אני מלקק את שפתיי בחוסר שביעות רצון, הארוחה הייתה פחות ממספקת. קערת אורז יבש ולצידה כוס מים בעלי טעם מתכתי. אפילו לא נגעתי בתפוח, אני שונא פירות. טוב, לפחות הבטן לא מקרקרת, והשמיים כחולים במיוחד היום, לפחות כך הם נראים מבעד לחלון הקטן. האמת, אין על מה להתלונן, הרצפה די נוחה, ויש בקרירות שלה משהו מרגיע, רק ריח השתן מסיח את דעתי מיופי היום, אנשים לא יכולים לשלוט בעצמם? והקיר הזה - אני חושב בזמן שאני מעביר עליו את אצבעותיי - כל כך עתיק, בטח ראה דברים רבים, אנשים רבים כל כך, הנה, חריצים באבן הקרה, כאילו מישהו שרט בכל כוחו את הקירות האילמים, ומה יצא לו מזה? כל כך מגוחך, כל כך חייתי, ובכל זאת, הנה הן כאן, השריטות הגחמניות הללו.
צעקה בוקעת מאי שם, בחיי, אי אפשר לקבל קצת שקט? בכל זאת, אנשים מנסים להתרכז. כן, אין ספק שזה לא המקום בשבילי, הייתי מעדיף עכשיו, נגיד, לשוטט בשדה פתוח, לא הייתי מתנגד לרוח קלה, כזאת שפורעת את שיערך ובגדייך בשובבות נערית, הו! מה נעים יהיה להלך לשם ולכאן, להביט מדי פעם מעלה ומטה, אה! תראו! ממש שם, חיפושית צהובה וקטנה! הביטו בה, איך היא מניעה את מחושיה אנה ואנה, לשם מה היא עושה זאת? היי! איך התחבאת מפניי עד כה? איזה פרח נאה, אבל כל כך קטן! כמעט יכולתי לדרוך עלייך בחוסר תשומת לב! אההה כן... ללכת כך בשופי ובנחת, רק אתה והשמש מביטים זה בזו, האם יש דבר נהדר מכך בכל הכוכב הכחול?
דפיקות חזקות בדלת מעירות אותי משרעפיי, היא נפתחת בתנופה ואיש גבוה, לבוש שחורים, מסמן לי לקום ולהתלוות אליו. אני מתרומם בעדינות מהרצפה - שידע שעומד לפניו אדם אינטליגנט ורך נפש - ובחפץ לב אני יוצא איתו מהחדר.
צעדינו מהדהדים על רצפת האבן, אני צועד על ידו, והוא מציץ בי מדי פעם, מנסה ללכוד את הלך ליבי, אני עושה כל מאמץ לשמור על פנים חתומות, מחשבותיי הן עדיין (ותמיד היו) נכסיי הפרטיים ביותר, ולא אחשוף אותן בפני אדם שאיני מכיר. הוא הסיט ממני את עיניו באכזבה, הרשתי לחיוך דקיק לרחף על שפתיי בניצחון.
המסדרון הארוך נגמר, עצרנו אל מול דלת עץ גדולה ומאיימת, האיש הגבוה לחץ בכף ידו הגרומה את ידית הברזל הכבדה ופתח את הדלת בפניי, מחווה לי בכף ידו הפתוחה הלאה, פנימה. אני נכנס אל החדר לבדי, משאיר את האיש הגבוה מאחור. החדר אפלולי וריק למדי, רק באמצעו עומד איש נמוך בברדס שחור, ולידו, אה! הנה הוא, סוף סוף! חבל התלייה.
