השנקל שלי לשמור על קשר אבל במינון. לשמור על עצמך קודם, ואיפה שזה מתאפשר לך להמשיך להיות בקשר בצורה סבירה מבחינתך, להיות בקשר, גם אם על אש נמוכה. ראיתי מקרוב במשפחה שלי ושל בעלי כמה מקרים של נתק בין קרובי משפחה מדרגה ראשונה ובסוף כולם סובלים מזה. בכל המקרים אחד הצדדים היה עם בעיה נפשית כזאת או אחרת, וזה הקשה מאד על הקשר, אבל בסוף ברגע שמתנתקים גם הצד הבריא מרגיש סבל גדול מאד. ושוב חיבוק גדול, זה ממש ניסיון 🫂

שצפים כל שבת מחדש שאז היינו רגילים להיפגש

אם הייתי גרה רחוק יותר היה יותר קל להתעלם

אבל עכשיו כל הזמן זה עולה ונמאס לי

"עושה שלום במרומיו...." הייתי רוצה שלא יהיה שום קושי בקשר. גם מוכנה להתעלם. אבל הוא הגזים ממש. ולא בטוחה שהתירוץ הוא עם קשיים בתקשורת מספיק כדי לגרום לתחושה שאני שלמה ים ההתעלמות מצידי על הפגיעה.

וכן, מנתקת את הקשר עד שהוא יבוא ויבקש סליחה. לא אכפת לי הסליחה, זה לא הנקודה, המטרה היא שהוא יבין שהוא עבר גבול. בין אם זה גבול הזוי מבחינתו ובין אם הוא מבין שהיה לא בסדר - זה לא אכפת לי. הקטע שידע לא להתנהג אליי ככה.

הסיבה שלוחצים עלייך היא לא כי לך יש חיים טובים והוא מסכן, אלא כי את מתקפלת והוא לא. הסיבה שהוא מסכן היא לא את אלא הוא וההתנהגות שלו. אם יתנהג כמו שצריך אנשים לא יתרחקו ממנו והוא יהיה פחות מסכן. יש אנשים גרושים עם חיים מלאים ונפלאים, הבעיה שלו היא ההתנהגות שלו עצמו ולא שום נסיבות חיים. ברגע שיבינו שאת לא מתקפלת יעברו ללחוץ עליו, וגם אם הוא לא מסוגל להוציא את המילה סליחה מהפה, לאט לאט יחלחל לו מה הגבול שהוא לא יכול לעבור.

ולגבי ההורים - זה באמת החלק הכי שובר לב, לדעת שהם סובלים מלראות אתכם ככה וה"תיקון" הוא בהישג ידך. אבל לבוא ולהגיד להם בצורה מכובדת אני מבינה את הקושי שלכם, אבל יש גבולות להתנהגות, זה דבר לגיטימי..

אני לא מכירה את אחיך אבל גם לנו יש מצב דומה וחוויתי מקרים כמו שאת מתארת. בתחושה שלי, הקושי היותר משמעותי של ההורים, זה שגם הם נפגעו ונפגעים ממנו הרבה, והם כל הזמן מורידים את הראש כי "הוא מסכן" ואז פתאום את באה וכאילו "הורסת", מבחינתם, לא במודע אפילו, הם מקריבים את הכבוד העצמי שלהם מול הילד הזה ופתאום את באה ודורשת שאלייך יתייחסו אחרת. מבינה את הקושי? זה לא העובדה שאתם בנתק כמו המראה שזה מציב להם, שכן אפשר לדרוש ממנו יחס סביר, שלא לומר מכבד. 

אז לשבת שלח שוקולדים שזה כנראה סוג של לומר סליחה.

למרות שלדעתי אין לו בעיה לחזור על אותם הדברים שפגעו שוב כי הוא מאמין שזה נכון.

עכשיו השאלה איך חוזרים למצב 'רגיל', נגרם נזק מהסיפור הזה. מתעלמים?! פתאום חוזרים כאילו כלום. לא תהיה שיחה, כי היא לא יעילה, וכי מבחינתו הכל בסדר. שלח שוקולד אז זהו לחזור להיפגש כרגיל?! זה יהיה מוזר

יותר מזה זה כבר לבקש ממנו להיות בנאדם אחר..

אני הייתי יורדת מהעץ בשלב הזה. כי זה הכי טוב שיכלת לבקש, אם אני מבינה את הסיטואציה ואת הבנאדם.

מצד שני זה לא אומר שצריך להסתחבק ולהפגש פעם בשבוע. אפשר להגיד אחלה תודה קיבלתי, ולהתנהל יותר בקרירות, להשתדל להפגש יותר עם ההורים לבד, פחות איתו. לא כהצהרה, אלא כהבנה שזה פחות נכון לך. כמו שיכולים להיות אנשים שהם אחלה ובסדר גמור אבל אין כימיה אז תצמצמי מפגשים פשוט כי זה לא זה. אז אותו הדבר.

לענות לו באופן קונקרטי, מכבד אבל לא יותר מזה.

זה לא המלצה, כן? סתם אומרת לך מה אני הייתי עושה במצב כזה..

ולגבי מה שענית לאמאשוני על איך היית רוצה שהילדים שלך יהיו, אז מבחינתי זה בול מה שהייתי רוצה -

שידעו לעמוד על שלהם

שידעו שיש להם מקום והכבוד העצמי (לא במובן של אגו, במובן של הערך שלהם כבני אדם) שלהם ושל בן הזוג שלהם לא שווה פחות משל אחים שלהם

שידעו לומר - זה לא טוב לי, ולהתרחק. אם מישהו רע אליהם.

שידעו שאם הם לא ילמדו להתנהג אז יש לזה מחיר. חברתי, אישי, משפחתי.

שידעו שהם לא צריכים לשלם מחיר על התנהגות של אחרים

שידעו להתנצל

שידעו לקבל התנצלות

אלה דברים ממש חשובים, ולדעתי בדינמיקה משפחתית בריאה, כשיודעים להתנהג בכבוד לצד ואחרי הכעס, זה חלק ממה שיהפוך אותם לאחים טובים יותר ולא טובים פחות.

דווקא להיפך ראיתי, שבמשפחות שיש צד אחד שתמיד נדרש להתנצל ולהתכופף, הדינמיקה בין האחים הרבה יותר רעילה, כי יש צד אחד שמרגיש שלא רואים אותו בכלל, וצד אחד שיודע שהוא יכול לעשות מה שירצה כי אין לזה מחיר

למרות שלפעמים קשה לדעת מה עניין של גבולות והרגלים וחוסר התחשבות. ומה עניין של חוסר הבנה חברתית.

לפעמים ילד עם לקות יודע איך מצופה ממנו להתנהג,

בסביבות ציבוריות הוא ינסה להחזיק את עצמו ויתאמץ להתנהג בהתאם.

