הי יקרה!

אתם נשמעים הורים מדהימים אוהבים!

דבר ראשון, אל תלכי את עצמך! עשיתם מה שהיה נכון והסתדר לכם עד עכשיו מתוך אהבה ומסירות!

וכנראה שמעכשיו צריך לשפר או מעט לשנות.

אבל הבסיס של הכלה ואהבה הוא תמיד תמיד טוב!

מציעה כיוון הסתכלות מעט שונה,

הרבה פעמים כדי להסדיר משמעת אנחנו משתמשים במילים או הנהגות תקיפות. שלצערי משפיעות לא טוב

עלינו ועל הילדים. אנחנו לא מאלפים ילדים, אנחנו מחנכים אותם, מכוונים ומציבים גבולות כשצריך

לכן הייתי משנה את המילה משמעת למילה חינוך.

הילדים שלנו הם ילדים טובים שזקוקים לנו שנדריך ומכוון אותם

תנסו לחשוב עם עצמכם מהם הדברים שמבחינתכם הם קו אדום, דברים שהם קו כתום ודברים שהם קו ירוק.

השאיפה שהדברים שהם בקו אדום יהיו מעטים.

ועליהם תשימו את הדגש ותשומת הלב שלכם..

ותמיד תמיד לזכור, ילדים בפרט ובני אדם בכלל מסוגלים לשינויים. זה מיטיב איתם ומגדל אותם!

לאט אבל בטוח!

בהצלחה!

להיות אמא של הילדים האלה. הוא בחר בך עבורם.

עשית את המיטב שיכלת לפי מה שידעת באותו הזמן, וזה מצוין.

ותמיד תמיד תמיד אפשר לתקן.

לדעתי ה-נושא פה הוא האמון שלך בעצמך כאמא.

לדעת שאת אמא טובה עבורם, שהמסע שאת עוברת מול האמהות הוא המסע שהילדים שלך צריכים לעבור.

ובבקשה אל תשפטו את ההורות שלך לפי התגובות של הילדים. גם ליצחק אבינו גדל עשיו בבית. זה אומר שהוא אבא גרוע???

את האמא הכי טובה לילדים האלה.

ולדעתי כשזה יופנם, כל השאר כבר יהיה קל הרבה יותר.

פינוק לא שווה חוסר חינוך

וילדים לא צריכים להיות ממושמעים.

אם המטרה היא חינוך אז צריך הרבה הקשבה, הרבה ירידה לגובה העיניים של הילד והרבה הרבה הרבה סבלנות❤

אבל את רוצה ליצור שינוי באופן בו את מתנהלת, וזה הרבה פעמים קשה ליצור שינוי לבד.

ובכל זאת, אולי לחפש ספרים שלא חינוך שאת מתחברת אליהם לקרוא ולנסות ליישם?

יש לו שיעורים גם בקול הלשון

מאוד קל להבין ולהפנים, ממליצה מאוד לנסות

אחד הדברים שחוזרים בהודעות שלך שוב ושוב, זה הלקאה עצמית.

אני חושבת שטוב לעשות חשבון נפש, ואני מאמינה שתחושת הכישלון שמלווה התנהגות שהייתי רוצה לשנות היא ברוב המקרים בלתי נמנעת. השאלה היא אם נשארים בתחושת הכישלון ולא מפסיקים להזין אותה, או שמצליחים לא לקפוא מהטעם החמוץ שלה ולהבין שהיא נועדה לגרום לנו להתקדם.

זה בסדר גמור לזהות את החולשות ולהתבאס מהן, אבל זה לא בסדר אם מתמקדים רק בזה כאילו זה חזות הכל.

ה' בחר בך ובבעלך, אנשים עדינים, סבלניים ומכילים, להיות ההורים של הילדים האלה בדיוק. זו לא טעות, זה לא טרמפ מזדמן, זו בחירה בכם להיות הורים לילדים האלה, ובחירה בילדים האלה שיגדלו תחת ידיכם. ה' האמין בכם עד כדי כך שלמרות כל מיני דברים, הילדים הם תאומים על הפעם הראשונה שלכם. אני מדמיינת לעצמי איך זה להיות אמא לתאומים, שני בנים בכורים, כהורים חסרי ניסיון, ואני מאמינה שהייתי עושה פי עשרים טעויות ממה שודאי עשיתי עם הגדול שלנו. אז באמת, בבקשה, הרבה חמלה והרבה קבלה והכלה לך כאמא.

את מפרטת רשימה ארוכה של התנהלות מול הילדים שתמיד מוצגת בהתחלה כחיובית ואז מתהפכת עליכם באופן ממש גרוע. כמה ציטוטים:

פינקנו אותם- אכלנו אותה ובגדול, אוכלים חצץ.

סבלנות והכלה- לפרפר אותנו, הם מובילים ואנחנו מובלים.

