יצחק התקרב אל הבנין הישן בלב מלא חששות. הוא עבר דרך שער הברזל בקטן בפתח החצר, העיף מבט סביבו על שני החתולים שרבצו שם ועל הקראוונים צרובי השמש, ונכנס אל חדר המדרגות. הוא עלה את הקומות הספורות באיטיות, נהנה מן הקרירות האפלולית ששררה שם, לעומת הגהינום הפתח תקוואי שבחוץ.
הוא השפיל מבטו אל החוברת התכלכלה שבידו, מקור כל הצרות. הוא רצה לקרוא אותה בבית, אבל לא התחשק לו שאימו - וגרוע מכך, שמשה - ישימו לב ויציקו בשאלות מרגיזות.
הוא עצר לפני דלת ביתו. מחפש מקום לתחוב בו את החוברת עד לשעת כושר, כשאמא לא תהיה בבית. הוא פתח את ארון החשמל, ניסה לתחוב את החוברת לתוך חוברת 'קומי אורי' - אך ללא הועיל. הדבר התכול הזה בצבץ מכל מקום.
קולות התנשפות נשמעו מלמטה. חייל נכנס לחדר המדרגות, נושא עימו תיק ענק. 'אם משה היה פה....' הרהר יצחק ומיד שם לב שזה משה עצמו, עם המדים הטריים.
"רק זה חסר לי..." מלמל יצחק ותחב את החוברת בהבזק של רגע מתחת לחולצה, ופרץ הביתה בסערה.
"שלום אמא!" אופס, אמא לא בבית. סתם נבהלתי. הוא מיהר לחדר, השחיל את החוברת בין הבד של המזרון לספוג, וטס למטבח לקבל את פני משה בכוס מיץ תפוחים צוננת.
"מה קורה, משה?"
"אל תשאל.. הצייוינים האלה..."
"האוכל בצה"ל עד כדי כך גרוע?"
"כן. וחוצמזה, לא צה"ל, אלא צג"ל. צבא גירוש לישראל."
"אל תגזים, הם גם טיפונת שומרים עלינו."
"יצחק!" משה הרים את קולו. "אל תתחיל שוב אם אתה רוצה שאני אסדר לך את התקלות בללא תולעים"
"זה בסדר.. זה היה בצחוק.." גיחך יצחק ופנה לישון.
"י--צ--ח--ק--!!!"
יצחק התעורר, מוצא את משה גוחן מעליו בחולצה שחורה של "לא נסלח" ועם תיק קטן על הגב.
"בוא מהר! רוצים להרוס את גבעת אסף, ויש חסימת כבישים בגהה נגד זה. בוא כבר!"
יצחק התעשת. הוא התיישב במיטה, מגרד את קורי השנה מעיניו.
"מה חסימה על הבוקר? משה, אני לא מרגיש טוב.. עזובותי עכשיו..."
משה הביט בו בזלזול. "חשבתי שיותר אכפת לך מארץ ישראל!"
יצחק נאנח. "זה לא שלא אכפת לי, אלא אני פשוט חושב ש..." הוא עצר לרגע, בורר את המילים.
"חושב שמה? שלא צריך לחסום כבישים?"
"לא! אני בעד חסימות!" מיהר יצחק להסביר את עצמו. "אני רק לא חושב שזה כל כך חשוב עד כדי כך שיבוא לשם ילד עם חום."
משה התייאש ממנו ויצא ללא אומר ודברים.
אמא נכנסה. "יצחק? אתה לא מרגיש טוב? אולי תעבור למיטה השניה? אני רוצה לכבס את המצעים של המיטה הזאת."
"מאוחר יותר, טוב? אני עייף כרגע. עוד שלוש שעות בערך אני אשים אותם במכונה.."
משה חזר בערך בתשע, ופנה היישר לחדרו של יצחק.
"אתה עדיין ישן?? לא מספיק לא באת לחסימה, אתה עוד נח לך? לא מתאים לך. ועכשיו זוז, אמא אמרה לי להחליף מצעים."
יצחק נאנח וזז ממקומו, מניח למשה לקלף את הסדין מהמיטה.
"היי, יש כאן משהו בתוך המזרון" מלמל משה ושלף את החוברת.
יצחק החוויר.
"אאאאאאמממממממממממאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!" זעק משה. "אמא! אילה! בואו!"
אילה הגיעה ראשונה. "קרה משהו?"
"כן! יצחק הסתיר מתחת למזרון חוברת של... ממלכתים!" הוא הניף את החוברת בתרועת ניצחון. לאחר רגע שלף מצלמה וצילם את הממצא בזירת הפשע.
יצחק ניסה להימלט, אך נחסם.
"מה יש לך לומר להגנתך?" תבע משה.
יצחק גמגם." אתם.. יודעים... שיש לי חברותא עם עוזיה... והתחברתי לאחד החבר'ה שם... והוא הביא לי.. והיה מעניין... אז.."
"אז הפכת לממלכתי, קורא את הרב אלי סדן, ולא מגיע לחסימות כבישים." חתם משה את הדיון.
"בוגד."
