זה לא הם זאת ההתמכרות.

ולנפגעים יותר קל להישאר בעמדת המאשים והקורבן ולא לקבל את זה שגם הוא קורבן וחולה (זה באמת מעצבן בטירוף, שהוא גם הפוגע וגם הקורבן)

אבל אם הוא מכור ונשמע ככה (אבל מי אני, תבדקו באופן מבוקר)

תהיו חייבים לעשות סוויצ' בראש ולהסתכל על התמונה אחרת.

זה לא מסיר מעליו אחריות בשום שלב ולא מצמצם את הפגיעה בך בשום שלב.

לאבחן כדי לדייק את הטיפול.

בעיני זה לא משנה אם זה התמכרות או דחף,

בשניהם יש קושי עצום להתגבר (תקראי לזה יצר הרע אם זה יותר מקובל בעינייך)

זה לא עוזר להגיד לבן אדם שעושה פעם אחר פעם את אותה הטעות שהוא טועה.

צריך להבין מה מניע אותו, איך לטפל בזה מבפנים.

ובשביל זה צריך טיפול.

אם זה היה משהו שבידיים שלך לשנות, זה היה קורה מזמן.

גם אם צריך לעבוד על קבלת אחריות ובחירה, זה מול מטפל.

תראי גם בכל נושא של אשה מוכה או כתות וכד'

יש את האבחנה המקצועית אבל יש גם סקאלה של איפה אדם מונח והאם יש לו באמת בחירה חופשית בכל רגע נתון או שלא, וצריך לעזור לו לקחת שליטה על הנושא.

למשל בטיפול באשה שסובלת מאלימות ברמה כזו או אחרת, עושים איתה המון סימולציות אז על איך להגיב.

יכול להיות שהוא צריך תרגול איך להתגבר.

מאוד קשה לי להאמין שהוא עושה את זה שוב ושוב ושוב כי לא אכפת לו או כי הוא לא מודע להשלכות או חושב שיהיה בסדר.

ויודעת מה, גם אם זה זה, עדיין עדיף שתשמעו את זה ממישהו מקצועי מאשר נקודת ההנחה שזה רק זה וסה"כ רק אם נסביר ונדבר על זה, ההתנהגות תשתנה.

אבל ברור שרק את מכירה את המצב אצלכם, אולי זה לא כמו שנשמע.

בכל אופן הרבה כוחות 🤗

נכון שאנחנו לא רוצות לכעוס בערב ראש השנה, ובטח שלא בחג, תנסי לנשום עמוק כמה שאפשר, מה שעוזר לי במצבים כאלה לדמיין שאני לבד בבית והוא במילואים/ בעבודה/ בטיול או ווטאבר , שלמעשה זה עוזר לי כי אז אני לא מצפה לכלום ממש.

גם אם לא יהיה ממש נקי ולא ממש מאכלים, תנשמי עמוק.

אבל כשיהיה לך זמן פנוי, אני אגיד לך את האמת לפעמים צריך בזוגיות לשתוק ולוותר אבל יש מצבים, כמו זה למשל, לדעתי, שאת ממש לא אמורה להבליג. לא צריך לצרוח עליו, אבל תחשבי טוב מה יכול להניע אותו לפעולה להתעורר על עצמו כי זה ממש אבל ממש לא לעניין להתנהג ככה כשיש לך אישה, בית, ילדים. לא מגיע לך חיים כאלו ולא יחס כזה. אני בטוחה שהוא לא עושה זאת מכוונה רעה , אבל את חייבת לעשות צעד שיאלץ לעשות סטופ. את מכירה אותו ואת חכמה מספיק לחשוב מה יעזור, להכנס לשתיקה ולהתעלמות זה כלי אכזרי אבל תשקלי לפעמים צריך להשתמש בכלי הזה. או להעמיד אותו בגבול שאו שהוא מוחק את המשחקים או שנרשם לטיפול ועד אז... כך וכך.