התלהבתי שהוא חכם וסקרן במקום להעמיד לו גבולות והוא חושב שאני מעריצה אותו

אוכלים את פירות הבאושים

יקרה, התכונות שלכם כהורים כל כך חשובות וכל כך בונות את הילדים, כל כך חיוניות לגדל ילדים בעלי ביטחון עצמי ולא סמרטוטים. תסתכלי בעין טובה ותבדקי מה מזה הם דוקא כן קיבלו, תחמיאי לעצמך שיש לך ילדים בעלי עמוד שידרה שיודעים לדאוג לעצמם. את כן מודה שהם גם ילדים טובים.

יחד עם זה, ללמד אותם גבולות זה לא פחות חיוני בשבילם, ובזה יש מה להשתפר, ובהחלט לא מאוחר מידי. אני אכתוב קצת רעיוני- ה' ברא גן עדן לאדם, ממש עוד ועוד טוב וטוב מאוד. אבל האדם לא הצליח להכיל את כל הטוב הזה, אז הוא נמשך לדעת טוב ורע. וכשאכל מעץ הדעת, פתאום הגבולות היו הרבה יותר נוכחים ורק ככה הוא יצליח להבין את תפקידו הרבה יותר טוב. עם הרבה יותר קשיים, אבל מה לעשות, כשהיה טוב מידי הוא לא הצליח להבין את זה.

ומאז, האנושות כולה צריכה לעבוד קשה כדי לייצר גן עדן בתוך ההגבלות...

אני מנסה לומר, שטוב מאוד לפנק, טוב מאוד להסתקרן ולעודד חוכמה והתפתחות, להעריץ ולהיות גאה, אבל אם אין גבולות ששומרים עליכם ועליהם, להם אין כלים להבחין בין טוב לרע, ולכם אין כוחות להנות מהטוב והחוכמה והיצירתיות שלהם. צריכים להתמלא באמונה שהילדים רוצים את הגבולות לא פחות מאת הפינוקים, וצריכים הדרכה עקבית של מישהו חכם ומבין בחיים האמיתיים. צריכים את חשבון הנפש כדי לבדוק מה כדאי לשנות כי עד היום לא הוביל לתוצאות רצויות, אבל לא למחוק בגלל הטעויות את כל הטוב והברכה שיש בהשפעה שלכם על הילדים. צריך למצוא את הדרך *שלכם* כהורים (ולא של אחותך הגדולה או של כל מיני הורים של חברים שאצלם הכל מושלם ומאורגן ומתוקתק- לא להתבלבל, זו אחיזת עיניים, מה שמתאים אצלם זה כי הם- הם!)   אז צריך למצוא את הדרך להתנהל עם *הילדים שלכם* (יש לאחותך הגדולה והמושלמת תאומים בכורים?), ולסמוך על ה' שזה ממש מדויק שנשלחתם לגדל אותם ולגדול ולהגדיל את הכוחות שלכם בעזרת התפקיד הזה. צריכים הרבה מיקוד כדי לא להשוות לכל מה שקופץ לנו מול העיניים כל הזמן, ולהתעסק בעיקר- להפנות את המבט פנימה כדי ללמוד מה נכון אצלנו בבית, מה נכון לכל ילד, מה נכון לכם כהורים ושתוכלו להחזיק בו לאורך זמן, ולא לעשות סיבוב רק כדי לגלות שהגעתם לנק' שכבר הייתם בה אבל הפעם זה עם פחות כח.

אל תדאגי. הנפש של הילדים גמישה ומתאימה את עצמה להורים, בהחלט לא מאוחר מידי. תתמלאי הערכה לעצמכם על כל מה שהשגתם עד היום, תגדילי את העין הטובה להצלחות שלכם איתם, ומכאן תחפשו את ההדרכה שתרגישו שמתאימה לכם ונותנת לכם עקרונות וכלים שאתם יכולים להתקדם באמצעותם.

את טובה. בעלך טוב. הילדים שלכם טובים ומתוקים 🤍

בהצלחה!

אבל חובה להבין שצריך שניים לטנגו.

הניסוח שלך מאד מאד פסיבי - הם דורשים הם רוצים אנחנו אכלנו אותה.

את גם צד פה. ואת אחראית על ההתנהגות שלהם כי את מאפשרת אותה.

הם דרשו טלויזיה ואת לא מרשה עכשיו? אז לא. שיבכו, שייללו. אז מה.. ואם היה שבת? היית מתעקשת נכון? אז תתעקשי. זה לא קורה ביום אחד, ולפני שהם ילמדו שיש גבולות חדשים תתכונני שתהיה הסלמה של ההתנהגות כדי לבדוק את הגבולות שלכם. אבל זה אפשרי.

ואם הם יעשו משהו קיצוני? לעצור אותם פיזית - "בבית שלא לא ___" ולקחת אותם פיזית משם. לא רק דיבורים.

עטיפה על הרצפה? זה לא רק להסביר איפה הפח. להגיד - שמוליק תרים את העטיפה לפח. ךא מליון פעם. פעם אחת. לא להרים במקומו. אחכ הוא בא לבקש משהו? אני בכלל לא עונה לבקשה, כל עוד זה לא מקרה חירום - תרים את העטיפה לפח. שיחזור על הבקשה/שאלה/סיפור גם 50 פעם - "קשה לי לשמוע כשהעטיפה לא בפח". זהו. אחרי שהעטיפה בפח אני פנויה לשמוע.

