לא יודעת מה להגיד על זה, כנראה זה מרצון..

כי זה ללדת כל שנה עגולה

לא יודעת איך הגוף יכול לשרוד את זה

היא מתרגשת מכל ילד.

אמא שיש לה עשרה ילדים מתרגשת מכל ילד? כמובן! ויותר מזה, ההתרגשות רק גוברת ככל שמספר הילדים עולה, כי מעמיקה ההבנה במהות הילד.

אז גם היא, עם 21 ילדים, מתרגשת.

סליחה על התקיפות, השאלה קצת עצבנה אותי..

שזה עיצבן אותך כמובן

הפורום הוא מקום רחב וגם אני אפילו נפגעת מתגובות מסוימות.

סליחה אם זה היה לא במקום

השאלה הרטורית נבעה מהמחשבה ש21 ילדים היה נשמע לרגע כמו איזה תחרות

זה בכל זאת לא מצוי במיוחד

מי שעושה מאהבה לקב"ה ומתוך שליחות בטוח שמתרגשת מהמתנות שהיא זוכה לקבל.

יעקב אבינו התרגש שנולד לו הילד ה12?

ילדתי עם בדואיות וראיתי שאפילו הן מתרגשות מלידת הילד הלא יודעת כמה שלהן, אומרים שפרה מצטערת ובוכה שמרחיקים ממנה את העגל שלה, אז בודאי שאישה יהודיה שהקב"ה שתל בה רגשות מעובדים ואהבה טבעית וחמלה כלפי הילדים שלה ודאי שהיא מתרגשת. 

מילא מתרגשת

איך זוכרים את כל השמות??

ועוד מילא האמא

אבל הילדים חחח

ילד בן 4 צריך לזכור שמות של 20 אחיםםם

😱

הכרתי משפחה מרובת ילדים שעשו שיר לילד הקטן עם כל השמות

איך לא מתפרקים נפשית? פיזית ?

בטח יש המון תמיכה מהרבה כיוונים

והיא עושה זאת מתוך בחירה, מה הבעיה בזה?

זה אפילו יותר קל עם הזמן.

אם ילדה בת 12 יכולה להחזיק תינוק בידיים, להרגיע אותו לתת לו חלב אז ברור שגם ילדים בני גדולים יותר ויש לה כמה כאלו יכולים לעזור משמעותית.

נשמע לי מקסים ביותר. 

הילדים

מעניין איך הם עם זה 

תפיסת החיים של ההורים שלו והוא משלם על זה מחיר מסוים.

לפעמים הוא גדל עם זה באהבה, לפעמים הוא משלים עם זה ולפעמים הוא בועט.

ילד שגדל עם הוריו מעבר לקו הירוק לא משלם מחיר?

ילד שגדל עם הוריו מתוך שליחות בעיר פיתוח לא משלם מחיר?

ילד שנמצא עם הוריו בשליחות בחו"ל של חב"ד או אפילו חילוני לא משלם מחיר?

אם ההורים קשובים ואוהבים ומאפשרים לילדים גם אופציית בחירה או תמרון בעיניי זה מחיר קטן לשלם.

זה כי בעיניי ילדים זו ברכה ואידיאל ואני רואה את זה בעין טובה ממש.

הלוואי שהקב"ה ייתן לי עוד ילדים ועוד כוחות.

וגם לך אם תרצי ❤️

אמן!

שה' ישלח כוחות

אני מאוד רוצה

וב"ה יש כבר חמישה, בתקווה בעז"ה לשבט מבורך

יגדלו להיות בוגרים בשלים יותר ולוקחים יותר אחריות

לא בא לי להצית להבות, אז מסייגת את זה שכמובן שהכל במידה

אבל אני מאמינה שאישה שכל כך אוהבת ילדים ומביאה ב"ה 21 ילדים

גם יודעת איך להתנהל על הילדים שכבר נולדו ולשמור על בריאות נפשם

אצל חמותי שהבנות שלה שותפות באופן מלא מלא בגידול

וכיף להן והן נהנות

ואוהבות את האחים מאוד

ומי שפחות טובה עם הילדים עוזרת יותר בבישולים ואוהבת את זה

ובגדול הן מרגישות שזה מכין אותן לחיי משפחה ושמחות בזה

הייתה איתי בחדר בביות מלא אישה ירושלמית כזו של מאה שערים שילדה את הילד ה15

שאלתי אותה ברוב חוצפתי וסקרנותי, איך? איך יש כח, אם היא לא רוצה זמן לעצמה אם לא קשה לה מידי

והיא ענתה לי כזאת תשובה מתוקה ומלאת לב

שכשמבינים מה זאת נשמה ואיזה דבר גדול זה

כשמתעסקים עם נשמות 

זה נותן כח

עכשיו בפורום זה נשמע יבש כי זה כתוב

אבל היא אמרה את זה עם כל החצי יידיש שלה

וואלה היה לי מטורף

נתן לי שיעור לחיים שהייתי צריכה באותו הזמן

אגב היה גם סצנות קורעות מצחוק שהבת הנשואה הגיעה עם הנכד והאחים לבקר את האמא/סבתא

שעשוע גדול בשמיים

זכיתי לבקר את חמותי אחרי לידה (לא בבי"ח אבל הרעיון)

כשלי כבר הייתה ילדה

ולגיסתי היו כבר שניים ואמא שלה ילדה פעמיים אחריה ועוד פעם אחת קצת אחרי החתונה שלה

וכמה שנים בין הבכורה לקטן?

13 בלי עין הרע

הבכורה בת 24 אולי כבר 25 אאל"ט

הקטן בן חצי שנה

הגיל של היולדת.

מעניין אותי איך הן מתמודדות עם זה..

כי זה מלחיץ בטירוף כל ההפחדות במעקבים

ילדה לא מזמן את הילד ה-15 שלה.

ויש לה כבר 4 ילדים נשואים (אחת מהם התחתנה חודש אחרי הלידה של האחות ה-14) וכמה נכדים בלעה"ר...

לא יוצא לי לפגוש אותה הרבה, אבל כשכן נפגשנו פעם ממש הרגשתי איך היא רואה בכל ילד ברכה אמיתית...

זה באמת דורש המון ואני לא חושבת שאני מסוגלת, אבל מעריכה מאוד את מי שכן.

וממש התגעגעה לתחושת ההריונןת.

אני אוהבת את התחושה ההריונית, ברור לי שגם אני אתגעגע לשלב הזה בהמשך, כשכבר אסיים ללדת..

לפעמים ארגיש פספוס למה לא הבאתי יותר..

אני למשל יודעת לומר על עצמי שכנראה אהיה ביניהן, כי החשק לא מגיע ואני מבחינתי כבר על הגבול בגיל (גם אם לא פיזית, הגבול ששמתי לעצמי) ועם זאת זה רק ממבט של בדיעבד כי היום זה ממש לא מתאים לי. גם לא אתמול, שלשום ולפני שנה

עכשיו אני בטוחה במידה רבה בבחירות שלי

אבל תמיד מרגישה קמצוץ של אולי והאם..

אז זה מפחיד שבעתיד זה יקבל משמעות וכבר לא יהיה ניתן לחזור אחורה..

מנגנון הבדיעבד הוא כזה שמסתמך על השכחה מהקושי

ברור לי למשל שאמא לילדים שהקטן בהם בן 20 למשל הייתה מוכנה לעוד אחד בגיל גדול מזה, כי מדובר כבר באנשים עצמאיים בפני עצמם הרבה פעמים, ולפעמים רוצים לתת ולקבל יותר ממה שיש לנו

אני בטוח אגיד שהייתי רוצה עוד, זה ממש ברור לי, אבל אני לא מוכנה לשלם את המחיר עד אז. ולכן אני עובדת על השלמה עם הקיים

אני באמת באמת שמחה ב"ה במה שיש לי וכרגע מבחינתי לא יכולה להכיל עוד

כשהילדים יגדלו ומעלה חוסר אעשה עבודה עם עצמי כדי למלא אותו בכל דבר אחר שיתאים לי

בכל החלומות שלי יש לי מלא ילדים, ויש לי זמן לכולם, ואני לא מרגישה את ההריונות בכלל, ומניקה בקלות גם תוך כדי...

אני יודעת שזה לא מתאים לי

שלי אין אנרגיה לעוד ילד ועוד ילד בלי לנוח באמצע

ולעוד הריון כשיש ילד שהוא עוד תינוק

ולהצליח ליצור קשר אוהב עם כל ילד

ולטפח את הזוגיות בזמנים כאלו הורמונליים

אבל זה לא סותר את זה שאני מקנאה במי שכן יכולה, צריכה לעבוד על המידה הזאת כי כל פעם כשאני שומעת על מישהי שמצליחה ככה כואב לי על עצמי שאני לא יכולה....

שזה שעובדתית היא הצליחה פיזית להחזיק 21 הריונות וב"ה ללדת לא אומר שהיא מצליחה בהכרח לתפעל את האופרציה ולתת יחס חם ואישי לכל ילד כמו שאת חושבת

כאילו זה בהחלט מעורר השתאות, אבל בואי לא נשקע באשליות (כאילו הלוואי וזה קורה, אבל בואי תשמעי 10 ויותר ילדים שחוזרים מבית הספר אחד אחד ותשקיעי בהם זמן אישי.. או תהיי קשובה  לבת שלך הנשואה או המתבגר  שרוצה לשתף משו מהלב ושיקשיבו לה בפניות מלאה כשיש ברקע עוד 4 -5 ילדים קטנים ממש פעוטות ועוד כמה בגילאי יסודי וצריך לתחזק את כל האופרציה) לא יודעת כמה זה ריאלי התמונה שציירת לך בראש לגבי הסיטואציה אז לדעתי פרופורציות

♥️

זה שהיא ילדה 21 ילדים.

מי אמר לך שיש לה זמן לכולם?

מי אמר שהיא עוברת הריונות בקלות? ומניקה בקלות?? (רוב הסיכויים שהיא לא הניקה בכלל...)

וכו' וכו'

שמעת עובדה אחת ובנית תיאוריה שלימה...

הזיההה

לדעתי יש לזה המון מחירים גם אם מקדשים את זה עם אמירות על נשמות וקדושה

קדימה, עגבניות

זה מה שמדהים, שיש מי שכן מתחברת, כן שמחה בזה, כן מתרגשת מזה ורואה בזה ברכה.

כל אחת והנפש שלה והדברים שמחים אותה.

ברור שזה לא מתאים לכל אחת, זה רק לנדירות ביותר.

יש את המשפט - "והריקותי לכם ברכה עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די די די! "

זה בדיוק מה שהייתי מרגישה אם היו לי 21 ילדים 😅

לכל בחירה אחרת בחיים. אין שום דבר שאין לו מחירים.

לי זה באמת נשמע מטורף לגמרי מכל הבחינות, אבל אם לה זה מתאים, כנראה שהיא שקלה את המחירים של זה והחליטה שזה מתאים לה.

אבל אפשר להעריך את מי שכן רוצה ומוכנה לשלם את המחירים 

מתקשה להאמין שזו באמת בחירה שלה באופן נקי, מהיכרות עם סגנון האוכלוסייה

עכשיו עוד יותר עגבניות

ואני בעצמי גדלתי במשפחה מרובת ילדים. כך שמכירה היטב את המחירים של הילדים, שלא לדבר על המחירים של האמא

עם המון ילדים (אבל המון באמת) 

הוא מהגדולים

ויש לו מזה זכרונות לא ככ טובים.

כל הילדים מטופחים ובסדר

אבל הוא זוכר תקופות שהאמא פחות תפקדה

וזמנים פחות טובים

הוא כבר הצהיר שלא רוצה כזאת משפחה..

אבל מניחה שזה לא גורף לכל המשפחות הגדולות

יש לזה יתרונות ויש חסרונות

בואו נהיה מציאותיים ונבין שבטוח זה דורש מהילדים המון

וגם הסתפקות במועט

יש לו עוד 9 אחים (יחסית לסיפור פה זה משפחה קטנה חחחחח)

הוא היה מהגדולים

וכל שנה לדבריו

אמא שלו הייתה במיטה לא יכולה לתפקד, בשמירת היריון.

לפי המבטים והנימה  שלו כשסיפר את זה

הסקתי שכנראה הוא לא נהנה מזה בכלל

ככה שכנראה זאת סיטואציה שיש לה שתי פנים.

כל אדם יכול לקבל את זה אחרת גם באותה המשפחה

יש ילד שיזכור: איזה כיף אכלנו כל יום לחם עם שוקולד ואבא שמר עלינו ועשינו מה שבא לנו

ויש ילד שיזכור: אמא הייתה במיטה והכל היה מבאס ולא היה מה לאכול

לדעתי זה

נקודת הסתכלות+אופי בסיסי של הילד+התנהלות הורית. לא רק התנהלות הורית

כך שאי אפשר להסיק ממקרה אחד למקרה אחר.

כן חשוב להיות במודעות.

לא בהקשר של הרבה ילדים, אבל חמותי גדלה בצורה שזכורה לה כטראומה ולא היתה מוכנה לגדל כך את ילדיה. לעומתה אחותה שגדלה באותה מציאות זוכרת זאת כחוויה טובה וכיפית. 

ועד גיל 12+ הייתה לי רק אחות אחת, ממש קנאתי בכל החברות שלי שהיו להם כמה אחים, זו ממש הייתה חוויה קשה כילדה, שאחותי הקטנה נולדה שמחתי ברמות.

כך שלכל דבר יש שני צדדים.

לי יש הרבה ילדים, וזה לגמרי בחירה בגלל החסך שהרגשתי כילדה.

גם אני סוג של גדלתי לבד

יש מעליי 3 אחים בהפרשים של 9-19 שנים ואני הכי קטנה

זה כ"כ משפיע על כל מיני גזרות בחיים

אני אישית מרגישה את ההרגל או הצורך בהרבה לבד, לא מתחברת לסביבה רועשת עם מלא מלא אנשים, גם אם זה משפחה , אוהבת את השקט והעצמאות שלי כי כך גדלתי

אבל זה בתוספת של אופי כמובן

אבל זה לא מן הנמנע שזה משפיע מספר האחים שגדלים לתוך משפחה

ובגלל הפער הזה, הבטחתי לעצמי הבטחה ללא מילים שלי תהיה משפחה גדולה, שלא יהיה לי ילד או ילדה שירגישו את הלבד שאני הרגשתי 

בכורה במשפחה עם מספר דו ספרתי של ילדים. לא מתחברת לסביבה רועשת, אפילו סובלת מהמוניות, צריכה את השקט שלי. את העצמאות שלי ואת הייחודיות שלי.