שולחת לך ים כוחות, זה ניסיון קשה מאוד בערב חג ומעליב ביותר, אני איתך❤️

חזרתי לבית והוא היה ער אמרתי לו שאני הולכת לנוח

נכנסתי לחדר ופשוט התפרקתי והוא נכנס אחרי

הוא אמר שהוא לא הלך לישון ב3 רק ב1:30 ואז קם שוב לשעה כי לא הצליח להירדם אז זה לא ששיחק עד 3 בלה בלה ( זה דפוס חוסר שלפעמים קשה לו להרדם אחר 20 דק' קם לשחק ואז ברור שלא יירדם, לא הבנתי )

הוא אמר שהוא מבקש סליחה והאם אני עדיין עצבנית

אמרתי לו אני, עצבנית ? למה ? בגלל שחשבתי שאני יקום מאוחר יותר הולך לקנות תכשיט ובמקום זה הייתי ערה מ5 ותפעלתי את כולם כשאני מנסה להשאר חזקה ושמחה ( טוב, לא הצלחתי להשאר שמחה אבל לפחות הייתי רגועה עם הילדים )

אמרתי לו שאני רוצה שאחרי החג הוא יילך לאבחון. הרי הוא בן אדם טוב יודע כמה המשחקים פוגעים בי ובזוגיות שלנו ואני חוששת שזה התמכרות כי אם לא למה הוא היה ממשיך

הוא ממש התנצל ואמר שאם זה מה שאני רוצה זה בסדר ואני יכולה להשים סיסמא למחשב כדי שאני אצטרך לאשר ( לא תודה, יש לי ילדים אני לא אמא שלך )

הציע ששבוע הבא נקנה משהו

אבל אני עדיין פגועה

והבית מסריח ואני השלמתי עם זה

יש לי אשכרה ערמות של בגדים על הרצפה,שירותים מלוכלכים וכיורות מלאים ואין בי טיפת אנרגיה

לפחות אני שומעת אותו עושה כלים עכשיו

הוא בעל טוב עוזר עם הילדים, בישולים וכו' אבל הדבר הזה גומר אותי

תזכרי במשך החג שהחיים ימשיכו אחרי

לא נגמר העולם היום.

ואחרי החג הוא יעשה איבחון ובעז''ה תגיע ישועה.

ותהיי גאה בעצמך שהובלת לזה.

ותמשיכי להיות קשובה לעצמך. זה באמת לא נעים בכלל

זה נשמע ממש התמכרות

ודבר החשוב בעיני

זה להבין

שהוא לא אוהב את זה. לא עף על זה.

יותר נשמע כמו לא ממש שולט בזה.

אז בעז''ה ילמד לשלוט.

חג שמח יקרה ♥️

הלוואי שהצער והבדידות שאת חווה יהיו לכפרת עוונות, תחל שנה וברכותיה.

אתם נמצאים בלופ שבו לכל אחד מכם יש תפקיד קבוע, הסוף ידוע מראש ומסבב לסבב המצב מסלים.

משחקי המחשב ומטלות הבית הם רק טריגר, הסיפור האמיתי הוא שלכל אחד מכם יש אסטרטגיה הפוכה להתמודדות עם הטריגר - שבאופן טרגי דוחקת את בן הזוג עמוק יותר לאסטרגיית ההתגוננות שלו.

בעלך בתפקיד הנמנע (נסוג) - כשהוא מוצף הוא נסוג מהסיטואציה לתוך משחקי המחשב, וזה עוזר לו לווסת את עצמו. הוא רגיש מאד לביקורת ממך, וכשהוא מרגיש שאת מצפה ממנו או כל דבר אחר שמטרגר אותו הוא חייב לווסת את עצמו - כמובן דרך התרחקות (ונסיגה לתוך משחקי המחשב). הוא לא כל כך טוב בלהבין את מצב הרוח שלך או מה את מרגישה וצריכה.

את בתפקיד הרודפת - רגישה מאד להתקרבות והתרחקות שלו, ולמצבי הרוח שלו. כשאת מרגישה שהוא לא איתך את חייבת לרדוף אחריו כדי להחזיר אותו שלא תישארי לבד.

יכול להיות שהוא כבר מכור בהגדרה, אני לא יודעת ובעיני זה לא מאד משנה. בעיני המפתח לשבור את הלופ הוא להתחיל להבין באיזה צורה כל אחד מאיתנו מטורגר ומדוע, ולתקשר דרך הלב ולא דרך ההתנהגות.