ובפעם הבאה שמבקשים הייתי אומרת שהם לא יכולים לקבל כרגע כי הם לא יודעים לזרוק את העטיפה לפח. אם אתם נותנים פעם ביום נגיד - אז יום אחד שלא יקבלו.

יש להם דמי כיס או משהו? אם כן הייתי מבהירה שאם הם הורסים משהו, דמי הכיס שלהם ישלמו על התיקון/קניית חדש.

ילד שגוזר, מתייחסת אליו כמו לבן שנתיים - שמה את המספריים רחוק מהישג ידו ומסבירה לו, אתה לא מסוגל להבין איך משתמשים בזה אז אתה לא יכול לגעת בהם.

נשמע שאת מפחדת לענות להם ומרגישה שהכל קורה לך ולא בשליטתך.

אל תפחדי לדבר. אל תפחדי לומר לא. את האמא בבית.

אל תפחדי להרוג להם את יצר הסקרנות או משהו כזה. בשלב הזה הם צריכים קודם כל גבולות.

גם הילדים שלי לא אוהבים לישון לבד, אבל יש גבול לכמות הזמן שאני אשב לידם. אחרי כמה פעמים של הרדמה שלקחה שעות התחלתי להגיד להם אני פה לרבע שעה ויוצאת מהחדר, ואז הולכת. אני מבינה את הפחד, אני פה בחדר ליד ואני אחזור. אם מפחדים אומרים שוב קריאת שמע. (זה רק במקרה שאני יודעת שמדובר בתירוץ. אם יש פחד אמיתי כן אשב שם. אבל נשמע שאת יותר עסוקה בפחד שזה פחד אמיתי ולא שזה באמת המצב). יוצאים מהמיטה? שיצאו. הם לא יכולים לאכול כי ארוחת הערב שלהם הסתיימה. לא יכולים לצפות בטלויזיה (כן, גם אם זה אומר שאתם תכבו את מה שאתם רואים עד שהם יבינו שאין עכשיו) ואתם לא יכולים לשמוע סיפורים או בקשות כי זה זמן שינה.

למה בעצם לא לחזור להדרכה?

נשמע שהקושי העיקרי שלכם הוא לא ההבנה מה לעשות, אלא ההבנה שבכלל יש אופציה לעשות משהו

'זורקים עטיפות של סוכריות וופלים על הרצפה'

את אומרת

'אתם לא יודעים איפה הפח'

גם הבן שלי זורק לעיתים על הרצפה

ואז אני מבקשת שהוא ישים בפח

לרוב הוא שם בפח

ההבדלים בין 2 הסיטואציות:

1. אני לא כועסת/ מופתעת מהסיטואציה (כי היא תואמת גיל)

את כנראה כועסת/ מופתעת

2. אני מבקשת בצורה נעימה ברורה אסרטיבית ונטולת שיפוטיות

המשפט שלך לא מספיק ברור לילד

(כן הוא יודע איפה הפח

אז מה)

לכן אצלי הסיטואציה היא שגרתית יוצרת שיח תקין של הורה ילד

ומסתיימת (כמעט) תמיד בנעימות (אם הילד עייף/ מתוסכל ולא זורק לפח

אני אעשה זאת)

תקבילי את הסיטואציה הזו לכל האינטרקציות ביניכם

את צריכה לתקן את האינטרקציה

ולא הם

הם ילדים

החלק שלהם מזערי לעומת שלך

הדגש המשמעותי הוא על האינטראקציה

ילדים הם ילדים

הם ממש לא תמיד עושים מה שמבקשים גם בגילאים גדולים יותר

אבל הקשר שלנו ישאר תמיד ללא תנאי

האם אנחנו שומרים על קשר טוב והרעפת אהבה ללא תנאי יחד עם עין טובה

בלי קשר לילדים, אנשים לא עושים דברים נגדנו הם מנסים להציל את עצמם

וגם אצלי הם רואים בפלאפון כל מיני דברים.

גם אצלנו לפעמים זורקים לרצפה, אז אני פשוט אוצרת לזרוק לפח.

אם הם מתחצפים הם הולכים לחדר.

ואם מישהו מאוד מתחצף אז אני לוקחת ממתק מקופסת הממתקים שלו, וזורקת. לרוב אין צורך כי זה מאפס אותם

אבל השאלה היא איך הם חווים אותך מהבוקר. האם את נלחמת איתם, או שאת זורמת איתם, מעלימה עיןממה שלא הכרחי (נגיד היום הבן שלי על הבוקר פתח חבילת שוקולד ולקח חתיכה גדולה. את החפיסה הפתוחה לקחתי לו פיזית, ואת מה שכבר חתך לעצמו- העלמתי עין)

על אוכל אני פחות עומדת עליהם, על התחצפויות כן. כי התחצפות זה ערעור על ההיררכיה בינינו, ועל זה אני אעמוד איתם.

מה זה אומר בפועל? כל מה שאת מכירה מעצמך כמורה.

