ידוע לי שאתה אוהב חתולים במיוחד.

חתול היא אחת החיות שההפרש בין גרסתה המבויתת לגרסתה הרחובית הוא הגדול ביותר בחיי האדם, האחד ענוג, חנפן ומתחכך ברגל, והשני מלוכלך, דרוך, ציני ושתום עין, עמוס צלקות ופצעים אדומים.

כשאתה אומר "חתוליי", כלומר מתיחס אליהם בשיוך, ובנוסף - בהנחה שכתיבתך הולמת את אישיותך - סביר להניח שהחתולים המוזכרים בשיר הם חתולי בית. 

וזה מוזר! כי היללות המיוחמות שטורפות את הלילות ידועות דווקא כמיוחסות לחתולי רחוב, שנוהמים מייללים ובוכים כתינוק מחוץ לחלון לפני השינה. ואם אליהם אתה מתכוון ואליהם אתה משתייך - ועליהם אתה כותב "חתוליי", אזי שזה יותר מעניין ממה שחשבנו עד עתה. אלא אם היללות הן של חתולי בית, עדינות, "Nyan" קטנות ומהורהרות, מה שלא מסתדר לא עם המציאות (לרוב חתולים ישנים בלילה), ולא עם התדר.

הטללים הלאים קשורים גם הם ללילה ולרחוב מן הסתם (למרות שאזכור החול בהקשר לחתולים מזכיר את החול לצואת החתולים, הדוחה).

בקיצור, יש כאן משהו בין בית לחוץ, בין יללות טורדות שינה וטללים עייפים (הלאות הזו, המתחרזת עם יללת החתולים, יכולה להיות קשורה ללאות של הכותב העייף, או לכבדות של הקוסמוס, המטיל טללים לאים, או לאנלוגיה של חול בחיי הכותב בהשוואה לחול של החתול. (אני עכשיו ראוה שחתול וחול שותפים באותיות).

ארבע השורות האחרונות מתרחקות להרגשתי ממשל החתולים ועוברות לכאב של היומיום והלילה. השפה רכה כל כך, מוכת-גורל כל כך, ודווקא מול דברים כל כך עדינים. "יללת חתולים" קשה ככל שתהיה - לא מעוררת בלב הקורא צעקה נוראה או נהמה. יללות הן רכות, אבודות, וההדהוד שלהן בתוך לילותיו של גיבור השיר מהדהדות רכות וכאב וחולשה מול החיים. ואת אותו תדר אני פוגש בשורות הבאות, רק להפך - המילה מגואל היא מילה מאוד חריפה, מזוהמת, ומעוררת קונוטציה מיידית לדם. אך כאן הדימוי יוצא כואב במיוחד - נהר לא יכול ולא אמור להיות מושפע מדמעות, כי דמעות זולגות, רבות ככל שתהיינה, לא יכולות להשפיע על טבעו של אגם. המילה "נחלים מגואלים בדמעות" נותנת כאן שיפוטיות נוקבת על אומללותו של הכותב ביחס לימיו. הדמעות האלו אסורות, הכאבים איתם הוא בא אל היומיום (הסובייקטיביים) מזיקים ליומיום (האובייקטיבי).

שיר נעים וכאב נעים, עם אקספרסיביות מאוד מינימלית. אוהבים אותך אחו 3>

בהחלט התכוונתי לחתולי רחוב הפעם. בכללי, אני חושב שהחתול האולטימטיבי הסמלי הוא דווקא חתול הרחוב, כי אז תכונותיו החתוליות באות לידי ביטוי באמת על כל אופניהן.

"חתוליי מייללים" מתייחשים לאיזשהו מקום בנפש, שאו טוב לו, או רע לו. כמו צופרים פנימיים, או רחובות הלב. קצת כמו "כלבים בוכים – מלאך המוות בא לעיר". או קצת כמו הסיפור של ר' נחמן עם מנגינת היער המפחידה.

הבוקר המסומל על־ידי הטללים לא באמת מצליח לעשות שום־דבר. אני חושב שהבוקר יכול להיות או הקריאה הקוסמית, כפי שזיהית, או מנגנון פנימי של יקיצה של הנפש, אבל מבחינתי היינו־הך.

"מגואלים בדמעות" הוא רעיון שעדיין לא ירדתי לסופו, אני נוטה ראשית להמציא דימויים ורק אחר־כך לחשוב מה הם אומרים. דמעות, לרוב, נתפשות כחומר זך, שקוף, טהור, אמיתי, אותנטי, וגם בעל יכולת טיהור. וכאן בעצם הפוך, הדמעות הן יותר כמו דם, זיהום בלתי־נראה, משהו להרגיש עליו אשמה. כמו שהלילות רוויים ביללות, הימים רוויים במליחות (שאין רואים אותה, אך מרגישים אותה אם טועמים אותה). גם כאן יש אלמנט של מים מטהרים (נחל, כמו הטל הטהור) שאינם ממלאים את תפקידם כראוי (זרמי ההתחדשות והחיים נגועים בכל־כך הרבה עצב, שאינם מצליחים להצמיח דבר).

אולי קצת כמו הכריש הבוכה של רמשטיין:

"Und der Haifisch der hat Tränen und die laufen vom Gesicht

Und so kommt es dass das Wasser in den Meeren salzig ist"

///

The bright sky that breaks my heart
As I see it so far away
Tears rolling down as ever today

Too sad too sad
To go on any longer
Should I confess this frustration
To anyone?

White clouds are floating one by one
My dreams are tangled up
Drifting sadly as ever today

Too sad too sad
To go on any longer
Is there any rescue
To this everlasting vain

Held by the green deep forest
With the song of wind
I moan as ever today

Too sad too sad
To go on any longer
Will this flaming pain
Continue tomorrow?

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

זה גדול

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

כתבת יפה.

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

"והבור ריק אין בו מים"

..

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.