אבל רב הטיקטוק הזה, המכשף והקוסם שיש לו ממון של שייח סעודי בזכות קהל מאמיניו, פשוט מטריף אותי.

לא מצליח להבין איך עַם כ''כ חכם, עם הספר, נופל שוב ושוב בשטויות האלה. 

אפילו רק מ50-60 שנים האחרונות

יש עשירים ממנו

התפרסמו בלי טיקטוק וכו'

גם כיום יש עוד לא מעט כאלה

לא שאני בעדו או משהו

אבל לדעתי אתה לוקח אותו קשה מדי

יש אנשים שהוא עושה להם טוב?

לבריאות

יש כאלה שמלון 5 כוכבים עושה להם טוב.

יש כאלה מכונית מפוארת

ויש כאלה שהבטחה של "צדיק" זה מה שמרים להם.

כל עוד הוא לא סוחט אותם. והתרומות אליו מגיעות מרצון חופשי

אונס/גונב או כל דבר דומה לזה.

שיהיה לכל המעורבים לבריאות

באמת יכולים להשתכנע שר' משה דילאון, שיש לנו ספרים שלו ורואים את רמתם וחוסר המורכבות (היחסית) שבהם -

מצליחים להשתכנע שהוא כתב ספר מורכב ועם מתודולוגיות שונות וסגנונות מגוונים, כמו הזוהר.

חכמי ישראל הקדושים והעליונים בעלי רוח הקודש, כמו שהתנך הוא יצירה של הרבה נביאים

הנביאים הם צינור.

לא מבין איך אפשר להשוות

כאשר מצטטים מומלץ לתת את המקור, אני לא יודע/זוכר מימרא כזו.

בפרט אם זה לא מחז"ל, אלא מרב מסוים זה לא בהכרח מוסכם ומקובל.

אפשר להאריך לא מעט מה רמת התוקף של בת קול, לעומת דברי נביאים שלהם תוקף חזק שלא מוטל במחלוקת.

(מחלוקת תנאים - למשל בעירובין דף יג עמוד ב, בבא מציעא דף נט, אם משגיחין כבת קול, דבר שנמשך לא מעט למחלוקות פוסקים, מוזמן לעיין בדברי החיד"א בשם הגדולים על רבי יעקב החסיד ולעומתו בדברי הרב עובדיה למשל בהקדמתו להליכות עולם.

נ.ב. הפירוש המילולי של אין משגיחין בבת קול שאין לה משמעות.)

אף אחד לא טען שרוח הקודש של האר"י או הזוהר זה להלכה, אלא אגדתא חשובה מאוד "דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הוויות אביי ורבא". וגם במגיד למרן, זה המגיד נתן לו רעיונות ואחרכך חשב עליהם בשכלו ופסק בשכלו.

כל מנהגי הזוהר להלכה זה לא מפני בת קול,אלא מפני ממהג שקיבל הציבור על עצמו שהופך למחייב

ב. אין משגיחין בבת קול - לא פוסקים הלכה לפי בת קול.לא שאין לה משמעות,עובדה ש"ניצחוני בניי"

עבר עריכה על ידי ארץ השוקולד בתאריך ג' בסיוון תשפ"ו 23:45

ביחס לדבריך על מקור לפסיקת הזוהר, הרב עובדיה בהקדמה להליכות עולם טוען שאין הלכה כזוהר בדיוק בגלל שלא בשמיים היא.

החיד"א לעומתו פוסק בשם הגדולים על רבי יעקב החסיד שהלכה כזוהר כי כן בשמיים היא.

כך שיש לך תיאוריה יפה, אבל מה לעשות שפוסקים מכובדים כמו החיד"א והרב עובדיה חלקו על התיאוריה הזו בשני הכיוונים.

ובכלל, לטעון אף אחד כאשר כך כתבו החיד"א ועוד פוסקים זה קצת מגוחך. (אף שאצלנו בבית לא פוסקים כמו החיד"א לא אתעלם ממנו)

אני שם בצד את הנודע ביהודה על פסיקות הזוהר כי אין לי כח להיכנס לנושא, הערתי רק מהצד כי כאב לי לראות את ההשוואה בין התנ"ך לדברי מקובלים.

ב. 1. אין בנצחוני בני הוכחה כי לדעת רבי יהושע אין לכך משמעות. 

2. לדבריך, למה כתוב "אין משגיחין בבת קול" ולא "אין פוסקין כבת קול"?

נצחוני בני זה דברי אליהו, זה שאין בזה משמעות הלכתית, לא אומר שאיןמשמעות לא הלכתית. אחרת לא היו שואלים את אליהו.

יש מספיק מקורות בחזל שמדבריםעל קדושתה ואמיתותה של בת קול, ללא קשר לפסיקת הלכה. כשם שלא פוסקים מנביא הלכה אך דבריו אמת.

ב. אין משגיחין הכוונה אין פוסקין, הנושא היה על פסיקת תנור עכנאי אז זה מובן מההקשר

ג. אין קשר בין השאלה אם פוסקים מזוהר לבין אמונה בזוהר. הרב עובדיה היה אומר פתח אליהו ולשם ייחוד וכדומה, גם אם לא פסק על פי הזוהר

ב. יתכן.

ג. הנודע ביהודה כתב דברים חריפים על לשם ייחוד בין השאר כי זה מהזוהר, כך שהרב עובדיה כיבד את הזוהר אבל פוסקים חשובים כמו הנודע ביהודה ותלמידו שללו את הוזהר מכל וכל.

דתנו רבנן משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול. שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גיריא ביריחו נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך, נתנו עיניהם בהלל הזקן... (סוטה מח ב

זה פסואודואפיגרפיה או משהו כזה. לא נראה לי שהמטרה המקורית שלו הייתה להיות "כתבים של ר' שמעון שהתגלו" כי זה בוודאי לא. יש בו חלקים יותר קדומים יש בו חלקים פחות קדומים אבל נראה שלפחות חלק ממנו נסוב סביב אסכולה מדרשית־אזוטרית קיימת. כמו ספר חנוך כזה או משהו בסגנון. כלומר השאלה היא פחות האם הוא מקורי 100% אלא מה הערך שלו כיצירה תורנית.

כנוסח של ספר בדורות יותר מאוחרים. כמו שהגמרא לא נכתבה על ידי רב ושמואל

מספיק ידע בינוני בארמית כדי לראות את זה

ואפשר גם בקלות להבדיל בין חלקים יותר עתיקים ומקוריים לבין דברים שנכתבו מאוחר יותר (ארמית צחה לעומת משוחזרת), ובוודאות היו כמה וכמה כותבים לזוהר

זאת לא ארמית של בבלי לא של ירושלמי ולא של מדרש רבה

אלא משהו הרבה יותר מאוחר ומלאכותי

אבל בהחלט חלק גדול מהתכנים מתייחסים למסורת מדרשית / אזוטרית עתיקה למדי

חכמי ישראל הקדושים המקובלים וחלקם בעלי רוח הקודש.

ידוע לי,יש גם לאדינו בזוהר. אז מה? אףאחד לא טוען שהוא מטמא את הידיים

בלי סתירה לכך שייתכנו דברים שנוספו מאוחר יותר - כמו שקרה גם בדפוסי הש"ס שהגהות נשתרבבו לתוך הכתוב ועמלו הרבה לנפות את הדברים.

ובוודאי שאינו חלילה "הרבה יותר מאוחר ומלאכותי"...

אכן, מהקצת שיכול לדעת מי שלא למד את הספר העליון הזה על בוריו - לשונו היא ייחודית, כי גם תוכנו ייחודי. ואם הבבלי יאמר "תא שמע", יאמר הזה"ק, "תא חזי"..

ומכל מקום, העיקר הוא קדושת דבריו, עומקם ונאמנותם.

ומעיד רבי חיים מוולוז'ין על רבו הגר"א: "..גודל ועוצם בקיאותו בזוהר הקדוש ורעיא מהימנא ותיקונים בעמקות נורא היה עד להפליא, כי היו כולם נכונים יחדיו על שפתיו, ערוכים בכל ושמורים על בלבבו - ועיסקו בדבריהם הקדושים בשלהבת אהבת ויראת הרוממות  וקדושה וטהרה ודבקות נפלא.... הרעיא מהימנא.. עד שראה עצמו בקי בו.. לספור אותיותיו ממש".

"שגור היה בפיו הק' אשר להבין דברי הזוה"ק והתיקונים לאמיתתם בלתי אפשר בעולם אם לא אחר גודל היגיעה על כל ענן ומאמר כמה שבועים (שבועות)" וכו' - עיי"ש בהקדמת ביאור הגר"א לספרא דצניעותא, שכתב רבי חיים מוולוז'ין.

דומני שדי בכך כדי לתת יחס שונה לחלוטין, של חרדת קדש... הגר"א.

ואני מעתיק בזה את לשונו של הרב קוק זצ"ל (שהיה לו כמובן הרבה יותר מ"ידע בינוני בארמית" וידע על בוריים את הבבלי, הירושלמי, המדרשים וכו'), אגרות ראי"ה ח"ב איגרת תרפ"ו, בתגובה למחלוקת שהתעוררה בתימן בענין, ע"י ההתנגדות מצד הרב יחיא קאפח ז"ל ותלמידיו:

הנני בזה לגלות את דעתי העניה על דבר השאלה אודות

קדושת ספר הזהר וספרי המקובלים... שכבר הלכה

רווחת בישראל מגאוני הדורות, ראשונים כמלאכים

וגדולי וקדושי האחרונים עד הדור האחרון שדברי הזהר

הקדוש הם קודש קודשים. ומקורם מקור מים חיים של

רזי אמונת ישראל הקדושה והטהורה. אלא שעל פי רוב

הדברים הם סתומים וחתומים מפני שאי אפשר לדבר

בדברים נשגבים כאלה כי אם על פי משל וחידה. יבינו

מהם הראויים לזה כל אחד ואחד לפום דרגיה. גדולי

המקובלים ז"ל בארו כמה עניינים מרזי קודש הללו

והסבירום קצת. וגם דבריהם הקדושים צריכים ביאור

תמיד מגדולי הדורות, קדושיהם ורוח ה' אשר עליהם.

אבל חלילה, חולין היא לנו ומוקצה מן הדעת והאמונה

הטהורה מורשת אבותינו הקדושים מדור לדור, לחשוב

מחשבת פיגול על קודשי שמים הללו. וכבר נתבררו

הדברים למדי, וכל הטענות ששטו על הדברים הקדושים

שבספרי קודש הללו... והסכימו על קדושתם וצדקם...

ואמיתת האמונה שבהם מנאמן לנאמן...

עד יסוד הלכה למשה מסיני ואור איתן האזרחי אברהם

אבינו ע"ה ולמעלה בקודש מקדמי עולם מיום היות

אדם על הארץ ודבר ה' אליו הופיע. וגאוני עולם

וקדושי עליון מוסכמים לכל ישראל לגדולי הדורות

בתורה ובחסידות בקדושה ובטהרה מסרו נפשם על

הלימודים הקדושים של ספרי הקודש הנ"ל. וכן לא

ימוש מפינו ומפי זרענו עד הדור האחרון שיופיע אור

ה' על ידי משיח צדקנו וכל קדושים עמו כתקוות כל

אסירי התקווה הקשורים באמונת אומן בכל לב ונפש.

על כן האיש אשר יזיד לבזות את ספרי הקודש הנ"ל

ואת גדולי עולם שעסקו ועוסקים בהם וידבר בהם

דופי חלילה, דינו הוא פסוק כדין מבזה תלמיד חכם.

ואנו חייבים להזהירו בדברים טובים שיסור מדרכו

הרעה וישמור פיו ולשונו מלדבר עתק על גדולי ישראל

וקדושת תורתם שהיא חיי עולם ונשמת תורתנו

הקדושה... ואם אחרי האזהרה הזו עוד יוסיף סרה

ויחזיק באיוולתו... חייבים כל חכמי ישראל לצאת נגדו

בקנאתה של תורת אמת מורשה קהילת יעקב לכבוד

קדושי עליון שבכל הזמנים והתקופות...

אני מופתע שלא ציינת את רוב מוחלט של חכמי ישראל ביחסם אל הזוהר, חסידים, ליטאים, ספרדים ודתיים לאומיים כאחר כולם לומדים את הזוהר בשקיקה וזה ש @פשוט אני.. הצליח לגרד איזה רב או שניים שלא זה מזכיר קצת כמה רופאים מכחישי קורונה שיצאו נגד הקוצנזוס 😘😘😘

האמת שרציתי להגיב כבר אתמול אבל אמרתי לעצמי

א. זה טיעון נורא חרדי (הטיעון: אתה באמת חושב שאתה יודע יותר טוב מכל גדולי ישראל).

ב. זה יגזול ממני המון זמן להגיב לכל תגובה שתיגרר פה לתגובות שלי ואני אצטרך גם להשתדל שלא להעליב אף אחד ואין לי כח לזה אני אדם עסוק.

אבל אתה הגבת ואחרים גם וברוך ה' השרשור לא יצא מפרופורציה (עדיין) למרות הפרובוקציה של ההודעה הפותחת לשים בשורה אחת את הרב משה די לאון (יאמר לזכותו שכינה אותו בתואר רב, לא מובן מאליו) הינוקא ושבתאי צבי ימ"ש.
 

באופן כללי פעם לפורום הזה היתה דיקטטורית שהיתה מאוד מקפידה שלא ידברו על רבנים בפורום הזה מטוב ועד רע, רבנים מכל סוג, הודעה כמו זו הפותחת מוד סביר שהיתה גוררת חסימה מהפורום ללא מורא, היום היא עדיין דיקטטורית רשמית אבל בפועל היא בפנסיה, מה שנקרא בפוליטיקה הישראלית " יש אחריות אבל לא אשמה" והיום מנהל כותב הודעה כזו ומנהל שני מגיב לו באהלן אהלן, דור אשר לא ידע את יוסף.

אני לא מאמין למיליוני רופאים רק בגלל שהם רופאים, אלא כי אני יודע מה שיטות המחקר שעליהן הם נסמכים, יודע לקרוא את המחקרים בעצמי, וגם אם לא הייתי יודע - אני מבין היטב שיש דרכים מוסמכות לבדוק דברים כאלה, והם נבדקו וקיבלו את כל האישורים. כמו שאני לא יודע איך מטוס ששוקל טונות של מתכת מסוגל להמריא ולעוף מהר יותר מציפור, אבל אני עדיין יודע שזה קיים כי אני יודע שיש אנשים שכן יכולים להוכיח את זה בעזרת נוסחאות שאני כלל לא אבין. אבל הנוסחאות עצמן קיימות, ואם ארצה להשקיע אז גם אוכל להבין וללמוד אותן.

לעומת זאת, בכל הקשור לספר הזוהר שלכאורה נכתב על ידי רשבי, מדובר במסורת מאוד חדשה וחסרת כל ביסוס וגם הרבנים שתומכים בה לא יכולים להוכיח בשום צורה שלפני 1,000 שנים היה מישהו בעולם הזה שידע על קיומו של ספר הזוהר.

יותר מזה,

בספר הכוזרי הוא כותב על ההוכחה המפורסמת של היהדות, לפיה אם לא היו מאות אלפי אנשים שראו את מעמד הר סיני, אז אי אפשר לייצר מסורת כזאת מאוחר יותר, וזאת בשונה מהדתות האחרות שבהן אין התגלות להמונים ולכן קל יותר להמציא.

אז הנה ספר הסוהר מוכיח שזה טיעון לא נכון: מילוני אנשים מאמינים שהוא נכתב על ידי רשבי, למרות שאין מסורת כזאת מימי רשבי והיא התחילה למעלה מאלף שנים אחרי שרשבי נפטר.

אז כן, ריהל טעה, אפשר להמציא מסורות יש מאין והזוהר שומט את הקרקע מתחת הקרקע של הטיעון שלו.

לסיום רק אגיד שאמנם בקרב הרבנים במאות השנים האחרונות יש רוב שמאמינים שהזוהר נכתב על ידי רשבי, אך בעולם המחקר יש קונצנזוס שזה לא ייתכן, וכבר נכתבו מעלה בשרשור על ידי ניקים אחרים הראיות הרבות לכך שלא ניתן לסתור אותן.

חפש באינטרנט שיעור של הרב שרקי "תורה מן השמים" או מאמרו. כי כבר אין לי כוח לחזור על אותו דבר מיליון פעם. מעמד שיני הוא מאורע מכונן זהות לאומית, הזוהר לא. הוא אפילו לא מאורע

חריפים ונכונים עם הומור...

נתחיל מהסוף - אישית, אני לא קראתי הודעות פתיחה. רק מה שהתייחסתי אליו.

בוודאי שחלילה לכתוב באי כבוד לר' משה די ליאון. הרי הוא חיבר עוד ספרים. חי לפני יותר מ700 שנה, תלמיד הרשב"א.

ובוודאי שאין מקום להעלות הודעות שיש בהן ביזוי ת"ח (לגבי שיש "דיקטטורית רשמית בפנסיה" - אתה מזכיר לי את הנוהג החדש בישיבות ומכינות, שכאשר מתחלף ראש המוסד - הוא הופך ל"נשיא המוסד"... כבוד, אבל לא אשם..).

לגבי הטיעון ה"נורא חרדי"... כמובן - כמשקל נגד - הרי שלטעון כטענה בעלת ערך, שטיעון הוא "נורא חרדי", זה לא ממש טיעון משכנע.. לפעמים גם חרדים צודקים...

אבל לעצם הענין - תלוי על מה מדובר.

כשעל כל דבר שנתון לסברא אומרים, כציטוטך, "אתה חושב שאתה יודע טוב מכל גדול ישראל" - קל וחומר אם כאשר זה לא לפי מה שנראה לפלוני, יאמר: מי זה בכלל הגדול הזה... אז זה חוכא ואיטלולא.

אבל יש סברא פשוטה. שגם בתחומים אחרים, אם גדולי המדענים יאמרו משהו, אז לא כל אחד שלא התחיל להגיע לרמת ידיעותיהם, יוכל בקלות לומר ההיפך.

קל וחומר כאן,  שאנחנו מדברים ממש על גדולי עולם, בעלי רוח הקודש. האריז"ל, המהר"ל, הרמח"ל, הגר"א ותלמידיו, הבעש"ט ותלמידיו, הרב קוק, וכו' וכו' - אז זו אכן טענה.

אבל כיוון שהזכרת את דברי לגבי הגר"א - בכוונה הזכרתי אותו. כי שם, תלמידו הגדול, רבי חיים מוולוז'ין, מעיד בכתב על יחסו לענין.

ראשית, רק כדוגמא לפרופורציה במי מדובר, מול אנחנו, עם כל הכבוד לנו... ר' חיים מוולוז'ין כותב, שאחרי שחזר 12 פעמים על מסכת סוכה, ראה עצמו בקיא בה ובא אל הגר"א לשאול אם להתקדם הלאה.

אז הגר"א בחן אותו על הבקיאות... שאל אותו, כמה פעמים מוזכרת סוכה כשרה, וכמה פעמים סוכה פסולה, במסכת... לא ידע. אמר לו הגרא: סוכה כשרה כמנין "סוכה"  בכתיב מלא. סוכה פסולה כמנין "סכה" בכתיב חסר, והיה הולך ומונה את כל התנאים והאמוראים שמוזכרים בה, כמה פעמים נזכרו...

לגבי הנושא שאנחנו דנים בו - כותב רבי חיים מוולוזי'ן, שהגר"א אמר שאי אפשר להבין מאמר מהזוה"ק לאמיתתו, בלי יגיעה גדולה של כמה שבועות על כל ענין. וזה בשכל של הגר"א...

עוד כותב, שהיה לגר"א גרסאות נקיות בזוהר - הגיה אותו - "חסר ויתיר" משורה לשורה, מדף לדף, ולפעמים גם לכמה דפים. כלומר, שהיו דברים שבכלל שייכים לכמה דפים אח"כ למשל, ונשתרבבו לא במקומם, עם התגלגלות כתבי היד והדפוסים.

ואומר, שעם כל זה, לא החליט הגר"א על גירסא כאמת ברורה, עד שחזר ויגע הרבה מאד - בכל הזוה"ק ורעיא מהימנא ותיקונים, אם יתיישבו על ידה עוד מקומות רבים  בכל מרחביהם, לפעמים עד 150 מקומות. כך אמר לו הגר"א.

אז אפשר להבין, שזו לא "טענה חרדית" בעלמא... לומר שאם הגר"א, שדקדק כך בספק הזוה"ק, והיה לו חוש ביקורת יוצא מהכלל, ורוח הקודש, וזכה לביקורו של רשב"י בביתו.. קיבל כך את קדושת הזוהר - אז אכן קדוש קדוש....

ורבי חיים מוולוז'ין, מסביר שזה בנויי כמו הגמרא. ה"משנה" היא הסיפרא דצניעותא, ה"גמרא" של הנסתרות היא הזוהר לאגפיו. ואומר שהגר"א, בביאורו לסיפרא דצניעותא, הראה בקיצור נמרץ, איך מאמרים שלמים מהזוהר וכתבי האר"י רמוזים שם במקורם, "כהררים התלווים בשערה" בתיבה או שניים מהספר הזה.

סורי.

מי שיודע ארמית בנקל יכול להבחין בין החלקים מאוחרים לבין חלקים מקוריים יותר ובין הכותבים השונים.

