אני בכל מעבר לעבודה חדשה (ומקום חדש) אחרי השבוע הראשון נהיית חולה..

יציאה מאזור הנוחות היא ממש לא נוחה, אבל הרבה פעמים מובילה למקומות טובים.

בפעם האחרונה שהתחלתי מקום עבודה חדש, דיברתי על זה עם אמא שלי והיא אמרה לי.. מה את דואגת? לא יהיה לך שם טוב, תעזבי. הכל בסדר.

אין שום סיבה שנישאר במקום שלא טוב לנו וזה יכול להתפרש כבריחה, אבל באיזשהו שלב מגיעים למקום שאפשר לממש את עצמנו וכל המקצועיות יוצאת ואנחנו מרגישות טוב. וזה העיקר.

למה זה כבד

1. מעברים/ התחלות זה דבר קשה

2. יש דפקטים בכל עבודה

3. חרדה מהלא ידוע

(אני נמצאת באמצע

לא מהרתי לעזוב עבודות וגם לא נשארתי שם בכוח

לפני שנה חגגתי שבירת שיא של התמדה במקום עבודה

פעם ראשונה של וותק מעל 4 שנים במקום אחד

זה בהחלט מקום שראוי לשבור בו שיא וגם להשאר בו בינתיים)

שווה להסתכל על  המנגנון שלך ולא על העבודה. כלומר. זה אצלך באיזו צורה. אולי זה פחד משינוי אבל אולי זה דווקא פחד ממה יהיה איתך אחרי שאת תצליחי, או משהו דומה לזה.

לאן לעבור. העיר פה קשוחה ואני מחפשת לשדרג תנאים ולא להקשות על עצמי עוד, העיקר לעבור

מעבר ללהצליח או לא, אני רוצה שהעבודה הבאה שלי תאפשר לי פנאי לחיים האישיים וזה לא משו שעמד על הפרק עד עכשיו (מקווה שמה שעומד על הפרק יתקדם בעז"ה)

ואני חושבת שיש משו במה שאמרת עם הלפחד להצליח. אבל זה בגלל הפרפקפציוניזם..היה חשוב לי מקצועית ללמוד כל מיני דברים עקרוניים לפני השלב הבא ולא לבוא "בידיים ריקות" מה שנקרא. ולקח לזה זמן. אז בלעתי קצת צפרדעים בדרך

(יש מצב שיש לי עוד כמה מחשבות, אבל אני לא מכיר אותך מספיק כדי לדעת מה נכון אלייך ומה לא)

יש קורלציה בין הרבה "עבודה קשה" (ולמעשה, אחריות) לבין שכר גבוה יותר. מנהל משרד שהוא בעלים מרוויח יותר מאשר השכיר שלו. אבל השכיר יכול ללכת הביתה ולהשאיר את העבודה בעבודה והמנהל... הרבה יותר קשה לו.

יש דרכים לנצח את הקורלציה הזו. אבל זה לוקח זמן.

שלא מספיק אפילו בשביל הדלק לחניון של החללית?

כי זה יכול לקחת זמן או שאולי יש לך מדי הרבה דרישות

אצלי בכל מעבר עבודה היו דרישות יחסית בסיסיות:

עליה (אפילו קלה) בשכר

התקדמות מקצועית כלשהי

אבל באתי עם יכולות

כמו מוכנות למשרה מלאה

נסיון וידע קודמים

יכולות תקשורת גבוהות

ספציפית העבודה הנוכחית שלי

פעמיים רציתי לסגת

פעם ראשונה שלא הובטח לי לפני הראיון

השכר שרציתי

(אבל הגעתי כי אמרו לי כדאי לך להגיע

נסתדר

אהבתי את הנימה והגעתי)

ובפעם השניה בראיון עצמו

שעלתה דרישה לזמינות מהבית

(הם ניסו להרגיע ואמרו שזה קורה מעט)

ככה שאני התגמשתי על המשרה הזו

יצאתי מאיזור הנוחות שלי

וזה היה משתלם

וכן אני באה עם דרישות, לא מתביישת להגיד

אני רוצה לשדרג תנאים אז מן הסתם שאם אין עלייה בשכר - אין על מה לדבר. אבל האמת שהשכר הוא החלק המינורי. משלמים אצלנו ככ נמוך שבלי לדבר בכלל מציעים 30 אחוז יותר

מבחינתי הדיל ברייקר הוא איזון בית עבודה מבחינת שעות במהלך השבוע,ושיהיה לי יותר קרוב מהמקום הנוכחי ולא לנסוע שעתיים ביום ואני באה עם נכונות לעבודה קשה ועם מקצועיות. ולי למשל לא אכפת להיות זמינה מהבית או לעבוד שעות ארוכות כשצריך. 