זה להפסיק להתייחס להתנהגות הבלתי נסבלת שלו - להעז לדבר על הבדידות שאת חווה. אבל רק מעומק הלב, מהמקום העמוק והפגיע ביותר, לא מהרציונל - מה שישר יקבל גוון של ביקורת ויחזיר אתכם ללופ.

מאד קשה ואפילו בלתי אפשרי בתוך קשר לא מספיק בטוח לפתוח את העומק הזה, שהרבה פעמים אפילו לעצמי אין מערכת יחסים איתו..

לכן ממליצה מאד על טיפול זוגי EFT.

אם הוא מכור זה משנה את כל התמונה.

למכור באופן נוירולוגי אין שליטה. מי שחווה יבין.

טיפולים למיניהם רק יגבירו את התסכול.

בדיוק כמו ילד עם קושי פיזי או מוחי שמכריחים אותו לבצע משהו שאין לו את היכולת הזאת.

כמובן אין מה לרתום את הסוסים לפני העגלה יכול להיות שהוא בכלל לא.

אבל כתבת שזה לא משנה בעינייך.

אז זה משנה מאוד.

כי זה ערב חג האנשים בחופש ולא נוסעים על הבוקר.

התור בשעה של פקקים?

שיהיה בהצלחה!!

הקטע שבעלי במאוחדת ואני כללית.

אם נלך למעבדת גבריאל הם מקבלים ישר? הם מבינים את הדחיפות?

מניחה שנגיע בזמן בסוף אבל לא רוצה שזה יפול על זה..

אבל שתדעי שכם למצוא בשערי צדק חניה זה לא פשוט...

זה בסדר גם אם לוקח קצת יותר זמן. אפילו שעתיים כנראה שיקבלו..

אין לנו תור. אמרו לנו לבוא כמה שיותר מוקדם בבוקר. זה היה די מהרגע להרגע כי טבלתי אתמול עשיתי היום בדיקת דם ואולטרסאונד והביוץ מחר כנראה אז לא רצינו לפספס..

אם מגיעים עד השעה 9 אז יחסית עוד פנוי בחניון. אחכ יותר עמוס

ושישי, מקווה שיהיה בסדר

תבדקי גם שיש לך את כל ההתחיבויות הנדרשות

כי בעלי שם.

כן

והאמת שברוב המעבדות יש גם חדר שאפשר להשתמש בו...

וחניה בטוח תמצאי בחניון התת קרקעי..

בהצלחה רבה!!

לנו אמרו שאומרים להביא תוך שעה כדי שזה יהיה בסדר שיבאו תוך שעה וחצי ואפילו שעתיים.

גם אחרי שמטפלים בזרע במעבדה יש 4 שעות שאפשר להשתמש בו. זה הרבה פחות לחוץ.

בהצלחה. ותזכרו שבסופו של דבר עם כל ההשתדלות, הסיכויים של הזרעה לא באמת גבוהים משמעותית מיחסים רגילים בהנחה שאין בעיה ידועה.

בזרע אני מניחה שזה כן מועיל..

יודעת לאיזה מחלקה בכלל מגיעים שם?

איך היה?

אני מקווה שעכשיו אתם אחרי.

חג שמח!

אחי וגיסתי נקלטו בהזרעה ראשונה

הבעיה היתה לא ידועה אצלהם הכל היה תקין 😊 בקרוב אצלך שהשנה החדשה תביא לך הריון תקין 🙏

זה הפרעת קשב

אבל לא חייב שזה הפרעת קשב.

את נהינת מהעבודה?

את מסופקת?

יש לך רקע נוסף?שאת פחות שמה דגש עליו בקשר לעבודה,כמו רגישות לבדים מסוימים רגישות לרעש?

או שאת נורא נפגעת גם מדברים?

פשוט מה שאת מתארת יכול להתאים גם לרגישות יתר hsp.

ולא מאבחנים את זה כהפרעת קשב.

דבר נוסף יכול להיות שסוג העבודה הספציפי שלך לא מתאים לאופי שלך גם אם נהינת מהלימודים שלו,ואז בפועל מה שאת עושה זה לרחף על העבודה ולא להיות בתוכה?

גם אם כשלמדתי מקצוע לא היה לי בעיה לשבת שעות ולהקשיב להרצאות?

אני בכלל לא עם קפיצים, להיפך, יושבת שעות באותה תנוחה לא צריכה לזוז, יכולה לגלוץ כל היום.

