אנשים רגישים מאודאנונימי (פותח)

אני כזאת

וכל העניין של תחילת שנה לילדים

ולפעמים שיחות עם המורות להתקשר למורה הזאת והזאת

בשעות הערב - לפעמים צריך לתת רקע על הילדה

או מפגש עם מורים זה פחות רק נכון לאסיפת הורים

אבל בעיקר שיחות של תחילת שנה (שבאמת הכרחיות אחרת הייתי נמנעת)

מציפות אותי כמה שעות או ימים קדימה במיוחד במיוחד מיד אחר השיחה יש איזה שעה שעתיים שאני לא מרוכזת בכלום

חושבת מה אמרתי, משחרזת, ונזכרת אם לא ציינתי משהו כמו שצריך אם נכנסתי לה באמצע לדבריה . אני יוצאת מהשיחה לא מרוכזת

איך אפשר להימנע או להקל על זה

בגדול הייתי מעדיפה שהחופש ימשיך בגלל השקט התעשייתי שיש בדבר.

איך היית בתור ילדה?משה

משהו שם מציף אותך. וזה בסדר.

לא יצא לי לנהל שיח מיוחד אבל אולי תכתבי לךהמקורית

נקודות שאת רוצה וחשוב לך לדבר עליהן כדי שלא תשכחי?

זה בפן הפרקטי

בפן הרגשי - מה יקרה אם לא אמרת או ניסחת משו בצורה x?

למה זה "רודף אותך" גם אחרי? כדאי לעשות בירור

גם אם אמרתי ודיברתי טוב, עדיין אחרי אני קצת מוצפתאנונימי (פותח)

כלומר לא מרוכזת, קשה לענות לילדים שכל שניה קוראים לי אני צריכה את החצי שעה רבע של שקט טוטאלי בד"כ זה לא מתאפשר וקשה לי להיות להכין אוכל לילדים, או להרדים אם זה שעות הערב

אני יודעת שאני צריכה שקט וזה לא מתאפשר לי בבית עם ילדים .

מכירמשה

קורה כמעט אחרי כל פגישה או טלפון

לפעמים מצליח יותר להתאפס. לפעמים לא.

אם היה אפשר להתנהל בתקשורת הכתובהאנונימי (פותח)

היה מצויין כי אז אני יכולה יותר "לפקח" על מה שאני אומרת - כותבת

וגם אי אפשר להפתיע אותי בשאלות שאני צריכה לענות בשלוף, יש לי את הזמן לחשוב קצת לפני ולנסח את התשובה בצורה ברורה נכונה וכנה.

את שייכת לעולם החרדי במקרה?משה

אחד האסונות בעבודה מול בעלי מקצוע חרדים זה שאי אפשר לכתוב להם בווטסאפ וחייבים לדבר איתם. בדיוק מה שאת מתארת.

(אבל יש מעקפים לזה, אם עובדים ארוך טווח).

שאר העולם אני פשוט אומר שאני לא עונה לטלפון וזמין בכתב בשמחה. מתקשרים אליי. לפעמים האינסטינקט שלי עונה ואז אני אומר שאני עסוק ושיכתבו לי. וכשכותבים אני מגיב.

גם אני צריכה שקט והרבה ממנוהמקורית

ויש לי ילדים

זה אפשרי אבל דורש התגייסות של בן הזוג וגם יכולת שלך להציף אחרי שהם ישנים הרבה פעמים. זמן הלבד הכי טוב שלי הוא בערב אחרי שהם ישנים אבל זה הרגל של שנים לפני כבר, שערב זה הזמן שלי לשקט

בכלל נשמע שיש לך קושי במעברים. מוכר לי ולכן אני ממליצה להתאים את הםעולות שאת עושה ומקשות עלייך לזמנים בבית

נכון יש קושי במעבריםאנונימי (פותח)

אני גם כותבת זה עוזר לי

שכנה שלנו עשתה כך:נחלתאחרונה

כיבוי אורות ל כ ו ל ם בערך בתשע בערב. כולל היא.

קימה שלה בלבד בסביבות חמש שאז היתה קוראת,

או עושה מה שהיא אוהבת.

אבל לא כל כך להחליף את הערב בבוקר. למי שאוהב

את הערב.

מישהי פעם סיפרה שהיא מלבישה לילדים פיג'מה

כבר מוקדם אחרי הצהריים, הם ממשיכים לשחק

אבל יש כבר אווירה של או טו טו ללכת לישות.

ואז....שקט מבורך.

מה עם לצאת קצת עם הבעל או לבד לאיזה

מקום שקט בארץ לכמה ימים? אפילו יומיים-

שלושה מלאים זה עושה טוב.

ביררתי ברוב מצוקתי על מקום קרוב

ויצא לי קפריסין; 69$ טיסה בשעה

08.00 בבוקר. משם כ10-12 משהו

כזה דקות לאחד החופים השקטים.

ליד שדה התעופה בלרנקה (כך מדווח

AI) יש בית חב"ד עם סופרמרקט כשר,

מצטיידים וממשיכים.

איני יודעת כמה עולה שם מלון בוטיק

או מתחם שאיזו משפחה מפעילה (AI

מפרט הכל), אבל זה באמת לא נשמע יקר.

עוד משהו"

יש מקום הנקרא חוף דור. אם אין מכונית,

נוסעים לבנימינה עם רכבת ו משם עם

מונית. יש מלון נחשולים ממש כמעט על

שפת הים (לנו אמרו לא לאכול שם)

וגם בקתות או בונגלות זולות קרוב

לחוף.

הים עד המותניים בערך, כי הוא

סגור מכל צדדיו בשובר גלים

(אולי טבעי).

זה לא חוף נפרד אבל בחודשים האלה

או קצת יותר מאוחר, אין כמעט אנשים.

חוף נחמד. ארוך. במושב יש מכולת

ואפשר לנסוע למעלה ההר לזכרון

יעקב, שם יש מסעדה נחמדה וכשירה

"ניל"י".