(תלוי כמה ביקוש יש למשרה ולניסיון

אני למשרה נפוצה ועם ביקוש גבוה לבעלי ניסיון

מצאתי משהו רלוונטי אחרי חצי שנה ועם גמישות מצידי)

נראה לי שפחות שעות זו דרישה גדולה

אבל הרבה מקומות מסכימים בתכלס להשלים שעות מיום ליום אבל לא בהכרח מהבית

נסיעות זה מאד מובן

רק תלוי כמה משרות יש באיזור שלך

אגב זה לא רק מרחק

אלא עניניי פקקים

העבודה שלי היום נמצאת הכי רחוק שהיה לי אי פעם מהבית

אבל הכי פחות פקוק

גם בהלוך וגם בחזור

ככה שתכלס אני נוסעת יותר קילומטראז' אבל פחות זמן 

העובדה שלי 10 קמ מהבית ואני נוסעת כמעט שעה כל כיוון. בהחלט נכון

והבעיה היא באמת מס המשרות.. אין הרבה גיוס פה והרוב משרה מלאה באותו אזור שאני עובדת בו היום אז לא כזה משתלם

23 ק"מ

25 דקות בנסיעה נטולת פקקים

(אם יוצאת מספיק מוקדם)

45 דקות בפקקים רגילים

(ואם תאונה/ משאית נשרפה הלך עלי)

אז אולי לחפש איזור אחר

יותר רחוק

פחות פקוק

פקוקה בטירוף. לפעמים לוקח חצי שעה רק לצאת מהעיר בשעות הבוקר, לפעמים גם יותר..

לא שווה לנסות בכלל לדעתי. סבל מיותר

כשאין פקקים אני נוסעת איזה חצי שעה לעבודה.. עיר בעייתית

אולי תחפשי עבודה בעיר

יש לי אחות שהיתה נוסעת לת"א שנים ארוכות מאיזור השרון

ואז מצאה עבודה בעיר שלה

שמים וארץ 

אבל ההיצע פה לא גדול

להתפשר על דברים אחרים

שכר/ שעות

זה יתרון ענק בלי פקקים 

שלי, למען הסר ספק. פשוט באזור מרוחק מאיפה שאני גרה.

אם לא תהיה לי ברירה אז כן אתפשר. מקווה שלא אצטרך

והתנאי שלי זה מקומות ש

או לא צריך להגיע אליהם

או כשמגיעים אליהם (לא יותר מפעם בשבוע) זה במרחק רכיבה.

פעם בחודש-חודשיים אני יותר גמיש עם זה. וגם אז לרוב נוסע בתחבורה ציבורית. זה לוקח ים זמן אבל הזמן הזה שלי.

כדי להעמיס עליהן התלבטויות, חששות, חרדות, שיקולים שונים והפוכים....

אגב, פרשת המן ידועה כסגולה לפרנסה.

את העבודה הטובה ביותר שלי, קיבלתי אחרי שחיפשתי במקומות שונים

וחוץ מלעשות ספונג'ה, לא ראיתי שום דבר באופק...

שבתי הביתה, עמדתי מיואשת ליד דלת הכניסה ואז צלצל

הטלפון ו....כל כך נהניתי מהעבודה הזו!

אבל שכחתי לציין את הדבר הכי חשוב; בעודני

מרגישה יאוש וחוסר אונים, פניתי להשם ואמרתי

לו: מה אתה רוצה, ניסיתי כמעט הכל חוץ מלשטוף

רצפות....

ואז, צלצל הטלפון (וזו היתה עבודה שלא חשבתי

עליה כלל, גם בגלל שהסביבה שידרה

בגילך? ואין הרבה עיסוקים כאלה במגזר

שלך, וכו'...

רבות מחשבות בלב איש ועצת השם, ה י א   תקום!

הרבה תפילות עד שהבנתי שאני צריכה לעבור הלאה, ועוד יותר כדי להצליח לנסות להניע את זה. וגם עכשיו אני צריכה להתפלל כדי שזה יצליח אם זה שלי

בעז"ה

אגב, אני כבר 21.5 שנים באותו מקום. אבל זה לא מדוייק כי באמצע יצאתי וחזרתי (בהיקפים משתנים) לכל מיני הרפתקאות. נראה לי שהיה לי קל יותר להתחיל עבודה חדשה כשאני עדיין לא משחרר לגמרי את הישנה.

