כל בית מוסיף ומוסיף את ההיסטוריה היפה של המוזיקה ושלך.

(למרות שאני בגילי לא מכיר את כולם פה)

ומי שלא חווה את הגירסא דינקותא הזאת, לא יבין את החיבור.

פול אנקה- אמריקאי ערבי נוצרי לבנוני - שר נפלא.

ניל סדקה - אמריקאי יהודי, נחמד

ארבעת האחים - ארבעה חבר'ה שנפגשו בקולג'. שירם המפורסם: שדות ירוקים. ההרכב השתנה במשך השנים.

ממפיס שבטנסי - אלביס פרסלי כמובן. היה כוכב ענק בזמנו. והתפרסם, כך קראתי, בדיוק כפי שכתבתי. במקרה....

בוב דילן - עמד בראש שירי המחאה בשנות השישים (אם אני לא טועה). אנטי מלחמת ויאטנאם שבה נהרגו הרבה חיילים אמריקאים.

היה גם פיט סיגר, ג'ואן באז, ג'וני מיטשל.....הוא היא ה ראש.

קרן קרפנטר - אח ואחות שכתבו וביצעו (בעצם, ביצעה) את שיריהם. קראו להם carpenters. למרבה הצער היא נ פטרה צעירה מאנורקסיה. חבל.

סיימון וגרפונקל - צמד חברים יהודים . מאוד מוכשרים. השיר שהתכוונתי אליו הוא: The sound of silence והשני... שכחתי את שמו. אולי Like a bridge on a troubled water

לאונרד כהן - יהודי. מונוטוני, מנלכולי. היה אהוב מאוד. נחשב על רמה... אני לא מאוד התחברתי אליו, הוא כתב והלחין את שיריו בעצמו. חושבת שחזר בתשובה בסוף ימיו.

מוסיקה אחרת - זה הבלוז, ג'אז ומוסיקה דתית שחורה. מושפעת כנראה ממקום מוצאם של העבדים - אפריקה, ובהמשך עם ג'אנרים אחרים.

לא כל כך מכירה בשמות, אולי ריי צ'רלס ועוד. עכשיו נהנים צאצאי האדונים מהכישרון של צאצאי העבדים...איך אמר קוהלת? אין חדש תחת השמש...

דרום אמריקה, כל הLOS למינהם - גיטרות, חלילים אינדיאנים, נבל אינדיאני, סולן ומנגנים שמצטרפים לשירה. הם שרים כמעט רק על אהבה.

אני אוהבת במיוחד את LOS PARAGUYOS . הסולן שלהם היה מפורסם מאוד. יש שם שיר אחד נוצרי, אז מדלגים עליו...

יש גם את כרמלה, עמליה רודריגז - טובות.

ביוון, זה מיקיס תיאודורקיס. באמת מלחין טוב וגם אנטישמי, לפי מה שקראתי.

שארל אזנבור בצרפת, מוצא ארמני. אומרים שהוריו הצילו יהודים בתקופת השואה. אדם קטן, עם קול חמים ומבטא צרפתי איום ונורא באנגלית....

מקהלת הצבא האדום, ברוסיה. משמעת משהו...נו, צבא. הם לובשים מדים. יש בדרך כלל סולן נפלא. אני מציעה לשמוע, לא לראות...יש

להם פנים כל כך גסות....

בעצם, קרה איתם אסון. לפני שנים אחדות הם ניספו בתאונת מטוס בדרכם להופעה ב..סוריה (?) נשארו רק שניי.

באנגליה, אלה כמובן החיפושיות...

בטוחה שלא הועלתי הרבה. אבל לא יכולתי להתאפק ולכתוב שוב על כולם, ביתר פירוטי.

תודה על התגובה מחממת הלב!

הצייר שהתכוונתי אליו ב"לילה זרוע כוכבים" Stary stary night - הוא וינסנט ואן גוך. צייר שאהוב עלי.

הקונדור Condor בדרום אמריקה, זה רמז למנגינה יפה מאוד שלהם El condor pasa - הנשר עובר....

