לא אומר שהם באמת לא התלוננו.

וברצינות, לא היה דור שנשים עבדו כ"כ הרבה מחוץ לבית ובתוך הבית.

פלוס הלחץ הנפשי, הכלכלי, החברתי וכן הלאה.

זה דור קשה עם הרבה לחצים ואנחנו דווקא מתמודדים איתם יפה מאוד.

ואני צריכה לתפעל להם למידה מרחוק.

וגם לעבוד תוך כדי.

ואנחנו גרים במקום שאין בו כמעט אזעקות.

אז אני מעדיפה שהילדים יהיו במסגרות.

אני לא יכולה לעשות הכל ביחד.

אין לי בעיה להיות עם הילדים בבית, אם זה באמת חופש.

שאני לא צריכה לעבוד, והיום לא סובב סביב הלמידה מרחוק.

בפועל אני כמעט ולא עובדת.

שבוע שעבר הלכתי לכמעט שעתיים, כשבעלי שמר על הילדים.

והיום הלכתי קצת לעבודה עם הילדים.

אני בעיקרון מוגדרת כעובד חיונית, אבל בפועל יש לי פחות עבודה כרגע.

אין לי כל כך אפשרות להיעזר בסבא וסבתא, כי הם לא גרים קרוב.

יכול להיות שבעבר ההורים היו יותר זמינים להיות עם הילדים בבית.

היו יותר אמהות שלא עבדו, ואולי סבים וסבתות יותר פנויים.

ולא היה למידה מרחוק בזמן שלא היו מסגרות.

כמו הסבתא שלה וכמו הסבתא של הסבתא שלה וכמו כל הסבתות של הסבתות שלה בשושלת אחורה עד הסבתא שיצאה עם משה ממצרים והתלוננה לו שחבל שהיא יצאה ממצרים כי היא זוכרת את הדגה, את השומים ואת הבצלים 😆

מה שאני רוצה להגיד לך שטבע האדם הוא להתלונן ובאמת יחידות סגולה לא.

אח"כ כמה שנים קדימה, צובעים את הכל בצבעים רומנטיים, מתרפקים על העבר ושוכחים כמה באמת היה קשה וכמה התלוננו.

אם סבתא שלך לא התלוננה, זה לא אומר שהחברות שלה לא התלוננו, היא לא מייצגת את הדור ההוא כמו שאת עצמך לא מייצגת את הדור שלך.

ואם באמת זכית ואינך מתלוננת- אשרייך- תגידי מזמור לתודה גם בשמי 🤎

או להתלונן.
לא היה קבוצות וואטסאפ, רשתות חברתיות, פורום בשבע וכו להביע שקשה.
אז אף אחד לא דיבר על זה...

שאפילו אצלי הייתה ירידת הדורות...

בקורונה הסתדרנו מצוין, עכשיו קשה נורא... טוב, יש גרוע מזה, ובאמת מצבנו טוב ששנינו בבית (מנסים לעבוד תוך כדי), והילדים שלנו לא ברמה קשה ביחס לילדים מיוחדים אחרים, אבל עדיין מאתגר נורא.

(ילדונת שמפילה את אחותה התינוקת, ילד שמפיל את הילדונת, נער שמנסה לפשר ביניהם אבל רק יוצר לעצמו אויבים, וכן הלאה...)

אז אני מפחדת מאוד מפני החזרה למסגרות, אבל מצד שני גם בבית מסוכן להם (ובסופו של דבר באמת אצלנו לא היו כמעט אזעקות בימים האחרונים...)

בתחילת הקורונה..

הגיוני סהכ

🩷

אני בעקרון ממש איתך

ממש אוהבת שהילדים איתי, אוהבת חופשים, שמחה שיש הזדמנויות להיות איתם יותר.. ותמיד ממש ממש חורה לי כשבחופשים קבועים מראש או פתאומיים בגלל מצב חירום או כל מיני דברים תמיד מרגיש שהורים רק רוצים להעיף את הילדים שלהם ואין להם כוח להיות איתם.. ואני ממש מזדהה עם מה שאת כותבת ובעיקרון זה ממש ממש חורה לי ומפריע לי וכואב לי ממש..

ספציפית במצב עכשיו גם אני ממש אשמח שיפתחו מסגרות, לדעתי זה שונה מסתם חופשים או מצבים אחרים..

בעלי במילואים וזה באמת טרפת, פסח באופק צריך להתחיל לנקות ואין לי שום סיכוי כשהילדים בבית ללא הפסקה ובעלי לא נמצא ..

הילדים מטולטלים וממש כמהים לאיזה שהוא עוגן או שגרה בתוך כל הטירוף הזה

ובעיני ספציפית עכשיו מסגרות יכולות לעשות טוב לכולם.

אז ממש מסכימה עם הכאב ומזדהה ועם השאלה באופן כללי לגמרי..

כן מסייגת שספציפית עכשיו אני חושבת שזה שונה והנואשות למסגרות הרבה יותר הגיונית בכל הטירוף שכולנו נמצאים בו

קודם כל כמו שכתבו פה- זה מצב לא צפוי ולא יודעים מה קורה, הילדים הרבה יותר רגישים עם כל הבלגן של האזעקות ושעות שינה וכו'

אבל בלי קשר- להיות עם הילדים זה יכולת נרכשת לדעתי. כשהילדים במסגרות רוב הזמן ורק כמה שעות ביום איתנו, זה נהיה גבול היכולת שלנו וקשה לנו כשזה נהיה פתאום יותר. כשאת כל הזמן עם הילדים בבית, את מתרגלת ולומדת איך לעשות את זה בצורה הכי טובה שיש עם הזמן...

מבינה שלך יש. לא לכולן

ודווקא סבבה לי להיות עם הילדים מידי פעם ובאיראן הקודם היה ממש כיף כשהייתי בחלד. זה לא קשור לאין או יש כוח

אז לא בכל מחיר אבל אם יש אזור שאין בו אזעקות ויש מרחבים מוגנים למה לא לפתוח?

וכן, את בהחלט נשמעת ביקורתית..

לי זה מקשה ממש להעביר את היום יום בלי לצאת לטבע  או לגינת משחקים

גם מרגישה לבד. לא פוגשת מבוגרים אחרים כמעט כי כולם סגורים בבתים 

לטובת מי שמה שכתבת עשה לה כווץ' בבטן.

דבר ראשון, מתחברת למי שכתבה כאן שהיכולת להיות עם הילדים לאורך זמן היא מיומנות נרכשת. אם בשגרה לא עושים את זה (כי יש בית ספר, גן, מעון), בשעת חירום זה קשה פי כמה.

דבר שני, זה גם תלוי אופי. יש אימהות שלהיות בבית עושה להן טוב מאוד, ויש כאלו שזה מביא אותן לקצה. זה לא הופך אחת לטובה יותר או פחות מאחרת, זה פשוט סגנון הורה שונה.

לנקודה הבאה - חוסר שגרה. אנחנו בחירום.

אם יש מישהי שהילדים שלה בחירום מתנהלים כמו בשגרה, אשריה וטוב לה. בהרבה מקרים הלחץ ושבירת השגרה משפיעים. ילד שרגיל בכל יום לצאת, לפגוש חברים, סדר יום קבוע בגן או בבית הספר, ופתאום מוצא את עצמו בבית עם אזעקות, ריצות למקלט ועם פחות יכולת לצאת ולהסתובב, לא מתנהג כמו ילד רגיל בחופש הגדול. וממילא כל זה משפיע גם על ההורים שצריכים להתמודד עם הלחץ בעצמם, וגם להרגיע את הילדים ולייצר סדר יום.

מבחינה טכנית - ילדים בבית דורשים הרבה התעסקות טכנית. מציאת תעסוקה, הכנת אוכל, תפעול זום, מטלות למידה. וכל זה בלי שהם רגע לא נמצאים ועם אפשרות להגיד להם "רגע חמוד, עכשיו אמא נחה שעה". אלו הרגלים מאתגרים בשגרה, קל וחומר בחירום.

אין שום סיבה שנרגיש לא טוב עם התחושות שלנו כלפי ההורות והשהיה עם הילדים בבית בתקופה הזאת.

בחופש עם כל האתגרים

אני מגיעה מוכנה, מתכננת את השבועות בהתאם

פה זה תקופה לא ידוע מראש, לא יודעים מתי זה יגמר

יחד עם ערב פסח שזה בכלל לחץ גדול גם בלי מלחמה..

מאוד מובן ולא רואה בזה שום ירידת הדורות

כי הילדים שלך לא איתך כל היום בבית,

אני עם ארבעה ילדים והקטנה תינוקת,

צריכים לרדת למקלט באזעקות..

בעלי עובד חיוני,

אני צריכה להעסיק את הילדים,

לדאוג שלא יריבו,

לבשל להם אוכל,

לכבס,

לקפל כביסות,

לשטוף כלים,

לנקות

ועוד..

לי אישית קשה עם העומס הזה,

אם היו לי משפחה ששומרת על הילדים גם לי לא היה אכפת שיהיו בלי מסגרות..

אני דווקא לא מאלו שרצים לשלוח למסגרות אבל כן מבינה אותם כי זה מצב ממש לא קל.

אבל באמת מה שיחודי בדור שלנו זה הגם וגם במיוחד אצל הנשים.

פעם התפקיד של הנשים היה להיות בבית עם הילדים.

כיום הנורמה החברתית היא שנשים יוצאות ללמוד ולעבוד וגם מגדלות על הדרך את הילדים.

אז אני לא חושבת שאפשר להשוות בכלל לסבתות שלנו, שגם אם הן עבדו זו כנראה לא היתה עבודה תובענית כמו היום.