אני גם במעבר כאילו יודעת לאן עוברת והכל טוב ועדיין זה מפחיד ומלחיץ וכבד ומלא חששות.

עם מי אעבוד?

אם יהיה לי טוב?

אם יהיו מרוצים ממני?

אני צריכה לספק ולרצות(?)(!)

אבל גם להיות מרוצה בעצמי

כל מיני דברים בי של חוסר בטחון צפים ורוכבים על המעבר הזה

ברור שיש גם הרבה טוב אבל לפעמים מה שמוכר מביא בטחון ואז דוחה את השינויים וזה לא כזה לטובתי

בעיקר בכל מה שסובב עם הביטחון האישי או החוסר ביטחון דווקא בגלל שהמוכר והידוע הם בסיס חזק ונוח.

ואצל בעלי רגישות גבוהה הכל מתבטא בעוצמה רבה יותר. מי יותר או מי פחות.

השאלה איך עם זה מתמודדים? איך מוצאים בכל זאת יציבות כשיש חוסר ביטחון. זו העבודה האמיתית

בהצלחה במקום החדש

האמת - הכי מקרקע אותי זה תפילה. אם השם רוצה אני שם ואם לא אז לא

עשיתי השתדלות מצידי ושברתי את המעגל, מעבר לזה זה שלו

אני יודע להגיד בגוף שמעברים והתחלות חדשות זה קשוח. הרבה יותר קל המצב הקיים שאני מכיר ורגוע בו. הגוף פחות "בחרדה" לקראת משהו לא צפוי.

במקום חדש, הכל חדש והכל צריך להתרגל.

לגבי מקצועיות - אינני יודע באיזה מקצוע את עוסקת. אבל לפחות במקצוע שלי בכל עבודה יש אספקט אחר שלו. כלומר לפעמים בהתחלת עבודה חדשה באמת יש תחושה של "הטלת ספק במקצועיות".

לפחות אצלי.

וזה לא כי אני לא טוב. זה כי אני טוב במה שעשיתי עד היום. ועכשיו עבודה חדשה צריכה נסיון קצת אחר שאני צריך להשלים. בוס אחר עם הרגלים אחרים. מערכת טכנולוגית קצת שונה.

זה אחר.

ואת הדברים והייתי טובה עד עכשיו ומכאן צריך להסתגל למשו אחר.. מהבוס עד הנהלים והמערכות.

תודה על הנרמול

גיליתי שכל פעם שאני מתחיל משהו חדש לגמרי, לוקח לי זמן להסתגל לעשות משהו אחר. אחר כך כשאני חוזר לעבודה ה"קודמת" (ערוץ 7, כידוע), אני מוצא את עצמי עם צורת חשיבה חדשה והרבה פעמים מאמץ אותה גם על הפרוייקטים הקיימים.

כלומר, אחרי ה"הזיזו לי את הגבינה", אני מקבל מתנה. רענון. אנשים חדשים לעבוד איתם, כלים חדשים לעבוד איתם. כזה.

ובתקופה הזו אני מרגיש (או לפחות הרגשתי בעבר) קצת חסר אונים מול הדבר החדש הזה שאני רוצה להתמודד איתו ועדיין אין לי כלים. בסוף זה מסתדר, אבל הדרך לשם קשוחה ממש לגוף ולנפש שמחוברת אליו.

היום אני מודע לזה ומשתדל לשים לב: תעצור, תלך הביתה. זה בסדר שהחדש עוד לא עובד כשהקוד הישן עדיין משרת אותנו בנאמנות. תנשום. הכל בסדר. נתמודד עם זה לאט לאט.

מזכיר לי את התקופה שהחלפתי את ערוץ 7 מדוט נט 4.5-4.8 ל-CORE. בערך בתשפ"ד. אני ו-GPT.

לכאורה למה יש לי למהר? יש לי מערכת עובדת. זה נכון שאני רוצה חדשה וטובה אבל זה לא שיש לי לקוח על הראש. עוזי המנכ"ל פה בכלל אין לו מושג מכל הסיפור הזה וזה לא מעניין אותו. זה שלי.

ועדיין הסתובבתי עם תחושה כבדה כזו של כישלון. של אני לא מספיק טוב כי החדש שהייתי בתהליכי אפיון ובניה שלו עוד לא מוכן. או עוד לא מושלם. או עוד לא....

אז הערב לא הצלחתי עם הJWT של המשתמשים בפורומים. אבל עכשיו 11 בלילה. לך לישון. מחר עוד יום עבודה, באמת יהיה בסדר. השכל כמובן יודע להגיד את זה אבל לגוף זה היה קשה ממש. תחושה כזו של כישלון שלא מחוברת למציאות.

