אם אני מסתכלת על החלק של תנועות לא מתוכננות.

ובכל מקרה, ממש כדאי לפנות להתפתחות הילד ולתת להם להחליט.

בהתפתחות בילד מאבחנים מגיל צעיר ממש ואין צורך לציין שהחשש שלכם נוגע בהפרעות קשב אלא בקושי כללי מול הילד.

אני כן מציינת משהו שרופא ילדים אמר לי כשהוציא לי הפניה להתפתחות הילד: עדיף לכתוב שיש יותר בעיות ולהעצים בעיות קיימות כדי לקבל שבכלל יכניסו אותך להתפתחות הילד.

האבחנה הסופית בין כה וכה נקבעת רק כשנוירולוג ופסיכולוג בוחנים בעצמם את הילד, ולכן הרצון הוא רק לקבל הפניה.

כמובן שכל אחת תעשה כראות עיניה וכפי הבנתה. 

בהצלחה.

באמת עד היום לא התחלנו איתו תהליך

אני חושבת שהעיקר שבבית ירגיש מוצלח ושהוא טוב

דבר שני לגבי פתרונות תזונתיים - הוכח מחקרית שתזונה בריאה ולא מתועשת אכן מאזנת את ההתנהגות במקרה של היפר

איך השינה שלו אגב? 

אבל איך עושים את זה כשכל היום רודפים אחרי כיבוי שריפות?

זה מעגל בלתי נגמר של קושי...

לגבי התזונה - בבית אנחנו אוכלים בריא

הבעיה שהוא מקבל בגן ובעוד מקומות מחוץ לשליטתנו (תהילים וכדומה) 

והוא ברמה שעולה על השיש לקופסת סוכר ומלקק סוכר

אם אנסה להחליף איתו ממתק במשהו הוא לא מסכים

ואם אאסור הוא יברח או פשוט יאכל לפני שאדע

אין לי באמת שליטה עליו לצערי (נראה לי בעיקר כי גם לו אין מספיק שליטה על עצמו)

הוא ישן טוב

אתם לא יכולים להיות בטוחים שמדובר בהיפראקטיביות, וגם אם כן - אז לפעמים מאבחנים את זה גם בגיל קטן, ואז אפשר לעזור. (יודעת את זה מהגן חנ"מ שעשיתי בו שירות לאומי - היו שם שני ילדים עם היפראקטיביות. אולי היו להם עוד דברים ולכן עברו אבחון, אני לא יודעת בוודאות...)

בכל אופן, אבחון לא פותר את הבעיה, אבל כן יכול לכוון לטיפול מתאים...

כמו ריפוי בעיסוק (בדגש על קוג-פאן), הדרכת הורים אצל מומחית לילדי קשב והרבה ספורט.

כל הכבוד על המודעות ועל הרצון לטפל!

זה אחרי איבחון אבל?

כשמקבלים בעצם ריפוי בעיסוק?

הם רואים הרבה ילדים ויש להם ניסיון.

גם לי נשמע שהכיוון הוא ריפוי בעיסוק - אבל זה לוקח זמן...

רופא ייתן לכם הפניה מתאימה.

וגם  ימליץ לכם האם יש טעם לפנות לפרטי בינתיים.

במקרה דומה - הרופא נתן לי טיפים לבנתיים (כמו חשיפה למרקמים, איך להגיב להתקפי זעם ועוד) שמאוד עזרו לי 

לצד בדיקה ואבחון במידת הצורך, אבל יעזרו גם במידה ויאובחן משהי וגם במידה ולא

הרבה חום, אהבה, קשר, פידבקים טובים,

ליזום זמן איתו, מילים טובות, קשר עין, חיבוק, התכרבלות, כיסוי.

לעזור לו לפרוק אנרגיות בדברים חיוביים כמו טרמפולינה או משחקי כדור לגיטימיים, קפיצות וגילגולים במקומות שלא מפריע.

אפילו משימות בבית שבסדר מבחינתך יכולות ממש לתת בטחון ומשמעות לצד פורקן.

נניח לנקות ארונות מטבח, להעביר סל כביסה, לטאטא.

כל זה יכול לעזור מאד לווסת אותו, ולעזור לו לבנות קשר טוב ובריא איתכם שהוא מקור לבריאות נפש,

לתת לו הרגשה שהוא טוב ורצוי ואהוב ומוצלח.

יש דברים שגם מתאזנים עם הגיל, ובכל מקרה איסוף וקשרטוב מאפשרים לו גם להרגיש יותר בטוח ונינוח בע"ה.

ואו דברים טובים לעכשיו

גזרתי שמרתי

רק שימו לב לא להדביק לו תוויות בלי אבחון מקצועי, ממה שאת מתארת הביטחון העצמי גם ככה נמוך, אז חשוב לא לתייג אותו ולשים אותו המשבצת מסויימת שיהיה לו קשה לצאת ממנה.

מצטרפת למי שכתבה שזה מתאים גם לוויסות חושי, והטיפול בזה הוא על ידי ריפוי בעיסוק.