אבל בסביבה הבטוחה, הוא ישחרר ויתנהג באופן הטבעי שלו.

בסביבה ציבורית במצבי קיצון/לחץ/עומס אפשר יהיה לראות גם כן את ההתנהגות הטבעית

בין אם יש תווית של לקות ובין אם לא, מי שמצליח להבין מה מצופה ממנו, ויותר מזה, מסוגל להתאים את עצמו למצופה - יכול לעשות את זה גם בבית. ברור שיותר נוח לו להתפרק בבית. גם לי נוח להתפרק בבית ולצעוק ולכעוס ולאכול בצורה לא מנומסת. זה לא אומר שאעשה את זה. כי אני בת אנוש ומסוגלת לשלוט בעצמי גם כשזה קשה ומבאס, ואם אני רוצה לפרוק אז אני אנסה למצוא פעילות שמאפשרת לי לפרוק כעס ועצבים, כי המשפחה שלי היא לא שק האיגרוף שלי.

לכולנו יש את ההתנהגות "הטבעית" שלנו ואת ההתנהגות המעודנת יותר שאנחנו מציגים לעולם, ואנחנו פה ושם טיפה משחררים (בעיקר בבית), וכולנו במצבי קיצון מתנהגים יותר דומה לטבעי שלנו ולא להתנהלות המאופקת שאימצנו. אבל לאפשר למישהו בשם איזשהי תווית של לקות לשחרר כל רסן מול אנשים מסויימים זו בעיניי האישיות תפיסה מוטעית, וזה הביטוי הכי עדין שהצלחתי למצוא.

ובכל מקרה אם זה היה המצב, אישית הייתי תופסת ממנו פי אלף יותר מרחק. אני לא צריכה להיות שק איגרוף של אף אחד. 

המשפחה הקרובה שלך?

אשרייך

אבל אני מבינה שזה לא בסדר ומתנצלת, גם בפני הילדים, אחרי שזה קורה.

לצפות ממישהו לקבל את הצעקות האלה - זו הבעיה. אם מי שצעק מבין שזה לא סבבה הוא יכול להבין את זה גם מול המשפחה, אבל מה שהפותחת מתארת זה מישהו שמסביר למה כל העולם אשם ורק לא הוא

אם הנקודה היא התנהגות שונה בסביבות שונות, למשל התנהגות סבירה ומנומסת בעבודה והתנהגות יותר משוחררת וקצרת רוח בבית - שזה עיקר תוכן ההודעה אליה הגבתי, אז התנהגות שונה בסביבות שונות מאפיינת כמעט כל אדם.

כמובן שגם בני אדם שיש להם איזו שונות נוירולוגית יכולים להתנהג אחרת עם חברים ועם משפחה. זה שהם מצליחים להתנהג באופן מספיק מקובל בעבודה או אפילו עם חברים לא מוכיח בכלל שאין להם קושי בהבנת הסביבה והתקשורת. 

שאדם 'יודע' איך להתנהג בעבודה,

ומתנהג אחרת בבית, לא שולל את העובדה שייתכן שיש לו הפרעת תקשורת. זה פשוט לא סותר. 

פשוט מה שנאמר פה בכמה מהתגובות בשרשור היה שמי שיש לו הפרעת תקשורת לא אשם בהתנהגות כזאת כי הוא לא מסוגל אחרת ולכן לצפות להתנצלות זה כמו לצפות מאדם נכה שילך על שתי רגליים. שבלתי אפשרי להסביר להם איך כן להתנהג והם בכלל לא מודעים לכך שההתנהלות שלהם לא בסדר.

(שזה בפני עצמו דיון שלם שאני לא נכנסת אליו... לא מזמן נתקלתי בפייסבוק בכך שיש בחור בתל אביב שמסתובב בתחבצ ומציג את עצמו לנשים כאוטיסט שצריך עזרה ואומר שהוא בחרדה וצריך חיבוק ובחסות זה מטריד אותן מינית.

מניחה שהבחור הזה הוא נוכל ולא אוטיסט, אבל עצם הלגיטימציה הציבורית לכל התנהגות רק כי יש עליה תווית של לקות היא בפני עצמו דבר שאמור להיות עליו סימן שאלה)

אז מה שניסיתי לומר היה שבין אם יש לו הפרעת תקשורת ובין אם לא, בתפקוד שמאפשר לו להבין איך להתנהל מול חברים - הוא מסוגל גם להבין איך להתנהל מול משפחה. ברור שלפעמים מתפלקת אמירה לא במקום. לכולם. אבל אז מצופה שיתנצל.

בן אדם כמו שמתואר פה, שיש לו חברים, אבל כל המשפחה נפגעת ממנו כל הזמן, הייתי מצפה שיתנהג אליהם לפחות כמו לחברים.. יוצאת אמירה לא במקום? שיתנצל. במקום זה נשמע שהוא רק מסביר למה כולם אשמים חוץ ממנו.

וזה בלי קשר לכך שיכול להיות שאין לו שום הפרעת תקשורת אלא הוא פשוט אדם לא נעים, שמצפה שיכילו אותו כי זה הצליח עד היום.

יש גם אנשים כאלו... 

אין לי מושג האם יש לאדם המדובר הפרעת תקשורת,

אבל בתור אמא לילד על הרצך בתפקוד גבוה, שבהחלט לגמרי מבין שהוא אמור להתנצל אם הוא פוגע במישהו, אני יכולה לומר לך שזו חוויה מאוד קשה עבורו, להיות כל הזמן זה שלא בסדר. וזה שלא הבין מה אמורים לעשות/לומר עכשיו ומה מתאים או לא מתאים. ולא בגלל שהוא טיפש להיפך הוא ילד חכם.

אבל הרבה דברים שמובנים מאליהם לכולם בשבילו הם עבודה קשה.

תארי לך לצורך העניין שהיית פתאום עוברת למקום ששם אמורים לצעוק על כולם, לדרוש את שלך ולא להתחשב ולדבר בקללות. וכשאת סתם מבקשת באופן הכי רגיל שלך אנשים נפגעים. נכון שיהיה קשה להחזיק ראש ולהבין מה לעשות? יכול להיות אפילו שתנסי להתנצל וגם את זה תעשי בדרך פוגענית בלי לדעת את זה. יכול להיות שאפילו תעדיפי לפעמים להתכנס לתוך עצמך ולהפסיק קצת לנסות לתקשר ולהסביר את עצמך כי ממילא זה לא הולך לך טוב... 

אני לא אומרת שהדוגמא הזו קולעת אחד לאחד, 

ואני לא אומרת שמי שאוטיסט יכול להתנהג לכל אחד איך שבא לו( אנחנו עובדים הרבה על זה 🥴), 

אבל כן, בהחלט יכול להיות מצב שיש אנשים שקשה להם יותר. וגם אם הם מצליחים להעמיד פנים ולהשתלב בחלק משעות ביממה זה דורש מהם המון והגיוני שהתסכול משפריץ החוצה לפעמים. 