לגבי "לשונו הייחודית" לא יודע עד כמה זאת "לשון ייחודית" ארמית מקורית זה לא ברוב מה שנחשפתי אליו, בוודאות גמורה זאת ארמית של מי שלא חי בסביבה דוברת ארמית. אפשר לערוך מחקר השוואתי בין ארמית של הגאונים / ראשונים / גמרא / ירושלמי / מדרש רבה / ארמית של גויים ולפי זה למקם כל חלק.

זה לא בדיוק "נשתרבבו" יש חלקים שלמים שהם מאוחרים יותר ויש כאלה שהם קדומים יותר.

ויש עוד ראיות אחרות שהעריכה והניסוח מאוחרים למדי (לדעתי הראייה הכי פשוטה: לשון ארוכה. יש מקומות שבהם יש המון כפל וחזרתיות שזה ממש לא סגנון חכמי הגמ' / משנה. מאידך יש מקומות שהם לשון קצרה וזה מראה יותר על מקוריות).

כאמור לא יודע אם זה מעלה או מוריד.

כי יש הבדל בין גמרא ערוכה לבין הזוהר, מהבחינה הזאת.

ואת הזוהר כל ישראל קיבל אךלא כהלכה אלא כאגדתא, ועם יכולת לסבור אחרת מדבריו

או שמעולם לא שמעת על דרדעים?

ואולי גם לא שמעת על הנודע ביהודה?

וגם תלמידו בשו"ת תשובה מאהבה.

"והנה בדברי הזוהר אין רצוני להאריך ומה מאד חרה אפי על אלו העוסקים בספר הזוהר ובספרי הקבלה בפרהסיא פורקים עול תורה נגלית מעל צוארם ומצפצפים ומהגים בספר הזוהר וזה וזה לא עלה בידם ועי"ז תורה משתכחת מישראל ולא עוד אלא בדורותינו נתרבו המינים מכת הש"ץ שחיק טמיא היה ראוי לגדור גדר בלימוד הזוהר וספרי הקבלה. והנה אין הזמן להאריך בזה ועכ"פ אין מורין הלכה מן הזוהר ואין רצוני להאריך בכוונת הזוהר כי אין לי עסק בנסתרות ובמה שהורשיתי אתבונן:"

(נודע ביהודה קמא, יורה דעה סימן עד)

תשובה מאהבה חלק א כ"ו:ט"ז | Sefaria Library

לגבי ה"דרדעים" - הרב יחיא קאפח ותלמידיו, הבאתי לעיל מה שכתב אליהם  הרב קוק זצ"ל.

הנודע ביהודה אינו אומר חלילה ש"לא קיבל את הזהר" - אלא יוצא כנגד העוסקים בספרי קבלה בפרהסיא ופורקים עול תורה הנגלית מעליהם.

וזה דבר שגם כיום יוצאים נגדו. חרדת קדש כלפי סתרי תורה.

והוא עוד מוחה בחריפות יתרה, בגלל מה שיצא מכת ש"צ. 

ממילא, ברגע שהדרדעים לא קיבלו את הזוהר אז לא כל ישראל קיבלו את הזוהר.

ב. ביחס לנודע ביהודה,

דבריו כאן עסקו רק בפרהסיה, אבל תשובתו על לשם ייחוד לא עוסקת רק בפרהסיה וכן תלמידו התשובה מאהבה לא דיבר רק על פרהסיה, ממילא, אני לא חושב שנכון להסביר שהנודע ביהודה סבר שהבעיה היא רק פרהסיה.

עם זאת, זה חילוק אפשרי בדברי הנודע ביהודה למרות שאני חושב שהוא דחוק.

ג. כיף לראות הודעה ממך, שלום שלום

(לא ישירים, אלא תלמידי תלמידים) שאני רואה לא מעט ולא יודע אם זה הגיע ממנו.

ניסיון להסביר את התורה עם פחות מחלוקות ממה שיש ובאופן שמסתדר לנו יותר עם השכל שכולל מחיקת דעות שלא מסתדרות,

בין אם זה הדרדעים כאן, החיד"א שהבאתי לעיל, הגר"א על מדרשי חז"ל שנשמעים לא מציאותיים ועוד.

טרם הבנתי למה זה כך ואם הם חושבים שזה מכבד יותר אבל אני נתקל בזה מדי פעם ותוהה בנושא.

הרב לא "מחק דעות" של אף אחד מחכמי ישראל.

היו ארבע דברים, שהרב, שהיה בכללי נינוח ומתון, רך ונעים - היה הופך "אש להבה".. ביניהם, אם  היה רואה מישהו שמבזה תלמידי חכמים, או מחלל שם שמיים.

אבל גם כתיבתו בנושא הזה להרב קאפח, היא בכבוד, עם האזהרה שיש בכך גדר של ביזוי קדשי ישראל.

ולא יעלה על הדעת שמישהו שבאמת קיבל מהרב או מבנו הרצי"ה, "ימחק" משהומ מהגר"א... אין דבר כזה (אלא אם כן מישהו יאמר שזייפו משהו מהגר"א..)

ובוודאי שלא "ימחק" את דעת החיד"א - לא יעלה על הדעת. לכל היותר, יביאו גם דעות אחרות.

להבנת מדרשי חז"ל שנראים לא מובנים כדעה יחידה, אבל בהלכות תלמוד תורה הגר"א יוצא בשצף קצף על כך.

יתכן שהרב בתיכון לא הכיר את הגר"א בנושא.

כשם שתאמר שיש מחלוקת בין הקראים לרבנים על תושבע.

או בין הצדוקים לפרושים על עולם הבא.

או בין שלמה לירבעם על קדושת ירושלים ובית דוד.

או בית משה לקרח על תורת משה...

אתה מוחק את הנודע ביהודה, התשובה מאהבה והדרדעים ביחס לזוהר.

הרב ההוא מחק את הגר"א בעניין אחר.

רב אחר לימד אותנו שאין מחלוקות באמונה כאשר לא חסרים.

תהיתי אם זה נובע מכך שכולכם למדתם מבית מדרש מסוים.

זו טעות. רק כנגד הפצת סתרי תורה ברבים בזמנו, אחרי שהיו לכך תוצאות מרות. גם הרב מזכיר את הנזק שזה גרם - באורות התשובה.
 

ואינני יודע מי הרב שלימד אותך בתיכון - אבל עם שנכון שאין מחלוקות ביסודי האמונה, אבל בסוגיות בלימוד האמונה בוודאי שיש מחלוקות. הרב זצ"ל מסביר שזה נובע מגישות שונות, של סוגי אנשים שונים (מה שהוא קורא "חכמי השכל וחכמי הרגש") - מפרט באחת האיגרות - ובסופו של דבר, אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

1. לקרוא לזוהר "בורות בורות נשברים אשר לא יכילו המים" נשמע לי לצאת נגד הספר, ולא רק נגד לימוד והפצת קבלה.

2. דברי תלמידו ה"תשובה מאהבה" די חריפים ולא רק על הפצת לימודי קבלה, כך שהתלמיד מעיד נראה לי על הרב.

ב. זה פשוט לא נכון, הרי שרפו את ספרי הרמב"ם על מחלוקת ביסודי האמונה ולא רק בסוגיות בלימוד העניין, אפשר לראות על כך בתורה שלמה בנספחים על פרשת יתרו (מעדיף לא להרחיב כאן) כדוגמא קיצונית.

אכן, "אלו ואלו דברי א-לוקים חיים" אבל יש מחלוקות אמיתיות ומורכבות מאוד שאינני יודע להסביר.

נראה פשוט שזה לא על הזוהר לכשלעצמו, אלא על זה שאלה לא הבינו שם כלום ו"צפצפו בדבריו"... ברור מדבריו שהענין הוא ההקשר.

לגבי ה"תשובה מאהבה", לא ראיתי את דבריו.

שריפת ספרי הרמב"ם, היא באמת דוגמא כואבת מאד.

אבל זה לא שמישהו חלק על כך שהקב"ה ברא את העולם, ומשגיח, ויש שכר ועונש וכו'.

אז הרמב"ם מסביר את ההשגחה בצורה אחת - אחרים בצורה אחרת (וגם זה כנראה ניתן ליישוב).

הרמב"ם בא להסביר דברים באופן שגם מי שהושפעו מהפילוסופיה באותו זמן, יוכלו להבין ולקבל. היו שלקחו את זה בצורה קיצונית.

יש איגרת של הרמב"ם, שהוא יוצא בתוכחה מאהבה, כלפי אלה שיצאו כנגד הרמב"ם. אומר שהם לא הכירו באמת מי היה. ומפליג מאד בשבחו.

וזה נכון - שיש מחלוקות שלשעתן הן נראות כאילו מהקצה לקצה. אבל כשמדובר באנשים שנטועים לדמרי בתוך התורה - עם הזמן הערפל מתפזר, ורואים את מקומה של כל שיטה, את המיוחד בה - ואיך אפילו מה ששללה את חבירתה, עזר גם לחבירתה.

דוגמה חזקה וטובה, היא המחלוקת על החסידות בראשיתה.

דיבר רק על ההפצה של הזוהר?

2. חבל, הפניתי לתשובה מאהבה כאן, היה נחמד ומכבד אם היית קורא

3. נדמה לי שצמצמת פה חלק מעיקרי אמונה, אבל לא יודע אם פורום פתוח הוא המקום הנכון לדון בנושא.

4. אכן, לפעמים לאחר דורות ההסתכלות היא אחרת על מחלוקות, מסכים

אם אתה יכול לשים קישור - אוכל להתיחס..

לגבי "עיקרי אמונה", הבאתיי כדוגמה, את מה שבעל ספר העיקרים מונה כשלושה עיקרים בסיסיים. אבל העיקרון אותו עיקרון. לא מחלוקת ממש ביסודי-יסודי האמונה.

לגבי ה"נודע ביהודה" - זה הציטוט שהבאת (אני לא מתיימר להעמיד פנים כבקיא בנודע ביהודה. התייחסתי לציטוט שהבאת, ולמה שידוע מלפני כן):

"והנה בדברי הזוהר אין רצוני להאריך ומה מאד חרה אפי על אלו העוסקים בספר הזוהר ובספרי הקבלה בפרהסיא פורקים עול תורה נגלית מעל צוארם ומצפצפים ומהגים בספר הזוהר וזה וזה לא עלה בידם ועי"ז תורה משתכחת מישראל ולא עוד אלא בדורותינו נתרבו המינים מכת הש"ץ שחיק טמיא היה ראוי לגדור גדר בלימוד הזוהר וספרי הקבלה. והנה אין הזמן להאריך בזה ועכ"פ אין מורין הלכה מן הזוהר ואין רצוני להאריך בכוונת הזוהר כי אין לי עסק בנסתרות ובמה שהורשיתי אתבונן:"

(נודע ביהודה קמא, יורה דעה סימן עד)

נראה לכאורה בירור מדבריו שהטענות הן:

א. "עוסקים בספר הזוהר ובספרי קבלה בפרהסיא ופורקים עול תורה נגלית מעל צווארם" - כלומר, מתפארים בפרהסיא בנסתרות, שהם עניין לצנועים, אבל לא מקיימים תורה כפשוטה.  טענה ברורה. ואומר "זה וזה לא עלתה בידם"... נו, אדם יאמר לא עלתה בידם, על דבר שחושב שאין בו כלום חלילה?..

ב. "בדורותינו נתרבו המינים מכת ש"צ שחיק טמיא", היה ראוי לגדור גדר בלמוד הזוהר וספרי קבלה". דברים ברורים, בגלל מה שקרה עם הכת הזו שנתלו בנסתרות. לגדור גדר בלימוד - לא "לאסור את הלימוד", אלא גדר. מעין מה שאומרת המשנה במסכת חגיגה על לימוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה.

אם היה סובר שמדובר בספר "לא אמיתי", היה מביא פשוט שאלה לא דברי אמת... ח"ו.

ג. "ועכ"פ אין מורין הלכה מן הזוהר" - אז רואים בברור את היחס המכבד. בהיות שאין מורין הלכה, כי אינו ספר הלכה, אז אי אפשר להסיק ממנו הלכה למעשה. ולגבי ההמשך, "אין לי עסק בנסתרות ובמה שהורשיתי אתבונן", היו וישנם הרבה גדולים ש"אין להם עסק בנסתרות". כדברי הרב באורות התורה פרק י', שגם אם מוצאים כאלה, "כי יש להם רכוש רב להעסיק את רוחם בניגלות התורה", לא תיפול רוחו של מי שמרגיש "לחץ נשמתי" לעסוק בכך. כל אחד עם מתת חבלו מה'.

לא כל ישראל קיבלו את הוזהר - צעירים מעל עשרים

ואם תרצה ישירות לתשובה:

https://www.sefaria.org.il/Teshuva_MeAhava_Part_I.26.16?lang=he

תסתכל בקישור שם.

ביחס לנודע ביהודה, יש לו תשובה נוספת על לשם ייחוד:

https://www.sefaria.org.il/Noda_BiYehudah_I%2C_Yoreh_Deah.93.1?lang=he&with=all

הוא מדבר על הזוהר כבורות נשברים לעומת הש"ס והפוסקים עליהם אנו מסתמכים.

זה בסדר גמור לא להיות בקי בנודע ביהודה, לצערי אני גם לא, אבל אם כך, קצת חבל לצאת באמירה נחרצת שכל הבעיה של הנודע ביהודה עם הזוהר זה רק לימוד קבלה כי אתה מבסס רק על ציטוט אחד.

כנראה שעל שלושת העיקרים שהבאת אין מחלוקת, לעומת הי"ג של הרמב"ם שחלקם שנויים במחלוקת ומוזמן לראות היכן שהפניתי, לא רוצה להרחיב כאן.

הדגשתי שאני מדבר על מה שציטטת כאן.
 

אעיין בעז"ה בקישורים שהבאת כעת - תודה רבה - ואראה אם נראה אחרת.

מוסיף - כעת עיינתי בתשובה הנוספת שהבאת מהנודע ביהודה, ואני רואה שלא נראה אחרת ממה שכתבתי. מסביר בהודעה הבאה.

הוא אומר שני דברים בענין - האחד, לגבי האמירה שכולו קדוש, שנכנסו "כמה זיופים וקלקולים" בתוכו.

השני - מטיל ספק בקדמותו בגלל שלא נזכרים רמזים ממנו בספרות בקדומה של הש"ס ומדרשים שהיו מפורסמים.

אינו אומר חד משמעית ההיפך. וגם מדבריו רואים את ההשפעה החריפה של מה שקרה עם ש"צ וחבר מרעיו.

מכל מקום - בוודאי שאי אפשר לשים אותו ב"צד" של מצדדי המוחלטות של קדמותו.

וגם אי אפשר להכחיש, לאידך, שרוב מוחלט של חכמי ישראל אחריו - כפי שכבר מזכיר הרב קוק באיגרתו הנ"ל - לא הסכימו איתו.

ובספר "קדמות הזוהר" לרד"ל, תלמיד הגר"א, התייחס לכל מיני טענות מעין זה.

האם זה "מוחק" אותו... בוודאי שלא. אבל יש דבר כזה, שאחרי שהתקבל דבר ברוב מוחלט של חכמי ישראל - אז נדחית דעה מסויימת.

דוגמת מה שיש בתלמוד, שבאתריה דרבי אליעזר, היו כורתים בשבת עצים לצורך מכשירי מילה, בגלל דעתו שגם מכשיריה דוחים את השבת. אבל אם יבוא מישהו היום לנהוג כך, יהיה חייב כרת, ולא יוכל לומר שהוא "נוהג כאתריה דרבי אליעזר".. אז נכון שזה לא ממש אותו דבר, כי לא נמצאים בדורות שהתכנסו כל החכמים וקבעו "הלכה", או חתמו תלמוד; אבל העיקרון דומה.

לגבי התשובה של הנודע-ביהודה -

התנגדותו לאמירת "לשם יחוד", מפורסמת.

חשבתי שמצאת איזו תשובה אחרת, שמדבר על הזוהר, ולא ידעתי ממנה.

מה שהוא כותב בתשובה הזו, "לחצוב להם בורות נשברים" במקום ההיסמכות על התלמוד הבבבלי והירושלמי - אינו מוסב כלל על הזוהר. ואין שם שום דבר כנגד הזוהר הק'.

התשובה הזו, מכוונת כנגד תנועת החסידות שהתחילה בזמנו. מקור אמירת ה"לשם ייחוד" היא אצל האר"י הק'. אם כי יש כנראה בזוהר, שמשה רבינו היה מתכוון "ליחדא שמא דקב"ה ושכינתיה". אבל המקור לומר כך, הוא כפה"נ מדברי האריז"ל - וההתפשטותת של זה בהמון, היא מהחסידות.

והנודע ביהודה אומר זאת כמעט - ויותר מכמעט - מפורש. מדבר על כאלה ש"מתנשאים ברום לבבם. כל אחד אומר אני הוראה ולי נפתחו שערי השמיים"... זה לא קשור לספר הזוהר.

ובהמשך: "צדיקים ילכו בם, וחסידים ייכשלו בם"... מכוון במפורש לתנועת החסידות.

(אגב, מסופר שהמדפיס של הנודע ביהודה בזמנו, ראה את זה, היה מהחסידים, והחזיר את הפסוק למקורו: צדיקם ילכו בם ופושעים ייכשלו בם".

כשהיע הדבר לנודע ביהודה, אמר: אני עשיתי מהפושעים חסידים - והוא עשה מהחסידים פושעים....

הרצי"ה קוק זצ"ל, הזכיר את התנגדות הנודע ביהודה לאמירת לשם ייחוד והוסיף: "אבל אצלנו בסידור - עולת ראי"ה - זה כן כתוב"..

וגם ביאר, שזה מוזכר לגבי מצוות שהתורה מציינת את טעמן. כמו ציצית, "למעם תזכרו ועשיתם את כל מצוותי".  ועוד)

1. לא הוכרע כלום מאז התשובה מאהבה כי לא ישבו חכמי ישראל והכריעו.

יש אמנם רוב, אבל אין הכרעה.

2. יתכן והנודע ביהודה מדבר על האר"י והחסידות ולא על הזוהר.

3. אמירה של התשובה מאהבה שספר הזוהר איננו קדוש היא אמירה ברורה לדעתי.

סיפור משעשע בסוף.

ולגבי הרב קוק, אני לא יודע אם הרב קוק חשב שהזוהר נכתב על ידי רשב"י או לא, אבל ברור ששיטתו אחרת וכמו כן לי לפחות נראה שהוא לא היחיד שכל דבר שהוא אומר קדוש ואין מקום למשהו אחר. (אם כן, יש עניינים בהלכות שבת כמו חליבה שבעייתי שבכשרות רגילה מקלים כמו החזון איש בניגוד לדעתו.)

שהתכנסו כל החכמים יחד והכריעו.

אבל בהיות שרוב מוחלט של חכמי ישראל החזיקו מקדושת ספר הזוה"ק - אז זה קרוב לכך. בפרט שביניהם כאלה שרוה"ק ממש, הופיעה בבבית מדרשם - כמו האריז"ל והגר"א - בהקשר לענין הזה. מה גם ספר שר' חיים מוולוז'ין אומר בשם רבו הגר"א שאי אפשר להבין שם דבר על בוריו בלי כמה שבועות של עמל... (שכל של הגר"א).

כנראה בעקבות זה, מתבטא הרב זצ"ל, ש"כבר הלכה רווחת בישראל מגאוני הדורות, ראשונים כמלאכים וגדולי וקדושי האחרונים עד הדור האחרון שדברי הזהר

הקדוש הם קודש קודשים. ומקורם מקור מים חיים של רזי אמונת ישראל הקדושה והטהורה".

ב. הנודע ביהודה דיבר בתשובתו זו, בוודאות על תחילת תנועת החסידות (גם לא על האר"י). זה מבואר מתוך דבריו, שמצין על תקופתו לגבי אנשים שמדברים בסתרי תורה, בדילוג על דברים פשוטים בנגלה של התורה והמצוות.

כמו כן, ממה ששינה את הפסוק וכתב, "צדיקים ילכו בם וחסידים יכשלו בם", כשהלשון המקורית היא "ופושעים ייכשלו בם"... זה ממוסב על ה"חסידים" של תנעות החסידות. וכך שמעתי גם מהרצי"ה זצ"ל.

ג. לגבי הרב קוק זצ"ל - אכן, בגלל ההיקף והגדלות העצומה בכל חלקי התורה; וגם בגלל שבאופן כללי שיטתו היא למזג את כל השיטות שלפניו בתוך מארג כללי, בגאונות ועמקות עצומה - קשה מאד לחלוק על דבריו בעניינים שנוגעים לנושאים הללו, של התפיסה האמונית ומקומם של סתרי תורה.

זה מזכיר את הגר"א מבחינה זו.

(לגבי מה שהזכרת, שאם כן צריך לפסוק כדבריו גם בענייני הלכה, שנוהגים בהם כחזו"א שמיקל יותר - נראה לי שזה לא בהכרח. מי שנוהג לפיו, מן הסתם ינהג לפיו. אבל במה שנוגע לכשרות "רגילה" לציבור הרחב - מן הסתם יוכלו להסתמך על דעות מקילות מגדולי ישראל אחרים.