התחנה הראשונה היא רופא ילדים, ובקשה להפנייה להתפתחות הילד לאבחון ומשם להתקדם הלאה.

בינתיים, לנסות להכיל אותו ולכוון אותו.

לא להגיד רק מה אסור, אלא גם מה מותר.

לנסות להסתכל דרך העיניים שלו, הוא לא מתכוון להציק, יש לו קושי והוא כנראה לא מצליח להתנהל בצורה מותאמת.

סתם דוגמה לגבי מגע בכם ובאנשים בצורה מציקה - זה יכול להיות רצון למגע, ולקרבה. אז במקום להתרחק או לכעוס,  להגיד בצורה נעימה, זה לא נעים בי כשאתה נוגע בי ככה, אבל הנה, אפשר חיבוק גדול ואז לחבק.

כוס שנשפכת באופן קבוע - אפשר לעבור לבקבוק עם קש או לשים פחות מים, חבל להכניס כרגע את ההתמודדות הזו.

מגע בתינוק - בתיווך איתכם. וואי, אתה ממש רוצה לשחק עם אח שלך? אז בא נעשה לו טובה בעדינות. ואז עושים יחד, ומחמיאים לו.

לגבי דיבור - אני עשיתי המחשה על דיבור מותאם בעזרת סולם. שלב 1- שתיקה, מתאים לזמן מפגש בגן או כשמקשיבים למישהו, שלב 2 - לחישה, כשרוצים לספר סוד, שלב 3 - דיבור רגיל, שיחה רגילה בין שני אנשים קרובים, שלב 4 - הרמת קול, כשרוצים למשל לקרוא לחבר שנמצא בקצה של החצר. שלב 5 - סכנה, ילד רץ לכביש רוצים להזהיר את אמא ואבא.

ואז אחרי שעשינו את ההדגמה על הסולם בבית, בכל מיני סיטואציות אני מזכירה את זה. וככה יש אמצעי עזר מוחשי להדגים איך מתאים להתנהג באיזו סיטואציה.

אני כן רוצה להגיד על התקווה שריטלין ישנה הכל, אני לא יודעת מה הקושי שלו, לא יודעת אם זו הבעיה. אבל אל תתלי בזה תקוות. אני הכי בעד טיפול, וזה מאוד עוזר. אבל אל תחכי ליצור אמון ואהבה רק אחרי טיפול. אני יודעת שזה קשה ובלתי נסבל, אבל הזמן ליצור אמון הוא עכשיו, דווקא בקושי שלו, ולא לחכות למשהו חיצוני ורק אחר כך להתחיל.

קצת חפרתי ואולי זה לא הכי ברור, אבל לסיכום:

1. להתחיל תהליך אבחון דרך קופת החולים כמה שיותר מהר (אגב, מה עם הגננת? מה היא אומרת? אתם סומכים עליה?)

2. לנסות לגייס את עצמכם מולו, למצוא בו רגעי חן ולהעצים אותם. לתת לו להרגיש אהוב למרות הכל. תחשבי שכמה שאתם מתוסכלים, הוא מתוסכל פי כמה. לזכור שאתם ההורים המובילים וזה העוגן שהוא צריך עכשיו. המון חמלה, תוך הצבת גבולות במקום שצריך. לא לקחת דברים כמובן מאליו, אלא ללמד. ללמד טון דיבור מותאם, ללמד הפעלת כוח מותאמת, ללמד מגע נעים ולא נעים. ללמד הכל הכל. זה קשה, זה מאתגר. אבל זה הרבה פעמים עובד.

עונה רק מהניסיון שלי

יש דברים שאני אומרת 1000 פעמים, באמת המון המון, ורק אחרי זמן ותקוםה ובפעם האלף ואחת זה נקלט.

יש דברים שאני אומרת, זה מחזיק לפעם אחת ואחר כך צריך להגיד שוב פעם.

כמה שיותר משתדלת לא להגיד לא בלי להגיד מה כן. בכל מה שקשור למגע אני חושבת שמאוד חשוב ללמד גבולות, וחשוב גם לילד שידע שיש מגע שהוא לא מתאים. אבל אני אציע מגע אחר. חיבוק, ליטוף ביד במקום בצוואר למשל, אגיד לו לשאול לפני כן.

עבור מגע חזק שאני מרגישה שיש צורך - אני מציעה כרית, בובה או ספה.

ומשתדלת גם לתת מגע יזום משלי, בצורה שמתאימה לי.

חוץ מזה, אם יש ילד שזקוק למגע, אפשר נגיד אחרי המקלחת ללטף. אפשר לעטוף בשמיכה חזק ולחבק, לתת לו להגדיר איך נעים לו, איזו עוצמה (ומתוך זה שהוא לומד להגיד על עצמו, הוא מבין שגם לאחרים יש את הגבול שלהם. אבל זה נותן מענה גם בפני עצמו).

ובאופן כללי, עוזר לי להסתכל על זה בעוד צורך. כמו שאני צריכה לאכול ולשתות, יש כאלו שהקטע של מגע או חושים לא מווסת מספיק, והם צריכים מענה לצורך הזה. אם ניתן אותו במהלך היום בצורה שנעימה וטובה לכולם, זה יפחית את הרגעים הפחות נעימים.