על אלביס פרסלי ובוב דילן שמעתי,

וכמובן צלילי השקט אני מכיר, שיר מדהים.

בלוז זה גם מוזיקה יפה מאוד,

והצבא האדום כמובן מפורסם...

על כל השאר החכמתי עכשיו

(חיפושיות שמעתי פעם את השם)

בכל מקרה זה יפה ממש,

וכמובן ששמעתי על ואן גוך ולילה זרוע כוכבים.

(הגיוני שאני מכיר כל מיני מנגינות ושירים פה רק לא יודע שזה מהם...)

העולם הזה - כצל עובר....אם היית יודע מה היו החיפושיות -

הם שיגעו את העולם. לא חושבת שיש היום להקה ברמה

הזו. ואם יש משהו דומה, יש כנראה השפעה שלהם....

זה כמו להגיד, על ואן גוך שמעתי פעם....

בערך...

באמת אינני מבינה בדיוק מה הם עשו

ומדוע זה היה כל כך שונה....אולי מפני

שעד שהם הופיעו בשמי המוסיקה

הקלה, היו שירי קיטש כאלה..

הם כתבו אחרת, יצרו אחרת...

בזמנו היינו בליברפול, עיר

מולדתם באנגליה, והלכנו

לראות היכן הם התחילו

להתאמן, ליצור....

חדר קטן, מאובק ודל

בבניין ציבורי משעמם

איזה שהוא.

לא יאומן כמה התמדה

ואמביציה היתה להם..

הם היו ארבעה; אחד מהם

נפטר מהמחלה, אחד נרצח

על ידי מטורף , איני יודעת

מה עם השלישי (המתופף

שנקרא רינגו סטאר) ופול

מקארטי, שהוא וג'ון לנון

היו ה יוצרים ו הכותבים המקוריים -

היה בארץ לא מזמן...

שתי נשותיו, אם אני לא טועה,

היו יהודיות (עדיין נשוי לאחת מהן).

אני חושבת שהם לא היו רברבניים

או גאוותנים; חבר'ה די נחמדים.

אבל הם היו מפורסמים....משהו.

וכל זה התחיל בחדר דל מאובק

ומוזנח....

יו, איך הכל משתנה מהר, איך

דברים שהיו כל כך ידועים וחשובים -

כלל לא מוכרים ולא נחשבים היום...

כמה זה צריך לתת לנו פרופורציות

לגבי החיים...כמה דברים טובים

צריך להספיק לעשות...

פחד.

וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם.

גאולה פרטית.

ונזה מתוך כך לגאולת עולם.

אמא באה לקחת אותו מהגן במיוחד.

הוא לא הבין למה היא כועסת כל כך. הוא רק היה בגן. וקצת כבד לו משהו. הוא היה בשקט בשקט למרות שהוא לא כך כך מבין אותה לפעמים.

יד ביד. הם הלכו עד הבית. לפעמים כיף ללכת עם אמא יד ביד. הוא אוהב לספר לה הכל ומה קרה. אבל היום לא כיף. הוא רק בשקט בשקט. כי אמא כועסת לפעמים.

הם נכנסו לבית, והוא החליט ללכת ישר אל החדר, להסתכל בתמונות שבספר. כי אמא כועסת קצת בגלל משהו.

אבל לפני שהוא הגיע הוא שמע שהיא קוראת לו.

"ג'רמיה" היא אמרה את זה קצת בשקט אבל הוא חושב שהיא היתה כועסת עדיין

"למה עשית את זה ג'רמיה?" הקול שלה נהיה פתאום חזק

למה היא כועסת כל כך?

"אמא, זה לא אני" הוא רצה להסביר לה, שלא תכעס "זה פשוט יצא לי"

"איך יצא לך? מה זאת אומרת?" היא כבר ממש צעקה פתאום. פתאום התחילה לצעוק.

ג'רמיה הרגיש דמעות בגרון שלו.

"אמא, אני, אני לא עשיתי כלןם" הוא הרגיש את הדמעות יוצאות " אני מבטיח אמא"

אמא פתאום יצאה מהחדר.