אם כי, אכן הגאונות של הרב גם בנגלה, היתה משהו לא מצוי לחלוטין. הרב הוטנר אמר עליו: "היה גדול פי 20 יותר מכל גדולי דורו יחד". הרב אסר זלמן מלצר אמר לר' חיים עוזר גרודז'ינסקי - ששאל אותו עליו, כשביקרו בווילנא - "אנחנו גדולים על הידית של הדלת שלו" (באידיש: הקלימיקע..). וכן כותב הרב זווין ב"אישים ושיטות", שהיה יחיד בדורו בגדלות בכל תחומי התורה יחד. ועוד הרבה)

אפשר לומר שיש רוב, אבל אי אפשר לומר שיש הכרעה. אתה מכיר מקור לסוג ההכרעה אותו אתה מתאר?

מימרא מיוחסת לגר"א אינה ראיה, כי ברור שזה מחלוקת.

אתה נותן משקל עצום למימרא בשם הגר"א ומתעלם מספר שלם של היעב"ץ - מטפחת ספרים.

אני מציין שיש את שניהם, יש מקום לשני השיטות כי שניהם פוסקים גדולים במסורת שלנו ואין הכרעה.

מטפחת ספרים | Sefaria Library

ב. אולי.

שים לב שזה לא החסידים אלא האדמו"רין הראשונים, כי הם טענו לרוח הקודש לעומת חסידיהם

ג.

1. לא מקבל את הטענה הזו, כי לא כך פוסקים במסורת. יש לך מקור שכך נוהגים לפסוק?

2. אם על תיאורי כבוד מסתמכים, ראוי לציין את תיאורי הכבוד המפליגים שחלק הרב קוק לרב יחיה קפאח כאן ואם כך כדאי לשקול להכריע כמו הרב קפאח.

התכתבות הראי"ה קוק והרב יחיא קאפח על אודות ספר הזוהר » ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני)

אין הלכה שצריך להאמין במה שכתוב בזוהר. אך מומלץ מבחינה אמונית. אך לא ניתן לחייב. כי רק ב13 העיקרים חייבים להאמין

תישאר עם האמת, אל תמציא שנמנו וגמרו כאשר לא נמנו וגמרו.

והרמבם.

הרי מעולם לא נמנו וגמרו על התלמוד. הרמבםאומר שהתלמוד מחייב כי האומה קיבלה אותו על עצמה.

התכוונתי "כעין נמנו וגמרו"

על התלמוד מצינו כבר בגאונים וגם בראשונים הסכמה שלא חולקים על כך, אמנם, הרמב"ם לפעמים פסק הפך הגמרא אבל אז נושאי כליו ניסו לתרץ למה זה עדיין מסתדר עם הגמרא.

כך שניתן לראות בפוסקים שהסכימו לפסוק כנכתב באחד התלמודים (לפעמים מחלוקת לפי איזה מהם) ואני לא מכיר מי שכותב במפורש שהוא חולק על השיטה. עם זאת, אין פה נמנו וגמרו.

ביחס לרמב"ם, זה טענה ממש לא נכונה מציאותית או הלכתית, יש מחלוקות כה רבות על הרמב"ם וכמה כבר אתה מכיר שפוסקים לפי הרמב"ם?

שאתחיל להביא לך דוגמאות שלא פוסקים כמו הרמב"ם:

1. אתה מקפיד על בשר חלוט כמו פסיקת הרמב"ם?

2. פסיקת הרב גורן עם טבעת של כהנים רופאים בניגוד לרמב"ם.

3. הרמב"ם אסר להיות אברך במקום המסתמך על תרומות, יש רחובות רבים שלא קיבלו את ההכרעה הזו.

4. הרמב"ם מחייב חטאת על מלאכה שאינה צריכה לגופה, זו ההכרעה שאתה מכיר?

לגבי השולחן ערוך והרמ"א, כאן ברור שאין שום הסכמה טוטאלית להכריע כמו השולחן ערוך, כמה ראיות לכך:

1. יעוין בנושאי כלים שחולקים פעמים רבות על הנפסק בשולחן ערוך או הרמ"א.

2. יש מקומות בהם ההכרעה הייתה דווקא כאחד הנושאי כלים, למשל, בפולין להבנתי היה מקובל להכריע כמו הש"ך במחלוקות עם השולחן ערוך והרמ"א ובליטא הט"ז היה נתפס כמכריע, כך שברור שמקומות אלה שללו את ההכרעה אותה הבאת.

3. יש פוסקים לא מעטים מחוץ לספרים אלה שכתבו ספרי הכרעה שונים החולקים פעמים רבות: ב"ח על הטור, מהרש"ל, חיי אדם, שולחן ערוך המקוצר (ספר פסיקה תימני) ועוד רבים.

פסיקת השוע לספרדים, הרמא לאשכנזים, נרמהם לתימנים.

נכון שאחרונים יכולים לחלוק על תכנים מסוימים על השוע, אבל בגדול קיבלוהו.

כמובן ייתכן שהאר"י חלק פה ושם על הזוהר, אבל בגדול קיבלוהו. ובטח לא דיברו בו סרה.

גם יש מסורות יוצאות דופן בגאונים שלא עושים על פי התלמודים.

ב. הפוסקים טענו שגם הרמבם יאמר שבימינו עת לעשות לה' ולהסתמך על תרומות. שהרי ידוע שבשעת הדחק ההלכה שונה. וחוץ מזה זה דברי מרן השו"ע מפורשים. שקיבלוהו אשכנזים וספרדים.

ג. דיברתי על כל שקיבלו את הזוהר כדברי ת"ח. ואםן כן כל המדבר סרה בזוהר כמבזה ת"ח. לא לדבי לפסוק לפי הזוהר, ואפילו לא לדבי ללכת לפי דברי האגדתא שבו.

ד. אילו רב יטען שלא מרן כתב את השו"ע אלא הוא זיוף כולו וספר רע. הוא ינודה כמבזה ספר ת"ח

1. איפה בדיוק באשכנז מכריעים כמו הרמ"א באופן עקבי במחלוקות שיש לו עם פוסקים אשכנזים כמו הש"ך/ט"ז/משנה ברורה?

2. בארצות יוצאי ספרד רבות לא פסקו כמו השולחן ערוך למרות שהרב עובדיה ניסה לומר כך, עיין ערך הבן איש חי שלא חש מחויב לשולחן ערוך במחלוקות מול הרמ"א (דבר שעליו הלין הרב עובדיה בהקדמתו להליכות עולם) או פוסקי צפון אפריקה כפי שהאריכו בספריהם נגד אמירת הרב עובדיה בנושא למשל הרב שלום משאש בשו"ת שמש ומגן, הרב עמרם אבורביע בשו"ת נתיבי עם ועוד רבים.

3. רבים מהתימנים לא פוסקים כמו השולחן ערוך, נדמה לי שהבלאדים למשל לא פוסקים כמו השולחן ערוך.

4. אילו היית מכיר את הים של שלמה של המהרש"ל למשל היית מבין שמה שאתה אומר לא נכון.

5. נושאי כליו של השולחן ערוך חולקים המון ולא רק לעיתים רחוקות.

ב.

1. כלומר, מוסכם לכולי עלמא שבמציאות אידיאלית אסור להיות אברך לדבריך?

2. הרמב"ם לא הסכים עם התפיסה הזו, כך שגם אם לדעתם יש סיבה, הם עדיין חולקים עליו.

3. התעלמת מעוד פסיקות רבות, כנראה שמוכל בתפיסה לפני.

ג. סבבה, אבל גם זה במחלוקת.

ד. מדוע לדעתך אף אחד לא טען דבר כזה ועל הזוהר כן טענו?

אמרתי, מי שיטען שהשו"ע הוא זיוף וספר רע. ינודה כמבזה ת"ח. כרגע זה לא הדיון על מה ניתן לחלוק על השוע והרמא ועל מה לא.

ב.1. במציאות אידאלית אסור לקבל כסף מהציבור בתור אברך שרק יושב ולומד. זה כסף משנה מפורש נדמה לי. מותר לקבל כסף מאדם פרטי, כמו שהרמהם קיבל כסף מאחיו הסוחר , או כמו הסכם יששכר וזבולון. אבל מהציבור במצב אידאלי אסור לקבל. למעט אם אתה רב או דיין וכדומה, שאתה מקבל שכר על השירות לציבור ועל שכר הבטלה. 

2. אם היה רואה את החילונות היום ואת האתגרים הרוחניים, היה טוען שלכל הפחות אברכים בשנתויהם הראשונות יכולים לקבל כסף. (ואגב גם כיום סטטונדטים מקבלים מלגה מהמדינה לעיתים, דבר שלא היה בימי הרמבם. אז אברכים שיש סיכוי כלשהו שיהיו רבנים אז וודאי)

3. זה כסף משנה מפורש לזכרוני. בכל מקרה זה לא הדיון כאן.

ג. איפה המחלוקת? הנודע ביהודה התיר לבזות את הזוהר או לדבר בו סרה? לא. זה רק פרשנות שלך

ד. כי בנגלה כולם עוסקים. ובנסתר לא.

לעומת ספרים אחרים, לכן אמרתי שאתה מערבב.

ב. 1. זה לא רק היבט הכסף, כמפורש בשולחן ערוך ובנושאי הכלים על הטור בהלכות משא ומתן.

2. לא קשור לענייננו, אבל חוץ מרצון להאמין שכך היה סובר הרמב"ם יש לך ראיה כלשהי לכך?

הרי כולנו רואים את החילול השם שיש במציאות הזו של תקציבים ללומדי תורה.

3. כסף משנה מפורש על חליטה ומלאכה שאינה צריכה לגופה??

ג. לא הבנתי, אם הזה בסדר מה שהתשובה מאהבה אומר שאין מה להשוות בין הקדושה של דף אחד בגמרא לכל הזוהר ביחד אז מה בעייתי לומר?

ואם בעייתי לומר מה שהתשובה מאהבה אומר או אפילו מה שהרב קפאח אומר על בעיה של עבודה זרה בשיתוף שם, מי שמך לומר שבעייתי?

ד. וזו הסיבה היחידה לערעור על קדמות הזוהר?

על פסיקתא דרב כהנא ערערו?

להאמין בדבריו. אבל התקבל כדברי חכמים קדושים. ולכן אסור לדבר בו סרה, על אף שמותר לחלוק על דעותיו וגם לסבור שנכתב בידי הרמד"ל (אך זה לא מומלץ , כי לא מומלץ לאחוז בשטויות, על אף שמותר).

ב. 2. לרמבם היה שכל ישר. אם היה רואה שסטודנטים מקבלים כסף , ואילו אברכים שבשנותיהם הראשונות לא יקבלו, לא יהיהו רבנים בישראל ,וודאי היה תומך בזה, שהרי זה שכל ישר ופשוט לא לגרום להרס עולם התורה בישראל (לא דיברתי על חרדים או על אברכים בגילאים מבוגרים). ואין איסור דאוריתא לקבל כסף אלא הנהגה שלא תיצור חילול ה'. וגם הרב שילת שהידר על עצמו לא להתפרנס מרבנותו בישיבתו, כן תמך שאברכים בישיבתו יקבלו קצבה).

3. זה לא הדיון. יש מקרים חריגים שניתן לאחרונים לפסוק שונה מהרמא והשוע, וכמובן שמי שמחויב שלשוע ולרמא לא מחויב דווקא לרמבם.

ג. בעיית לומר שהזוהר הוא ספר רע או ספר טיפש או או ספר טמא או ספר כפירה ספר חולין, או לזלזל בו. לא בעייתי לומר שקדושתו היא רק כמו המורה נבוכים ולא יותר. 

אתה משווה בין "הזוהר פחות קדוש מהגמרא" לבין "הזוהר כפירה ועובדה זרה"?! נו באמת.

מי שמי לומר? 1) הגמרא שאמרה שאסור לבזות ת"ח והחמירה מאוד במי שעושה זאת עקבית (נדמה לי כינתה אות ואפיקורס, ואמרה שזה היה עיקר עוונו של ישו שנידון בצואה רותחת על דרך המשל). 2) האומה שקיבלה על עצמה את הזוהר כדברי חכמים , (ואם כן אסור לבזותם מדין מבזה ת"ח) 3) הרב קוק שהבאתי לעיל. 4) שום חכם מחכמי ישראל כולל הנודע ביהודה הרב אלפאלס והיעבץ לא ביזה את הזוהר ואמר עליו כפירה ועבודה זרה.

הרב יחיא קפאח אכן יכול לחלוק על הזוהר ולטעון שלדעתו אסור לשתף שם (לא יודע מה הדיון שם) ולהורות כך לתלמידיו.  אך אסור לו לבזות את הזוהר.

ד. לא הסיבה היחידה. עוד סיבה היא שיש חכמי ישראל שמבנה נפשם דוחה עיסוק בנסתר מפני שמבנה נפשם שכלי ולא כוח מדמה. ראה הרב קוק על זה איפשהו באורות הקודש. וראה האר"י שער הגלגולים הקדמה לו, דף מה.:  "פאה ימנית דדיקנא דזעיר אנפין" . ועיין אורות הקודש  א צב.
 על ההבדל בין נשמת הרמבם לנשמת הרמבן ולמה הרמבם לא ידע קבלה. 

זו לשונו של הרב זצ"ל.

כלומר - מצד אחד לא כמו "הכרעה הלכתית" חד משמעית סגורה, שעבורה צריך כינוס החכמים.  אבל מספיק כדי לקבוע את זה כ"הלכה רווחת בשראל".

אז הנה מקור, מדברי הרב זצ"ל.

המימרא של הגר"א, היא ראיה חזקה מאד בכיוון הזה.. אם הגר"א אומר מנסיונו שאי אפשר להבין שם משהו על בוריו בלי עמל של כמה שבועות - זה אומר משהו על הספר הזה.. סברא פשוטה לכאורה.

המטפחת ספרים, דבריו ידועים, שעם הזמן נוספו על ספר הזהר (אולי ע"י מדפיסים), גם דברים שאינם במקור. וגם הגר"א הרי הגיה שם דברים, לפעמים ממרחק של כמה עמודים.

אבל לגבי עצם קדושת ספר הזהר, הרי גם המטפחת ספרים כותב: "הנה כל עצם ספר הזוהר, קדוש הוא כעצם השמים לטוהר, דבריו נכוחים למבין (במקום שמדבר בסודות התורה בחידות עמוקות וברמזים של רזים עליונים, לשונו סתום וחתום באלף עזקאין, לא איתי אנש על יבשתא די מלת מלכא דעלמ"א (שהעלים מבריותיו) יכול להמרה, אלהן די רוח אלהין קדישין גביה)".

אז אין מחלוקת עקרונית בינו לבין הגר"א, וממילא גם אן צורך "להכריע". וגם המטפחת ספרים, מציין באריכות את הקלקולים שנגרמו ע"י כאלה שנכנסו לענין בלי ההכנה והקדושה הנדרשת - ומזכיר את הקלקול האיום של כת ש"צ (לצערנו, גם יצא על ר' יהונתן אייבשיץ).

ב. הנודע ביהודה כתב נגד תנועת החסידות בראשיתה (ולא האדמורי"ם טענו על עצמם שהם בעלי רוח הקודש - אלא כך הובן ע" חסידיהם מההתחלה. אבל זה לא ענין עיקרי לנושא).

ג. מה פירוש "לא כך פוסקים במסורת"? מעבר לכך שלא טענתי ל"פסיקה", אלא ש"קשה מאד לחלוק על דבריו" של הרב קוק בנושאים אלה, בגלל ההיקף העצום בכל חלקי התורה - זו גם סברא אנושית פשוטה, ולא רק בתורה.. קשה לחלוק על מי שמומחיותו בנושא מסוים היא מעבר לכל מי שבסביבה...

ד. לא הסתמכתי על "תיאורי כבוד".  מה שציטטתי שאמרו על הרב, לא היו "תיאורי כבוד", אלא אמירות עובדתיות, מגדולי גדולים בזמנו, לגבי גדלותו ביחס לעוד גדולים שהיו אז.

אבל "תיאורי כבוד", נוסח מה שכותבים רבנים לרבנים - וכמו שכתב הרב אל הרב קאפח, "לכבוד הרב הגדול, מופלא באנשים, בוחן ובודק יסודות ושרשים, מו"ה יחי' בן סלים אלקאפאח שליט"א" - ברור שזה לא שייך לענין. תלמידי חכמים, מכבדים זה את זה, גם כשחולקים. כותב לו דרך כבוד - ואח"כ בצורה ברורה על הנושא. זה לא שהיה אומר עליו, "הגדול בחוכמת הקבלה מכל חכמי דורו"....

יש לך את התשובה מאהבה, הרב יחיא קפאח ומעטים בצד שני.

אמנם יש פה רוב, אבל אין פה הלכה והכרעה.

הלכה איננה אוטומטית לפי הרב זצ"ל, אין שום כלל הלכתי כזה למרות שיש מתלמידי הרצי"ה שהיו רוצים דבר כזה.

כמדומה לי שיש ציטוטים במטפחת ספרים על כפירה שנמצאת בזוהר גם, כך שלהביא ציטוט משם ולהתעלם ממהות הספר זה לא נכון.

ב. ממש עיקום, אבל אין לי כח להעמיק בכך, כל תפיסת הרוח הקודש של האדמו"רים נבע מהחסידים ולא מהאדמו"רים?

זה לא נשמע לך קצת מוזר?

ג. אולי קשה, אבל עובדתית חלקו.

התעדוף שקיים בין רבנים בחלק מהמקומות לפי מה שבא להם היא פשוט רפורמה מדרכנו במסורת.

ד. איך אתה מבחין בין משהו עובדתי לתיאור כבוד?

אגב, הרב יחיה קפאח עוקץ חזרה כך שהוא לא הרגיש כפיפות לרב קוק.

(יעויין בכתובות דף קה עמוד ב)

אחד. וחמישה בצד שני.

יש לך את שלוש רבעי מישראל שאומרים זוהר בתפילה. יש לך את חצי מהפוסקים שפוסקים על פי מנהגי הזוהר. ועוד שליש אחרים שמביאים מנהגים שרצוי לעשות גם אם אינם חובה, על פי הזוהר.

זה כמו לומר שיש איזה רב אחד שיצא נגד הרמבם.

לטעו ןושהזוה לא התקבל על ישראל בגלל 3 רבנים (שאחד מהם רב בינוני במאה ה20 אחרי 600 שנה שאף אחד לא דיבר. ושניים פוסקים שלא משתמע מדבריהם שיצאו נגד הזוהר אלא נגד הנפוצות לו), זה הזוי

בשלוש מאות השנה האחרונות?

אילו היית מקפיד בתגובותיך לא להגזים היה אפשר להתייחס יותר ברצינות.

הגיוני לומר שאני מעדיף להישאר עם הרוב, אבל כדאי להישאר עם המציאות.

השנים לא אמרו נגד הזוהר, רק אתה פירשת כך.

והשלישי היה רב בינוני-גדול ולא גדול הדור, ויצא אחרי 550 שנה שאף אחד לא יצא נגד. והוא היה על הקשקש לקבל נידוי

"ועלה אחת מתלמוד בבלי הויות דאביי ורבא, קדוש יותר מכל ספר הזוהר"

מתוך התשובה מאהבה:

תשובה מאהבה חלק א כ"ו:י"ח | Sefaria Library

שלושת הפוסקים שדיברתי עליהם:

הנודע ביהודה, התשובה מאהבה והרב יעקב עמדין.

(איך 550 שנים?)

שהכתובים מהגמרא, הנביאים מהכתובים, והתרוה מהנביאים.

איפה יש פה ערערו על קדושת הזוהר?

ב. ציטוט מהרב עמדין? (ואגב, הגאון הרב עמדין זצ"ל ביזה את גדולי חכמי ישראל שהתבררו כצדיקים גדולים, ואפילו את הגר"א בצעירותו , היעבץ יצא נגדו בחריפות (ויתכן שאף ביזהו, אך לא סגור על זה).  כך שיש לקחת בעירבון מוגבל דברי ביזוי מהגאון הרב עמדין זצל. שכן בשל פחדו וקנאותו לתורה ופחדו מהשבתאות, ירה לכל הכיוונים. במחילה מכבוד קדשו אנחנו עפר לרגלי גאון וצדיק זה).

עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך י"ט בסיוון תשפ"ו 19:10

ספר 'הרב רבי יהונתן אייבשיץ', של הרב גרינוואלד להגנה מפני טענות השבתאות, עמודים 75–76 ובהערות שם, מביא גידופים של רבי יעקב עמדין נגד הגאון מווילנה שלכאורה תמך ברב יהונתן, ושבמכתב לרב עמדין קרא לו "ספר תורה שרוי בצער". לטענת מחבר הספר, עם הזמן התברר לרב עמדין מעמדו של הגאון מווילנה בעיני יהודי ליטא, ולאור זאת החליף את טיעונו וקבע שהמכתב אליו מהגאון מווילנה היה מזויף. בנוסף, בספרו, האשים רבי יעקב עמדין את הרב לנדא (הנודע ביהודה) בכך שהצעת הפשרה באה ממניע אישי, כי קיבל מינוי רב בפראג, לאחר שמקרובו של הרב עמדין נמנעה רבנות זו, והמינוי בוטל כשהביע את התנגדותו לרב אייבשיץ.