אל תשכחי שבעבר - בימי הסבתא - כולם חיו במין קומונה ביחד

במלחמת המפרץ ב1991 לפני 34 שנים סהכ, אנשים שמו מסקינטייפ על החלונות וקיוו שיהיה בסדר. ממד היה מושג פחות מוכר בהרבה מהיום

פחות תקשורת, בטח ובטח שלא מסך סביב השעון ולא יודעים מה קורה בכל הארץ ובעולם בקיק, יש מבזק בטרנזיסטור כל שעה שעה עגולה ומהדורה ב20.00

להמשיך? יש עוד הרבה מה לכתוב על זה

אבל בפשטות, אנחנו דור אחר עם אתגרים אחרים

היום לגיטימי להתלונן, פעם "זה מה יש" היה בדיפולט. ממרחק של שנות סבתא כל אחת גם הייתה רוצה יותר ילדים ממה שיש לה באמת ובזמן האמת היא יכולה לתלוש שערות ולרצות לצרוח. ממרחק של זמן דברים מקבלים פרופורציות והזכרון מתעצב בצורה שונה ממה שהיה באמת בפועל. זה גם מוכח מחקרית

אני באופן אישי שמחה מאוד בשהות עם ילדיי בבית ואם היו פותחים ברביעי ממש לא הייתי שולחת, אבל גם לי כמו לכל בן אדם, עולה הסעיף מתישהו ורוצים קצת הפוגה ושקט. וזה בסדר. מותר לנו.

שאולי בגלל שהיום כולם משתפים בכל הרשתות מה בדיוק עובר עליהם, ומספרים כל מה שמרגישים ואולי מקצינים כדי להשיג כל מיני דברים אז זה שונה מפעם, שלא היו מדברים ומוציאים החוצה.

ולשאלתך-

אם הייתי עם הילדים כל היום ופנויה היה לי הרבה יותר קל. הייתי יכולה לצאת אתם החוצה להוציא אנרגיות (למרות שיש הרבה אזעקות), לשחק אתם, לנשום

עכשיו כשאני צריכה לתפעל את הילדים במקביל לעבודה מהבית כשבעלי לא נמצא זה מאתגר יותר. מודה. אין לי עזרה ואין לי איך לצאת להתאוורר (לפעמים לצאת לעבודה לבד זה מאוורר).

גם לזה מתחילה להתרגל וב"ה מצליחה לראות את המתיקות של הילדים.

אני לא יודעת להכליל אם בדור הזה קשה יותר לגדל את הילדים.

לי קשה לגדל את הילדים בתקופה הזו, ואני מאוהבת בהם אהבת נפש!

אולי את רואה את זה כחולשה של הדור...

אבל אם רגע מסתכלים מהצד-

אנחנו דור מוצף מאוד. דור שחווה כל כמה חודשים אירוע קיצוני אחר!

מגדלים ילדים לתוך מציאות הזויה שמלכתחילה לא היינו רוצים שהנפש של הילד תחווה את כל זה.

וחוץ מזה, אנחנו דור ששואף לגדל את הילדים ברמה אחרת של קשר- הרבה יותר מכיל, קשוב ורגשי מדורות קודמים.

וזה בלי להיכנס לזה שרובנו עובדות היום ולא נמצאות עם הילדים בבית.

אני יודעת שלסבתא שלי היה מאוד קשוח לגדל ילדים, והיא נקטה בשיטות חינוך שלעולם לא הייתי מנסה על הילדים שלי.

אני מתלוננת, ובוכה, ונשברת מלא בתקופה הזאת.

וממש מחכה שיחזרו המסגרות (לא בכל מחיר)

וממשיכה לחבק, לאהוב, לדבר על הרגשות ולהעניק לילדים שלי קשר של אמא שמגיע להם בכל מקרה. תמיד.

ועוד מילה- את אף פעם לא תוכלי לדעת עם מה מתמודדת זאת שמתלוננת שקשה לה. אף פעם, מנסיון.

לא ברור מאיפה הגיע הרעיון לשרשור אם הפותחת לא חווה מה שאחרים חווים

וגם אם כן - בקריאה שנייה זה מאוד שיפוטי

לא ברור מה מטרת השרשור ככ

תכלס הצליח לה.

בעבודה שלי אני רואה מגוון עצום של ילדים, כולל ילדים לא גדולים שנשארו לבד בבית בסבבים קודמים שומרים על אחים יותר קטנים כי ההורים שלהם עובדים חיוניים או בעיקר כי ההורים שלהם עובדי קבלן שחייבים את הכסף ואין להם יכולת כלכלית להביא בייביסיטר שתשמור על הילדים בזמן שהם חייבים לשמור על המשרה שלהם אחרת  יפטרו אותם או אחרת לא יהיה אוכל בבית, או ילדים שחיים בבית שמאוד מורכב נפשית לחיות בו והמסגרת החינוכית היא עוגן עבורם בה יש מורה שרואה אותם ועוד מקרים מורכבים כאלה.

לי לא קל בבית אבל ב''ה בהחלט מצליחים לנהל שגרה יחסית, אבל יש משפחות שלא...

אצלנו מאז חמישי היתה אזעקה אחת, בשבת, ויש מרחבים מוגנים בכל הגנים ובתי הספר. אין שום סיבה בעולם שהילדים לא ילכו ללמוד בבית הספר אלא ישארו בבית. אם לא היה מצב חירום, גם היית כותבת פה על ההורים ששולחים תא הילדים שלהם לבית הספר כי הם לא מצליחים להיות איתם? חוץ מזה שזה שאת הצלחת למצוא סידור לילדים שלך לא אומר שכולן מצליחות, ממה שאני ראיתי הרוב לא כ"כ מסתדרות עם זה. וזה לא שהילדים בחופש, כן? מליון זומים ומטלות וניסיון ללמוד משהו מרחוק, מבינה למה במקומות שאין אזעקות ההורים מעדיפים שיחזרו ללמוד נורמלי בכיתה במקום שהם יצטרכו גם לתפקד כמורים במקביל לעבודה ולתפעעול של הבית

שאמרה שהיא לא הייתה שורדת כמונו את התקופות הארוכות שהילדים לא במסגרות.

בכל השנים שאמא שלי גידלה ילדים הייתה את מלחמת המפרץ שנמשכה חודש!

אנחנו אמהות לביאות אחרי מה שעברנו בשש שנים האחרונות.

מותר לנו להתלונן 

ואנחנו ממשיכות לעבוד, לתפקד, להרות וללדת ילדים הכל תוך כדי המצבים הלא שגרתיים האלו!! לא להאמין כמה כוח יש לנו 

תודה על ההרמה הזאת. הייתי צריכה אותה.

לא להאמין מה שאנחנו עוברות. 

רוב האימהות צריכות להתמודד עם הכל לבד

אין להם איפה לשים את ששת ילדיהן לכמה שעות. זה 24/7 בלי ידיעה עד מתי כל הסיפור הזה. 

ובכל זאת רוצה לכתוב גם בעצמי

השיפוטיות שלך מכאיבה

כן קשה לי להיות עם הבת שלי שעות

מודה שזה מעסיק אותי גם לא בתקופה המשוגעת הזאת

האם זה עושה אותי אמא לא טובה?

רוצה להאמין שלא

בכל זאת הקב"ה בחר בי לגדל אותה

אבל כן קשה איתה שעות

בתור בכורה וקטנה

היא משועממת

קשה להעסיק אותה לאורך זמן

היא בוכה מלא וכל הזמן מחפשת להיצמד אלי ולינוק

ברור לי שגם לה עדיף להיות במסגרת שיש לה בה סדר וחברה וענין

כל מיני אתגרים שיש איתה בשגרה רק מועצמים במצב הזה של חוסר שגרה ומסגרת

ואני אמורה לעבוד!

הצורך להחזיק את הפיצול קשב הזה הופך את הכל לקשה במיוחד

אז אם לך זה כזה נחמד וקל

תגידי מיליון פעם תודה

ואל תשפטי אחרות שאת לא יודעת עם מה הן מתמודדות

שאת ממש בסדר! יש ילדים כאלו שממש קשה להם בלי חברה, הם משועממים ובכיינים וקשה להיות איתם לבד. הבן השני שלי היה כזה, אבל כבר ידעתי שזה לא אני, כי עם הגדול שלי היה לי נחמד לבלות שעות. וברגע שהגדול היה חוזר מהגן הוא היה נרגע ומשחק יפה.

אולי תנסי להפגש איתה עם חברות עם עוד ילדים? אולי אפילו לשים מוזיקה ברקע יכול לעזור לה להרגיש שיש יותר התרחשות.

ועם עבודה מהבית ברור שהרבה יותר קשה!!בהצלחה!!

ואם נכנסתי להגיב לך תביני כמה היה חשוב לי

ברור לי שלא רשמת ממקום רע, אבל חושבת שצריך לשים לב לסביבה שלנו..

אף אחת לא שונאת את הילדים שלה או לא רוצה להיות איתם.

אבל זה להיות איתם ועם עוד 20 דברים בו זמנית

והאמת לשפיות של הילדים תמיד טוב להיות עם חברים בזמנים כאלה..

בבית הכל מתעצם יותר.. הקושי, החרדה, הלחץ

זה לא מצב רגיל

חייבת לציין שהתגובות כאן גרמו לי להזיל דמעה

אנחנו באמת דור מיוחד! אמהות אלופותתתתתתתת ברמות.

שנלחמות שיהיה לכולם טוב וחפעמים שוכחות את עצמנו.