-------

פרנק ראה את החוקר מונטיאגו יוצא מהתא הקטן בפרצוף חמוץ ופנה ליציאה במהירות.

"גילית מניע לרצח הנורא?" הוא שאל תוך הליכה מהירה לצד החוקר.

"אין לי מושג" הוא ענה ביובש "המשוגע הזה פונה אלי כאילו אני אמא שלו"

אמא שלו? "למה אתה מתכוון?"

"למה אני מתכוון?" החוקר היה ממש עצבני כבר "הוא מדבר כאילו אני אמא שלו והוא עשה בחיתול או עשה קקי בגן, לעזאזל אני לא פסיכיאטר אני חוקר, אל תזמין אותי שוב למקרים כאלה" הוא סיים בצעקה ממש ויצא.

פרנק נשאר עומד במקומו מבולבל והביט בו יוצא.

אין מילים, גאונותתתתתת!!!!

וואו!!!!!

עצוב כואב והכל כמובן אבל הגאונות פשוט וואוווו!!!

מי הגאון שכתב אתזה?

אורי עמירם? מי זה?

תמסור לו שהוא גאון......

מזכיר לי את השיר של דליה רביקוביץ'.

אהבתי מאוד גם את הרעיונות המובעים. עומק מול גובה – הגאולה כמשהו שנמצא עמוק בפנים ולאו דווקא בחוץ. המשיח, הכהן והנביא הפנימיים. משהו שהוא מצד אחד תורני וקדוש, מצד שני נשגב ומעורר יראה ואולי גם מפחיד, מצד שלישי אוהב ושמח (גאולה).

מעניין גם שורש הפחד "ללכת יחפה" או "לעלות בהר השם" לבד. כי יש גם סנטימנט הפוך, של לעשות הכל לבד, ולצלול לבד אל האגם.

גם נושא ההגנות – הנעליים (לעומת יחפות), צעיף, גבר. ארכיטיפ הקמע/מגן/חרב של הגיבור הוא מוכר אבל זה טייק אחר שהוא גם מאוד מעניין.

וגם, הטרנספורמציה של בור ממשהו עמוק במובן הרע למשהו עמוק במובן הטוב, היא מרתקת (בור=>באר).

///

ובחומר הזה האפל נטבעו כתמים של אור

ולא נשמע בהם קול ורחש בם לא יעבור

והם כמו שמן המור ניגרים וזולפים מן הפך

והם ניגרים כבשמים ורכה ושלווה תנועתם

ובחומר הזה האפל הם נקווים למבוע קטן

ויש בהם חן וחמדה שגואים ועוברים על גדותם.

ובחומר הזה האפל נבעה מכרה של זהב

והחומר הזה האפל מגלה את מעמקיו

ויש אהבה ענוגה בין האופל לבין הזהב

והם חבוקים ושלווים ואין בהם קול ומשב

והאור מנטף ונושק את החומר הזה בשפתיו

והאופל הופך את גופו כבאר לכתמי הזהב.

עמוק, עמוק, היין במרתף

הלילה את ליבי אקרע לשניים

יעקב אורלנד

הרבה דברים שלא רוצים לפגוש נמצאים שם

לרגע חשבתי שהבעיה זה כיסוי ראש וצניעות.

אני חושב ששיער לבן הוא מאוד יפה

את הצעירים

ומשגה זה אומר האשמת הקורבן

(שיער לבן זה אחלה

הטבע לא יכול להיות משגה)

נשלחו ימינה? חושבת שקראתי ששמאלה נשלחו אלה שנועדו לחיות כדי לעבוד.

ומה פירוש האשמת הקורבן? אין כאן שום האשמה, חס וחלילה. איך אפשר שתהיה?

אבל אני פשוט חושב שיש ערך אפילו להצגות כאלה

אני אוהבת את הציניות המתפכחת והבלתי מתפשרת שלך

לדעתי זה מה שקורה כשמנסים לכפור בסנדרט של נורמליות ורושם חיצוני, ובסוף נוצרת נורמה של לא נורמליות ומוזרות.