או מבחינת העבודה עצמה/האחריות?

או שהוא מיקרו מנג'מנט?

לעשות עבודה רגשית בהצבת גבולות מול הבוס הנוכחי. במילא את מתכננת לעזוב אותו ולא אכפת לך ארוך טווח. יש לך מגרש משחקים עם סיכון נמוך ואפשר להשיג שם יעדים כדי שגם בעבודה הבאה הדפוסים (שלך) לא יחזרו על עצמם.

זה היה גיהנום נוראי לנפש. והשכל נלחם בה כי הוא ידע שהכל שטויות ושננצח את זה בסוף. גם אם זה יקח עוד חודש? הכל סבבה. באמת. 

אבל בתחושות הגוף זה אמיתי ומחזיק את המערכת. צריך לדעת "להסתכל מהצד" כדי להבין את זה.

הנפש שלנו עדינה והיא רגישה, היא מרגישה את מי שעומד מולנו, וכשהוא לא כנה, או לא אמיתי הנפש שלנו מיד מרגישה את זה

וזה מפריע, ומציק לה, ודוקר

וקשה לה שהוא לא אמר אמת

והיא לא רוצה להיות שם.

(אממ, הנפש שלי לפחות)

הכוונה שכשיש לי משו שנקבע לזמן x ביום, אני לא עושה הרבה חוץ מלחכות לו

זה מורגש הרבה בערב שבת כמו היום למשל

לפעמים עדיף לצאת יותר מוקדם ולעבוד או לקרוא משהו ביעד.

הייתי. עושה את זה בזמנו עם דייטים. וגם הולך ברגל כדי 'לשרוף' את האנרגיה בגוף.

עם שבת זה לא יעזור להגיע אליה פיזית. אבל זה הרעיון באופן כללי. פשוט להבין שאנחנו בלחץ ולעבוד עם זה.

אנחנו נותנים לרגש לדבר. אל הפה או אל המקלדת. רוצים לשמוע הכל. את כל מה שהוא אומר ורוצה וחושק ומפחד.

אצלי הריאקציה היא בילד-אין. רגש ודיבור זה תרתי סתרי, ומתן אחד לשני זה אסון מתמשך.

לכן באופן אישי אני כל כך שמח שגיליתי את המיינדפולנס. אסף פדרמן הגדיר את ממש נכון, בחוויה שלי: "שינוי נפשי באמצעות אימון מוחי".

הרגש הוא שם כי הוא שם, וגם זה יעבור. אם אדבר איתו הוא יתעלק עלי, אם ארחיק אותו הוא יקבל תמריץ להיכנס בי - אז הוא פשוט שם, מתהווה לו, מתקיים לו, מתייאש והולך. והשאיפה היא שהזמן שלוקח לו להתייאש ממני ילך ויקטן עם ההתמדה בתרגול.

אני כן חושב שיש לו הסבר. ולפעמים זה פשוט שני גורמים שכל אחד מהם רוצה משהו אחר. ואז הם נלחמים בתוכי.

כשאני נותן לכל אחד מהם מקום. הם יכולים להירגע.

וראיתי שהדפוס שלי במקרים כאלה הוא להימרח ולדחות דברים לרגע האחרון כדי לא להתמודד עם התחושה הזאת ולהיות עסוקה בעשיה.

לא מומלץ.

אם יש פיתרון שתפו.

אא"כ הוא בן 25 ומעלה...

ככה זה - אברך או ילדון.

עלי פעם אחת צעק אחיין בן 2 שאני מנדנד את הרגל שלי (דהיינו זה מפריע לו להתרכז במשחק או מה שהוא לא עשה שם)... חטפתי הלם, ואחר כך הבנתי שוואלה הוא צודק. אז תינוק נזף בי, נכון, זה היה לא נעים והעיקר מוזר. אבל מאז כבר עבר לי 🙂

וכמובן בלי שום ספק אני מסכים עם התגובה פה של רוכב שמיים

שגם ככה כואבת לך.

הוא רק הזכיר לך אותה

התכוונתי ש*הוא* דרך על יבלת וזה מה שאתה התכוונת... הכל בסדר...

עד כמה אני בסדר עכשיו? שופי בהודעה האחרונה ששלחתי בשטו"ל...

ואני חדשה פה לא מכירה למה הכוונה בשטו"ל

אבל אתה נשמע צוהל דייך ושאותו הילד בן ה13 כבר רחוק מתודעתך

בסוף זה שני אנשים בוגרים שהם יודעים מה הם עושים.