לגבי הסולם, נראה לי הכי קריטי אצלנו ללמד אותו איזה מגע מתאים מתי

איך פרקטית מבצעים את זה במוצר מוחשי?

כי לא כל כך הבנתי וזה נשמע לי פתרון שיעזור לנו

אולי לנסות עם המחשה של רמזור?

אצלנו רמזור עוזר בכל מיני מקרים שצריך רגע לעצור ולחשוב לפני שפועלים.

ואז לחלק מגע לפי רמות

אדום - לא עושים בכלל, בתוך זה נכלל:

מגע באזורים פרטיים של אחרים

מגע מכאיב

מישהו אומר "די"

כתום - מגע שצריך לשאול לפני:

חיבוק לחבר

לקחת משחק למישהו מהיד

ליטוף למישהו מהמשפחה

ירוק - מגע שמותר:

חיבוק לאמא ואבא

כיף

בזמן משחק יחד בחצר / בגן (לתת יד, כיף)

אני כן אומרת בזהירות, כי אני לא מהתחום. אולי לא כל הגדרה כאן מתאימה

אבל ככה הייתי מנסה לחלק את זה.

ובהקשר של מגע - לנסות לתת מענה אורך היום, לא לחכות לצורך דחוף שלו.

משחקי קפיצות

עיסוי

משחק בפלסטלינה

חיבוק חזק

וגם הייתי מנסה להסביר על חוזק של מגע.

אחרי מקלחת, אני עוטפת את הילד בשמיכה ואז מתחילה לעשות עיסוי בגב. ואז אני מבקשת שיגידו לי מתי זה נעים לו. אז אני עושה קצת חזק (לא ברמה שכואב כמובן, אבל כן יותר עמוק), ואם הוא אומר שזה חזק לו מידי, אני מחלישה. ואז נגיד אני עושה בצורה שכמעט לא מרגישים (את יכולה לתת לזה דימוי, נגיד כמו נוצה), ואז הוא יבקש יותר חזק.

וככה הוא גם לומד להכיר את עצמו, וגם לומד שכמו שלו יש מגע שנעים ומגע שלא נעים, ככה אצל אחרים

הרבה פעמים ילדים עם הפרעות קשב אבל גם עם קושי בויסות או קושי אחר בהתארגנות חווים את עצמם בעולם באופן שלילי כמו שכתבת עושים המון דברים בטעות ומקבלים משבים שליליים, מהסביבה אבל גם מעצמם.

הייתי מנסה ליזום כמה שיותר אינטראקציות של משחק, של סיטואציות שהוא יחווה הצלחות כדי למקסם עד כמה שאפשר את הסיכוי שיחווה הצלחה, לחשוב בראש שלו, מה יכול להתפקשש, ולעזור לו להתמודד.

ומצטרפת להמלצה לאבחון ולטיפול תואם ולהדרכה מתאימה עבורכם איך להתמודד בהתאם לקושי

גם הסרבול, גם עולים פה קשיים בוויסות חושי.

וגם אם יש הפרעת קשב יש כלים מועילים בריפוי בעיסוק ותרופות בכל מקרה פחות רלוונטי בשלב הזה.

אז לכי לכיוון הזה. גם הדרכת הורים תמיד טוב, לכולנו...

אבחון בהתפתחות הילד- לבדוק כיוון של ריפוי בעיסוק

הדרכת הורים

אולי משהו בסגנון של שחייה טיפולית, רכיבה טיפולית, ספורט טיפולי

(מקבלים דרך סל של ילד אחר)

היא זאת שאמרה שזה כנראה קשב

נתחיל באיבחון...זה באמת הכיוון הכי פרקטי עכשיו

אבחון מלא על פי כלים קבועים מראש ומשווה ובודקת יחד עם רופא נוירולוג האמירה שלה לא משמעותית בכלל.

גם תלוי איזו פסיכולוגית זו?

האם מדובר בפסיכולוגית התפתחותית? 

עברנו כבר אבחנה עם פסיכולוגית לילד רצף

אז תכלס מבינה על מה את מדברת

תודה שנתת לי לראות את זה

לא חשבתי על זה עד עכשיו

מנסיון, זה די קל לאבחן ילד היפראקטיבי והרבה פעמים האבחון מתבצע ע"י שאלון פשוט. 

והיפראקטיביות זה לא אותו הדבר.

בסה"כ נתתי נקודה למחשבה עד לביצוע אבחון רציני ומלא לאם מודאגת.

לא שללתי אבחון,אפילו המלצתי למעלה לפנות לאבחון בהתפתחות הילד והפותחת ענתה לי ולאחרות שבכוונתה לעשות זאת.

היה לי חשוב להדגיש ואני עומדת מאחורי הדברים

שהרבה אנשי מקצוע אומרים הרבה מאוד דברים שלא לפי האתיקה ולא לפי ההיגיון.

אני אומרת מניסיון של אבחנה על שקיבלתי מפסיכולוגית חינוכית שאילולא היה אאוטינג הייתי מפרטת. 