בטח הלילה אשלים פה פערים של חודשים

מקווה שאזכור מי מה מו…

הקשב מפוצל להרבה דברים

עצם העבודה בבית ובחוץ במקביל זה מתישששש

הכל יותר בהול, לחוץ, מהיר

אנחנו חיים רחוק מהטבע שמאוד מאזן ומרגיע

פעם גידול הילדים היה יותר שבטי, קבוצתי

והיום כל אחד מסוגר בבית שלו

גם לילדים וגם למבוגרים קשה בלי חברה

כי אנחנו יצורים חברתיים

וכי כשעושים ביחד הכל יותר קל

כי אחת מעסיקה את כללל הילדים

אחת מבשלת לכולם

ואחת מכבסת לכולם

ולא הכל במקביל כל הזמן.

ועוד משהו חשוב

שמתי לב שכשאני עובדת אין לי כוח להיות עם הילדים יום אחד אפילו

וכשאני בחלד או לא עובדת הרבה יותר סבבה לי גם תקופות ארוכות (עדיין מאתגר אבל יחסית סביר(

הפיצול קשב  מחרפן ממש!!! ממש!!

וזה ממש שונה כשאתה עושה משהו בדירה הוא יוצא ממנה

כבני אדם ממש קשה לנו שינויים

ילדים היום במסגרות 7 וחצי עד ארבע , 90 אחוז מהילדים בצהרון אם לא יותר.

כל החופשים שהיו לילדים, חנוכה, פסח, חופש גדול - הכל קייטנות!

הילדים בקושי נמצאים עם ההורים.

החינוך היום קשה יותר מפעם, הילדים יותר דורשים.

יש פחות סמכות הורית, פחות יודעים להציב גבולות.

המון מסכים.

אכן, רק בתקופות כמו קורונה ומלחמה ההורים צועקים הצילו אחרי יומיים וחצי... הי, זה הילדים שלכם! מה נשמע?

כואב מאוד. 

הילדים פחות בבית (כל יום במסגרות)
אז הורים פחות נוכחים
אז יש פחות גבולות בבית, כי הם בקושי בבית

פחות סמכות ופחות גבולות כי, שוב, אין מי שיעקוף.
ואז כשיום שלם בבית- זה קשה ותר, מורכב יותר 
כאילו רגע, מה עושים איתם עכשיו
ונוסיף לזה מלחמה
ועבודה של הורים תוך כדי
וילדים שאיבדו את המסגרת והשגרה
 

יש ציפיות לא ריאליות מהורים ומהורות.

אם נמצאים שעתיים ביום עם ילד או כמה ימים בחופש עוד אפשר איכשהו לעמוד בציפיות האלו. אבל אם נמצאים עם ילדים רצוף הרבה זמן זה לא עובד.

ממי יש ציפיות ?
לא מרגישה שאני צריכה להתנהג בהתאם לציפיות של מישהו.

רק שעתיים ביום עם הילדים אפשר לעמוד בציפיות האלה? עם אילו ציפיות? שעתיים ביום עם הילדים זה כלום זמן, בשביל מה הבאנו אותם? מי אמור לגדל ולחנך אותם?
פותחת השרשור הביאה קיצוניות אחת
את מביאה קיצוניות שניה
לדעתי...

היום יש ציפיות גדולות מהורים. פעם ציפיה הייתה לא להתעצבן , להגיב ברוגע , אולי בהומור. היום ציפיה להבין כל הזמן , להכיל כל הזמן. להיות פח לרגשות שלהם.

פעם היה ברור שילד אמור לתת יד בבית. היום מתבגרים צריכים תיווך בנושא שטיפת כלים והליכה למכולת.

פעם בחופשים היה מותר לנוח. היום יש ציפיה לנסיעה ולא סתם נסיעה , משהו מאוד אטרקטיבי ולא שיגרתי.

פעם היה מצופה מילד להעסיק את עצמו חלק מהזמן. היום מלמדים בהנחיות הורים להתנהל כמו במסגרת , כל הזמן להעסיק ...

מי החליט מה פעם ומה היום?
מישהו דורש מאיתנו משהו?

עכשיו אני רואה מה שרשרת על ציפיות. 

זה עצוב מאוד שהורים מתנהלים לפי הציפיות הזהויות האלה. 

וזה בדיוק מה שקשה, שמים את הילד במרכז ורוקדים לפי החליל שלו. 

אני לא מעסיקה את הילדים שלי בחופש, הם מעסיקים את עצמם רוב היום, והם מוציאים יופי של יצירתיות, בלאגן, רעיונות, 

אני לא מוציאה אותם לדברים אטרקטיביים כמעט כי אני ראיתי במו עיני איך ככל שסף הריגוש עולה הם נהיים יותר חוצפנים, יותר ממורמרים. 

יוצאים לטבע לרוב, אוהלים, הכי פשוט הם הכי נהנים. ברגע שהוצאתי אותם למסעדה הם נהיו בלתי! 

ילדים שלי בגיל 7 קונים דברים במכולת, מוצר אחד או שניים. מחייבת לעזור בבית אפילו שזה לא עוזר, רק בשביל שילמדן ויתרגלו להיות שותפים. 

אולי זה למה אני מעדיפה להיות איתם בבית כולל לעשות זום מהבית. כי אני לא מצפה מעצמי את הציפיות של החברה. 

ברגע שהורים יהיו הרבה עם הילדים בבית הם פתאום יגלו שאפשר גם לא להעסיק אותם והם יסתדרו יופי. כשלהורים יש שעתיים ביום יש להם מצפון בתת מודע שהם רוצים לפצות על זה ומפנקים בדברים ופעילויות ויציאות ולא נעים להציב גבולות כי מה, בקושי ראיתי אותו היום... 

זה לא נכתב בטענה כלפי הורה כזה או אחר אלא כהלך רוח של הדור וכדאי מאוד להרהר בזה. 

ככה בדיוק דמיינתי שיהיּה אצלי

בפועל יש שלושה ילדים קשב שאם אני לא אקח אחריות על התעסוקה הם ימצאו תעסוקה בעצמם, בהחלט.

אבל אני אצטרך להתמודד עם התוצאות.

אז זה לשים מסגרת וגבולות ולהוביל את היום ולוותר קצת על החלום.

אמהות זה קשה מאוד מאוד.

יש לי גם רגעים שאני נשברת ובוכה ומתוסכלת מההורות ממש.

גם לי יש ילדים עם הפרעת קשב, דווקא יש משהו נח בחופש איתם, הם קמים בקצב שלהם, מתארגנים לאט , מרחפים להם לאיטם...חחח

אני כן עומדת על זה שיתלבשו , יתפללו, יעשו איזה משימה לימודית ומשימה בבית. אבל אני לא עושה להם הפעלות כל היום, ממש לא.

הם היום טיפסו על מזרונים, בנו להם מחנה בבית, עשו בלאגן ואח''כ אני עומדת על זה שיסדרו הכל.

יש דברים שאני מרשה לפעמים כמו להכין לעצמם אוכל אבל אז הם חייבים לנקות אחריהם (כמובן שהניקיון זה לא ניקיון אבל לאט לאט לומדים).

מגוייס
כל הכבוד, מעריצה נשים כמוך!!!
ולשאלתך החשובה- אנסה להאיר את עינייך
את נעזרת בסבתות...
את לא חווה את הילדים בבית יום יום שעה שעה
את מפזרת אותם ויוצאת לעבוד, וחוזרת לאסוף.
כביכול לא השתנה אצלך משהו משמעותי מתקופת המסגרות, שמים במסגרות, יוצאים לעבוד, חוזרים לקחת חזרה, רק שאצלך הפעם הם אצל הסבתות ולא במסגרות (כמובן פרט לעובדה החשובה שבעלך מגויס, ואני משערת שאת נעזרת בסבתות לא רק בשמירה על הילדים כשאת עובדת אלא גם בארוחת צהריים, אולי גם ערב, מנוחה זה לא ברור מאליו)

אגב, לגבי סבתא שלך, תחשבי שפעם לא היה רשתות חברתיות כמו היום...תלא היה איפה להביע רגש כמו בדורנו. בקושי גם ככה יצאו מהבית ונפגשו עם חברה.
אז וודאי שאז לא הביעו תחושות קושי מילדים, כי לא היה היכן להביע.
גילוי נאות- הכותבת אוהבת להיות בבית עם ילדיה, חלק מילדייי גדלו בחינוך ביתי- ללא מסגרות!!!
עובדת כיום מהבית באחוז משרה מסוים ונהנית עם הילדים והכי מבינה הורים שקשה להם ורוצים כבר מסגרת, אין כמו השגרה.
וכשיחזרו המסגרות אני כנראה אהייה מהראשונים שאשלח לשם את ילדיי, לא כי אין לי כוח לילדיי חלילה, לא כי נמאס לי, פשוט כי זה שגרה ושגרה זה טוב...טוב לי גם איתם בבית, אבל תחשבי גם על אימהות בחופשת לידה, או במצב מאתגר מול אחד הילדים- התקופה הזו לא באה להן בטוב, כנראה שלך ולי זה בא יחסית בטוב, אבל יש כאלה שלא...ואין לך מה להשוות את מצבך הנחמד עם העזרה לאימהות אחרות...
 

השיח הזה אבל רק תחשבי על זה שיכול להיות שמי שמדברת ככה אין לה סבתא כזאת וסבתא אחרת ואחות להשאיר שם את הילדים...

אז התסכול הוא גדול יותר.

אז אחת רוצה מסגרת כי אין לה סבתא לשים ואת לא רוצה מסגרת כי יש לך סידור אחר.

