שהמערכת שלך מרחיקה את כולם כי היא חושבת שאתה מאבד את עצמך בחברה או שמסוכן לך שם.

זה בסדר. צריך להיות שם. ואז להבין למה אני "דוחה" את כולם. איפה ה"מושך" שלי ?

אני מוקף בחברים ואוהב באמת את כולם, מאוד... אבל עדיין בודד...

לא יודע בידיוק מה ואיך להגדיר או משהו בסגנון זה פשוט ככה...
(נ.ב אני חי עם כמה סתירות פנימיות אז לי זה לא מפריע בלאו הכי...)

הן קשורות לבדידות שלך?

באותה מידה אני גם בודד אך מוקף חברים אוהבים...

זה כואב מאוד!!

הם מתקפים לך את הבדידות

הם לא חברים, הם אנשים

חבר אמת לא משאיר אותך בודד

תזוז מהמשבצת שלך,

תתקלף מהסביבה שלך

ההשתוקקות עצמה תביא אותך בסוף אל המקום שיחזיר לך אותך

מה זה לא להיות בודד מסובך לי להגדיר... 
יאוו, אני מקווה שאני לא מסבך אותכם...

אנחנו מסובכים מספיק. אי אפשר לסבך אותנו יותר מזה.....

אני מדברת בלשון רבים כמו מלכת אנגליה (We the qween of England), כן?

את רפורמית? 😁😜 רבה?
סתם, שמח לשמוע, אם ככה המצב יכול רק להשתפר...

אני מאוד מציעה להקשיב לרב פנגר; מי שמכיר, אין צורך להציג

ומי שלא מכיר, כדאי כדאי כדאי;

הוא מדבר המון על דברים כאלה שמפריעים לנו, מבלבלים אותנו,

קול חי יום חמישי 12 בלילה עד 2 בלילה.

חושבת שיש לו סיכומים קצרים ב 9 בבוקר.

אפשר לשמוע אותו בערוץ "אמת" שלהם; מוקלט.

בכל אופן, אומר הרב פנגר, הבור הכי גדול

שאנו נופלים אליו הוא בור....היאוש.

(הוא גם מאוד משעשע, למרות המסרים

הרגישים שלו). מרתק, חשוב לחיים, כיף לשמוע אותו.

אגב, יש לו סדנאות.בנושאים הנ"ל. הוא אדם שלמד דברים רבים רבים בחייו, מביא גם ספרים לועזים מעניינים, אדם מרתק. ואני מתרשמת שגם ירא שמים בתכלית.

שכולנו חווים, זה נתון אנושי בסיסי מעצם זה שאנחנו ישות נפרדת ואף אחד לא יוכל לגמרי להבין מה עובר עלינו.

גם כשאנחנו מוקפים בחברים אוהבים ובזוגיות.

אפשר לצמצם את התחושה הזאת כמה שאפשר ע"י זה שמתקרבים לעצמנו כמה שיותר, נאמנים לעצמנו, בוחרים סביבנו אנשים בפינצטה.

ומשתפים לפחות אחד מהמם כמה שאפשר

והוא לא חייב להיות דומה לך באמונות או בדעות, הוא יכול לחשוב שאתה טועה, אבל הוא צריך לדעת להכיל אותך.

אם לא חבר, אז פסיכולוג.

מי מהם 2 - 3 פגישות ומי מהם 50 ו... חבר טוב יכול לעזור לפעמים הרבה יותר מהם ובהרבה פחות כסף...

ה כ ל והוא לא מזדעזע.

ויחד עם זאת לשתף את השם עם זה; חייבים.

גם אני בודדה הרבה וזה בכלל לא קשור לכמה אנשים יש סביבי.

נראה לי שאצלי זו בדידות שמגיעה מהתחושה שלא באמת מבינים אותי. שאין מישהו שמרגיש כמוני.

הרהה פעמים אנשים בודדים הם אנשים שמרגישים שאין להם באמת על מי לסמוך.

אני מוקף באנשים שאני אוהב, באמת. והם אוהבים אותי... והם מבינים אותי וכן להפך והכל סבבה ועדיין אני מרגיש בודד... לבד בעולם...

בס"ד

כל יום.

כדאי לבקש מהשם שיקח לך את ההרגשה הלא טובה הזו; יש לו כתפיים

יותר רחבות משלנו, לשאת את כל העצב, הכאב, הרגשת הבדידות.

גם עזרה מסוג שמתאים לך, התנדבות או משהו כזה, יכול לתת כוח;

אני נותן, יש לי מה לתת לאנשים סביבי. 

