אף אחד לא נכנס לפורום כדי לכתוב ''איזה יום נפלא היה לי היום, אשתי האהובה נתנה לי חיבוק נעים, אני בישלתי עבורה את האוכל האהוב עליה, והלכנו לישון כשאנחנו מחזיקים ידיים''.
 

האמת היא שהסיטואציה *הזאת* מאוד מאוד שכיחה, אבל מי יכתוב עליה בפורום?

מי שכותב כאן זה מי שצריך עזרה, ייעוץ, לפרוק... אז ממילא אתה לא מקבל כאן מדגם מייצג של זוגיות אלא מדגם של אנשים שצריכים עזרה.

הטעות הזאת נקראת ''הטיית דגימה'', אתה יכול לגגל על זה.
 

אני רוצה להתחתן וחושב שזוגיות היא דבר טוב, וברור לי שעיקר הזוגיות הוא הקשר וההדדיות.

שאלתי לגבי שכיחות הדברים הרעים והמצוקות, שעולים פה המון ובווליום גבוה.

1) האמנם הם כל כך שכיחים [= שכל זוג עובר דברים כאלה / = בתדירות כזו או אחרת]

2) האמנם הם כל כך רעים [להיות בריב או באי הבנה או בהסתרה מבן / בת הזוג]

חשדות והסתרות זה שונה בעיני ומראה על בעיה עמוקה בקשר. מאמינה שזה הרבה יותר נדיר.

2. כן, הם רעים, הם יכולים להרוס לך את החיים שלך, של משפחתך וגם של הפרטנרית עצמה, מצד שני נישואים מוצלחים יביאו אותך לחיים של אושר, יש אחוז גבוה של גירושין אני לא זוכר נתונים נדמה לי כשליש, שזה לא המון בכלל ביחס למדינה מערבית אבל צריך לקחת את הנתון הזה ברצינות כדי להיות רציני בבחירה הכי חשובה בחייך.

(אגב זוכר לפני כמה חודשים פרצתי ללנ"ו והתפוצצת עלי בעניין זה? לא נורא, דיברנו באישי מאז)

הצד המרגיע בכל הסיפור הזה הוא שבין כך ובין כך בדרך כלל יש מה לעבוד והאינטרס לגרום אושר אחד לשני ולא לאמלל אחד את השני היא משותפת כך שאם לא נפלת על פרטנרית מטומטמת/ מרשעת אז אפשר יהיה לפתור בעיות ביחד, יש אינספור סוגים של מטפלים ומחיר הטיפול שלהם (לרוב) זול מאוד ביחס לתמורה.

ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה.

בהצלחה.

זה שיש דברים קשים במערכות יחסים זה לא מעיד את זה שמערכת יחסים זה לא דבר טוב.

אדרבה, להיפך, בגלל שזה מרחב כל חשוב אז כל דבר שקורה בו הוא משמעותי שהוא יכול ממש לפגוע ויכול ממש להעלות.

והחיים הם קשים, זה לא אומרים שהם לא טובים, החיים קשים וטובים ;)

אומרים שרק נישואין הוא הקרקע הנכונה ו האמיתית לתיקון המידות...שלנו.

שני אנשים שונים: הוא איש היא אשה. מנטליות שונה, הרגלים שונים.....

הרי גם עם חברים לחדר יכולים להיות "תקלים". אלא שבמסגרת של נישואין

זה יכול להיות הרבה יותר נוגע וחריף; לטוב  ולמוטב.

אם לא טועה, נדמה לי שהאור החיים הקדוש אומר שהטוב ביותר

שאדם ישא את בת עירו: מנטליות דומה, הרגלים דו מים, זכרונות

דומים - פחות הרגלים שונים.....

שמעתי פעם: כל אחד הוא חצי. אבל החצי הזה צריך  להיות...שלם.

וזו עבודה בפני עצמה; חושבת שככל האדם יותר שלם עם עצמו

בשלום עם עצמו, חי את עצמו באמת - הוא יותר רגוע ואז יש פחות

קונפליקטים פנימיים שעלולים להקשות על ראייה אובייקטיבית.