הגאון מווילנה שנתבקש להתערב בפולמוס בעודו צעיר, שלח לרבי יהונתן אייבשיץ דברי ברכה, ועקב כך ספג ביקורת חריפה מרבי יעקב עמדין. מאוחר יותר, כשמעמדו של הגאון מווילנה עלה ושמו התפרסם, טען רבי יעקב עמדין בספרו שמכתבו של הגאון מווילנא מזויף. הגאון מווילנה מעולם לא ענה על שני פרסומים אלו, למרות מסירת דרישת שלום לרב עמדין בעת קשרי נישואים עם קרוביו.[33] התקפותיו של הרב עמדין נגד הגאון מווילנה, נגד הנודע ביהודה שהציע פשרה, וכנגד עוד רבנים רבים שלא נחשדו בשבתאות, מהוות בעיני החוקרים האורתודוקסים ראיה לכך שהמדובר בהאשמות שווא נגד הרב אייבשיץ. גם עצם הצעת הפשרה של הנודע ביהודה, ומכתבו החיובי של הגאון מווילנה, ואי פרסום הכחשה למכתב הרב אייבשיץ, חיזקו את דעתם זו.[34]

אלא אם כן אתה רוצה לבזות את הגרא, את הרמחל, ואת רבי יהונתן אייבשיץ יחדיו.

כן צריך ללמוד את העיקרון מהגאון היעבץ זצ"ל, והוא שעלינו לשמור על התורה מכל משמר מתקלות ומשרלטנים ובבות שקר, ולחרוד לתורה חרדה רבה כאילו היתה הילד שלנו ואנחנו האמא הפולניה שלו

ב. תסתכל במטפחת ספרים ד צב.

ולפי חלק מחכמי ישראל - כי הגמרא נכתבה בידי האמוראים, בעוד הזוהר בידי הגאונים והראשונים בעלי רוח הקודש, והם פחותים מהאמוראים.

וגם כי הגמרא מחייבת והזוהר לא.

וגם כי כל הגאונים והראשונים הכירו את הגמרא, ואילו לא כל הגאונים וראשוני הראשונים הכירו את הזוהר

נכתב ברוח הקודש. מותר לך להאמין שנחכתב בידי רמד"ל.

אתה לא חייב להאמין בתכניו.

אבל אסור לך לדבר בו סרה

במכתב, שאסור לומר שיש כפירה שם אלא רק ניסה לנמק למה זה לא כפירה.

התכתבות הראי"ה קוק והרב יחיא קאפח על אודות ספר הזוהר » ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני)

שם כתוב שאסור לדבר סרה בזוהר. וכל העושה כך הריהו אוויל ורשע, ובר נידוי.

זה לא הי עוזר לשכנע את הרב קפאח אם היה אומר לו שאסור. אז נסה לשכנעו אפריורית שאין כפירה אם ייבחן זאת בשכלו

דבר שהוא לא עשה.

אגב, חלק מהתשובות של הרב קוק משכנעות וחלק מתשובות הרב קפאח משכנעות.

בכל מקרה, המחלוקת ביניהם היא לא על זהות הכותב אלא אם הם כפירה.

בתארים כי אכן הרב קפאח היה ת"ח לא קטן, וכי כל ביזויו את הזוהר היתה בשגגה. וגם כי עיקר התנגדותו נבעה באמת מהכישופים בתימן, כמו שאומר נכדו.  וכי גם את רבי אליעזר נידו ועדיין היה גדול הדור ושמרו על תאריו.  וגם כדי למשוך את ליבו שישמע לרב קוק כי מענה רך ישיב חימה.

האגרת שהבאתי אומרת דברים מפורשים. קראת אותה? איך אתה מסביר אותה?

ב. כבר אמרתי. מי שטוען שהזוהר נכתב בידי רמד"ל, אך התקבל על חכמי ישראל ונחשב כספר של תלמידי חכמים גדולים,  זה מותר (אך לא מומלץ, כי זה שטות. אבל זו שטות מותרת). האיסור הוא לבזות את הזוהר ולדבר בו סרה, ולטעון שאינו ספר תורני או אינו ספר של גדולי חכמי ישראל

עיקר ההתנגדות בהתכתבות היא בגלל העבודה זרה שם בשיתוף מההתכתבות.

איפה האגרת?

האיגרות שהבאתי מאוחרים יותר אלא אם כן זה אגרת שהרב קפאח לא ראה ולא יכל להגיב.

חס וחלילה, רק אמרתי שאינו גדול הדור ברמה של הנודע ביהודה, היעבץ והרב אלאפלס.

הרב יחיא קפאח זצל היה גדול וצדיק. 

כבר מביא את האגרת

מרן הראי"ה קוק זצ"ל כתב באגרות הראיה (ח"ב תרכו, עמ' רמז) בעניין ההתנגדות של הרב יחיא קאפח זצ"ל לספר הזוהר והקבלה:                                                                                                                                    "הנני בזה לגלות את דעתי העניה על דבר השאלה אודות קדושת ספר הזהר וספרי המקובלים... שכבר הלכה רווחת בישראל מגאוני הדורות, ראשונים כמלאכים וגדולי וקדושי האחרונים עד הדור האחרון שדברי הזהר הקדוש הם קודש קודשים. ומקורם מקור מים חיים של רזי אמונת ישראל הקדושה והטהורה. אלא שעל פי רוב הדברים הם סתומים וחתומים מפני שאי אפשר לדבר בדברים נשגבים כאלה כי אם על פי משל וחידה. יבינו מהם הראויים לזה כל אחד ואחד לפום דרגיה. גדולי המקובלים ז"ל בארו כמה עניינים מרזי קודש הללו והסבירום קצת. וגם דבריהם הקדושים צריכים ביאור תמיד מגדולי הדורות, קדושיהם ורוח ה' אשר עליהם. אבל חלילה, חולין היא לנו ומוקצה מן הדעת והאמונה הטהורה מורשת אבותינו הקדושים מדור לדור, לחשוב מחשבת פיגול על קודשי שמים הללו. וכבר נתבררו הדברים למדי, וכל הטענות ששטו על הדברים הקדושים שבספרי קודש הללו הושמו לאל, והסכימו על קדושתם וצדקם ואמיתת האמונה שבהם מנאמן לנאמן עד יסוד הלכה למשה מסיני ואור איתן האזרחי אברהם אבינו ע"ה ולמעלה בקודש מקדמי עולם מיום היות אדם על הארץ ודבר ה' אליו הופיע. וגאוני עולם וקדושי עליון מוסכמים לכל ישראל לגדולי הדורות בתורה ובחסידות בקדושה ובטהרה מסרו נפשם על הלימודים הקדושים של ספרי הקודש הנ"ל. וכן לא ימוש מפינו ומפי זרענו עד הדור האחרון שיופיע אור ה' על ידי משיח צדקנו וכל קדושים עמו כתקוות כל אסירי התקווה הקשורים באמונת אומן בכל לב ונפש. על כן האיש אשר יזיד לבזות את ספרי הקודש הנ"ל ואת גדולי עולם שעסקו ועוסקים בהם וידבר בהם דופי חלילה, דינו הוא פסוק כדין מבזה תלמיד חכם. ואנו חייבים להזהירו בדברים טובים שיסור מדרכו הרעה וישמור פיו ולשונו מלדבר עתק על גדולי ישראל וקדושת תורתם שהיא חיי עולם ונשמת תורתנו הקדושה. ואם אחרי האזהרה הזו עוד יוסיף סרה ויחזיק באיוולתו, להוציא דבת שקר ולדבר תועה על קודש ישראל לה', הספרים הקדושים הנ"ל, והעוסקים בהם מדור דור, חייבים כל חכמי ישראל לצאת נגדו בקנאתה של תורת אמת מורשה קהילת יעקב לכבוד קדושי עליון שבכל הזמנים והתקופות מקדם קדמתה עד דור עני זה דור אחרון, אסירי הגולה המצפים לתשועת ה', על עם ד' ועל כל מעשיו אשר עשה ברב חסדו ורחמיו, כדת מבזה תורתנו הקדושה וחכמיה ומלעיב במלאכי אלקים, ולהחמיר עליו לפי ראות עיני חכמי המקום שלומי אמונים שופטי צדק, עד אשר ישוב ורפא לו, ויקבל עליו את הדין...". עכ"ל אגרות הראי"ה.

מוסכמים על הרוב אבל לא לכולי עלמא.

אגב, מתי זה נכתב?

האם זה איגרת שהרב קפאח ראה ויכל להשיב?

הרב קוק לזכורני יחסית מתון. לזכרוני יש פוסקים חרדים שלא צירפו למניין דרדעים כמו שהם היו לפני 70 שנה (לא כמו הדרדעים המתונים של היום)

שאכן זה לא ממש "הכרעה הלכתית" כי לא התכנסו רוב החכמים, אבל מעין זה - שאלת אם אני מכיר מקור לדבר כזה, של "הכרעה לא הלכתית,.

אז עניתי שהנה, הרב כותב שזו "הלכה רוחת בישראל"..

אתה עונה, שזה לא שאוטומטית הלכה כמו הרב; אבל זה לא נוגע למה שהשבתי. הבאתי את דבריו, בתור מקור לכך שיש דבר כזה "הלכה רווחת", על אף שלא התכנסו כל החכמים והכריעו. אם מישהו בשיעור הקומה של הרב, ירצה לחלוק על דבריו ולומר שזה לא נקרא "הלכה רווחת", בכבוד... אבל זה מקור שיש מושג כזה..

ומוכרח לומר, שאני לא מכיר מ"תלמידי הרצ"ה שהיו רוצים כלל הלכתי" שהלכה אוטומאטית לפי הרב זצ"ל. אלא שהם סומכים על דבריו היכן שהכריע, בגלל עוצם גדלותו, ובגלל שהוא מאסף להרבה שהיו לפניו - הן בהלכה והן באגדה. ובוודאי בענייני הזמן - כבר כותב הרצי"ה עצמו באיגרת ארוכה שהתפרסמה בפני עצמה, שמי כמוהו שהשקיע בהבנת ענייני הזמן מתוך תורה. את זה  הרצי"ה כותב, מתוך שהכיר היטב את חכמי דורו.

גם הרב אלישיב זצ"ל, אמר על הרב שהוא היה "הכי גדול מכולם".. נו, אז מי שמסתמך עליו - יפה מאד.

וכי מישהו יאמר לאנשי בני ברק שהולכים לפי החזו"א, שלא ילכו לפיו?..

אז תלמידי הרב והרצי"ה, הולכים לפיו. וסבורים גם שבעניני כלל ישראל בזמננו, לא היה דומה לו. יש לזה סברה טובה וראיות טובות. וגם בהיקף כל התורה, מעיד עליו הרב זווין שלא היה כמותו בזמנו - בנגלה ובנסתר יחדיו. הרב זווין כתב על גדולי עולם בזמנו (ב"אישים ושיטות"), דע על מי ועל מה הוא מדבר.

אם ה"מטפחת ספרים" כותב: "הנה כל עצם ספר הזוהר, קדוש הוא כעצם השמים לטוהר, דבריו נכוחים למבין", אז למותר להאריך מעבר לזה. היר אמר שנכנסו שם גם דברים שאינם במקור.

ב. לגבי החסידות - עיקר דברי היה, שהנודע ביהודה לא כתב נגד הזוהר, אלא נגד תנועת החסידות בראשיתה.

בסוגריים הוספתי, שלא היו אדמורי"ם, למיטב ידיעתי, שאמרו על עצמם "לי יש רוח הקודש".... אבל היה ניכר שאכן זה כך, ותלמידיהם הם שהעידו עליהם. זה לא חידוש בשראל.

ג. לא הכחשתי שהיו שחלקו על הרב קוק. בוודאי שהיו. אלא אמרתי ש"קשה לחלוק עליו" בעניינים שמומחיותו בהם היתה מעבר למצוי אצל אחרים.

ואני לא חושב שזה "תיעדוף בן רבנים לפי מה שבא להם" ושזה לא "כדרכנו במסורת".  כבר בגמרא יש הבחנה בין מי שבקיא במיוחד בדיני ממונות, ומי שבתחומים אחרים וכו'. קל וחומר כשנוגע למי שבקיא ומבין בסתרי תורה, שזה מאז ומתמיד היו יחידים גדולים.

ד. לגבי שאלתך - איך אני מבחים בין תיאורי כבוד למשהו עובדתי, נראה לי די פשוט.

יש דברים שכותבים בראש איגרת - א ז בוודאי לא יכתבו שם שקרים, אבל זה לאו דווקא מתוך כוונה לדייק עובדתית, לפחות לא אצל כולם.

למשל, אם הרב כותב לרב קאפח "מופלא באנשים" - אז בור רשהוא לא מתכוון לומר שהוא הכי מופלא מכל האנשים...

אבל אם הרב הוטנר אומר, הרב היה גדול פי 20 מכל חכמי דורו ביחד - אז אע"פ שגם זה לא אומר שהוא ממש מתכוון בדיוק מתמטי.. אבל זו אמירה עובדתית (אגב, גם לו היתה ביקורת על הרב, כי חשב שראשו בשמיים ואינו רואה את הנוכלויות כאן... אני מניחף שזה נובע בין  השאר מזה שאת כתבי הרב ביקש מהרב וולדמן, אחרי הרבה שנים, כשכבר עלה בזקנותו לירושלים... יכל לראות באיגרות ראי"ה עד כמה הרב עסק, עם שראשו בשמיים, עם פרטי הפרטים של הנהגת הישוב המעשית...)

עם רובם אני לא מסכים,

אני לא חושב שיש הבדל בין תעדוף פסיקה של הרב קוק או החזון איש, שניהם אינם הדרך בה אני מאמין.

היו מקומות שפסקו כדעת רב חשוב זה או אחר, אבל לא בכל המקומות ולא בכל הדורות.

אין לי מעבר לכך מה להוסיף, דעתי כבר הוזכרה לעיל ואין תועלת שאחזור על דבריי שוב 

רק הערתי שהתייחסתי לעניינם לפני כן.

אבל אכן, הרב קוק לא מתייחס לכך כ"דעה לגיטימית" - בניגוד למחלוקות אחרות בתורה - אלא מזהירם שיהיה דינם כמבזי כתבי הקודש.

וכמו שהיה אומר ר' אברום שפירא, "יש הירארכיה בתורה"... הרב היה ענק למעלה למעלה מהרבה אחרים.

לגבי הנודע ביהודה - יש הבדל בין מה שיצא נגד אמירת "לשם יחוד" - לבין התייחסותו לזוהר. רואים במפורש מהדברים שציטטת - שעקר חששו היה מעיסוק בסתרי תורה באופן בלתי ראוי, שבפרט בתקופה שלפני זה עשה ממש שמות. הוא אינו כותב מילה נגד קדושת הזוהר (אגב, הרצי"ה זצ"ל, אחרי שאמר שהנודע ביהודה יצא נגד אמירת לשם יחוד, אמר, "אצלנו בסידור - עולת ראיה - זה כן כתוב"... כמובן, התיייחס לנודע ביהודה בחרדת קודש.

וכיף גם "לפגוש" אתכם - ידידים ותיקים...

הראי"ה קוק זצ"ל כתב באגרות הראיה (ח"ב תרכו, עמ' רמז) בעניין ההתנגדות של הרב יחיא קאפח זצ"ל  לספר הזוהר והקבלה:

"הנני בזה לגלות את דעתי העניה על דבר השאלה אודות קדושת ספר הזהר וספרי המקובלים... שכבר הלכה רווחת בישראל מגאוני הדורות, ראשונים כמלאכים וגדולי וקדושי האחרונים עד הדור האחרון שדברי הזהר הקדוש הם קודש קודשים. ומקורם מקור מים חיים של רזי אמונת ישראל הקדושה והטהורה. אלא שעל פי רוב הדברים הם סתומים וחתומים מפני שאי אפשר לדבר בדברים נשגבים כאלה כי אם על פי משל וחידה. יבינו מהם הראויים לזה כל אחד ואחד לפום דרגיה. גדולי המקובלים ז"ל בארו כמה עניינים מרזי קודש הללו והסבירום קצת. וגם דבריהם הקדושים צריכים ביאור תמיד מגדולי הדורות, קדושיהם ורוח ה' אשר עליהם. אבל חלילה, חולין היא לנו ומוקצה מן הדעת והאמונה הטהורה מורשת אבותינו הקדושים מדור לדור, לחשוב מחשבת פיגול על קודשי שמים הללו. וכבר נתבררו הדברים למדי, וכל הטענות ששטו על הדברים הקדושים שבספרי קודש הללו הושמו לאל, והסכימו על קדושתם וצדקם ואמיתת האמונה שבהם מנאמן לנאמן עד יסוד הלכה למשה מסיני ואור איתן האזרחי אברהם אבינו ע"ה ולמעלה בקודש מקדמי עולם מיום היות אדם על הארץ ודבר ה' אליו הופיע. וגאוני עולם וקדושי עליון מוסכמים לכל ישראל לגדולי הדורות בתורה ובחסידות בקדושה ובטהרה מסרו נפשם על הלימודים הקדושים של ספרי הקודש הנ"ל. וכן לא ימוש מפינו ומפי זרענו עד הדור האחרון שיופיע אור ה' על ידי משיח צדקנו וכל קדושים עמו כתקוות כל אסירי התקווה הקשורים באמונת אומן בכל לב ונפש. על כן האיש אשר יזיד לבזות את ספרי הקודש הנ"ל ואת גדולי עולם שעסקו ועוסקים בהם וידבר בהם דופי חלילה, דינו הוא פסוק כדין מבזה תלמיד חכם. ואנו חייבים להזהירו בדברים טובים שיסור מדרכו הרעה וישמור פיו ולשונו מלדבר עתק על גדולי ישראל וקדושת תורתם שהיא חיי עולם ונשמת תורתנו הקדושה. ואם אחרי האזהרה הזו עוד יוסיף סרה ויחזיק באיוולתו, להוציא דבת שקר ולדבר תועה על קודש ישראל לה', הספרים הקדושים הנ"ל, והעוסקים בהם מדור דור, חייבים כל חכמי ישראל לצאת נגדו בקנאתה של תורת אמת מורשה קהילת יעקב לכבוד קדושי עליון שבכל הזמנים והתקופות מקדם קדמתה עד דור עני זה דור אחרון, אסירי הגולה המצפים לתשועת ה', על עם ד' ועל כל מעשיו אשר עשה ברב חסדו ורחמיו, כדת מבזה תורתנו הקדושה וחכמיה ומלעיב במלאכי אלקים, ולהחמיר עליו לפי ראות עיני חכמי המקום שלומי אמונים שופטי צדק, עד אשר ישוב ורפא לו, ויקבל עליו את הדין..."

האם מי שחוזר בו כשמאיימים עליו באמת חזר בו?

אי אפשר לדעת.

נבדל לחיים טו"א - פגשתיו פעם - הנהגה פשוטה וענוה.. תענוג..

רק טעה בעניין הזוהר, ונראה שמיתן את דעותיו אחרי אגרת הרב קוק.
 

ועיקר התנגדותו לפי נכדו היתה בגלל הכישופים שהיו בתימן נלווים לקבלה

מזכיר את חריפות דברי הנודע ביהודה - שלא התנגד לזוהר אבל כנגד התפשטות לימוד הנסתרות, בגלל מה שקרה מגישה מעוותת לדברים, שהגיעה לשיאה אצל ש"צ ימ"ש.

הרב יחיא אכן כתב דברים קשים על הזוהר ומבזים.

אך נכדו מסביר שעיקר סיבת ההתנגדות שלו וביזוי הזוהר נבעה כי ראה שעוסקי הזוהר בתימן נגועים בכשפים. אך אם היה עולה לארץ והיה רואה את המקובלים בארץ, היה ממתן את דעותיו

עיקר הבעיה הייתה תפיסת הרב קפאח שהזוהר נגוע בעבודה זרה בשיתוף.

אחר כך הבעיה הנוספת היא הזלזול של הזוהר במשנה.

התכתבות הראי"ה קוק והרב יחיא קאפח על אודות ספר הזוהר » ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני)

על ההלך רוח שגרם לו לראות את הזוהר בצורה כזאת.

כך אומר נכדו.

אילו היה חי בארץ לא היה יוצא כך נגד הזוהר, אלא רק חולק ע ל שיטת הזוהר ומזהיר מהבנה לא נכונה שעלולה להגרם מקריאה בזוהר.

וכי אתה חכם יותר מהרב נחום רבינוביץ שהיה כולו רמבמיסט וכיבד את הזוהר והי פוסק אמיץ ולא פחד מאיש? וכי אתה חכם יותר מהרב יוסף קפאח שכיבד את הזוהר?

אילו היית קורא את האיגרת כאן היית מבין שזה טענה מאוד מוזרה לטעון שהבעיה של עבודה זרה בשיתוף נעלמת אם הוא היה בארץ.

בהלכה לא פוסקים לפי אם אתה חכם יותר או לא ולא מבין איזה תוקף יש לאמירה על מי חכם יותר?

סוף סוף יש מחלוקת בין רבנים ופוסקים, להתחיל לתת מד חכמה ולומר שלי אין זכות דיבור כי חלק אמרו כך וחלק אחרת.

אולי נכדו חשש מנידוי כמשתמע מדברי הרב זצ"ל שהבאת.

ההלך רוח שלו שגרם לנימוק. ואותו אפשר להבין רק על ידי שימוש ת"ח, וכך ייתכן שנדע לדעת האם הוא היה מנמק זאת גם היום. שהרי לכל נימוק יש הכרעה לזמנו והוא לא מדע מדויק כמו כימיה.

ה"שימוש ת"ח" של הרב יחיא, הוא נכדו ותלמידו הרב יוסף קפאח. מי שלומד רק את כתבי הרב יחיא ולא את הרב יוסף קפאח, עליו נאמר "כל מי שקרא ושנה ולא שימש ת"ח הרי זה אינו ת"ח " ו"תנאים מבלי עולם, שפוסקים הלכה מתוך משנתם".