וגם, אין מה להשוות בין הדור של הסבתות לדור שלנו.

הסבתות לא היו צריכות לעבוד מהבית עם ילדים על הראש, לא היה להן זומים לפתןח לילדים ואז אולי גם לבצע משימות כדי להראות למורה.

והן גם היו רגילות לזה, לא עבדו ורק היו עם הילדים בבית אז זה המצב הרגיל שלהן כמו שאצל רובנו המצב הרגיל זה מסגרות ועבודה.

כשרגילים למשהו מסויים (יציאה מהבית לעבודה, יציאנ למסגרות) אז כל שינוי הוא קשה.

אני אתחיל בתזכורת ללימוד לכף זכות.

באמת.

המציאות שלך נשמעת מורכבת להיות חיונית עם בעל מגויסת ומצד שני את מוקפת בעזרה. יש לך סבתות ואחות שעוזרות לך! אז נכון זה דורש ממך פיזורים ואיסופים ובטח לתאם ולחשוב כל יום איפה כל אחד יהיה אבל בסוף את לא סגורה עם הילדים 24/7 בבית ואת גם לא מוצאת את עצמך תקועה ברמה שאין מי שיישאר איתם.

יש משפחות שאין להם את העזרה הזו!

אין להם סבתות ואחות שיכולות לעזור

או שהעבודה היא מהבית עם כל הילדים על הראש

והילדים מחורפנים

ויש אזורים שכמעט ואין אזעקות ואז זה גם מרגיש לחינם...

והסבתות טוענות שלא התלוננו ובפועל עד היום מתלוננות על כמה היה קשה ;)

ואני חושבת שהקושי היום לא פחות אפילו יותר. ה6 שנים האחרונות היו עם המון טלטלות ושינויים ותקופות ארוכות מאוד של "למידה ועבודה" מרחוק

בעל מגוייס

6 ילדים

ביניהם תאומים בני חודשיים וחצי

עדיין נחשבת אישה אחרי לידה... וכבר מלחמה

אין עזרה מהצד של אמי שמעולם גם כך לא מארחת אף אחד אז קל וחומר שעכשיו גם לא. סיבות מסוימות שיש לה שלא מובנות לאף אחד.

אין עזרה מהצד של בעלי כי אין להם ממד והם מפחדים לקחת כמה ילדים ולרוץ איתם למקלט וכל מיני כאלה

זה ק ש ה !

כמו שכתבו לפניי ,אנחנו באמת עברנו ככ הרבה מאז הקורונה ,אנחנו והילדים והזוגיות והקריירה והיחסים עם כולם.. אי אפשר להשוואת את פעם להיות, בשום צורה.

אני באמת חושבת שכל מגויסת היא פשוט לוחמת.

זה מתיש ומחרפן להיות סגורים עם ילדים שקשה להם להעסיק את עצמם, קוראים לך שבעת אלפים פעמים אמא אמא ,אין דקה לנשום, אני לפעמים לא אוכלת בעצמי כי אין לי פשוט זמן ...

או שהם רבים אחד עם השני גם פיזית, מבקשים לאכול וכל אחד רוצה משהו אחר והם רעבים הרגע!! ואין להם סבלנות לחכות, ואת מתזזת בין בן ה4 שחווה רגרסיה כי נולדו לו אחים תאומים והוא עושה בתחתונים, לכי תחליפי לו את כל הבגדים, לבין הבכור והשלישי שרבים מי ישחק עכשיו בטאבלט ברולסטארס, לבין הילדה שעכשיו יש לה ועידה בכיתה ורוצה שאעזור לה להתחבר ...לבין התאומים החמודים שלא עושים כלום חוץ מלבכות, לישון כמה שעות בטוטאל ב24 שעות, לאכול ולבכות מגזים. מקסים, לא ?

אלה החיים שלנו, ומה שחשפתי זה חלק קטן מיום שלם . אז לא פלא שנרצה שהילדים יחזרו ,יהיה גם להם טוב וגפ לנו טוב. נוכל לתפקד הרבה יותר טוב כהורים לדעתי.

הערצה!!

אבל באמת.

תשמעי את אלופה ברמות.

בתקווה שהמלחמה שווה את כל זה

ושיגמר עוד השבוע!

ונזכה לגאולה כבר טעטאאאאא

כמה נשים בעבר לא עבדו והיו בבית או עבדו מעט וכמה היום?

אנחנו בלופ של לחץ לעבוד כי הכל יקר ברמות פסיכיות. תשאלי את סבתא שלך עם מה היא יצאה מהסופר עם 30 שקל. גם את אמא שלך. גם את עצמך שקיבלת עשרה שקלים וקנית הר ממתקים לטיול ליומיים.

ואם אני בעבודה יכול להיות שעדיף שיהיו עם מורה אחראית ולא נערה או לבד.

אין לי שום בעיה להישאר איתם ולקבל משכורת. כנ''ל בקיץ. כנ''ל תמיד. 

יש לך המון עזרה!
2 סבתות ואחות!

זה כמעט כמו מוסדות

לי אין את העזרה הזאת

ויש לי מבחנים שבוע הבא

אני לא בחופש

ובעלי צריך לעבוד

כי המטפלת לוקחת תשלום מלא על זה שהיא לא עובדת כלום

וצריך איכשהו לשלם לה

ויש הוצאות פסח עוד שניה

וגם לידה בקרוב

אז הוא צריך לעבוד הרבה

ואני חייבת ללמוד מלא

כדי לסיים את התואר הזה כבר

הלוואי שהייתי יכולה להיות בבית עם הילדה

אבל כנראה שהסבתא שלך לא עבדה במקביל לגידול הילדים

זה לא מעשי

תני לי יום שלם במשרד- וואלה סבבה לי.

תני לי יום שלם בבית עם הילדים- זה המון המון עבודה והרבה רגעים של חוסר שליטה.
הבוס לא עושה בטיטול, לא שורט את העובדת השניה, לא צורח כי לא הבאת לו את כל חבילת העוגיות אלא רק עוגיה אחת

בעבודה הרבההההה יותר קל מאשר בבית. אני אומרת את זה כל הזמן לבעלי והוא מסכים איתי. 

סליחה

אבל זה לא חוכמה לדון נשים עם ילדים שנשארות איתם בבית בזמן שאת עובדת וחוזרת הביתה והכל אצלך שגרתי ולא באמת חווה את המלחמה עם הילדים תקועה.

אולי רק אחרי שתעברי את השבועיים שאנחנו עוברות עם שישה ילדים בלי עזרה מסבתא הזו והסבתא הזו והאחות וכו' ובאמת תהי איתם לבד בבית עד מאוחר, אז אולי תשפטי את המצב שוב.

וגם אז, אי אפשר לשפוט אדם אם את לא בנעליים שלו....

אני יודעת שזה נגע להרבה מאיתנו בנקודה רגגישה,

אבל אולי כדאי שנשים לב בשרשור כאן ובשרשורים קשורים שאם אמרו דעה שונה משלנו נגיב, נסביר שכאב אבל לא נרד או נגחך על הדעה השונה..

שיהיה פה מקום בפורום להביע גם דעות יוצאות דופן בלי חשש

....

לעניות דעתי...

בשבטים הילדים גדלו יחד.. זה לא אותו הדבר

היום אנחנו כל משפחה חיה בבית נפרד דיי הגיוני שנעבור טלטלות באימהות, עבודות שפעם התחלקו בין כמה נשות שבט היום מצופה מאמא אחת בבית

אפילו שיש לנו היום פתרונות מכניים טכנולוגיים כמו מכונות שעוזרות לנו לתפעל עדיין מצופה שננהל את כל זה בין שניים במקרים מסויימים על הורה אחד

וניהול לעצמו לוקח המון אנרגיה

לעניין המסגרות אני לא חושבת

רובנו מותשים ועייפים נשית ופיזית אז אני מניחה שזה מגיע מנפש בהמית ולא באמת מהנשמה כי אם היה להן טוב ברור לי שהם לא היו אומרות את זה

שהילדים שלה לא הרביצו אף פעם

כולם ישנו לילות שלמים מגיל שבועיים

תמיד הקשיבו להורים

והם לא היו ילדים טובים במיוחד ככה זה היה ילדים פעם.

אני לוקחת בעירבון מוגבל.

גם הייתי לוקחת בערבון מוגבל.
מה שכן העובדה שפעם הילדים היו יותר רגועים ויותר טובים זה נכון...
הרי מה משבש לנו היום את הילדים?
למה הם על קוצים?
מסכים
מסכים 

ומסכים
והתזונה היום- צבעי מאכל למיניהם, כל המתוק...

למה מורים והורים היו מרביצים לילדים פעם? כי התנהגו יפה?
 

לדעתי הפוך- החינוך היה לשבת בשקט ולציית אחרת תיענש במכה אז יותר התנהגו יפה... היום יש קיצוניות הפוכה של הכלה וזכויות הילד וזה משפיע. ואני כן חושבת שלמסכים ותזונה יש השפעה, אבל לא ברמה שאת מתארת. 

לא הכל זה משהו שמשבש את הילדים, יש הרבה דברים שהם טבע האדם. תמיד היו ילדים שקשה להם לשבת. מריבות בין אחים זה ממש מאז האחים הראשונים בהיסטוריה. עריסות מתנדנדות הומצאו לפני שנים רבות- כנראה שגם אז היו תינוקות שהיה קשה להם לישון. 