כילדה/ כנערה גדלתי עם גאוות יחידה מטורפת על המשפחה הגדולה. אבל בפועל שילמתי הרבה מחירים מצערים. (שעד היום יש להם השלכות) יכול להיות שיהיה מי שיאמר שזה לא בהכרח קשור לגודל המשפחה אלא להתנהלות ההורית והמשפחתית. אולי למקום שלי כבכורה מרצה.. אני מבחינתי כן רציתי משפחה גדולה אבל שתנוהל אחרת. לצערי התחתנתי מאוחר ועקב כמה סיבות זכיתי בילדים מדהימים ב'ה אבל במשפחה לא גדולה.. לפחות זה שהתחתנתי מאוחר מנע ממני ילודה במקביל לאמא שלי (וגם כרווקה מבוגרת זה לא עשה לי טוב..) כששמעתי על המשפחה הזו עם 21 ילדים אוטומטית ריחמתי על הילדים שם. אמא שלי אוטומטית התלהבה. להלן הפער.. אגב, עד היום, מרגישה צורך משמעותי ש''יראו אותי''. בא לידי ביטוי בכל מיני סיטואציות משפחתיות..

יקרה! שיהיה לך בעזרת ה' כמה ילדים שרצית!!!

את אהובה ורואים אותך יותר משנדמה לך!

בשמיים ובארץ ♥️💝♥️💝

אני לא יודעת איפה גדלת

אבל איפה יש בדיוק לחץ חברתי להביא את הילד ה14 וה15 וה16+? 

לגדל ילדים זה כל כך מורכב ולא מובן מאליו שלא נראה לי שיש מישהו שיולד יותר משלושה ארבעה ילדים צפופים בגלל לחץ חברתי. (יכול להיות 7-8 עם רווחים אולי, לא מכירה חברות כאלה אבל משערת, אבל מי שהתנסה בילדים צפופים, נראה לי שמביא אותם רק כי מאמין בזה בכל ליבו, אחרת אין הסבר, זה הדבר הכי קשה בעולם)

אגב האישה הנ"ל מורה לתכנות ומסיפורים של אנשים שמכירים אותה אישה מאוד מיוחדת וחזקה, ככה שנשמע שהיא אישה נורמטיבית ולא סמרטוט ללא דעה עצמית שנסחף אחרי לחץ חברתי

מעניין לראות את זה מקרוב .

אשריהם ישראל

שרק יהיו בריאים ושמחים תמיד.

אמן

שיש לה 21 ילדים או יותר, ועשו עליהם כמה כתבות (ראיתי ביוטיוב).

זה לא אותו דבר, כמובן...

שנולדה להם שישיה בריאה ושלימה

עשו מהם סדרה בטלוויזיה.

גם היו נוצרים ולכן לא עשו דילול כשגילו את ההריון.

לפני כמה שנים הייתה כתבה על משפחה מכפר חבד (הוזכרו פה בשרשור)

אז היו עם 19 בלע"ר

יותר מ10 אני בספק

שלהם?

או שזאת עמדה שלך מבחוץ?

אם אני אוכלת אבטיח כי כל החברות שלי אוכלות זה בהכרח מחייב שיש כאן לחץ חברתי או שאולי גם לי בא אבטיח?

לא חושבת שיש משפחה עם יותר משלושה צפופים גג ארבעה שלא עצרה רגע וחשבה

כי בסוף לגדל ילד זה לא פיקניק וזה לא דבר שנעשה ללא מחשבה

אולי אפשר לומר שאלו אנשים קלילים יותר, או אופטימיים יותר

אבל דווקא לומר שלחוצים חברתית לא מרגיש לי נכון

גם כשעוצרים לחשוב

החברה מאוד מאוד משפיעה

ומשפחות עם ארבעה ילדים בסביבה שלי היו זוכות לרחמים

6 היה המינימום

אני לא חושבת שזה נעשה רק מלחץ חברתי

אני מאמינה שזה נעשה מבחירה ממודעות ומתוך יכולת

אבל ברור לי שיש השפעה לחברה

כמו שהציגו בתגובות מעלי

זה כל מה שבאתי להבהיר

וככל המס' הילד יותר מתקדם ככה לחברה יש פחות ופחות השפעה

בעיני זה מגיע בערך מהילד ה4

חוץ מזה שהיום יש הרבה מודעות של לא לשפוט

ואף אחד לא יודע עם מה כל אחד מתמודד ולכן לא חושבת שיבקרו אישה עם ארבעה ילדים

יש לי חברה שצריכה למנוע ולהביא ילדים באי וי אף כי יש להם תסמונת גנטית

יש לי חברה שסתם לא מצליח להם לצערם ובבירור בלי תוצאה

ומאמינה שיש לי גם חברה שלא רוצה

לא נכנסת להן לרחם ולא שופטת ח"ו

אבל אומרת גם, שלא יכנסו לרחם מהצד השני ויגידו: אה, התינוק הזה הוא בגלל לחץ חברתי משם ומאיקס וכו'

כי מבחוץ אנשים לא יודעים כלום מהחיים שלהם

וזאת כניסה לנשים לרחם בדיוק אותו הדבר

אבל בהחלט מכירה מכמה זוויות

את הצד השופט

וזה טוב שהיום יש יותר הבנה ופחות ביקורת. 

זה בטוח לא נעים

המודעות גדלה ב"ה

אגב, אנחנו מכירות מגלגול קודם שלי בפורום

פגשתי אותך פעם. הייתי בנסיופ

הייתי הסבתא שם בערך חחח

היום אני כבר לא מכירה כלום

סתם נהנית לכתב פה

ואני חיה בחברה מאוד דוסית

יש אנשים שהחלטה עצמית שלהם לא למנוע

אפשר למצוא בודדים כאלו בכל ציבור

ואני לא בטוחה שהם לא מונעים בכלל בכלל.

הם כן מביאים הרבה ילדים.

ולא כל מי שיש לה הרבה ילדים בהכרח רצתה

שיגיד שאסור למנוע אחרי 10 ילדים

לא קיים.

כרגע לעוד הריון, מסיבות מאוד מובנות, ושהגיעה פנייה מאישה, זה כבר סיבה לתת

האמת היה קשה לי לקרוא את זה

מה זה ההזיה הזאת

האמת בשלב כזה לא בטוחה שהייתי שואלת אפילו

12 ילדים זו סיבה מספיק טובה למנוע

ברור שמי שתחליט שהיא לא רוצה וזהו אז תמצא את הפתרון

אבל מי שרגילה לעשות מה שאומרים לה ולקבל כל דבר כ"זאת ההלכה" ולא לשאול שאלות, לא תחשוב לחפש היתרים

אז האם זו באמת בחירה שלה מרצון ללדת ככ הרבה? זה כבר עניין פילוסופי איך מגדירים בחירה. אני לא חושבת שמישהו עומד מעליה עם אקדח או מאיים עליה כמובן, ועדיין בעיני זו לא באמת בחירה מודעת באופן שלם

קדימה, עגבניות

את בסדר

ולא מגיעה לך שום עגבניה

אבל שוב

אנחנו לא בדור שעושים כל מה שיאמרו בלי לשאול שאלות ולקבל בתמימות

וילדים זה דבר שיכול להביא למצבי קיצון

שגם אישה מרצה או סמרטוט תעשה חושבים ותשאל ותברר

זה קצת זלזול באינטלגנציה של נשים שמביאות הרבה ילדים ולכן זה מפריע לי שמתנסחים ככה

נראה לי להפך, אישה עם הרבה ילדים בהכרח שהתמודדה עם המון דברים בחיים שהחכימו אותה, גרמו לה לדעת יותר וגרמו לה להיות יותר מפוקסת על החיים שלה ועל עצמה אחרת אין דרך להחזיק מציאות כזו

זו דעתי בכל מקרה

(אגב אפשר לומר אותו הדבר על מאותגרת פוריות או על כל אחת שעברה חיים יותר מאתגרים. זה לא קשור דווקא בילדים. כל אתגר מחכים ומגדל אותך)

זה לא זילזול באינטלגנציה אלא היכרות עם טבע האדם

ואם זה בנורמה החברתית שילדים מסתובבים לבד או מגדלים אחד את השני אז גם לא רואים ככ את.הצד השלילי בזה

אבל אין בעיה, נסכים שלא להסכים

מפריעה לך צורת הגידול שילד עוזר בגידול אחיו או שילד מסתובב לבד? 

ילד מסתובב לבד זאת באמת הזנחה ולא חושבת שמשפחה מרובת ילדים=בהכרח ילד מסתובב לבד

ילד שעוזר בגידול אחיו זה באמת עניין של גישה האם זה טוב או שלא

וגם בתוך הכותרת הזו יש מהי רמת העזרה הנדרשת+מה מקובל בסביבת הילד שמרגיש לו בסדר+מה יכולות הילד

ככה זה בעצם כמה וכמה משתנים שלדעתי לא יכולים לבוא תחת כותרת אחת של 'ילד עוזר בגידול אחיו=רע'

מסכימה איתך שיש רמות שזה רע

אבל יש רמות שזה בסדר גמור ומעצים את הילד

גדלתי במשפחה ברוכה ומגדלת סך ילדים ב"ה ועד כה ראיתי שכל עוד בקשת העזרה בגדר הסביר, זה טוב לילד ומחזק אותו

אני ממשפחה של 9 ילדים, לא כמו המשפחה עליה מדובר פה, אבל גם הרבה ילדים ב"ה. והייתי שותפה בגידול האחים שלי (בדברים שהתאים לי - לא החלפתי להם טיטולים, אבל כן עשיתי הרבה בייביסיטר לאחים, עזרתי להם בשיעורי בית וכדו') ולי זה נתן הרבה.

לא חושבת שנכון לראות את זה כמשוואה פשוטה שזה שילד צריך לעזור בגידול האחים שלו זה בהכרח רע.

בנות דודות של בעלי חרדיות ולא שמעתי שוני גדול

אני שייכת לחרדל

גיסתי ממשפחה חסידית (היא דתלשית) גם שם לא שמעתי שוני מטורף

קיימים פערים גדולים בין הזרמים השונים

וכן עדיין יש אוכלוסיות שלמות שעושות מה ש'צריך' גם אם זה מכניס אותם למצב השרדות/ מצוקה

(אני מכירה לא מעט באופן אישי)

וממילא לא מעידים על הכלל?

כלומר נשים שנמצאות בסיטואציה מסוימת רק בגלל השתייכות מגזרית/ חברתית

עם פחות יכולת בחירה

החרדית?

ניקח את כמות האחוזים של החרדים בתוך האוכלסיה הדתית?

נסכם

מה קיבלנו? כמה אחוז הם באוכלסיה שומרת תומ"צ?

אבל מדובר במיינסטרים השמרני

במשפחה שלי ושל בעלי כמעט כל האחים והאחיות עם 6 ילדים ומעלה

וחלק מהדור הבא שלהם הולך בדרך דומה

השוני קורה כשמישהו זז מהשמרנות

ובוחר דבר אחר מרצונו החופשי

כל עוד נשארים בחברה השמרנית

אין כמעט סיכוי לבחור משהו אחר

שלי הבסיסית- אנשים רוצים ילדים

שלך הבסיסית- אנשים לא רוצים ילדים

וממילא את רואה בזה בעייתיות

ואני רואה בזה ברכה

וכמו שכתבתי למעלה, לא מאמינה שמישהו מביא ילד מלחץ חברתי אחרי שהוא יודע מה זה לגדל ילד (בואי נגיד, גידל ילדים כבר לפחות כמה שנים בודדות וקלט מה זה)

יותר מאמינה שכשמשהו הוא הגיוני בסביבה שלך הוא נשמע לך הגיוני וביכולות שלך (וזה בדכ נכון)

כשכולם עושים אותו דבר

(עומדים בסטנדרט של 6 ומעלה)

זו הכתבה חברתית יותר מאשר בחירה

כן כשמשהו הגיוני בסביבה

זה משפיע על שיקול הדעת

בהחלט

אבל זה לא בהכרח נכון

וגם עלול להיות שגוי

ואין ספק (לי) שסטנדרט מינימום של ילדים זה שגוי

לכל אישה באשר היא 

אני לא חושבת שיש סטנדרט מינימום לאישה שלא מסוגלת

אני רואה סביבי שמכבדים נשים שלא יכולות מסיבותיהן השונות (מרצון ועד צורך) גם בצד החרדי של המשפחה של בעלי.

אני רק מבקשת כבוד לנשים שכן מסוגלות ורוצות ולא אמירות שמסבירות למה הן לא אינטליגנטיות או שהילדים שלהם בהכרח פחות באיקס ואי זד

כי בעיני אישה שה' עשה איתה שותפות כל כך הרבה פעמים יש בה משהו כנראה מיוחד

ואני אבקש ממנה ברכה אם יום אחד אפגוש בה

ואני מעריכה אותה בטירוף

כי יודעת שאני לא אהיה מסוגלת למי שהיא כן

בגלל שזאת הקרבה גדולה ובגלל שזה לחיות חיים עם משמעות הרבה יותר רחבה אבל גם הרבה יותר מחייבת בפער מהחיים שלי

יש פה שורש עמוק שלא התייחסו אליו בעיני

שבסוף החיים שלנו מתחילים ונגמרים ברצון להיות עובדי ה'

(ולא עובדי הסביבה)

ואני משתדלת לחשוב מה ה' רוצה ממני עכשיו ולא אף אדם אחר

וחושבת שעוד עובדי ה' משתדלים לדייק מה רצון ה' מהם

ולא רצון הסביבה

בנוסף יש עוד נתון שלא התחשבת בו

שנכון, הריון, לידה וגידול הם לא תמיד קלים

אבל גם התואר שעשיתי לא היה קל

היו בו רגעים קשים ורגעים שרציתי לעזוב

ובסוף אני שמחה שעשיתי אותו למרות הקושי והמאמץ

וכן לא תמיד היה לי זמן לעצמי

היו תקופות שלא היה לי יום חופשי

אבל היה שווה והחזקתי את מטרת העל לאורך התקופה (וכן הרשיתי לעצמי גם להישבר לפעמים או לפרוס את התואר ליותר שנים כדי לחיות בשפיות)

למה? כי הייתי מוכנה להקריב עבור מה שחשוב לי

וכמו שאני מעריכה מישהי שהגשימה חלום ולמדה מקצוע שדורש הרבה זמן לימוד והרבה מאמץ

אני מעריכה אפילו יותר מישהי שעוסקת בנצח ומוכנה להתאמץ עבור ילדים

הלוואי שנגיע להבנה של שני הצדדים

ברור לי שהדעה לא תשתנה כי עמדות המוצא שלנו שונות מאוד מאוד (מן הסתם בגלל נתוני חיים והמקומות בהם גדלנו)

אבל כן אשמח שתביני כדי שיהיה לך בראש שאולי יש עוד פרשנות למציאות

התחברתי לכל מילה

גם כאן ובכל השרשור אהבתי ממש את ההסתכלות שלך

❤️

שההיכרות שלך עם המגזר החרדי לא רחבה

כי סטנדרט מינימום פשוט קיים שם

(בזרמים הרלוונטיים)

ולא

אין כבוד למי שלא מצליחה לעמוד בו

לכן רובן עומדות/ נאלצות לעמוד בו

אני חושבת שכבוד בסיסי מגיע לכל אדם באשר הוא אדם

מעבר לזה

נניח הערכה

כל אחד כראות עיניו

אני לא מעריכה ע"פ תוצאות טכניות (כמות ילדים/ סוג משרה)