ב. וודא ישיש בהלכה התחשבות בגודל הרב. האם רב שכונה קטן יכולל פסוק בהיתר עגונות? לא וכנל עוד הרבה דברים.

ג. הרב יוסף קפאח לא רק שלא ביזה את הזוהר , אלא שכיבד את הזוהר וציטט ממנו בספריו, על אף שחלק עליו ולא הלך בדרכו אלא רק בדרך הגות הרמבם. ראיתי שהרב רצון ערוסי תלמידו של הרב יוסף קפאח גם יוצא נגד מבזי הוזהר ומכנה אותם "שועלם קטנים מחבלים כרמים":

הנה הציטוט של הרב רצון ערוסי:

"מה דעתך על הנושא של הדרדעים היום? האם הדרדעים, תלמידי הרב קאפח, ראויים לנידוי כיום עקב אי-אמונתם בזוהר?". וכך השיב הרב ערוסי: "אין היום בישראל דרדעים ואין עיקשים(=הכינוי  של הדרדעים את התימנים האוחזי בקבלה). המציאות שהייתה בתימן השתנתה בישראל לבלי היכר. בתימן בזמן פרוץ המחלוקת על קדושת הזוהר, נתמעט ביותר לימוד גמרא ופוסקים, עד שהיה נחלתם של יחידי סגולה. ויותר גרסו בספר הזוהר. כמו כן רבו אמונות תפלות, שהרבה מפוסקי אשכנז וספרד היו אוסרים אותן. היום בארץ, ב"ה, כולם יודעים שעיקר העיקרים קודם כל תורת הנגלה, גמרא ופוסקים. ורק מי שמילא כרסו בשר ויין עוסק בנסתר. וראה זה פלא, הרבה מהאמונות התפלות שהיו בתימן אינן ב"ה בארץ. וכולם מבינים, שאין להכחיש חלילה את ספר הזוהר. ובא שלום לישראל. ואם נשמעים משני החוגים שועלים קטנים מחבלים כרמי ה' צבאות, אין לשים לב אליהם, והם ילכו ויבטלו מאליהם. ואין לך כלי מחזיק ברכה מאשר השלום".

עוד ציטוט:

"כבוד הרב שלום, איך אפשר לומר שאין להכחיש את ספר הזוהר? הרי הישיש מורי קאפח בספרו 'מלחמות ה' יוצא כנגד ספר הזוהר וכותב שזה בגדר עבודה-זרה. תודה".
 

"זו דעתו של מארי הישיש זצ"ל, אך לא דעתו של נכדו [הרב יוסף קאפח]. מהרי"ק זצ"ל (הרב יוסף) , סבר שיש בזוהר עניינים רבים ושונים, יש מינים שהוא  שלל אותם, בגלל שהרמב"ם שלל אותם, ויש עניינים שלא שלל אותם, כי הרמב"ם לא היה שולל אותם. זו הייתה דרכו של מארי זצ"ל (הרב יוסף), בחינה עניינית ולא כוללנית וגורפת. עליך לדעת, שיש בזוהר דברי הרמב"ם בעניין האמונה, שתורגמו לארמית, האם גם הם פסולים?".

..............

(כלומר הרב יוסף קפאח אמנם חלק על הזוהר ואחז בהגות הרמבם, אך כיבד את הזוהר כספר של דברי חכמים, כמו כל דברי חכמים בעלי פלוגתות (למשל גם מי שחולק על המורה נבוכים יודע שזה חלק מדברי חכמים וחלילה לדבר בו סרה. וגם רבי נחמן שריבר דברים חריפים נגד המורה, מייד סייג ואמר שכל דברי הרמבם כולל כל ספריו הם קודש קדשים)

ב. בדברי הרב ערוסי שהבאת עולה שיש הבדל בין הסבא לנכד.

ג. הבעיה של הרב יחיא קפאח עם הזוהר לא הייתה בדמות הכותב אלא בתוכן שם.

היו לנודע ביהודה עוד הרבה תלמידים ואף אחד לא אמר זאת.

ההבדל גם ששו םדבר לא השתנה מימי הנודע ביהודה לתצלמידו, לכן אן הנודע לא אמר זאת אין סיבה שחשב זאת.

בעוד שמימי הרב יחיא לרב יוסף קפאח השתנה הרבה, הוא עלה מתימן לישראל. כדי להבין איך הרב יחיא היה מתייחס לקבלה בארץ ישראל, צריך להתבונן על תלמידו הרב יוסף.

ג. והרב יוסף קפאח למרות שחלק על התוכן ככל בעל פלגותא תורנית, טען שאין שום בעיה בו, והוא חלק מהתורה. נכון שהרב יחיא טען נגד התוכן, אבל מה שגרם לו לראו תאת התוכן ככזה הוא עקרו ןשל מבט שראה מה הקבלה גורמת ליהודי תימן לשקוע בכישוף. אם היה רואה את הקבלה בארץ ושהיא לא גורמת לשקוע בכישוף, היה משנה את דעת וגם על התוכן. מאחר שהתוכן עצמו יכול להיו תנתון לכמה פרשנויות

אני מכיר תשובות ספציפיות שם כי במקרה למדתי את חלקן, הפניתי לתשובות רלוונטיות כאן לנושא.

הטענה של הרב יחיא קפאח נוגעת לעיקרי אמונה וכבוד למשנה, זה לא השתנה.

ג. אם היית פותח את ההתכתבות בין הרב קוק לרב קפאח היית מטיל ספק בהסבר שהבאת.

דברי הזוהר בקשר לעיקרי האמנה וכבוד למשנה, לכאן או לכאן. כשהוא ראה את הכישוף בתימן, הוא פירשם כך. אם היה בא לארץ ודבר עם המקובלים בארץ, היה מבין את הדברים ואף שולק עליהם היה ממתן את התנגדותו. 

עובדה שנכדו לא אמר שהזוהר כופר בעיקרים או לא מכבד את המשנה.

ג. זה הרב יוסף קפאח אומר כך. שעיקר התנגדות סבו היתה בגלל הכישוף בתימן. לא אני

מעידה על כך שאין לו חוש דימויי. הוא ראציונליסט ולכן לעולם לא יצליח להבין את כוונת הזוהר, שכל בחור עם חוש דימויי יבין באופן הכי פשוט בעולם. זה כמו אדם ללא חוש מוסיקלי שינסה להבין את הקסם של קונצרט. לכן הרמבם אומר שגם החכם ביותר והצדיק ביותר והתלמיד חכם ביותר והקדוש ביותר, לא יזכה לנבואה אם הוא נולד עם כוח מדמה לא תקין

שהעלית טענה בשם נכדו שזה מה שהדאיג אותו.

התכתבות מהשנה האחרונה ביו הרב קוק לרב קפאח.

בשולי הדברים, הרב קוק מכבד מאוד את הרב קפאח כאן, בעוד הרב קפאח עוקץ את הרב קוק בתארים.

התכתבות הראי"ה קוק והרב יחיא קאפח על אודות ספר הזוהר » ﬣקיבוץ ﬣקדוש (האתר של משה נחמני)

וראה את החלק באגרות הראיה שכתב הרב קוק והבאתי אותו פה

אני אמרתי, שאינו "מוחק" אישית את הרב יחיא קפאח - אבל אכן אינו מתייחס לדעתו בענין כדעה לגיטימית.

התכוונתי בדיוק לאיגרת הזו שהבאת.

הרב מתייחס לדבריו בענין הזוה"ק כאל ביזוי תלמידי חכמים, ומזהיר שאם "יחזיק באיוולתו" - אחרי שיוכיחו אותו בדברים טובים - לבזות את ספרי הקדש הנ"ל, ואת כל גדולי עולם שהחזיקו בהם (שזה כולל את האר"י הק', המהר"ל, הגר"א, הבעש"ט וכל גדולי החסידות, הגר"א, ועוד ועוד) - יהיה דינו כדין מבזה תלמידי חכמים, ויהיו צריכים לצאת נגדו בגלל "ביזוי התורה וחכמיה ומלעיב במלאכי אלוקים" "עד אשר ישוב ורפא לו".

אז אם אתה קורא לזה "מוחק אותו" - שפיר...

אבל בפשטות, זה לא "מוחק אותו" - אלא יוצא בכל תוקף נגד דבר שהוא בסיסי לקיומה של תורה.

וכמו שהזכרתי, במה שהגבת עליו, זו לא "עוד מחלוקת" - אלא מבחינת הרב הוא עובר על דבר שהוא קיומה של תורה באופן כללי ובסיסי. אז הרב כותב כלפיו (בשורות לפני הציטוט שהבאת) בכבוד אישי - ואז מזהיר את האזהרה הזו, אחרי הסברה מפורטת.

הברירה איננה בין "לא למחוק" אנשים, לבין להיות "פשרנים" בדבר שהם יסוד התורה.

אלא מוחק את שיטתו,

השיטה קיימת, אפשר לטעון שהוכרע כשיטה מסוימת, אבל היא לא מוסכמת עדיין במאה אחוז ואת זה חשוב לזכור.

מה עוד שאינני יודע היכן הוכרע.

כן הוצאה מהיהדות החוצה. כמו שיטת הקראים והשבתאים.

אלא אם כן אתה מתכוון לדברי הרב יחיא אחרי אגרת הרב קוק,ף שנראה שמיתן את דעתו ולא ביזה את הזוהר אלא רק חלק עליו, שזה לגיטימי

א. הרב סבר שדעתם לא לגיטימית, מוסכם שכך דעתו.

אם אחר כך אגיד שאין דעה כזו, אני מוחק אותם.

ב. ביחס לנודע ביהודה, נראה לי שברור שתלמידו ה"תשובה מאהבה" בתשובה שהבאתי דיבר גם על קדושת הספר, האם זה רק תלמידו או גם הרב אני לא יודע, אבל גם התלמיד הוא פוסק גדול ובוודאי שיש דעה כזו.

האם רוב רבני ישראל קיבלו את הזוהר כספר קדוש?

בוודאי.

האם הזוהר התקבל אצל כל ישראל כספר קדוש?

לא, לדוגמא הרב פלקלס, הדרדעים ואפשר לדון בדעת הנודע ביהודה.

האם מוסכם ש"לא בשמיים היא"?

לא, נחלקו הפוסקים בכל הדורות בנושא החל מהתנאים.

יש דעות שכן בשמיים ויש שלא.

יש לזה נפקא מינה הלכתית ומחשבתית.

13. שו"ת יוסף אומץ (ר' חיים דוד אזולאי, המאה ה-18, ישראל) סימן פב

ולענין הלכה אני הדל מעת שראיתי מה שהשיבו מן השמים לרבינו יעקב ממרוי"ש כמו שהבאתי בספר הקטן ברכי יוסף סימן תרנ"ד אות ב' נהגתי לומר לנשים שיברכו על הלולב. וכמנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעה"ק ירושלם ת"ו. והגם דמרן ז"ל פסק שלא יברכו. נראה ודאי דאילו מרן ז"ל שלטו מאור עיניו הקדושים בתשובות רבנו יעקב ממרוי"ש דמשמיא מיהב יהבי כח לברך לנשים, ודאי כך היה פוסק ומנהיג. *ובכי הא לא שייך לא בשמים היא, דכיון דיש הרבה גדולים בפוסקים דסבירא להו דיברכו אהניא לן לפסוק כמותם*, כיון דאית לן סיעתא דשמיא.

כלומר לפי החידא רו חהקודש יכולה רק לסייע לפסוק להלכה דעה שכבר נאמרה על ידי המו ןחכמים על ידי שכלם, והפוסק רק מכריע בין שתי דעות

"שם הגדולים (ר' חיים יוסף דוד אזולאי, המאה ה-18, ישראל) מערכת גדולים אות י

הנה נכון לומר כדשנין דסברי דלא כהרמב"ם דאם משמיא מיהב יהבי אמירה נעימה על הודע בדין אחד כהלכה, צייתינן לה, ועֵד ממהר דקי"ל כבית הלל משום בת קול וככל אשר דיברנו...
אי נמי אפשר לומר דגם הראב"ד ורבינו יעקב הנזכר הן הן יודו לדברי הרמב"ם דאם נביא ניבא בשם ה' דסברת פלוני אמת בא האות כי הוא נביא השקר ויהרג דלא בשמים היא, דלא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים אלא מן החכמים כמ"ש ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט. אמנם בדבר שנחלקו בזמן הסנהדרין ועמדו במחלוקתם ואין מכריע ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, בזה אם יבוא בת קול או רוח הקודש לומר שסברת פלוני אמת צייתינן לה מאחר דסנהדרין והשופטים לא יכלו להסכים בדבר ויש פנים הנראין לכאן ולכאן, והבת קול הוא כהלכה, דקודם הבת קול ידענו טעם סברא זו, וכי מדלית הכרעת הכהנים והשופטים דאין מכרע בזה שומעין לבת קול ורוח הקודש שאמר כהלכה... דשאני מחלוקת בית הלל כי איש אין בארץ להכריע, ובכהאי גוונא לא אמרה הרמב"ם, וכל שכן בזמן הרבנים אחר הגאונים כי הן בעוון חלף הלך סדר לימוד תנאי ואמוראי ורבנן סבוראי נחמד למראה יאה ויאה שהיו לומדים בקיבוץ גדול ונורא למאות ולאלפים וחכמי ישראל אבדורי אבדור על ארבע כנפות, דלכיא תו ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט. אז כאשר שמיים לו זכו והופיע רוח הקודש על גדול הדור, איהו גופיה שפיר שומעניה אזניו תשמענה כאשר יורו משמים, וכל אשר נגע א-להים בלבו באלו אמרו לסמוך מאחר דאין בידינו כחכמי הדור להכריע".

כלומר רק במה שאין הכרעה, ויש תיקו בין הפוסקים שאמרו סברות בשכלם. לא במקרה שרבים סוברים כרבי יהושע ורק רבי אליעזר דעת יחיד.

זה מקור שאליו הפניתי.

שים לב שהחיד"א טוען שאפשר לסבור שהראב"ד ורבי יעקב ממרויש שפסקו שכן בשמיים היא התכוונו רק במקומות שיש מחלוקת.

בכל מקרה, אף לדעת החיד"א יש משקל הלכתי לפסיקה שמימית.

שכליות אנושיות הלכתיות. זה במילא תיקו ואפשר להכריעא לכאן או לכאן, אז רוח הקודש לא כזה משנה פה, היא רק חזי לאצטרופי

אמרו כך.

ב. החיד"א כאן אומר שמרן היה פוסק כך גם כי זה חיזוק, כלומר:

לדעת החיד"א כן בשמיים היא במחלוקות, לעומת הפסיקה של רבי יהושע בתנורו של עכנאי ולא בצד הנחרץ ההפוך של שו"ת מן השמיים שהלכה מן השמיים לא רק במחלוקות.

בשם הגדולים החיד"א מאריך מאוד במחלוקת הזו שלא הוכרעה.

שות מהשמים ומגיד מישרים זה לא פסיקה ברוח הקודש, אלא רוח הקודש אמרה לו סברה ואחר כך הוא בחן אותה בעיניים הלכתיות שכליות אנושיות. זה כמו אסמכתא מנביאים אצל חזל.

מהחידא משמע שבמקרה בו כולם סוברים כרבי יהושע ורבי אליעזר הוא דעת יחיד, בת קול לא תעזור במקרה כזה. ועובדה שכל חכמי ישראל נידו את רבי אליעזר ומת בנידויו (לא כי עבר על דעת סנהדרין, אלא כי העז בכלל להעלות את העניין של בת קול)

אתה יודע אם הוא מביא סברות או הכרעות?

אתה מודע לכך שהגמרא בעירובין (דף יד עמוד ב) מביאה שדעת רבי יהושע שם נתונה במחלוקת ויש מקומות שמכריעים בשמיים כמו מחלוקות בית הלל ובית שמאי?

שבמקרה של בי תהל ושמאי זה היה תיקו ולכן רוח הקודש חזי לאצטרופי

זה לא מחלוקת. זה חרם נידוי ושמתא, כדין מבזה תלמידי חכמים .

ב. הדרדעים לא קיבלו , רק אחרי ש400 שנה כל חכמי ישראל קיבלו אותו, כולל הנודע ביהודה שלא העז לדבר בו סרה.

ג. מיעוט כזה קטן לא נחשב

ד. אין שום רמז ליציאה נגד הזוהר עצמו בנודע ביהודה, אלא נגד העיסוק בסתרי תורה, שאף על פי שהם אמת, לנו אסור לעסוק בהם, כבת קול שיצאה נגד יונתן בן עוזיאל שגילה סתרי תורה

לא כי הוא באמת חזר בו.
 

ב. זה שטות גמורה לטעון שהנודע ביהודה קיבל כמבואר מתשובות הנודע ביהודה ותלמידו.

ג. אוקיי, טוב לדעת שאתה אומר כל ישראל, אתה מתכוון לרוב. עדיף לנקוט באמת ולומר רוב ולא כל.

ד. יש כמה ראיות אילו היית לומד את דבריו ודברי תלמידיו (בתור התחלה אם היית פותח את מה שהפניתי, אבל אתה מעדיף לכתוב על אוטומט כנראה בלי לקרוא...)

שתי דוגמאות שאני הקטן מכיר:

נודע ביהודה מהדורא קמא, יורה דעה צ"ג | Sefaria Library

תשובה מאהבה חלק א כ"ו:י"ז | Sefaria Library

א. הרב יוסף קפאח ציטט מהזוהר וכיבדו. היה יכול פשוט להתעלם אם זה מפחד. נשמע שהרב יחיא חזר בו מביזוי כי השתכנע מאגרת הרב קוק שלמרות שמותר לו לא להאמין בזוהר, עדיין הוא חייב לכבדו כחלק מדברי חכמים. ולאמצינו שרמבמיסטים כמו הרב יוסף קפאח או הרב רבינוביץ לא כיבדו את הזוהר.

ב. להפך, מהנודע ביהודה משתמע שראה בזוהר סודות עליונים שצריך לשמור מרוב הציבור

ג. מיעוט זניח לא נחשב. כשם שהאתיופים לא קיבלו את התלמוד.

מה גם שהדרדעים באו אחרי 400 שנה שלא היה שום זרם בעם שהתנגד לקבלה

ד. אסתכל. בכל מקרה אפילו הנודע ביהודה סבר כך. כבר הוכרע אחריו שהזוהר קדוש. ומי שמבזהו הרי מבזה ת"ח.

וכי הרב קוק לא ידע את דעת הנודע ביהודה, וסתם איים בנידוי על הרב קפאח וקרא למבזי הזוהר איוולים וזדים ומבזי ת"ח ומלעיבים במלאכי האלוקים?

א. אולי הרב יחיא קאפח חזר כי השתכנע ואולי כי לא רצה להיות מנודה.

אני לא יודע, מניח שאתה גם לא.

ב. לכן הוא כינה את הזוהר "בורות בורות נשברים אשר לא יכילו המים" לעומת דברי הגמרא אותם הוא מכנה "מקור מים חיים"?

בתשובה על לשם ייחוד.

(יורה דעה קמא סימן צג)

או דברי תלמידו המובהק אב בית דין פראג בשו"ת תשובה מאהבה שהבאתי לעיל על קדושת הספר ושבועה.

ג. מעניין שאבות בתי דין פראג נשמטו מההיסטוריה של ה400 שנה שלך.

הנודע ביהודה ותלמידו היו באותם 400 שנה.

ד. לא יודע איפה הוכרע, יש דעות כאלה ויש אחרים, לא ראיתי מקום שנמנו וגמרו.

הרב קוק אכן לא קיבל כל דעה, לי הקטן שאינני פוסק יש דעה מכילה יותר כלפי דעות שיש לגדולי הפוסקים ואני לא מוחק אותם כי רבנים גדולים אחרים חלקו.

א. אולי. אבל נכדו תלמידו המובהק הוא ההוכחה הכי גדולה בתור "גדול שימושה יותר מלימודה" כשאתה רוצה להבין עקרו ןשל רב, תבדוק מה תלמידיו המובהקים סוברים. הרב יוסף קפאח אמר שעיקר סיבת ההתנגדות של סבו היתה כי בתימן הקבלה היתה מעורבבת עם כשפים. וכל שאר ההתנגדות היתה מעטפת ולא לב העניין.                              

ב. תלמד להבין דברים חרפים של רב בהקשרם הכולל ובסיטואציה שעליה נאמרו. מי שהמון העם ולא מילא כרסו בשס, הקבלה נמעשית לו סם מוות, וגם המקובלים כינו קבלה כזאת בשם "סם מוות" ובכינויים חמורים יותר ממה שכנה אותם הנודע ביהודה. איפה מה שהבאת לתלמידו?                                                                                                       

ג. אילו אבות בית דין? תביא שמות. גם אם הם היו, הם מיעוט זניח שנשכח, וב200-300 שנה האחורונות עד הרב יחיא קפאח כולם כיבדו את הזוהר. והאבות בית דין לא מגיעים לקרסולי הגרא או המהרל או שאר גדול יישראל שהיו מקובלים. תמיד תוכל למצוא איזה רב זוטר שאמר משהו. וגם שם זה יכול להיות בהקשר של הזהרה מעיסוק בקבלה להמון או מתוצאו תהשבתאות וחרם על לימודה למעט גדולי הדור.                                                                                                           

ד.אין צורך בנמנו וגמרו, אלא בתהליך של מאות שנים של מה שהתקבע באומה וחכמיה. כמו שלא נימנו וגמרו על התלמוד אלא פשוט התקבל. וכמו שלא נינמו וגמרו על השוע הרמא והרמבם.                              