והילדים? אצל הסבתא, הדודה, השכנים,

בת הדודה, האחיינית - כמובן אנשים

שאת יכולה לסמוך עליהם לחלוטין.

תבטיחי מתנות אז זה יהיה יותר קל להם.

תגידו שאתם נוסעים לקייטנה של הורים

או של אמהות, מה יש, רק להם מותר?

שנה טובה. ובעזרת השם, גם מתוקה.

בהצלוחה!

אפשר לנסוע גם לבד . פשוט

לא נחמד להישאר עם המציל

לבד אז נקווה שיהיו עוד

כמה אנשים. רצוי נשים כמובן....

או לקחת בייביסיטר לערב, כמה שזה מתאפשר

ואז לצאת לטייל קצת, או בית קפה קטן, או

ספסל לא בודד אבל לבד ושם לקרוא או

לשמוע מוסיקה, רק את?

אם את קוראת אנגלית, יש ספר

הנקרא GROWING WITH MY CHILDREN

של שרה שפירא, שבו היא מעלה את

הנושא הזה עם הרבה הומור....מריר.

אנגלית לא קשה.

את בטוחה שזה קשור לרגישות?חולת שוקולד

נשמע יותר כמו חרדה

קראתי את הספר אנשים רגישים מידייאנונימי (פותח)

וגם פעם שמעתי פודקאסט מרגישה שזה מתאר אותי

יש סיכוי שיש מאפיינים לא חקרתי עד הסוף

אבל כן כל דבר קטן נוגע אליי ואם יש דברים שאצל אחרים זה עובר ליד או מתמוסס אחרי דקה שתיים אצלי זה נוגע בלב נשאר יותר במחשבות .

זה קורה לך בעוד תחומים?חולת שוקולד

לשחזר את השיחה עושה לך טוב או רע? לדעתי הלא מקצועית אם זה עושה לך טוב זאת רגישות ואם זה עושה לך רע זאת חרדה, וזה גם לא ממש סותר

זה לא העניין של שיחזור שיחה זה לא האישיואנונימי (פותח)

זאת אומרת אני מוצפת אחרי השיחה זה דבר אחד

בלי קשר עם אני אחשוב על זה או לא או ישחזר מה בדיוק היה.

בנוסף, כן אני משחזרת דברים שחוויתי ביום גם טובים מאוד, ולפעמים תוך כדי שאני חושבת מה אמרתי בטלפון נזכרת למשל שפיספסתי את העיקר או משהו שכן רציתי להדגיש

זה לא עושה לי רע

זה גם במובן מסויים משהו טוב אולי

ההצפה בכללי אחרי מפגש או שיחה חשובה

מקווה שהובנתי

יש מצב שזה בכלל צורה של חרדה חברתיתאנונימי (3)

זה באמת סיוטxmasterx

בטח בתור אמא

אני לא הייתי עומד בזה אין סיכוי

תשימי לב אם זה קורה לך מול כל גורם סמכות או רק במקרים כאלה

חוץ מלהימנע מה הדרכים שלך להתמודד?

לא נמנעת כי חייב אבל כןאנונימי (פותח)

משתדלת למצוא פינה שקטה אם מתאפשר

קפה בד"כ עוזר

לשתף בד"כ כלשהי או חברה או סתם לפרוק על הדף

כמובן שלא תמיד יש את הזמן והאפשרות מנסה לבקש מהילדים 10 דקות של שקט ושלא יפנו אליי

זה בד"כ גורם להם הפוך -לפנות יותר 😏

ברורxmasterx

שזה יגרום להם לפנות יותר זה לא באג זה פיצ'ר.

כתיבה ופריקה על הדף זה כלי נפלא, מנקה ומפנה את המוח פשוט לזרוק את כל התודעה פנימה בלי סדר. כל הכאוס שיש, על דף או במחשב, גם כאן יש איזה פורום שאפשר לפרוק בו ובכללי זה פתרון מועדף. בטח עם קפה ובתור הפסקה.

בכללי תקשורת כתובה יכולה לעזור לשיקול דעת, עם זמן לתגובה וחשיבה. אל תעני מיד ותגידי שנוח לך יותר בהודעות.

גם חברה זה עוזר אבל יותר לקטע של "השחזור" ומה יכולנו לומר, לא?

הביצועים אף פעם לא טובים תחת לחץ, אבל אין מה לשים על זה בכלל, הרוב אם לא הכל בראש שלך ולא צריך להיות עם מצפון על זה.

אני מנצח ויכוחים מ-99 במקלחת זה גם עוזר ובכלל לא עובר אף פעם. מה הייתי יכול לומר או מה היה אם

קורה לינעמי28

שתקשורת עם אנשים בטלפון, הודעות, ממש מציפים אותי.

דברים שאנשים עושים בלי לחשוב לוקח ממני המון משאבים.

לא יודעת אם זאת חרדה חברתית (שבודאות לי יש)

או איש רגיש מאוד (שזאת בכלל לא הגדרה קלינית מוכרת)

ההגדרה לא כל כל משנה.

את יכולה להמשיך להימנע אבל הימנעות מובילה לבדידות גדולה.

אני עובדת עכשיו על ויסות רגשי

גם כשדברים מציפים להוריד את ההצפה מ10/10 ל8/10 ולאט לאט יותר יותר.

לא מצפה מעצמי להיות "רגילה"

תלמדי ויסות.

התייעצתי קצת עם הצאט

יש גם שיטה טיפולית שלא ניסיתי אבל שמעתי עליה שנקראת DBT (לא CBT)

יש תרגילים פיזיים שעושים בגוף שמפחיתים את החרדה - נשימות כמובן אבל עוד עיסויים עצמיים למינהם.

תתמקדי בויסות ולא בלהיות רגילה.

זאת ה'מתנה' שקיבלת לטוב ולרע ויש דרכים להפחית אותה וליעל אותה.

אני סאקרית של פסיכולוגיה קלינית אבל במקרה כזה מודעות לא מספיקה וצריך הרגעה פיזית לגוף.