כן, זה לפעמים אומר גם צעקות.

כשאת כועסת- תכעסי.

אל תפחדי "לפתוח מולם זירה". להילחם- בשבילם.

להגיד לו בפירוש- אתה לא מדבר אליי ככה. תבקש סליחה.

להיות רצינית ולעמוד מאחוריי הדברים.

מי שלא מדבר אלייך יפה- את עוצרת ומטפלת עד הסוף.

וזה אומר שלא יהיה שקט בבית. אבל זה לטובת הילד.

איך את מתמודדת עם במשמעת בכיתה? 

שיכול להיות שטיפול אישי בשבילך יכול אולי לעזור יותר מהדרכת הורים (אצלי זה היה ככה, שטיפול בשבילי קידם אותי בהורות בצורה מדהימה)

לקבל עזרה של מישהי בלעצור רגע מהמירוץ המטורף של החיים, להבין מה את רוצה מהם ואיך את גורמת לזה לקרות. לתעדף מה הכי חשוב לך ומה פחות ויחכה כרגע כי אי אפשר הכל ביחד. לשחרר את המחשבות שלא נכונות לך ולא מקדמות לך ןלנסות להכניס אחרות במקומם

לי עזר ממש טיפול אצל עובדת סוציאלית בגישה של cbt. ממליצה ממש לנסות גם.

אבל אצלנו העניין הוא מול ילד אחד.

השניים האחרים לא כאלה.

מה שעוזר אצלי בהתקפי עצבים וחוצפה שלו זה רגע לרדת אליו לגובה העיניים ולהגיד לו שאני אוהבת אותו ושזה מה שאמא החליטה וזהו.

הוא יכול לצרוח

הוא יכול להשתגע.

אני לא אסכים שיזרוק לי חפצים.

ואני לא אסכים שידבר לא יפה.

אנחנו ממש ממש עומדים על הדברים האלה.

וגם הוא מקלל אותנו. אומר ששונא אותנו. ואומר שהוא עוזב את המשפחה.

אבל זו הדרך שלו כנראה לבקש תשומת לב.

על קללות אני לא עוברת בשתיקה.

ואני אומרת לו הרבה שגם אם הוא שונא אותנו אנחנו אוהבים אותו.

מה גם שאני יכולה קצת להבין אותו. אני גם הייתי עם זעם מאד גדול בתור ילדה.

באיזור כיתה ו התאזן לי אחרי טיפול פסיכולוגי.

ומשהו נוסף. אני לא חושבת שאני מפנקת אותו. ואני לא רוצה שיגדלו פה כמו חיילים בצבא.

זה הבית שלהם.

נכון, יש בבית חוקים. אבל יש גם פינוקים.

וזה בסדר גמור.

"נולדים" ככה, וזה לא קשור להתנהגות של ההורים שלהם.

אז אל תלקי את עצמך... לילדים שלך יש אופי מסוים, וכנראה הוא מתנגש עם האופי שלכם, ולכן קשה לכם יותר.

וזו הסיבה שאני לא בטוחה שטיפים מכאלה "שהולך להן" יצליחו לעזור לך, פשוט כי האופי של הילדים שלהן שונה, וגם האופי שלהן שונה.

אם כבר, אז בקשי טיפים מכאלה שהסתבכו, ואז למדו דרך איך להתנהל עם הילדים בצורה נכונה.

אבל שוב - הכי חשוב בלי הלקאה עצמית. כי שמלקים את עצמנו אנחנו רק נופלים יותר לייאוש, ואין יכולת לצאת ממנו ולהשתפר...

יש לי 3 בנים. כל אחד מתנהג בצורה אחרת לגמרי.

וכולם מקבלים אותו חינוך.

בהחלט שאופי וקשיים של ילדים משפיעים על התנהגות ויש ילדים שיותר ממושמעים ויש ילדים שפחות, אבל גם ילדים נוחים יותר וגם ילדים "קשים" יותר בסביבות ביתיות שונות עם דרישות שונות מתנהלים אחרת.

וילדים, בעיקר כאלה עם קושי בסיסי בויסות או הפרעות קשב דווקא זקוקים יותר לסביבה ברורה ומאורגנת עם עקביות וגבולות יציבים

פעם, בחיים השבטיים, היו לומדים באופן טבעי והזקנים היו מאוד דומיננטיים בחינוך הילדים. הורים עושים טעויות וצריכים ללמוד מישהו אין בזה משהו רע אלא טבעי..

בעיניי זה ביטחון עצמי שלכם.

אתם צריכים להיות בטוחים בגבולות שחשובים לכם

אחרי שהחלטתם על גבול, שום דבר לא משנה אותו, ואתם גם לא מתרגשים אם קשה להם לקבל את זה.

כי אתם לא באותה רמה.

אתם ההורים, אתם מובילים.

נגיד החלטת שאצלכם לא זורקים אריזות על הרצפה.

אם מישהו מתנגד, את מתייחסת לזה כאילו מישהו אומר לך שכדור הארץ שטוח.

זה ברור שזה לא נכון, ולכן זה לא צריך לערער אותך.