אין לי רגישות מיוחדים למגע או בדים או רעש

אני לא נהנית מהעבודה, אבל כי אני מרגישה בעיקר תסכול מההתנהלות שלי

אני חושבת שאם אוכל לחוות הצלחות, ולא רק נשיפות בעורף לדד ליינים שמתקרבים אז אני כן אוכל לחוות סיפוק.

נמאס לי מזה שאני לא מצליחה לגרום לעצמי לעבוד ולעשות דברים. בעיקר בעבודה אבל גם בבית.

אני בהייטק, אז אין לי שעות שסופר לי שעות עבודה, ואני עובדת הרבה מהבית, אז אני ביום, כשהילדים במוסדות מבזבזת זמן ואומרת אעבוד בערב כשהם ישנו, בערב פותחת מחשב ורוצה לעבוד אבל בפועל לא עושה כלום ואומרת אקום מוקדם, לא קמה מוקדם וכו וכו פשוט לופ של אי עשיה ודחיינות.

ואני לא מצליחה לצאת מזה

נסי לעבוד מהמשרד...

קצת יותר טוב, אבל המסך שלי מכוון כך שרק אני רואה אותו, אז זה לא באמת מספיק יעיל

אבל גם להיות עם מחשב מול כולם זה מרגיש לי חשוף נורא, גם כשאני עובדת ממש..

חוץ מזה שאני מחפשת פתרון שישפיע על כל תחומי החיים שלי.

מרגיש לי שאני צריכה משהו עמוק יותר.

חדשים יש השפעה על המח בדיוק כמו קשב וריכוז. אני קוראת לזה על עצמי - הרעלת מסך. קורים לי דברים דומים לשלך כשאני חשופה הרבה למסך. זה באמת פוגע ביכולת שלנו להיות אנחנו כך אני מאמינה

במקומך הייתי מבקשת מצוות המחשוב שיחסמו לך את האינטרנט פשוט לכמה ימים ותראי אם יש שיפור

אני מנסה כל מיני דברים כמו לקום להליכה של 10 דקות כל שעה וחצי למשל, או לקום לעשות משו בבית

אבל זה רק אחרי שאני עושה את העבודה

יש בזה סיפוק מטורף, להצליח לעמוד בזה ולאט לאט זה הופך להרגל ואני פחות תלויה ומושפעת מהמסך

אז סביר להניח שההפרעת הקשב לא הפריעה לך.

אבל בהחלט יכול להיות שלעבוד בזה זה כבר משהו אחר,פחות סיפוק פחות הנאה וזה דבר שגורר דבר.

לא בהכרח שזה הפרעת קשב בכלל.

זה הרבה פעמים, אולי ברוב מוחלט של המקרים, תסמין של מערכת עצבים שתקועה בבהלה גבוהה.

הבהלה לא מתבטאת כפי שהיא אמורה להתבטא - ולכן אינה מורגשת, אבל התפקוד של הגוף תקוע במצב הישרדותי וכישורי ארגון וניהול וכמובן קשב נמצאים בתחתית הרשימה, כי הגוף כרגע מצפה לתקיפת אריה בג'ונגל ולא פנוי להתרכז בכתיבת קוד..

הרבה פעמים אפשר לזהות עוד דרכים שבהן המח מנסה לשחרר את הסטרס: כסיסת ציפרניים, תנועות חוזרניות (למשל התעסקות בשיער), טיקים, תנועתיות מוגברת, הידוק לסתות ועוד ועוד.

זה מתחבר לחוויית החיים שלך?

אם כן, הפתרון לא יהיה בכיוונים התנהגותיים (ללמוד מיומנויות, להתחיל בקטן וכו'),

אלא ביצירת סביבת חיים בטוחה שתאפשר למח לאט לאט להוריד בהלה: להפחית עומס, להשקיע ביצירת מערכות יחסים בטוחות, להוסיף הנאה פעילה לחיים שלך, הרבה יציאה לטבע.

לשים לב למצב של הגוף, מתי הוא מתוח ואיפה, ולהרפות במודע. לשים לב מה בחיים שלך מעורר מתח ולנקות אותו.

מיינדפולנס מאד עוזר!