מסכים עם כל מילהמשה

בעיקר כשזה שיחות (או הודעות מוקלטות שמעבירות את האנרגיה)

העניין עם הויסות זה מפתחאנונימי (4)

אתמול היתה לי שיחה בעניין הזה וכמה ויסות הוא משמעותי בעולם מציף... עדיין יש לי מה ללמוד, והזכרת לי את מה שמצאתי לפני כמה שנים...

לגבי dbt , לפני כמה שנים נתקלתי בחנות של גוגל באפליקציה שהיא מעין עזרה ראשונה וכלים יישומיים של השיטה הזו, היא נקראת dbt911 והיא גם תורגמה לעברית.

מעניין אנסה את האפליקציהנעמי28

זה באמת משנה חיים

אני בתחילת הדרך עם זה

גם אני הייתי ככה פעםאנונימי (5)

היום הרבה פחות.

זה המון חספוס גם

כן לדבר עם אנשים

ולהבין שמותר לך לטעות

להם מותר לטעות?

אז גם לך.

נראה לך שהם מחשבים כל מילה?

וזה לא סותר את הרגישות

אני חושבת שגם אם מתחספסים בזה

עדיין הרגישות היפה נשמרת

ובאה לידי ביטוי במקומות שהיא תורמת לך

למשל אם את אוהבת לצייר

אז את שמה לב לפרטים ובציור זה יתרון.

תודה אהבתי את הגישהאנונימי (פותח)

מדגדג לי למצוא ריגושאנונימי (פותח)

זה לא שמשעמם לי, כן? העבודה + הילדים ממלאים לי את הזמן כהוגן. אבל אולי בגלל זה אני מחכה למשהו שיקרה... שיהיה מרגש שיסעיר אותי, שישאב אותי לתוכו. שאני לא ארגיש את הזמן טס

מצד שני אני לא אחד כזה. אני בורח מכל דבר שמערער את העולם היציב שלי. אני צריך שליטה, אני לא יכול להחזיק עם אפשרות לכישלון.

שני הרצונות האלה מתנגשים ואני מתחיל לשנוא את עצמי על זה

זה הזמן לחופשה טובה ומפנקת, ועדיף בחו"ל, כדי באמתפ.א.

לשנות אוירה ומקום

הלוואי שיכולתי להרשות לעצמיאנונימי (פותח)

עם תינוק קטן וילדים גדולים

לא העזתי להציע כזה דבר בפורום הזה......נחלת

אבל אם זה כבר מוצע, אז אפשר אולי למקום נחמד בארץ גם, יש מושב הנקרא שבי...(שכחתי

את השם), ליד נהריה, צימר נקי ונחמד עם לגונה... אבל עכשיו קצת אולי קר.

אם חו"ל - קפריסין קרובה ויש בה ה מ ו ן חופים, המ ו ן דירות ומלונות וצימרים, אגב גם

חופים מפורצים עם ים שקט.

אולי תתיעצי עם אדון AI? הוא נורא חכם ומציע המון דברים וגם מפרט וגם שואל אם את

צריכה עוד משהו....נפלא ממש.

מה עם סתם לנסוע יום אחד לעיר בארץ שאינך מכירה לשבת בבית קפה או מסעדה ואם

זו טבריה, לטייל ליד הכנרת ואף לשוט בספינה עד לקיבוץ עין גב (אם יש עוד דבר כזה עכשיו)?

עשיתי זאת פעם. הייתי היהודי היחיד על הספינה. כולם רקדו דבקה סוערת ואני השקפתי מהצד

וכבר אז קיוותי שלאף אחד לא יעלה הרעיון לזרוק אותי פתאום לאגם...

עכשיו לא הייתי עושה דבר כזה.

גן חיות?

דולפינריום?

טיילת בתל-אביב (אם לא מפריע לך)?

AI יעזור לך. וכמובן תפילה ובקשה להשם. לשניהם אפשר לנדנד

מבלי שיתעייפו ויסננו משהו לא נעים. אין אצלם מושג הנקרא "לנדנד".

כמובן שאני לא משווה, אז אין צורך בהטפת מוסר....

מושב "שבי ציון" -המלצה מעולה! ובכלל התגובה שלךפ.א.

טובה וחכמה

אם העניין הוא מחירחצי משלם

חו"ל יותר זול מבארץ הרבה פעמים.

זה מתנגש לדעתי כי הרצון לשליטה גורם לנוהמקורית

להישאב לדפוסים והרגלים שמגבילים אותנו ולא בהכרח נכונים לנו, אלא הם קיימים רק בגלל הצורך בשליטה

ובסוף מרגישים שחיקה מסוימת והרצון האמיתי כביכול לחוות חיים קצת פחות צפויים (בקטע טוב) ויותר זורמים עולה

אני מאמינה שיציאה יזומה משגרה נותנת לזה מענה

לך תעשה שינוי קטן בחיים שלךמשה

יוגה, חדר כושר, לרכב על אופניים בערב אם אתה בכושר. משהו שיעשה לגוף שלך טוב.

(כן דוסים וקבוצות מעורבות וזה, יודע, דילמה)

הפסקתי לעשות ספורט לאחרונהאנונימי (פותח)

זה בטח לא עוזר

יש מצב גדול שזה קשורמשהאחרונה

התייאשתיאנונימי (פותח)

התייאשתי מלחפש חברי אמת

חיכיתי שנתיים

נמאס מלצפות

אעצור בינתיים

יש בכלל סיכוי או שזה סתם תקוות?

חלומות אבודים, ציפיות עזובות

קשוחכל היופי

מה זה אומר חברי אמת בשבילך?

ראה שרשור מעליךמשה

מרגיש בודד למרות הכל - אנשים רגישים מאוד

זה עוד מקרה פרטי של המנגנון "דחוי".

חברי אמתמתנחל חייכן

נבנים ממאגר של חברים

שנבנים ממאגר של ידידים

שנבנים ממאגר של מכרים

אולי יעזור לך להרחיב מאגרים/מעגלים

אהלןאשר ברא

מה נחשב מבחינתך חברי אמת? איך היית רוצה שזה יבוא לידי ביטוי?