אני לא אומרת שאנחנו אמורים לקבל התנהגות פוגענית כלפינו, אבל אני פחות אוהבת גם את האמירה הנחרצת ההפוכה, שכל אחד יכול להתנהג בסדר ובוחר שלא לעשות זאת, או משהו כזה, שזה מה שעלה לי כשקראתי מה שכתבת. זה יותר מורכב מזה.

גם במקרה של לקות תקשורת חמורה, גם בדמנציה וגם כשאדם נמצא על ערש דווי.

ועדיין לצפות להתנצלות זה מוזר.

אדם עם לקות תקשורת שמתנצל, באמת מתחרט? באמת מבין למה זה פוגע? לדעתי לא

אז מה הטעם בהתנצלות. זה לא סותר להפיק לקחים להבא להגדיר מחדש את יכולת ההכלה (או ליתר דיוק החוסר הכלה)

ולהתנצל על זה. לפחות בתפקוד גבוה.

גם אם לא מבין למה זה פגע. אבל בסיטואציה כמו דכורסא ירוקה מתארת, שזה משהו שלא היה עושה לחברים, אז הוא גם אמור להבין למה זה לא בסדר.

שצריך להתנצל.

לא מבינה מה הערך של זה בתור מקבל ההתנצלות.

עבדתי עם מישהו כזה,

היה עושה דברים (במובן של תקשורת עם אחרים) כי ככה לימדו אותו שצריך.

ההתנצלות הייתה כמו שאני מתנצלת אם עשיתי טעות טכנית. בלי להבין באמת את ההקשר ולמה זה לא תקין בתקשורת בין אנשים.

לשלוח שוקולדים זה בדיוק זה- להבין שלפי הספר אתה צריך להתנצל, בלי להבין באמת על מה ולמה.

אין שיטות ללמד אוטיסט גבוה איך לקרוא סיטואציות ואיך להתנהג??

ספציפית אצלנו האח מבוגר, לפני שהיו מאבחנים כל דבר. אז ההורים התייחסו כאילו זה האופי שלו, והכילו, ואהבו. ומצפים מכולם להכיל כמותם.

בשנה שנתיים האחרונות זה עלה שבואו תכלס ההתנהגות שלו היא של אוטיזם.

כשיש אבחנה כזו אולי יש כלים איך ללמד להתנהג, איך להציב גבולות, איך לחנך.

אבל בגיל מבוגר (45+) אפשר עדין לחנך ולשנות?

הוא בכל מקום מתנהג באופן הזה? או שיש לו למשל חברים טובים שאיתם הוא מתנהג בצורה נעימה יותר? הוא מצליח להחזיק עבודה בלי להסתכסך עם אנשים?

עובד מול מחשב., לא בטוחה עד כמה יש צוות. חלק מהימים מהבית.

כן מחזיק עבודה

משתתף לא מעט במפגשים חברתיים, של לימוד או חוג.

יכוֺל להיות באמת שסתם בזמן האחרון הדבקנו עליו תווית כזו של אוטיסט, כי זה עזר לנו לקבל את החוסר אכפתיות שלו. עושה מה שבא לו אפילו שכבר 1000 פעמים מבקשים ממנו משהו (חוסר התחשבות בסביבה ברמה חצופה כבר ממש, שלא מכבדת את הגבולות של אנשים אחרים).

בכל אופן אתייחס לשוקולדים כסליחה, ואבקש מהמשפחה האישית שלי להמשיך להכיל את השריטות שלו בשם אבחנה או בשם חוסר הצבת גבולות שכבר אי אפשר לשנות בגיל שלו.

ברור שנצמצם פגישות ושיחות וכו.

פשוט בשל הקירבת מגורים, והיותו גרוש, החיכוך היומיומי גבוה בעיקר עם אמא.

כרגע הקושי שלי לדמיין איך שוברים את הקרח, אחרי הניתוק הזה שהיה בחודשיים האחרונים.

דורש ממני יותר מדי אנרגיות לשמור מרחק ולכן מעדיפה לחזור לאיזשהו קשר. ולקוות , לקוות ממש, שאולי הוא כן הבין שהגזים וישתדל בעצמו להתנהג יותר מכבד כשניפגש שוב.

כי על השאר עניתי בהודעה אחרת.

המלצה אישית שלי, כי מדובר על התמודדות לאורך שנים, תעשי את מה שלוקח *ממך* פחות אנרגיות, בלי להתחשב במה הוא יחשוב על זה. אם לוקח לך יותר אנרגיות לנתק קשר אל תעשי את זה כי זה יותר נכון. אחכ לחשב כל פעם אם הוא כן נמצא איפשהו או לא ואם לבוא או לא, ואם כן לדבר או לא. וזה באמת צורך ככ הרבה כוחות..

אם מה שמרגיש לך הכי נוח זה פשוט להיות בקשר קריר - לכי על זה.  את לא צריכה להילחם את כל מלחמות הצדק, רק לחשוב מה נכון לך ולמשפחה שלך ולנפש שלכם ואיך יהיה לכם הכי טוב. 

של אדם עם אוטיזם להתנהג בצורה מותאמת ולקרוא סיטואציות חברתיות. אני יודעת שעושים את זה בגן תקשורת וכיתות תקשורת. אבל לרוב זה רחוק ממאה אחוז, ועדיין הגיוני שההורים יצפו מהסביבה להכיל המון.

אני חושבת שכדי שאדם מבוגר ילמד וישתנה הוא צריך לרצות את זה. כי זה ידרוש ממנו מאמץ.

ברור שאמהות רוצות לראות אחווה בין אחים,

זו משאלת לב טבעית והגיונית והיא לא מבוססת על המציאות בפועל,

ובדיוק בגלל זה לא צריך להתרגש ממנה.

צריך לכבד את ההורים ואפשר להכיל דברים עד רמה מסויימת בנוכחותם.

השאלה מה נכון לך לעשות עם הקשר הזה.

מניחה שפשוט אוותר על להיות צודקת

ומקווה לא לפגוע בבעלי שלא ייראה שמוותרת על הכבוד שלו בשביל האח (כשפגע בי הזיק לו. זה היה משולב.)

כמה שחשוב להיות הצד המוותר והכל

שימי לב לא למחוק את עצמך 

מגיע לך יחס מכבד 

לא מגיע לך שישפילו אותך ויגידו לך דברים פוגעים

יש דברים שלא בטוח שהמקום שלך הוא לוותר והוריד ראש

מותר לשים גבולות בכבוד

רק את יודעת איפה הגבול בין לוותר לבין מחיקה עצמית

כלומר - או שאני מתרחקת מאוד עד כדי ניתוק קשר, או שאני מוותרת על להיות צודקת וסופגת מלא עלבונות.