הוא התנהל ככה ליד אשתו ככה שכנראה הוא לא ראה בזה משהו בעייתי

ואולי היא בעצמה (אותה אישה) הרגישה טוב עם אותו יחס בהתאם לאותו ערב כשהיתה לבד.

כמוך, עד כאן ניסיתי ללמד זכות.

ואולי, בהתאם לפורום הזה של רגישים, יכול להיות שהרגשת ככה בגלל רגישות גבוהה שלך ולאו דווקא בגלל החשש שלך? 

נכון, הוא התנהל ככה ליד אשתו ונכון גם אני חושבת שהוא לא ראה בזה משהו בעייתי, הוא לא היה מודע.

וכן כנראה ששמתי לב לזה בגלל רגישות יתר/שימת לב לפרטים.

שמדובר בבעלך אז הרגישות הגבוהה מובנת עוד יותר.

אותה אחת לא הרגישה מוזר להיות איתו בכזאת תקשורת שאת שם לידם?

אמרת לו אחרי אותו ערב מה שהרגשת? שיקפת לו שזה לא בא לך בטוב? 

לפעמים לנו צורם משהו בגלל התחושות שלנו, ולפעמים הוא צורם כי הוא באמת צורם.

'עברו המפואר' זה בהקשר גברי/צבאי?

 טוב עם זה, זה עשה לה טוב.

עברו המפואר בכמה הקשרים.

אתה מכיר את זה שלכל גבר יש את רשימת הדברים שהוא אוהב לספר על עצמו כשהוא רוצה להרשים? 

בגדול הסביבה החברתית שלי מורכבת מקבוצות אנשים יותר מעורבות שהדברים האלה פחות דומיננטיים בהם.

אם היה לה טוב, אז שתהנה. אולי זה מה שהייתה זקוקה לו.

יכול להיות שמה שמפריע לך לא מפריע לה ולהפך...

הוא ליד אשתו נראה לי מוזר לחשוב שקצת התאווררות של זוגות חברים תפריע לי.

זה בטח קשור לחברה ולמה שנהוג בחיים של כל אחת ואחד יכול להיות שאת מחמירה והיא פחות יכול להיות מלא דברים למה לחשוב על כל זה כשהיה נחמד סך הכל?

היא יכלה לא להגיע והגיעה והשתמשה בזה בשביל להתאוורר

גם אליו אין לי מה להתייחס

אם לאשתו הפריע הם בטח דיברו כבר...

למה שאתייחס לדברים שקשורים למישהי אחרת או למישהו אחר בזוגיות לא שלי?

לא ראיתי את עצמי בה

ולמעשה אני אדם די חופשי בשיח.

אבל אני יודעת להבדיל בין שיח רגיל, ידידותי לבין שיח קצת פלרטטני שמנסה להרשים.

בהחלט לא הייתי מתייחסת למשהו שקורה בזוגיות לא שלי, אבל הוא, בעלי.

זה שלהם.

יש כאלה מגזרים ששיחה על גבול הפלרטוט זה לא ביג דיל

ויש חברים קרובים שמדברים שפה שלך נראית כמו פלרטוט ולהם לא.

מכיוון שכבר חשפת שמדובר בבעלך, אז הסיפור קצת משתנה.

בתור רווק אני יכול לומר שקרה לי מקרה שבו למפרע שמתי לב שקצת עברתי גבול באיזה שיח שהיה לי עם קולגה (שהייתה מאורסת כבר ואחר כך התחתנה). בזמן אמת זה היה נראה לי בסדר ואפילו מכובד כי באמת הרגשתי נוח איתה, אבל בדיעבד פתאום הבנתי איפה היו הטעויות שלי. והסקתי מסקנותיי (מקווה בעז"ה).

אני לא יודע איך בדיוק אמורים לדבר על דברים כאלה בהקשר של נישואים וזוגיות, אבל רק רציתי להניח כאן את הזווית הזו שבה ייתכן שבאמת היה מדובר בטעות בתום לב. אני מניח שזה דבר שאמורים להסתכל עליו במכלול של תמונה שלמה של ההתנהגות שלו.

עצה קונקרטית טובה לצערי אין לי. האם נכון לדבר על זה? האם נכון להמתין? האם נכון להעביר? הלוואי והיתה לי גם עצה טובה, חוץ מהסיפור שסיפרתי.

אם יש קשר פתוח, אולי כן להעלות את זה? לא בכעס. בכאב.

מה דעתך?

אם זה לא דבר החוזר על עצמו.