היא רכיב בתוך הפרעת קשב, היא יכולה להופיע או לא, אבל לא הפרעה שונה

תסתכלי באבחנות של נוירולוגים ופסיכיאטרים או בdsm 5

אצל רופאים מקצועיים

היד קלה מאד על ההדק ממה שראיתי...

יש המון ילדים שמציגים תסמינים של ADHD או ADD

אצל הרבה מהם זו תגובה הגיונית למצבי רקע - קשיים רגשיים, קושי משפחתי וכו'

הנוירולוג/פסיכיאטר לרוב לא מתעמקים ברקע אלא בתסמינים ומאבחנים את ההפרעה ומשם לעתים קרובות לטיפול תרופתי

כשיש הרבה מה לעשות לפני כן.

קצת ממשיכה את פאז..

כותבת מניסיון אישי (אני ורוב ככל הילדים שלי עם בעיות קשב) וקצת תפיסת עולם מקצועית

קושי בויסות קשב, זה מצב שבו ה"מנהל" (האונה הקדמית) של המח לא הגיע לעבודה עדיין והפועלים עושים מה שנראה להם, כלומר מה שנראה כרגע הכי דחוף.

אצל הרבה ילדים האיזור הזה מתעכב להבשיל, כלומר הוא מתפתח אבל באיחור. ואז אנחנו נראה ילד בן 7 עם שליטה בדחפים שמתאימה לגיל 4. כשהוא יגדל זה יתאזן,

אבל עד אז הוא עלול לחוות המון פידבקים שליליים על ההתנהגות שלו ולסחוב דימוי עצמי שלילי.

הביקורת פוגעת מעוד שני כיוונים -

לטווח הקצר, ילד שיש לו קושי בוויסות קשב יתקשה מאד להתרכז במה שהוא אמור לעשות, כשכועסים עליו, לדוגמא, או כשיש מתח בבית. זה תופס המון רוחב פס אצלו על חשבון פניות ללמידה.

לטווח הארוך, ההבשלה של תהליכים מורכבים ויכולת דחיית סיפוקים מתרחשת כשילד נמצא במנוחה רגשית, וכמה שקשה להגיע למצב כזה עם ילד שההתנהלות שלו מעצבנת נורא - זה קריטי לשים לב שהוא מרגיש אהבה ללא תנאי.

כתבת שאתם נותנים לו הרבה פידבקים חיוביים, וזה מהמם. שימי לב למה שקורה דוקא כשהוא מפשל, מעצבן, מתפרץ - זה הזמנים הכי קריטיים להחזיק בהם את הקשר, להאיר את הכוונות הטובות.

בהצלחה!

וריכוז?

שיש שונות נוירולוגית מולדת באוכלוסיה? 

כי אף אחד לא מצפה מתינוקות להתרכז. זה לא תואם גיל..

זו יכולת שמתפתחת עם הגיל

ויש ילדים שמתעכבים בזה.

למה הם מתעכבים?

בעיני זו נטיה, כנראה גנטית

כמו שאנשים שונים שיצרכו תזונה גרועה

חלקם יחלו בסוכרת וחלקם לא

חלקם יסבלו ממחלות לב וכלי דם

חלקם יהיו עם משקל עודף

וחלקם לא.

יש אנשים, אני ביניהם, שהתחום הזה חלש אצלם ולכן כשיש קושי הוא יתבטא שם.

אז לא קשור מתי מצפים מילד להתרכז.

( יש לא עלינו תסמונות מולדות, עם גורם גנטי וודאי וברור שמתחילות להתבטא נניח בגיל שנתיים. עד אז ההתפתחות נורמלית. זה מולד בוודאות אבל מתבטא לא בגיל לידה. אין קשר בין מולד לבין הגיל שזה מתבטא).

כשאת אומרת נטיה כנראה גנטית, את מתכוונת שהילד נולד ככה, עם הנטיה הזו?

ברור שאיך שזה יתבטא בפועל קשור גם לסביבה של הילד, אבל פשוט תהיתי האם את מקבלת את העובדה שיש שונות שהיא מולדת. תקראי לזה נטיה או חולשה.

אומר לך למה אני שואלת.

שאלתי אותך איפשהו באחד השרשורים על הבן שלי שאובחן על הרצף. בתגובה ענית לי דברים שהרגישו לי כללים, לא התייחסת כלל לעניין הרצף והתגובה הרגישה לי ביקורתית, כאילו בגלל כל מיני דברים שלא עשיתי טוב היכולות של הבן שלי לא התפתחו כצפוי ולכן הוא אובחן על הרצף.

ואחר כך כתבת, אולי בשרשור אחר, שיש היום נטייה לגדל ילדים בצורה בעייתית ולכן מגדירים ילדים על הרצף וכו'.

ראיתי שכתבת שאת לומדת הדרכת הורים, אז חשבתי להסב את תשומת לבך לזה, שלפעמים הדרך שאת כותבת נקראת ביקורתית. יכול להיות שזה שונה כשאת מדברת עם אנשים פנים אל פנים אבל בפורום ככה אני קוראת אותך.