ה. אין חובה להאמין בקבלה ובזוהר, ומותר להתנגד לעשיית מנהגם ולשילובם בתפילה ולהסתייג מהם ולחלוק עליהם. יש חובה לכבדו את הזוהר ולא לבזותו, כמו שאר דברי חכמי ישראל. אין מקום להכיל מי שמבזה תלמידי חכמים ומבזה את קדשי ישראל שהאומה קיבלה, אחרת גם נכיל את ענן בן דוד או אדם שמבזה את הרמבם בימינו. והרב קוק היה האדם הכי מכיל שיש.  זה לא שהרב קוק לא קיבל את הדעה, הוא איים לנדות את אלו המחזיקים בה וקרא להם "אווילים" "מלעיבים במלאכי האלוקים" ו"זדים"

א. אני מסכים לראות את דעת התלמיד המובהק,

אותו דבר עם הנודע ביהודה ותלמידו המובהק התשובה מאהבה.

רק שכאן האיום היה קיים גם כלפי הנכד.

ב. אני לומד מההקשר, אתה מסרב:

התשובה מאהבה מתייחס בשאלה אם ספר הזוהר קדוש, אתה ממציא שהוא מדבר על חלקים כי לא פתחת את ההקשר.

ג.

הרב יחזקאל לנדא, בעל הנודע ביהודה, רב העיר פראג.

תלמידו, הרב אליעזר פלקלס בעל התשובה מאהבה, אב בית דין פראג.

ד. הלכתית זה לא עובד ככה, אם יש מחלוקת במשהו אצל האחרונים אז צריך הכרעה באמצעות נמנו וגמרו, אחרת אין הכרעה אלא מדובר במחלוקת אצל האחרונים עדיין.

ה. יפה שאתה אומר שאין מקום לחלק מגדולי הפוסקים רק כי הם אמרו משהו שרבים חלקו עליו.

מזעזע להשוות בין ענן בן דוד לתשובה מאהבה או לנודע ביהודה.

א. הרב יוסף קפאח היה יכול פשוט לא לומר כלום. במקום זה בחר לכבד את הזוהר ולצטט ממנו, כאשר אף אחד לא דרש ממנו.                                                                   ב. הוא כותב במפורש "כמה תוספות של טעיויות" כלומר הרוב קדוש

ג. הרב פלקלס במחילה לא מגיע לקרסולי הגרא המהרל ומרן הבית יוסף שהיו מקובלים. (וגם אם יצא נגד הזוהר (מה שטעון הוכחה) דעתו בטלה אצל הרוב). או לקרסולי המגן אברהם הבח השך והטז שכיבדו מאוד את הזוהר וראו בו קודש קדשים. אין שום הוכחה שהנודע ביהודה ראה בזוהר בעיה אלא רק בנפוצותו בהמון הרחב    

ד. אבל לא דיברתי פה על הלכה, אלא האם הזוהר הוא דברי אגדתא קדושים או לא. לגבי הלכה של מה שנחשב "ביזוי דברי ת"ח" אין צורך בנמנו וגמרו. כשם שאף אחד לא נמנה וגמר על מדרש רבה אך המבזהו נחשב מבזה ת"ח. חוץ מזה שאף אחד לא נמנה וגמר על התלמוד ועדיין הוא מחייב, ואף אחד לא נמנה וגמר על השוע הרמא או הרמבם והם מחייבים איש איש בעדתו. וכן מנהדג שהתקבל כמו קריאת הלל בראש חודש אף אחד לא נמנה וגמר אך עדיין מחייב

ה. אם הגדול בישראל מבזה דברי חכמים שהתקבלו על כל האומה לדורותיה ורוב מוחלט של חכמיה, אין לו מקום, אלא הוא בר נידוי. זה לא אני אומר זה הרב קוק אומר.

ו. הרב קוק קרא למבזי הזוהר "אווילם, זדים, מבזי ת"ח ומלעיבים במלאכי האלוקים" לא אני. מעולם לא השוותי בין רבשכבה"ג הגאון הנודע ביהודה זצ"ל לבין ענן בן דוד. השוותי בין מבזי הזוהר בימינו לבין ענן בן דוד, וגם זה לא בדיוק אלא על דרך הגוזמא

א. יתכן, לא בקי ברב קפאח.

אבל הרב יחיא לא חזר בו לפי ההתכתבות מסוף חייו עם הרב קוק.

ב. " ועלה אחת מתלמוד בבלי הויות דאביי ורבא, קדוש יותר מכל ספר הזוהר..." (התשובה מאהבה שם)

ג. לא יודע איך אתה משווה ובוחן מי גדול ממי.

ד. מאיפה החילוק?

ה. אוקיי, הרב קוק הוא גדול, אבל הוא לא היחיד, יש עדיין את אותו גדול שאומר אחרת.

ו. הרב קוק כיבד מאוד את הרב יחיא קפאח ונתן לו תארים מכובדים בהתכתבות איתו.

המאה שנה האחרונות. אחריש400 שנה האומה קיבלה עלעצמה את הזוהר.

זה כמו שתקום היום כת שתפסוק רק לפי הירושלמי או לפי בית שמאי.

ב. יש הבדל בין לא להאמין בזוהר לבין לא לכבד אותו כדברי קדושי ישראל. הנודע ביהודה הוא בודד וגם הוא כיבד את הזוהר

ג. הציטוט שהבאת לא מדבר על אי אמונה בזוהר אלא על:

1. הבעיה שהוא לא מצוי רק אצל מתי מעט גדולי ישראל, אלא בהמון (כדברי הגמרא שאסור ללמד סתרי תורה).

2.מלשונו "וזה וזה לא עלה בידם" משמע שהקבלה אמת אבל לא עלתה בידי ההמון ההוגה בזוהר.

3. הוא יצא נגד השבתאים ןעיוותים שיצאו מהזוהר

4. הוא יצא נגד פסיקת הלכה מהזוהר

5. מדבריו "אין לנו עסק בנסתרות" משמע שהנסתרות אמת וקודש, רק לנו אין עסק בהם. כלומר הוא מאמין שהזוהר קדוש ואמת

קראת את תשובותיו של הנודע ביהודה בנושא או שאתה ממציא?

"עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים אשר לא יכילו המים" נשמע לך כמו מכבד?

(תשובת הנודע ביהודה על אישור אמירת לשם ייחוד)

נודע ביהודה מהדורא קמא, יורה דעה צ"ג | Sefaria Library

או תלמידו של הנודע ביהודה התשובה מאהבה שכותב על הזוהר שנכתב ממקור אנושי לעומת דברי התורה בתשובה שקישרתי אליה.

על השאר אגיב בהמשך.

מי שלא ראוי לקבלה, אז כשלומד אותה נעשית לו סם מוות וזה באמת בורות נשברים

איפה הוא כותב שיש מקום לזוהר כמקור בעל משמעות.

אם אתה סובר שיש מקום לזוהר, איזה נזק יש באמירת לשם ייחוד?

לא מולי לצערי

לצאת נגד מקור העניין.

כלומר, יש הבדל בגישה כלפי הזוהר שקיים גם.

באופן כללי זה ההבדל בגישה בין הספרדים לאשכנזים, לאשכנזים (לא כולל חסידים) הזוהר הוא עניין של יחידים בלבד ולא אמורה להיות לא נגיעה לחיי היום־יום / הלכה כו'.

(אגב, לנודע ביהודה יש טעם נוסף שקשור לענייני כוונה שאולי יטעה, אבל העיקר זה עזיבת הש"ס והפוסקים לדברים אחרים.)

סימן שיש נסתרות

זו אמירה שאנחנו מתעסקים בצד הנגלה ואסור ללמוד נסתר כי הוא נסתר. אחרת היה כותב "אין לנו עסק בהבלים".

אפילו אם הנודע ביהודה היה סובר שיש לגנוז את הזוהר, אז זה מפני קדושתו שמדובר פה בסודות שאסור לשום אדם ללמוד.

וכמו שאמר האר"י בעצמו שלשום אדם כולל הוא עצמו אסור לעסוק מ"אדם קדמון" ומעלה, ועל זה נאמר בגמרא "כל החוקר מה למעלה ממנו מה מלפנים ומה לאחרו ראוי לו שלא בא לעולם" ו"במופלא ממך אל תדרוש". יש סודות נשגבים וקדושים שאסור לשום אדם ללמוד. ייתכן שכך סבר הנודע ביהודה. זה לא ביזוי הזוהר, להפך, הוא כל כך מכבד את הזוהר שאולי טוען שאסור לשום אדם לגלות רזים נסתרים אלו

לא מכבד במיוחד...

רבינו בחיי על התורה:

מ"ג דברים כט כח – ויקיטקסט

משום מה אתה מסרב לשייך לנודע ביהודה הסבר מפורש על ידי תלמידו למרות שלא הבאת מקור כלשהו אצל הנודע ביהודה שמכבד את הזוהר.

שם זה נסתרות במובן של חטאים שעושים בנסתר.

ואילו הנודע ביהודה אמר אין לנו עסק בנסתרות כלומר אנו לומדים רק נגלה ולא מה שמכונה "נסתר".

כשם שהרבה ביטויים הושאלו ממקורו תאחרים, למשל "חדש אסור מן התורה" של החתם סופר.

או למשל "מילה בסלע" או "מהרסיך ומחריביך" שהפך לביטויהפכי למקורו בפסוק או בגמרא

שאמר "אין לנו עסק בנסתרות" לא התכוון לומר "אין לי עסק במה שאנשים עושי םבחדרי חדרים" כי זה לא קשור לעניי ןשזדיבר עליו. אלא דיבר על "אין לנו עסק במה שמכונה "תורת הנסתר" " שהרי בדיוק על זה דיבר על הזוהר שמכונה "תורת הנסתר".

גם אם ציטט מכאן, הביטוי הוסב למשהו אחר לגמרי. כמו חדש אסור מן התורה, מילה בסלע וכדומה

הרבנים אמורים להתעלם מתורת הנסתר (שכשמה כן היא - נסתר וסוד. וגם בגמרא כתוב שאסור לגלו תאת הנסתר לרבים). ורק לדעתו חכמים ייחודים ומעטים אמורים לעסוק בזה. ולשאר הרבנים צריך לחיות רק לפי הנגלה ולהתעלם מהנסתר. כי הם שני מישורי חיים שונים לחלוטין. וכך נהגו ברבים מהדורות שעד גיל 40 לאדם אסור בכלל לגשת לנסתר. ועד האר"י כלל לא כללו בתפילות את הקבלה, כי היא היתה שייכת רק לצדיקים מעטים.

יש נסתרות והן אמת. אבל לנו אין עסק בהם. אז הזוהר הוא אכן אמת. רק לנו אין עסק בו.

"ולמכסה עתיק" גמרא - אשרי מי שכיסה דבריו של עתיקו של עולם.

"בשעה שתרגם יונתן בן עוזיאל את התרגום יצאה בת קל ואמרה - מי הוא זה שמגלה רזים לבני אדם?"

ועיין בחגיגה, שאסור לאף אדם לעסוק במה למעלה ומ הלמטה מה מלפנים ומה לאחורץ. ועיין באר"י שמ"אדם קדמון" ומעלה אסור לאף אחד כולל הוא לעסוק בזה

שהנסתרות לא קדושות. כמו שהבת קול אמרה ליונתן בן עוזיאל שאסור היה לו לגלות בכלל את הסודות האלו.

לפי דבריך ,היה צריך לומר אין לנו עסק בהבלים. כשאדם אומר שאין לו עסק בנסתרות, הכוונה שהוא עוסק רק בתחום הגלוי של העולם ולא בתחום הנסתר, ושלא אמור להיות לאף אחד עסק בתחום הנסתר. מה שנקרא "כל מי שמביט בארבעה דברים אלו ראוי לו שלא בא לעולם : מה למעלה, מה למטה, מה מלפנים ומה מאחור" (משנה).

 המשפט "אין לנו עסק בנסתרות" הוצא תמיד מכוונתו המקורית של רשי. רשי לא מדבר על שקר. אלא שאין לנו אחריות על חטאים שנעשו בסתר. זה וודאי לא כוונת הנודע ביהודה. אבל לא הנודע מיהודה המציא את הפרפרזה על המשפ טשל רשי, זה היה משפט ידוע לפניו, ותמיד כוונתו היתה שאנו עוסקים רק בצד הנגלה של העולם ולא מתעסקים בנסתר

פרק ב הלכה א, על המשנה "אין דורשין בבראשי תבשנים ולא במרכבה באחד":

ר' לעזר אמר בשם בר סירה(בן סירא ג, יט-כ) "פליאה ממך מה תדע עמוקה משאול מה תחקור, במה שהורשיתה התבונן *אין לך ענין בנסתרות*".

הפסוק המקורי בבן סירא הוא: (יט) פְּלָאוֹת מִמְּךָ אַל תִּדְרוֹשׁ, וּמְכֻסֶּה מִמְּךָ אַל תַּחְקוֹר.

(כ) בַּמֶּה שֶׁהוּרְשֵׁיתָ הִתְבּוֹנֵן, וְאֵין לְךָ עֵסֶק בְּנִסְתָּרוֹת.

אסור לעסוק בהם כי הם יכולים להוביל לכפירה.

"ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות ובלבד שלא יהיו ספרי מינים וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה):"

(שולחן ערוך יורה דעה סימן רמו סעיף ד.

לא בדיוק דברי תורה...

ייתכן שהרמא פירש כפירוש מסוים שהרמהם מכליל אסטרונומיה במעשה בכללות מעשה בראשית

לגבי הרמב"ם, כנראה הרמ"א מבין שהרמב"ם התכוון להבנה המדעית איך הייתה הבריאה.

ולגבי מעשה בראשית, לא יודע איך הרמ"א יבאר זאת.

על מעשה מרכבה שזה חכמת האלוהות

בחגיגה שראה את המלאכים בשמים וחשב שיש 2 אלוהויות.
 

בן זומא הציץ ונפגע.

מבואר שהוא עסק בסודות של כמה היה בין מים עליונים לתחתונים לפני הבריאה ובגלל זה נפגע

בתכני סוד שלא ראוי לו. ואם חכמים יעסקו בזה בציבור, ההמון יראה ויעשה גם.

לא שמעת על "אין דורשין במעשה בראשי תבשנים, ולא במרכבה ביחיד"? "ולמכסה עתיק - אשרי מי שמכסה סודות של עתיקו של עולם"? אני מחדש לך? אני יודע כבר מגיל 8 שלאדם רגיל אסור ללמוד זוהר כי זה  סודות עליונים, חשבתי שזה ידוע לכל ישראל (אתה האדם השני שאני שומע שמביא את הטענה התמוהה הזאת- שאם מישהו התנגד לכך שהמון העם ילמד זוהר, סימן שהוא מתנגד לזוהר. וזה תמוה למה דבר שהוא פשיטא לא ידוע?)

יש לא מעט שהתנגדו ללימוד קבלה מתחת לגיל 40 וכתבו דברים חריפים בנושא אבל לא הבאתי אותם.

צריך להבין כל אחד בהקשרו. למשל ראב"ע שכתב על אחד מגדולי ישראל "ברזל רותח יוצק לפיו של אותו חכם, לבל יהיה חכם בעיניו".

או "הכי קרא שמו יצחק, כל השומע יצחק לו".

או דברי הראבד על הרמבם "וראויה היתה לו השתיקה" ולשונות יותר חריפים. או לשונות הרז"ה על גדולי ישראל. או אביי שקילל את מי שחולק עליו. 

לעומת זאת, בכל הנוגע לספר הזוהר, לטעון שהוא נכתב על ידי בשר ודם ללא נבואה/רוח הקודש/חיבור שמיימי או איך שלא תקרא לזה, זו כפירה במהות של הספר. 

כי קדושת תורת חכמי ישראל היא מתוקף היותם שימשו את גדולי ישראל לפניהם, ומתוקף ידיעתם את הנסתרות בשכל של תורה שיש  להם ובקדושת הכוח המדמה שעליהם וצדקותם הנשגבת והברירה הטבעית של אבולוציה תרבותית שאומת האלוהים עושה במשך אלפי שנים לברר את הבר מהתבן.

כך שגם אם הזוהר לא נכתב בקמצוץ של רוח הקודש, אין זה משנה כלום. כי רוח הקודש של כלל ישראל לדורותיו גדולה יותר גם מנבואת משה

רוח הקודש היא תוכן של כוח הדימיון שמגלם תפיסות שמעבר לשכל.

למשל לדמיין את ה' כסיבת העולם, זה דימוי של תוכן שמעל השכל.

אם כך, התוכן של הדימיון שהתקבל על כלל האומה, ובאובולוציה תרבותית מסתבר שמתאים לאופיה, במילא מגלם את התוכן שמעל השכל, הרבה יותר מנבואת הנביאים הפרטית. שכן אצלם זה תוכן סובייקטיבי פרטי, ואילו הקבלה היא תוכן דימויי סובייקטיבי שהותאם אחרי ניסיון האומה במשך לפחות 600 שנה

אלא עיונים של יחידים. לא סתם קוראים לזה תורת הסוד. עד הדפוס הכל היה במגילות סתרים וגם לאחר מכן לא כל־כך מהר מיהרו לפרסם לכולם וגם להתיר לכולם ללמוד.

זאת בניגוד לגמרא למשל, שנכתבה מתוך אווירה של בית מדרש, פועלם של המון רבנים (וכך גם מוסד הגאונים בבבל), גם מא"י גם מבבבל תוך שיתוף פעולה אדיר ותפוצה בכלל עם ישראל.

לא למדו בעצמם.

כנל מעשה מרכבה של חזל, שלמדו אותו מתי מעט, כולם כיבדוהו בימי התנאים

ועדיין הם קודש קדשים (אני כן סובר שהזוהר או רובו נכתב ברוח הקודש, אך זה לא רלוונטי)

כשם שאם אומר שמורה נבוכים נכתב ממקור שכל אנוש זה לא ביזוי

זה רתיעה מתורת הסוד שתתגלה לציבור כמו שאמרה בת קול ליונתן בן עוזיאל בטרוניה "מי מבקש לגלות רזי תורה לעולם?".

ו"למכסה עתיק - אשרי מי שמכסה סודות של עתיקו של עולם".

ו"מעשה מרכבה אינו נלמדביחיד אלא מוסרים לו ראשי פרקים"

מכך שהמון העם לומד אותו.

רבים יצאו נגד לימוד קבלה להמון הרחב, הוא יצא גם נגד זה שההמון נוהג במנהגים ששמורים רק לגדולי המקובלים לטעמו, כמו אמירת לשם ייחוד. הוא מעולם לא כתב "אבוי לגדולי הדור המקובלים שאומרים בחדרי חדרים לשם ייחוד" אלא יצא נגד זה שההמון עושה זאת

אתה אפילו לא טורח לפתוח קישורים שאני שולח...

אצטט כי אז אולי תקרא:

"את זה כתבתי לדעת האיש ההוא, שהספר הזוהר כלו קדוש, אבל אני אומר הריני נשבע בתורת ה', שבספר הזוהר נמצאו כמה זיופים וקלקולים אשר הוסיפו..."

(שו"ת תשובה מאהבה, חלק א סימן כו)

תשובה מאהבה חלק א כ"ו:י"ח | Sefaria Library

שהוסיפו לו במשך הדורות כמה זיופים מעטים. "קלקולים אשר *הוסיפו*" (ואכן יש גם מילים בלאדינו, בזוהר, שנוספו)

כמו שאומרים חכמי ישראל על כמה תוספותים ש"תלמיד טועה כתבם" זה לא ביזוי חללה כל התוספותים. או הגהות שטוענים שמילה זו נוספה בגמרא בטעות ושמים אותה בסוגריים עגולים. זה לא ביזוי הגמרא

בתשובה הוא מנסה לומר למה מגוחך להישבע בשם הזוהר לעומת ספר תורה.

ודבריו בתשובה היא שהזוהר איננו ספר קדוש ולכן מגוחך להישבע בשם הזוהר.

משמע שהספר רובו קדוש, למעט תוספות מסויימות

זה לא על הלכה או מימרא בתוך הספר, אלא אם הספר קדוש ואפשר להישבע עם החזקה של הספר.

הוא לא ביזה אותו אלא כיבד אותו כמו שכיבד את שאר דברי חכמ ישראל. כמו שמי שחולק על המורה נבוכים עדיין מכבד אות וכדברי תורה עליונים

שאתה טוען

אבל בעצם המקבילה שלך יפה, כי גם רבים ממי שחלקו על המורה נבוכים "כיבדו" אותו באמצעות שריפה 

ספרי קבלה שנאסרים להדפסה. או כי אסור לחשוף סודות להמון. או כי זה יגרום להמון לעוות את הקבלה ולהיות שבתאים. מה הקשר? רבים מחכמ ישיראל חששו שהפצת קבלה בהמון תגרום נזקים, כולל רבים מהמקובלים עצמם.  

דיברתי על מי שחלק על המורה נבוכים מאות שני םאחרי שהוא התקבל על האומה כספר קדוש, ושהרמבם התקבל על האומה כאחד מגדולי הרבני םבהיסטוריה.