מציעה לא לקרוא ספרים עצובים שקל להזדהות איתם אך אינם מספקים

פתרון. להיפך. מורידים.

אולי אלה טיפים מקומיים. בכל זאת, הייתי הולכת ליעוץ טוב.

יש את "למרחב" בירושלים. גם בבני ברק. מכירה אנשים

שהיו שם והתרשמו לטובה. כרטיס קופ"ח. תורים ארוכים.

מאחר שיש בנו נשמה אלוקית, אז כדאי אולי לנסות לקשר

אותה עם מי שהיא חלק ממנו. טלפון ישיר. על חשבונו.

תמיד פנוי. תמיד קשוב. שים לב לאיך שהוא עונה.

שאין לך בעולם אף אחד שיכולה לסמוך עליו?

למה את חושבת/בתחושה שלא מבינים אותך?

אלא זו הרגשה קיומית שלהם; חושבת שזה  נובע ממה שעברו.

אולי לא הכילו אותם, לא ידעו או לא יכלו להכיל, ומשהו חסר

במי שאנחנו לא יכולים לראות אבל קיים יותר מכל קיים וקרוב יותר מכל קרוב

ומבין יותר מכל מבין.....זה הכי טוב.

חושבת שיעוץ טוב יכול לעזור. בעז"ה.

ובסוף רוב הדברים בחיים שלנו הם ככה. זהנלא המציאות כמו איך שאנו תופסים אותה או משפיעים עליה בהתנהגות שלנו.

כך או כך אני מתחברת למה שאת כותבת

הגוף מגיב לפעמים ממש פיזית לכאבים רגשיים. אם את באמצע לפתור את זה וזה נפתר, אז פשוט לתת לכאב להיות שם. מותר לו.

לי אין כ"כ זמן להיות חולה עכשיו..

מנסה לתת לו להיות עד כמה שניתן.

לי יש "הסכם" עם חלק מהדברים המורכבים אצלי. אני עכשיו בעבודה, אל תפריעו לי. אני מסיים לעבוד בשעה 18:00 (נגיד) ואז יהיה זמן בשבילכם. בזמן הזה יוצאים להליכה/בחדר לבד/מה שמרגיש נכון ושם זה הזמן לכל הסיפורים הרגשיים. שם יש זמן להקשיב לעבד לצעוק לקלל אפילו, כל מה שצריך.

לו ומאותת לך שלא טוב לך

את מנסה לא להתייחס והוא בבוף דוחק בך . מוכר לי מאוד

אצלי עד שפתרתי את זה פשוט נתתי לזה מקום ונחתי. אין באמת ברירה כשחולים ולדחוק בעצמך לא יעזור

ברגע שפתרתי לעצמי את השורש - ב'ה זה השתפר פלאים. כבר כמה חודשים לא הרגשתי חולה.

מעודדת אותך להתייחס לזה ולהגיע לשורש. מנסיוני זה כל הזמן חזר.

תרגישי טוב!

Therapy in a Nutshell

לא להסתכל בעמוד הסרטונים אלא ישר לקפוץ לפלייליסטים. יש שם למשל פלייליסט על grounding excercises.

לא ניסיתי אותו כי אני צופה בפלייליסט אחר שלה, אבל זה נשמע לי ממש מבטיח.

בינתיים שמעתי המון על נחשים....לא מצאתי היכן ללחוץ על grounding...... איך מגיעים

לשם?

יישר כוח.

את הצד הפיזי גם - תזונה בריאה, שעות שינה מספיקות, הליכה מבריאה, שתיה מרובה. זה עוזר להתמודד

שזה נובע ממקום רגשי?

לפעמים אנחנו פשוט חולים או חלשים

גם אם זה הגיע ממקום רגשי לא תמיד זה יעבור עם טיפול רגשי או הפוך

כדאי להוריד הילוך להתמקד במעברים

לא לנחות ישר באוטומט לתוך מצבים

מרחבים למינליים

תכתבי הרבה זרקי לשם הכל

אני התרשמתי מהם לטובה. כרטיס קופת חולים. תורים ארוכים.

@אילת השחר

רק חשוב לי לומר שלא יווצר רושם לא נכון, אין לי איזה קשר למאגר מטפלים או למערכת, רק פה ושם קשרים עם אנשים שהכרתי שיכולים לכוון.

אם יש לי יכולת לעזור, אני שמחה.

ואנונימית פותחת השרשור, לא יכולה להבטיח כלום, אבל אם תרצי את מוזמנת לכתוב לי, ובמידה ותהיה לי דרך לעזור אשמח.