כל אלה יכולים מאד לעזור, ואולי תרצי גם לשקול טיפול טוב שיעזור לך לרדת לשורש הבהלה התקועה ולשחרר אותה.

ב''ה הלכתי לטיפול (עו''ס קלינית בגישת cbt, אני קיבלתי דרך הקופה) והשתנו לי החיים. ממליצה ממש.

מזדהה עם כל מילה

עוקבת

זה אולי קושי בקבלת החלטות שגורם לדשדוש, כי את לא בטוחה מה כדאי לך לעשות עכשיו ואז נתקעת במקום.

קשה לך בכללי עם החלטות?

ממש לא יודעת אם זה הכיוון, אבל אולי ייגע בך.

חוץ מהנקודה האחרונה זה נראה בשיוק אני

אין לי עצות, רק הזדהות

אני מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת כי גם אני נאלצתי לפתח הרגלי "ניהול עצמי" רק כבוגרת וזה מאוד לא פשוט.

אז כאן בעיניי הדבר הנכון הוא להתחיל מצעדים קטנים, קטנטנים, בוני אמון בינך לבין עצמך.

מה אני מתכוונת?

היום כשאת מחליטה לעשות משהו, זה לא ממש קורה.

נכון?

נניח את מחליטה לעשות משימה של העבודה ובפועל נמרחת ואת עושה את זה ברגע האחרון.

כלומר כשאת אומרת לעצמך "אני אעשה כך וכך, יש בך איסה קול, מודע או לא, שמגחך לעצמו ויודע שזה לא יקרה בזמן שקבעת לעצמך (אם בכלל קבעת וזה לא נשאר באוויר).

ולכן אני קוראת לזה "צעדים בוני אמון", את צריכה להאמין לעצמך שאת תצליחי להגשים את מה שאת מבטיחה לעצמך, וזה לא משנה אם את מבטיחה לעצמך לסדר את החדר או להתקשר לקולגה מהעבודה.

ההתחלה היא בצעדים ממש ממש קטנים.

את אומרת לעצמך "עוד 2 דקות אני אקום מהספה" ובאמת לקום מהספה.

לא אחרי חמש דקות אלא שתי דקות, כי זה מה שאת החלטת.

על כל ניצחון קטנטן כזה, תרימי לעצמך.

משימות גדולות פרקי למשימות קטנות, שימי לעצמך זמן לביצוע ותתלהבי מבפנים על כל צעד קטן שקבעת לעצמ לעשות ועשית.

במשימות "גדולות" שמורכבןת מהרבה משימות קטנות אבל אפשר לעשות הכול בפרק זמן קצר, אני אוהבת לשים לעצמי טיימר, על כל המשימה או חלקים ממנה.

זה עוזר לי להתמקד ולהתעודד שזה רק עוד איקס זמן

ואני מבטיחה לעצמי שאחרי הטיימר ניקח הפסקה (ובאמת לחזור מההפסקה למשימה הבאה! אבל זה לאט לאט אחרי הרבה צעדים בוני אמון)

ותהיי גאה בעצמך על הצלחות.

אם את רוצה עזרה מקצועית, בעיניי אימון אישי יכול להתאים פה מאוד.

אה ועוד משהו, שדי סותר את השרשור הזה אבל בכל זאת... תתנתקי מכל הפורומים, הרשתות החברתיות וכו', זה שואב ברמות.

גם לזה את יכולה לקבוע לעצמך דד ליין ולעמוד בו, נגיד עד יום שני ב14:00 להתנתק מהרשתות החברתיות, בערב יום כיפור ב16:00 להתנתק מפורומים, סתם דוגמה ללו"ז כזה.

רק כותבת שאני מצאתי פודקאסט שקצת התכתב עם זה, קוראים לו אנשי הקשב ..

ועוד משהו קטן, אני רואה את זה על עצמי כמו התמכרות, ואני יודעת שלהתנקות מהדופמין שזה מייצר לוקח לפחןת שבועיים, אני גם במאבק תמידי על זה , ומחפשת פתרון. מחזקת אותך!! ושתדעי שהאשמה זה חלק מהמעגל הזה ... בזבוז זמן, אשמה ,חוסר הצלחה

הדחיינות הזאת מתבטאת בעוד נושאים בחיים?

ושרשרת אליי בטעות?

