יום שישי בצהריים בסופר השכונתי, צריך להשלים את מה ששוכחים קבוע
דחוק וצפוף כמו ערב חג
כולם בריצה, עינים ברשימות
ידיים חוטפות הכל מהמדף.
ליד המקרר של הגבינות עומד איש מבוגר
לובש חליפה ישנה מכופתרת, יש לו את הסגנון שלו.
הפוך לגמרי מכל הג'ינס, הטיץ והכפכפים שמסביב.
הוא מחזיק ביד קופסת קוטג' קטנה
מסתכל עליה מרוכז
מסובב אותה בוחן אותה
קורא אותה כאילו זה מכתב אהבה ישן.
בודק את התחתית מחפש עוד כיתוב בפינה חבויה.
כולם עוקפים אותו, נתקעים בו, מימין משמאל
הוא לא זז, עומד עם העגלה הקטנה שלו.
בסוף הוא ניגש לסדרן, נער עם אזניות
אומר לו
'סליחה, אתה יודע אם שינו משהו בעטיפה?
הפסים תמיד היו ככה והבית כל כך קטן?'
העובד מסתכל עליו כאילו הוא הגיע עכשיו מעולם אחר ועונה
'אחי זה קוטג' מה זה משנה?'
מחזיר אזניה וחוזר לעבוד.
הזקן לא נעלב הוא מחזיר את הקוטג' למקרר
באיטיות
מניח אותו עם הפנים קדימה
מסדר אותו
מסדר את החליפה
משאיר עגלה ריקה ויוצא מהחנות בלי לקנות כלום.
בלי להסתכל אחורה
לשמש של יום שישי
(כתבתי עוד פסקה, חשבתי לסגור את זה אבל מפה כל אחד ישלים לעצמו)