אני שמתי לב על עצמי שברגע שאני נמצאת במקומות שתואמים את הסגנון שלי והאורח חיים, אז יותר קל לי להתחבר ובהתאם גם ליצור קשרים יותר עמוקים.

אין שום ייאוש בעולם כלל.

לא לוותר, ישנם בעולם אנשים שהם טובי לב וודאי חברים טובים ואמיתיים

אני חושבתoo

שאין כזה דבר חברי אמת

חברים זה אנשים עם אינטרסים/ עשייה/ תחומי עניין משותפים

אין מה לצפות לזה

צריך לפעול בשביל זה

ליצור עשיה ותקשורת עם אנשים שמוצאים חן בעיניך

ואולי גם אתה תמצא חן בעיניהם

רמב"ם על משנה מסכת אבות פרק א משנה ואשר ברא

ואוהב המעלה, הוא שתהיה תאות שניהם וכוונתם למטרה אחת, והיא: הטוב! וירצה כל אחד להיעזר בחברו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד. וזה הוא החבר אשר ציוה לקנותו, והוא כחברות הרב לתלמיד והתלמיד לרב.

מסביר שם שיש שלושה סוגים של חברים.

וחבר מעלה=חבר אמת.

וודאי שיש דבר כזה.

אמoo

'וירצה כל אחד להיעזר בחברו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד'

נשמע כמו אינטרסים/ עשייה משותפת

זה כל הקטע של חברותאשר ברא

שיש שני שותפים.

כמו זוגיות.. אתה לא נמצא לבד.

לכן וודאי שיש עשיה משותפת.

לא הייתי קוראת לזה אינטרסים, כי אז למה שבן אדם ירצה שיהיו לא חברים/קשר זוגי ואפילו קשר עם ה'?

זה טבעי, הגיוני והכרחי

גם זוגיות היא אינטרסנעמי28

וזה לא דבר שלילי, זה אנושי.

גם לגרום לצד השני להרגיש טוב ואהוב זה אינטרס אישי.

זהoo

לפשט איך נוצרת חברות

איך היא מחזיקה

מה מניע אותה

ואינטרסים זה לא דבר רע בכלל

מה זה אומר חברי אמת?נעמי28

מבחינתי עצם הציפייה ממישהו להיות חבר אמת/ לעשות משהו בחברות, כבר פוגעת בחברות.

ומסכימה עם התגובה שחברות היא אינטרס.

לא בקטע רע, בקטע אנושי.

לא סתם נאמר "קנה לך חבר"

צריך לקנות, לדאוג שישתלם לו להיות חבר שלך.

לא בקניית מתנות, אנשים נמשכים לאנרגיה טובה ולא לאנרגיה ששואבת, נמשכים לחברות שלא מצפה מהם לכלום, מחברות שכיף בה וגם מראה פגיעות מסוימת.

בעיניי יש לי חברת אמת אבל אני לא מצפה ממנה לכלום, אפילו לא לסמס לי ביום הולדת.

עושה מה שאני יכולה מהצד שלי, נעים לי איתה, ואין לי ציפיות ממנה בכלל.

בעינייoo

ציפייה זה לא משהו שהורס חברות

כי כן יש ציפייה לסטנדרטים מסוימים בחברות פעילה

אם הציפייה מתממשת והדדית

זו חברות טובה ופעילה

אם משהו משתבש ולא מסתדר

אז לא

אפשר להמשיך הלאה

(יש לי הרבה חברות/ ים

חלקם לאורך תקופות ארוכות יותר/ פחות

וזה קשור ישירות לעשיה/ תחומי עניין/ אינטרסים

וציפיות שמתממשות או לא)

אני קוראת לזה גבולותנעמי28

לא ציפייה.

בציפייה זה דרישה לקבל משהו.

אני מצפה לכבוד, אכפתיות, יחס, וחשוב לי שיהיה לי נעים ולא לוחץ.

אבל אלה גבולות בעיניי ולא ציפייה.

אם לא מתאים לי אני זאת שזזה.

גם ציפייה היא יותר ספציפית,

אני מצפה שחברה תשמור מקום/תתקשר/תתעניין/תשלח מתנה/תשלח ארוחה.

אני לא במקום הזה בחברות ובכלל.

זה מתכון לאכזבות, אם חסר לי משהו אני יוזמת.

מספיק לי לדעת שהצד השני חשוב לי ואני לו, איך זה יתבטא בפועל זאת כבר ציפייה.

פעם למשל נפגעתי אם חברה או אח לא היו מתקשרים ביום הולדת או כותבים הודעה.

היום אני מתקשרת אליהם ביום הולדת שלי לברך אותם.

אין ציפיות, אני יודעת שאוהבים אותי, לא במרדף אחרי אישורים.

אני חושבתooאחרונה

שזה קצת יותר מגבולות

לא שצריך ציפייה ספציפית

אבל חברות היא יותר מ

כבוד, אכפתיות, יחס

(שזה בסיס של אנושיות שבלעדיו אני מתרחקת מאנשים)

היא למשל

יכולת הכלה/ תמיכה

שיח ותקשורת מותאמים

קיום חוויות משותפות

מרגיש בודד למרות הכלאנונימי (פותח)

יש לי חברים, אמנם אני קרוב ל30 ואין עדיין אישה, אבל יש חברים, לא הרבה, לא בחבורה מסודרת - אבל יש.

מה גם שאני עובד במוסד חינוכי - אז יש גם תלמידים, אבל זה לא הגיל..

בקיצור, לא יודע מה לעשות, העבודה יחסית זמנית, לימודים עוד בדרך, עבודת השם איכשהו, וכבר עברו החגים ונכנסים לשגרה - אז ככה שזה יותר מאתגר..

ימי החורף הקרים.. איך מרגישים יחד? איך מגבירים אהבה? איך מעצימים קשרים?