רוצה להציע את הרעיון של יש דרך אמצע.

בגדול אני חושבת שניתוק קשר לא כדאי לרוב, בעיקר כי הוא לפעמים גובה יותר מחירים וכוחות. (יש מפגש משפחתי- נבוא? רגע, אבל הם באים? ואחותי אמרה עליו עכשיו משהו, אני תוהה איך לו עכשיו, וכו וכו. כלומר, זה מעסיק)

נשמע שאולי כדאי קשר פחות קרוב ותדיר?

לא להיפגש סתם כך אתם, אבל אולי יש לו ילד שחבר של ילד שלך ואז סבבה שיבוא שישחקו.

מפגשים משפחתיים רחבים להגיע, אבל רוב הזמן לשבת לפטפט עם אחיות/גיסות/ איזשהו מעגל אחר.

לשלוח הודעת חג שמח, אבל לא להזמין אותם לארוחה.

אני חושבת שגם בלהיות בחווית ויתור מתמשכת מולו. זה משהו שלא נעים בכלל, ויכול גם בטווח ארוך לעשות יותר נזק (כי זה מצטבר, וגם זה לא נעים וכו)

לא אומרת לא לוותר, לפעמים כדאי.

אני בעיקר ברעיון של ליצור איזשהו שקט תעשייתי. בכמה מפגשים משפחתיים בהם את מדברת איתו שלום שלום ובקטנה, לרוב לא יווצר משהו משמעותי (עדיין צריך להבליג לפעמים, אבל דורש פחות כוחות)

מראש להשתדל לא להיכנס לשיחות שהנושאים בהם נפיצים.

כזה…

עיקר הבעיה שהוא נמצא כל שבת עם אמא ואמא רוצה שנחזור גם אנו לאכול איתם מדי פעם

אז כדי למצוא את דרך האמצע עדין נצטרך להיפגש יותר מאשר רק בחגים

גם כן לא ברור, באיזו תדירות גרושים נמצאים אצל ההורים?!.... 

זה אכן מאתגר יותר.

אני גם לא עפה על הרעיון של להיות כל שבת אצל ההורים (גם כשגרושים), אבל זה לא ענייני ולא עניינך. בחירה של הורייך ושלו.

אולי אפשר להמיר את השבתות אצל ההורים בארוחות ערב באמצע שבוע? (לא כל שבוע, אלא בתדירות שנוחה לכם)

הכוונה המפגש שלך ומשפחתך עם ההורים

ואפשר להזמין אותם אליכם גם.

ההורים אף פעם לא מזמינים ולא מתארחים?

זאת לגמרי בחירה שלהם

ואני רוצה לענות לך תשובה קצת שונה.

קודם כל חיבוק גדול, הוא באמת יכול להתנהג בצורה נוראית ולעלות על העצבים ממש. וצריך אינסוף סבלנות אבל כאילו סך הכל הוא בן אדם בוגר, עצמאי, נורמלי, אז שיתאפס על עצמו.

לא יודעת לגבי אח שלך, אח שלי מנסה להשתפר ולהיות יותר טוב ומתחשב, הוא פשוט לא יודע וזה לא עובד לו.

הרבה אסימונים על אח שלי נפלו לי בעקבות הבן שלי. 

הלוואי שאני אספיק להרחיב בהמשך, כרגע זמן נורא עמוס לי.

אבל חשוב לי להגיב גם על מה שכתבה @כורסא ירוקה אנשים עם בעיית תקשורת הם לא אנשים מסכנים מניפולטיביים שלא מתקפלים. זה קושי אמיתי, אובייקטיבי שמאוד מאוד קשה לשנות אותו, על גבול הבלתי אפשרי, זה מאוד נחמד להגיד אם הוא יתנהג כמו שצריך, זה כמו שתגידי על ילד עם לקות למידה "אם הוא ילמד כמו שצריך הוא יצליח" אז לא, הוא הרבה פעמים לא מודע למה זה "כמו שצריך" ולא תמיד מסוגל להתנהג כמו שצריך אפילו אם הוא באמת בתפקוד גבוה ונראה כלפי חוץ בן אדם רגיל ונורמלי.

ומתייגת את @מתואמת שאולי תסכים איתי ואולי לא, אבל בתור אמא לילדה על הרצף נראה לי יהיה לה מה להוסיף...

חוץ מזה שטוב לאבחן כמה שיותר מוקדם אוטיזם, כדי שהסביבה כולל המשפחה תדע איך נכון להתחשב, וגם האדם עצמו יבין את עצמו ואת הסביבה שלו...

במקרה של הפותחת זה לא קרה, ואני לא יודעת איך נכון עכשיו להתנהל...

כאם, או אחות.

מעניין אותי פתאום איך קולטים שאבא שלך מה שחינך אותך מדוגמא אישית זה בעצם לא ככ נורמטיבי.... ואולי עדיף לא ללמוד ממנו, ואיך בדיעבד סולחים לו על דברים כשנופל האסימון. קשוח

זה כמו שתבקשי מאדם נכה שיתגבר על עצמו וילך על שתי רגליים.

יש לו קושי אמיתי אמיתי, הוא לא רוצה לעשות לך רע, גם ככה החיים שלו קשים והוא לא מבין את הסביבה

ולא יודע איך להתנהל לפי הכללים שבשבילנו הם כל כך טבעיים.

בעיני ממש אין מה להפגע, תסתכלי על זה כנכות

1. יש פה פרט חשוב שהפותחת כתבה - אח שלה לא מאובחן.

יש הרבה הרבה אנשים סביבנו שמרוכזים בעצמם ולא טורחים ללמוד איך להתנהג בחברה, הרבה פעמים בעיקר מול המשפחה בבית ולא בחוץ, ואנשים כל כך מופתעים שהאנשים האלה מתנהגים בצורה כזו שהם בטוחים שיש לבנאדם בעיית תקשורת. אולי יש לו ואולי לא, אבל בואי נגיד ככה, בנאדם שמגיע לגיל מבוגר בלי צורך באבחון והוא מתפקד בחברה, גם אם לא בצורה מיטבית, כנראה מבין ברמה בסיסית איך מתנהלים. זה לא ברמה שהוא לא מסוגל להבין שx זה דבר שפוגע באנשים.

אז לא הייתי יוצאת מנקודת הנחה שהוא אוטיסט, זו פשוט תווית שמדביקים להרבה אנשים חסרי הבנה חברתית שגם אם יש להם בעיה כלשהי זה ממש לא מוכרח שהבעיה היא בעיית תקשורת.

2. נניח שהוא כן. ממש לא אמרתי שמדובר באנשים מניפולטיביים.