נכון שהיו מרביצים במקל פעם, אבא שלי סיפר לי. אבל את יודעת על מה?
לא על דברים שילדים עושים כיום, אלא על שטויות (אז יבואו סבתות ויגידו שזה לא שטויות, אבל אז זה היה וואו איסור חמור, היום זה נחשב לכלום.
הענישו בעבר על דברים שהלוואי והילדים שלי היו מתנהגים כך,.
לא יודעת מה גילך, אך גילי חופף קצת ל"פעם" ואני לא זוכרת התנהגויות כמו אלו של היום בקרב ילדים, זה לא שאני כמובן מאשימה חלילה את הילדים היום, אנחנו דור גאולה והמלחמות כל שניה, המסכים, התזונה, הקושי גם של ההורים משפיע על הנפש וכשהנפש מושפעת אז כן, זה משפיע גם על הפן ההתנהגותי, והיום חד משמעית ילדים מתנהגים ביותר פזיזות, פיזור הדעת, קשה יותר לשבת בכיתה (מסכים....הכל מהיר כאן ועכשיו אין מה להשוות לאיזו מורה שעומדת ומדברת...)
 

לפני 150 שנה מצד אחד היו ילדים מחונכים שתמיד ישבו בשקט ושתקו. ומצד שני יש סיפורים שעשו בלגן בכיתה מול מורה שלא החזיקה אותם המציאו שירים מבזים על המורה, נדנדו כיסאות בקול שלא תוכל לדבר, ובמקרה קיצון איימו ברצינות להרוג את המורה.

לא הכל מסכים.

מכירה סיפורים מאנשים.
לא תמיד ישבו בשקט ושתקו
ילדים זה ילדים...
את מתארת מקרים קיצוניים של ישבו בשקט ושתקו או איימו להרוג מורה
בכל תקופה יש קיצון
אבל אני מדברת על היום-יום, השגרה, החיים השוטפים בבית ובכיתות הלימוד (לא בדיוק היה בית ספר אגב...) של פעם מול היום.
ברור שגם פעם היו מופרעים, ושובבים וכו וכו
אני לא מדברת על אופי, אישיות, התנהגות.
אלא על משהו הרבה מעבר שקיים בילדים של היום (שלך, שלי וכו), קשה להסביר, אולי רק מי שהכיר את עצמנו "פעם" יכול להבין מה השתנה "היום"...

אני מכירה משפחות רבות וטובות שאין אפילו מחשב בבית

וכולם עם פלאפונים כשרים בלבד

ובכל זאת יש ילדים שובבים ומאתגרים

ולא משהו חריג 

ממש לא

ילדים זה דבר מאתגר

מאז ומעולם

הסבתא פשוט לא זוכרת זה היה מזמן

כתבתי בהתחלה...
גם התזונה- כל צבעי המאכל למיניהם
התקופה- הילדים נולדו למלחמות, לקורונה...לחץ נפשי שלהם של הסביבה.
ושוב,ילדים שובבים ומאתגרים זה גם אופי התנהגותי, יש ילדים כאלו היום והיו גם בעבר...
אני מדברת על מעבר
אגב, תאורת מסך יש היום גם בלדים ותאורות בית ורחוב, כך שגם מי שבלי מסכים, בסוף נחשף לאור הזה ממקומות אחרים (לא שאני אומרת שזה מזיק... אבל כולנו בחשיפה הזו)
אגב 2- גם לבנים שלי יש טלפונים טיפשים וכשרים, אז? את חושבת שהם לא נחשפים וצופים אצל חברים? בישיבה? החשיפה מגיעה למסכים לא רק מהבית.

היו ילדים רגישים וחכמים, עם לקות למידה - רק שלא ידעו מה זה. אז הילדים הוגדרו עצלנים במקרה הטוב, טיפשים במקרה הפחות טוב.

מורי שהיה מרביץ לילדים שלא למדו, חלק מהילדים לא התלוננו אחרת היו מקבלים מכות גם בבית. וזה היה מקובל.

חוסר מודעות למוגנות, נתנו לילדים להסתובב ללא השגחה. לפעמים גם נפגעו ולא היה למי לספר או מה לעשות

פרנסה קשה קשה. ברמה שהאב עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה, כל עול הבית על האמא והילדים פוגשים את אבא רק בשבת.

אישה שלא הצליחה במטלות הבית- בישול ניקיון או תפירה הייתה פשוט אישה לא מוצלחת. כי לא היה שום אופציה אחרת להגשים את עצמך

להמשיך?

חלק מהסיפורים מכירה ממש מכלי ראשון.

בטוח גם אתן מכירות.

בכל משפחה יש גם סיפורים כאלו.

עם הגאולה, העולם מתקדם.

יש מודעות לנפש האדם

יש מדע ומחקרים

אנחנו נפתחים לדקויות בשאיפות, ברצונות הכישרונות, באפשרויות....

נכון, לפעמים זה מוביל לבלבול או לתופעות כמו אבחון יתר. אז מה? בסך הכל העולם הרבה יותר טוב

מודה לה' כל יום שזכינו לחיות בעולם של שפע - חומרי, נפשי רוחני.

נראה לי ערבבת כאן בין 2 דברים-

1.הפחד שלך מהרעיון שילדים יהיו במסגרות כשיש אזעקות וטילים. שזה פחד לגיטימי מאוד. אבל יש הרבה שפחות חוששות, במיוחד אם הן גרות במקום אם מעט מאוד אזעקות או יודעת שיש תנאי מיגון טובים במוסדות- לעיתים יותר טובים מאשר בבית.

2. הקושי שלך עם זה שלנשים קשה להיות בבית עם הילדים- ועל זה ענו לך הרבה, שזאת יכולת נרכשת, שהמצב עכשיו עם האזעקות וחוסר הוודאות זה לא מצב רגיל, שלהיות בבית בנחת זה לא כמו להיות בבית כשתוך כדי מצופה שתעבדי מרחוק ותעזרי לילדים בלימודים מרחוק, שמוסדות זה לא רק לשלוח ילדים מהבית אלא לתת להם עוגנים ושגרה, שיש נשים עכשיו עם בעל מגוייס או שאין ממד בבית וצריך לרוץ כל הזמן למקלט וזה נורא קשה.

עובדים כרגיל.

יש לנו ילדה קטנה בבית.

והיא משתגעת מחוסר תעסוקה.

וחוסר מסגרת.

והרבה יותר קשה לי להרדים אותה, והיא מתחרפנת אם אני לא מרדימה אותה צהריים.

וכן, אני אוהבת את הבת שלי

ואוהבת זמן איכות איתה.

אבל אני מאוד מאוד קשה לי לשבת יום שלם ולשחק בפליימבול, קפלה, מגנטים וכו' בלי דקה לשתות כוס קפה בנחת.

וחוצמזה, המסכים משפיעים מאוד על ההתנהלות שלנו ושל הילדים שלנו.

ופסח תוך כדי זה, לא אפשרי בכלל..

שזה הבדל כזה משמעותי

אהל האמת בתק הזו של השנה שולחת אותם עם קצר וקפוצון

חיפשתי עכשיו בשיין חולצות פולו לבנים, הציע לי פריטים נראים אחלה ב-20 שח. אז כן יש הבדל..

ברור שאין מה להשוות באיכות.

ובתכלס עם קצב המשלוח, אם צריך ממש לעכשיו הייתי קונה פשוט בארץ וזהו

ברור שיש הבדל, אבל המחיר כשלעצמו לא בשמיים לעומת הרשתות פה בארץ בכל אופן והמשלוח יגיע יותר מהר משיין לדעתי

וגם - בשיין צריך לדעת שלא כל מה שנראה הוא טוב. צריך לוודא בתגובות. יצא לי לקנות שם מוצרים טובים לילדים, אבל בנקסט לעומתם אין הימור על איכות

צריך את זה כבר עכשיו

עד שיגיע משלוח כבר אפשר להלביש קצר לגמרי

אם אני אמצא אני אעדכן אותך איפה

וגם פחות סיכוי שמכניסים כמויות מוגזמות של כימיקלים

אחרי גיל חצי שנה זה רנטגן ולא אולטראסאונד. לא בדקה את הבן שלי.

השאלה למה צריך. את הילדים האחרים לרוב לא לקחתי..

ועוד נתונים. מי שהולכת זה כי היא בקבוצת סיכון, או נבדקת בלי קשר?

סליחה על השאלות הרבות.

לא מהבית חולים לא מהקופת חולים וכו'...

אף פעם לא לקחתי

אולי זה תלוי גישה של רופא

הרופא ילדים שלנו אמר שזה מיותר אם אין היסטוריה במשפחה

לק"י

זה כנראה תלוי ברופא/ באזור בעיקר.

מלכתחילה כנראה הייתי מתייעצת עם רופא ולא עם אחות טלפונית. אבל אם התור מחר, ואין תורים זמינים כנראה שהייתי הולכת מחר.

עם אחת שהתעכבתי, הלכתי באיחור בהמלצה של אורתופד.

יש מדיניות שונה בין רופאים שונים.

יש כאלה שולחים את כולם, ויש כאלה שולחים רק מי שקבוצת סיכון או אם יש סיבה.

אז יש יותר סיכון

אבל רופא בודק אותם ואומר לי שלא רואה שום חשד..

אין לי התנגדות ללכת

אבל זה רק בעיר מרוחקת והתניידות בטרמפים ואוטובוסים דקה אחרי לידה זה לא בכלים שלי

כל פעם אומרת אותי הפעם אלך

וזה לא קורה

הייתי הולכת...

גם אצלנו יש במשפחה ואחותי לא הלכה כי לא ראו וגילו בגיל גדול יותר. שהטיפול היה הרבה יותר מסובך.