"משתויקקים" זה מושג מתאים?

מושג מתאים, למרות שהוא כמו ציוינים, מושג שראוי להחליף

שהחכמה הגדולה היא להיות באותה מדרגה של "החתול שרצה להיות איש" ועדיין לבחור להיות חתול.

יעני, זה קל טילים להיות "אותנטי" ולדעת יותר טוב.

אבל הדבר האמיתי זה לדעת את הכל, ואז להגיע לנקודת המוצא.

///

הרש"ר הירש כותב שהתפילה איננה ביטוי לרגש. תפילה זה מלשון פ.ל.ל, משהו כמו שיפוט והבחנה. אם תפילה היא ביטוי של רגש, אז למה כולם צריכים להתפלל שלוש תפילות זהות, ביחד, באותה שעה, כל יום? אולי יש אנשים שהמאני טיים הרוחני שלהם הוא בדיוק באחת־עשרה בבוקר? בשתיים בלילה? ולמה אותו נוסח? גם ביחס ליחיד המתפלל – וגם ביחס לציבור – הקטן, או הדור כולו – למה לא כל דור מחליט מהם צרכי השעה? המסקנה היא שהתפילה איננה פעולה סובייקטיבית אלא פעולה אובייקטיבית. יש אמיתות נצחיות, שלפחות עד הגאולה השלמה, אמורות להיות מבוטאות ומופנמות.

דווקא מי שלא רוצה להתפלל, הוא הכי זקוק לתפילה, כי כל הרעיון זה להחדיר את העניינים האלה ללב. והתכלית הנוכחית של ט' באב היא חיבור לנקודת השבר הפנימית. בעצם אפשר לקרוא את כל הקינות גם ביחס לירושלים הפנימית, בית המקדש שבלב, נשמות הכהן והנביא שנמצאות בלב כל אחד מול היצרים הצרים, הריחוק, אובדן התמימות. זה ברמה הספציפית.

קיטש קיים אבל לא כל דבר הוא קיטש. ולא צריך להיות אינדיבידואל על־חלל כדי לצאת מהקיטש. זאת הסתכלות עצובה לדעתי שבסוף מוחקת דברים חשובים מדי.

לומד התורה בתשעה באב עושה... מה בדיוק? במה בא לידי ביטוי הבניין שלו? איך העולם נראה לפני ואחרי? האם הוא הביא את הגאולה, כהנים ופרה אדומה, מקדש ומנורה, במו ידיו החשופות? לא נראה לי. אני כן רואה אותו כדמות שמנוגדת לעולם, עסוקה בפנטזיה סובייקטיבית, נמצאת בדיסהרמוניה עם זרמי המציאות, ומניסיון לרוב זה לא מתפתח לכיוונים חיוביים לטווח ארוך, ובעצם גם לא לטווח קצר.

אפשר הפניה למקור ברש"ר?

אני חושב שיש גם הסתכלות כזו ברב קוק. אבל זה קצת נתקע לי בגלל עצם החיוב ההלכתי (החיוב הדאורייתאי נע בין פעם ביום לבין מתי שיש צורך), ובגלל "העושה תפילתו קבע" ובגלל כלב שהתפלל על קברי אבות. וגם כי אני מעדיף פשוט צ'נטינג של רשימת הדברים החשובים מאשר טקס שלם, ארוך ומפותל.

בשבוע שעבר שמעתי שיעור של הרב שרקי ב"לנבוכי הדור" ושם הרב אומר שאפשר להבתכל על התפילה אפילו כחוק טבע רוחני. דהיינו כשם שהנחת תפילין עושה משהו בעולמות ואין לנו מושג איך, כך גם תפילה עושה משהו כזה - גם אם הקב"ה "לא יקשיב" בכלל, פשוט כי זה חוק הטבע בנושא. צירוף מילים ומעשים מסויים מפעיל משהו מסויים... אמנם, זה נשמע מאוד ציני

כתבתי על זה פוסט לפני איזה 18 שנים.

התגובות שלך מהירות כברק