יש המון גופים טיפוליים גם בלי עלות או מסובסדים במיוחד לתושבים.

דרך העיריה, הקופה, עמותות וכל מיני

מניח שהוא כן מבין קצת עברית?

המלצות על יואל קסל אלעד - פסיכולוג | דוקטוריטה

אני לא יודע אם הוא מתעסק בכל מה שאתה אומר אבל אתה יכול לשאול אותו ואני לא יודע אם הוא יתאים לך כי אתה מגיב באנונימיות.

אבל שאלת על פסיכולוג מירושלים ונראה מהאינטרנט שהוא מתעסק גם בחלק מהדברים שהזכרת.

למרות שאני אנונימי.

(בכל מקרה, לא מחפש מטפל לקהילה הלהטבי"ת אם זה מה שאתה חושב).

ממש תודה.

אני יודע שהוא פסיכולוג קליני מירושלים, אפשר לרפרף כמה דפים עליו בגוגל יש להם יותר מידע ממה שאני יודע על העבודה שלו.

כך או אחרת אני מאמין שהתאמה בין מטפל למטופל אמורה להיות כמו שידוך, שני הצדדים אמורים להיות מוכרים לפחות באופן כללי למשדך.

אני לא יודע אם אחי מתאים לך או לא כי אני לא יודע מי אתה.

דובר עברית ואנגלית

נמחק לי המספר אבל אני יודעת שהוא עובד גם במכון למרחב : מכון למרחב, מרכז טיפולי רב תחומי | צוות

אפשר אולי לבקש מהם פרטים.

יהודי ירא שמיים שעושה הרבה דברים טובים

בהצלחה!!

יודע/ת באלו שיטות היא מטפל?

מנוסה וחכם. לדעתי הוא גם רב (אם רמת דוסיות רלוונטית), אך לא חייב להיות דוס (או גבר) כדי להיות מטופל אצלו.

מתעסק גם בטיפול פרטני וגם בטיפול זוגי. אני לא יודעת מה אתה מחפש מבחינת נושאי מין, לדעתי הוא לא מטפל מיני, אבל כחלק מטיפול זוגי ברור שיש לו עיסוק כלשהו גם בפן המיני.

יודעת שמגיעים אליו מטופלים עם המיועד/ת לפני אירוסין אם מתלבטים. ייתכן שגם זוגות חיצוניים. והוא עושה פגישה או שתיים לנסות לסייע בהחלטה.

עיניים טובות וחמות.

הייתי מטופלת אצלו (טיפול פרטני בלי קשר ישיר לזוגיות)

הם מאוד עמוסים. אפשר אולי לבקש מהם מספר של פסיכולוג קליני.

משתף את המטפל במה שאמרת לנו עכשיו

עוד לפני הפרטים של מה שאתה מפחד לספר

תעשה כמו שאנונימי 3 הציע, ואל תפחד. הם שומעים הכל וגם לומדים הכל.

אם הוא לא יכול להתמודד עם זה , אז צריך לחפש פסיכולוג אחר.....אם הוא

מקצועי, אין ספק שלא יתמוטט...... אל תדאג. עצם זה שאתה מתבייש זה

כבר לזכותך.

בהצלחה!

לתת אמון במטפל ולתת אמון בעצמי שמותר לי לחיות למרות שאני. ..

זה על רקע דתי? המטפל דתי גם?

זה "לקחת ללב" כזה. או סוג של "אסור לי לטעות" "הוא חושב שטעיתי" (שמתבטא בכאב פיזי בבטן).

עוד לפני טיפול יש פה כל מיני דברים בפורום שאפשר לקרוא כדי להבין איך לקבל כלים לזה.

אסור לי לטעות והוא חושב שטעיתי זה בול אני.

ממה אתה חושב שכדאי לי להתחיל?

אנחנו אחים לצרה. עד היום כשמשהו מתפרק לי (גם אם אני לא אשם בזה, כמו תקלה של ספק) אני קצת מתכווץ.

פשוט לקרוא את הפורום. לקרוא את השרשור על הצפות פה. תשקיעי לפחות שעתיים. זה יתן לך שמות לדברים שאת מכירה וסובלת מהם, ועל הדרך גם עצות. אישית אני כתבתי פה כמויות אין סופיות של ידע מהנסיון שלי וגם משתמשים מוכשרים אחרים כתבו המון.

שווה כל דקה.

הולכת לקרוא. תודה!

אגב זה מצחיק, כי בסביבה שלי אני נחשבת מאוד שיכלית ולא פועלת מרגשות בכלל, רק בעקבות הפורום הזה התחלתי "לאבחן" את עצמי כרגישה.