בא לי שכולם ידברו אחד עם השני, לא רק בשבילי, שתרבה האחדות והאחווה בינינו

זהו, חח סתם פרקתי

שבוע טוב

דחוי. זה תכונה בנפשמשה

זה לא קשור למה אנשים סביבך חושבים עליך. זה תכונה שלך שאתה במוד "דחוי".

כן יש מה לעשות עם זה. אבל צריך קודם כל להבין שזה מבפנים החוצה ולא מבחוץ פנימה.

מסכימה עם זה מאודהמקורית

מעניין מאוד, תוכל להרחיב?אנונימי (פותח)

באמת אני מרגיש שזה תלוי בי, ואז נוצר מין מעגל - מנסה להתרחק מהחברה כדי להתכנס בעצמי ולפתח אישיות מחוסנת, ואז מרגיש שאני לא מספיק מעורה, וחוזר חלילה.

אשמח לעצות

דוגמאמשה

קצת ארוך. אבל אתה תשרוד. (אין כתוביות)

הרבה מבני נפש למדתי אצלו.

סביב דקה 47משה

סתם התחלתי מהאמצע.

הכרה אוהבת: כלומר איפה מבנה הנפש הזה שומר אותי. וממה?

תודה!אנונימי (פותח)

בדידות יכולה להיות מנוע להרבה דבריםxmasterx

זה לא רק רע

להיות לבד זה לא להיות בודד

ובגלל שכתבת על האישה אז זה לא נפתר בחתונה יש גם כאלה שאמרו שזה יכול להתעצם

מי שמפחד מבדידות שלא יתחתן

תמצא אותה.shindov

הרבה דברים יסתדרו. עד אז תשתדל למצוא את הטוב במה שאתה עושה. ואולי למצוא אפיקים נוספים. כמו התנדבות וכד'. גם כניסה למסלול לימודי יכולה לשפר את ההרגשה.

תודה ממשאנונימי (פותח)אחרונה

הי אנשים רגישים מאדהבוקר_יעלה

גם לכם יש דאון כזה לפני חג?

ואיך מתמודדים איתו?

ברוכה הבאהמשה

מה את מרגישה? איפה בגוף?

אצלי זה לא דאון. זה פשוט יעילות מופלאה בעבודה במקום להכין לחג מה שצריך. כמובן שזה אמצעי בריחה.

כאב ראשהבוקר_יעלה

כאב ראש לפעמים זה הצפהמשה

אם כואב הראש הוא דוחק את הכל החוצה (אצלי) ואז לא צריך לעשות שום דבר אחר.

(ערב חג, אני עובד עכשיו על משהו לא חשוב כי אני לא רוצה באמת להתעסק עם זה שיש חג מתקרב).

ניסית לקחת את הכאב לשיחה?

אומרים שאנחנו חוליםאריק מהדרום

ולא יוצאים מהחדר.

יוצאים לעבודה.

לא הבנתי...הבוקר_יעלה

שאלת איך מתמודדים איתואריק מהדרום

כתבת שלא יוצאים מהחדר ויוצאים לעבודההבוקר_יעלה

איזו עבודה?

לא יוצאים מהחדר בזמן החג, יוצאים לעבודה בחול המועדאריק מהדרום

אי אי איהבוקר_יעלה

בתחום שלי כשכירה לא עובדים בחול המועד- הוראה וגם מי ישמור לי על הילדים...

כעצמאית הכנסתי משהו קטן בחמישי מעבר לזה חופש והילדים עליי😉

איך את היום?אנונימי (2)

אצלי לאהמקורית

אני לא מתארחת איפה שלא בא לי להיות, בטח לא עם לינה

מכינה מה שבא לי

עושה מה שבא לי

נפגשת רק עם מי שאני רוצה

אולי אם היו לי אילוצי אירוח כאלה ואחרים היה לי קשה.. אבל ב"ה אני במקום נח מהבחינה הזו

מה גורם לך לדאון בעצם? מה הטריגר?

קטע כזה לפני החגהבוקר_יעלה

אחרי שנכנס החג זה עבר ברובו

אוהו... כל כך... בדר"כ סובל בשקט עד שזה עובר...אברהם יאיר שטרן

היה לי גם לפני ר"ה, גם לפני יוה"כ ושניהם עברו מהר, והיה לי ועדיין יש מערב סוכות...

קראתי מה שכתבת בפורום השכןהמקורית

על אבא שלך

קודם כל חיבוק♥️

דבר שני זה לגמרי קשור לדעתי

הייתי הולכת על עיבוד לחוויה של האבדן והנטישה. זה ממש הגיוני שזה צף עכשיו לפני החגים

ואפשר גם לכתוב לו בכנות את התחושות הקשות שזה מעלה בך וכמה שהוא חסר לך

כמה שלא מעבדיםהבוקר_יעלה

זה לא עובר, זה משהו שגדול יותר ממני

טוב שאת יודעת שאת בדאון זה מאפשר לך להתכונן מראשאנונימי (3)

ואני אסביר

אני למשל (לא כל חג אבל יכול לקרות בהחלט שנכנסת לדאון )

לפני שמחה תורה הבנתי שאני לא מצליחה לבשל לדוגמא (לא הלך לי והרגשתי שזה מאוד קשה לי להכינס למטבח)

החלטתי לקנות מה שאפשר (בישלתי ממש מעט רק לילדים שהם קצת בררנים)

בפועל הבנתי את עצמי ומצאתי פיתרון בזכות ההבנה והקבלה (שב"ה התאפשר לי להקל על עצמי ברור שלא תמיד אפשר)

לפני שנכנס החג הייתי קצת בלי מצב רוח (כמובן שזה דברים שאף אחד לא רואה אני מתפקדת כרגיל לילדים וכו)

בחרתי לשבת בספה ולקחתי ספר תהילים קראתי קצת ונתתי מקום לתחושת דכדוך אח"כ היה לי יותר קל ואפילו עלה המצב רוח.

