הבעיה מתחילה בשאלה פשוטה: איך "האדם הסביר" אמור לדעת מראש איזו רשימה תעבור את אחוז החסימה ואיזו לא? מה אשמתו של אזרח שרוצה להצביע לפי מצפונו, אם בסופו של דבר הסוקרים טעו והקול שלו נזרק לפח? לאיזה סוקר הוא אמור להאמין ולאיזה לא? המצב הנוכחי מייצר עיוות מטורף: חברות סקרים פרטיות, המונעות מאינטרסים מסחריים ותקשורתיים, הפכו לשחקניות ראשיות, ואולי אף למנווטות המרכזיות, של ההליך הכי קדוש בדמוקרטיה. סקר אחד מנבא שאינו מבוסס יכול לחרוץ גורל של מפלגה וליצור נבואה שמגשימה את עצמה.
וכאן עולה תמיהה עמוקה לגבי בית המשפט העליון.
מעניין שדווקא עם כל ההחלטות והחוקים שרשימת השופטים פסלה לאורך השנים מטעמי "חוסר סבירות קיצוני", דווקא את העיוות המובנה הזה של אחוז החסימה בג"ץ לא פסל. הרי מדובר בהזדמנות פז: אילו בג"ץ היה מתערב ומבטל או מוריד משמעותית את אחוז החסימה, זה לא היה נתפס כצעד נגד מפלגה מסוימת או מחנה פוליטי ספציפי. החלטה כזו הייתה משפיעה באופן שוויוני לחלוטין על כל המפלגות מימין ומשמאל, ומשרתת אך ורק את ייצוג האזרחים.
בג"ץ יכול היה להצטייר כאן כגורם ניטרלי, אובייקטיבי ושומר סף אמיתי של הדמוקרטיה הטהורה. בפועל, הוא פספס את ההזדמנות הזו. למה?
הפתרון שנמצא מתחת לאף – וההחמצה של בג"ץ
התסכול מהמצב הנוכחי גדול שבעתיים, כיוון שיש לו פתרון טכני ופשוט לחלוטין, שלא דורש אפילו את הורדת אחוז החסימה: מנגנון העברת קולות מותנית.
כמו שקיים כיום הסכם עודפים, החוק יכול לאפשר לכל מפלגה לקבוע מראש בוועדת הבחירות המרכזית יעד אלטרנטיבי לקולותיה. אם, למשל, מפלגה קטנה לא עוברת את אחוז החסימה, קולותיה לא ייזרקו לפח, אלא יעברו אוטומטית למפלגה (או מפלגות) אחרת שהגדירה מראש – למשל, 55% למפלגה א' ו-45% למפלגה ב'. כדי למנוע סחטנות פוליטית, המנגנון הזה חייב להיות חד-צדדי: המפלגה הגדולה לא תוכל להטיל וטו על קבלת הקולות, וכך לא תוכל לשתות את קולותיה של המפלגה הקטנה באמצעות הפחדת הבוחרים.
במצב כזה, "האדם הסביר" יכול להצביע בלב שלם ובביטחון מלא למפלגה שהוא באמת מאמין בה (כמו פייגלין, בדוגמה המובהקת), בלי שום פחד מהסקרים ובלי חשש שקולו ילך לאיבוד ויפגע במחנה שלו.
וכאן הביקורת על בג"ץ הופכת לנוקבת עוד יותר.
דווקא עם כל ההחלטות והחוקים שבית המשפט פסל לאורך השנים מטעמי "חוסר סבירות קיצוני", את העיוות המטורף הזה הוא השאיר על כנו. הרי אילו בג"ץ היה מתערב ומחייב את המדינה לייצר פתרון חוקתי שוויוני כזה, זה לא היה צעד נגד מפלגה או מחנה פוליטי ספציפי. פתרון כזה משרת את כל הגושים מימין ומשמאל, ומגן על זכות היסוד לבחור ולהשפיע.
בג"ץ יכול היה להצטייר כאן כגורם ניטרלי, אובייקטיבי ושומר סף אמיתי של הדמוקרטיה ושל קולו של האזרח הקטן. העובדה שבית המשפט בחר שלא לגעת בכשל המובנה הזה, למרות קיומם של פתרונות פשוטים וצודקים כל כך, היא פספוס היסטורי שמשאיר את הדמוקרטיה הישראלית בת ערובה בידי חברות הסקרים.