או שרגיש וריגשי זה לא אותו דבר וזה בעצם לא סותר?

מה יותר שכלי מזה?

תמיד היה לי יותר קל שכל מרגש. זה בסדר.

או מרגישה שזה אני.

נגיד בשרשור על ההצפה, לפחות לפי מה שהפותח תיאר זה מאוד שונה מהתחושות שלי, אני לא שם. אבל אולי הסקאלה רחבה או שזה מתבטא אצל אנשים שונים בדרכים שונות.

תקראי הכל. מה שמתאים לך, שלך. מה שלא מתאים? תסנני. 😃

קראתי הערב לא מעט

עכשיו אני מוצפת חח, זה מצריך עיבוד

אבל בקטע טוב

אולי תוצאות של מחשבות קשות, שחורות, מדכאות וכאלה....אולי התרגלנו לחיות ככה..

אפשר להשתמש בתרגילי נשימה, יציאה לטבע....אבל כן הייתי ממליצה לדבר עם מישהו.

אז יש בזה גם משהו רגשי לא מווסת,

לקחת ללב דברים שליליים ואולי (כמוני) לדחות דברים ורגשות חיוביים

יכול לפרט?

אם את מקבלת פידבק שלילי על טעות שעשית, והיא לא איזה טעות רצינית אבל את סוחבת את זה איתך כמה ימים כשמי שהעיר לך שכח אחרי שניה

אבל כשמפרגנים לך את דוחה את המחמאה בקלות, שכאילו לא מגיעה לך.

ייתכן וזה קשור לויסות רגש, להיות באפס או מאה, ולא כמו שצריך להיות על הרצף

אמנם לא ברמה הזאת אבל אני לגמרי נוטה להקטין דברים חיוביים או מחמאות ולהגדיל דברים פחות טובים.

אז מה עושים עם זה? זה שונה מhsp בדרך התמודדות?

בעיקר מכירים בבעיה

עידוד, אהבה.....ואז זה הופך למבנה פנימי שלנו, כביכול ומתעורר בכל סיטואציה שפוגשים.

בטח יש כל מיני הסברים,

וגם אם זה נהפך למבנה פנימי זה לא אומר שחייבים לחיות לפיו בלי לנסות לשנות

כמו חלק לגמרי אותנטי שלך ואז קשה להבחין בין מה שנטבע בך

בעקבות אירועים, יחס וכו' שונים, לבין אתה. הנטו שלך, אם אפשר

להגדיר ככה. זה מעורבב.

אם אפשר לעבוד על זה לבד, מה טוב.

אפשר לעשות עם זה עבודה ולמצוא את השורש וזה ילך. השאלה הראשונה שצריך לשאול זה האם זה שלך, או כמה אחוזים מזה שלך.

השקפת עולמי היא כזו - אף אחד לא אוהב ביקורת. אף אחד. לא משנה אם הוא רגיש או לא.

אצל אנשים פרפקציוניסטיים יש רגישות גבוהה יותר לביקורת

אצל אנשים רגישים, יש רגישות לעוד דברים

לא חייב שזה מציף אותך כמו שזה פשוט עושה לך רע כי לא נעים לקבל ביקורת ולא נעים לקבל הודעה נחרצת

לפני שאת חושבת על רגישות הייתי נכנסת לתוך המושג ערך עצמי

האם הערך העצמי שלך גבוה רק אם מרוצים ממך? או רק אם את לא טועה?

מה קורה לו כשאת מקבלת ביקורת?

נניח ורק את יודעת על הטעות הזו בינך לבין עצמך - את גם מגיבה ככה קשה או שאם רק את יודעת את יותר סלחנית לעצמך? כי את אנושית פשוט?

כמה חשוב לך להיות "פיין" בעיני אחרים?

את טיפוס מרצה? (מלשון ריצוי)

את לא חייבת לענות פה כמובן, זה רק חומר מבדל למחשבה

את טובה בזה.

זה שלא צריך הגדרה ממוקדת. מה זה משרת?

את מכירה את עצמך ויש משהו שמפריע לך

בתפקוד, ביומיום

אז כמו שכתבת בסוף, תורידי את סימן השאלה.

לאו דווקא טיפול אבל לרצות ולדעת שיש יותר טוב ונוח ואפשר לעבוד על זה

בסוף זה מעגל שמזין את עצמו, נבואה שמגשימה את עצמה.

צריך לקטוע את זה איכשהו וזו המטרה, לצאת ממעגל הקסמים.