גם עצם ההכלה שלך למצב שלך יכולה להקל

ממילא הקושי שלנו שמתבטא בתחושת דיכדוך

עוד להוסיף על עצמינו מצפון שאנחנו ככה…

כןxmasterxאחרונה

גם אחרי

מיסוך

הסחות דעת

קריאה

כתיבה

אוכל

הליכות

לטבוע בים התודעה ולהתמסר למה שמגיע

התבודדות

שתיה

ועוד כמה דרכים

מה הייתן עושותאנונימי (פותח)

אם הייתן פוגשות גבר מקסים, חכם, מתאים, ראש על הכתפים, כל המעלות באמת.

יש כימיה יש שיחות, מתאהבים, יש המון רגשות, הוא מביע במילים, במתנות, באמת טוב לך איתו, הוא משענת, נראה טוב.

אבל...

הוא גבר פסיבי בקשר, ואת צריכה גבר אקטיבי, צריכה ממש.

זה פוגש אותך בהרבה פינות איתו כמעט יומיומי.

הוא לא יקח יוזמה, לא יוביל, ניזון מהמילים שלך, מופעל ממך.

לא יתקשר לא יעשה משהו.

ואת צריכה בדיוק בדיוק ההיפך.

ניסית כבר לא לראות את זה, ניסית להתרכז בכל הטוב, וזה עדיין מפריע כל הזמן.

מה דעתכן/ם? אשמח לעצות.

כותבת פה כי אנונימי.

אני בשוקאנונימי (3)

נשמע טיפוס דוחה. איכס!

ב"ה שגילית.

ביקור במקום שעורר בי נוסטלגיה ואכזבהאנונימי (פותח)

ביקרתי היום במקום שלא הייתי בו כ10 שנים.

אז- מתבגר בתחילת ההתבגרות, והיום- מתבגר בלב...

מעבר לנוסטלגיה שהציפה אותי כשהגעתי, הרגשתי מאוכזב. אני יודע שזאת אשליה לחשוב שפעם הכל היה טוב, ולהתעלם מהרע שהיה אז ומההישגים שלי מאז ועד היום. יכול להיות שאני גם סתם עייף ובמצב רוח לא טוב

ובכל זאת, משהו לא בסדר.

אני כבוי, לחוץ, מיוסר ומתוסבך. אני תקוע, מהסס לבטא את עצמי גם כשזה נחוץ, הכיוון שלי בחיים עוד לא ברור למרות כל כשרונותי ויכולותי.

אז היתה לי משימה מאוד מסוימת- היום אני מפוזר.

אז הייתי נראה טוב וחיוני- להיות ילד מחסן מהזדקנות;

והיום אני רואה במראה דברים אחרים.

אז ראיתי עתיד ורוד ומלא הזדמנויות, והיום אני מפחד מהעתיד הזה, אמנם גם מצפה לעתיד שאני רוצה- אבל מפחד לא פחות מאחד אפור מתיש וסתמי.

זה היה מפוזר אך מקווה שמעט ברור, אשמח לכל מחשבה והתיחסות שהיא🙏

אני נסעתי לפני חצי שנה במכווןהמקורית

למקום שהיה לי מאוד משמעותי כנערה והותיר בי חותם עמוק

הרבה זמן רציתי לעשות את זה ולא ידעתי איך בדיוק לנהל את מה שזה יציף בי

ואני חייבת לומר - זה לא עשה הרבה

בהסתכלות שלי היום "על הנייר" מה שנקרא אני הבנאדם הכי גנרי בעולם - אמא ל2 ילדים, עובדת בעבודה רנדומלית לגמרי של אמהות, עושה קניות, רוחצת כלים (לפעמים מכניסה למדיח לפעמים המטבח נשאר מטונף😅), מכינה פסטה ושניצל לילדים..

עד לא מזמן היו עולות בי לפעמים מחשבות של - מה יצא מהילדה המחוננת הזאת? איך אראה לעולם את הכוכב הנוצץ שבי?

תכלס בדיעבד זה מחשבות הבל ושטות

בינינו,כולנו חיים את אותם חיים

בסוף מה "יוצא ממך", העתיד שלך, זה איזה יהודי היית, כמה טוב עשית (וזה בעיקר דברים שאף אחד לא רואה או ימחא לך עליהם כפיים), איך נגעת באנשים אחרים, אם זכית להיות הורה - אז כמה מדמותך השארת פה שמשקפת את הטוב הזה.. זה מה שקורה פה בגדול

בתי הקברות מלאים באנשים שאף אחד כבר לא זוכר. תחיה את החיים שאתה רוצה לחיות בלי לפחד מהצל של עצמך. זה קצר. יש מלא הסחות דעת. יש מלא "שטחים אפורים". זה הזמן לעשות את זה

אני קצת פחות גנרימשה

יש לזה חסרונות. אם טוב לך שם זה סבבה.

בעיניי לפחות.

בסוף אנחנו לא הדבר הכי חשוב בעולם. צריך להיות לנו טוב בגוף ולעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות. אפשר גם לבצע מהפכות עולמיות. לא תמיד זה שווה את זה.

גם אני לא באמת גנרית. בגלל זה כתבתי "על הנייר"המקורית

כי בסוף זה מה שרואים מבחוץ..

אבל מה שעושה את החיים למוצלחים יותר או פחות (בעיניי) זה מה שכתבתי בהמשך

ומדובר בדברים שהם פחות מדידים אמפירית מהחלומות שהיו לנו בתור בני עשרה למשל

המבחוץ לא מאוד חשובמשה

מבחוץ את גנרית וזה בסדר.

אם טוב לך בפנים ואם החלומות שלך מתגשמים מדי פעם, זה מה שצריך להיות.

על זה בדיוק דיברתי המקורית

והבחוץ היום בהחלט מדבר..

אתה חי את העולם הזה הרי, פספסת את זה שהרשתות החברתיות שינו את העולם?