3. לא מכירה אוטיסטים מאובחנים, מכירה אנשים שכמו שאמרתי - אנשים בקלות מדביקים להם את התווית הזאת, בעוד שאני רואה שבמצבין מסויימים הם בהחלט יודעים איך להתנהג ולהתנהל, ובמקומות אחרים שפחות אכפת להם, הם מרשים לעצמם כי פשוט נותנים להם להיות גסי רוח, וכשמעירים להם הם לא מבינים מה הבעיה בכלל/לא הבינו אותם נכון/בשפה הלכתית הכוונה היא אחרת/הרבה תירוצים אחרים.

אז אני מבינה שאת כותבת מנקודת המבט שלך (למרות שמעבר לתווית של אוטיסט לא נשמע שזה בהכרח אותה התנהגות), אני כותבת מנקודת המבט וההיכרות שלי.. ועם אנשים כמו שאני תיארתי, מה שכתבתי עובד מצוין, מנסיון, כי אלה אנשים בלי גבולות ולא עם בעיה נוירולוגית

אני באמת לא יודעת איך הוא עם חברים

יש לו חברים, לא מעט

ויכול להיות באמת שהוא בכלל לא אוטיסט, ואז אבל יש לו איזו הפרעה נפשית. כי אז אין הסבר איך הוא מצליח להרחיק ממנו את אשתו את אחים שלו את מי שאוהב אפילו הילדים נראה לי מתרחקים ממנו.

אני לא בטוחה מה זה מניפולטיבי. הוא לא גורם לנו לעשות דברים. הוא כן גורם לנו להשקיע המון אנרגיות רגשיות.

ופה באמת נראה לי הנקודה. האם לרחם כי הוא מוגבל שבמשך כל השנים לא היה הכלים איך להתמודד ועליי להוריד את הראש. או שגם אם יש לו קשיים כלשהם יש גבולות שמצופה שיבין.

והמרצה נתנה שם כל מיני תכונות והתנהגויות שהיא תיארה כנורות אדומות לבן זוג אלים.

ואז היא המשיכה לתאר עוד כל מיני תכונות והתנהגויות אחרות, אבל דומות, שהיית חושבת שהן על אותה הכותרת, ואמרה - "זה לא סימן לאלימות, פשוט אופי לא טוב שהאדם צריך לעבוד עליו"

מה אני באה לומר?

שאם אתם לא עם הכשרה לאבחן אותו, אז יכול להיות שזה יראה לכם בול כמו אוטיזם בזמן שזו פשוט גסות רוח.

האם יש לו בעיה כלשהי? כן!

האם אפשר לעבוד עליה? ככל הנראה, במיוחד אם יש לו הרבה חברים. כלומר הוא יודע איך מצופה ממנו להתנהג.

האם אפשר לעזור לו לעבוד עליה? רק אם הוא רוצה.

ואני רוצה להגיד לך שהרבה פעמים לאנשים יש דינמיקה שונה לחלוטין מול המשפחה ומול מי שבחוץ. ולפעמים בחוץ הם טורחים להתנהג כמו שצריך, כי הם יודעים שאם לא - אז לא יהיו להם חברים. אבל בבית הם התרגלו שיקבלו אותם בכל מצב אז הם מתנהגים איך שבא להם. וזה מוכיח את עצמו - אכן מקבלים כל התנהגות שלו. אז אולי הגיע הזמן לשנות את המשוואה הזאת

כמו נרקסיזם מאשר אוטיזם

אני חושבת שלא משנה אם הוא מאובחן או לא

ולא משנה מה האבחנה

את לא אמורה לתת לאף אחד לפגוע בך ולהקטין אותך

אולי יש יותר מקום להכיל אוטיסט אבל גם זה בגבול

כמו שלא תתני לאוטיסט להטריד נשים כי הוא אוטיסט ולא מבין

אז גם לא תתני לא לפגוע בך ובבעלך

ובגלל שאת לא אמורה וגם לא יכולה לחנך אותו וללמד אותו איך מתנהגים

את יכולה לדאוג לעצמך

ולשמור מרחק

לא צריך נתק

אפשר רק להתקרר

להיות בקשר אבל לא קרוב מידי ולא מעיק

שהבחירה שלך תהיה איפה לעצור ואיפה לשים גבולות

לשלוט במינון ובקצב

האמת עלתה גם האופציה של נרקיסיזם

ובאמת בסוף זה לא משנה מה זה ואם בכלל

את צודקת שאת לא רוצה לשהות בסביבת מישהו שפוגע בך.

ואמא שלך צודקץ שהיא רוצה אהבה ואחווה במשפחה. ואני גם ממש מבינה את הציפייה שלה שתבליגי כי זה מגיע ממקום של חוסר הבנה חברתית.

עולים לי פה 2 נקודות-

1. את פגועה כי הוא אמר דברים ממש לא במקום. זה באמת ממש לא נעים.

2. את חוששת שהוא ימשיך לפגוע בך בהמשך.

לגבי 1- הוא נתן לך שוקולדים כנראה כי זאת הדרך שלו לומר סליחה, עם זאת הנקודה העיקרית, אולי כן שווה לחשוב מה יעזור לך לסלוח לו. אולי ההבנה שזה באמת לא מגיע מרוע.

אם 2 הוא גם מרכזי זה יותר מורכב. אם יש נושא ספציפי שיש יותר סיכוי שיפגע שם- אולי אפשר לבקש ממנו פשוט לא לדבר איתך על הנושא הזה? אבל אם הוא עלול לפגוע בכל מיני מקומות, אז באמת נראה לי הגיוני כמו שאמרו כאן לתפוס קצת מרחק, למרות שזה יצער את אמא שלך, את צריכה לעשות מה שנכון בשבילך.

הבעיה גם היא שזה דרישה מהמשפחה האישית שלי.

המפגשים הם משפחתיים, אם אנחנו קצת חוזרים לשגרה גם אם לא כמו פעם אבל כדי להרגיע את אמא, אז זה דורש גם מהם להכיל אותו...

ואני לא יודעת ממה זה נובע ההתנהגות שלו. לא מרוע. לא מטוב. מתפיסה לקויה של המציאות. במציאות שלו הוא עשה לי חסד הוא האיר את עיניי. במציאות של שאר העולם הוא התנהג כמו חמור.

ככה אפשר להשיג תור מיידי
אבל במלא כסף.
ככה עשינו
 

שיש לו החזר מהקופה.
אמנם זה עלה קצת יקר (אם אני לא טועה עלה 1500 שקל, וקיבלנו החזר ממכבי של 800 שקל) אבל זה היה שווה לי בשביל לקבל איבחון תוך כמה ימים, וכדי שהבן שלי יוכל להתחיל טיפול.

אגב, כיום כבר לא צריך לעשות MOXO, ונוירולוג מאבחן על סמך תסמינים ושאלון הורים ומורה.

אני לא הצלחתי לקבל הנחה ממכבי במקרה דומה.
צריך סוג מסויים של ביטוח לא?