אלא ע"פ איכות תוצאות

יכולות של האדם בתקשורת/ במודעות/ ביישום

וזה יכול להיות בכל נושא

אבל בסדר, זכותך

אז מציעה לך לעבור זרם בתוך החרדיות או לעבור לחרדל (כמובן בקריצה)

אנשים שופטים זה בעיה

יש משפט של רבי נחמן (אנחנו לא ברסלברים אבל אהבתי אותו)

זה מעשה שלו וזה מעשה שלי ומה לנו לדבר מאחרים (מקווה שהציטוט מדוייק)

אז או שאנשים ירגישו חזקים מספיק כדי לשים פס

או שיעברו חברה

או שלא יקטרו כי זו בחירה מודעת שלהם לשלם את המחיר החברתי הזה כדי לא לעשות שינוי

החברות שלך מאמינה הן נשים בוגרות וגדולות

אבל לתלות את האשמה בסביבה זה שלב התבגרותי שעוברים אותו מתישהו, יש כאלה שגם בגיל 70

מאמינה שבעז"ה יגיעו לזה

דווקא את בעיני סמל ללקיחת אחריות אישית על החיים

אני לוקחת מהתכנים שאת כותבת כאן תובנות

הלוואי הן גם יקחו תובנות

ויפסיקו להאשים את הסביבה

שאני לא מדברת על עצמי

אני מזמן לא שם

ולא ילדתי ע"פ ה'נהלים'

פשוט בעיני הן גם כן יכולות לקחת אחריות על החיים שלהן

אני לדוגמא בחרתי שלא יהיה לי ווצאפ למרות שזה ממדר אותי מהרבה חברות או משפחה

הכל קורה בלי שאני יודעת

שילמתי על זה אינסוף מחירים

אבל זאת בחירה שאני עומדת מאחוריה

יכלתי לבחור בצד השני ולשלם מחירים אחרים

גם הן יכולות לבחור

הדבר היחיד שלא הבנתי הוא למה את שמקדשת בחירה ואחריות אישית כותבת על זה

הרי לכל אדם יש בחירה ואף אחד לא עומד להן עם אקדח לראש

כל אחד יכול לבחור

אבל לפעמים המחיר על הבחירה מאד גבוה

וזה מקשה על הבחירה

המחיר ללדת פחות ילדים בחברה שזה לא מקובל

גבוה מאד

(שלמתי אותו)

(שלמתי אותו)

אני גם מקבלת הרבה ביקורת, מעט הערכה, יש לי גם ילד נכה אז עוד יותר.

וזה בסדר

זאת בחירה שלי ואני עומדת מאחוריה

ויש לי מטרת על

אני לא בחרתי לשלם

נאלצתי לשלם

אם את לא יולדת כמצופה בסביבתך, מה המחיר?
יש מחיר גם לחילוניה עם הרבה ילדים בסביבה מעוטת ילדים?
מעניין...
אצלנו בכל אופן, יש מכל הסוגים, לא ראיתי שמישהי נסחפת אחרי כללים או משהו

לגבי המחירים שמשלמות משפחות שבחרו ללדת קצת ילדים.  

מכירה סביבי כמה משפחות כאלו

אלו מחירים בדיוק הם משלמים? לא מקבלים אותם במוסדות לימוד? ברור שלא. מדירים אותם מהקהילה? בוודאי שלא. לא משתדכים איתם? לא מכירה שזה קריטריון.

תפרטי בבקשה אלו מחירים משלמים חרדים שיש להם בין 2 ל4 ילדים "בלבד". 

ומ2 צידי המתרס יש הסתכלות "עקומה"

גם מהחרדי וגם מהחילוני. כי יש לי אפילו פחות מהממוצע הקדוש של 3

אולי @oo מדברת על מחיר נוסף מעבר לברכות לעוד ולבירורים על בעיות פוריות ולמבטי הרחמים והפליאה, כי אני זוכרת ששיתפה גם על שינוי דתי

אגב אני באה ממשפחה לא דתית גדולה וכן מסתכלים על זה מוזר. לגמרי. היינו נדירים בנוף לחלוטין בסביבה שיש בה גג גג 4 ילדים בהגזמה. 

יש גם לצד השני

מי שיש לו מלאאא

גם מסתכלים בפליאה (לא תמיד חיובית), לא שמעו על מניעה?

מה עם יחס אישי לכל ילד וכו וכו.

בעיני זה לא נקרא מחירים.

אני רוצה להבין על אילו מחירים היא מדברת.

כתבתי גם על זה

חוצמיזה שמבחינתי בעיניי זה מחיר ל2 הצדדים

ההתערבות המיותרת של החברה בעניין היא לא נעימה בלשון המעטה 

רק שלדעתי זה לא נקרא מחירים.

אשמח לשמוע מ@oo על אילו מחירים היא מתכוונת שמשלמת משפחה שיש לה קצת ילדים במגזר החרדי. 

באמת שמעניין אותי
מנסה לחשוב ולא מבינה אילו מחירים משלמת משפחה עם מיעוט ילדים בחברה שדוגלת בריבוי ילודה?

שזה עניין חברתי?

אני רואה את זה כעניין של אמונה או חובה דתית…

לא משנה אם מסכימה עם החובה הזאת או לא אבל אפשר לתת קצת קרדיט לנשים חרדיות ולבחירות שלהן.

לתת לדת מקום מאוד משמעותי בחיים שלי. עד כדי השפעה על החלטות כאלה..

(אני כדוגמא;))

אפשר להתפלסף על זה רבות…

אני התכוונתי שאני לא רואה פה איזשהו סטנדרט שאישה חרדית צריכה לעמוד בו מול החברה, אלא מבחינה דתית, לכן אגב יש נשים ששואלות רב (ולא את השכנות 😉)

סטנדרט דתי/ חברתי

מגיע מאותו רעיון

אל תחייה כפי הבנתך

אלא

כהבנה של מישהו אחר

לחיות על פי חוקים של מישהו אחר (אלוקים..),וכהבנה של מישהו אחר (רבנים, פרשנים…)

אפשר להגיד את זה גם על כשרות, צניעות, שבת וכל מצווה שמגבילה/מכריחה אותנו באופן כזה או אחר.

אני כמובן מציגה את זה מאוד מוקצן ואני חושבת שה*בחירה* היא איפה למקם את עצמך על הסקאלה הזו של ה"ביטול" של המחשבה האישית. 

ספציפית ילודה זה הרבה יותר משמעותי

מאיזו כשרות לאכול ואיזה בגד ללבוש

יש לזה הבטים עמוקים בחיים

והפגיעה ביכולת הבחירה

לא ניתנת לתיקון

(אפשר לשנות לבוש

אפשר לשנות כשרות

אי אפשר לחזור אחורה עם הולדת ילד)

ולכן אני מאמינה (ויודעת על עצמי, בתור חרדית)

שנשים עושות את השיקולים שלהן בכובד ראש בנושא הזה.

אגב אני מסכימה איתך שנשים דוחקות את עצמן לפינה בנושא הזה, אבל שוב, בגלל החשיבות שהן מייחסות להלכה, לא לחברה. 

הם ממש לא. הם חיים בתוך לחץ חברתי ואידיאולוגי.

דתיים לא מבינים את זה כי הם לא מבינים שגם חילונים מתחלקים לתתי- מגזרים. 

אני בוחרץת כל יום באמונה שלי

בוחרת כמה פעמים ביום בקיום החובה הדתית

ואגב זה קצת מפליא אותי שאת כותבת שאין בחירה במגזר מסוים

ואז מסבירה שאת מהמגזר הזה וכן בחרת.

אני בטוחה ששילמת מחיר

אבל זה אפשרי.

אני גם חרדית. לכולן בגילי סביבי יש יותר ילדים ממני

כי בחרתי בחירות מסוימות (לא למנוע, אפילו. אבל להניק שנתיים וחצי ואני נקיה בהנקה..)

וזה בסדר.

ומי שרוצה לחטט או לנזוף (האמיני לי, אפילו אחיות שלי!)

בעיה שלהם.

ובעלי אמר לי

שלא נעים לו מההורים שלו שבטוחים שאני מונעת

ואמרתי לו שאני לא מוכנה לספק הסברים על דברים שקשורים לחיים הפרטיים שלי.

מה, לחרדיות אין בעיות ]פוריות?

אין ניתוחים קיסריים?

אין סיבות אחרות שמאלצות למנוע?

באישור רב!! רבנים אומרים למנוע.

ואגב אמא שלי יש לה 8 ילדים כי רפואית לא יכלה ללדת עוד

והיא עצובה מזה מאד

אכן לכל הדודות שלי יש 15-16 ילדים..

אבל בדור שלי כבר פחות.

לדעתי 10 ילדים זה כבר נדיר בגיל שלי.

כי כן רבנים מבינים היום צורך במניעה

בגלל מצב נפשי

בגלל מצוקות אחרות.

בסוף זה כן בחירה.

אני חושבת שחלק מהבחירה זה הבחירה בהשתיכות לחברה שזה הנורמה בה.

יותר קל לגדל משפחה ברוכה בחברה שמעריכה את זה.

גם מי שרוצה הרבה ילדים לא ילד יותר כי זה לא בהתאם לסטנדרט.

שמעתי מכמה וכמה

שלא הייתי משלימה עם תשובה כזו

ויותר מזה - פעם התייעצתי עם רב שאמר שנדיר שנותן היתר למנוע ולכן הוא לא הכתובת ואמר לי לפנות לרב אחר

אסור לנו להיות פאסיביים בהחלטות כבדות משקל מעין אלה לדעתי

אני לא יודעת/זוכרת איזה רב מדובר

רק יודעת את הזווית שלה שזה הרב שלהם והיא מבחינתה לא יכולה לשאול רב אחר ומצד שני מרגישה שכבר לא יכולה .. עצוב

מי הרב

מה נאמר לו

אני חרדית

חיה באחת הקהילות השמורות והברוכות בארץ...

אישית לא שואלת רב אם למנוע כי לדעתי זה לא שאלה הלכתית 

אבל כולן סביבי שואלות..

הרב שלנו כשמספרים לו על לידת ילד שלישי מבהיר לבעלים שזה הזמן להציע לאשה מניעה

שלפעמים אשה מתבישת להעלות קול כזה מעצמה וזה תפקידם כבעלים

פעם חבד לא היו מונעים אפילו הם היום מסיבות רפואיות מתירים (רפואי זה גם נפשי)

לא פגשתי מישהו שפוסק ככה אפעם

פשוט כי ביקשתי (הרב רק וידא שזה הרצון שלי ולא רק של בעלי)

זה רק מה שאמרה לי מישהי פעם

אני פשוט זוכרת מפעם את המשפחות החבדיות עם 13-17 ילדים

ודיברתי על זה פעם עם חבדניקית אחת

אבל הגיוני שהחיים השתנו

היא אגב אמרה לי שהיום כבר מתירים למנוע מסיבות רפואיות-נפשיות

כנראה שהיום זה התקדם

בעיני עצם זה שזוג שואל רב על זה אחרי ככ הרבה לידות

מראה על בעייתיות מסוג אחר. 

כשנותנים למישהו אחר את האחריות

במקום לקחת אחריות בסיסית על החיים

חיים את הטעויות של אחרים 

בקטע של לשאול רב אם להיות בהריון או לא-

וואו כמה אני לא מתחברת.

מה הקשר רב אם אני לא שמחה בפס שני?

מה הקשר רב אם אין לי כוח לעוד ילדים?

לא צריכה אף אחד שיפסוק לי או שיאשר לי.

נראה לי הזוי, ונראה לי גם כל כך מבזה את היהדות.

כביכול הפכנו להיות עדר ללא חשיבה עצמאית, שעל כל דבר רץ לרב.

חילונים ששומעים דבר כזה יכולים להתפלץ, ולא בכדי.

מה שייך להסתבך עם הרב בזה? את לא שמחה בעוד פס, אז תביאי בכוח כי הרב פסק?!

לא מבינה את זה.

ה' נתן לך שכל ישר ולב להרגיש? תשתמשי באלו.

תזרקו עליי כל מה שיש לכן. אני מבחינתי כופרת בדבר הזה. וזה בעיניי כל מה שמקטין את האדם, כי נוטל ממנו את הבחירה האישית על מהלכי חייו

בין מניעה אחרי שיש בן ובת (שכמעט לכל הדעות- בכל אופן, רק כאן שמעתי שיש דעה שונה)

זה בכלל לא שאלה הלכתית אלא שאלה השקפתית.

מניעה כשאין בן ובת זה כבר כן שאלה הלכתית (חיוב פרו ורבו)

מתחברת לרוח דבריך רק הניסוח היה לי קצת בוטה

יש אנשים שיש להם רבנים לא רק לשאלות בהלכה

אלא להתיעצות כללית.

גם אני מאמינה שלרב יש כתפיים רחבות וראיה רחבה יותר של רצון ד'

וזה יכול לדייק לנו את התפיסה

לצערי אין לי רב כזה

זה מצריך הכרות עם האדם לעומק

ולכם לא שואלת רב.

אבל מי ששואלת ממקום כזה- וואלה לא מזלזלת

הלוואי והיה לנו רב כזה

אני חושבת שהתפיסה היא שבגדול לא מונעים

הם ישאלו רב אם ירגישו צורך גדול מאוד

וגם אז ימנעו לשנה שנתיים גג

כי זה דבר נדיר גם בק"ס..

תסתכלי ברב המשפחות שם יש ילד, שתיים, שלוש- צפופים.

אחר כך נהיה מרווח יותר

או כמו שאמרה לי אישה פעם- עם הקשיים מגלים שיש 'פתרונות' (אמצעי מניעה..)

אבל נניח והיה מעורב בהחלטה שלה גם הערצה סביבתית למשפחות גדולות

עדיין היא היחידה מכלללל הנשים בק"ס שיש להן כזו משפחה

הרי אחרי 18 ילדים היא בוודאי יכלה להפסיק והיו מעריכים אותה מאד מאד

והיה נחשב שיש לה משפחה גדולה?

ועדיין היא ממשיכה

אז כנראה היא גם מתחברת לזה

ונהנית מזה

ויש לה מסוגלות.

אז כן, אני מעריכה. מאד.

בסופו של דבר אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות

אז היא מקרבת לנו את הגאולה

באופן שאני לא מסוגלת לו...

דרך אגב החויה והמחירים זה ענין של אופי

אני מכירה מקרוב מאד משפחה עם 16 ילדים

אחת הבנות ממש לא בענין (עדיין יש לה ילד כל שנתיים וחצי, כן?)

ובת אחרת החלום שלה זה 20 ילדים

ואומרת לי כל הזמן 'יש לי בית יותר גדול משל ההורים שלי'

שלא תטעי, 16 הילדים גדלו בדירת 70 מטר 3 חדרים בלי מרפסת, ישנו בחדר ובסלון ובבוקר לא היתה בלטה פנויה ממזרנים בבית.

לבת שיש לה בית יותר גדול יש 4 חדרים...