הייתי בכמה הדרכות הורים ונתרמתי מהן, ואני חושבת שהגישה ההיקשרותית מצויינת וחשובה, אבל אני לא יכולה להתרם כשאני מרגישה כזו ביקורתיות.

כשכתבת על קשיי קשב וריכוז כתבת בצורה הרבה יותר חיובית בעיני, צורה שמכירה בכך שלילד יש קושי או עיכוב ולכן יש צורך לשים לב לדברים מסוימים. אז תדעי שילדים שונים נולדים עם יכולות שונות, ולפעמים העיכובים והיכולות הספציפיות שהם נולדים איתם מתארגנים לכדי אבחון על הרצף. זה קיים בדומה לכך שיש ילדים שהנטייה או החולשה שלהם הם קשיי קשב.

זהו, זה כנראה יצא לי קצת התקפי כי כאמור נעלבתי ממך, אז מתנצלת.

אני מבינה מה את אומרת, ובאמת הגישה ההיקשרותית-התפתחותית שמה הרבה משקל ואחריות על ההורה,

וזה יכול בקלות לעורר בהורים תחושת אשמה, תחושה שלא נעים ולא קל להרגיש, ורובנו מנסים להתנער ממנה.

אני בעצמי מתמודדת עם תחושות דומות כי גם לי יש ילדים ואני אמא ממש בינונית, וככל שאני לומדת יותר ומבינה את עומק ורוחב ההשפעה שלי על הילדים כך פוטנציאל האשמה גדול יותר, כמו שנאמר: מוסיף דעת מוסיף מכאוב. ולפעמים בא לי להיות "ראש קטן", להגיד ככה הילד זה מולד, או לשלוח לטיפול רגשי בשיטת המוסך, אבל אני לא יכולה כי כבר טעמתי מעץ הדעת אז נגזר עלי לחיות עם האשמה ולעשות איתה עבודה פנימית, בעיקר של חמלה עצמית - כי עשיתי את הכי טוב שידעתי, וגם עכשיו אני עושה הכי טוב שאני מסוגלת.

אני בהחלט חושבת שילדים גדלים היום כברירת מחדל בתת תזונה רגשי. אבל הביקורת לא מופנית כלפי ההורים, שבוודאי יש להם כוונת טובות והמון רצון טוב (גם אם חוסר ידע והרבה פעמים חסמים רגשיים משל עצמם), אלא כלפי אורח החיים המערבי שקשה עד בלתי אפשרי לגדל בו ילד כמו שהטבע התכוון.

וכשילדים לא מקבלים את הצרכים שלהם הם עוברים למצב הישרדותי וההתפתחות וההבשלה של המח מתעכבות. איך זה יראה? תלוי אצל מי, זה אולי קשור גם לנטיה מולדת אבל הרבה לתנאים סביבתיים.

אני בטוחה שאת לא צריכה אותי כדי לראות את העליה המטאורית באבחונים והגדרות של ילדים בעשורים האחרונים, ילדים מבתים נורמטיביים - לא מזניחים או מתעללים!! - עם בעיות התנהגות קשות, הפרעות נפשיות, חרדות, דיכאון, או סתם ילדים שלא מתבגרים, מבוגרים שלא התבגרו - לא אינטגרטיביים, לא מסוגלים לקחת אחריות, לקיים קשרים עמוקים ועוד שלל רעות חולות שכל כך נפוצות היום.

אני לא זוכרת את השרשור המדובר לגבי אוטיזם, ואם מה,שכתבתי שם לא היטיב איתך כאמא אז בודאי שתזרקי אותו לפח. אין לי היכרות עמוקה עם אוטיזם ויתכן שהדברים הכלליים שכתבתי לא מתאימים לאוטיזם בכלל או לכם בפרט.

אבל עם הפרעת קשב דוקא יש לי היכרות מעמיקה וההשפעה של ההיקשרות על תסמיני הקשב כל כך דרמטית, שפשוט כואב הלב על הריצה לאבחון וטיפול תרופתי במקום לקבל הדרכה הורית טובה.

אני מאד מקווה שהדברים יתיישבו על דעתך, בכל אופן לא הבנתי למה התנצלת, כתבת יפה וענייני. שנזכה לראות ברכה בעמלנו.

לגבי כוס שנשפוך לדעתי פשוט תהיו על זה שהוא לא מצליח כרגע ותקנו כוסות כאלה עם מכסים, אפילו כוס מגניבה עם קש.

שלא יסתובב עם אוכל.

אם הוא לא רגוע אז לשלוח אותו לפרוק אנרגיה רגע ולחזור

ולהוריד כמויות סוכר 

הסוכר לצערי לא תלוי בי

הוא מקבל בתהילים וכד'

ולא מצליחים להשתלט על זה והוא לא נותן כמעט להחליף

מציק לילד . מזיזים

מטפס. מורידים

מדובר בילד. לא ברובוט

הוא לא מווסת

אז הכל נשפך

הוא נוגע בהכל

בכולם

שעוזר לי, זה לנסות להקליל וגם ללמד לקחת אחריות.