"אצלנו בבית לא זורקים אריזות על הרצפה. תרים בבקשה"

ושוב

ושוב

ושוב

בלי כעס, בלי להתעצבן על חוצפה. נסי לצאת מנקודת הנחה שזו לא חוצפה, אלא חוסר הבנה.

אל תניחי הנחות

הם ילדים, צאי מנקודת הנחה שצריך ללמד אותם הכל.

איך הם ידעו איך להתנהג אם לא תובילו אותם?

ואם הם עושים משהו שלא מתאים לכללי ההתנהגות בבית, פשוט תסבירי שככה לא עושים אצלכם.

אני חושבת שעיקר העבודה היא אישית, ביטחון עצמי, הגדרת גבולות שברורים קודם כל לכם, בחירה בדברים שחשובים לכם ולא לסביבה. לעבור למצב של עמוד שדרה יציב, פחות הלקאה עצמית, יותר חמלה וניסיון ללמוד.

בנוסף, אני חושבת שיעזור קצת להגמיש את המחשבה. נסי לא להכניס את הדברים לתבניות של איך ילדים אמורים להיות. אני אישית לא רוצה ילדים ממושטרים. גבולות נועדו בשביל לתת ביטחון וסדר, הם האמצעי. לא המטרה.

נגיד לפני כמה זמן השכבתי את הבן שלי לישון, והוא השתולל מאוד ונצמד לאח שלו. בהתחלה כעסתי. אחר כך הבנתי שהוא צריך עוד קצת תשומת לב. עשינו חיבוק משפחתי חזק. ואחר כך הוא היה צריך לחזור למיטה. גם כאן הייתי צריכה להציב גבול, אבל זה כבר היה לו יותר קל מאשר לפני החיבוק. זאת אומרת, יש איזושהי דינמיקה בין הגבולות שנועדו לייצר מסגרת ויציבות, לבין הגמישות של הצרכים של הילדים והרצונות שלהם.

כמו שאת אומרת, ילדים סקרנים זה מקסים, אבל אם רק נתפעל מכל סקרנות שלהם, ולא נעצור אותה כשהיא מוגזמת, הם בעצמם יהפכו את זה לבלאגן.

אז צריך לנסות לזהות, איך מצד אחד נותנים להם מקום ולא מצפים שהם יהיו חיילים, מצד שני, לשים את הגבולות ולקבוע מסגרת.

וכאן שוב אנחנו חוזרים להתחלה, הביטחון העצמי שלכם כהורים, מה מתאים ומה לא. זה בסדר ללמוד. לא תמיד אנחנו יודעים. לא להיבהל מטעות. נסו להתחיל בקטן, ולהתאמן על משהו שהוא ברור לכם. ואחר כך להמשיך לעבוד דברים

כלומר ההיררכיה שאמורה להיות באופן טבעי בין הורים לילדים - השתבשה אצלכם.

בכל קשר בין שני אנשים יש אחד שנמצא בעמדת אלפא - מוביל, מטפל, מגונן וכו', והשני בעמדת תלות - נשען, מטופל.

בקשר הדדי (למשל חברות או זוגיות) התפקידים מתחלפים בין השחקנים. אבל בקשר הורה-ילד תמיד תמיד ההורה צריך להיות בעמדת האלפא, כי בשביל התפתחות תקינה ילד צריך שיהיה מבוגר להשען עליו.

לא כולנו מתמקמים בטבעיות בעמדת האלפא. לפעמים ההורה לא כל כך אלפא - למשל יוצא מויסות לעתים קרובות, חרד, נוקשה, מנותק רגשית וכד'.

מצב כזה הוא בלתי נסבל בשביל ילד ולרוב ההתמודדות איתו כרוכה בהעלאה של כל מיני מגננה רגשית.

המגננות רגשיות עולות ויורדות כל הזמן, כך זה אמור להיות, אבל אם המצב הוא יותר מידי בשביל הילד - לעתים קורובות מידי, נמשך יותר מידי זמן או בעוצמה גבוהה מידי - המגננה עלולה "להתקע".

סימנים למגננה - לילד ולכם אין גישה לרגשות פגיעים. לרוב אין דמעות, כלומר בכי עמוק, מהלב (התפרצויות זעם דוקא יש), ורמות גבוהות של תסכול ואגרסיביות.

אני משערת שהילדים שלכם נכנסו למגננת אלפא.

אם זה מרגיש שהם מנהלים את הסיטואציה, הם לא מקבלים מרות, הם אלה שחייבים להחליט ולהגיד את המילה האחרונה - יש סיכוי לא רע שזה זה.

מאד קשה לגדל ילד תחת מגננה!! ובפרט מגננת אלפא. זה חוסר שיתוף פעולה בסיסי, זה ילדים שקשה מאד להציב להם גבול כי הם לא מסתגלים למצבים, זו הסיבה שדברים שעובדים בקלות עם ילדים אחרים לא עובדים איתם. וגם לא יעבדו.

גם אם תהיי מאד ברורה

גם אם יהיו השלכות לכל מעשה ותהיו עקביים

גם אם תפסיקו להתייחס

מה שיעזור זה לבסס את עמדת האלפא שלכם.