ממקום בוגר ובטוח בעצמך. אולי הוא קצת חסר בטחון והיה

זקוק למישהי שתתפעל ממנו? את מכירה אותו הכי טוב -

אולי חסר לו משהו בדימוי העצמי שלו? (אחרת לשם

מה הוא צריך להביא את ה"עבר המפואר" שלו?)

זה לחלוטין לא אומר שהוא לא אוהב אותך!

גברים הם עם משונה לפעמים. את כאשה חזקה יותר,

בשלה יותר...אולי תתייחסי לזה כמו שמתייחסים לילד

שעושה איזה מעשה שובבות. נו, מילא. לא נורא.

לא קרה שום דבר נורא.

כלומר, חזרי אל עצמך הבוגר, הבשל. גברים -

יש הם משהו מן הילד. אין ספק שהוא אוהב אותך

וזקוק לך! חשבי על זה ותרגישי את זה בתוכך.

זה ישנה אולי את המבט. אז רצה להשוויץ

קצת, להתאוור קצת....ככה זה גבר. 

ואולי לכן כל כך מקפידים לא להתקרב

לנשים אחרות, לא להתערבב....

זה לא יושב על זה.

אבל דווקא משהו אחר שכתבת נוגע בי יותר.

אולי הוא היה חסר בטחון והיא זקוק למשהי שתתפעל ממנו?

אולי חסר לו משהו בדימוי בעצמי שלו?

ונראה לי שכן וזה כואב לי מהרבה כיוונים ואני לא ממש יודעת מה לעשות בנידון או האם בכלל אני אמורה לעשות משהו בעניין הזה.

עניין של חוסר ביטחון עצמי, כאשתו את בהחלט יכולה לחזק את זה. להרים לו.

לטפח את הדברים הטובים והחזקים שלו.

זה לגמרי חלק מהזוגיות

אם יש לכם תקשורת טובה, אם הזוגיות חזקה, זה בסיס מצויין לזה

אמרת שזה כואב לך, למה? 

אבל זה לא שאני עושה את זה כל היום. וגם בסוף זה מרגיש לי ממש דפוק שאני זו שצריכה לחזק לו את הבטחון העצמי.

זה לא אמור להיות ההפך?

בטח אמור לחזק את הביטחון העצמי שלך.

הוא לא מחזק בכלל?  

אבל זה לא אומר שאת לא יכולה לחזק את שלו.

למה מרגישה דפוק עם זה? 

פה נמנעתי מלפתוח את זה

כי אני די בטוחה שהוא לא מודע לזה

ואם יהיה מודע הוא יבהל מעצמו ואז אולי יחשוש להפגש. ויש לנו קשר טוב איתם ואנו משתדלים לעזור לה כעת שהיא בתקופה מאתגרת.

אז החלטתי לא להעלות את זה ורק לשתף פה, עוזר לי קצת "לדבר" על זה.

וגם, זה לא אומר שעכשיו את צריכה לעבוד קשה כדי לחזק את הבטחון שלו.

זה יכול להיות משהו שמפעם פעם  ולא קשור אלייך בכלל.

ואולי טעיתי; אני רק העליתי השערה.

את כבר מכירה את ה"עבר המפואר" שלו, אז עכשיו היתה לו

הזדמנות, אולי, להעלות אותו בפני מתרשמת טרייה....

וגם, אולי, אם הוא עדיין מדבר על עברו המפואר

(אני לא צינית, פשוט יותר נכון לי להגיד את זה כך)

איתך, את לא מגיבה, לטעמו, מספיק בהתלהבות

הראויה (לדעתו). זה כנראה מאוד חשוב לו

העניין הזה.

ואולי אני טועה, וסתם עשה לו טוב להשוויץ

קצת.

אל תסתבכי ותחפרי עמוק מדי. אם את רוצה,

פשוט תשימי קצת יותר לב לזה. לא להסתבך

עם כאבים . אני בטוחה שאת אשה אוהבת

וטובה. לא עשית לו שום דבר רע. אולי

זה בכלל בכלל לא תלוי בך בשום צורה.

מה שכן הייתי אולי מציעה, לשים קצת

גבולות עם החברה הזו. טיפה.

תשתמשי בחכמה הנשית שלך

כדי לדעת איך  לעשות זאת, כך

שזה לא יהיה ברור מדי.

נדמה לי. כי אם זה יחזור על

עצמו שוב, זה אולי יפריע

לך עכשיו יותר.

צריך לשים גבולות בין

איש ואשה. לשמור מרחק

סביר. אדם הוא אדם.