להקליל - להסתכל בחיבה, זה האופי. "מסורבלי" שלי (אני לא אומרת את זה לילד, אבל אני כן מכנה אותו ככה בלב מתוך הבנה שזה גם חלק באופי, וזה עוזר לי כשזה קורה. כי זה צפוי וברור לי)

מצד שני, כן ללמד לקחת אחריות. נשפכה כוס? אפשר קצת לצחוק, אוי הכוס התבלבלה. אוי, איזה כוס שובבה. עכשיו לך תביא סמרטוט ותנגב. למה אני? כי זו הכוס שלך, אפילו אם לא עשית את זה בכוונה.

אחרי גיל חצי שנה זה רנטגן ולא אולטראסאונד. לא בדקה את הבן שלי.

השאלה למה צריך. את הילדים האחרים לרוב לא לקחתי..

ועוד נתונים. מי שהולכת זה כי היא בקבוצת סיכון, או נבדקת בלי קשר?

סליחה על השאלות הרבות.

לק"י

זה כנראה תלוי ברופא/ באזור בעיקר.

מלכתחילה כנראה הייתי מתייעצת עם רופא ולא עם אחות טלפונית. אבל אם התור מחר, ואין תורים זמינים כנראה שהייתי הולכת מחר.

עם אחת שהתעכבתי, הלכתי באיחור בהמלצה של אורתופד.

יש מדיניות שונה בין רופאים שונים.

יש כאלה שולחים את כולם, ויש כאלה שולחים רק מי שקבוצת סיכון או אם יש סיבה.

שבעבר שלחו את כולם לבדיקה באופן גורף, לטענתו ההנחיות השתנו.

אצל הגדול הוא בדק אותו ואמר שלא צריך.

את הקטן כן המליץ לבדוק. לא היה משהו אלא סתם החליט שבא לו. אולי כן הייתה סיבה וכבר לא זוכרת. 

אולי תתייעצי עם גורם רפואי כלשהו?

אני באופן אישי תמיד לוקחת בגיל 6 שבועות. לא שמעתי מעולם שההנחיה השתנתה. לא בשום בית חולים שילדתי ולא בשום טיפת חלב שהייתי... 

למקרה ש...חלילה יהיה משהו יש אפשרות לטפל, ואם לא תבצעי ונניח חלילה יש בעיה כלשהו את עלולה לאכול את עצמיך כל החיים למה לא טיפלת בזה בזמן

מניסין מר אישי בנןשא אחר ברפואה של הילדים...

לדעתי ההשקעה של כמה שעות לתור מתגמדת לעומת ההשקעה שתידרש אם חלילה יש בעיה שלא עולים עליה בזמן.

לרוב הילדים ב"ה הבדיקה יוצאת תקינה, אבל בשביל האחוזים הבודדים שלא - לא כדאי לדלג על הבדיקה.

עשיתי לשבעה ילדים והכל היה תקין, אצל השמינית לא היה תקין והיא הייתה צריכה רצועות.

בעיני שווה את הטרחה, אם יש בעיה ולא מטפלים בזמן אח"כ הנזק משמעותי ומצריך טיפול קשה יותר

סתם תוהה אם אני אמורה לבקש

סליחה על הניצלוש

מה שעשה את זה טוב, שהשתמשתי בתמונות של הצלם לרקעים של העמודים, נגיד של הפרחים באולם או של הנוף, וזה יצא מאוד יפה.

בגדול אני לא אוהבת את הסגנונות של העיצובים שיש בתוכנה שלהם.

אם יש לך גישה וניסיון לקנבה אפשר גם שם, ואז לייצא להדפסה באיכות גבוהה.

זה בטח שעות עבודה לעצב ממש בעצמך.

לא?

אלי באמת אסתכל בקנבה. תודה!

איך האיכות של הספר? כאילו ההדפסה?

הוא התחייב לספק לכם אלבום?

בעיקרון אתם צריכים לשלוח מעצבת הגרפית שהוא עובד איתה את התמונות הנבחרות שלכם והיא מעצבת, שולחת לכם לאישור, ושולחת להדפסה.

תחסכי לך את הכאב ראש הזה.

אחרי שהוא מעביר את כל התמונות הוא לרוב מחכה שתפקידו לו מה אתם רוצים באלבום, ככה לפחות היה אצלנו. 

העסקה כללה אלבום.

בחרנו את התמונות שרצינו, ואז לא הצלחתנו להשיג אותו. כנראה חסם אותי ולא עמה למיילים. ניסינו גם ממספרי טלפון אחרים. קיצור... כפרת עוונות.

מספרת עכשיו כאילו כלום, כי עבר יותר מידי זמן. 

בחנויות טבע וכאלה

את צריכה ליווי או מספיק תפריט?

בגדול אם תתחילי בלהוריד סוכר ומזון מעובד את כבר תשפרי משמעותית את מצבך. וזה נראה לי כלול בכל דיאטה.

