ביצה טז.
תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה.
אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר "ברוך אדני יום יום" (בוטח שתזדמן לו נאה לשבת).
תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך (מאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה), ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום (יעמס לנו את צרכינו ועזרתנו).
במדרש לגבי בריאת העולם- בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, שיתף עמו מדת הרחמים.
עוד במדרש לגבי בריאת האדם- חסד אומר: ייברא, שהוא גומל חסדים; ואמת אומר: אל ייברא, שכולו שקרים.
מידת הדין היא בבחינת יקוב הדין את ההר- כלומר מה האמת.
מידת הרחמים- איזון של חסד ודין (ע"פ מסילת ישרים סוף פרק ד').
הקו של שמאי הוא מידת הדין כידוע- יותר ביטול של העולם והאדם ("אל יברא שכולו שקרים"), ולכן הכל בשביל שבת שהיא תכלית הבריאה.
הקו של הלל הוא מידת החסד- קיום העולם והאדם. לכן תשתמש במה שיש לך כל יום, וה' יזמן לך לשבת. ולמה שלא תשמור לשבת מצד מצווה שבה יותר פועלים ופחות בוטחים?
כי לכל ימות השבוע יש מקום וחשיבות לא רק כהכנה לשבת. ומכיוון ש"יברא שהוא גומל חסדים" ה' גם יעשה איתך חסד ויזמן לך צרכיך.
הוקשה לי מהגמרא הזו- "תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו". הלכה כבית שמאי לכאורה.
ראיתי הסבר יפה של הרב דוד כוכב- אלא שאכן הלכה כבית הלל, ומצוה לעסוק גם בעניני העולם. אלא שאין הדברים אמורים אלא כאשר עניני העולם מסייעים אותו בעבודת ה'. לכן צדקו דברי בית שמאי שאילו שאלוהו טרם נולד, נוח היה לו לאדם שלא נברא כי עדיף לו שלא יבוא לידי ניסיון. אך כיון שנברא והוא מפשפש וממשמש במעשיו שבזה העולם, עוסק במצוות ונמנע מעבירות כפירוש רש"י, בזה מתברר למפרע שנוח לו שנברא.
