הבית הפוך, אני לבד עם 4 ילדים מהיום הראשון למלחמה כי בעלי עובד חיוני (רצו להקפיץ אותו למילואים והוא אמר שלא יהיה לו לאן לחזור, צדק😂 אחרי איזה 500 ימי מילואים, מיציתי)
קרחנה אינסופית כל יום, כולנו הפוכים, הילדים נרדמו רק לפני 10 דקות והוא איתם אחרי מלחמה מתישה במיוחד (גם כשנמרחים זה אף פעם לא מגיע לשעה הזאת).
איזה ערב רומנטי ואיזה נעליים....
בקושי ישבנו יחד 5 דקות היום.
גם לאחרי המלחמה אין לנו תכנונים... נופש עם הקטנה בת שנה וחצי זה המקסימום שאני יכולה לדמיין. אבל העבודה שלו קשוחה ברמות אז גם ככה זה לא יהיה אמצ"ש, רק שבת יחד נוכל לעשות.
ואני כאילו... רגע אז היום הזה יעבור סתם כך? או שאני בכלל מבואסת כי אני לא יודעת אם זו נקודת ציון כזאת שצריך להסתכל אחורה וממש לזהות תהליך.
זה מצחיק כי יום החתונה אצלי ממש לא היה "היום המאושר בחיי". הוא היה שמח. אבל מלווה בהרבה לחץ. לא אהבתי איך שנראיתי, לא הרגשתי מוכנה וכו וכו. ב"ה שהעיקר זה החיים המשותפים שאחרי.
אבל מרגיש לי שעשור זו נקודת ציון כזאת שמצריכה עצירה מיוחדת... בקיצור לא יודעת מה כל כך יושב עליי.. אולי זה הרצון להוכיח לעצמי "שהתקדמנו כמו שצריך" שיושב שם בתת מודע..? אין לי מושג. מנסה להבין את עצמי תוך כדי כתיבה חחח
אבל מה שחשוב לסיים-
בהודיה עצומה עם חגיגות או בלי..
זכיתי באיש שאוהב אותי ואני אותו. שזכינו להביא 4 נשמות מתוקות לעולם. שלא חייב לצאת לנופש כדי לתת תוקף לאהבה ולחברות אמת שיש ביננו.
שאפשר להסתכל על הבית המבולגן שלי עכשיו ולשמוח בו. כי הוא שלי ושלו. ולא שלי ושל איזה בחור מוזר אחר.
יאללה תודה חברותתתת
)