והיא אמרה לי בהתרגשות שכשעשו חנוכת הבית אבא שלה ברך אותם שיזכו 'לילד על כל בלטה' 

והיא ענתה בכוונה רבה אמן.

שלא מתאים להם ונשמע להם שזה על חשבון הילדים וכל האמירות המתנשאות האלה,

שבתל אביב אומרים אותו דבר עליכן על זה שיש לכן 5 ילדים כל 3 שנים לידה ולא 2 ילדים וכלב.

אז קחו הכל בעירבון מוגבל.

ותבינו שכל מה שלא בסגנון שלכם ובאוירה שלכן נשמע לכן פסיכי.

לא ממש נאור הייתי אומרת.

ואני לא עם מאה ילדים ולא בכיוון ולא מגיעה מבית כזה.

אני עם 2 ילדים ומבחינתי לעצור פה ואני עפה על זה אפילו שאני חיה בחברה ממש לא כזו.

כי זו הבחירה שלי ואני שמחה איתה. וכשאני ירצה עוד בעז"ה אני יביא עוד.

אבלל

אני ממש לא מתנשאת על מי שמביאה יותר. או רוצה יותר. או חולמת על יותר.

וגם לא על מי שרוצה 1.

או לא רוצה בכלל.

למה אם זה אחרת ממני זה אידיוטי או מזניח??

זו לא התנשאות

וממש לא משנה מה אומרים עלי בתל אביב

אבל לא אמשיך בסוג הדיון הזה

זה עוד יותר גורם לי להסתכל עליהם בהערצה...

סתם מביאה פה עוד היבט, מעבר לבעד ונגד, בחירה שלה או לא…

זה משהו שהוא מעל הטבע, גם לאישה שרוצה הרבה ילדים.

יש פה 21 הריונות מוצלחים שהסתיימו בלידות, ושוב כניסה מידית להריון תקין וחוזר חלילה… מטורף

וגם נראלי שרוב הנשים מניקות ורוב הנשים לא נכנסות להריון בהנקה או לפחות לא בתחילתה

כדי ללדת כל שנה צריך להיכנס להריון ממש מיד אחרי הלידה...

קודם כל מה זה אומר צעירה

גם אם היא התחילה בגיל 17 ללדת

ויש לה בן 22

היא חייבת להיות לפחות בת 39

בעיני זה כבר לא כזה צעיר

דבר שני איך למען ה'

שנה אחרי שנה אחרי שנה אחרי שנה

לא הניקה אף אחד?

תוך חודש כבר יכלה לטבול?

סורי אם זה נשמע חטטני ממש

אבל זה מוזר לי ברמות

וזה רק הצד הטכני

מה עם הגוף שלה

באיזה מצב הוא?

אני היחידה שמתפרקת פיזית בהריון ולידה?

גם אלה שעוברות הריון קל

עדין יש לזה הרבה השפעה

כך שבקטע הזה זה הגיוני

טולי היא לא מניקה

ואולי נקלטת למרות ההנקה

אני איתך בתהיה איך גוף יכול לשרוד כזה דבר. איך האיברים הפנימיים עוד מתפקדים,

איך ריצפת האגן שלה לא קורסת

זה להיות כמעט 16 שנה בהריון!!! מטורף לגמרי

היא קיבלה ברכה מהרב אז כנראה שיש כאן משהו שמימי מעבר לטבע כי אחרת אין הסבר לזה..

אם בין הגדול לקטן יש 22 שנים, אז בממוצע היא ילדה כל שנה וחודש, שנה חודשיים. להכנס להריון אחרי 4 חודשים מהלידה זה אמנם מהר, אבל לא נדיר כ"כ, גם אצל נשים מניקות.

לעבור כ"כ הרבה הריונות ולידות זה באמת מאוד קשה אבל אולי אצלה זה יחסית בקלות, וגם היא רגילה שזה המצב הנורמלי...

זה כמעט לא משאיר זמן להריונות שלא המשיכו מסיבות שונות, כאשר ההערכה היא ש10-20% מההריונות מסתיימים עד סוף השליש הראשון. או אפילו לסתם עיכוב רגיל בכניסה להריון. 

בהריון הכל רגיש ויש כל כך הרבה סיכויים להסתבכויות

אגב כנראה גם לא ילדה בקיסרי, כי אחרת היתה צריכה להמתין יותר בין ההריונות

ככה תתחזק יותר את הגוף

בויטמינים, ספורט, תרגילי רצפת אגן

אחרי שתי לידות מחפפים

גם אחרי שלוש..

בלידות מתקדמות כבר אין חיפופים כי יודעים שיש משמעות לכל חיפוף

אז אני חושבת שכנראה א. היא מאוד מתחזקת את עצמה וב. כנראה באמת ההריונות שלה והלידות מאוד קלים

ככה שהמציאות הזו של ילד כל שנה מצליחה להתקיים

לפני שנתיים גיסי התארס עם מישהי ממשפחה של 14 ילדים, ואחות של חמותי, חילוניה שהילד הרביעי שלה התפשל בטעות בהתה באמא של הכלה כל הערב ולא הפסיקה להעיר איך היא נראת טוב ואיך לא רואים עליה ואיך היא אחרי ארבע לידות סמרטוט ואמא של הכלה כל כך מתוחזקת ורזה אחרי 14 לידות וכו' וכו'

אז זה קיים ואפשרי, פשוט ה' לא נותן לכל אחת את אותן מתנות. גם אותי הריון ולידה מפרקים פיזית ולפעמים גם נפשית אבל אני כן מאמינה שיש נשים שהתחום הזה בא להם בקלות יותר

וספיציפית לגבי המקווה, אני בלידות שנחתי בהן באמת אחרי הלידה טבלתי חודש וכמה ימים אחרי הלידה. חברות שלי שאני פוגשת בגן שבוע אחרי הלידה באיסופים, מספרות שטובלות אחרי שלושה חודשים. זה לא זהה אצל כולן לגמרי אבל מנוחה מאוד מאוד משפיעה (ודווקא אצל חרדיות יש מודעות למנוחה ויש בתי החלמה)

אבל בסוף כמה כבר אפשר לנוח

כשיש שיירה של ילדים בבית שצריכים אותך?

חמותי עכשיו חצי שנה אחרי לידה ולדעתי לא נחה מספיק בכלל בכלל

ילדה באלול וכבר בחגים אירחה את הזוגות

כן נסעה לבית החלמה יומיים אבל מיד כשחזרה חזרה לתפעל את הבית

יש אישה עם שלושה ילדים שחוזרת מהבי"ח לשטוף רצפה ויש אישה שזה חשוב לה ותתאמץ בשביל מנוחה ככל יכולתה

אבל בסוף גם אישה שמודעת

כמה אפשר לנוח כשכל שניה ילד אחר צריך אותך?

חמותי מאוד מודעת 

וגם כל הילדים בבית משתדלים לעזור לה

וכשאני הייתי אחרי לידה היא לא נתנה לי לזוז בערך

ועדיין אני לא חושבת שהיא נחה כמו שצריך

יש לה מידי הרבה עול 

אני מדברת אבל על מנוחה פיזית ולא על מנוחה נפשית (שהיא גם מאוד חשובה כדי לא לפתח דיכאון אחרי לידה אבל מצד שני באמת עוד יותר קשה להשיג אותה)

אבל עדיין אפשרי

להכין עתודות מראש במקפיא

לבשל בישיבה ולא בעמידה

רק להפעיל מכונה ושיכניסו ויוציאו

ללמד ילדים להתקלח לבד

לקנות שואב שוטף

להביא עוזרת

בייביסיטר

להתכופף לילים ולא להרים אותם אליך

הכל עניין של מודעות

וכן, גם האחים הגדולים מתפקדים במסגרת רצונם ויכולתם.

אחרי שבלידה של ההבת השמינית שלי הייתי מבודדת משאר המשפחה (שהיו חולי קורונה ורצינו שאני והתינוקת לא נידבק) - הבנתי שבהחלט אפשר להשאיר את הניהול של הבית אחרי לידה בידי הבעל, ולהתנתק לגמרי מהטיפול בילדים. ובזכות זה נהגתי כך גם אחרי הלידה הבאה (לא שהייתה לי הרבה ברירה, אחרי קיסרי), והעולם לא התמוטט...

זה אפשרי גם אם ב40% או 50%

נכון האמא תצטרך לתפקד בצורה המינימלית שהאבא יגיע 

אבל כשיש הבנה כמה משכב לידה קריטי לשיקום והתאוששות

אז כולם מתגייסים ככל יכולתם

אני ממש זוכרת שבשבועות אחרי שאמא שלי ילדה ידענו שהיא צריכה לנוח הרבה ועזרנו הרבה יותר. זה היה חלק מההתרגשות של התינוק החדש, וזה היה ממש בשמחה.

הכי קשה זה כשיש רק קטנים, וכשיש הרבה צפופים אז אכן עם הילדים הראשונים זה נשמע לי לא פשוט. אבל מהרגע שיש ילדים בגיל 9-10 ומעלה, זה כבר אחרת לגמרי...

זה תמיד אפשרי לפחות חלקית או לעשות השתדלות בנושא וזה עניין של רצון ושל ראש

כמו שכתבתי להעדיף ישיבה על עמידה

אפילו סתם להחליט שישנה יותר במקום מסך

יש מגוון השתדלויות קטנות שמתאימות אפילו לאמא לעשרה

וכו'

מפורקת פיזית

כמות הריונות/ לידות כזו הורסת את הגוף

וכידוע גוף ונפש חד הם

וגם הפניות שלה לעצמה

להתפתחות ללמידה ולהתקדמות אישית

לא יכולה להיות יותר ממעטה עד לא קיימת

אז עם כל המילים היפות סביב הסיפור הזה

הסיפור האמיתי חייב להיות עם הרבה בעיות

מי אנחנו שנדע? נחליט?
22 ילדים זה לא פשוט, אין ספק.
אבל מפה ועד להרבה בעיות... לא מחייב.
יש נשים עם כוחות על, מכירה כמה עם הרבה ילדים, מעל 15
הן חיות טוב. יותר ממני אפילו

תמיד יש מחיר/ ים

הם בדר"כ כבדים

כן אפשר לחיות לא טוב גם עם מעט ילדים

זה לא בהכרח מקביל

שיכולות ללדת
והמחירים שציינת כמו גוף מפורק או אחרים לא קיימים אצלן.
למה? לא יודעת... כוחות על כאלה אין לי הגדרה אחרת.

לפעמים זה תלוי אופי, חוסן, חוזק, אישיות
ולא במספר הילדים.
כפי שכתבת אפשר גם מעט ילדים ולחיות לא טוב.
 

לי קל לראות מחירים

גם במשפחות 'רגילות' של 5-6 ילדים

כמובן שיש פעמים שיש מחיר גם עם ילד אחד- שתים- שלוש 

זה לא שהכל מושלם, אבל לא "הרבה בעיות" ממש לא.

מי שמחפש "מחירים" כנראה ימצא אאותם בסוף.

 

של גוף - נפש

זה סוג של בעיה גופנית נפשית

בעיניי

אפשר לרצות לשלם אותם

וזה בסדר

ואפשר לרצות הרבה ילדים ולא לשלם אותם...
או מעט ילדים ולשלם אותם.
אנחנו לא יכולות להכריע על נשים עם ילודה מרובה שיש להן "הרבה בעיות" בטוח פשוט כי יש להן הרבה ילדים.

אלא בוודאות יש מחיר גופני

מה שלא קורה בוודאות בפחות לידות

ועל זה הגבתי לך.
 

שהבעיות בוודאות קיימות

המילה הרבה באמת פחות מדויקת 

אין אנחנו יכולים להחליט על מישהו אחר אם יש לו בעיות או אין לו לפי מספר ילדים.
יכולים לשער על סמך דברים מוסויימים שאנחנו משערים כי... וכי.... וכיוון
אך אל לנו להחליט שאישה מסוימת יש לה בוודאת בעיות, מי אמר לך?
אני יכולה לחשוב ככה, לציין שלדעתי... או להשערתי...
אבל לא בוודאות
מי אני הקטנה שאחליט???

יש לי 2 ילדים ומבחינתי אני מסובכת לגמרי לגמרי בכל מיני ענייני גוף נפש

אנשים לא רואים את זה מבחוץ

כמו שהם לא יכולים לראות על אישה שיש לה כמה וכמה ילדים שהיא לא. או שכן, ומוכנה לשלם את המחיר

לכל דבר יש מחיר

אנחנו בוחרים מה לשלם ובתמורה למה

בעיניי גם לגדל משפחה קטנה זה מחיר מסויים

אני אעדיף לשלם מחיר שהגוף שלי יחווה הריונות ולידות (לא 21 חחח)

כי אני רוצה משפחה גדולה

ספציפית מחירים של נשים שיולדות הרבה

די שקופים ופחות מדוברים

ואם מדברים

מייפים את המציאות 

כולל אחת בניתוח

הלכתי לבדיקה

הרופאה אמרה לי וואו לא רואים על הרחם שלך שילדת יותר מילד אחד

ב"ה

אני באמת מרגישה שההריון שלי קשה אבל אחר כך מאוששת מאד1

מתעמלת

הכושר חזר לעצמו

שרירי רצפת אגן..

שאלתי פעם רופאה אגב אמרה לי שחוץ מהמתנה של 9 חודשים עד ההריון הבא אין המלצה למס ילדים מסוים או קצב ילודה

ובילדים?

זה נדיר בימינו, נכון, אבל זה לא אומר שזה לא קיים...

ויכול להיות שהיא גם ניחנה בגוף חזק במיוחד? 

גם זה נדיר, אבל יכול להיות שזה קיים.

בקיצור, אין לנו איך לדעת...

אני כן מכירה אישה שילדה 16 ילדים, ונראית ממש טוב - גם מבחינה חיצונית וגם מבחינת אנרגייה. היא בהחלט מעוררת את קנאתי...

התפתחות אישית יכולה להיות גם עם הילדים שלך, יש נשים שבוחרות בזה.
מוותרות על עבודה, קרירה ובוחרות להשקיע בילדים מעבר למה שקיים היום.

וזה בסדר
מי אמר שצריך תואר? או תעודה?
כל אחת ושאיפותיה ודרכה לממש עצמה.

יש גם כאלה שמגדלות ילדים ואז פורצות בגיל מאוחר יותר
הייתה לי מרצה כזו באונברסיטה, מבוגרת, חדה . שמתגאה בשנים שהייתה בבית והשקיעה בילדים שלה
אני מעריצה נשים כאלו

לא באמת אומר שבפנים זה טוב

ראיתי לא מעט נשים

שנחשבות ועושות ומתפעלים מהן

ובשיחה של 2 דקות ראיתי דברים אחרים

לא שאני חושבת שזה לא לגיטימי

אבל ספציפית מבחינת גוף זה בוודאות פוגע

רפואית/ פיזית

הרבה יותר מעבר והרבה יותר עמוק.
בדעתי שכתבתי זה לא מתחיל ונגמר ב"נראית טוב"
זה באמת לא סממן לדעת למי טוב יותר ולמי פחות.
או למי יש הרבה בעיות ולמי אין

ברור שאין לי איך לדעת מה בדיוק עובר עליה, ויכול להיות שהיא כבר הספיקה להתאושש מהשנים האינטנסיביות של לידתם וגידולם של ילדיה (הקטן שלה בן 5 בערך), אני פשוט יודעת עליה יותר מאשר על האישה שעליה מדובר כאן.