יש שיעורים רבים ביוטיוב על יחסי זוגיות: הרב אבנר קוואס למשל,

ומי שמבין אנגלית: הרב מניס פרידמן. ועוד.

שאלתי על שכיחות ודרמטיות הדברים הרעים...

ולכן אתה יכול להפריד בין רע לטוב

אבל אם מסתכלים על נישואין כמכלול זה הכל מעורבב ביחד וגם הדברים הקשים יכולים להתרש אח"כ לטובה.

מריבה ומשילימים ומגיעים לרמה יותר גבוה אח"כ, הכל תהליך אחד.

שונה מאוד מאוד מהסתרות וחשדות

ריבים ואי הבנה זה שכיח 

זה חלק מהעבודה בזוגיות

ואם יש תקשורת טובה אז הכל בסדר

הסתרות וחשדות זה פחות שכיח

אני אישית לא חווויתי דברים כאלה ב"ה 

לא יודעת מה קורה אצל אחרים

אבל כשיש תקשורת טובה אז גם כשקשה הכל בסדר זה לא מועקות בלתי נסבלות והסתרות ודברים כאלה

זה הדבר הכי חשוב ששכחתי  לציין:

תקשורת פתוחה. לא לברוח מדיון, משיחה משמעותית.

שיעופו צלחות אבל שתהיה התייחסות וכובד ראש לכל

ויכוח....

שמעתי בשיעור שחייבת להיות  מריבה כדי להגיע לשלום בית אמיתי.....

לא לצפות לנישואין נוסח הוליבוד. זה תעתוע ושקר ודמיון....

אחרים, של חברים, שכנים - אבל בהחלט נורמלי שיש לכל זוג אירועים של ויכוחים קשים, מועקות ומריבות.  

זה קורה ונפוץ בשנה הראשונה לנישואים - כאשר כל צד מביא את ההרגלים והחינוך והאופי, את היחס לכסף ולחיסכון ולהוצאות כספיות, וזה מתנגש עם השקפה וראייה והתייחסות אחרת לגמרי של הצד השני.

על התנהלות כלכלית יכולים להיות בתחילת הדרך הרבה מריבות קשות, עד שלומדים להכיל ולהסתגל ולהתפשר.

טריגר אחר למשברים בתחילת הנישואים - הולדת הילד הראשון. העייפות הקיצונית של האישה בשבועות הראשונים אחרי הלידה, תופעות של דיכאון אחרי לידה, צורך לסגל חלוקת אחריות חדשה בין בין הזוג בהתנהלות היומיומית, התנגשות בין צרכי הבית וקריירה ועבודה.

חלק מהותי בזוגיות, באינטימיות - זה שהקשר, הקירבה היא סוד רק של בני הזוג. ממילא, בד"כ אנשים לא ישתפו מציאויות נעימות וטובות, שבהתנהלות נכונה היא ההתנהלות רוב הזמן. אגב, בעיני גם מאוד עצוב כשמשתפים יותר מידי אפילו בדברים שאינם עניינים צנועים כלעצמם - אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.

ממילא, רוב ההתיעצויות כאן יהיו כשכלים הקיצים. ממילא, גם כשמישהו מתייעץ, בד"כ לא יענו לו "אנחנו עושים כך וכך", אלא בצורה הרבה יותר כללית, מה שמביא לתחושה מוטעית - שכל ה'סיפורים' הם מורכבים.

פחות שנים מהיום היו תקופות שקצב שירשורי חוסר האמון פה בין בני זוג הכניסו בי חרדות והזיות על בעלי האהוב.

כמו שאתה מתאר שזה מפחיד אותך, אז לי כשאני בזוגיות.

התבדתי והבנתי ב"ה שאכן המקרים האלה הם שכיחים והם צפים פה יותר מהרגיל בחיים מהסיבות שפירטו מעלי.

בנוסף,

לא אומרת שלא היו לי כל מיני התמודדויות מול בעלי או לו מולי, אבל זה אחר לגמרי בחיים מאיך שזה נראה פה,

ואם השאלה שלך היא האם זה פחות מפחיד או נורא אז לדעתי האישית כן.

