בס"ד
1. כתבת על המילואים. האם זה היה קורה לך גם לפני זה?
אם זה הגיע עם המלחמה והמילואים, לדעתי זה ממש אנושי והגיוני שבתקופות שהוא פה את משחררת יותר ומרשה לעצמך לעצור. אני מרגישה שהמציאות המשוגעת של המילואים גורמת לנו לחוות הרבה ירידות מתח כאלה, ולאו דווקא סמוך לסבב. לפעמים זה חודשים רבים עד שמרגישים שהצלחנו שוב לעלות על הגל ולהתאזן, ואז בדרך כלל מתחיל עוד סבב...
(ואם הוא בלחימה ממש, אז קל וחומר. זה דורש כל-כך הרבה עיבוד וכ"כ הרבה התאוששות ושיקום כל פעם מחדש... לפעמים גם אין הזדמנות בכלל לעיבוד ואז כל המתח העצום נשאר איפשהו בפנים, ויוצא מתי שהוא יכול, בדמות עייפות או כל מיני מופעים אחרים).
2. בכללי העובדה שזה קורה כשבעלך פה או שיש לך יום חופשי נשמעת כמו משהו הגיוני ובריא יחסית. את לא נוטשת את הספינה כשממש חייבים אותך. את מחזיקה, מחזיקה ומחזיקה, וברגע שיש איזשהו פתח להרגעה, הגוף והנפש סוג של מרשים לעצמם לקרוס. באידיאל חיים יותר מאוזנים היו יכולים כנראה לייתר קריסות כאלה, אבל זה כמובן קל להגיד וקשה מאד ליישם. ועדיין, אומרת לך ולעצמי שאני חושבת שזה צריך להיות הכיוון. חיים עם כמה שיותר שילוב של זמנים של מנוחה והנאה, שינה טובה ותזונה איכותית. כמובן שחיים של סבבי מילואים מקשים מאד על לחיות באיזונים כאלה, אבל איפה שכן מתאפשר נראה לי כדאי לשים על זה את הדגש. כשחיים באיזון יחסית, הצורך לעצירה פחות ברוטלי, ואפשר לסדר עצירות באופן יותר מותאם, וגם כאלה שיהיו יותר ממלאות (לעומת סתם לשרוף את הזמן על כלום, אם כי גם זה סבבה לפעמים 🥰).
3. לגבי הפעמים שבעלך לא היה בבית ועדיין היית באפיסת כוחות. יש אפיסת כוחות ויש אפיסת כוחות. אפיסת כוחות של לתת דגני בוקר לארוחת ערב, לתקוע אותם מול מסך ולשלוח אותם למיטה בלי מקלחות ואפילו בלי צחצוח שיניים כי כבר קשה מדי להחזיק את הכל ככה לבד בבית, זה מרגיש לי (לא רצוי כמובן אבל בסך הכל) הגיוני וסביר לעיתים רחוקות, בוודאי בזמן קשה ותובעני כמו מילואים. ויש אפיסת כוחות יותר חמורה שבה הילדים ממש "נטושים" בעוד שהם *חייבים* אותנו באותו רגע, בלי שום תפקוד מינימילי, אבל לא נשמע מההודעה שלך שאת שם.
בקיצור העניין של המילואים די שופך אור חדש על ההודעה הקודמת שלך. עדיין יש מצב שיש כאן קצת תסמינים מסוימים של דיכאון, אבל יכולים להיות עוד הרבה הסברים, בעיקר אם המציאות שלכם היא מציאות של סבבי מילואים.
עוד חידוד - כמובן שאותה המציאות של סבבים יכולה בעצמה לגרום לדיכאון או לקשיים נפשיים אחרים. הייתי אולי מנסה לשאול את עצמי כמה אני מרגישה שזה נשאר בגבול הסביר או האם זה כבר משהו שקצת מדאיג אותי. אם את מרגישה שיש משהו שהוא קצת מעבר, שווה להתייעץ, ולו כדי לקבל תמיכה בתקופה המשוגעת הזאת של המלמחה.
ולסיום - מצדיעה לך ומודה לך על כל השרות שלכם!!!🫶🏼🫶🏼🫶🏼
הם יודעים שיש לנו ילדים קטנים (ושאחת מהם מיוחדת).