ונזכרתי שאני מכירה מקרוב יותר אישה שילדה 17 ילדים, ובאמת כשהם גדלו היא פנתה להתפתחות האישית שלה ומצליחה במה שהיא עושה, כך שזה אפשרי... (והילדים שלה נראים שמחים ומטופחים ובעצמם רוצים משפחות גדולות)

בקיצור, המדד לתחושה טובה פיזית ונפשית הוא לא מספר הילדים אלא מימוש הרצון בהתאם ליכולת, ואצל כל אחת זה מתבטא אחרת...

הסיפור פה שהיא ילדה עכשיו (ולפני שנה/ שנתים וכו)

אז היא בתוך זה

ובוודאות משלמת עכשיו את המחיר

לוותר על התפתחות בשנים הכי משמעותיות

זה מחיר משמעותי מאד

וגם אחרי שנות ילודה

יש נישאי ילדים ונכדים

זה נשאר עם הרבה אינטנסיביות 

זה להביא הרבה ילדים לעולם?

אני כותבת את זה בתור מישהי שממש לא מתכננת משפחה עם מספר דו ספרתי של נפשות והמקצוע שבחרתי תובעני בטירוף.

אבל למה לצאת מנק' הנחה שהיא מוותרת על עצמה?

לגבי המחירים ששאר הילדים משלמים אני לא יודעת להגיד, מניחה שיש מחירים וכבדים...

כדאי לחלק פה בין שני דברים:

הקושי הפיזי שבנשיאת הריונות רבים והולדת ילדים (שכולל גם את ההשפעות הנפשיות),

וההתפתחות האישית שקשה לעשות אותה כשיש ילדים והריונות צפופים.

אז הקושי הפיזי כנראה קיים, כי זה משהו שאי אפשר לברוח ממנו, אבל כנראה שאצלה הוא פחות גדול מאשר אצל נשים אחרות,

אבל הרצון שלה להתפתח באופן אישי כנראה שונה ממה שקיים אצל אישה ממוצעת בימינו - והיא פשוט באמת *נהנית* ומרגישה שהיא ממצה את עצמה בגידול הילדים... כמה שקה להאמין בזה - זה קיים...

(יכולה לספר לך על אמא שלי, שאמנם היא דור אחד לפני, אבל היא באמת אהבה להיות עקרת בית ולגדל את הילדים, ולא חיפשה משהו אחר... יש לה פחות מחצי מהילדים של האישה הזו אבל עדיין משפחה ברוכה. וגם היום היא עקרת בית, ויחסית מטפלת הרבה בילדים. זה קשור גם לזה שיש לה מחלה שפוגעת לה חלקית בתפקוד, אז בכל מקרה היא לא יכלה לחשוב על לעבוד אחרי שהילדים גדלו, אבל היא לא מרגישה "מבוזבזת"... ובאופן אישי היא מאוד משקיעה בהתפתחות האישית שלה, מבחינת הנפש... והשקיעה בזה גם בשנות גידול הילדים)

זה לא הנאה ממשהו בחיים

זה לא להרגיש שמשהו ספציפי זה מהות החיים

זה התפתחות

התקדמות

למידה יישום התמדה

וזה אישי/ עצמי

לא רק בהקשר של נושא אחד (כמו ילדים) אלא משפיע על כל התנהלות החיים

יכול להיות כל דבר שתורם ומפתח אותנו או שלמדנו מזה לחיים וזה הפך אותם לטובים יותר

ז

אלא למידה רגשית/ תהליכית

מודעות עצמית/ סביבתית

כשמגדלים כל כך הרבה ילדים באינטנסיהיות.

זה פשוט לא היה קורה אם לא

שגידול משפחה גדולה תמנע את כל מה שפירטת פה

זה דבר חשוב

הרבה נשים לא מספיק מודעות לעצמן

חלק מהן עם הרבה ילדים וחלק בלי

זה לא קשור למספר הילדים 

זה קשור למודעות

היא קטליזטור רב עוצמה להתפתחות אישית.

ואני חושבת שדוקא הורים למשפחות ברוכות (בהכללה כמובן) מושקעים בהורות שלהם יותר מאשר במשפחות קטנות, שם נדמה לפעמים שאפשר לעסוק בגידול הילדים "מהצד", יותר מיקור חוץ וכד'.

אפשר להתפתח כמובן גם דרך מקצוע, עיסוק חברתי, התנדבות, למידה ועוד דרכים, אבל אף אחת מהן לא דומה לגידול ילדים, באינטנסיביות, באחריות, בקצוות שמגיעים אליהם, בוויסות העצמי ושל האחר שנדרשים תדיר, זה ניהול רב תחומי, זה תיעדוף מתמיד

עבודה סופר אינטנסיבית על הנפש.

לקצת/ הרבה ילדים

שלא מתקדמים אישית בחיים

הורות לא גורמת להתפתחות

אלא

אפשר להתפתח שם

כמו בכל נושא

אבל צריך פניות של הנפש- גוף

בהורות צפופה יש פחות פניות לזה

טכנית לפחות

ההורות בהחלט גרמה לי להתפתחות אישית מדהימה. הפגישה אותי עם עצמי וחייבה אותי להתקדם ולטפל בהמון דברים שעשו לי טוב בכל תחומי החיים, ממש

היום אני יודעת להגיד שבתור בחורה ונשואה טרייה הייתי בדיכאון קל וההורות עודדה אותי לצאת מזה (כמובן שבעזרה של טיפול וכו')

אז אני חושבת שמה שאת כותבת פה ממש לא נכון לכל המקרים...

לעשות עבודה

אגב רואה את זה במינון מופחת גם בכיבוד הורים

שתופסים את הזמן ואת הפניות של הנפש- גוף

גם מי שמשקיעה את כל כוחה בקריירה 

לא תמיד תתקדם אישית בחיים

כי עמוס לה בעבודה

ואין פניות

הצפיפות של הילדים יכולה להפוך את זה למורכב

אבל היא לא מונעת את ההתפתחות האישית בהכרח

אני אישית חושבת שאמא שבמהלך החיים (תוך כדי הריונות ולידות)

דואגת לעצמה ומפתחת את עצמה

תחווה הורות הכי טובה

והילדים יחוו אמא הכי טובה

ולא משנה כמה הריונות ולידות יש תוך כדי

רק חשוב לא לדחות את זה לעתיד אלא לחיות במקביל

לא לחכות שהילדים יגדלו או כל מיני תירוצים בסגנון

ילדים תובעים ממך - יותר

זה חשוב לא לדחות את זה

אבל לא תמיד זה אפשרי

(אני בזמני הריון ותינוק קטן

לא הצלחתי לשמור על הקיים ובוודאי שלא לחוות התפתחות

רק בזמנים שלא היה לי תינוק קטן ולא הריון עשיתי צעדים משמעותיים

זו החוויה שלי

כמובן לא מחייבת

אבל מצביעה על קושי מובן להתמודד בזמן קושי עם התפתחות)

אתה חייב לעשות עבודה כדי לגדל ילדים בריאים בנפשם

ואם זה לא המצב הילדים מגיבים... עם התנהגות בעייתית מכל מיני סוגים, שגם אם אתה מנסה לטאטא או להדביק פלסטרים או לטפל בילד - בסוף זה חוזר אליך

לא מכירה שמצליחים לעקוף עבודה עצמית לאורך זמן.

עומס וחוסר פניות זו מחלה של העולם המערבי, וזה הרבה נמצא בנפש, יותר מאשר ברשימת המטלות.

להפחית עומס זה מאד חשוב אבל זה ממש לא תנאי להתפתחות אישית. אפילו להיפך.

התפתחות וצמיחה אישית מתרחשת בעיקר במקומות שבהם צפוף לי ולא נח.

בין מקומות שצפוף ולא נוח

לבין מצבי השרדות

אדם בהשרדות לא יכול להתפתח

הוא רק יכול לשרוד

רק אחרי שמצב ההשרדות עובר הוא יכול לקחת וללמוד/ לא ללמוד מזה

הלוואי וכל ילדי ישראל היו בריאים בנפשם

בלי חסכים משמעותיים מההורים

והלוואי ורוב ההורים היו עוברים תהליכים עצמיים משמעותיים 

שיש הרבה מאוד נשים שההתפחות האישית שלהם, השליחות והמשמעות זה להיות אימהות, לגדל ילדים מדהימים ולגדול בתור אמא.

לא יודעת מה המקרה בסיפור הספציפי הזה, אבל זה לגמרי יכול להיות🤷🏻‍♀️

אני עצמי מאמינה בזה על עצמי

כן לומדת מקצוע תובעני

ומתכוונת לעבוד בו ולהתקדם

אבל בהחלט העיקר בשבילי זה הבית וגידול הילדים

מניעה מבחינתי זה כי קשה לגדל אותם צפופים או כדי שתהיה יותר פניות לכל אחד או כי הגוף צריך לנוח

אבל לא כדי לתת לעצמי להתפתח בחוץ כי זה לא מה שאני מחפשת

כמה מורות מאולפנה אזורית שלנו תרמו כליה. אחת אמא לעשר, שניה לשלוש עשרה. כידוע לא נותנים לתרום כליה עם בעיות בריאות .

ותמיד היו נשים כאלה. אמא של מלך אנגליה ריצ'רד לב אריה ילדה עשרה ילדים , תיפקדה על מלא וחיה שמונים שנה. וזה היה במאה 12 , בלי רפואה מודרנית

מותר להביע כל דיעה שהיא, אבל בכבוד.

ומצד שני די ברור שזמן אישי עם אמא זה משהו שלא קיים שם.

אמא היא כאילו בלתי מושגת בכלל. איזו דמות שנמצאת אי שם למעלה, בקצה הפירמידה.

פעם עשיתי אבחון גרפולוגי למישהו שגדל במשפחה ברוכה, והרבה ילדים שנאספו מפה ומשם- גם הגיעו לבית שלהם.

האבחון הראה בוודאות שאין לו קשר נפשי ראשוני עם ההורים. משהו בבסיס של ההגדרה הנפשית היה חסר.

זה משהו שכביכול את לומד לחיות אתו, ואולי אפילו להגיד לעצמך שאתה גדלת אצל הורים מיוחדים,

אבל אלו חלקים של הרציונל.

בנפש הילדית הם לא קיימים.

ולכן הייתה לו בעיה של אלכוהול וחוסר יציבות בעבודה לאורך זמן.

כי משהו בסיסי היה חסר.

עכשיו, אני לא מכירה את האמא הזאת,

וכל הדיון פה הוא ספקולציות על ספקולציות, כי אף אחת מאתנו לא היא ולא הבת שלה,

אבל אני כן בדעה שהוואו הראשוני מכסה על הרבה חסכים שהילדים לא מקבלים.

גדל במשפחה ברוכה

עם אמא מאוד נוכחת

עד היום הוא מתקשר לפטפט איתה, ומתייעץ איתה על הדברים הכי קטנים

היא זאת שקובעת לו תורים לרופאים

מייעצת לנו על הקטנה

מאוד מעורבת בחיים של כל אחד מהילדים שלה

הרבה פעמים אני אומרת לו שהקשר שלו עם אמא שלו זה משהו שאני מקנאה

ואני גדלתי עם משפחה קטנה

ומאמינה שאם תאבחני אותי תמצאי חסכים אחרים שקשורים בהורים

בסוף כל ילד והמסלול שלו בחיים

למקרה אחר...

לי נשמע שדווקא הגיוני שמכיוון שהאמא בסיפור הזה כנראה נמצאת כל הזמן בבית - יש לה יותר זמן להיות עם הילדים. גם אם לא ממש זמן אישי פרטי, אבל גם זמן משותף לכמה ילדים יכול להועיל לנפש של הילד.

ולא נראה לי שהיא "בלתי מושגת" אם היא כל הזמן בבית... (אמא בלתי מושגת היא אמא שנמצאת כל היום בעבודה וחוזרת רק כדי לתת נשיקת לילה טוב לילדים במקרה הטוב...)

שחלקם ענו על מה שכתבת, כך שזה לא מוכיח בהכרח

אתן מכירות משפחות בגודל ענק? איך זה ביום יום?

אני לא מצליחה להבין איך מתנהלים!

הוצאות אוכל ביום לכזאת משפחה זה כמה מאות שקלים ביום לפחות אם לא אלף שח.

זה מטורף!!

בגדים

נעליים

טיפולי שיניים

איך?????

אני יכולה להגיד לך מה אני רואה אצל חמותי

יש לה 13 ילדים 3 נשואים כבר 

לכל אחת מהבנות יש תפקידים

התפקידים דיי מותאמים לאופי שלהן

אחת אוהבת לאפות היא אחראית על עוגות בבית וקולעת את החלות ובגדול אופה

אחת אוהבת ילדים היא אחראית על ההשכבה של 2 הקטנים

2 בחורות אחראיות כל חמישי לשטוף את כל הבית

והבת הגדולה מבין הקטנים אחראית לשמור על הקטנים בבית הזה

אחת אחראית על ניקיון שוטף של האמבטיה והשירותים

אחת מקלפת לאמא שלה את כל הירקות וחותכת (רק האמא מבשלת)

אחת אחראית לתלות ולקפל כביסות (האמא מכבסת)

בגדול הילדים שותפים מלאים בבית

כשיש טיול לאחת הבנות מרגישים בחסרונה

ואם יש משהו משותף לכולן בסמינר או משהו כזה אז ממש מרגישים

אבל מסתדרים בסדר

האבא גם הוא שותף פעיל

לומד כל היום אבל בצהריים מגיע להפסקה ועוזר

ובערב שותף בהשכבות

ובשישי מנקה את כל המטבח וכל הזמן שוטף כלים

מבחינה כלכלית אין לי מושג איך הם מסתדרים

קונים במשנת יוסף ובאושר עד

כמויות אסטרונומיות של מוצרים

הכל בכמויות

אין לי מושג מאיפה הכסף

בגדים קונים בעיקר בסוף עונה וכד' אבל כל חג קונים לכולםםםם לפחות בגד אחד אם לא יותר (לפי הצורך)

ואני מנסה לחשוב כל זה עם 22 ילדים
וואו לא להאמין
צריך בבית 22 מיטות
22 כיסאות 
לפחות 3-4 שרותים ומקלחות
יואו הייתי רוצה לראוות את הבית שלהם ואת ההתנהלות.

נשמע שאת ממש לוקחת על עצמך את כל האחריות של העבודה על הכתפיים, מתוך אי נעימות, ואולי קצת ריצוי.

זה לגטימי שאת מרגישה חשש לאכזב את הבוס, אי לא רוצה לצאת עובדת פחות אחראית או משהי כזה, ויחד עם זה גם את בטח מרגישה שמשהו פה עובר את גבול הטעם הטוב, ואת משלמת מחירים משמעותיים על אובר האחריות שלך כלפי העבודה,

מחירים שבאים על חשבון האחריות הקודמת שלך אלייך ואל משפחתך.