ודבר נוסף, תסמוך על הקב"ה. שיודע מה טוב לך ועוקב אחרי כל פיפס שאתה או כל אחד אחר שכתב פה עובר בחיים.

מכל מה שכתבת, ההסתרות, חשדות, חוסר האמון הם הכי בעייתיים, את זה ממש לא כל זוג חווה.

או שמישהו מהצדדים מגיע עם פצעי ילדות של אמון, או שהצד השני עשה מעשים שפגעו באמון.

שאר הדברים כל זוג חווה, עליות ומורדות, מועקות, ריחוק, זה כן יותר נפוץ, אבל אם בוגרים מספיק כדי לטפל בזה באמת באמת שגדולים להיות זוג טוב יותר.

רגשות קשים, מועקה, ריבים, קונפליקטים - 

קיימים ומוכרחים להיות קיימים במערכת זוגית אמיתית. אני מניחה שלאורך כל החיים, אבל עם הזמן לגמרי לומדים להתנהל עם זה, ומקביל יש גם רגשות טובים ומשמחים כמו אהבה, הערכה, אמון, שמחה, צחוק, התפתחות.
במקרים רגילים, הקושי הוא ממש המפתח להתפתחות, ההתנגשות מלמדת אותנו לחיות בהרמוניה אמיתית, בהתחשבות, בשותפות תוך כדי הפרדה. כמובן שיש מקרים שהם כבר לא נורמטיביים, אם המערכת הזוגית הופכת להיות סיוט של מריבות והתנגשויות.

חשדות, חוסר אמון, הסתרות - 

לא אמור להיות בזוגיות כי זוגיות חייבת להיות מבוססת על אמון.

מניחה שבכל זאת זה קיים גם אצל זוגות נורמטיביים בזוגיות טובה, אבל במינון מאד מאד קטן, והזוג שמים לב לכך שיש משהו לא תקין ומטפלים בדרך כלשהי.

יש מקרי קיצון הזויים מוגזמים.

זה לא אומר שכל זוגיות כזו חלילה, ולא אומר שכל זוג ייתקל המשברים כ"כ עמוקים במהלך חייו.

עם זאת כדאי להגיע לנישואין עם הבנה של מורכבויות, מוכנות לאתגרים, קבלה של קשיים מאוד לא נעימים שמרגישים כל אחד עם עצמו ועם בחיר/ת ליבו מול צמתים שדורשים מהם לשאול שאלות כואבות, לגעת העצבים חשופים ולהתמודד מול מציאות לא פשוטה.

זה לא חייב להיות דרמטי, טרגי נוראי,

זו כן עבודה, יש מורכבות. כשמתחתנים תמיד מגלים דברים חדשים על בני הזוג שלנו על עצמו ועל הדינמיקה שלנו.

זוגיות בנישואין הם עבודה עצמית גדולה.

יש לה הרבה פולסים,

יש הרבה דברים נעימים, נפלאים ונהדרים, ובע"ה הם הרוב המכריע.

אתה תבנה בית אחד ותשקיע בו

מה משנה לך מה קורה אצל שכניך

לא ממקום של סקרנות, אלא מרצון להכיר גם את הדברים, שמדברים עליהם בפורומים, שמציגים אירועים פחות נעימים בחיי הנישואים.  לומר "מה זה משנה מה קורה אצל שכניך" מתעלם ממציאות החיים. 

הנימה שלך היתה מעצבנת יקירי, אני אופטימי לגבי הבית שיהיה לי בעתיד אבל בהחלט קיבלתי רשמים רבים מקרוב ומרחוק לכך שיש התמודדויות לא פשוטות מאוד ושכיחות מאוד בזוגיות, ותהיתי האם אני הוזה או מטפח הדהוד סלקטיבי של המגרעות לשם העצמת החרדה, או שאני דווקא התרשמתי נכון בנוגע לנושאים הלא פשוטים ועדיין הם מתכללים בצורה טובה בתוך הקשר.

קיבלתי תשובות טובות, ואני נעזר בזה בתור רושם כללי.