א  ת   יכולה לעזור לה וכו'

אבל בעלך, פחות צריך להיות

בקשר, אפילו לשם עזרה.

לא סתם חז"ל הורו לנו

איך להתנהג; איסור היחוד

וכו'.  אדם הוא אדם,

גבר הוא גבר .

איך אמר לנו פעם

הרב בשיעור:

תמים תהיה עם השם

לא עם בני אדם.

זה לא נשמע טוב,

זה לא נשמע רומנטי,

אבל זו המציאות שלנו,

בני האדם.

שהמערכת שלך מרחיקה את כולם כי היא חושבת שאתה מאבד את עצמך בחברה או שמסוכן לך שם.

זה בסדר. צריך להיות שם. ואז להבין למה אני "דוחה" את כולם. איפה ה"מושך" שלי ?

אני מוקף בחברים ואוהב באמת את כולם, מאוד... אבל עדיין בודד...

לא יודע בידיוק מה ואיך להגדיר או משהו בסגנון זה פשוט ככה...
(נ.ב אני חי עם כמה סתירות פנימיות אז לי זה לא מפריע בלאו הכי...)

הן קשורות לבדידות שלך?

באותה מידה אני גם בודד אך מוקף חברים אוהבים...

זה כואב מאוד!!

הם מתקפים לך את הבדידות

הם לא חברים, הם אנשים

חבר אמת לא משאיר אותך בודד

תזוז מהמשבצת שלך,

תתקלף מהסביבה שלך

ההשתוקקות עצמה תביא אותך בסוף אל המקום שיחזיר לך אותך

מה זה לא להיות בודד מסובך לי להגדיר... 
יאוו, אני מקווה שאני לא מסבך אותכם...

אנחנו מסובכים מספיק. אי אפשר לסבך אותנו יותר מזה.....

אני מדברת בלשון רבים כמו מלכת אנגליה (We the qween of England), כן?

את רפורמית? 😁😜 רבה?
סתם, שמח לשמוע, אם ככה המצב יכול רק להשתפר...

אני מאוד מציעה להקשיב לרב פנגר; מי שמכיר, אין צורך להציג

ומי שלא מכיר, כדאי כדאי כדאי;

הוא מדבר המון על דברים כאלה שמפריעים לנו, מבלבלים אותנו,

קול חי יום חמישי 12 בלילה עד 2 בלילה.

חושבת שיש לו סיכומים קצרים ב 9 בבוקר.

אפשר לשמוע אותו בערוץ "אמת" שלהם; מוקלט.

בכל אופן, אומר הרב פנגר, הבור הכי גדול

שאנו נופלים אליו הוא בור....היאוש.

(הוא גם מאוד משעשע, למרות המסרים

הרגישים שלו). מרתק, חשוב לחיים, כיף לשמוע אותו.

אגב, יש לו סדנאות.בנושאים הנ"ל. הוא אדם שלמד דברים רבים רבים בחייו, מביא גם ספרים לועזים מעניינים, אדם מרתק. ואני מתרשמת שגם ירא שמים בתכלית.

שכולנו חווים, זה נתון אנושי בסיסי מעצם זה שאנחנו ישות נפרדת ואף אחד לא יוכל לגמרי להבין מה עובר עלינו.

גם כשאנחנו מוקפים בחברים אוהבים ובזוגיות.

אפשר לצמצם את התחושה הזאת כמה שאפשר ע"י זה שמתקרבים לעצמנו כמה שיותר, נאמנים לעצמנו, בוחרים סביבנו אנשים בפינצטה.

ומשתפים לפחות אחד מהמם כמה שאפשר

והוא לא חייב להיות דומה לך באמונות או בדעות, הוא יכול לחשוב שאתה טועה, אבל הוא צריך לדעת להכיל אותך.

אם לא חבר, אז פסיכולוג.

מי מהם 2 - 3 פגישות ומי מהם 50 ו... חבר טוב יכול לעזור לפעמים הרבה יותר מהם ובהרבה פחות כסף...

ה כ ל והוא לא מזדעזע.

ויחד עם זאת לשתף את השם עם זה; חייבים.

גם אני בודדה הרבה וזה בכלל לא קשור לכמה אנשים יש סביבי.

נראה לי שאצלי זו בדידות שמגיעה מהתחושה שלא באמת מבינים אותי. שאין מישהו שמרגיש כמוני.

הרהה פעמים אנשים בודדים הם אנשים שמרגישים שאין להם באמת על מי לסמוך.

אני מוקף באנשים שאני אוהב, באמת. והם אוהבים אותי... והם מבינים אותי וכן להפך והכל סבבה ועדיין אני מרגיש בודד... לבד בעולם...