בכל הילדים הבאים היא ואני התייצבנו בגיל חודש. לחלק היה ולחלק לא

זה מאד תורשתי

האמת בשחרור מהבי'ח' עוד אמק יתלכצמי שאלך אבל במשך הזמן שכחתי מזה  מרוב סהרוריות האחרי לידה

לא מצליחה לזכור בכלל דברים כאלה

וכשהז מסובך ורחוק ודור שלוגיסטיקה מסובכת לש נסיעה ובחורף בגשם במלחמה וכו מדברת איתך על לנסוע בדרך לא דרך שעתיים ובטרמפים אחרי לידה סיוטט

אני מסכימה איתך בכללי

אבל בפועל לא הצלחתי

מה שכן את כולם בדק רופא ואמרתי לו לבדוק טוב יד ית ולא היה לו אף חשד מהבדיקה ואמר שכמעט בטוח הכל תקין רק כמובן ללא האו''ס אין לו ודאות מוחלטת

ב''ה שעד כה עבר בטוב

לא באתי להמליץ לנהוג כמוני

הקטנה לשי בת כמעט שנה.. א אין לי כרגע מה לעשות עם זה כרגע.

היא מתפתחת ב''ה תקין..

מקווה בילד הבא..שעוד לא באופק ..

לקחת מונית, גם אם יוצא יקר...

(אני יודעת שאין ממקומות כאלו מונית. אז מזמינים מהעיר שבה הבדיקה מתבצעת)

ב"ה שכל הילדים שלך בסדר. זה באמת ברכה...

אבל אני חושבת שבמצב כזה נכון להתאמץ על הבדיקה. רק שהמאמץ לא צריך להיות בצד המעשי של להשקיע בנסיעה בטרמפים וכו' רגע אחרי לידה, אלא השקעה כספית כדי לאפשר לך להגיע בנוחות.

מעדיפה לטרוח ולגלות שהכל בסדר מאשר להתמודד עם בעיה שמגלים מאוחר מידי

ולא נמצאים בקבוצת סיכון, הנחייה גורפת

שבעבר שלחו את כולם לבדיקה באופן גורף, לטענתו ההנחיות השתנו.

אצל הגדול הוא בדק אותו ואמר שלא צריך.

את הקטן כן המליץ לבדוק. לא היה משהו אלא סתם החליט שבא לו. אולי כן הייתה סיבה וכבר לא זוכרת. 

אולי תתייעצי עם גורם רפואי כלשהו?

אני באופן אישי תמיד לוקחת בגיל 6 שבועות. לא שמעתי מעולם שההנחיה השתנתה. לא בשום בית חולים שילדתי ולא בשום טיפת חלב שהייתי... 

למקרה ש...חלילה יהיה משהו יש אפשרות לטפל, ואם לא תבצעי ונניח חלילה יש בעיה כלשהו את עלולה לאכול את עצמיך כל החיים למה לא טיפלת בזה בזמן

מניסין מר אישי בנןשא אחר ברפואה של הילדים...

לדעתי ההשקעה של כמה שעות לתור מתגמדת לעומת ההשקעה שתידרש אם חלילה יש בעיה שלא עולים עליה בזמן.

לרוב הילדים ב"ה הבדיקה יוצאת תקינה, אבל בשביל האחוזים הבודדים שלא - לא כדאי לדלג על הבדיקה.

עשיתי לשבעה ילדים והכל היה תקין, אצל השמינית לא היה תקין והיא הייתה צריכה רצועות.

בעיני שווה את הטרחה, אם יש בעיה ולא מטפלים בזמן אח"כ הנזק משמעותי ומצריך טיפול קשה יותר

סתם תוהה אם אני אמורה לבקש

סליחה על הניצלוש

אבל המאמץ הזה שווה גם בעיני.

אצל אחד הילדים שלי לא הפנו בהתחלה, ואחר כך הרופאה ראתה שיש חוסר סימטריה בקפלים של השומנים ברגליים ושלחה אותנו לבדיקה. ובבדיקה האורתופד 'נזף' בנו שהגענו רק עכשיו ואמר שמזל שהכל בסדר, כי אם לא היה תקין זה כבר היה מסובך לטפל בגיל הזה. אמרתי לו שעשיתי לפי ההנחיות של הרופא וקבעתי תור ברגע שהוא אמר שצריך, אז הוא ענה שעדיף פשוט לבקש הפניה לכל הילדים ולא לחכות שישלחו אותי. זה מה שעשיתי מאז...

(וגם לי זו נסיעה לא נוחה, אין חניה נורמלית ליד המרפאה שם אז אני נוסעת חלק מהדרך באוטובוס, וזה לוקח בוקר שלם ולא 'שתי שניות', אבל בכל זאת זה הדבר הנכון בעיני)

*עבורי* מדובר בשתי שניות ולכן אני לא רואה סיבה לא לעשות

האורטופד מגיע לטיפת חלב אחת לחודש אני חושבת והאחיות בטיפת חלב קובעות תור לכל הילדים שבטווח הרלוונטי.

הקופ"ח נמצאת במרחק 5 דק נסיעה ממני עם חניה נוחה וכל מה שצריך.

והתור עצמו, ואולי בעיקר לזה התכוונתי לוקח 2 דקות אם אין שום דבר חריג. לא מדובר בבדיקה ארוכה.

עפ הקטן הנוכחי נסעתי לקופ"ח, וכשהגעתי עדכנו אותי שהרופא נאלץ לבטל וכל התורים נדחו ליום שאחרי. ביום שאחרי נסעתי שוב, עשיתי את הבדיקה וחזרתי ולקח לי כמעט אותו הזמן הנסיעה בלי התור והנסיעה עפ התור. אז בסוף הבדיקה עצמה היא בדיקה פשוטה, מהירה ולא גוזלת יותר מידי זמן.

כל המסביב של זמן נסיעה וכו בסוף תלוי במשתנים של כל אחת. ברור שמי שגרה ביישוב מרוחק לרוב תטרח יותר בשביל בדיקות חריגות ממי שגרה בעיר והשירותים זמינים יותר.

אלא שיש כאלה שבכל זאת לא מבינים, למרות שאמורים להבין🥴

אולי יועצת ג' אמור להיות בכלל יועצת ז' (הרי בכתב עגול אלה אותיות מראה), ואז זה יועצת זוגיות?

אז יועצת גניקולוגיה?

לא יודעת

כי לא שמעתי על מקצוע כזה- יועצת גניקולוגית.

זה משעשע לנסות להבין😂

יועצת גוף?

חחח הרמזים האלה מצחיקים

וענייני אישות

זה מנוסח קצת בקודים, נראה לי יותר חרדי לפי הנוסח האמת

סיימתי את הפרק הזה בשמחה

זה היה בברור החלק המורכב של חיי

בכל מקרה

זה לא שאלה אם זה יסתיים

אלא מתי

זו בעיניי המודעות הראשונית

שזו תקופה קצובה

היו חיים לפניה

ויש חיים אחריה

מלאים וטובים 

נשמע כואב ולא קל לוותר, להיפרד..

האמת כמעט כל  מי שאני מכירה שהפסיקה- הפסיקה כשהרגישה מלאות

ונשמע אולי שאת לא מלאה עד הסוף

ואם בעלך היה בעניין היית שמחה לעוד

אולי תנסו לדבר על זה? בסוף את 50 אחוז מההורים בבית שלכם צריך שיהיה לך טוב, מלא וללא תחושת פספוס

סבתא שלי הפסיקה מסיבות אחרות (אמא שלה לחצה עליה) והפספוס איתה גם בגיל 70++ חושב שתהיי שלמה באמת

אני מרגישה שיש 2 היבטים

הרצון לעוד ילד

והכאב על סיום שלב

אני מרגישה שההיבט השני יותר בוער בי. וגם אם יש מס' 7, בסוף השלב הזה יגיע...

זה באמת קשה ולא קל לעכל ולעבור

את הפרק הזה בחיי,

4 ילדים ב"ה , אני בת 34 אוטוטו נשואים 13 שנה

כולם מ ivf, שתי הגדולים בני 10 ו7 וחצי ממש מאתגרים,

כולל עם אבחון של adHd ,

ותאומים בני שנה

אני מרגישה שבשביל לתת לכל ילד את המקסימום שהוא צריך, ככה זה יהיה לנו טוב יותר

יש לי עןבר מוקפא אחרון, ואמרתי לבעלי שאין מצב שאני עושה שוב שאיבת ביציות,

כרגע מרגישה שזה מה שנכון לנו ואני שלמה עם ההחלטה, בהודיה עצומה לבורא עולם שזיכה אותנו ב4 ילדים בריאים, בעיניי זאת משפחה ברוכה מאד מאד

אני בהחלט הרגשתי ככה!!
הבאתי את האחרון כשבעלי כבר לא היה בטוח שכדאי וממש רציתי עוד אחד, ידעתי שהוא יהיה האחרון
למזלי האמת, האחרון שלי היה תינוק ופעוט קשה מאוד מאוד שהוציא לי כל חשק לעוד אחד (כמובן עם הגיל התאזן ומודה לה' עליו!!!)

היה לי קשה לארוז ולמסור את כל הניו בורן, עגלה, לול, כל מה שקשור לתינוק
ניחם אותי לשמור מעט פריטי נוסטלגיה בשקית בארון לנכדים הראשונים...חחחח אולי בהמשך אמסור, אבל כרגע קשה לי. מה שסיפרת עם עגלת אמבטיה- הייתי ממש ככה גם, כבר היה גדול והיה לי קשה להעביר אותו לטיולון ולהעיף את האמבטיה.