זה לא קל, זה יקח זמן,

אבל ככל שתשקיעו בזה כל שאר הדברים יסתדרו הרבה יותר בקלות.

חוזרת בפעם הלא-יודעת-כמה על המלצתי לקחת הדרכת הורים טובה בגישה היקשרותית-התפתחותית.

כי הגבת לי...

ביקשתי מהמנהלות

הם מפנים למדריכות בוגרות שלהם

(גילוי נאות - אני לומדת שם בימים אלו. ובקרוב מתחילה סטאז' יחד עם חברותי, אז זה זמן טוב למי שרוצה במחיר מוזל.

לפותחת דוקא לא ממליצה סטאז' אלא לפנות למדריכה מנוסה, עדיף עם הכשרה טיפולית).

אני גם כמוך.
בהריון האחרון גם לא שמחתי (כמובן שזה עבר ואני מאושרת...)
אולי כי אין ציפיה, אין איזה אתגר, משהו.
ידעת שזה יגיע, אז אין לך סיבה לשמוח במיוחד.
 

האמת שלא הסברת מה בעצם לא שמח לך, כי נראה שזו כן החלטה שקיבלת בלב שלם.

ואולי בפעם הבאה להפסיק מניעה רק אם כבר יש בך רצון בוער לילד נוסף.

אבל, תחילת הריון זה הרי זמן הורמונלי, אולי זה פשוט שינויי מצב רוח בגלל הורמונים?

מניחה שבתור אמא להרבה ילדים (צפופים?) את עמוסה מאוד, נראה לי הגיוני שלא באמת תרצי עומס נוסף עכשיו גם אם משמח. אולי זה קצת כמו כשאני מזמינה חופשה משפחתית אני חושבת שיהיה ממש כיף, כשהחופשה מתקרבת אני נלחצת וכשכבר צריך לצאת אני תוהה למה בדיוק הכנסתי את עצמי ובשביל מה טוב כל הבלאגן הזה, אבל בדרך כלל בסופו של דבר אני שמחה שנסענו...

אז אולי זה קצת ככה. ובטוחה שעם הזמן תתחברי יותר ויותר ותשמחי בהחלטה שקיבלת ובהריון. 

עונה פה

אני לא שמחה כי מדמיינת אצ הקושי בהריון, בחילות ואחכ כבד מאד.

מדמיינת לידה

מדמיינת חודשים ראשונים שהם אפעם לא קלים לי, תינוק מתוק אך תלוי בי לחלוטין

זה הריון 8 ברוך ה'

אוהבת ילדים

מודה עליהם לה'

רוצה עוד

וביחד עם זה כאילו נפלה עלי תחושת הכובד והטרחה שבזה, לא מצליחה לשמוח

זה שלפני חודש וחצי עוד לקחתי גלולות, וכעת בהריון, זה מהר לי מידי....

עכשיו יש בחילות, תתמודדי איתם. כשיהיה כבד בעז''ה תתמודדי עם זה. אחרי הלידה תמצאי פתרונות איך אפשר להקל עלייך.

הרבה יותר קל כשאת לא צריכה להתמודד מחשבתית עם הכל ביחד, אלא עם כל דבר בזמן שלו. 

בע''ה זה יעבור עם הזמן .. ותתחברי להריון ולתינוק שבדרך.

אני גם כמוך נקלטת מהר ומודה להקב''ה על זה ... אני עובדת במרכז רפואי ורואה מה אנשים עושים בשביל להביא ילד אחד לעולם.

בסוף מה שנשאר לנו בחיים זה רק הילדים.. וזה הזמן שלנו להביא אותם עכשיו.

חלון הפוריות הוא לא להרבה זמן .

שיהיה בשעה טובה ומזל טוב!!

גם לנשים שמחכות להריון לםעמים כשהוא מגיע יש רגע של בהלה מהמציאות

זה לא קשור בעיני לכמה זמן חיכית.

החלטת להפסיק למנוע כי רצית להיות בהריון ובה ה נקלטת- הייתי ממסגרת את זה בנפרד.

עכשיו את בהריון ויש הבדל גדול בין לרצות הריון- לבין להיות בהריון

זה מציף ומבהיל ומסעיר והכל ביחד

וזה גם טבעי

תני לזה מקום

ובהריון הראשון כ"כ חיכיתי ולקח זמן, וכשזה בא הייתי מאושרת. ברור שעדיף את האופציה השניה.

אבל אל תאיצי בעצמך, בסוף בלידה זה תמיד אושר והתרגשות... והילד אהוב כמו כולם. 

במיוחד בשליש ראשון. אז קודם כל אל תאכלי את עצמך.

תני לזה זמן, זה עוד ממש חדש. 

אני אישית חולמת להיקלט ככה בקלות ככה שלא ממש יכולה להיכנס לנעליים שלך.

חיבוק על התחושות, מקווה שתצליחי להתגבר עליהם.

והיי- איזה מלכה את שאת בהריון שמיני, תקשיבי את אלופה. אני ממש מצדיעה לך. 