אני הלכתי לנוירולוג שנמצא ברשימה של רופאים בהסדר, באתר של מכבי.

את בטוחה ששלך גם היה ברשימה?

(לפני כעשור)

מוקסו בהפנית רופא ילדים

בתשלום פרטי של 200-300 שח

ואז הזמנתי תור לרופאת קשב (מהקופה) בעיר אחרת שהיה לה תור תוך חודש

יותר טוב מבזבוז כסף אצל פרטי שגם ככה ייתן אותו טיפול 

כשמדובר על ילד שממש סובל בלי הטיפול, כל יום הוא קריטי.

אבל לרוב זה לא קריטי מהרגע להרגע

ותור תוך חודש הוא הגיוני

אם זה דחוף

הגיוני לשלם

אני זיהיתי קושי מכיתה א' אבל אמרו לי שרק מכיתה ב' -ג' אפשר להתחיל לאבחן..

סבל של הילדה ברמה אחרת...גם חברתית

בקיצור זה ממש קריטי ..

עלה לך 200-300

אני עשיתי לילדה לפני שנה אבחון אצל נוירולוג פרטי עלה לי 800 וזה נחשב זול 😅

לא אבחון

נוירולוג פרטי עלה לי לפני עשור מעל 1000 (למשהו אחר)

קבעתי דרך פרטי ואני אבקש החזר דרך ביטוח בריאות .

התקשרתי היום להבין את הפרוצדורה

ורק להבין לקח לי כמה דק

למה זה כזה מסובך?

ככ הרבה כספים משלמים לקופת חולים ובסוף כשצריך אותם הם מסבכים את החיים . למה ?

למה ילד צריך לסבול כחצי שנה במקרה הטוב עד שמקבל אבחון וטיפול? זאת שערורייה .

למה מי שצריך מענה רפואי צריך להיות בגדר עשיר בלבד?

מקומם.

והתקציב מוגבל.

אבל לפחות אם מחכים בסופו של דבר יש אפשרות לטיפול, יש מקומות בעולם שגם זה פשוט אין וכל אחד משלם ישירות על הטיפולים שהוא צריך וזה מאוד יקר, ולמי שאין אין בכלל...

מקווה שתגיעו לאבחון ולטיפול נכון ומועיל כמה שיותר מהר

( ורק הערה, לא יודעת מה ביררת היום ומה אמרו לך, אבל לא תמיד הקופה מחזירה משהו, אז טוב שבאמת את מבררת לפני!)

תבררי קודם איך זה עובד עם המרשם לריטלין- אם זה מוכר בקופה, אם אפשר לחדש דרך הקופה וכו'

ואם וכמה אפשר לחזור אליו להתאים מינון סוג, בדרך כלל זה כמה פעמים עד שמוצאים משהו מתאים

ברגע שהיה איבחון, ובסיכום הנוירולוג הפרטי רשם להתחיל טיפול תרופתי, הכל עבר דרך הרופאת ילדים הרגילה.
על סמך זה היא הביאה מרשם לריטלין, וכשהיה צריך להחליף מינון\תרופה לסוג אחר (והיינו צריכים הרבה החלפות), זה היה דרכה.

אם בחרתי ברופאה מהכללית אבל באופן פרטי ,אמור להיות לי החזר מכללית?

זה ממש משמעותי ההחזר

הנוירולוג צחק על האבחון מוקסו ואמר שהוא אפילו לא מתייחס לזה

כי באבחון יצא שאין בעיות קשב

וזה נוירולוג עם שם מאוד גדול, ניהל בעבר מחלקה בבית חולים

להשתתפות בייעוץ אצל רופא מומחה

שילמתי 1800 והחזירו לי יותר מחצי מהסכום

אז שמה כאן את מה שלימדו אותי (סדנה אצל מומחית בהפרעות קשב)

מבחני מוקסו וכדו עוזרים לאבחן במקרים ספציפיים ותלויים ברופא.

היועצת תנסה לדחוף לך כל מושג ששמעה עליו. המבחן הזה לא עומד בפני עצמו ואין לו משמעות כאבחון.

שוב - יש רופאים ומקרים שנעזרים בו והרופא ישלח אתכם לעשות.

למה כל כך נורא שאיבחון ייקח חצי שנה? אם יש קשיים אפשר לנסות לטפל נקודתית. אפשר לבקש התאמות, לדבר עם המורות, בלי קשר לקשב, פשוט להסתכל על הילדה כמו שהיא ועל הצרכים שלה ועל היכולות שלה ומה שמצופה ממנה.

גם אחרי אבחון, אם תחליטו לטפל תרופתית זה גם תהליך שלוקח זמן והסתגלות.

אני ממליצה לנשום עמוק, להתחיל את התהליך,  ובמקביל להתחיל גם לטפל.

יש הדרכות הורים, יש רכיבה על סוסים, יש התאמות בית ספר

ובעיקר יש תקווה🩷

אבל אני רק נתקעתי על המשפט הזה: למה כל כך נורא שאיבחון ייקח חצי שנה? 

אז אני אסביר למה. 

הילד שלי היפראקטיבי.
הוא ילד מתוק שמאוד רוצה שיאהבו אותו, ומאוד רוצה להתנהג טוב, אבל אין לו שליטה על עצמו.
הוא משקיע מאמצים גדולים מאוד - שפשוט לא מצליחים.

יום יום הוא חווה תיסכול מתחושת החוסר הצלחה הזאת.
נתחיל מהדבר הכי משמעותי בעיני - זה שאין לו חברים.
חברים לא רוצים לשחק איתו - כי הוא לא מסוגל לשבת ברוגע, וכי לפעמים הוא אימפולסיבי, וברגע אחד מפרק את כל המשחק.
לנהל שיחה עם חברים - הוא כמובן לא מסוגל, כי הוא לא יכול להקשיב ברצף ליותר משני מילים בלי לזוז.
בכל מקום שהוא נמצא - הוא מקבל הערות, שהוא אפילו לא מבין למה.
ילדים מתלוננים שהוא מציק להם - כי הוא לא שם לב לתנועות ידים שלו, שלפעמים גורמות למכה למי שלידו.
מהמורה ובבית - הוא כל הזמן מקבל הערות.
מהגימבורי - העיפו אותנו כמה פעמים כי הוא השתולל ממש וכמעט קרע להם הכל.
כבר כמה רופאות (!!!) ביקשו ממנו לצאת מהחדר בזמן שהיא מכינה הפניה כי היא לא מסוגלת כשהוא בסביבה (הוא קופץ מהמיטה שיש שם, על הוילון, לא מפסיק לשאול שאלות, מוציא דפים מהמדפסת כי הוא רוצה לצייר וכו)

תחשבי איך זה עבור ילד לחיות ככה, שלא משנה כמה הוא מתאמץ ומנסה (והילדים האלו מתאמצים מאוד!!), הוא כל הזמן מקבל משוב שהוא נכשל. הכל נשבר סביבו, כולם מתלוננים עליו, והכי חשוב - חברים לא רוצים לשחק איתו.
 

