מיכאל לא האמין שאדם נועד לחיות לבדו. ועדיין, הוא גר לבד כבר חמש שנים.
הדירה לא גדולה, אבל עדיף ככה, זה מה שהוא תמיד אומר, אחרת אני אאבד פה.
הוא מחייך ושואף עוד קצת מאוויר הלילה הקריר.
המרפסת הזאת זה הבחירה הכי טובה בחיים שלו עד עכשיו בלי ספק.
העיניים שלו נעצמות לאט והוא מניח להם, מרפה שרירים בכיסא הנדנדה הישן.
הוא תמיד האמין שהוא יחיה ביחד. עם אישה. עם משפחה. עם חברים.
אבל הוא לא חזר הביתה אחרי הצבא. וגם לא חיפש שותפים. והוא מאוהב. בשקט של הדירה הזאת. ובבדידות.
ידו המגששת מצאה את שישיית הבירות ושלפה עוד בקבוק קריר.
אפשר לומר שהוא המאושר שבאדם? הוא גיחך לאט, פותח עיניים כדי לשלוף את פקק הבירה במיומנות.
לגימה קצרה אל הגרון.
אפשר לומר שהוא בודד. שהוא האחרון להיקרא מאושר. מבטו נדד על אנשים חולפים ברחוב.
חבורת נערים מצחקקים וצועקים. שמחים.
זוג מדבר על משהו חשוב. זה בטוח משהו חשוב. תמיד זה חשוב. חיוך התגנב לפיו.
וכמה עוברי אורח הולכים בדד. כאלה תמיד יש, בכל שעות היום.
הוא הצמיד את הבירה לפיו ולגם ממושכות. נותן למחשבותיו דרור. כמו שהם אוהבות. כמו שהוא אוהב.
תמיד עם פרצוף רציני או מודאג, הבודדים. מסכת התגוננות.
או שאולי אלה הפנים האמיתיות.
מבטו התעכב לרגע על עוברת אורח בודדת. היא הלכה לאט.
כאלה יש גם, אבל נדירים, הם לא עצובים, הם מהורהרים. הם בוהים כמו מפגרים.
משהו בה משך את עינו. בדרך החולמנית שבה היא בהתה בפנס הרחוב.
הוא שתה עוד בירה והביט בה בעניין.
היא הרימה לפתע את מבטה לאט.
מבט תוהה. הלב שלו האיץ לרגע משום מה.
היא הביטה היישר אליו. ברגע של החלטה הוא המשיך להביט.
היא הטתה את ראשה.
סקרנות.