בסופו של דבר גם מצד ההערכה, אנשים יודעים להעריך יותר אנשים שיודעים מה כן ומה לא, ומסוגליח לשמור על הגבולות שלהם.

אז מה עושים עם האי נעימות?

עובדים עם מה שיש בשורשה❤️

נניח שתקחי יום חופש בסוף, ובואי נרחיק לכת שלא ימצא פתרון. מה יקרה? מה את עלולה להרגיש מול עצמך? מה את פוחדת שיקרה אז?

זה מקום בנפש שהוא לא בטוח, והדרך היא לעבוד עם המקום הזה באופן שמשחרר את הפחדים ונותן מענה ובטחון עצמי שאינו תלוי בפרצוף שיעשה הבוס או לא.

לדעת לתת לעצמך את האישור שאת טובה וראויה בלי תלות בגורמים חיצוניים...

אני ראויה ואני באמת סופר וומן. והבוס דלי יודע את זה. אבל הוא הטיפוס הדוחף, ואני מבינה את זה והוא הבוס. ותכלס אני צריכה לעשות עבודה עם עצמי, מתי מתאים לי לתת אקסטרה (אתמול נסעתי במיוחד לאיפשהו ועשיתי אקסטרה שעות, תכננתי את זה מראש וזה היה בסדר גמור), ומתי אני מציבה גבול של זה כבר מגדיש את הסיאה.

חשבתי לעצמי אם לדחות את הטיפת חלב אבל וואלה לא, זה גם חשוב. סתם ההרגשה הזאת שבדקה שמוביל המוצר יגיע, הבוס שלי ישאל אם אני שם. ולא, לא בטוח שאספיק לדלג מעל פקקי הבוקר ולהגיע בשניה. אבל אולי אני צריכה להיות ברוגע. להגיד לו שאני בדרכי. ושהכל יהיה בסדר.

מתגמלים אותך על כל העול הזה?

אני במצב דומה שמתי גבול ואמרתי עד כאן. עבודה כבודה במקומה מונח, אבל היא רק עבודה,ויש גבול לכמה רוחב פס אני נותנת לה לתפוס אצלי

לדעתי את צריכה להרגיש ממש בנח לא לתת לה להשתלט לך על החיים.. ראיתי לא מעט א.נשים שעשו מעל ומעבר וזה יצר אצלם המון משקעים, ובסוף אחרי כמה שנים עזבו ועברו למקום אחר שהיה להם יותר קל ולא הבינו למה שקעו ככ / למה השקיעו ככ על חשבון הילדים/ דברים שחשובים להם

אני לא נגד השקעה, אבל שימי לב שזה באמת לא עובר את הגבול שלך כי יש מקומות שנוטים לנצל את המסירות היתרה של העובדים 

אבל יש 2 בעיות-

1. הבוס שלי לא כ"כ מוצלח ביחסי אנוש אז קשה לו למצוא אנשים שהוא חושב שמתאימים

2. לפי המשכורת שהוא מציע (לגיטימית בתחום העבודה שלנו) לא מגיעים אנשים ברמה שהוא מחפש

כרגע מה שהוא מצא זו מישהי למשרת סטודנט חלקית שתגיע באוגוסט כשאני לא נמצאת רק כדי לכבות שריפות

ומה זה מתגמלים... הוא מאוד מעריך ולפני חגים נגיד הוא מצ'פר (אקסטרה מעבר למה שאני מקבלת מהארגון עצמו), וגם כשביקשתי ממנו העלאה הוא ישר הסכים. אז מניחה שכן? הוא מתגמל אבל גם מאוד דורש

צודקת. אני צריכה לראות מתי זה מתאים לי ומתי לא. ותכלס זה באמת עבודה עם עצמי כי הבוס ברור שהוא ירצה שאגיע תמיד ושתמיד הכל יתקתק, אין יותר מדיי איך לשנות את זה

אם המעסיק שלך מסכים מיד להעלאת השכר שאת מבקשת ומעלה בדיוק בסכום שביקשת משמע שהיית צריכה לבקש את ההעלאה חודשיים קודם ובסכום כפול.

זה תדעי לפעם הבאה שתבקשי 

שהכל היה עלי ודברים קרסו כשלא הייתי

אז קרסו

והיו הרבה בעיות

אבל הייתי חולה/ יצאתי לחופש/ הילד היה מאושפז

עד שלמדו שצריך ממלאת מקום

ומאז יש

ולא רק מ"מ

מאז למדתי לעבוד בקצב נורמלי

לא לעשות עבודה של כמה אנשים

ולא לתת ללחץ של אנשים להשפיע על קצב עבודתי

זה גם עשה את העבודה שלי טובה יותר

כי כשעובדים בקצב נורמלי

אפשר לשמור על יותר פוקוס

ואז גם הבוס שלי למד

מהו הקצב שלי

ושכדאי לו לשמור על הקצב הזה

כדי שהעבודה תצא איכותית 

כמו שאמרתי ל@המקורית, הוא באמת מחפש עוד עובדת אבל זה קצת קשה לו. באמת כשהייתה עוד מישהי הכל היה הרבה יותר נעים.

ועוד בעיה עם הבוס שלי, שהוא לא קולט את הקצב 😂 ואולי אני זו שלא מסבירה מספיק... כל פעם שאני אומרת לו שזה ההספק האופטימלי, הוא מנסה לדחוף עוד דברים. ולא משנה כמה אני מסבירה לו הוא לא קולט. הוא מעריך יותר קצב עבודה מאשר איכות עבודה, זה מופלא (וטיפשי) בעיניי אבל לא ממש הצלחתי להחדיר לו את זה.

אישית אני מרגישה שתכלס אני יכולה לעבוד באופן יעיל יותר, ואולי באמת להספיק יותר, אולי זה מה שמונע ממני להגיד לו שהקצב קצת מוגזם. אבל מצד שני אם אני אתן 100% מהכוחות שלי בעבודה, לא ישאר לי כלום לבית

הוא עצמו עובד בקצב מהיר ואינטנסיבי יותר

אבל הוא ראה שהתוצאות שלי הרבה יותר טובות שאני מנהלת את הלוז

לכן הוא למד להתכוונן אלי

אני גם בוסית בעצמי

ואני נותנת ספייס לעובדים

אבל אם מישהו לא נותן עבודה טובה

אני כן מלחיצה אותו וכן דורשת יותר

זה הולך ביחד

תוצאות= ספייס

אין תוצאות טובות= יותר מעקב ולחץ

ויש בוסים שכל הזמן מלחיצים

מעבר לזה שהם פשוט גרועים

זה גם ניצול עובדים

לזה לא הייתי מסכימה (בעבר אגב הסכמתי ושלמתי על זה מחיר

עם השנים למדתי

לא לתת לאף אחד לנצל אותי)

זה עובד שטס עם הקידום והמשכורת שלו קדימה.

אם באופן זמני יש בלתם ואת נכנסת מתחת לאלונקה זה יכול להשתלם לך.

חשוב לשים לב לכמה דברים:

1. שמשהו מתקדם עם פתרון לבלתם. שאת לא תהפכי להיות הפתרון הקבוע.

2. לשקף לבוס את המחירים שאת משלמת. לא בקטע מתבכיין אלא שידע באמת מה זה דורש.

3. אם זה יותר משבוע-שבועיים לבקש הערכה לא רק מילולית.

4. להציע להם מה יכול לעזור לך לעמוד בעומס. נניח עבודה מהבית, שישלמו על יום מלא, מוניות וכל מה שמסביב שיכול לתמוך ובשבילם זה כסף קטן.

5. לספר להם כמה את עובדת טובה. לשקף את מה שאת עושה, ולא רק את המחירים. צריך לעשות את זה בטאקט ובאלגנטיות, אבל זה חשוב.

למשל בשיחת סמול טוק נגיד השבוע שיתפתי שהייתי צריכה לתדלק פעמיים השבוע (מעיד על זה שנסעתי כל יום למשרד השבוע כשלרוב עובדים פעם-פעמיים מהבית) זה התפתח לכיוון שרציתי ואז המנהל שלי אמר שאני סופרוומן או משהו כזה.

כלומר הוא רואה גם את העשייה עצמה. אחרת הוא לא מקשר בין כל החוטים. כי כל יום היה לי משהו חשוב בכובע אחר שלי וזה התנקז וזה לא שקוף לו מספיק.

גברים יודעים לדבר את מה שהם עושים, נשים הרבה פעמים עושות ולא מדברות. ואז נוצר תסכול והרגשה שהמסירות לא מוערכת מספיק.

נגיד אם חשוב לי גם לדחוף למצוא פתרון קבע אז אני אומרת שעם כל הרצון הטוב לעשות גם ד ואני מבינה שזה חשוב וממש רוצה לעשות גם ד,

אם יפול עלי א+ב+ג+ד

אז הכל יקרוס ואז לא רק שלא יהיה ד

לא יהיה גם א+ב+ג.

ואז הם נבהלים כי ממש אין מי שיעשה את א, ב, ג.

וככה נוצרת דחיפות למצוא פתרון שהוא לא אני ל-ד'.

ולבינתיים אני כן עושה הכל.

אני לא יודעת מה מורות עושות כי אני לא מורה.

אני כן בתפקיד יחיד בחברה ומתמודדת עם הרבה אחריות ועומס על הכתפיים שלי.

וכן התמודדתי עם ילדים ומילואים בחברה שעובדת בשווקים בחו"ל בזמן מלחמות ושאר בלתמים. הכל אפשרי.

לצורך הדוגמה ב8 באוקטובר 2023 אני והמנכל היינו היחידים שהגענו פיזית למשרד.

רק שאני באתי עם הילדים כי בעלי גויס ב7.10

הייתה משימה חשובה שהייתה חייבת להיות באותו יום ובשביל לבצע אותה הייתי צריכה משהו פיזי מהמשרד.

יש לי צוות שבזה דווקא כן יכל לעזור ולנסוע במקומי, אבל לא הייתי שולחת אף עובד שלי לצאת מהבית. יצאתי בעצמי.

גם עכשיו במלחמה האחרונה היה מאוד מאוד לא פשוט, (בין השאר שוב מילואים ופסח) ועמדתי בדרך לא דרך בדד ליין.

בין השורות בדיעבד הבנתי שההנהלה הייתה מסופקת אם זה אפשרי בכלל.

הסיפוק הוא אדיר.

אבל זה אופי, ברור שלא לכל אחד זה מתאים.

אבל מי שיש לו את זה, ממה שאני רואה מתקדם מאוד מהר. גם מקצועית וגם בתגמול כספי.

לגבי טיפולים לילדים, בגלל שאני יודעת לצפות את תקופות הפיקים, אני מראש קובעת טיפולי שיניים, ביקורות וחיסונים לזמנים שאמורים להיות יותר נוחים. ככה יש פחות בלתמים.

לגבי טיפולי פוריות, לא יודעת לענות אבל יכולה לתת דוגמה מהתקופה של ההריון בסיכון.

בתקןפה הזאת מראש שיקפתי שבאופן זמני אני פחות בתפקוד. הצעתי פתרונות כמו להעסיק עובד שעתי תחתי או למצוא לי מחליף עוד קודם הלידה.

בנוסף כשעבדתי זה היה מהבית ופחות שעות (אז היה פחות מקובל מאשר היום)

וככה הצלחנו לתמרן בין לא להעמיס מדי עלי לבין לא לעשות הרבה פנצרים לבין לעמוד במשימות נצרכות.

פשוט הכל היה מתוכנן ביחד ובשקיפות ואחרי שכבר הכירו אותי תקופה מסויימת והבינו שזה מגבלה זמנית ולא אופי. לגמרי הכילו את זה יפה וזה לא פגע בהערכה כלפי בשום צורה.

עוד מנהל המחלקה הנחה את הHR לסייע לי בפתרונות ולבוא לקראתי ואכן הרגשתי שאני יכולה לבקש הכל ולגמרי הם איתי ולא עיקמו פרצוף על כלום.

אבל יחס כזה משיגים מעבודה קשה ואחריות אמיתית עוד לפני..

מי שמתחילה מקום עבודה חדש במצב כזה, הרבה יותר מורכב ועדיין אם יש המלצות חמות מאוד ממקומות קודמים. שווה לשמר ולבוא לקראת עובד כזה, כי זה משתלם להם בהמשך.

בקיצור בהצלחה!

אני חייבת לציין שזה ממש תלוי במקום העבודה

יש מקומות שלא מטיסים את השכר ולא משמרים עובדים למרות שזה ממש לא חכם ולא כדאי

מכירה כמה דוגמאות מקרוב. אז לא תמיד זה שווה את המאמץ.. אולי כדאי למנף במקום אחר 

@אמאשוני באמת שכתבת לעניין וכל הכבוד שהשקעת על ההודעה.

אבל במציאות החיים יש הרבה צדיקים שרע להם.

יש מקומות עבודה שלא יודעים להעריך ומנצלים ובן אדם שואל את עצמו אחרי שנים מה עשיתי פה כ"כ הרבה זמן ולמה?

אז באמת הרבה פעמים מה שאת כותבת נכון,

אבל לשים לב לאיזו חברה מדובר,

האם המנהל מראה הערכה גם בכסף ולא רק במילים, האם המנהל משווק ומעביר את ההערכה הזו הלאה לידיעת הממונים ובאופן כללי האם יש אופק קידומי בחברה. 

בהחלט יש הרבה מעסיקים לא הגונים שלא שווה להשקיע בהם.

שווה לעבוד במקום הגון שמבין את חשיבות ההשקעה בעובדים ושם לתת את הדחיפה קדימה.

תודה על התגובה,

גם @המקורית

זה חשוב ממש לשים לב לנקודה הזאת..

מקום שלא מתגמל עובדים טובים עדיף לשאוף לעבור למקום אחר ולא לבזבז את הזמן ואת המאמץ בניסיון לשפר מבפנים, בהחלט.

אני עובדת בחברה ממשלתית גדולה, מקום מסודר , קרוב לבית ועם ותק של כמעט 15 שנים באותו מחלקה.

התקדמתי מעט עם השנים בשכר אבל לא מעבר כי זה חב ממשלתית ולא נותנים העלאת.שכר לפי בקשות וכו'.

אממה אני כבר חצי שנה לבד במשרד עם הבוס שלי , עובדת 1 יצאה לחל"ד- חל"ת, עובדת אחרת יצאה לפנסיה ככה יצאה שאני והוא לבד...

אני קורסת תחת העומס ועם הזמן נהייתי אדישה כבר לעומס הזה, מן הסתם אני מנהלת ומתפעלת את כל המחלקה , יש לי בבית 4 ילדים מתוכם 2 תינוקות אחת מהם עם עיכוב התפתחותי גדול וחולה המון שמצריך יציאות/טיפולים קבועים/מעקבים וכמובן ימי מחלה שלהם שיש לא מעט...