ככל שהילד גדל, כבר רציתי שיגדל עוד ועוד וכמו שחברה שלך אמרה לך, "אצא לחופשי" יש בזה משהו משחרר וטוב לעבור את תקופת התינוקות.
ויש לך עדיין תינוק קטן ממש ממש תהני ממנו, תנצלי את הרגעים היפים איתו, וגם הפחות. תהיא הכי שם שאפשר, וכשהוא יגדל תרגישי בע"ה סיפוק ותמשיכי הלאה..

חברות שהביאו 10 ילדים אמרו לי שהן מסרו את חפצי התינוק בבכי

תני לעצמך להפרד מהתקופה הזו

זה מצער כי עם כל האתגרים להביא חיים לעולם זה לא רק התינוק עצמו, זה כל העניין סביב זה.

אמרת שהיית סביב הריון והנקה ב13 שנים האחרונות ועכשיו את בעצם צריכה להתחיל לחפש הגדרה חדשה למי שאת.

תני לעצמך זמן לעכל, להתאבל וגם לשמוח.

אם את רואה שקשה לך לבד שווה ללכת לייעוץ בעניין.

הכי חשוב במצב הזה לעשות הפרדה בין המצב שלך לילד, כדי שלא תמצאי את עצמך משליכה עליו דברים (מושכת גמילה, הנקה וכאלה)

בהצלחה🙏🏻

אצלנו ההחלטה לסיים הייתה גם לגמרי שלי (שילוב של מורכבות רפואית שלי ושל אתגרים לא פשוטים עם הילדים שיש לנו)

ובכ"ז הלב נצבט לי כל פעם מחדש..

כשאני רואה את האחיות והגיסות שלי מניקות.. (הנקה מבחינתי זה החלק הכי כיף בגידול ילד)

כשאני חושבת על זה שזה הפעמים האחרונות שאני מובילה עגלה.. (יהיו הנכדים, כן, וב"ה אצלי זה לא רחוק כנראה, אבל זה לא אותו דבר)

כשאני מבינה שזאת הפעם האחרונה שאני מחפשת משפחתון..

כשאני מתלבטת אם לקנות משהו חדש בשביל הקטן, בהנחה שבעצם לא יהיה לו עוד שימוש אחריו.. (האמת שמצאתי את עצמי קונה לו יותר מדי דברים🙈 אבל כן התקמצנתי בכל מיני דברים אחרים)

ובעיקר כשאני מבינה שבקרוב לא יהיה מי שיתרפק עלי סתם ככה באמצע היום.. (נכון שלרוב זה מציק לי שגוף קטנטן מתנפל עלי בלי התראה, כן? אבל עדיין..)

אני גם מנסה לתכנן את העתיד המקצועי שלי, לקוות שיהיה לי יותר פנאי (כמה שהילדים והאתגרים שלהם יתנו לי), ולפעמים זה באמת משמח אותי, ובעיקר אני שמחה שלא אצטרך לעבןר עוד הריונות ולידות (שזה ממש קשה אצלי), אבל עדיין יש צביטה בלב.. (שבאמת בעלי הרבה פחות מרגיש אותה)

אז אין לי נחמה להציע לך, אבל כן שותפות גורל. תני לעצמך להרגיש את הצביטה הזאת בלב ואל תברחי ממנה, מניחה שעם השנים היא תתעמעם..❤️

מעבר לסיום שלב הילודה עצמו, זה סיום שלב בחיים שהיית בו המון שנים ממה שאת כותבת

ותכלס לפעמים קשה לנו עם שינויים פשוט ומה יהיה אחרי נראה לנו יותר קשה לפעמים ממה שאנחנו כבר מכירות

אני מהצד השני של המתרס בכלל, והשינוי בשבילי היה ההריונות והלידות וכל מה שהגיע איתם שהרגיש לי קשה (זא זה לא היה הדיפולט שלי ולא הרגשתי "בנח" שם, אז הקושי שלי בא ממקום הפוך לגמרי)

מכל מקום חיבוק ענק ♥️

לפעמים אנחנו עסוקים הרבה במחשבות של "מה היה אילו"

כי זה עוזר לנו להתחמק מדברים שאנחנו באמת צריכים להתעסק בהם, זה מין מסלול עוקף רגשות פגיעים.

לפחות ככה זה אצלי...

שווה להתבונן מה הדברים שכואב לך להרגיש.

גם לי קשה מאוד לשחרר את השלב הזה.

עוזר לי לזכור שהמעבר יגיע בכל מקרה, לא משנה אחרי כמה ילדים.

עוזר לי לספר לעצמי שעכשיו אני אמא לגדולים. ללמוד את התפקיד החדש שזה ואת מה שהוא דורש.

זה לא שאני כבר לא אמא- פשוט האמהות השתנתה מאוד, וב''ה זה שאין תינוק מאפשר לי את המקום להיות יותר פנויה למתבגרים (שצריכים אותי לפי הלו''ז שלהם, שהרבה פעמים לא מתאים ללו''ז של אמא לתינוק).

לק"י

תכתבי לנו באישי מי זה. שנוכל לטפל בו.

ובכללי, תמיד לשים לב מי פונה באישי ומה הוא רוצה. גם אשה שסתם פונה בלי מטרה זה יכול להיות מוזר. וגם לט כל מי שכתוב שהיא אשה, היא בהכרח אשה.

וחיבוק על החוויה🫂

תודה רבה אכתוב בפרטי

למה ההנחיה היא תמיד לפנות בפרטי?

אם יש מישהו שברור שהפניות שלו לא תמימות, למה לא לכתוב על גבי הפורום, שכולם ידעו ויזהרו?

ובאופן כללי צריך להבין

שאין הרבה סיבות לפנות למישהו בפרטי

והדיפולט צריך להיות חוסר מענה/ חסימה

צריך סיבה טובה לתת אמון במישהו/מישהי שפונה

ועוד יותר סיבה טובה לענות 

ופעם כתבנו על גבי הפורום. לא עזר...

אין דרכים נורמאליות להכיר נשים? בעידן כזה פרוץ?

דווקא להגיע לפורום הריון ולידה (!!) וכשברור שהצביון דתי והרוב נשואות

מחלת נפש באמת.

האם אפשר לדבר איתי פה?

עניתי- לא, מצטערת. והוא מיד עזב.

אבל כשניסיתי לעניין בכרטיס האישי ראיתי שיש לו 6 הודעות אבל לא רואים אף אחת מהן... מוזר. 

חסמתי בלי לענות

אבל באמת לא הבנתי את הכרטיס

ומחקו לו את ההודעות או משהו כזה

ואין לו כלום בכרטיס אישי

פשוט לא הגבתי

לק"י

הניק הוא מסתפק.

אבל זה לא מאוד משנה, כי תמיד אפשר לפתוח ניק חדש או שיפנו ניקים אחרים.

תמיד להזהר.

ובכללי- אם מישהו פונה בלי משהו ספציפי, סתם שואל "אם אפשר להתכתב" זה כנראה בעייתי ולא תמים.

גם גבר וגם אשה.

ואז הוא שאל אותי למה אני מגזימה.

בקיצור- תטרילו את הטרולים חזרה, זה משבש להם את המזימה😂

סתם, אפשר גם לא לענות ולחסום ישר

לק"י

את ממש מגזימה.

כי לפנות לפטפט באישי עם אשה נשואה זו בכלל לא הגזמה כמובן 

בחנויות טבע וכאלה

את צריכה ליווי או מספיק תפריט?

בגדול אם תתחילי בלהוריד סוכר ומזון מעובד את כבר תשפרי משמעותית את מצבך. וזה נראה לי כלול בכל דיאטה.

אם מספיק לך קווים מנחים ותפריט- תזונה ים תיכונית נחשבת מעולה ובריאה, ולגמרי קניה בסופר רגיל (מניחה שעם הזמן אולי תעדיפי ירקניה וחנות פיצוחים, כי סחורה טובה יותר, אבל סופר סטנדרטי יספיק לגמרי)

הלאה. רוצה לפתח לי דרך חיים חדשה

יתאים? 

וכל פעם עושה משהו אחר.

שומרי משקל

שחר סמיט

ועכשיו חלי ממן.

היא נגמלה מסוכר מחלב ומקמח לבן.

אבל שמירה על המשקל זו עבודה יומיומית.

אני לא חושבת שאפשר פשוט לשנות את המחשבה.

כן ברגע שהיא נגמלה קל לה יותר. אבל היא עדיין עובדת בלשמור.

בשם שירה אזולאי.

אשה חרדית, אמא לשישה אני חושבת, והתוכנית שלה מתאימה ממש גם לאמהות עמוסות, כי היא מכירה את קהל היעד שלה באמת...

זה משהו יותר כוללני מרק הורדה במשקל, הרבה שינוי בתפיסת עולם כלפי האוכל וכלפי עצמנו (מה שהופך את זה מדיאטה לממש שינוי באורח חיים), ומשהו הרבה יותר סלחני כלפי מעידות או זמנים מאתגרים כמו חגים.

אני אישית התחברתי ממש לגישה שלה.

יכולה לחפש בגוגל (צעד לבריאות) או לכתוב לי ואשלח לך את המספר שלה.

נתן לו נתוני בסיס - משקל + גובה וביקש ממנו תכנית תזונה ואימונים

הוא ממש התמיד אבל, שוקל אוכל והכל. 

יש תוכניות שונות. אני ירדתי מעולה בקבוצת פייסבוק בפורמט הישן. אבל יש ליווי יותר צפוף בווצאפ.