עובדות:

– בישראל אנו עומדים על 40% גירושין בערך (פחות מזה במגזר הדתי אך גם לא מבוטל בכלל)

– מתוך אלה שאינם מתגרשים אני מניח שיש המון שפשוט סוחבים את זה מכל־מיני סיבות

– רוב הגירושים נגרמים בגלל: בגידות, בעיות כסף, אלכוהוליזם/שימוש בסמים, התעללות (רגשית או פיזית)

מחשבותיי:

– רוב הזוגות שראיתי או גרושים או גרועים

– אבל גם רוב האנשים שראיתי הם מטומטמים למדי (בלי להעליב)

– כמעט לכל האנשים החכמים (לא בידע כללי אלא חכמת החיים) שראיתי זוגיות מצוינת 

דעותיי האובייקטיביות:

– תאר לעצמך חניון תת־קרקעי גדול וסבוך עם הרבה קומות ועמודים. עכשיו תאר לעצמך שתי מכוניות שצריכות לצאת משם. בתוך שתי המכוניות האלה תאר לעצמך נהג ונהגת. עכשיו אומרים לך שהנהג והנהגת האלה מעולם לא למדו נהיגה, אין לזה מושג מה זה רכב, בנוסף לזה העיניים שלהם קשורות במטפחת עבה, ויש להם אובססיה גלויה להתנגש בדברים. אה, ויש גם מכוניות אחרות שנוסעות בחופשיות, וכל־מיני חלקים נעים ושערים נפתחים ונסגרים אוטומטית. זאת לדעתי נקודת המוצא של זוג נשוי בימינו, סבבה לאורך המטר הראשון, איזה כיף אני נוסע באוטו! .......

– עכשיו במקום זה, תאר לעצמך שכל־אחד מהם למד קצת נהיגה. תיאוריה לפחות. ותאר לעצמך שאמנם העיניים שלהם עדיין קשורות, אבל יש להם חבר שעוזר להם קצת ואומר להם קדימה קדימה אחורה אחורה סטופ. או, תאר לעצמך שהעיניים שלהם לא קשורות, אבל הראייה שלהם בערך -8 ואין להם משקפיים. אז הם רואים קצת אבל הרוב מטושטש מאוד. עכשיו תאר לעצמך שהם מרכיבים משקפיים, רואים גם אחד את המכונית של השני, ומשתדלים לא להתנגש.

=> אם יודעים מה עושים, יוצאים מנקודת מוצא של אמונה למידה שיפור סבלנות מתייעצים הרבה עם רב קרוב כו' כו' כו' אין שום סיבה שזה יהיה כל־כך גרוע.

=> אם עושים מה רוצים ומחזיקים בהשקפות גרועות (מגיע לי / אני מצפה / תאוות / חוסר אחריות / חוסר אמונה) אין מה להתפלא. השתייכות למגזר מסוים אינה אינדיקציה לכך שמחזיקים בכל הקלפים.

=> כן יכולות להיות התנגשויות שריטות שאלות ובעיות אבל יש הבדל בין מי שנע בעדינות ואחריות לבין מי שחושב שהוא מכייף במסלול מכוניות מתנגשות (למרבה הצער רוב האנושות. אבל: רבים בני שוממה מבני בעולה דלא ילדה בנים לגיהנם כוותייכו. רוב העולם צועד על עיוור ונתקל בפחים ופחתות מי שתורה בידו נר בידו).

=> לפעמים יש מקרי קיצון beyond our control כמו מחלות קשות כיו"ב זה באמת אין מה לעשות אבל באותה מידה יכול היה לקרות אם היית לבד בבית. אם הקב"ה רוצה שתסבול אל תדאג אתה תסבול.

זה אותו עיקרון

יכול להיות גם שפשוט פחות מקובל תרבותית להתגרש לאו דווקא שהנישואין יותר מאושרים

או כאמור, הסיבות המרכזיות לגירושין פחות נפוצות בקרב הציבור הדתי/חרדי וזה מאזן

ורובו המוחלט של העולם לא כולל יראי ה' נחשבים לשוטים

מישהו שאף פעם אין לו תקופות קשות/מאתגרות?