.

כי לפני ההריון זה הכל תאורטית, פתאום יש הריון ואת קולטת שזה אמיתי וזה כאן כדי להישאר ואין דרך חזרה..

אבל האמת שלקוות שזה ייפול זה קצת קיצוני

בעיני ולא הרגשתי ככה וזה אומר לשקול פעם הבאה יותר לעומק האם מתאים עכשיו הריון או לא.

אני קוראת כל מילה

לוקחת כיווני מחשבה.

שמחה להבין שזה נורמלי שיש זמן שלוקח לעכל

אני מכירה מישהי שמרגישה זרות בהתחלה מול התינוק שלה בחדר הלידה ובימים הראשונים

זה נורמלי - עובדה שקורה, והיא אמא להרבה ילדים, מהממת ואוהבת.

אז בוודאי שלהתרגל להריון זה נורמלי

זה לא קור לסוודר

זה נדיר למאי

ועוד יותר נדיר ספציפית ללג בעומר

מרכז/ דרום מספיק קפוצון

איזור ירושלים ודומיו בבוקר ובערב צריך מעיל ומשהו חורפי 

אנחנו בדרום שהלילות בו יכולים להיות קרים.

היום בלילה אשלח את הגדול עם קפוצ'ון.  

לק"י

גם אצלינו בערבים בחוץ צריך קפוצ'ון. בבית לא...

הילדים לוקחים גם בבוקר לפעמים.

היינו לחלאקה במירון, אני זוכרת שלקחנו קפוצונים, הילד היה עם קצר

כולנו לא לבשנו את הקפוצון כי לא ממש היה צורך. היינו שם באמצע הלילה. 

בדרום קר בלילה אבל ביום נעים

מנעד של 10 מעלות בין היום ללילה

בירושלים המקסימום 16-17 זה קר בפני עצמו

ובגלל שבלילה הטמפרטורה די נמוכה

כל היום מרגיש קר

ואם אין שמש אז בכלל

ביום מאד נעים אפילו חם

בלילה עדיין שמה לחלקם פוטרים

10 יכול לעלות ל20 ואז אפילו חם בשמש

אם הוא נשאר על 16 ואין שמש

ממש קר

אני מרגישה שזה חלק מהמסירות נפש שלנו בתקופה הזאת

וזה דורש כל כך

להיפרד כשאסורים

להיפגש כשאסורים

לפספס חודש כי הוא לא מגיע בזמן

אומרת לעצמי בסיטואציות האלה

שאני מקווה מאוד שהקב"ה רואה ורושם את הזכויות האלה לעם ישראל וספציפית לנו

חיבוק גדול!

שכשהתמודדתי בזמן המלחמה עם משהו קשה נורא ושקוף שאף אחד לא ידע עליו,

ניסיתי לכוון-

שזה יהיה להצלחת החיילים. לשמירה עליהם.

ממש, לדמיין שהדבר הספציפי שאני עוברת עכשיו מציל מישהו ספציפי ברגע ספציפי.

אז גם אם אני יודעת בשכל שזה לא עובד ככה, אבל זה נתן לי כח להמשיך להתמודד.

ושתצליחי לראות את הטוב.

😢😢😢😭

מתי בעלך אמור להגיע מהמילואים?

אני חייבת לומר שהמסירות נפש שלנו על טהרה במילואים, זו זכות גדוחה ועצומה

במלחמה לקח בערך 3 שבועות וכעת בערך שבועיים

לא יודעת אם קצרים או עד הברך.

לק"י

אם אני אספיק היום לצאת מהבית לקניות, אני אנסה לבדוק שם ולכתוב לך.

לגבי איפה בארץ תנסי באתר של ביגוד.

היה 75

חתמו צו שהעלה ל150

הצו פג, הצביעו לא להאריך אותו ממניעים פופוליסטיים מעצבנים, ירד חזרה ל75 לכמה ימים

ואז חתמו צו חדש שמעלה ל130 והוא עדיין בתוקף ב"ה.

אבל את יכולה לבדוק שוב.

לא חושבת שירד עדיין אחרי ה130, אני דיי עוקבת על זה.

נמצאת במכס

אף פעם לא היה כזה דבר

וקניתי בסכום מעל 75 דולר ופחות מ130..

ראיתי באתר למעלה, מה שתמיד משתנה

שעד 130 דולר אין מכס

האם הוא רוצה להמשיך עם זה?

כי אם הוא באמת לא משתף פעולה ואין לו מיטיבציה אז אולי.באמת כדאי לעשות הפסקה

דיברתי איתו ובאמת אין לו הכי מוטיבציה, מצד שני, בית הספר מבחינתו לא עושה השתדלות לסייע לו ולהעלות מוטיבציה.
אלא מתייאש מה שקרה עוד לפני תחילת הטיפול (כפי שציינתי מבחינתם אנחנו תופסים שעות לילד אחר).

או שזה אחת שאיתה לא מסתדר?