אילו רבינו יונה היה חי היום ומזבה את הרמבם, היה מקל נידוי ישר על המקום. אבל בימיו הרמבם עדיי ןלא התקבל על כל האומה כקודש קדשים. גם שאול בהתחלה שאל אם דוד ראוי לבוא בקהל. מ ישיבזה את דוד היום נחשב אפיקורס שלא מאמין ביאת המשיח

"הזוהר שרובו הוא זיופים וקלקולים" או "שמלא זיופים וקלקולים"

זה המסקנה שלו בתשובה, שמי שחושב שהשוהר קדוש טועה.

ככה שאתה מדייק במילים במקום לקרוא את הנאמר.

יש הבדל אדיר בין לומר "הזוהר לא קדוש ומי שחושב שהוא שונה ברמתו ממורה נבוכים טועה" לבין "הזוהר הוא בזוי ואני מבזה אותו והוא לא דברי חכמי ישראל המכובדים ובקדשות דברי חכמים"

והוא לא ראוי להשוואה לקדושת הדברים בגמרא.

החלטה שלך מה זה נחשב

א. מותר לסבור כך אך לא מומלץ, כל עוד מכבדים את הזוהר

ב. אף אחד לא סובר שהזוהר ברמה של הגמרא, כשם שהגמרא לא ברמה של התנך

ג. דעתו בטלה אצל שאר חכמי ישראל

כמובן, איני מכיר אותך אישית - אבל באופן כללי, כדי לומר בוודאות, "מחקר השוואתי בין ארמית של הגאונים/ראשונים/גמרא/ירושלמי/מדרש רבא" - וכדי להעריך כמה חלקים "נשתרבבו" או לא -

צריך להיות בקיא בכל הספרים הללו, לשונם ותוכנם. בוודאי כדי לסמוך על "רוב מה שנחשפנו אליו" - ראוי להכיר היטב את הרוב המכריע של התוכן.

אינני יודע אם כותב כאן בפורום מישהו שהוא ברמה זו.

כמובן, אפשר כיום לנסות גם עם מיכשור מלאכותי שיסרוק ו"יגיע למסקנות", או להסתמך על חוקרים שהם עצמם לא היו עם היקף כזה.

לכשלעצמי, אסמוך יותר על הגר"א והרב קוק, העמקתם ורוח קדשם - מאשר על מי שאינם שם. ואינני יודע אם בהכרח כללי הכתיבה של הגמ'/משנה, הם גם של הזוהר. כמו - להבדיל - ש"כללי כתיבה" של שירה, אינם כשל פרוזה.

אני מסכים איתך, שגם אני לא יודע אם זה מעלה או מוריד. שמעתי שאמר מישהו, שאם רבי יהודה די ליאון כתב את זה - מוכרחים לומר שהתעברה בו רוחו של רשב"י... כמובן, זו לא "אמירה מדעית" - אל זו אמירה קדושתית... יש אנשים שיש להם "חוש" להבחין בקדושתם המקורית של דברים.

(אגב, ר' חיים מולוז'ין, בהקדמה הנ"ל, כותב "מעיד אני עלי", שהיה שוילנא איש חולם חלום, שההיה מגלה לאנשים את מסתריהם, ונפלה אמתו על הבריות. הביאו אותו לפני הגר"א - ואמר לו: רבי, הרשוני לומר לפניכם דבר: בשבוע שעבר, ביום זה וזה, ישבתם כאן ומימינכם רשב"י ומשמאלכם האר"י. כותב ר' חיים: והה רבינו מתפלא מאד, מניין ידע ילוד אשה בזה, ואמר, זכורני שגם את השמש שלי שלחתי מביתי לפני כן...  וכו'.

אז אדם שמתפלא לא על עצם הדבר - שגם ידע מראש את תיזמונו, אלא איך מישהו ידע מזה... אינני עומד מולו בעניינים הנוגעים לרשב"י.. גם לא בדברים אחרים...

מה לעשות שניתוח בלשני מראה בבירור כי ספר הזוהר נכתב בארמית משובשת ומכיל ביטויים שלא היו קיימים בתקופתו של רבי שמעון בר יוחאי.

היו בקיאים היטב גם בשפה העברית, גם בארמית. ובוודאי ידעו להבחין היטב בין ביטויים שבארמית המוקדמת לביטויים שאינם בה.

הראיה, שחלק מהם, שאמרו שנכנסו בספר הזוהר דברים נוספים, השתמשו בדיוק בטיעון הזה כדי להוכיח את דבריהם..

וממילא, "מכיל ביטויים", יכול לכל היותר לומר שעם השנים נכנסו לשם דברים נוספים - כמו שקרה בעוד ספרים קדומים, שהערות שנכתבו מהצד נכנסו לגופם של כתבי היד עם השנים.

וכך גם שיבושי הסדר אצל המעתיקים. כפי שכתב ר' חיים מוולוז'ין, שהגר"א הגיהה לפעמים המשך ממקום אחד לכמה דפים אחריו.

ב. אבל "רבנים", בקיאים מאד בתוכן הפנימי. וגם בהבדל בין תחושת קדושה מקורית לשאינה כזו.

ולחשוב שהגר"א מקדיש שבועות למאמר אחד (עדות ר' חיים הנ"ל) בספר שהוא "שיבוש", נראה לי סברא מאד לא ישרה...

יש חלקים שלמים שהסגנון שלהם מעיד על היותם מאוחרים משמעותית. זה לא בהכרח אומר שמה שנאמר לא נכון, או אומר איזה יחס בדיוק נצרך, אבל זה מה שזה.

ניקח דוגמה לניתוח, מזוהר של סועדה שלישית

תָּא חֲזִי, בְּכָל־שִׁתָּא יוֹמֵי דְשַׁבְּתָא, כַּד מָטָא שַׁעֲתָּא דִּצְלוֹתָא דְמִנְחָה, דִּינָא תַקִּיפָא שָׁלְטָא, וְכָל־דִּינִין מִתְעָרִין. אֲבָל בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא, כַּד מָטָא עִדָּן דִּצְלוֹתָא דְמִנְחָה, רַעֲוָא דְרַעֲוִין אִשְׁתְּכַח, וְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא גַּלְיָא רָצוֹן דִּילֵהּ, וְכָל־דִּינִין מִתְכַּפְיָן, וּמִשְׁתְּכַח רְעוּתָא וְחֵדוּ בְּכֹֽלָּא. וּבְהַאי רָצוֹן, אִסְתַּלַּק מֹשֶׁה, נְבִיאָה מְהֵימָנָא קַדִּישָׁא מֵעָֽלְמָא. בְּגִין לְמִנְדַּע, דְּלָא בְדִינָא אִסְתַּלַּק. וְהַהִיא שַׁעְתָּא בְּרָצוֹן דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא נָפַק נִשְׁמָתֵהּ, וְאִתְטַמַּר בֵּיהּ. בְּגִין כָּךְ, וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ כְּתִיב. מָה עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, טָמִיר מִכָּל־טְמִירִין, וְלָא יָדְעִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. אוֹף הָכָא, הַאי נִשְׁמָתָא דְאִתְטַמַּר בְּהַאי רָצוֹן, דְּאִתְגַּלְיָא בְשַׁעֲתָּא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה דְשַׁבְּתָא, כְּתִיב וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ וְהוּא טָמִיר מִכָּל־טְמִירִין דְּעָֽלְמָא, וְדִינָא לָא שָֽׁלְטָא בֵּיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה.

תָּאנָא, בְּהַאי יוֹמָא, דְּאוֹרַיְתָא מִתְעַטְּרָא בֵּיהּ, מִתְעַטְּרָא בְּכֹֽלָּא, בְּכָל־אִנּוּן פִּקּוּדִין בְּכָל־אִנּוּן גִּזֵרִין וְעוֹנְשִׁין, בְּשִׁבְעִין עֲנְפִין דִּנְהוֹרָא, דְּזַהֲרִין מִכָּל־סִטְרָא וְסִטְרָא. מַאן חָמֵי, עֲנְפִין דְּנַפְקִין מִכָּל־עַנְפָא וְעַנְפָא, חַמְשָׁא קַיְמִין בְּגוֹ אִילָנָא, כֻּלְּהוּ אַנְפִין בְּהוּ אֲחִידָן. מַאן חָמֵי, אִנּוּן תַּרְעִין דְּמִתְפַּתְּחִין בְּכָל־סִטְרָא וְסִטְרָא, כֻּלְּהוּ מִזְדַּהֲרִין וְנַהֲרִין, בְּהַהוּא נְהוֹרָא דְנָפִיק וְלָא פָּסִיק. קָל כָּרוֹזָא נָפִיק, אִתְעֲרוּ קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, אִתְעֲרוּ עַמָּא קַדִּישָׁא, דְאִתְבְּחָֽרוּ לְעֵֽלָּא וְתַֽתָּא. אִתְעֲרוּ חֶדְוָתָא לָקֳדָמוּת מָארֵיכוֹן. אִתְעֲרוּ בְּחֶדְוָתָא שְׁלֵימָתָא. אִזְדַּמְּנוּ בִּתְלַת חֶדְוָן, דִּתְלַת אֲבָהָן. אִזְדַּמְּנוּ לָקֳדָמוּת מְהֵימְנוּתָא, דְּחֶדְוָה דְכָל־חֶדְוָתָא. זַכָּאָה חוּלָקֵכוֹן, יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, בְּעָֽלְמָא דֵּין וּבְעָֽלְמָא דְאָתֵי. דָּא הוּא יְרוּתָא לְכוֹן, מִכָּל־עַמִּים עֽוֹבְדֵֽי עֲבוֹדָה זָרָה. וְעַל דָּא כְּתִיב, בֵּינִ֗י וּבֵין֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הָֽכִי הוּא וַדַּאי. וְעַל דָּא כְּתִיב זָכ֛וֹר אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת לְקַדְּשֽׁוֹ וּכְתִיב קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה. וּכְתִיב, וְקָרָ֨אתָ לַשַּׁבָּ֜ת עֹ֗נֶג לִקְד֤וֹשׁ יְהֹוָה֙ מְכֻבָּ֔ד. תָּאנָא, בְּהַאי יוֹמָא, כָּל־נִשְׁמָתֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא, מִתְעַדְּנִין בְּתַפְנוּקֵי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, סְתִימָא דְּכָל־סְתִימִין. וְרוּחָא חָדָא דָא מֵעִנּוּגָא דְהַהוּא עַתִּיקָא מִתְפַּשְּׁטָא בְּכֻלְּהוּ עָֽלְמִֽין, וְסַלְּקָא וְנַחֲתָא, וּמִתְפַּשְּׁטָא לְכֻלְּהוּ בְּנֵי קַדִּישִׁין, לְכֻלְּהוּ נְטוּרֵי אוֹרַיְתָא, וְנַיְחִין בְּנַיְחָא שְׁלִים, וּמִתְנְשֵׁי מִכֻּלְּהוּ, כָּל־רוּגְזִין, כָּל־דִּינִין, וְכָל־פּוּלְחָנִין קָשִׁין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, בְּי֨וֹם הָנִ֤יחַ יְהֹוָה֙ לְךָ֔ מֵֽעָצְבְּךָ֖ וּמֵרָגְזֶ֑ךָ וּמִן־הָעֲבֹדָ֥ה הַקָּשָׁ֖ה. בְּגִינֵי כַּךְ, שָׁקִיל שַׁבְּתָא לָקֳבֵל אוֹרַיְתָא, וְכָל־דְּנָטִיר שַׁבְּתָא, כְּאִלּוּ נָטִיר אוֹרַיְתָא כֻּלָּהּ. וּכְתִיב אַשְׁרֵ֤י אֱנוֹשׁ֙ יַעֲשֶׂה־זֹּ֔את וּבֶן־אָדָ֖ם יַחֲזִ֣יק בָּ֑הּ שֹׁמֵ֤ר שַׁבָּת֙ מֵֽחַלְּל֔וֹ וְשֹׁמֵ֥ר יָד֖וֹ מֵעֲשׂ֥וֹת כָּל־רָֽע. אִשְׁתְּמַע, דְּמַאן דְּנָטִיר שַׁבְּתָא, כְּמַאן דְּנָטִיר אוֹרַיְתָא כֻּלָּהּ.

בכחול סימנתי חזרות על־גבי חזרות, אין סגנון הגמרא ואף לא המדרש לשנות בדרך כזאת ארוכה, במיוחד לא ספר שאמור להיות מגילת סתרים וכתוב באופן שמיועד ליחידי סגולה, ומועתק בכתב יד בעותקים ספורים מאוד, ואמור להיות די "נייד" בהתחשב בצרות הגלות. זה עניין אחד להציל עותק של ספר היצירה משריפה ועניין אחר ספריה שלמה של זוהר בלשון ארוכה ארוכה...

בצהוב סימנתי וביטויים שאינם "ארמיים" בסגנון שלהם גם אם דקדוקית כן. "אבל" אינו אמור לשמש בארמית למיטב ידיעתי, המילה היא "ברם".

בכתום סימנתי ניסוחים ששוב מעידים על משהו מאוד מאוחר ולא ארמי במקורו.

באופן כללי המשלב, אוצר המילים המצומצם, הסגנון המלאכותי, מעידים על יצירה מאוד מאוחרת, יחסית.

זאת בניגוד לקטעים אחרים בזוהר שכתובים בארמית קלסית, תמציתית ו"זורמת" ומעידים על מקור אחר וסופר אחר.

מוכרח לומר, שאינני רואה כאן  (בכחול) "חזרות על גבי חזרות"..  סגנון זורם, שבא להדגיש את הנאמר.

גם ה"כתום", אינו בהכרח "מאוחר". הכל יוצא מהנחה של "טקסט ספרותי", אבל זה אינו כזה; ובהחלט יתכן,למשל, שהמילה "רצון" (שכמובן קדומה בהרבה למילה "רעווא" בארמית..) באה לרמוז לספירה עליונה, ולכן נכתבה כך.

וגם ה"צהוב" אינו ראיה. לדוגמה, יש דקות של הבדל בין "ברם" בארמית, ל"אבל" בעברית. לא בטוח שכאן "ברם" היה מתאים (דומני ש"ברם" הוא יותר "ניגודי").

וספר הזוהר, אינו מחוייב להיכתב בדוק בסגנון התלמוד או המדרשים. הוא באמת ייחודי לגמרי. ואינני חושב שאפשר לומר על אוצר המילים "מצומצם" או "מלאכותי". זה ענין של קריאה.

ומי אומר שהספר נכתב "כמגילת סתרים ליחידים". נכתב כפי שהוא - ובאופן טבעי, מעטים המבינים שיעסקו בכך.

ואם לא מניחים מראש הנחה על "כתיבה מאוחרת" רחבה - אז גם אין ההנחה של "בהתחשב בצרות הגלות", כשהוא בארץ ישראל.

לדעתי, יש כאן הרבה ענין של "הנחות מוקדמות".. כשמניחים שמשהו "לא תקין", אז "מוצאים" גם דברם שאינם הכרחיים כלל וכלל.

בשביל זה מועיל היחס של גדולי עולם - שידעו טוב יותר גם מושגים של פנימיות, גם אדירי דעה, וגם הבינו לשון הקודש וארמית יפה מאד.

בהיות שכתבת בדרך מכובדת - התייחסתי.

מי שאני מכיר מתוך כותרת דבריו את יחס הבוז לדברי קדש אלה - אני בכלל לא פותח  את דבריו.

זה שייך למה שאמרו חז"ל, על החילוק בין יראתו קודמת לחכמתו - לחוכמתו קודמת ליראתו.

נ.ב מביא לך דוגמאות מהתלמוד הירושלמי, שהמילה "אבל" ולא "ברם", מופיעה בתוך טקסט שחלקו בארמית:

ברכות פרק ב' הלכה ה: הא בבעה"ב לא חששו.. אבל בבעה"ב לא חששו".

שקלים פרק א הלכה ג: "הדא דתימר בקטן... אבל בקטן.."

ועוד.

ראיתי הסבר שהארמית (הגלילית) היתה שפה חיה בסביבה דו לשונית, עברית וארמית, ועל כן התופעה של שילוב עברית גם בתוך דיבור ארמי, היתה מצויה.

הדעת נותנת, שאפשרי שכבר בזמן רשב"י היתה תופעה כזו.

מעין פנג שווי היהודי, עם מאגיה, מיסטיקה, ספירות, קליפות, שדים ורוחות.

כמה שקראתי לא הגעתי לחלקים האלה, ונראה לי שהם גם החלק הפחות מעניין, תורנית לפחות.

חלקו הניכר של הזוהר הוא פשוט מדרשים על דרך הנסתר.

הנה דוגמה מעניינת למדרש זוהר טיפוסי ומקסים.

מבחינת הסגנון אפשר לשים לב שגם הוא די מאוחר, ו"הלך החשיבה" הבלשני הוא עברי, אבל לדעתי הוא שונה מהקטע הקודם שהזכרתי של זוהר סעודה שלישית, וייתכן שמדובר במחבר אחר או עריכה שונה או משהו כזה.

אבל מהבחינה התורנית הוא מעיד על עצמו וברמת התוכן נטו נכנס ממש לעובי הקורה. אפשר כמובן לקחת את זה לכיוון של רוחות ושדים אבל אין שום הכרח שלא לפרש זאת באופן קצת יותר אלגורי־יצירתי.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (שמות לה) וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן וְגוֹ'. בְּשַׁעֲתָא דַּהֲווֹ עַבְדִּין עֲבִידְתָּא, הֲווֹ אַמְרֵי, דָּא לְמַקְדְּשָׁא. דָּא לְמַשְׁכְּנָא. דָּא לְפָרוֹכְתָּא. וְכֵן כָּל אִינּוּן אוּמְנִין בְּגִין דְּיִשְׁרֵי קְדוּשָּׁה עַל יְדַיְיהוּ, וְאִתְקַדַּשׁ הַהוּא עֲבִידְתָּא. וְכַד סָלִיק לְאַתְרֵיהּ, בִּקְדוּשָּׁה סָלִיק. 

כְּגַוְונָא דָּא מַאן דְּעָבִיד עֲבִידְתָּא לְעֲבוֹדָה זָרָה, אוֹ לְסִטְרָא אָחֳרָא, דְּלָא קַדִּישָׁא. כֵּיוָן דְּאִדְכַּר לֵיהּ עַל הַהוּא עֲבִידְתָּא, הָא רוּחַ מִסְאֲבָא שַׁרְיָא עֲלוֹי, וְכַד סָלִיק עֲבִידְתָּא, בִּמְסָאֲבָא סָלִיק. כְּנַעֲנִיִם פַּלְחֵי לְעֲבוֹדָה זָרָה אִינְהוּ, וּמִתְדַּבְּקָן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא בְּרוּחַ מִסְאֲבָא בְּעֲבוֹדָה זָרָה, וַהֲווּ בִּנְיָין בָּנִין לְפַרְצוּפַיְיהוּ (ס''א לטנופייהו) וּלְגִעוּלַיְיהוּ לִסְטַר מִסְאֲבָא לְעֲבוֹדָה זָרָה, וְכַד שָׁרָאן לְמִבְנֵי, הֲווֹ אַמְרֵי מִלָּה, וְכֵיוָן דְּאִתְדְּכָר בְּפוּמַיְיהוּ, סָלִיק עָלֵיהּ רוּחַ מִסְאֲבָא. כַּד אִסְתָּלִיק עֲבִידְתָּא, בְּרוּחַ מִסְאֲבָא אִסְתָּלִיק. 

כֵּיוָן דְּעָאלוּ יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא, בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדַכְּאָה לוֹן, וּלְקַדְּשָׁא לוֹן אַרְעָא, וּלְאַפְנָאָה אֲתַר לִשְׁכִינְתָּא דְּלָא תִּשְׁרֵי שְׁכִינְתָּא גּוֹ מִסְאֲבָא. וְעַל דָּא בְּהַהוּא נֶגַע צָרַעַת, הֲווֹ סָתְרִין בִּנְיָינִין דְּאָעִין וַאֲבָנִין דְּאִתְעָבֵידוּ בִּמְסָאֲבוּ. 

תָּא חֲזֵי, אִי עוֹבָדָא דָּא הֲוָה לְאַשְׁכְּחָא מַטְמוֹנִין בִּלְחוֹדוֹי, יְהַדְרוּן אֲבָנִין לְבָתַר כְּמָה דְּאִינּוּן לְאַתְרַיְיהוּ, וְעַפְרָא לְאַתְרֵיהּ. אֲבָל קְרָא כְּתִיב, וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים. וּכְתִיב וְעָפָר אַחֵר יִקַּח. בְּגִין דְּיִתְעַבָּר רוּחַ מִסְאֲבָא, וְיִתְפְּנֵי וְיִתְקַדַּשׁ הַשְׁתָּא כְּמִלְּקַדְּמִין, וְיִשְׁתְּכָחוּ יִשְׂרָאֵל בִּקְדוּשָּׁה, וּבְדִיּוּרָא קַדִּישָׁא, לְמִשְׁרֵי בֵּינַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא. 

וְעַל דָּא מַאן דְּבָנֵי בִּנְיָן כַּד שָׁארֵי לְמִבְנֵי, בָּעֵי לְאַדְכְּרָא בְּפוּמֵיהּ, דְּהָא לְפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הוּא בָּנֵי. בְּגִין דִּכְתִּיב, (ירמיה כב) הוֹי בּוֹנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וְגוֹ', וּכְדֵין סִיַּיעְתָּא דִּשְׁמַיָּא שָׁארֵי עֲלוֹי, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין עָלֵיהּ קְדוּשָׁתָא, וְקָארִי עָלֵיהּ שָׁלוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ה) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וְגוֹ'. מַהוּ (איוב ה) וּפָקַדְתָּ נָוְךָ, הָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל וּפָקַדְתָּ, לְאַפְקְדָא מִלָּה בְּפוּמָא כַּד אִיהוּ בָּנֵי. וּכְדֵין וְלֹא תֶחֱטָא כְּתִיב. וְאִי לָאו הָא זַמִּין לְבֵיתֵיהּ סִטְרָא אָחֳרָא. 