בטח שאני חשוף לרשתות חברתיותמשה

אבל לא אלה. יש אחרות.😃

נכון. ההצלחה לא נמדדת בקריירה זוהרת ונצנצים....נחלת

אלא בדברים הקטנים שהם גדולים; הבלגה על מילה קשה שאיימה לצאת,

הויתור....

ומצד שני, יש את הרצון לעשות משהו, משהו יצירתי , משהו...יפה!

אם נתן לנו כשרונות, ואנו מרגישים שהם קצת מייבבים ורוצים להתבטא -

אז חשוב לתת להם מקום, למרות שהשם לא ידון אותנו על כך שלא סיימנו

את הציור/הסיפור/השיר (או על כך שלא התחלנו אותו אפילו...)

כי אם השם העניק אותם לנו (אני מדברת יותר על יצירה), אז

צריך להתייחס אליהם בכבוד.

אלא אם כן הם רגועים, שבעים, מרוצים , מסופקים.

גשר צר.

תודה על התגובה שלךאנונימי (פותח)

ושל כולם.

אני מודה שמאוד צרם לי לשמוע על חלומות "מחשבות הבל ושטות".

בפועל אני מסכים שהחיים מלאים במשימות קטנות ושגרתיות, אני מסכים גם שהחלומות שלנו לא צריכים חללית וגלימה של גיבור על כדי להתממש.

אבל אם אין את האמונה מיוחד -אפילו שאני כוכב נוצץ ומיוחד- בעיניי קשה לחיות בלי זה. אם אין לי ייחוד מה אני תורם לעולם שאחרים לא תרמו?

בכל אופן, דיברתי על חוסר היכולת שלי, להרגשתי, להביא איכויות שיש בי לסביבה, ועל הקושי והבלבול שהתווספו אצלי עם השנים

אני חושבת שאולי לא הסברתי נכוןהמקורית

אנסה שוב:

ברור שבכל אחד מאיתנו יש ניצוץ מיוחד וכוכב זוהר.. ברור הרי אנחנו חלק אלוק ממעל

ולכל אחד יש שליחות וייחודיות ותכונות שיאפשרו לו להוציא לפועל את הייחודיות שלו

אני התייחסתי במה שכתבתי רק להיבט החיצוני של הדבר.כי הרבה פעמים אנחנו משווים את עצמנו לאחרים ש"מצליחים" יותר כלפי חוץ וזה יכול להחליש.

אז באתי להגיד בעצם שכלפי חוץ כל אחד יכול להסתכל על מישו שהוא "יותר" ונתתי את עצמי כדוגמה לזה שאני אישה "רגילה" שעושה דברים "רגילים". אבל זה רק כלפי חוץ. גם בי יש את הייחודיות שלי שבאה לידי ביטוי,כמו כולם וכמו שכתבת לא צריך בשביל זה גלימה ואפוד זוהר ואבק כוכבים.

לגבי דברי הבל - הכוונה היא שוב, לגבי מה יוצא החוצה כשהעולם היום כולו חיצוני ומורכב מעטיפות חיצוניות

כל אחד יכול וצריך להביא לידי ביטוי את עצמו ואת הייחודיות שלו. אני רואה בזה חלק מהשליחות שלנו בעולם. הקושי האמיתי הוא - להרשות לעצמנו להיות מי שאנחנו

אנחנו מונעים מפחדים ומאמונות מגבילות והרבה פעמים לא מצליחים להכיר בערך האמיתי שלנו. והרבה פעמים אנחנו מצפים לקבל על זה הערכה מהסביבה וזה לא תמיד מגיע ואנחנו מרגישים שאנחנו מפספסים או שאנחנו חיים "ליד". צריך להקשיב לזה .

אני חושבת שהתסכול הזה שלך קורא רק להתבוננות ולדיוק. מה אתה חושב שטוב בך? מה היית רוצה להוציא ממך החוצה? למה זה לא מצליח לדעתך/ מה מונע ממך להיות שם? מה היית רוצה לדייק בדרך?

אתה לא צריך לענות על זה כמובן זה רק חומר למחשבה

ואולי אולי בגלל שאני בעצמי עברתי עם זה דרך כתבתי את התגובה ממקום קצת "שבע" ופחות אמפתי אז התנצלותי הכנה

כן. בדיוק.נחלת

אמoo

מה זה מתבגר

נניח 15

+10

25

זה תחילת החיים

לוקח זמן לבנות אישיות וחלומות

ואז לנסות להגשים אותם

(אני זוכרת את עצמי בגיל 30 אבודה לגמרי

היום בגיל 40 פלוס אני מסוגלת לחלום ולהגשים הרבה דברים שבעבר לא היה לי מושג איך להגיע אליהם)

משמח.נחלת

תמיד טוב להתייעץ עם מישהו אם אתה יכול ורוצהנחלת

הרי אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים. אתה מ א ד צעיר. בטוחה שאתה נראה מאה אחוז

בסדר! המציאות הפנימית החרדה, החוששת, המאוכזבת - צובעת הכל שחור ומשקיעה ביד

גסה את הצבעים האחרים למטה, אסורים, נמוכים.....קולם כמעט לא נשמע, צבעם

מרגיש דהוי, עלוב, אפור....אבל זו רק השפה של הרגשות השליליים; הם לא מכירים

שפה אחרת.

בינתיים אנחנו בהווה, ואין לנו שום מושג איך יהיה העתיד. בעצם, הוא יראה איך שנבחר

שיראה;

בילדות ובימי הנעורים יש המון תקווה. הכל נראה אפשרי ומבטיח וזוהר, למעלה למעלה...

אולי דווקא עכשיו, כשאנו מתפקחים, מתבגרים, אנו מחוברים יותר למציאות; מה אנו

רוצים ומה הכוחות שלנו ולאן טוב לנווט אותם.

לא כדאי שיתקיים בך "עושר השמור לבעליו לרעתו" וכל העושר הפנימי יתנוון

וייעטף קורי עכביש רק כי אתה...פוחד.

אם זה עוזר לך, אז הרבה אנשים, כך אני סבורה, מתמודדים עם הרגשות ותסכולים

דומים.