אף פעם לא באמת יוצאים ממנו לגמרי, אבל זה חיים במודעות שונה

העולם הרגשי הוא עשיר, וזה תקין. גם תנועה על רצף יכולה להיות תקינה. יש בעיה רק אם יש בעיה.

חרדה, למשל, היא דבר תקין. יש לה פונקציה ביחס לניטור סכנות. הפרעת חרדה זה כבר משהו אחר.

השתוקקות לאוכל גם היא דבר תקין. יש לה פונקציה ביחס למשאבים של הגוף. התמכרות לאוכל היא בעיה.

וכן על זה הדרך.

העובדה שנעשית מודעת יותר לעולם הפנימי שלך לא מלמדת על כך שיש לך בעיה כלשהי.

לפעמים אפשר ללכת לאיש מקצוע אפילו רק בשביל שיגידו לך "את הסדר גמור. ככה הגוף שלך והמוח שלך אמורים לעבוד".

לפעמים סתם קריאה על הנושא, קצת ספרי עזרה עצמית, קצת סרטונים של פסיכולוגים ברשת, ודברים כאלה יכולים לספק לך את מה שאת צריכה.

זה בירור שלך עם עצמך, אבל לדעתי אין סיבה למהר לחשוב שיש בעיה. זה גם בסדר להיות בסדר.

לברר אותה, אבל מצד שני איבחונים קליניים זה תשאירי לאנשי מקצוע.

כל הכבוד שאת רוצה לפתור את זה!

את לא צריכה לפחד מקול עלה נידף באשר הוא. אם תחזקי את בטחונך העצמי, ההרגשות הללו יעזבו אותך. ויש עוד מה להאריך בזה.

רוצה להמליץ על הערוץ הזה ביוטיוב - אנשים רגישים מאוד

כאשר מי שמדברים איתו מסתכל למקומות אחרים

מבחינתי זו תקשורת בסיסית

זה לא מביך אותי

לא מסתכלת ברצף

אלא לפי זרימה טבעית

אני יסתכל לעיניים. התכוונתי סתם ברחוב, באוטובוס לא דווקא כשאני צכה לדבר עם מישו

טוב לא ידעת אם הבנתם..

כדי לא לפגוע

משתדל יותר, במודע.

לפעמים זה מרגיש לי מאד אינטימי/חשוף להסתכל לאנשים בעיניים.

אולי כי אני מרגישה שזה כניסה לעולם הפנימי של של מי שמולי בצורה שקופה יותר.

ולפעמים זה מרגיש אפילו כמו פריצה לעולם של מי שמולי.

וגם כשמביטים בי ממושכת בעיניים אני ומרגישה חשופה. לפעמים זה בסדר מבחינתי ולפעמים לא.

בפועל, ברוב המקרים לא אביט לזמן ממושך בעיניים.

ומה שעוזר לי (וזה מצחיק) זה להרכיב משקפיים.

לא ידעתי שזה יעזור לי

אבל מאז שהייתי צריכה והתחלתי להרכיב משקפיים, גיליתי שזה עוזר לי מאד בעניין הזה

לפעמים משקפיים כהות (או משקפי שמש) על הצד השני לפגישה ממש מציקות לי. מרגישות כמו מסכה על האדם שמולי.

ואני עצמי לא הולך עם משקפי שמש בכלל. מעדיף שמש (אפילו בנהיגה).

אני פשוט עובדת על זה לא לתת לזה מלא מקום כאילו שזה פשוט יעבור ויצא

והייתי נמנעת מאוד.

היום כן, ואוהבת את זה, זה מזכיר לי שכולנו אנושים.

אבל רק תוך כדי דיבור,

להסתכל בשתיקה זה קרינג' ברמות.

מביך אותי ואני לא מסוגל להתרכז בשיחה ככה. אני מרגיש שזה לא מכובד לא להקשיב למילים של השני אלא למה שהוא בוחר לשמור בבטן ומשתקף בעיניים שלו

כלומר או שמיעה או ראיה?

אני לוקח ברצינות את מה שאני עושה יותר מאחרים ובשביל להתרכז צריך לבחור מה המוקד. תן לי לקרוא כתוביות בסרטון ואני בקושי אדע לספר מה שודר ברקע...

בשיחה עם איש רדיו. אצלי קריאה תמיד תנצח כתיבה. אצלו, הפוך. הוא יקשיב ויפסיק לקרוא.

אם אני רוצה להקשיב למישהו ובאמת להקשיב אני צריך להיות לא מוסח לחלוטין. כולל ידיים עסוקות במשהו.