כָּל שֶׁכֵּן, מַאן דְּבָנֵי וּרְעוּתֵיהּ בְּגַוְונָא אָחֳרָא, בְּגִין דִּמְיַחֵד בֵּיתָא לְסִטְרָא אָחֳרָא, לְאִסְתַּאֲבָא בֵּיהּ. הָא וַדַּאי שַׁרְיָא בֵּיהּ רוּחַ מִסְאֲבָא, וְלָא נָפִיק הַהוּא בַּר נָשׁ מֵעָלְמָא, עַד דְּאִתְעֲנָשׁ בְּהַהוּא בֵּיתָא, וּמַאן דְּדָיִיר בֵּיהּ, יָכִיל לְאַתְזְקָא, דְּהָא הַהוּא דִּירָה רוּחַ מִסְאֲבָא שַׁרְיָא בֵּיהּ, וְאָזִיק מַאן דְּאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ. 

וְאִי תֵּימָא בְּמַה יְדִיעַ. כְּגוֹן דְּאִתְּזַק בְּהַהוּא בֵּיתָא, הַהוּא דְּבָנֵי לָהּ, אוֹ אַנְשֵׁי בֵּיתֵיהּ, אוֹ בְּנִזְקֵי דְּגוּפָא, אוֹ בְּנִזְקֵי מָמוֹנָא, הוּא וּתְרֵין אָחֳרָנִין אֲבַתְרֵיהּ. הָא וַדַּאי יַעֲרוֹק בַּר נָשׁ לְטוּרָא, וְלָא יָדוּר בֵּיהּ. יָדוּר בְּטִיחֲלָא דְּעַפְרָא, וְלָא יָדוּר בֵּיהּ. 

לפחות באותו סרטון לא ראו שהוא גובה ממנה אלפי שקלים על המהלך... 

לגבי ספר הזוהר, אתה לא יותר חכם ביקורתי וראציונאלי מחכמי ישראל הפיסלוסופים והמדענים בספרד שאישרו את מקורו של הזוהר למרות שידעו את כל הקושיות נגדו ודווקא היו יותר קרובים למאורע מאשר אנחנו.

(חוץ מזה שמגוכח לחשוב שרבי משה די לאון שהיה רב בינוני הצליח לחבר חיבור כזה איכותי, שבמקרה גם מקביל לתורת הסוד שבגמרא ובמקובלים שלפניו)

רק מאות שנים לאחר מכן, התקבעה ההנחה שזה ספר קדום מימי התנאים. וגם אז נשארו רבנים אמיצים שהצביעו על הזיוף, כמו הנודע ביהודה והרב קאפח.

עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך ב' בסיוון תשפ"ו 15:59

א. יש לך עדות שכל רבני דורו חוץ מרבי יצחק דמן עכו טענו שזה זיוף?

ב. מכיוון שמרבי דיל און עד גירוש ספרד היה רצף קבוע ויציב של בתי מדרש בספרד, איך יכול לקרות שספר שכל חכמי הדורות הקודמים ידע ושהוא זיוף, ישכח פתאום בדורות המאוחרים של ספרד שהוא זיוף?

ג. האם הדורות המאורחים שקיבלו את הזוהר בספרד לא שמעו על הטענות נגדו? איך זה שהם היו ראציונאליים וביקורתיים ופילוסופים (כידוע אצל חכמי ספרד) ובכל זאת קיבלו ספר ללא מקרו כקדוש?

ד. עד הדור שלפני גירוש ספרד כל חכמי ישראל בספרד ראו את ספר הזוהר כקדוש ואמיתי, וגם אלה שלא התעניינו בקבלה, כדוגמת רבי יצחק אבארבנאל, כיבדוהו מאוד כספר קדוש ואמיתי.

ה. הנודע ביהודה מעולם לא טען שהזוהר אינו קדוש, רק טען שלא חובר על ידי רשב"י אלא על ידי חכמי ישראל קדושים בעלי רוח הקודש בדורות אחרים (בדיוק כמו דעת החתם סופר שהיה מקובל בעצמו). הוא התנג לכך שהמון העם יילמד אותו מתי מעט גדולים בתורה.

ו. הרב קפאח הושפע מתנועת ההשכלה, ועיקר התנגדותו נבעה מכך שבתימן הקבלה היתה מלאה בכשפים. ועובדה שנכדו הרב יוסף קפאח כיבד את הזוהר כשעלה לארץ                                                     ז. להתנגד למה שהאומה קיבלה על עצמה זה לא "אומץ", זה קראות

היה משכיל לתת נשק לכל היהודים ולכרות ברית עם אויבי העותמאנים אולי היה סיכוי קטן מאוד שהיה מצליח להיות מלך (ואם הוא צאצא של דוד אז אפילו בחזקת משיח).

אבל הוא הי מיסטיקן מנותק מהראליה הפוליטית, ולא נראה שהיהודים היו מסוגלים ללמוד מלחמה אז, והנוצרים לא היו תומכים בעצמאות יהודית בארץ

זה ערבוב בין מקרים היסטוריים שונים שאין ביניהם באמת קשר ישיר

מה עושה קופירייטר

מינימום גדול דור.

מדהים שכל גדולי הדורות ראשונים ואחרונים הסתמכן על הזוהר, מענקי עולם כמו הבן איש חי, האור החיים, החיד"א ועוד רבים אבל איזה משתמש בפורום מרשה לעצמו לזלזל ולבטל במחי יד את כולם משל הוא איזה ידען תורני עצום.

..

יש גם טרנד להאמין באל אחד.

"אלפי שנים"? אדוני יודע מה זה נבואה? כנראה כבודו לא קרא מעולם תנ"ך. 

לא, כי אלפי שנים יהודים היו רמבמיסטם ראציונאליסטים. אני בטוח שישעיהו וירמיהו התדיינו באריסטו וסוקרטס ועל השכל הפועל....

גם המיסטיקה והפילוסופיה היא סך הכל טרנד של 2500 שנה, אחרי ש3500 לפני זה אף אחד לא עסק בכאלו.

הייתי מאריך אבל כבר עייפתי...

כתוב בגמרא: "דבר גדול - מעשה מרכבה ובראשית. דבר קטן -הווות אביי ורבא"

ואז אתה מגיע, ובמקום להצטרף לדיון עם נימוקים, תיאוריות, השגות וכו', אתה בוחר פשוט להטיל רפש.

חבל. 

ראה את אגרתו במאמרי הראיה בעקבות דברי הרב יחיא קפאח, נראה לי הבאתי אותה פה

כולנו פה התפלפנו בשכל, והוא היחיד שאמר דברים אותנטים: "נראה לכם שהזוהר שהתקבל על כול הדורות לא קדוש?"

זה כמו שנתפלפל עם מותר לרצו חאו לא, ואז יבוא מישהו ויאמר : "אל תבלבלו את השכל, אסור לרצוח וזהו!"

האמונה התמימה היא לא באמת תמימה, היא רק נראת כך. היא קולעת למטרה ורואה באופן פשוט את הדברים שאחרים מתפלפלים בהם שעות

יש פשוט אנשים שהתבלבלו וחושבים שהיהדות היא דת ולא אומה

כבר בגמרא. וברור שיש חלוקה בין רבי עקיבא לרבי יוחנן בן תורתא. במיוחד מתי שאין סמוכים.

אנחנו לא כמו הנצרות שיש מועצה כנסייתית. אך בהחלט יש מושג הלכתי של גדול הדור. למשל לא כל פוסק יכול להתיר עגונה, רק גדולי הפוסקים. אין גדול דור אחד, אבל ברור שיש גדולים יותר מאחרים, ולא כל ת"ח ממוצע יכול ליטול את הכתר לפסיקה וכדומה.

ב. לגבי מה נחשב קדוש ומה לא. זה מה שהאומה היהודית מקבלת לדורותיה בהכוונת חכמיה. להפך, אתה עושה מעשה נוצרי שאתה פוסק לעצמך איזה תוכן קדוש ואיזה לא. הפקעת את היהדות מתורה כלל ישראלית של האומה לדורותיה, והפקעת אותה לתורה פרטית אינדבדואלית שבה כל אינדבדואל מחליט ולא נאמן לרוח האומה לדורותיה. הפקעת הקודש מהקולקטיב הלאומי הוא מה שפאולוס עשה והוא הכי נוצרי. 

כמפורש בגמרא:

"תנו רבנן לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדולי הדור..." (בבלי פסחים דף מט עמוד ב)

עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך י"ט בסיוון תשפ"ו 19:06

(הקטעים השחורים הם המודגשים) מרן הראי"ה קוק זצ"ל כתב באגרות הראיה (ח"ב תרכו, עמ' רמז) בעניין ההתנגדות של הרב יחיא קאפח זצ"ל לספר הזוהר והקבלה:                                                                                                                                    "הנני בזה לגלות את דעתי העניה על דבר השאלה אודות קדושת ספר הזהר וספרי המקובלים... שכבר הלכה רווחת בישראל מגאוני הדורות, ראשונים כמלאכים וגדולי וקדושי האחרונים עד הדור האחרון שדברי הזהר הקדוש הם קודש קודשים. ומקורם מקור מים חיים של רזי אמונת ישראל הקדושה והטהורה. אלא שעל פי רוב הדברים הם סתומים וחתומים מפני שאי אפשר לדבר בדברים נשגבים כאלה כי אם על פי משל וחידה. יבינו מהם הראויים לזה כל אחד ואחד לפום דרגיה. גדולי המקובלים ז"ל בארו כמה עניינים מרזי קודש הללו והסבירום קצת. וגם דבריהם הקדושים צריכים ביאור תמיד מגדולי הדורות, קדושיהם ורוח ה' אשר עליהם. אבל חלילה, חולין היא לנו ומוקצה מן הדעת והאמונה הטהורה מורשת אבותינו הקדושים מדור לדור, לחשוב מחשבת פיגול על קודשי שמים הללו. וכבר נתבררו הדברים למדי, וכל הטענות ששטו על הדברים הקדושים שבספרי קודש הללו הושמו לאל, והסכימו על קדושתם וצדקם ואמיתת האמונה שבהם מנאמן לנאמן עד יסוד הלכה למשה מסיני ואור איתן האזרחי אברהם אבינו ע"ה ולמעלה בקודש מקדמי עולם מיום היות אדם על הארץ ודבר ה' אליו הופיע. וגאוני עולם וקדושי עליון מוסכמים לכל ישראל לגדולי הדורות בתורה ובחסידות בקדושה ובטהרה מסרו נפשם על הלימודים הקדושים של ספרי הקודש הנ"ל. וכן לא ימוש מפינו ומפי זרענו עד הדור האחרון שיופיע אור ה' על ידי משיח צדקנו וכל קדושים עמו כתקוות כל אסירי התקווה הקשורים באמונת אומן בכל לב ונפש. על כן האיש אשר יזיד לבזות את ספרי הקודש הנ"ל ואת גדולי עולם שעסקו ועוסקים בהם וידבר בהם דופי חלילה, דינו הוא פסוק כדין מבזה תלמיד חכם. ואנו חייבים להזהירו בדברים טובים שיסור מדרכו הרעה וישמור פיו ולשונו מלדבר עתק על גדולי ישראל וקדושת תורתם שהיא חיי עולם ונשמת תורתנו הקדושה. ואם אחרי האזהרה הזו עוד יוסיף סרה ויחזיק באיוולתו, להוציא דבת שקר ולדבר תועה על קודש ישראל לה', הספרים הקדושים הנ"ל, והעוסקים בהם מדור דור, חייבים כל חכמי ישראל לצאת נגדו בקנאתה של תורת אמת מורשה קהילת יעקב לכבוד קדושי עליון שבכל הזמנים והתקופות מקדם קדמתה עד דור עני זה דור אחרון, אסירי הגולה המצפים לתשועת ה', על עם ד' ועל כל מעשיו אשר עשה ברב חסדו ורחמיו, כדת מבזה תורתנו הקדושה וחכמיה ומלעיב במלאכי אלקים, ולהחמיר עליו לפי ראות עיני חכמי המקום שלומי אמונים שופטי צדק, עד אשר ישוב ורפא לו, ויקבל עליו את הדין...". עכ"ל אגרות הראי"ה.

תחילת השרשור.

משום מה זה לא קורה.

מעניין למה?

והלוואי שיתעוררו מחשבות

אם הוא סיים את התיכונית לפני 7-8 שנים ולא כל כלך שמר על קשרים משם, יכול להיות שזו התדלדלות טבעית של חברויות מהתיכון.

היינו פעם בחתונה של חבר של בעלי, ובעלי הרגיש צורך מיוחד שנבוא למרות שזה היה באיזה כרם נידח על איזו גבעה, כי הבחור הזה לא מאוד חברותי במיוחד וצריך לשמח. בסוף היו חוץ ממנו עוד 2 חברים, ושלושתם היו היחידים שרקדו לחתן. לכלה היו בערך 4-5 חברות. אחרי החופה בשעה 9 וחצי בערך הם עוד לא יצאו מהחדר ייחוד, ובעלי ממש התלבט כי הוא הרגיש שהוא חייב לשמח בריקודים, אבל הטרמפ שלנו (הרב שקידש בחופה) רצה לצאת, וידענו שיש לנו נסיעה של שעתיים וחצי לפחות, ושום טרמפ אחר כי אנחנו לא מכירים אף אחד שם, ומתוך אולי 50 האנשים שהיו שם חצי כבר יצאו. בסוף נסענו עם הרב.

זה כנראה אחד האירועים הכי מוזרים שהייתי בהם, ובאמת הרגיש מאוד לא נעים שלא היו חברים.

סיימנו תיכון לפני 3 שנים

ואני יודע שהוא שמר על קשר עם כמה מהקרובים אליו ואפילו הציע להם שידוכים

אני הייתי אחראי על ההרשמה פרסמתי בקבוצה של הכיתה שלחתי לקרובים שלו תזכורות ונאדה אפחד לא בא או אפילו נרשם

וגם, למה מכנים את מה שזה לא יהיה, כך.

אבל אני לא דוגמא...

עוגייה (אינטרנט) – ויקיפדיה

עוגיות זה משמין (את בקשת ה http)

ונועד להיות כזה.

אני לא מסוגל להיות בהם. הרעש הורג אותי.

אבל כשאני צריכה כמה דברים מכמה חנויות אז זה המקום המתאים. פשוט להיות ממוקדת, להגדיר מראש מה אני צריכה

נתתי את ההקבלה כי יש על הקניון פרק של חיות כיס אאלט. וזה אחד המאפיינים שהם מונים שם

אני מבין שלאנשים נוירו-טיפיקלים המקום הזה הוא מקום בילוי.

אצלנו באמת יש חנות לבעלי חיים, עם בעלי חיים מקסימים וזה משמח להיכנס לשם,

לדבר עם התוכונים , להנות מהארנבות הגמדיות הפרוותיות והרכות, מהאוגרים הסיביריים

הרצים כמטורפים על הגלגלת....

ואאלט זה "אם אני לא טועה".

התכוונתי לומר שבפודקאסט חיות כיס יש פרק על קניונים ועל המחשבה שעומדת מאחוריהם, אם אני לא טועה במה שאני זוכרת.

סביב life style, סטיילינג, אופנה, שופינג, טיפוח

מנשים מצפים יותר

ומכאן הקניון כמודל אופנה וסטייל וכמקום שבו "הופכים" אישה להיות "אישה לפי הציפיות" עם כל מה שפ.א כתב

אני מבין בין המילים שאת לא בדיוק מנסה להיצמד אליהן.

(גם אני לא, בצד הגברי של העניין).

מה יש באינטרנט שגורם לך לשרוף זמן ?

(אלא אם כן התכוונת אינסטגרם טיקטוק וכזה ואזיותר מובן)

– המוח האנושי לא אוהב להתמקד כל־כך במשהו אחד לאורך זמן רב. זה מאוד קשה לשבת במשך כמה שעות ולהתעסק במשהו רצוף כמו ציור או כתיבה, למי שלא רגיל לזה. באינטרנט יש הרבה גירויים קצרים והמוח שלנו מת על זה (זפזופ בין אתרים, חדשות).

פעם הייתי אוהב לשחק במשחק מחשב מסוים אבל זה היה קשה לשבת עליו הרבה זמן בלי הפסקות של דברים אחרים (כמו קריאת מאמר).

– אני חושב שהאור במסך מרגיע/ממכר. המחשב/אינטרנט/UI בנוי בצורה מאוד מאוד כיפית ונוחה לעין והמוח די נרגע מזה.

– אתה תמיד יכול לעבור לטלפון בלי דפדפן או למחוק את הדפדפן מהטלפון שלך (אפשר לחפש מדריך), אם הבעיה שם.

להגביר שליטה ע"י

צמצום טריגרים

(לשים את הטלפון בחדר אחר/ לצאת החוצה בלי טלפון)

מציאת חלופות

(תחביבים/ לדבר עם אנשים/ לצאת לטייל)

אימון

(לשים יעד ריאלי ולהוסיף עליו כשמצליחים להשיג אותו)

אגב זה לא קשור רק לגלישה אלא לכל שליטה עצמית אחרת

(אוכל/ כעסים/ זמנים/ תקשורת תקינה/ גבולות)

כשמשפרים שליטה בנושא אחד

הוא יכול להשפיע על עוד נושאים

אחרת היו לך עיסוקים אחרים שהיו יותר חשובים לך, מעניינים אותך, התחייבת לעשות אותם כי אחרת תיפגע…

והוא קשוח בעיקר בגלל שהתוכן שיש בו הוא תוכן באיכות טובה ממש. כלומר, אני יכול לצרוך זבל (ואז לי אישית יותר קל להפסיק, רילס למינהם).

ואז מגיע איזה מישהו שאני מעריך עם סרטון שיש בו חכמה שאולי אני צריך לחיים שלי. ועוד אחד. ועוד פוסט עם טקסט מעניין, ועוד שרשור בפורום רגישים שאני מתעניין בו כי הוא באמת מקדם אותי בחיים.

והופס, עברו שעתיים.

אם אני לא אצרוך שעה ביום מדיה חברתית אני אבוד והמקצוע שלי מת ובעוד 3 שנים לא יהיה לי במה לפרנס משפחה.

אם אני נכנס לטוויטר כדי לקרוא חדשות AI כי זה מקור המידע הנכון אני נסחף לרעל של החדשות הרגילות ומבזבז עליהן את הזמן.

שעה טוויטר צריך.

שעתיים?

שלוש שעות?

ארבע?

אולי בשעה השלישית או הרביעית אני אמצא כתבה שתשנה לי את החיים (קרה במוצ"ש לפני שבועיים, עם Laguna AI)?

ובדורות קודמים, וגם היום למי שרלוונטי, יש הרבה שמבלים זמנים מאוד ממושכים בספריות וארכיונים לצרכי עבודתם.

גם בצורה הזו הרבה מהזמן "מתבזבז" עד להגעה למידע הרלוונטי.

שכחת לכבות את האור יערית, ונרדמת עם הספר ביד יערית...

ובכל זאת, ממכר פחות מאשר הדבר הויזואלי

רק לקריאה.

להגדיר זמן מסך ואז הוא יכול להגביל אותך בזמן.

אפשר גם להגדיר מצב ריכוז בשעות מסוימות שתצטרך אקטיבית ללחוץ על פסק זמן כדי להיכנס והוא יעיף אותך אחרי זמן קצוב.

תהיני בכייף משעות הפנאי שלך.

אבל אז הוא דווקא היה מפחיד קצת לילדים

ממש ממש מהלב. באמת, גרם לי לחלישות הדעת. איזו נפש, נשמה, יפה ונקייה!

ישב כמה שנים בכלא, שוחרר כמיטב המסורת של מערכת המשפט הישראלית המלאת חמלה והגנה על אלו שהרסו חיים.

מסתבר שתוך כמה שנים יחזר להסתובב עם פמליה וחסידים שוטים, בדיוק כמו מוטי אלון...

היו מחאות, דיבורים, ואז השתקה.

אולי צריך להציף את הנושא הזה שוב.

צריך לעקוב, לבדוק מה הסטטוס של הרוע הזה

מי מסוגל לחזור לכזה איש? להאמין בו?

מדובר על אנשים אינטלקטואלים... לא לבושי שחורים שנוהרים אחרי כל כת מזדמנת וכל איש אשר בשם רב יכונה, אשר כל רדיפה שבעולם וכל פיצוץ פרשייה לא תרחיק אתם ממנו אלא תוסיף ותעצים את אהבת והערכתם אליו..

איך יש עדיין אלפי חסידים לברלנד?!

אם אתה מכיר שמישהו שמתפתה לשם, תציל אותו. זהו.

שהיכולות שהביאו אותו למקומו הקודם עדיין שם. ספויילר: זה אכן דבר שלא מסובך מדי ללמוד. אבל רוב האנשים המערביים לא מאמינים בזה ואז כשזה עובד להם זה שוק חייהם.

הלואי שכל המתעללים/אנסים/פדופילים היו מקבלים יחס כזה לתמיד. יש יוצאים מהכלא וממשיכים במעלליהם וגורמים כאב וצער לעוד קורבנות.