אם מספיק לך קווים מנחים ותפריט- תזונה ים תיכונית נחשבת מעולה ובריאה, ולגמרי קניה בסופר רגיל (מניחה שעם הזמן אולי תעדיפי ירקניה וחנות פיצוחים, כי סחורה טובה יותר, אבל סופר סטנדרטי יספיק לגמרי)

אני ממש מקווה שתצליחי לידת מים, עשיתי וזה היה אחד הטובים!

אני יודעת שהעסכת סוכר ממש קריטי, לא יודעת מה לגבי בדיקות ביתיות.

אם היה לך דימום מוגבר באחד הלידות הקודמות - זה גם בעייתי

כנל גם קיסרי - לא מאשרים אחרי קיסרי

לפני כניסה למים עושים ניטור 20 דקות שחייב להיות תקין 

1. לא נשמע שהוא נחנק ביישוב שלכם, שהוא לא מוצא את עצמו, שאין לו מקום, אלא שהוא מחפש משימה. אם היה נחנק, וכל מה שהיה מנסה לא היה עוזר,  אני חושבת שזאת סיטואציה שאין ברירה אלא לעבור. אבל זה לא נשמע המצב. אנחנו באמת עברנו דירה במצב כזה, כשלי היה מעולה ולבעלי מחנק מכל כיוון.

2. בשביל ללכת על משימה צריך שלשניכם יהיה את האידאלים, את המוכנות להקריב ואת השמחה במשימה. או לכל הפחות שתירצי ללכת איתו על המשימה הזאת

3. נשמע שהמשימה תהיה בעיקר עלייך כי את נמצאת במהלך היום בבית, ומבחינתו זה בעיקר ישנה לו את בית הכנסת בשבת ואת אורך הדרך הביתה...

מה שבעיקר מפריע לו שאין קשר עם השכנים, אבל לצערי היה כך בעוד מקומות שגרנו.

ולא בטוחה שזה שנעבור זה יפתור את הבעיה

מה יש לו לחפש בגבעות?

את עניין הנהיגה אפשר לפתור בקלות.

מעבר דירה יצריך להוציא את הילדים מבי"ס?

אם לא, אולי שווה לנסות באופן זמני בלי למכור את הבית כדי להבין יותר טוב מקרוב את ההבדלים.

אם כי מבינה אותך שבא לך להשתקע ולא לשנות סתם.

בעבר לבעלי היו מחשבות כאלו, אנחנו בערך במצב כמו שלכם ,רק עם יותר ילדים

אמרתי לו שמבחינתי הוא מוזמן לעבור לירח. אבל לבד , הוא העדיף שלא...

ושזה מעיד על חוסרים.

שווה לעשות בדיקות מקיפות כי כשעולים על מה חסר ומשלימים, ההקלה היא עצומה.

לפעמים אפילו חוסר שתיה יכול להשפיע ככה..

האם הוא רוצה להמשיך עם זה?

כי אם הוא באמת לא משתף פעולה ואין לו מיטיבציה אז אולי.באמת כדאי לעשות הפסקה

דיברתי איתו ובאמת אין לו הכי מוטיבציה, מצד שני, בית הספר מבחינתו לא עושה השתדלות לסייע לו ולהעלות מוטיבציה.
אלא מתייאש מה שקרה עוד לפני תחילת הטיפול (כפי שציינתי מבחינתם אנחנו תופסים שעות לילד אחר).

או שזה אחת שאיתה לא מסתדר?

אם אותה אחת אפשר לבקש להחליף

אומר לך מה אמרה לנו המטפלת הרגשית הפרטית של הבן שלי. כשנמאס לו לבוא, היא אמרה שכדאי לעשות הפסקה כדי שלא יסרב ללכת לעוד טיפולים רגשיים בהמשך חייו.

בבית הספר?
או שאחרי הפסקה שוב צריכה פסיכיאטר?
זה גם השיקול שלי

עם הסכם שבסיום ההפסקה אתם חוזרים.

זה מה שעשיתי עם טיפול אחר לילד שלי, טיפול שיש עבורו רשימת המתנה מכאן ועד - סיכמנו שעושים הפסקה של שלושה חודשים לטובת הילד והמקום שלנו יתפנה בתום התקופה. מקווה שבאמת יהיה ככה. מצד שני לעשות טיפול בלי שיש לילד חשק ומוטיבציה זה גם לא לעניין. רק מתסכל אותו. 

אתם עם סל אישי שהתקבל בועדות אפיון וזכאות? אם כן הזכאות היא ל3 שנים ולא יכולים להוריד לכם.

אם זה במסגרת סל בית ספרי - אז לא מחוייבים להמשך.

תודה!
ואם אומרים ומשכנעים שהילד לא צריך?
להשתכנע ולזרום איתם?
או לדרוש משהו חלופי? לראות מה ניתן לעשות?

למה לוותר אם זה יכול להועיל לילד? לא התאמצת להגיע לועדת אפיון וזכאות כי זה היה התחביב שלך, נכון? עשית את זה לתועלת הילד. אין שם סיבה שלא יתאמצו על מנת לקדם את הילד.