בס"ד

כל יום.

כדאי לבקש מהשם שיקח לך את ההרגשה הלא טובה הזו; יש לו כתפיים

יותר רחבות משלנו, לשאת את כל העצב, הכאב, הרגשת הבדידות.

גם עזרה מסוג שמתאים לך, התנדבות או משהו כזה, יכול לתת כוח;

אני נותן, יש לי מה לתת לאנשים סביבי. 

מציעה לא לקרוא ספרים עצובים שקל להזדהות איתם אך אינם מספקים

פתרון. להיפך. מורידים.

אולי אלה טיפים מקומיים. בכל זאת, הייתי הולכת ליעוץ טוב.

יש את "למרחב" בירושלים. גם בבני ברק. מכירה אנשים

שהיו שם והתרשמו לטובה. כרטיס קופ"ח. תורים ארוכים.

מאחר שיש בנו נשמה אלוקית, אז כדאי אולי לנסות לקשר

אותה עם מי שהיא חלק ממנו. טלפון ישיר. על חשבונו.

תמיד פנוי. תמיד קשוב. שים לב לאיך שהוא עונה.

שאין לך בעולם אף אחד שיכולה לסמוך עליו?

למה את חושבת/בתחושה שלא מבינים אותך?

אלא זו הרגשה קיומית שלהם; חושבת שזה  נובע ממה שעברו.

אולי לא הכילו אותם, לא ידעו או לא יכלו להכיל, ומשהו חסר

במי שאנחנו לא יכולים לראות אבל קיים יותר מכל קיים וקרוב יותר מכל קרוב

ומבין יותר מכל מבין.....זה הכי טוב.

חושבת שיעוץ טוב יכול לעזור. בעז"ה.

ובסוף רוב הדברים בחיים שלנו הם ככה. זהנלא המציאות כמו איך שאנו תופסים אותה או משפיעים עליה בהתנהגות שלנו.

כך או כך אני מתחברת למה שאת כותבת

ששומעים את זה, זה משפיע ומדביק אותנו, גם אם לא היה בנו לפני כן.

יש תפילה שלא נשמע ולא נראה מה שלא ראוי. אם נבקש זאת מדי יום, זה אמור לעזור, אני חושבת.

כשעולה לי לפעמים משהו  גועלי, אני אומרת לעצמי: קישטה נחש רע, יצר הרע....! זו לא אני!

יש מישהו שממש בא לי לקלל ואין לי אוצר מילים בשביל זה. אפשר לבקש עזרה?

בנתיים יש לי: שתבלע מטריה ותפתח לך בבטן, ושיפלו לך המכנסיים בהגבהה

אודה להעשרה

במקום לכתוב שקרן הם כותבים משהו כמו: עמיתי המלומד בחר לצערי שלא לדייק בעת ניסוח העובדות בכתב התביעה. ואף הרהיב ובחר להדגיש את ניסוחיו המטעים שאינם מייצגים נאמנה את המציאות.

(זה מתוך פסק דין שקיבלתי פעם)

הנה הרקע:

אני התובע.

מוטטה לחלוטין ובקול רעש גדול את גרסתה לכאורה של הנתבעת. בית המשפט הנכבד הזה רואה זאת בחומרה רבה.

אני מקווה שהיא פיטרה את העד שלה אחר כך... אתה מבין למה צריך תמיד להחזיק לפחות עד שקר זמין אחד... לכל צרה שלא תבוא 😉

שתהיה כמו לוח שנה - יתלו אותך על הקיר וכל יום יתלשו חתיכה.

שתתגלגל בתוך חתול וכלב ירדוף אחריך.

שתהיה לך אחוזה עם כל הרבה חדרים עד שלא תדע איפה להניח את הראש.

שיהיו לך כל כך הרבה טבעות יהלום על הידיים עד שלא תוכל להחזיק כוס מים ולשתות.

שתחיה חיים ארוכים  בין עצים שלא יכולים להניב פירות.

שישתמשו בטחב מהריאות שלך כדי להכין תרופות.

זה כואב

חוץ מקצת הומור מושחז
 

- שאלוהים ישלח הצלחה לצרות שלך.
 

- שישחררו משוגע ויכניסו אותך במקומו.

- בהשוואה אליך לשטן יש נשמה מזהב.

- בהלוויה שלך יאחלו "מזל טוב" לאלמנה.

את שמו ובו אוצר של קללות נפלא (כלפי ילדים שובבים). פשוט נפלא. 

הייתי שמחה למצוא אותו. קראתי אותו פעם.