למדתי ועדיין לומדת עם הזמן איך להיות אסטרטיבית וחזקה ברצונות שלי כי אני טיפוס מאוד מרצה ו"מתים" עלי בעבודה כי בחיים לא סירבתי למשהו אבל זהו, נגמרו הימים הטובים ואין לי זמן לעזור למה שלא בתחום אחריותי

העובדת השנייה כנראה תחזור בספטמבר רק שזה עוד ים זמן.

אז כן  לוקחת חופשעם שצריך, יוצאת קבוע פעם בשבןע מוקדם מהעבודה בשביל טיפול לילד, נותנת "גיחות" לסידורים שצריך וסוגרת את המשרד אם יש צורך.

משהו מההנהלה מגיע בתלונות? סבבה, תביאו לנו עזרה זה לא יהיה המצב...

חמישי שעבר הבן שלי קם חולה , בדיוק הבוס סימס לי שהוא לא מגיע שאדע ואני בדיוק באתי לשלוח לו שאני עם הילד בבית. קצת לא נעים, התנצלות קטנה וזהו. המשרד נשאר סגור

גם במלחמה הבהרתי שאני לא מגיעה למשרד כי אני בבית עם הילדים ואעבוד מהבית, קצת דיברו עשו רעש ושכחו מזה

זה האבה עבודה עצמית אבל לא קל. הנה היום הייתי חייבת לעשות קניות, בערב קשוח לי , אחהצ גם כן. קבעתי לו שאני מסיימת שעה לפני כי יש לי עניין אישי ויצאתי.

שיהיה המון בהצלחה ומלאא כוחות

שזה גם הרבה עניין של אסרטיביות.

איזה כיף לך רק שהעבודה קרובה לבית, אצלי בגלל הפקקים זה פלוס מינוס שעה כל כיוון 😅

ברגע שיודעים שאת "חזקה" ועומדת על שלך בדברים אישיים הם לא יכולים לעמוד מנגד. אבל כשאת מראה חולשה הם עולים עלייך, לצערי מניסיון מר.

לי עוזר לפעמים לשתף אותו דברים אישיים -כמו מה יש לילד שלי שהוא עובר אבחונים, היא שומע את השיחות שלי (בכוונה מדברת לידו שישמע) ואז הוא מתבייש לסרב לי שאני צריכה משהו

כי פעם שמעתי שדווקא לא לתרץ מה יש לך, פשוט להגיד שיש עניין. נגיד עכשיו לא אמרתי לבוס שזה טיפת חלב, פשוט אמרתי לו שאגיע באיחור כי יש לי משהו. 

או שלא לזה התכוונת? 

הוא יודע שיש לי ילד מעוכב התפתחות ומטופל. הוא יודע שקשה לו וקשה לי אז שיתפתי , ןעכשיו שאני יוצאת קבוע לטיפול שבועי הוא שותק. שיצאתי לוודעה ולאבחונים הוא שותק. כי הוא יןדע שזה חשוב לי ממש ואין מצב שהוא מסרב לי או עושה פרצוף

ביום שני נגיד יש לי בדיקת דם לילדה הקטנה, תור מיוחד מוזמן מראש אני אגיע מאוחר אז אגיד לו יש לי עניין אישי ואני מתעכבת

אבל דברים מהותיים אני כן משתפת שיהיה לי קל יותר.

גם שהייתי בטיפולי פוריות שיתפתי בכללי כזה בלי להכנס לפרטים וזהו. הגעתי מאוחר מלא פעמים ולא היתי צריכה לתרץ את עצמי כל פעם מחדש

גם שהייתי 2 בצוות והוא זה היה ככה, אני זוג של מנהלת היחדיה אז הוא לא יכול בלעדיי אבל זה מה שיש. קשה לך?? תלך תהפוך את העולם שנקבל משהי מ"מ לזמני

אבל יש דברעם שאני מוותרת אם זה לא חשוב ככ, או שבעלי יכול ללכת, או שאם אני יכולה בפרטי אחהצ אז אני יעשה כי יש לי החזר מהביטוח , מבינה? אני כן מכבדת אבל עד גבול מסויים

אני לא אכתוב כנראה איזה כיף לי חמותי מדהימה וגם רוב הנשים לא. נשים כותבות בעיקר על מה שקשה להן וחכן נוצרת תחושה. אבל שימי לב שרוב הנשים פה לא פתחו שרשור איזה קשה חמותי...

ודווקא בעיני זה מאוד הגיוני שיהיה לך יותר קשר עם הבת שלך שגידלת מאשר עם מישהי שלא הכרת עד שהיא התחתנה עם הבן שלך. זה לא אומר שצריך להיות קשר רע, פשוט זה הגיוני שהקשר יהיה פחות חזק. אני מכירה בודדות שלא, אבל רובנו כנראה גם נהיה בקשר יותר טוב עם אמא שלנו מאשר החמות.

ולגבי העדפה בין הילדים, תמיד יש, מכל מיני סיבות, אבל לא שמתי לב בסביבה שלי שזה דווקא לילדים של הבנות. יש לי דודה שגרה שנה אצל ההורים, אז ברור שיש העדפה לילדים שלה שמבחינת ההורים הם סוג של ילדים שלהם, אני מכירה משפחה עם רק בנים שיש לסבתא נכדים מועדפים, ודווקא אמא שלהם ממש לא מסתדרת עם הסבתא...

ודרך אגב, אצלנו חמותי העדיפה אותנו כמה פעמים על פני הבת שלה (לא בדברים גדולים או משמעותיים, אבל במי יישן בחדר הנוח יותר כשמגיעים או מתי לקבוע אירוע משפחתי)

כאן בפורום.

אני רואה משהו דומה בסביבה שלי, גם במשפחה הגרעינית וגם המורחבת, שנראה שהרבה פעמים הנכדים מרגישים קרובים יותר, וגם קרובים יותר בפועל, לסבים מצד האמא.

בעיני זה באמת הגיוני, כי בגילאים הצעירים, כשהסבים מצד האמא זמינים, הם הרבה פעמים מארחים אחרי לידה ועוזרים עם התינוק, ויוצא שהאמא סומכת עליהם יותר מאשר על ההורים של הבעל בטיפול אחרי לידה.

(גם קרבה פיסית יוצרת לפעמים את הקרבה הזו והגיוני בעיני שסבים שקרובים לנכדים ועוזרים בטיפול בהם ירגישו אליהם קרובים יותר מאשר לנכדים רחוקים פיסית שפחות רואים. וגם בפועל כשהסבים יותר פעילים בטיפול ורואים שהם משמעותיים לנכדים צעירים, מצליחים להרגיע אותם וכו' זה משפיע)

יכול להיות שזה גורם גם להעדפה של הסבים לנכדים מצד הבנות שלהם, כי הם מרגישים קרובים ונצרכים יותר. אם זה גורם להפליה זה באמת יכול להיות פוגע מאוד, זאת אומרת הייתי מצפה שהסבים ישתדלו כן לתת אותו יחס לכל הנכדים, אבל לפעמים זה באמת קשה כשרגילים לטפל בחלק מהנכדים ונכדים אחרים הם יותר כמו 'אורחים'.

לא יודעת מה הרקע אצלכם, בדוגמא שהבאת עם הכסא אוכל, אם יש בת שגרה קרוב לחמות והנכדים שלה אוכלים אצלה באופן קבוע, יכול להיות שכאילו הכסא תינוקות הופך להיות 'הכסא של' התינוק התורן, פשוט הוא משתמש בו לרוב ולכן כך זה נתפס, זה לאו דווקא בכוונה להפלות מישהו למרות שיתכן וכך זה יוצא וזה בהחלט פוגע.

יכולה לספר מנסיוני, אני גרה קרוב להורים שלי ונמצאת אצלם המון, יש לי אחות שגרה אפילו קרוב יותר וגם נמצאת אצל ההורים המון, יוצא שיש לילדים שלה מקום קבוע ליד אמא שלי בעוד הילדים שלי (ואנחנו) צריכים לפעמים לחפש לעצמם מקום רחוק יותר בשולחן, וזה אף פעם לא ליד אמא שלי. זה ממש לא נעשה מכוונה רעה של אף אחד אבל זה מה שיוצא, אם זה היה המצב כשהייתי מגיעה לחמותי, באופן קבוע, מן הסתם גם הייתי נפגעת. במצב הזה כשאלו ההורים שלי אני לא נפגעת( זה כן יכול לצבוט לרגע לפעמים ) ואם זה היה יותר מפריע לי או לילדים שלי הייתי מבקשת שיהיה איזשהו סבב. 

אני לא יודעת מה הסיפור אצלכם, אבל חמותי ובעלי בקשר קרוב מאוד, לא פחות מאחיות שלו והילדים שלי אהובים ורצויים אצלם לא פחות מבני דודים שלהם.

כן אני רואה על האחים שלי (שלא נשואים) שהבנות בקשר יותר קרוב עם אמא מהבנים, ונשמע לי הגיוני שהנשים של אחים שלי כשהם יתחתנו ירגישו פחות בנוח אצל ההורים שלי לעומת איך שאני מרגישה בתור בת. אבל ברור לי שהיחס לילדים שלהם יהיה מאוד חם ואוהב...

אולי זה קשור לקשר בין בעלך לאמא שלו?

לא יודעת איך האחרות

אבל זה לא חייב להיות ככה

אם כבר אני מרגישה שם שהבת שלי מועדפת

זה לא באמת נכון אבל היא מקבלת מלא צומי 

וחמותי מתעניינת הרבה בשלומי ודואגת לי

בקיצור לא חייב להיות ככה בכלל

ואני מדברת בתור הבת של החמות.

אמא שלי מביאה לכולם יחס שווה

והרבה פעמים מבקשת ממני להתחשב יותר כדי לא ליצור מריבות.

הם יכינו לכל אחת את האוכל שהיא אוהבת.

לעולם לא ישאלו למה הם לא באים.

והשיא- אמא שלי שמרה על הילדות של אחי בשבועיים שלפני פסח. ועל הילדים שלי לא הסכימה (והבנתי אותה האמת. זה קשה). הרגישה יותר נוח להגיד לי לא מאשר לכלה.

ואגב הן אוהבות אותה ברמות.

בדיוק בגלל כל הדברים האלה.

זה ממש לא ככה!

ולאמא שלי אם יש יותר מתינוק אחד אז יש שני לולים ושני כסאות אוכל. 

מצטרפת לאלה שאומרות שזה ממש לא כלל גורף אצל כולן.

(לחמותי יש רק בנים נשואים, אז אולי אי אפשר להשוות, אבל היא 'מלכת אי האפליות', אז ברור לי שלא תנהג ככה. ואמא שלי מתנהגת בשווה לכל הנכדים שלה, ויצא הרבה פעמים שהיא שמרה על ילדים של אחת מכלותיה, שיתומה מאם)

יכולה לספר לך גם על סבתא שלי:

דודה שלי (הבת שלה) ומשפחתה גרו כל השנים לידם, ומטבע הדברים בילו אצלם הרבה. אבא שלי (הבן שלה) ואנחנו תמיד גרנו רחוק ובאנו לביקורים מדי פעם.

ובכל זאת סבתא שלי תמיד הייתה משבחת בעיקר אותנו, הנכדים המרוחקים של הכלה, וחושבת שאנחנו מושלמים.

בני הדודים שלי לעומת זאת, שכמעט גדלו אצלה בבית, ספגו נזיפות וכדומה, כמו שנעשה בין הורים לילדים, והם פחות קיבלו אצלה את המקום הסבתאי.

אז לפעמים יש מחירים למגורים קרובים לסבא וסבתא ולהורים... לא תמיד רואים אותם מהצד, אבל הם קיימים.

אולי באמת עדיף לך המצב הזה, של אורחת לרגע, גם אם זה אומר שאת "שקופה" יותר, מאשר להיות צמודה...

כך או כך, זה באמת נשמע פוגע, ואני מקווה בשבילכם שזה ישתנה עם השנים❤️

אבל מובן מה שאת מרגישה, אין לי תובנות רק חיבוןק.

את האפליה הזאת? האם זה מפריע לו? או שזה בעיקר לך?

יכול להיות שזה בעיקר תחושה שלך.

אני לא חושבת שאמא אוהבת יותר נכדים של ילדה לעומת ילד שלה, אבל אולי היא ספציפית יש לה קטע. אל תקחי קשה מידי, תחבקי את הילד שלך ותהפכי לו את חווית האכילה על הרצפה לכיף ולתחושת פיקניק... 

זו לא תחושת פיקניק לצערי,זו תחושה מבאסת

ונמאס לי פשוט נמאס 😓

אצל חמותי מעולם לא היה כסא אוכל לתינוק

מי שמתארח עם תינוק מחזיק אותו בידיים על עצמו

עד שהפעוט מספיק גדול לשבת בעצמו

או היה חד פעמי?
בן כמה בנך ובן כמה הנכד השני? או שהם בני אותו גיל?
 

וזה הרבה עניין של פרשנות

ולפעמים גם הרגל של החמות לילד מסויים

ממליצה לנסות לא להיכנס למקומות האלה במחשבה

כרגע אני יודעת שבתור כלה אני לא משהו, לא מתקשרת. לא ככ קונה מתנות. משאירה לבעלי כל מה שקשור. ויש לה את הבנות שלה כך שפחות מרגישה שאני נחוצה לעזרה או משהו. אנחנו בקושי מוזמנים לשבת כי הם כבר מבוגרים וקשה. מה שכן מנסה לבקר מדי פעם (כל שבועיים שלוש נגיד) כדי לתחזק הקשר עם הנכדים שחשוב לי בפני עצמו.

וזה גם שאלה בפני עצמה איך להיות כלה יותר טובה.

אבל בתור אמא לבנים בעיקר, תוהה לעצמי איך בעתיד אהיה חמה שכן כיף ונעים לכלות? מה עושה את ההבדל?

לשאול שאלות ולהתעניין או שזה חופר? לארח ולבקר או שזה מכביד? לקנות מתנות או שאחכ לא נעים להן כי לא קלעתי לטעם? להתקשר או שזה מציק? וכו

אני נהנית מאוד מזה שהיא נותנת מלא מרחב

לא חופרת בכלל

מלאת טאקט

וכן מתעניינת בשלומי הרבה

בעיקר דרך בעלי

מזכירה לו לדאוג לי

אם נגיד היא שמעה ממנו שהברזל שלי נמוך

אז כל השיחות הבאות איתו מתחילות באיך אני מרגישה ואם התחלתי לקבל ואם אני נחה מספיק ואוכלת טוב....

אני והיא פחות מתקשרות ישירות בטלפון

רק במפגשים

לשתינו זה נוח מאמינה שיש כאלה שלא...

וכמובן התעניינות בנכדים 

היא גם דואגת שיהיה לי נוח אצלם ומאוד מפרגנת לי גם דרך בעלי

לא חופרת
מתעניינת בלי ביקורת
ומראה הרבה הערכה על מה שאני ומה שאני עושה, מפרגנת ממש.
מקבלת כל דבר בי
 

שלא.