ודבר נוסף, דיברת על כל מיני טיפולים משלימים והדרכות הורים - זה כמובן נכון ותמיד עוזר, אבל בשום אופן לא מחליף טיפול כשצריך.

אני יכולה לספר שניסיתי עם הבן שלי המון דברים לפני שהתחלנו את הטיפול התרופתי.
במשך תקופה נתתי אומגה 3 משמן דגים אמיתי (יקרררר)
הכנתי חליטות צמחים מתרכובות של מיני צמחים שאמרו לי שאמורים לעזור.
הלכתי לתזונאית ובהמלצתה הפחתנו סוכר וקמח לבן, והורדנו לגמרי מוצרי חלב.
במשך חצי שנה עשינו פעמיים בשבוע טיפולי נוירופידבק עם אלקטרודות. (גם יקר מאוד)
שילמנו מנוי למשחק כזה שמשדר דברים למח שאמורים לעזור לקשב וריכוז. שיחקנו איתו כל ערב 20 דקות לפי ההוראות.
ניסיתי לעשות איתו ספורט במשך 40 דקות בבוקר לפני היציאה ללימודים.
קניתי כמה סוגים של תרופות טבעיות שאמורות לעזור.

אף אחד ממה שכתבתי לא עזר.

ממש לא התכוונתי לוותר על התהליך או על טיפול, רק ניסיתי להרגיע את הלחץ שקפץ לי בקריאה.

ניסיתי להנכיח את העובדה שזה תהליך ממושך ושלוקח זמן. כמובן שכל קפיצת דרך, ואפשרות לקדם תורים מבורכת.

אני בטוחה שכל מה שתארת לקח הרבה זמן והרבה ניסוי ותהייה,  והדרך שעברתם מרשימה ומעוררת הערכה. כל הכבוד, אני לא יכולה לדמיין את תעצומות הנפש שנדרשות בשביל התהליך הזה

זה באמת תהליך ארוך.
סתם קפצתי עליך עם מגילה שלימה בגלל משפט 🫣

ותודה על המילים החמות!❤️

ואיזה אמא מדהימה את !! שעשית וניסיתי הכלללל כדי לעזור לבנך . ממש מרגש ומחמם את הלב.

כיף לו שיש לו אותך.

גם לי השורה הזו קצת צבטה בלב

מאחר ואני ובעלי מודעים לקשיים שלה ומנסים לעזור לה, אבל איך היועצת אמרה לי, זה כמו לשים פול גז על ניוטרל.  לא משנה גמה תנסי לעזור לה , היא לא מקבלת את מה שהיא צריכה והיא חווה כל יום מחדש תסכול וזה פוגע בעוד תחומים בחיים .

אז ממש מבינה. ולפעמים אין ברירה אלא לנסות . אני יעשה הכל למען הבת שלי, גם אם זה אומר לקחת כדור ריטלין שאני נורא חוששת ממנו

אם זה יעזור לה ואמן שכך, עשיתי את שלי.

לשיפור

במכבי אמרו אפשר לאבחן רק מגיל 7 .חיכינו לגיל 7 אמרו לא צריך אבחון שתיקח ישר ריטלין. לא הסכמנו כי פחדנו וניסינו עוד דברים.

ונתנו לה מורת שילוב ויש לה התאמות

ונתנו לה מבית ספר אקסטרה לשיפור ביטחון עצמי ותמיכה רגשית

ניסינו הומאופתיה

לקחנו לטיפול רגשי

עשינו המון.

וזה כמו פול גז על ניוטרל.

הילדה שלי הולכת לאיבוד כבר המון זמן . אז לא רק שלא אחכה חצי שנה ,לא שניה אחת נוספת.

בכללית יש מכוני הסדר שעובדים איתם ושמה אפשר לעשות מוקסו בתשלום מופחת.

מצרפת את הקישור למידע מכללית

בדיקות קשב וריכוז | כללית מושלם

לגבי השאלונים של האבחון קשב דרך הקופה רק שתדעי שהם לא נוראיים כמו האלה של התפתחות הילד.. ויש אפלקציה שאפשר למלא. הרופא נותן הפניה לרופא קשב ואז ההורים ממלאים והמורה.

לק"י

למתקדמים להוסיף קצת ערק.

לא יודעת מאיזה גיל זה בסדר.

להגבי לה את הראש בשינה.

לשים בצל חתוך ליד הראש בלילה.

רפואה שלמה!

או מי מלח באף

זה מייבש את הנוזלים

וזה נוח ונגיש

יש אפליקציות

יש מקום מסודר לשלוח מיילים של קבלות

זה אחלה

(נגיד זה מממן לי זה הבונג'סטה בהריונות וגם עשיתי דרכם סקירה מאוחרת וכזה)

קוראים לה שירה +972 55-688-1602

למשל אני משתמשת הרבה ברפואה משלימה, עשיתי דרכה ביטוח לזה ספציפית שעולה 30, והפ מחזירים 60 אחוז מעלות הטיפולים...

רק הביטוח.

הוא מקבל את התשלום ישירות מהם.

לק"י

אלא הם בודקים בשבילך איזו חברה הכי משתלמת וכו'.

עליהם דיברת?

לק"י

אני יודעת שבהראל זה ממש פשוט.

מניחה שלא רק שם.

נשמע לי יקר

לי יש סוכנת דרך העבודה, אבל חינמית

יכולה לפנות אלי בפרטי ואמליץ לך על סוכנים

עובדת בתחום

אני גם לפני לידה והבת שלי איתנו בחדר

וזה מאוד מבאס אותי ומלחיץ איך זה יהיה

נשמע ממש ממש קשוח הצפיפות 😓

אני מאמינה שמה ששלכם שלכם ובעזרת ה' תגיע דירה אפילו מוצלחת יותר

אבל האכזבה עכשיו הכי הכי מובנת בעולם

אולי כדאי לשנות משהו בדירה הנוכחית ?

שמונים מטר זה שלושה חדרי שינה? למה אין ארון בכל חדר? שולחן כתיבה להעביר לסלון? 

יש 2 ארונות בשני חדרים

בארון אחד אני שמה גם בגדים שלנו וגם של הקטנים ובחדר השני את הארון ילדים

אבל זה לא מספיק...

נמאס לי לגור ככה

כל הזמן עודדתי את עצמי  שזה זמני אבל עכשיו שהתקוה התנפצה לרסיסים קשה לי להכיל את זה.. 

ועוד האכזבה הזאת מול הפרצוף ועוד לפני לידה

איך אני מכירה את זה, זה רברים שיכולים למוטט אותי.

מצאתם קונה לדירה שלכם? כמה זמן פינוי?