תעז לחיות! לא יקרה שום דבר, מקסימום תהיה לך הפתעה טובה...

תודה לך ולמקוריתאנונימי (פותח)

כתבתן דברים נפלאים.

אני חושב שלמעשה הבעיה היא חברתית. כלומר איך להביא לידי ביטוי את עצמי בחברה.

רוצה להענות בכל כוחי לקריאה להעז לחיות, אבל משהו חוסם אותי ליד אנשים.

אולי חרדה חברתית..?המקורית

אם זה יעודד אז סבלתי מזה בעבר ומאז אני לא סותמת את הפה🤭

אצלי זה הופיע בגלל מקרה מצער שעברתי וב"ה מאחוריי והצלחתי להתאושש, אבל אני ממש זוכרת את עצמי נמנעת מלחיות בגלל זה, מסתגרת, לא מצליחה לדבר ממש..

ואולי זה בגלל מה שיחשבו עליך כשתפתח את הפה ותעז לדבר..

כך או כך זה פתיר לדעתי וחבל להימנע כי הימנעות גוררת עוד הימנעות וזה לופ שלא נגמר

כן, קלהאנונימי (פותח)

כנראה שזה חלק מהעניין

אם זה הסיפורמשה

אפשר ממש לבודד מה הפחד שחוסם אותך. אני יודע לעשות את זה ויש עוד מלא אנשים אחרים שיודעים לעשות את זה אפילו יותר טוב ממני. זה לא יקח דקה אבל זה יכול לקרות.

מענייןאנונימי (פותח)

איך?

פשוט לחקור בפנים עם כמה כליםמשה

הקלאסי זה לחפש כאב ולראות מתי עוד פגשנו אותו, ויש עוד כמה שאני שומר לעצמי כרגע

השיטה של ברסלב שנקראת "התבודדות" גם עובדת מאוד יפה במקומות האלה.

בגדול לכל כאב פיזי יש הסבר רגשי. צריך לחפש אותו.

מה שכתבת דווקא מאוד ברור ואנושי. לפעמים מפגש עם מקaibrainoraאחרונה

מה שכתבת דווקא מאוד ברור ואנושי. לפעמים מפגש עם מקום מהעבר לא מחזיר אותנו אליו, אלא גורם לנו לראות בחדות איפה אנחנו נמצאים היום. אולי התחושה הזאת לא אומרת שמשהו לא בסדר בך, אלא שאתה בתקופה שבה אתה מנסה להבין מחדש לאן אתה רוצה ללכת.

רגישות = בדידותאנונימי (פותח)

והנה פסע מ30, עכשיו זה מתחיל להיות כואב מאוד.

לא בהכרחהמקורית

בדידות היא חוסר יכולת להתחבר או להרגיש חלק ממשו והיא לא נחלתם של רגישים בלבד

ויש רגישים "מקולקלים" כמוני שמתחברים מאוד למרות

אם את/ה רווק/ה (לא הבנתי אם מדובר בכותב או כותבת) זה אכן יכול להרגיש יותר בודד כי כולם מרוכזים בחיים שלהם לעומת השנים הצעירות יותר שיש יותר מכנים משותפים

אבל - בדידות המא מאוד פנימית. כמו שכתבתי,לא להרגיש חלק.. ואפשר להרגיש בדידות גם כשמוקפים באנשים כמובן

העצה שלי - להעשיר את העולם הפנימי, לגלות תחומי עניין חדשים ולגלות את עצמך מחדש,לנסות להצטרף לקבוצת שווים

וגם - אנחנו יכולים להיות חברה מעולה לעצמנו

30?!נחלת

30 זה גיל צעיר עדיין. יש אנשים שמבשילים בגיל מאוחר יותר.

מצטרפת למה שכתבה המקוריתמתואמת

נכון שאנשים רגישים בדרך כלל לא יתחברו עם הרבה מאוד אנשים ולא יהיו מרכז החברה, אבל דווקא בדרך כלל יש להם יכולת ליצור קשרים עמוקים עם אנשים מסוימים. והם לא צריכים הרבה אנשים כאלה - מספיק להם אדם אחד או שניים.

הם רק צריכים להיות נכונים להיפתח לאדם שמתאים להם, ואז בע"ה הם יחוו קרבה עמוקה ולא ירגישו בודדים. (ואם הם מתקשים בזה - אז טיפול מתאים יכול לעזור)

משהאחרונה

את הכאב אולי תפנה אל השם? הוא יודענחלת

אבל רוצה את השיתוף שלך בכאב: אבא, כואב לי. עד מתי?

עזור לי בבקשה!

חג שמח לך!

עוד שנהאנונימי (פותח)

ועוד שנה

ועוד שנה

ועוד שנה

באותו מקום. אותם דפקטים, כל פעם יש רק עוד תוספות.

כולם גדלים, מתקדמים בחיים, חוץ ממי שלא.

זה גם בחירה, כמובן, אבל גם לא. בחירה חופשית היא דבר מורכב.

אפשר ללכת לישון ולהתעורר אחרי החגים?

לא שזה יפתור תבעיות, זה רק יחסוך קצת מודעות לכאב.

אני ממש לא מסכימה שקריירה היא מדדמהות

על האדם הפנימי. יכולות הנדרשות לקריירה הם הרבה פעמים שייכות יותר לתחום ה"כשרונות"- בין המולדים שהם מתנת שמים ובין המתפתחים והנרכשים- עדיין- "כשרונות". יש אדם שיודע לרקוד מקסים ויש אחר- כריזמטי/ סמכותי/ טוב בניהול זמן וכו'-ולכן מצליח מאוד בתחומו.

עדיין זה לא אומר כהוא זה לגבי מדד ה"אדם" שבו, לגבי התפתחות וגדילה אמיתית -שמשתייכות לעבודת המידות (במובן הרחב שלה) לצלם האנוש -ענווה, היכולת לראות את האחר, לשמוח בחלקך ולא לקנא,וכו'

אולי יעניין אותך