מה שמהמם שם זה השפיות והאיזון והיכולת לחיות ככה לאורך זמן. אבל זו לא תוכנית עם גרעון פסיכי אז זה לא תוצאות מהירות. אבל זה הרבה יותר נכון לגוף בעיני. מהניסיון שלי מדברים פחות מאוזנים אח''כ פשוט עולים עם ריבית. 

1. לא נשמע שהוא נחנק ביישוב שלכם, שהוא לא מוצא את עצמו, שאין לו מקום, אלא שהוא מחפש משימה. אם היה נחנק, וכל מה שהיה מנסה לא היה עוזר,  אני חושבת שזאת סיטואציה שאין ברירה אלא לעבור. אבל זה לא נשמע המצב. אנחנו באמת עברנו דירה במצב כזה, כשלי היה מעולה ולבעלי מחנק מכל כיוון.

2. בשביל ללכת על משימה צריך שלשניכם יהיה את האידאלים, את המוכנות להקריב ואת השמחה במשימה. או לכל הפחות שתירצי ללכת איתו על המשימה הזאת

3. נשמע שהמשימה תהיה בעיקר עלייך כי את נמצאת במהלך היום בבית, ומבחינתו זה בעיקר ישנה לו את בית הכנסת בשבת ואת אורך הדרך הביתה...

מה שבעיקר מפריע לו שאין קשר עם השכנים, אבל לצערי היה כך בעוד מקומות שגרנו.

ולא בטוחה שזה שנעבור זה יפתור את הבעיה

מה יש לו לחפש בגבעות?

את עניין הנהיגה אפשר לפתור בקלות.

מעבר דירה יצריך להוציא את הילדים מבי"ס?

אם לא, אולי שווה לנסות באופן זמני בלי למכור את הבית כדי להבין יותר טוב מקרוב את ההבדלים.

אם כי מבינה אותך שבא לך להשתקע ולא לשנות סתם.

ולעבוד

זה נותן נוכחות וממלא בתושבים

בגבעות זה לא רק רעיית צאן

זה בעצם יישובים בתחילת דרכם

איפה מחפשים

אני כן מכירה אנשים שגרים בכאלה מקומות

ועובדים מחוץ לגבעה

אלא גבעות

יש הבדל בין חווה לגבעה

חווה זה בדרך כלל חקלאי ועם צאן או בקר 

ורק קצת משפחות

וגבעה זה יישוב בהקמה בעצם ככה שצריך משפחות

אבל יותר סגנון ספציפי תורני

בשביל זוג שכבר ביסס את חייו

אני גם נשואה 15 שנים עם 4 ילדים.

גרה בדירה הנוכחית 8 שנים.

אם בעלי היה בא עם יציאה כזאת הייתי חושבת שנפל מהירח. לפני 10 שנים אולי הייתי פתוחה יותר.

עבור זוגות צעירים אולי זה מתאים.

לדעתי נדרש בירור נוסף מה הוא מנסה להשיג מהמעבר.

ואולי הוא בכלל סתם משתף במחשבות ולא באמת רוצה לעבור.

אנחנו גם כל הזמן מספרים לעצמנו שנעבור לצפון מטעמים אידיאולוגיים ואז נוחתים חזרה למציאות..

בעבר לבעלי היו מחשבות כאלו, אנחנו בערך במצב כמו שלכם ,רק עם יותר ילדים

אמרתי לו שמבחינתי הוא מוזמן לעבור לירח. אבל לבד , הוא העדיף שלא...

אישה היא עיקר הבית, ואישה מרוצה זה הכי הכי חשוב. לגור בגבעה בלי רכב ובלי יכולת לנהוג נשמע לי סיוט. בטח כשהבעל לא בבית רוב היום.

אבל, לא הייתי מבטלת לגמרי את הרצון של הבעל. אפשר לנסות לחשוב איך לעזור להתיישבות הצעירה בלי לעבור בפועל (נגיד- שיתנדב שם בשירות או בעזרה בבנייה). אבל לעבור דירה כשאת עיקר המחיר את זו שמשלמת- נשמע לי ממש שלא הגיוני.

אנחנו לא עוברים.

את פשוט תהיי כלואה בגבעה ותלויה בחסדי טרמפים

אולי תנסי לשקף את זה לבעלך... טכנית אין אפשרות בעיני לנהל בית משפחה וילדים כשאת גרה בגבעה ולא נוהגת

היה להן מאוד קשה ללמוד

(זה משנה גם איפה את גרה ביחס לעיר שבה לומדים)

כבר שנתיים וחצי במקום בלי תחבורה

וזה באמת קשה נורא

ועושה עכשיו רישיון

זה מאתגר אבל אפשרי

גם בגבעות?

כי באמת גבעה זה מעבר למקום מגורים, זה אורח חיים שלם שכנראה פחות רלוונטי למי שעובד ככ הרבה שעות מחוץ לבית

שגם ככה הוא לא נמצא רוב היום?

מה שמפריע לו ביישוב לא יפריע לו איפה שהוא כן רוצה?

הוא רוצה לעבור מתוך אידיאל או כדי לגור לי האחים שלו?

הייתי מנסה להבין כמה ומה חשוב לכל אחד ממכם

ולפי זה להבין לאן להתקדם

בגדול שנה זה לא הרבה זמן

ואם קניתם בית זה ממש פרוייקט לקום ולעזוב אותו אחרי שנה

אבל השאלה כמה הוא סובל שם ולמה

ומה באמת עומד מאחורי הרצון שלו לעבור

מה שבטוח שאם עוברים לגבעה

הדבר הראשון שאת צריכה זה רישיון

כן הצלחנו לסדר הנשה שבעלי מפזר ב7 בבוקר, מקל ילי מאוד ונותן לו זמן משמעותי עם הילדים

עבדתי בעבודות בחצי משרה ו/או בשכר נמוך. זה היה יותר השלמת הכנסה לבית מאשר פרנסה משמעותית.

כי זה לא רק השעות, זה גם להיות זמינה אם קורה משהו וקוראים לך, והייתי יותר זמינה אם ילד חולה או יש חופש. במקרים של חופש או מחלה גם הוא לקח ימים אבל מלכתחילה עבודה תובענית היא פחות גמישה מעבודה כזאת.

את יכולה להיות -

סייעת בבית ספר

מזכירה בחצי משרה או במקום גמיש

עבודה בחנות - אבל אז בדכ צריך לתת משמרות צהריים או שישי

עבודה מהבית - מגייסת למשרות, מתאמת פגישות וכו

עצמאית - אם יש לך רעיון ורצון לעסק

שיום אחד הוא יוציא את הילדים ויחזור יותר מאוחר?

ואת תביאי בייביסיטר יומיים שתפזר ותוכלי לצאת מוקדם?

ואז עוד יומיים חופשיים.

מורה, אחות, עוס- זה בטוח מתאפשר

ואת זו שחייבת להתגמש?

הסידור הזה מתאים לך שהכל עלייך?

גם בלי קשר לעבודה שלך, מה עם המעבר? זמן זוגי/ פנאי לעצמו / זמן עם הילדים כו

אני חושבת שאם זה מתאים לך אז משרה חלקית של חצי יום, והייתי רושמת לצהרונים אם אפשר כדי לחסוך א. צהריים שחייב להכין כל יום וישאר לך גם קצת זמן לעצמך בין לבין

כי שנינו עובדי חינוך

אבל חמי וחמותי שניהם עבדו כל השנים בעבודות משרדיות עמוסות ומטבע העולם והדברים חמותי הייתה זו שאוספת את הילדים. עד שהיא קלטה שלאח הגרוש של חמי יש יומיים קבועים בשבוע שהוא חייב לצאת מהעבודה מוקדם כדי להיות עם הילדים כי זו המשמורת שלו והפלא ופלא הוא מצליח לצאת בימים האלה מוקדם מהעבודה.

אז היא פנתה לחמי וביקשה ממנו שהילדים יזכו לזמן איתו גם בלי שהם יתגרשו. ובאמת חמי החליט על יום קבוע שבו הוא יוצא מוקדם מהעבודה, אוסף את הילדים ונמצא איתם אחהצ

בקיצור, מה שאני רוצה להגיד, זה שאפשר לבחון מחדש הנחות יסוד. 

שזה צריך להיות בדיבור ביניכם.

זה מאוד משתנה ממשפחה למשפחה.

אם אחד מבני הזוג חוזר כל יום ב20:00, נראה לי די הכרח שהשני נמצא יותר בבית.

אבל השאלה היא אם זה מתאים לך, ואם את מרגישה שזה חונק / מגביל שווה לדבר על זה ולראות אם יש עוד אפשרויות בשבילכם.

בעלי חוזר בדר"כ בחמש וחצי

והעבודה שלי הרבה יותר גמישה

אז אני מפזרת ואוספת.

מגיעה לעבודה בשמונה וחצי ויוצאת בשלוש ורבע.

אבל עובדת מלא פעמים בשעות הערב (נגיד עכשיו פתחתי מחשב כדי לעבוד)

לדעתי זה שבעלך חוזר קבוע כ"כ מאוחר זה ממש מקשה.

אין לו אפשרות לעבוד פחות או שזה אילוץ של פרנסה?

שואלת ברצינות

אם הוא עובד כל כך הרבה שעות וזה עדיין לא מספיק- זה מעלה סימן שאלה

או שהמשכורת לא גבוהה 

או שהוא מבזבז הרבה זמן על נסיעות

ואם זה מספיק- אז לכי תמצאי משהו שממלא אותך

בלי שעות התיצבות (זה יכול ואולי צריך להיות בתשלום... אבל לא השיקול )

במה את טובה?