מצד שני, אם הם יגידו זה מה יש, ואין לנו אפשרות אחרת, זה לא שיש לך איך לשנות את זה... וגם לא יודעת אם חכם להתעקש על מטפלת שהוא לא מתחבר אליה ובמציאות גם לא נכנס, וכנראה שגם היא פחות מתחברת.

יש סל אישי

ויש סל בית ספרי

סל אישי הוא זכאות מוחלטת שלו

סל בית ספרי זה נושא מורכב יותר..

באמת שאלה.

אני יודעת שזה סל אישי
הוא נחשב כביכול חינוך מיוחד.

אבל אם הטיפול במסגרת לא מיטיב איתו שימצאו מה כן ייטיב איתו במסגרת הסל(שהוא זכאי וזקוק לו) ותקחו לטיפול פרטני.

הייתי מתאמצת ממש לעמוד על שלי שלילד יהיה מענה כמה שיותר מדויק ולא נותנת להם לסבן אותי.. אם יש לו סל אישי זה אומר שהם מקבלים תקציב צבוע לתת לו מענה, ואם הם לוקחים את זה ממנו לילד אחר זה גזל.

אבל אז התמיכות הן לא שלו אלא של בית הספר.

בכל מקרה אם הטיפול לא מסייע אפשר לבקש לעשות פילוח מחודש ולקבל תמיכות אחרות, אולי אם יש קבוצה חברתית או מנתחת התנהגות,

יכול להיות שהטיפול במערכת פחות מיטיב ואולי דווקא טיפול בקהילה שילווה בהדרכת הורים יהיה יותר יעיל

כדאי לבדוק אם הטיפול כמו שהוא יותר מועיל או מעיק, ומה עושים עם זה.

מבחינתך זה צריך להיות השיקול המרכזי. את עומדת על הזכויות שלו, ולא של שאר ילדי בית הספר 

הזכויות שלו?
אם נבטל את הטיפול- ביטלתי את הזכות שלו, במידה ואין תחלופה (ואין...לפי מה שהם אומרים)

את צריכה לחשוב אם יש דרך להפוך את זה ליותר מיטיב (סתם זורקת דוג'- לעשות מבצע עם פרסים אם מגיע ומשתף פעולה יפה) או שיותר נכון לוותר כרגע לטובת הילד- בלי קשר לצרכים של שאר ילדי בית הספר.

בעיקרון ממה שאני מכירה כל שנה עושים חלוקה מחדש, לא יודעת איך עובד ספציפית אצלכם.

(בניגוד לדוג' לכיתה א' ב' שאפשר לשכנע ילד להגיע).

אם ילד בגיל הזה לא רוצה לשתף פעולה, לא טוב לו. אם לא טוב לו צריך שתהיה סיבה ממש ממש טובה כדי שהוא ילך למקום שהוא לא רוצה בו.

יש לזה השלכות נוספות, תחושת חריגות, שוני מול החברים בכיתה, אי עמידה בציפיות של המטפלת והצוות, פערים לימודיים וחברתיים.

ולכן, כדאי לחשוב מה הסיבה  והאם זה בטוח נצרך (חשש מאיבוד הזכאות, זו לא סיבה מספיק טובה בעיניי).

מציעה לך לקבוע שעה עם המטפלת הרגשית (במקום טיפול ובנוסף לישיבת פילוח תמיכות) לשמוע ולדבר איתה. מציעה לך/לכם לבוא בלב פתוח ולא בגישה רק של 'לקבל את המגיע לכם'

בהצלחה! 

כמו שכתבו לך זה התקציב שלו וזה מגיע לו. יכול להיות שיש להם מצוקת כ"א אבל זה לא מעניין אותך.

מה שכן מעניין זה שהילד לא מעוניין ללכת לטיפול.

צריך לראות מה קורה שם.

אצלנו אחד הילדים שובץ לטיפול באומנות. הוא לא ממש רצה ללכת, שכנעתי אותו עודדתי אותו והוא הלך רוב הזמן אבל לא באמת קרה שם שום דבר. זה היה פשוט חסר תועלת.

בשנה לאחר מכן לא האמנתי כי הוא שוב שובץ לטיפול באומנות!! ושוב לא רצה ללכת, והפעם עודדתי אותו לנסות אבל ממש לא התעקשתי איתו והוא באמת לא הלך.

שנה שאחר כך התעקשתי שימצאו טיפול רגשי אחר והפלא ופלא נתנו לו טיפול CBT.

הדבר הכי חשוב זה שיהיה חיבור בינו לבין המטפל/ת. בלי זה לא יקרה כלום והוא גם לא ירצה ללכת. אז תפגשי איתו/ה ותדברי על זה, לפעמים ילדים לא נותנים את הלב שלהם בקלות וצריך לחזר אחריהם ולבנות אמון. אפשר גם להוציא אותו יחד עם חבר טוב תקופה עד שירגיש מספיק בנח לפגישה 1:1.

ובכנות אם הילד באמת במצוקה רגשית ממש לא הייתי בונה על הטיפול הרגשי בבית הספר אלא הולכת בעצמי לטיפול משולב הדרכת הורים, או אפילו רק הדרכת הורים בגישה היקשרותית.