מה שעזר לי -

להיות סלחנית כלפי עצמך. זו את כרגע, רגשי אשמה ויסורי מצפון על כל יום ויום לא מקדמים. מותר לפעמים להימרח ולהיות פחות יעילים. מותר לטעות ומותר להודות שאנחנו לא יודעים משהו. זו עבודה בשינוי החשיבה, אבל זה אפשרי.

למצוא מה הזמנים היעילים שלך. כשאת כן יעילה, באיזו שעה ביום זה קורה? אצלי זה ב10-15. אני מראש לא מתחילה לשבת על דברים קשים לפני וברגע שאני רואה שעברתי את שלב היעילות אני נותנת לעצמי הפסקה ארוכה. אחר כך לפעמים יש עוד זמן יעיל, אם נחים מספיק.

לכתוב על דף את המשימות שצריך לעשות היום ולהרים לעצמך על כל משימה שסיימת. גם אם היו 20 משימות וסיימת 5, זו הצלחה. לאט לאט תלמדי את עצמך לסיים יותר משימות וגם להיות ריאלית בכמות שאפשר להספיק ביום.

לזהות מתי הגלישה היא התחמקות ממשימה, לנשום עמוק ולהגיד לעצמך "אני מתחמקת מלהתקשר לשמוליק ולכן מוסחת" ולבצע את המשימה שהתחמקת ממנה. אפילו דבר קטן כמו לנסח טיוטה לבקשה משמוליק. העיקר להפסיק להתחמק

לא מכניסה את זה הביתה בשיגרה ולכן תקוע לי בראש שזה ממש ממש לא בריא

מכירה הרבה שבהריון לא מסתדרות עם מים ומיץ כן עובד להם. נכון שזה לא בריא אבל בהריון זורמים עם מה שהגוף דורש🙂

שתיתי כל יום 3 ליטר פטל,

ואחרי תקופה נהיו לי שיניים ורודות....

יתן לך ויטמין סי

אפשר גם סודה, חלב, בירה שחורה

חליטות של תה ללא קפאין (לואיזה, אפרסק, תפוח מה שאת אוהבת) ולשתות קר.

אפשר גם לקנות תפוזים סחוט

או סיידר תפוחים - תרכיז טבעי ללא תוספת סוכר

אפ אין סכרת הריון עדיף לשתות ממותק, זה מסוכן להתייבש!

כדאי למצות עוד אפשרויות -

תה קר

חליטות

מים עם לימון

ואת עם מניעה?

קטעים שלא תכננת

אחלה מתנה לשנה החדשה

תודה על הנקודת מבט!! הייתי צריכה את זה מאוד ❤️

נכנסתי גם להריון עם התקן לא הורמונלי..

מונעת עם דיאפרגמה 😉

חשוב לעקוב שההריון בתוך הרחם ולא חוץ רחמי

הריון חוץ רחמי שכיח עם התקן

רק טוב

כאמור, דיאפרגמה 😅

אם אפשר לשאול

איך מנעת עם הדיאפרגמה?

הלכת למתאמת? השתמשת בקוטל יחד?

כי אני גם עם דיאפרגמה ורוצה לדעת מה הסיכויים שזה יקרה לי 🙃

מוציאה רק 6 שעות אחרי...

ממש מקפידה וזה עובד לי מעולה כבר כמה שנים 😉

פירטתי למטה מה השתנה הפעם 🙈

ולי בדיקות של לייף היו אמינות.

אם את אומרת שיומיים לפני איחור היה שלילי ועכשיו חיובי, זה אומר שכנראה היה ביוץ מאוחר, ואז יכול להיות שלא השתמשת מתישהן בדיאפרגמה כי חשבת שאת כבר אחרי ביוץ?

בכל מקרה, בהחלט הפתעה. בהצלחה בעיכול🩷

משתמשת בדיאפרגמה בדרך כלל עד שבוע אחרי המקווה - ואז מפסיקה

(מהיכרותי עם המחזוריות שלי, הביוץ תמיד יום יומיים לפני/אחרי המקווה)

במחזור שעבר השתמשתי בפרימולט לכמה ימים

ובמבט לאחור זה כנראה שיבש לי גם את הביוץ הבא...

קיצר טיפשי שלא חשבתי על זה מראש

אבל כנראה שזה מה שקרה 🙈