אני לא מכירה. כי החיים, באופן טבעי, מזמנים קשיים שונים והתמודדויות שונות.

בנישואים, שבע"ה מחזיקים עד 120, זה מאוד אינטנסיבי. אתה חי עם אישה ובעצם בוחר לחיות את חייך איתה.

אז כפי שבכללי בחיים יש קשיים, כך גם בזוגיות. השאלה היא האם כמכלול היחסים טובים או שכמכלול הם רצופים מריבות והסתרות.

אמרו לפניי ביושר, יש הבדל גדול בין ויכוחים ותקופות של ריחוק, ובין הסתרות וחוסר אמון.

תקופות מאתגרות ומבאסות מניחה שלכל זוג יש.

חוסר אמון והסתרות זה כבר שונה לגמרי. וזה לא קיים אצל כל הזוגות, אבל כמובן לא יודעת להגיד לך סטטיסטיקה. מניחה שיותר נפוץ אמון ופתיחות, אבל לא עשיתי מחקר אמפירי בנושא

באמת הפורום לא משקף את שכיחות המקרים בזוגיות נורמלית.

יש קשרים זוגיים שיש בהם יותר קושי ויש שפחות.

לכן חשוב מאוד לשים לב מראש במי אתה בוחר, ואיך אתה בונה בעצמך יכולת לעבוד על מידותיך.

אני חושבת שהדבר שיותר משקף הוא מבט למציאות סביבך.

אתה מכיר זוגות, נכון?

לפעמים קשה, לפעמים קל, לחלק קשה בתדירות גבוהה יותר, ולחלק פחות.

יכולה לומר ממקום אישי- אני כמעט ולא כותבת כאן בפורום. את כמות הפעמים שהיה לנו קשה אחד עם השניה בשנות נישואינו אפשר לספור על יד אחת.

כשקשה אז קשה, אין ספק.

אבל זה זניח ממש לעומת כמות הכח והעוצמה שזה נותן, גם מול התמודדויות מורכבות מול המציאות. והיכולת ליצור יחד ולהתקדם יחד ולהשתפר כל הזמן היא ממש מתנה.

לצורך העניין- גם עם אחים יש לפעמים ריבים ועצבים, ועדיין הם עוגן מאוד משמעותי בחיים.

ככה זה יחסים קרובים בין אנשים. 

שנזכור ונזכיר לעצמינו כל הזמן שזוגיות היא לימוד. כמו כל דבר.

באמת באמת שאף אחד מאיתנו בני האדם לא נולד יודע זוגיות.

תורה היא ולימוד היא צריכה.

וככל שיותר נעמיק בלימוד הזה, זה ישפיע עלינו ויקדם אותנו גם במצבי חיכוך וקונפליקט.

וזה באמת כ"כ חשוב לזכור זאת ולחזק את עצמינו שזה לא שמשהו בנו או בשני/ה "דפוק" ו"למה כולם מצליחים ואנחנו לא", אלא שאנחנו פשוט צריכים ללמוד ולהתקדם.

ריבים או ויכוחים / חילוקי דעות / קונפליקטים / רגשות קשים / מועקות / מנגנוני הגנה שפועלים וכן הלאה הם נחלתם של כל הזוגות באשר הם.

הרי כולנו בני אדם, ובכל מערכת יחסים שהיא, אפילו אדם עם עצמו, לא יתכן לעבור חיים שלמים ללא חיכוך.

קרה לך לפחות פעם אחת בחייך שאתה עם עצמך לא היית בשלווה ושלום?

עם הוריך?

עם אחיך?

עם חברך?

ודאי.

אין שום מערכת סטרילית לחלטין כיוון שאנו כאן בעולם להשתלמות, לגדול, לצמוח.

ובמערכת הנישואין הקב"ה יצר באמת פלא עצום שדרך כולה בכלל ודרך חילוקי הדעות והקונפליקטים בפרט נוכל להתקדם בתנועה שתוביל אותנו גם לעומק וגם למעלה וקדימה, 

עוד לגדול בעצמינו, באדם שאנחנו, וגם בזוג שאנחנו

ועוד לצמוח ולהתפתח.