אני מניחה שאתם בטח עוברים לדרום.

אם כן, הרבה יותר מרווח שם, ותשקלי שוב את עניין העבדה לדעתי

🩷🩷🩷

ממש לשבת ולקרוא כמה ה' הוא מדויק, ומכוון הכל הכל  כי טוב עבורינו.

ולא סתם זה התעכב עד שנמצא קונה לדירתכם, כי כנראה מלמעלה לא טוב לכם להיות בדירה ההיא- אולי השכניפ, אולי בעיות בצנרת, אולי ניצלתם ממשהו רע שיש שם.. מי יודע... אבל ממש להתחזק בזה שזה כנראה הכי טוב עבורכם ןבעז"ה בהמשך תגלו למה..

נשמע ממש ממש קשוח.

אין עוד אופציות של דירות באזור שלכם?

אני חושבת שאולי כדאי לכם לשקול לעבור לגור אפילו בשכירות בדירה גדולה ומרווחת באזור שאתם אוהבים.

ולחפש בנחת אחר הדירה המושלמת.

אבל זה מאד מורכב  כי הילדים יצטרכו לעבור מסגרות.. והם לא רוצים.. הם גם צד בעניין.

ב"ה הם ילדים חרוצים ויש להם מעמד טוב בחברה. קשה לי לחשוב שנצטרך לנתק אותם מכל הטוב הזה ואז הם יצטרכו להוכיח את עצמם בכיתה חדשה..

ועכשיו אני מבינה את הפסוק דאגה בלב איש ישיחנה.

אחרי ששיתפתי כאן וראיתי את התגובות  ממש ירדה לי אבן מהלב.

בינתיים אנחנו לא מוכרים את הדירה שלנו כי חוששים להשאר בלי דירה. מפחיד אותי לחשוב שנהיה ללא קורת גג עם תשעה ילדים..

שכירות לא באה בחשבון כי גם ככה קשה לנו לעבור, אז מעדיפים לעשות את זה פעם אחת ולתמיד ולעבור לדירה שלנו בע"ה.

אני משתדלת לחיות בהודיה  ולהודות על המתנות שיש לי ויש המון על מה להודות ב"ה!!!!!! אבל היום נשברתי. ואני נותנת לעצמי את המקום להתאבל ולכאוב..

ועכשיו ראיתי שנעלתן.

אני ממש מצטערת שזה הגיע לשם, סליחה, ממש לא התכוונתי.

ואולי גם באמת לא ניסחתי טוב את ההודעה.

הייתי נסערת ולא חשבתי על זה.

שוב סליחה אם מישהי נפגעה מההודעה או מהאווירה שהיא יצרה...

ותודה לכל מי שעודדה וכתבה דברים מחזקים💞

באמת❣️

(נראלי הכוונה פה לשרשורים אחרים שננעלו)

וגם ראיתי שנעלו אותו...

עכשיו הבנתי, תודה רבה שהסברת!

על הטיקט של הבגד?

לא כזה קטן...

אולי יש לו איזה בגד עם כיסים שאת יכולה להדביק בתוך הכיס?

כיסים שהם לא באמת בשימוש אבל כן יש מקום

תופרת בתוך הכיס עוד כיס ומכניסה את זה ותופרת שיהיה סגור לגמרי

וחיבוק🫂

מקווה שתגלי שהכל בסדר 

שיהיה סגור לגמרי

גם אם מרגישים שם משהו קשיח

זה יכול להיות איזה תווית או משחק שהוא דחף

באמת מלחיץ שיתפסו

אבל יותר מלחיץ לא לשים מקליט...

הכניסה אצל תופרת, בתפר של הגומי של המכנס

אבל לדעתי אם נתפס מקליט זה יכול להיות עבירה פלילית חמורה

לפני כמה שנים ביררתי עבור אחד הילדים וזה מה שאמרו

מציע לבדוק קודם

ואם זה בתיק זה יותר בעיה

משהו כזה

בטוחה שיש פה שידעו לדייק

לק"י

ונשמע שמצבו רגוע יותר.

אני יכולה לשאול אותו אם קיבל סטרואידים בעבר.

אצל הבן שלי זה כל השנה

מסכן

כל השנה עם נזלת🤦‍♀️

לפעמים יותר לפעמים פחות

הוא כן המליץ להרחיק משטיחים, שמיכות צמר וכו'.

שמיכה הוא מתעקש לשמיכת נוצות. כי היא כבדה לו על הגוף והוא אוהב את ההרגשה.

אין לנו וילונות או שטיחים.

מקווה שיגיע מהר ונראה שיפור

תודה

משחות סטרואידים וכו'

גם בגיל שנתיים כבר

זה הדבר היחיד שעזר ועוד כל מיני שיטות טיבעיות. תחפשי על אטופיק באינטרנט

מהאלרגיה לכרדית האבק.

חשבתי שאולי יעזור לה אותו היחס פה.

התחלתי בדיוק ספריי לאף וטיפות עיניים.

אין מנוס. אני גם לא כזה חוששת, בכללי מתרופות, אז גם מיזה.

מעדיפה לא לסבול ככה. זה באמת סבל.אבל לדעתי לילד בטוח לתת. מסכן. החשיבה שאולי שמה זה לא בריא היא לא סיבה לתת לילד לסבול.

זוועה ממש.

הוא לוקח בתקופות הקשות אלרג'יקס באופן קבוע בלי קשר לתסמינים, גם חלק מהילדים לוקחים בעיקר בתקופת מעבר

רופפין או אחר תכלת שכחתי את השם. לפעמים סטרואידים לאף. 

אבל הוא כבר לא קטן 

ולראות אם זה מספיק

כמובן בליווי רפואי, זה גם ככה צריך מרשם. אם את מרגישה שהרופא שהלכתם אליו לא מבין את החשש שלך מסטרואידים אז לכי לרופא אחר שנשמע לך מומחה

אם כבר ניסיתם ולא עזר או אם הרופא חושב שזה לא מתאים כאן אז כנראה אין ברירה אלא לתת סטרואידים, לנסות את המינימום שיתן הקלה. לפעמים נותנים מקומית באף אם זה מתבטא דווקא בנזלת

אבל לחיות עם אלרגיה שמתפרצת זה יותר מזיק מאשר סטרואידים... מכל הבחינות

(אנחנו כן קיבלנו במרשם)

נראה לי שזה יותר מומלץ באופן יומיומי

אנחנו קיבלנו את זה לתת באופן יומיומי כמניעה לאלרגיה (אלרגיה אחרת, לא לקרדית האבק, אבל דומה)

אחפש את המרשם שהוא כתב לנו.

וננסה קודם דרך האף

תודה!

טיפלתי בזריקות/חיסונים למשך כמה שנים. היום הרבה יותר טוב. בעונות מעבר משתמשת באלרג'יקס