אם אותה אחת אפשר לבקש להחליף

אומר לך מה אמרה לנו המטפלת הרגשית הפרטית של הבן שלי. כשנמאס לו לבוא, היא אמרה שכדאי לעשות הפסקה כדי שלא יסרב ללכת לעוד טיפולים רגשיים בהמשך חייו.

בבית הספר?
או שאחרי הפסקה שוב צריכה פסיכיאטר?
זה גם השיקול שלי

עם הסכם שבסיום ההפסקה אתם חוזרים.

זה מה שעשיתי עם טיפול אחר לילד שלי, טיפול שיש עבורו רשימת המתנה מכאן ועד - סיכמנו שעושים הפסקה של שלושה חודשים לטובת הילד והמקום שלנו יתפנה בתום התקופה. מקווה שבאמת יהיה ככה. מצד שני לעשות טיפול בלי שיש לילד חשק ומוטיבציה זה גם לא לעניין. רק מתסכל אותו. 

אתם עם סל אישי שהתקבל בועדות אפיון וזכאות? אם כן הזכאות היא ל3 שנים ולא יכולים להוריד לכם.

אם זה במסגרת סל בית ספרי - אז לא מחוייבים להמשך.

תודה!
ואם אומרים ומשכנעים שהילד לא צריך?
להשתכנע ולזרום איתם?
או לדרוש משהו חלופי? לראות מה ניתן לעשות?

למה לוותר אם זה יכול להועיל לילד? לא התאמצת להגיע לועדת אפיון וזכאות כי זה היה התחביב שלך, נכון? עשית את זה לתועלת הילד. אין שם סיבה שלא יתאמצו על מנת לקדם את הילד.

מצד שני, אם הם יגידו זה מה יש, ואין לנו אפשרות אחרת, זה לא שיש לך איך לשנות את זה... וגם לא יודעת אם חכם להתעקש על מטפלת שהוא לא מתחבר אליה ובמציאות גם לא נכנס, וכנראה שגם היא פחות מתחברת.

יש סל אישי

ויש סל בית ספרי

סל אישי הוא זכאות מוחלטת שלו

סל בית ספרי זה נושא מורכב יותר..

באמת שאלה.

אני יודעת שזה סל אישי
הוא נחשב כביכול חינוך מיוחד.

אבל אם הטיפול במסגרת לא מיטיב איתו שימצאו מה כן ייטיב איתו במסגרת הסל(שהוא זכאי וזקוק לו) ותקחו לטיפול פרטני.

הייתי מתאמצת ממש לעמוד על שלי שלילד יהיה מענה כמה שיותר מדויק ולא נותנת להם לסבן אותי.. אם יש לו סל אישי זה אומר שהם מקבלים תקציב צבוע לתת לו מענה, ואם הם לוקחים את זה ממנו לילד אחר זה גזל.

אבל אז התמיכות הן לא שלו אלא של בית הספר.

בכל מקרה אם הטיפול לא מסייע אפשר לבקש לעשות פילוח מחודש ולקבל תמיכות אחרות, אולי אם יש קבוצה חברתית או מנתחת התנהגות,

יכול להיות שהטיפול במערכת פחות מיטיב ואולי דווקא טיפול בקהילה שילווה בהדרכת הורים יהיה יותר יעיל

כדאי לבדוק אם הטיפול כמו שהוא יותר מועיל או מעיק, ומה עושים עם זה.

מבחינתך זה צריך להיות השיקול המרכזי. את עומדת על הזכויות שלו, ולא של שאר ילדי בית הספר 

הזכויות שלו?
אם נבטל את הטיפול- ביטלתי את הזכות שלו, במידה ואין תחלופה (ואין...לפי מה שהם אומרים)

את צריכה לחשוב אם יש דרך להפוך את זה ליותר מיטיב (סתם זורקת דוג'- לעשות מבצע עם פרסים אם מגיע ומשתף פעולה יפה) או שיותר נכון לוותר כרגע לטובת הילד- בלי קשר לצרכים של שאר ילדי בית הספר.

בעיקרון ממה שאני מכירה כל שנה עושים חלוקה מחדש, לא יודעת איך עובד ספציפית אצלכם.

(בניגוד לדוג' לכיתה א' ב' שאפשר לשכנע ילד להגיע).

אם ילד בגיל הזה לא רוצה לשתף פעולה, לא טוב לו. אם לא טוב לו צריך שתהיה סיבה ממש ממש טובה כדי שהוא ילך למקום שהוא לא רוצה בו.

יש לזה השלכות נוספות, תחושת חריגות, שוני מול החברים בכיתה, אי עמידה בציפיות של המטפלת והצוות, פערים לימודיים וחברתיים.

ולכן, כדאי לחשוב מה הסיבה  והאם זה בטוח נצרך (חשש מאיבוד הזכאות, זו לא סיבה מספיק טובה בעיניי).

מציעה לך לקבוע שעה עם המטפלת הרגשית (במקום טיפול ובנוסף לישיבת פילוח תמיכות) לשמוע ולדבר איתה. מציעה לך/לכם לבוא בלב פתוח ולא בגישה רק של 'לקבל את המגיע לכם'

בהצלחה!