יש לי אח לא מאובחן אבל ככל הנראה עם איזשהי בעיית תקשורת, מתפקד וחכם, ברמה גבוהה. גרוש עם 5 ילדים חלקם בוגרים.
אמר לי כמה דברים ממש לא במקום. נפגעתי ומתקשה להמשיך הלאה ביחסים כרגיל.
לא יעזור לי לדבר איתו על זה. לא שהוא לא יקשיב, אלא אפילו לא ישמע. בדכ לא עובר שום מסר אליו למוח, הוא עסוק במה שלו עצמו יש לומר. הוא מבחינתו צודק, כולם אשמים, מה שהוא אמר זה נכון לטעמו (אפילו שלמעשה זה די מופרך) וכדאי לאחרים להקשיב לו, הוא הרי חכם ויודע הכל.
הבעיה היא שמאז מה שקרה אני שומרת על ריחוק ממנו. ואמא שלי עצובה מזה ממש. (שלושתנו גרים קרוב זה לזה והיינו רגילים להיפגש הרבה יחד) הוא נראה כאילו לא קרה שום דבר חריג והכל מתנהל כרגיל. ואם קרה משהו, בכל מקרה זה לא קשור אליו, לא בעיה שלו, אחרים אשמים, בעיה שלהם.
הטענה היא ש"יש לו את האוטיזם שלו/האופי שלו שלא ישתנה, הוא גרוש, מסכן. ולי לא חסר כלום השבח לאל. אז למה לי לקחת אותו קשה. לא משנה כמה הגזים צריך לתת לדברים לעבור."
והשאלה שלי היא איפה הגבול, עד כמה אפשר לספוג, בגלל שהוא איך שהוא. האם אי אפשר לצפות מבן אדם מבוגר להתנהג כמו בן אדם. האם בשביל אמא שלי אני צריכה להמשיך איתו את היחסים כאילו כלום לא קרה.
?
שאר האחים לא גרים ככ קרוב ולא צריכים להתמודד איתו באותה תדירות כמוני. הם בעצמם גם התרחקו ממנו כבר מזמן. זה פעם ראשונה שהוא ממש הגזים בהתנהגות שלו כלפיי ככה, הם נפגעו ממנו כבר מזמן.
ובסוף בעלי גם סובל ממנו למרות שהוא ממש סבלני ונותן לי להחליט לבד עד כמה אני רוצה שנמשיך לפגוש אותו.
)