בדיוק כמו שכתבת, בשביל אחת הכי כיף בעולם חמות שמבקרת, ואם החמות לא מבקרת היא לא אכפתית, ובשביל אחרת חמות שמבקרת היא מלחיצה ומכבידה...

לכן לדעתי צריך לעשות הכל במינון לא קיצוני, קצת להתקשר קצת לבקר קצת להתעניין, ולהיות עם המון רגישות וטקט מה מתקבל בברכה ומה פחות.

אבל יש מה שאף פעם לא מוסיף לקשר - ביקורת והערות, זה תמיד גרוע, ועדיף בלעדיו.

ומה שתמיד טוב ומועיל לקשר - מחמאות והקשבה אמיתית, תמיד כדאי להרבות בזה.

הלוואי שאצליח להיות חמות טובה ונחמדה 😃

@אור10 אני כלה כמו שתיארת פחות או יותר

לא מתקשרת. לא ככ קונה מתנות. משאירה לבעלי כל מה שקשור. ויש לה את הבנות שלה כך שפחות מרגישה שאני נחוצה לעזרה או משהו.

אנחנו כן מוזמנים שבתות אבל מעצמנו לא מגיעים הרבה כי לנו יותר טוב בבית

ואני מרגישה כלה מאוד טובה😅

בטוחה שזו תחושב ממש לא נעימה😒

אצלנו זה הפוך מרגישה שחמותי שמה אותנו הכלות במקום ראשון לפני הבת הנשואה שלה, איתה מטבע הדברים היא מרגישה יותר חופשי.

זה מתבטא בכך שאנחנו נקבל את החדר הטוב יותר וכו

כנ"ל אצל ההורים שלי מרגישה שאחיי וגיסותיי במקום הראשון, לטעמי קצת בהגזמה (אבל אולי זה גם מה שאחותו של בעלי חושבת, בכיוון ההפוך🫣)

אני יכולה להבין שלהרבה נשים הקשר שלהן עם אמא שלהן חזק יותר מהקשר עם חמותן

וגברים... הרבה מהם לא ממש מביעי רגש... גם לאמא שלהם

באופן אישי אני יכולה להגיד שאני ממש משתדלת להשקיע בקשר עם חמותי

לא השקעה טכנית

אלא השקעה פנימית, שלי כלפי עצמי על ההרגשה שהיא הורה לכל דבר ( בשנים הראשונות זה היה יותר קשה, היום אני אוהבת אותה מאוד מאוד, היא באמת דמות אם עבורי)

וגם בעלי- ממש ילד של אמא

נשמע לי הגיוני לדבר

הייתי שולחת את בעלי

אבל בגדול על אפליות קשה לי להאמין שהיא תקבל

יותר הגיוני שתכחיש...

אבל את מכירה אותה את יודעת איך היא ואם יש עם מי לדבר

האם הוא רוצה להמשיך עם זה?

כי אם הוא באמת לא משתף פעולה ואין לו מיטיבציה אז אולי.באמת כדאי לעשות הפסקה

דיברתי איתו ובאמת אין לו הכי מוטיבציה, מצד שני, בית הספר מבחינתו לא עושה השתדלות לסייע לו ולהעלות מוטיבציה.
אלא מתייאש מה שקרה עוד לפני תחילת הטיפול (כפי שציינתי מבחינתם אנחנו תופסים שעות לילד אחר).

או שזה אחת שאיתה לא מסתדר?

אם אותה אחת אפשר לבקש להחליף

אומר לך מה אמרה לנו המטפלת הרגשית הפרטית של הבן שלי. כשנמאס לו לבוא, היא אמרה שכדאי לעשות הפסקה כדי שלא יסרב ללכת לעוד טיפולים רגשיים בהמשך חייו.

בבית הספר?
או שאחרי הפסקה שוב צריכה פסיכיאטר?
זה גם השיקול שלי

אתם עם סל אישי שהתקבל בועדות אפיון וזכאות? אם כן הזכאות היא ל3 שנים ולא יכולים להוריד לכם.

אם זה במסגרת סל בית ספרי - אז לא מחוייבים להמשך.

תודה!
ואם אומרים ומשכנעים שהילד לא צריך?
להשתכנע ולזרום איתם?
או לדרוש משהו חלופי? לראות מה ניתן לעשות?

למה לוותר אם זה יכול להועיל לילד? לא התאמצת להגיע לועדת אפיון וזכאות כי זה היה התחביב שלך, נכון? עשית את זה לתועלת הילד. אין שם סיבה שלא יתאמצו על מנת לקדם את הילד.

מצד שני, אם הם יגידו זה מה יש, ואין לנו אפשרות אחרת, זה לא שיש לך איך לשנות את זה... וגם לא יודעת אם חכם להתעקש על מטפלת שהוא לא מתחבר אליה ובמציאות גם לא נכנס, וכנראה שגם היא פחות מתחברת.

יש סל אישי

ויש סל בית ספרי

סל אישי הוא זכאות מוחלטת שלו

סל בית ספרי זה נושא מורכב יותר..

באמת שאלה.

אני יודעת שזה סל אישי
הוא נחשב כביכול חינוך מיוחד.

אבל אם הטיפול במסגרת לא מיטיב איתו שימצאו מה כן ייטיב איתו במסגרת הסל(שהוא זכאי וזקוק לו) ותקחו לטיפול פרטני.

הייתי מתאמצת ממש לעמוד על שלי שלילד יהיה מענה כמה שיותר מדויק ולא נותנת להם לסבן אותי.. אם יש לו סל אישי זה אומר שהם מקבלים תקציב צבוע לתת לו מענה, ואם הם לוקחים את זה ממנו לילד אחר זה גזל.

אבל אז התמיכות הן לא שלו אלא של בית הספר.

בכל מקרה אם הטיפול לא מסייע אפשר לבקש לעשות פילוח מחודש ולקבל תמיכות אחרות, אולי אם יש קבוצה חברתית או מנתחת התנהגות,

יכול להיות שהטיפול במערכת פחות מיטיב ואולי דווקא טיפול בקהילה שילווה בהדרכת הורים יהיה יותר יעיל

כדאי לבדוק אם הטיפול כמו שהוא יותר מועיל או מעיק, ומה עושים עם זה.

מבחינתך זה צריך להיות השיקול המרכזי. את עומדת על הזכויות שלו, ולא של שאר ילדי בית הספר 

הזכויות שלו?
אם נבטל את הטיפול- ביטלתי את הזכות שלו, במידה ואין תחלופה (ואין...לפי מה שהם אומרים)

את צריכה לחשוב אם יש דרך להפוך את זה ליותר מיטיב (סתם זורקת דוג'- לעשות מבצע עם פרסים אם מגיע ומשתף פעולה יפה) או שיותר נכון לוותר כרגע לטובת הילד- בלי קשר לצרכים של שאר ילדי בית הספר.

בעיקרון ממה שאני מכירה כל שנה עושים חלוקה מחדש, לא יודעת איך עובד ספציפית אצלכם.

אני מאוד ממליצה

ממש כיף שם

ויש דברים טעימים לקנות

רק שביום שישי עמוס מאוד

סתם שתדעי, לי קשה להנות כשיש ממש עומס. אבל זה גם חוויה לראות

בירושלים יש את יער ירושלים ואת עמק הצבאים, למשל. אפשר להביא אתכם משחק קופסה וקצת אוכל כדי שיהיה מעניין. ופשוט לטייל קצת, לנשום את האוויר הצלול, לפטפט בנחת ובלי הפרעות...

(למרות שאני ירושלמית מעולם לא הייתי בשוק מחנה יהודה🤭 מלבד לחלוף על פניו באוטובוס. אני יודעת שהוא יהיה מדי מציף חושים בשבילי...)

העניין שאני חייבת לשלב משהו טעים חח

אז אולי באמת טבע יפה בשילוב של משהו כשר לקנות

אני פשוט לא בקטע להביא מהבית

אשמח להמלצות בכל איזור המרכז וירושלים

אפשר לקנות כיבוד לדייט שלכם+ אולי דברים שווים לשבת (מאפה/ ממתק/ פירות)

ואז להיות בדייט

ולחזור הבייתה 

ולקנות ואז לאכול בטבע.

או לטייל קצת בטבע, ואז ללכת למסעדה.

ויש שם בית קפה קפית. או קפה אלה ממול ברחוב הרצוג.(2 הבנתי קפה האלה בהכשר רבנות, לא מהדרין).

בתחנת דלק מחוץ לגן הבוטני יש פיצה הוט מהדרין

שלטייל בשוק זה מעניין.

לעשות קניות זה סידורים זה לא חופש.

כאילו, אפשר לעשות את זה בחופש אבל לא נראה לי שזה כיף.

לדעתי לפחות.

ואם למישהי יש איך להאיר את עיניי, אז בכיף 😆

אני אוהבתת

זה לא הקניות אני יכולה לטייל בשוק ולא לקנות כלום

זה האווירה 

ומלא אנשים 

ומצברוח

זה בכל זאת לא אושר עד

יש שם חוויה די מיוחדת של טעמים, ריחות וצבעים

כמובן שמי שרגיל לזה זה לא מעניין

רק המחשבה על זה עושה לי רע, ויש לי חברות שזה בילוי יום שישי מבחינתן

מחנה יהודה מן הסתם צפוף ודחוס ולא כזה אפר לדבר..

תכלס הייתי מתפנקת בכמה דברים לפיקניק כייפי ויוצאת לאיזור הסטף או עין כרם או עין עוזי

הכל מלא פרחיםםםםם

ועוד שבוע שבועיים כבר יתחיל להתייבש...

אם יש ים באיזורכם לדעתי זה אחלה, עם איזה פיקניק באיזור, או אבטיח וגלידה מפנקת.

או מרחבים ירוקים פורחים, עדיין יחסית נעים והכל יפה בחוץ

עם נוף יפה?

או לעבור במאפייה ולקנות דברים טעימים ולרדת למעיין באיזור מגוריכם? אם זה ירושלים יש המון באיזור

לגבי אכשרה וכו - מניחה שזה תלוי בפוליסה ובחברת הביטוח. לדעתי אין מנוס מלעשות סקר שוק ולבדוק..

לגבי השאר לא יודעת לענות 

אני חושבת שמבקשים המלצות... לדוגמא כאן 😏

אבל מצטרפת לזה שעדיף פסיכולוג לאבחון, בדרך כלל.

ואיך בוחרים מישהו מתאים? קודם כול צריך להתאים את המאבחן לחשד שלכם - יש כאלה שמתמחים בקשב, יש כאלה שברצף, יש כאלה שבנפש...

אחרי שאת מוצאת (באדיבות גוגל) פסיכולוג או םסיכיאטר לפי ההתמחות שאתם צריכים - את יכולה להגיע לכאן כדי לבקש עליו המלצות

למה זה משנה?

לרוב פסיכולוגים עושים אבחון ופסיכיאטרים מאבחנים בשביל להתאים טיפול תרופתי, אבל זה בהכללה.

בכל אופן, התייעצתם עם אשת מקצוע שמכירה את הילד מקרוב, אז תלכו לפי ההמלצה שלה.

היא לא מכירה פסיכיאטרים שהיא יודעת להמליץ עליהם?

#מדברת מנסיון

מקווה שנמצא את האחד שיהיה שליח טוב 

אנחנו לשאלה דומה הלכנו לתומר מבורך מלוד והיה ממש בסדר, אין לי ניסיון עם עוד כדי להשוות. זה היה פרטי לא ביררנו לגבי החזרים

הפרעות אישיות, חרדות, ושאר הפרעות נפשיות.

אם זה לא רק נושא רגשי ויש סיכוי לטיפול תרופתי לדעתי פסיכיאטר הוא הכתובת.

מה שאני ראיתי, שאם יש חשד לאחד ממה שכתבת, הפסיכולוג מעלה את זה ומפנה לפסיכיאטר.

ועדיין, גם בזה התרשמתי יותר וסמכתי יותר על הפסיכולוג. כי למרות שהוא לא מוסמך לאבחן את הדברים הללו, הוא כן נתן בסיס רציני מאוד.

אבל באמת צריך לקחת בחשבון שאם זה הכיוון, יצטרכו גם פסיכיאטר אחרי הפסיכולוג.

(אבל הפותחת מדברת על ילד בגן. נראה לך שהאפשרויות האלו רלוונטיות? חשבתי שזה פחות הכיוון)

אבל אני לא אשת מקצוע...

ובקשר להדרכת הורים - גם אני ממליצה אצל פסיכולוג, אבל לפי מה שהבנתי עדיף שזה לא יהיה אותו אחד שמאבחן את הילד. זה מסבך את העניינים🙈

בכל אופן, נראה לי שדחוף יותר לאבחן, ואז לראות מה אפשר לעשות.

יש לי המלצה לפסיכולוגית בירושלים ולפסיכולוג בבית שמש, אם מתאים. שניהם בעיקרון מאבחנים אוטיזם, אבל לפחות לפסיכולוגית - יש ראייה רחבה יותר מזה.

ופסיכיאטרים רק מתרשמים ושואלים שאלות, והתחושה פחות מעמיקה ויסודית.

הם טובים גם כדי לתת טיפול תרופתי או לשלול חשדות בנושאים נפשיים.

מסייגת שאף פעם לא הייתי אצל פסיכיאטר פרטי, רק בקופה. פסיכולוגים הייתי גם בפרטי וגם בציבורי.

כי באמת חשוב לי שזה יהיה משהו רציני כדי שבאמת אהיה רגועה לסמוך על מה שיגיד.

אתייעץ בעצמי עם הפסיכולוגית של הגן לגבי איזה איש מקצוע עדיף לפנות.

ועדיף להקשיב לה. אני לא חושבת שאבחון מעמיק הכרחי בכל מקרה , יש מקרים שצריך בהם אבחנה מבדלת שפסיכיאטר יכול לעשות בקלות במקום להתיש את הילד באבחון ארוך.

מי שאין לה ביטוח פרטי לילדים, תעשו עכשיו, לפני שחס וחלילה צריך להשתמש בביטוח כזה. אם רוצים לעשות לילד כשיש בעיה, זה כבר הופך להיות קשה לעשות, עד בלתי אפשרי (אלא אם אפשר בלי הצהרת בריאות).

מניסיון כואב

יש לנו רק את של מכבי..

כמה זה עולה לילדים?

כתבו סכומים כמו 30-50 שקל לילד

לא הבנתי נכון?

אני משלמת 50 לילד דרך העבודה אבל זה מסובסד

כפוליסה פרטית זה עולה כפול

בכל מקרה מבררת על זה עכשיו ונראה מה נחליט לעשות

לך

אם מתאים לך כמובן

סכום של 800+ לחודש

מה שטוב בשירה כתבתי עליה השיא מציעה לך מה שספציפית את צריכה ולא לשלם 100 פלוס על הכל..

לא צריך איזה היכרות או משהו חח

לא רגילה להתקשר ככה לאנשים

במלחמה לקח בערך 3 שבועות וכעת בערך שבועיים

לא יודעת אם קצרים או עד הברך.

לגבי איפה בארץ תנסי באתר של ביגוד.