ובאמת השמים הם הגבול.

אז לא רק שלא צריך להיבהל ולפחד מהריבים, אלא להבין ששורשם עם פוטנציאל עצום לגדילה אישית וזוגית,

וללמוד איך "לריב נכון", 

ללמוד את השורש של הדברים. מה מניע אותנו, מה מטרגט אותנו, מה מכאיב ופוצע אותנו, איך אנחנו פועלים, למה זה הכאיב לנו, איך עוד אנחנו מחווטים, איך פועלים מנגנוני ההגנה שלנו, מהם הצרכים שלנו, מהם הקשיים שלנו, איפה זה פוגש את השני/ה, וכל השאלות הללו כנ"ל גם לצד השני ובעיקר בנקודת המפגש בין שנינו.

אז בעיקר ללמוד את עצמינו לעומק

וללמוד את בן הזוג שלנו לעומק

וללמוד את הזוגיות שלנו לעומק

ואת ניהול הקונפליקטים לעומק

ללמוד מה זה בכלל קשר ואיך עושים קשר טוב ואיך שומרים על קשר ואיך מעמיקים בקשר.

ובתוך הדבר הזה, ממש כמו ספירלה, ניתן לעלות ולהעמיק עוד ועוד.

גם להינות ולשמוח בכל הטוב הגדול שבביחד ב"ה, וגם לצמוח מהאתגרים.

ואותם אתגרים יכולים להיות מגוונים, כתבו לך נפלא כאן, שלרוב מה שאתה פוגש בפורום הם מקרי קצה ולא בהכרח מייצגים.

ונכון גם שיש חלוקה בין אתגרים שכיחים לבין אתגרים פחות שכיחים כדוגמת חוסר אמון והסתרות,

אבל שוב חשוב לזכור שכך או כך יש לנו מה לעשות עם זה, זה המון בידיים שלנו ובלימוד שלנו של הזוגיות.

אפשר להגיע לקירבה גדולה גם לאחר ריחוק גדול, אפשר להגיע לריפוי ב"ה, לתיקון ולצמיחה גם במקרים קשים.

וכמובן שבכל האתגרים השכיחים ניתן לגדול מהם, להתקדם, להעצים את מה שיש לנו.

אז מה בתכל'ס?

לדייק בחיפוש בן//בת הזוג בעיקר את הלב הטוב, המידות הטובות, האישיות והאדם שנמצא מולנו. שיהיה אדם טוב.

בנוסף, לצאת יחד שנינו מנקודת מוצא שזוגיות היא לימוד ואנחנו כאן כדי ללמוד אותה ולא לקחת אותה לעולם כמובן מאליו או כמשהו ש"או שיש לנו או שאין לנו", כי כמו כל דבר בטבע זה לא עובד ככה בלי השקעת אנרגיה אקטיבית במשהו שרוצים שיצא ממנו פירות.

וכמובן להשקיע ספציפית בלימוד ניהול נכון של קונפליקטים / ריבים / חילוקי דעות וגם בתקשורת מקרבת.

ואז כרגע יש איש ואישה שהלב שלהם במקום הנכון, אוהבים ומכבדים אחד את השנייה, לא לוקחים כמובן מאליו גם לא לאחר שנים רבות, לומדים זוגיות, עם רצון ומוכנות ללמוד ולהשקיע אקטיבית, לומדים גם על חיכוכים וחילוקי דעות ונמצאים כל הזמן בתנועה מתמדת של צמיחה והתפתחות.

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

שקשורים לבין אדם לחברו

וודאי שאנחנו גם

מדברת על דברים קיצוניים שאנשים עוברים..

באותו יום יש להבנתי הדלה, משהו שיורד מלמעלה שמוריד לנו את המשיכה לעברות (קרוב קצת לאדם הראשון קודם החטא), האתגר שלנו שם זה בעיקר לתפוס את זה, ולראות איך משמרים משם דברים הלאה...

שאתה מצטער שיש דברים שאתה לא מצטער.

אתה אמיתי וכנה. זה מהמם!

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב