אז תדע שמותר להיות שם. שזה חולף. ושהכי חשוב כרגע זה פשוט להרגיש את מה שמרגישים עכשיו.

חוששים לטבוע בסוף....

זה קשה אבל זו טעות. כלל הרגשות הקיימים, קיימים מסיבה מסויימת.

לקחת הפסקה יזומה, עד כמה שאפשר

ללכת למקום שהלב והראש שקטים

בין אם זה ים או ספריה או יער או סתם בחדר.

אם עוזר- לכתוב, אם עוזר- להקליט, אם עוזר לדבר, לעצמך, להשם...

הכל הכל עובר

כל רגש הוא מתנה

גם אם קשה עכשיו לראות...

שקט. לטייל בין מדפי הספרים. לשלוף משהו ולשבת על הכורסא, לקרוא.

אם אפשר אפשר עם כוס קפה. ואם עוד אפשר, עם עוגת קצפת גדושה

ורכה.

אבל אני מעדיפה חוף רחוק, שקט, עם ים שקט וצלול והמון דגים צבעונים

שטים מתחת למים.

אתמול חיפשתי. אפילו ליומיים, שלושה.

בכרתים כבר היינו וזה מקום מאוד תלול.

שאלתי את אדון AI והוא המליץ על קפריסין

יש שם חופים שקטים ורגועים וים שקט.

אולי אסע. רק 65$ טיסה הלוך וחזור, אם איני

טועה. יש בית חב"ד, הוא אמר, ופירות וירקות -

אין בעיה.

הייתי מעדיפה עד הקיץ הבא, אבל זה לא בא

בחשבון כמובן.

אם מישהו (חלילה) חושב לצאת מן הארץ

קצת, ממליצה על כרתים - מקום הנקרא

באלי. בסוף החוף, אחרי כמה חופי רחצה,

יש חוף עם ים צלול, שקוף, טורקיז....

הייתי נוסעת שוב, אבל לא בטוחה שרוצה

לבד. נראה. ומצד שני, עוד חברה, זה

עוד דיעה, עוד רצון.....

ובסוף, עד כמה שאני מכירה את עצמי,

אשאר כאן , עם המועקה, הדכדוך

ה- אוף מתי ייגמר כבר כל הבאלאגן...

באוטובוס מתפקע מילדים , אמהות, גלגלים, תיקים, עגלות, צרחות....

ושם אהיה בפיסת ים של "סלח לי", צפופה וצפודה, מול בתי המלון המכוערים

שמעתי שהחותים כבשו איזה אי במיצר הורומוז; לאחר חקירה יסודית

הסתבר שאין שם אפילו עץ אחד אולי. הכל סלעי וחם ורותח. הא, כן,

וחותים...

מישהו יודע כמה עולה אי בסביבות יוון, משהו כזה. לא מתוייר

בכלל, עם מעט אנשים, עם מפרץ הסוגר על קטע גדול של

ים מרהיב רוגע.....?

אפשר גם להשכרה, אם לא יקר מדי....

דמי תיווך יהיו הרשות לשהות שם בשבוע הראשון

חינם. המזון עלי גם השתייה. אבל אסור לו או לה

להטריד אותי בזוטות כמו "האם יש כאן כרישים"

וכאלה. הכל יהיה כתוב וחתום.

יש גם בישראל חופים ריקים. אפילו בחוה"מ ובאוגוסט. צריך רק להכיר.

וגם ביוון יש מקומות פחות מתוירים

אם רוצים פחות הסחות דעת וזה.

לא רק לאחרונה, גם לפני שנים רבות. מכירה אישית.

המטהרים, המרגיעים...

וזה לא אותו ים למרות שזה אותו ים......הים שלנו עצבני, מרדן ותוסס, כמונו.

הים שלהם, שקט, שלוו, רגוע, חי בעצלתיים כזה, כמו העם היווני שם....

תודה על התשובה!

עד שתמצאו את האי שלכם.

עולם מתוסבך

כשאין כוח להתמודד

אז לא

לא חייבים לחשוב/ לפתור/ לעשות/ להמשיך כרגיל

אפשר לעצור ולשהות באין כוח

לתת לו לנכוח

כנראה הזמן יעביר אותו

ואז אפשר לחפש צעד קטן קדימה/ לשינוי/ שיפור

עזרתם.. ממש(:

או שתמצא אפשרות לישון שבעים שנה כמו חוני המעגל.

זאת הרגשה טבעית

ואולי זה באמת יעזור פסיכולוגית או משו

בנתיים אני רק מחכה ומנסה לא לחשוב

פשוט להיות

ונראה מה יהיה בעתיד😊

הוא יכול להיות קשוח

תודעת הנהר

סימן שיש לגיטימציה אפילו מחז"ל לתחושה הזו...

אני לא מנסה לייאש, אבל נראה לי גם לא לעודד

אבל מה שבטוח הוא שאת\ה צריכ\ה להצדיק את קיומך כאן בעולם...

שלא תוכל\י סתם פשוט להעלם ככה...

כי:

אמר נראה לי בעל תניא (אגב, רק בשביל ללמוד תניא שווה לא להיעלם.. נסה\י זאת) שאדם יורד לעולם 70 או 80 שנה לפעמים רק בשביל לעשות פעם אחת בחיים טובה גשמית או רוחנית ליהודי אחר..

אז פעם הבאה שאת\ה יוצא\ת לרחוב, תביט\י סביבך ותתבוננ\י אם יש מישהו או מישהי ברחוב שאולי נראים שמרגישים גם כמוך, באסה של'חיים כזה. ותשחרר\י להם חיוך חם ואוהב מכל הנשמה, ו...

ואולי בשביל זה באת לעולם?

לא שווה?

נראה לי שכן.

מה שבטוח ששווה לבדוק, לנסות

המון ברכה המון אור

אגב אני בת

ונכונ אתה צודק

נראלי אל משנים תפיסה לזה זה יכול לשנות ממש

לטובה

רק כאן הספקת לשים כבר שלושה סמיילים לכמה מהמגיבים.

לפרגן לי ולכולם שזה עזר לך, שזה יפה..

את חושבת שזה לא עשה לי נעים על הלב?

עשה ורבע! באמת!

יאללה, הכול בסדר

להמשיך הלאה בחיים, לפעול, להתקדם, לא להיבהל משום דבר

והעיקר -תמיד עם חיוך על הפנים

(:

(אגב, בדקות האלה ממש עברתי חוויה קשה שלא חוויתי כמותה מזה חודשים רבים.. אבל לא נורא. ממשיכים, ממשיכים. "אומרים שבסוף יהיה טוב")

פשוט כתבתי את זה ברגע שהיה לי ממש קשה

ובאמת רציתי להיעלם לרגע..

אבל בה עכשיו כבר אחרי

וזהו...(:

באמת בסוף יהיה טוב זה בטוח

יכולה לעזור. גם לדבר עם חברה שזקוקה לעידוד, יכול לעזור; כל דבר שיתן לך

תחושה של כח, של יכולת, של שווה...

אחרי שהתלוננתי קודם, קראתי שלשום בערב ספר שהיו בו קטעים כל כך מצחיקים

ש"התפוצצתי" מצחוק. אז מצב רוח לא טוב, יכול להשתנות (לפחות זמנית), מהסחת

דעת למשהו נחמד, או מצחיק, או ללכת (כן. אפילו לבד!) לאכול גלידה עם המון

קצפת (אם את אוהבת), כל דבר קטן שהוא בעצם גדול....

חשבתי על זה (גיליתי את אמריקה...) שהכי חשוב זה להיות בשמחה.

לחשוב על כל יום בפני עצמו. רק היום.....ממליצה על הספר של דייל

קרנגי "אל דאגה". אולי גם מיינדפולנס. אחד המגיבים אמר שיש

ביוטיוב.

באמת, לא תהיה לנו הזדמנות נוספת לחיות... ואתם כל כך צעירים!

כל החיים לפניכם! כל כך הרבה דברים יכולים להשתנות ולהשתפר.

מה שרואים ומרגישים עכשיו זו לא המציאות; זה נובע מהמציאות

הפנימית שלנו. זו לא אמת. ורגש זה דבר שעובר.

ואם קשה ומסתבכים, אז למה לא ללכת לאיזה יעוץ?

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים. לא לחכות עד

שנסתבך עוד בפקעת הלא ברורה שלנו!

יש את "למרחב". בירושלים, ברח' חירם (אחד

הרחובות מרח' ירמיהו, סמטה מרח' שבו אושר עד.

התורים ארוכים. רק כרטיס קופת חולים.כ

יש גם את ער"ן לעזרה ראשונה. העיקר -

מה שחווים ומתייאשים ומסתבכים ומסובכים

עכשיו זו לא באמת המציאות האמיתית שלכם.

זה נובע ממשהו פנימי ולעתים כדאי להעזר

בזולת שיודע להפנות את הפנס למקום

האמתי, במה שנראה לנו חושך מצריים....

שנה טובה. ומתוקה! כן!

לשנות אוירה ומקום

עם תינוק קטן וילדים גדולים

אבל אם זה כבר מוצע, אז אפשר אולי למקום נחמד בארץ גם, יש מושב הנקרא שבי...(שכחתי

את השם), ליד נהריה, צימר נקי ונחמד עם לגונה... אבל עכשיו קצת אולי קר.

אם חו"ל - קפריסין קרובה ויש בה ה מ ו ן חופים, המ ו ן דירות ומלונות וצימרים, אגב גם

חופים מפורצים עם ים שקט.

אולי תתיעצי עם אדון AI? הוא נורא חכם ומציע המון דברים וגם מפרט וגם שואל אם את

צריכה עוד משהו....נפלא ממש.

מה עם סתם לנסוע יום אחד לעיר בארץ שאינך מכירה לשבת בבית קפה או מסעדה ואם

זו טבריה, לטייל ליד הכנרת ואף לשוט בספינה עד לקיבוץ עין גב (אם יש עוד דבר כזה עכשיו)?

עשיתי זאת פעם. הייתי היהודי היחיד על הספינה. כולם רקדו דבקה סוערת ואני השקפתי מהצד

וכבר אז קיוותי שלאף אחד לא יעלה הרעיון לזרוק אותי פתאום לאגם...

עכשיו לא הייתי עושה דבר כזה.

גן חיות?

דולפינריום?

טיילת בתל-אביב (אם לא מפריע לך)?

AI יעזור לך. וכמובן תפילה ובקשה להשם. לשניהם אפשר לנדנד

מבלי שיתעייפו ויסננו משהו לא נעים. אין אצלם מושג הנקרא "לנדנד".

כמובן שאני לא משווה, אז אין צורך בהטפת מוסר....

טובה וחכמה

חו"ל יותר זול מבארץ הרבה פעמים.

להישאב לדפוסים והרגלים שמגבילים אותנו ולא בהכרח נכונים לנו, אלא הם קיימים רק בגלל הצורך בשליטה

ובסוף מרגישים שחיקה מסוימת והרצון האמיתי כביכול לחוות חיים קצת פחות צפויים (בקטע טוב) ויותר זורמים עולה

אני מאמינה שיציאה יזומה משגרה נותנת לזה מענה

יוגה, חדר כושר, לרכב על אופניים בערב אם אתה בכושר. משהו שיעשה לגוף שלך טוב.

(כן דוסים וקבוצות מעורבות וזה, יודע, דילמה)

זה בטח לא עוזר

מה זה אומר חברי אמת בשבילך?

מרגיש בודד למרות הכל - אנשים רגישים מאוד

זה עוד מקרה פרטי של המנגנון "דחוי".

נבנים ממאגר של חברים

שנבנים ממאגר של ידידים

שנבנים ממאגר של מכרים

אולי יעזור לך להרחיב מאגרים/מעגלים

מה נחשב מבחינתך חברי אמת? איך היית רוצה שזה יבוא לידי ביטוי?

אני שמתי לב על עצמי שברגע שאני נמצאת במקומות שתואמים את הסגנון שלי והאורח חיים, אז יותר קל לי להתחבר ובהתאם גם ליצור קשרים יותר עמוקים.

אין שום ייאוש בעולם כלל.

לא לוותר, ישנם בעולם אנשים שהם טובי לב וודאי חברים טובים ואמיתיים

שאין כזה דבר חברי אמת

חברים זה אנשים עם אינטרסים/ עשייה/ תחומי עניין משותפים

אין מה לצפות לזה

צריך לפעול בשביל זה

ליצור עשיה ותקשורת עם אנשים שמוצאים חן בעיניך

ואולי גם אתה תמצא חן בעיניהם

ואוהב המעלה, הוא שתהיה תאות שניהם וכוונתם למטרה אחת, והיא: הטוב! וירצה כל אחד להיעזר בחברו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד. וזה הוא החבר אשר ציוה לקנותו, והוא כחברות הרב לתלמיד והתלמיד לרב.

מסביר שם שיש שלושה סוגים של חברים.

וחבר מעלה=חבר אמת.

וודאי שיש דבר כזה.

'וירצה כל אחד להיעזר בחברו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד'

נשמע כמו אינטרסים/ עשייה משותפת

שיש שני שותפים.

כמו זוגיות.. אתה לא נמצא לבד.

לכן וודאי שיש עשיה משותפת.

לא הייתי קוראת לזה אינטרסים, כי אז למה שבן אדם ירצה שיהיו לא חברים/קשר זוגי ואפילו קשר עם ה'?

זה טבעי, הגיוני והכרחי

וזה לא דבר שלילי, זה אנושי.

גם לגרום לצד השני להרגיש טוב ואהוב זה אינטרס אישי.

לפשט איך נוצרת חברות

איך היא מחזיקה

מה מניע אותה

ואינטרסים זה לא דבר רע בכלל

מבחינתי עצם הציפייה ממישהו להיות חבר אמת/ לעשות משהו בחברות, כבר פוגעת בחברות.

ומסכימה עם התגובה שחברות היא אינטרס.

לא בקטע רע, בקטע אנושי.

לא סתם נאמר "קנה לך חבר"

צריך לקנות, לדאוג שישתלם לו להיות חבר שלך.

לא בקניית מתנות, אנשים נמשכים לאנרגיה טובה ולא לאנרגיה ששואבת, נמשכים לחברות שלא מצפה מהם לכלום, מחברות שכיף בה וגם מראה פגיעות מסוימת.

בעיניי יש לי חברת אמת אבל אני לא מצפה ממנה לכלום, אפילו לא לסמס לי ביום הולדת.

עושה מה שאני יכולה מהצד שלי, נעים לי איתה, ואין לי ציפיות ממנה בכלל.

ציפייה זה לא משהו שהורס חברות

כי כן יש ציפייה לסטנדרטים מסוימים בחברות פעילה

אם הציפייה מתממשת והדדית

זו חברות טובה ופעילה

אם משהו משתבש ולא מסתדר

אז לא

אפשר להמשיך הלאה

(יש לי הרבה חברות/ ים

חלקם לאורך תקופות ארוכות יותר/ פחות

וזה קשור ישירות לעשיה/ תחומי עניין/ אינטרסים

וציפיות שמתממשות או לא)

לא ציפייה.

בציפייה זה דרישה לקבל משהו.

אני מצפה לכבוד, אכפתיות, יחס, וחשוב לי שיהיה לי נעים ולא לוחץ.

אבל אלה גבולות בעיניי ולא ציפייה.

אם לא מתאים לי אני זאת שזזה.

גם ציפייה היא יותר ספציפית,

אני מצפה שחברה תשמור מקום/תתקשר/תתעניין/תשלח מתנה/תשלח ארוחה.

אני לא במקום הזה בחברות ובכלל.

זה מתכון לאכזבות, אם חסר לי משהו אני יוזמת.

מספיק לי לדעת שהצד השני חשוב לי ואני לו, איך זה יתבטא בפועל זאת כבר ציפייה.

פעם למשל נפגעתי אם חברה או אח לא היו מתקשרים ביום הולדת או כותבים הודעה.

היום אני מתקשרת אליהם ביום הולדת שלי לברך אותם.

אין ציפיות, אני יודעת שאוהבים אותי, לא במרדף אחרי אישורים.

שזה קצת יותר מגבולות

לא שצריך ציפייה ספציפית

אבל חברות היא יותר מ

כבוד, אכפתיות, יחס

(שזה בסיס של אנושיות שבלעדיו אני מתרחקת מאנשים)

היא למשל

יכולת הכלה/ תמיכה

שיח ותקשורת מותאמים

קיום חוויות משותפות

זה לא קשור למה אנשים סביבך חושבים עליך. זה תכונה שלך שאתה במוד "דחוי".

כן יש מה לעשות עם זה. אבל צריך קודם כל להבין שזה מבפנים החוצה ולא מבחוץ פנימה.

באמת אני מרגיש שזה תלוי בי, ואז נוצר מין מעגל - מנסה להתרחק מהחברה כדי להתכנס בעצמי ולפתח אישיות מחוסנת, ואז מרגיש שאני לא מספיק מעורה, וחוזר חלילה.

אשמח לעצות

קצת ארוך. אבל אתה תשרוד. (אין כתוביות)

הרבה מבני נפש למדתי אצלו.

סתם התחלתי מהאמצע.

הכרה אוהבת: כלומר איפה מבנה הנפש הזה שומר אותי. וממה?

זה לא רק רע

להיות לבד זה לא להיות בודד

ובגלל שכתבת על האישה אז זה לא נפתר בחתונה יש גם כאלה שאמרו שזה יכול להתעצם

מי שמפחד מבדידות שלא יתחתן

הרבה דברים יסתדרו. עד אז תשתדל למצוא את הטוב במה שאתה עושה. ואולי למצוא אפיקים נוספים. כמו התנדבות וכד'. גם כניסה למסלול לימודי יכולה לשפר את ההרגשה.

מה את מרגישה? איפה בגוף?

אצלי זה לא דאון. זה פשוט יעילות מופלאה בעבודה במקום להכין לחג מה שצריך. כמובן שזה אמצעי בריחה.

אם כואב הראש הוא דוחק את הכל החוצה (אצלי) ואז לא צריך לעשות שום דבר אחר.

(ערב חג, אני עובד עכשיו על משהו לא חשוב כי אני לא רוצה באמת להתעסק עם זה שיש חג מתקרב).

ניסית לקחת את הכאב לשיחה?

ולא יוצאים מהחדר.

יוצאים לעבודה.

איזו עבודה?

בתחום שלי כשכירה לא עובדים בחול המועד- הוראה וגם מי ישמור לי על הילדים...

כעצמאית הכנסתי משהו קטן בחמישי מעבר לזה חופש והילדים עליי😉

אני לא מתארחת איפה שלא בא לי להיות, בטח לא עם לינה

מכינה מה שבא לי

עושה מה שבא לי

נפגשת רק עם מי שאני רוצה

אולי אם היו לי אילוצי אירוח כאלה ואחרים היה לי קשה.. אבל ב"ה אני במקום נח מהבחינה הזו

מה גורם לך לדאון בעצם? מה הטריגר?

אחרי שנכנס החג זה עבר ברובו

היה לי גם לפני ר"ה, גם לפני יוה"כ ושניהם עברו מהר, והיה לי ועדיין יש מערב סוכות...

על אבא שלך

קודם כל חיבוק♥️

דבר שני זה לגמרי קשור לדעתי

הייתי הולכת על עיבוד לחוויה של האבדן והנטישה. זה ממש הגיוני שזה צף עכשיו לפני החגים

ואפשר גם לכתוב לו בכנות את התחושות הקשות שזה מעלה בך וכמה שהוא חסר לך

זה לא עובר, זה משהו שגדול יותר ממני

ואני אסביר

אני למשל (לא כל חג אבל יכול לקרות בהחלט שנכנסת לדאון )

לפני שמחה תורה הבנתי שאני לא מצליחה לבשל לדוגמא (לא הלך לי והרגשתי שזה מאוד קשה לי להכינס למטבח)

החלטתי לקנות מה שאפשר (בישלתי ממש מעט רק לילדים שהם קצת בררנים)

בפועל הבנתי את עצמי ומצאתי פיתרון בזכות ההבנה והקבלה (שב"ה התאפשר לי להקל על עצמי ברור שלא תמיד אפשר)

לפני שנכנס החג הייתי קצת בלי מצב רוח (כמובן שזה דברים שאף אחד לא רואה אני מתפקדת כרגיל לילדים וכו)

בחרתי לשבת בספה ולקחתי ספר תהילים קראתי קצת ונתתי מקום לתחושת דכדוך אח"כ היה לי יותר קל ואפילו עלה המצב רוח.

גם עצם ההכלה שלך למצב שלך יכולה להקל

ממילא הקושי שלנו שמתבטא בתחושת דיכדוך

עוד להוסיף על עצמינו מצפון שאנחנו ככה…

גם אחרי

מיסוך

הסחות דעת

קריאה

כתיבה

אוכל

הליכות

לטבוע בים התודעה ולהתמסר למה שמגיע

התבודדות

שתיה

ועוד כמה דרכים

למקום שהיה לי מאוד משמעותי כנערה והותיר בי חותם עמוק

הרבה זמן רציתי לעשות את זה ולא ידעתי איך בדיוק לנהל את מה שזה יציף בי

ואני חייבת לומר - זה לא עשה הרבה

בהסתכלות שלי היום "על הנייר" מה שנקרא אני הבנאדם הכי גנרי בעולם - אמא ל2 ילדים, עובדת בעבודה רנדומלית לגמרי של אמהות, עושה קניות, רוחצת כלים (לפעמים מכניסה למדיח לפעמים המטבח נשאר מטונף😅), מכינה פסטה ושניצל לילדים..

עד לא מזמן היו עולות בי לפעמים מחשבות של - מה יצא מהילדה המחוננת הזאת? איך אראה לעולם את הכוכב הנוצץ שבי?

תכלס בדיעבד זה מחשבות הבל ושטות

בינינו,כולנו חיים את אותם חיים

בסוף מה "יוצא ממך", העתיד שלך, זה איזה יהודי היית, כמה טוב עשית (וזה בעיקר דברים שאף אחד לא רואה או ימחא לך עליהם כפיים), איך נגעת באנשים אחרים, אם זכית להיות הורה - אז כמה מדמותך השארת פה שמשקפת את הטוב הזה.. זה מה שקורה פה בגדול

בתי הקברות מלאים באנשים שאף אחד כבר לא זוכר. תחיה את החיים שאתה רוצה לחיות בלי לפחד מהצל של עצמך. זה קצר. יש מלא הסחות דעת. יש מלא "שטחים אפורים". זה הזמן לעשות את זה

יש לזה חסרונות. אם טוב לך שם זה סבבה.

בעיניי לפחות.

בסוף אנחנו לא הדבר הכי חשוב בעולם. צריך להיות לנו טוב בגוף ולעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות. אפשר גם לבצע מהפכות עולמיות. לא תמיד זה שווה את זה.

כי בסוף זה מה שרואים מבחוץ..

אבל מה שעושה את החיים למוצלחים יותר או פחות (בעיניי) זה מה שכתבתי בהמשך

ומדובר בדברים שהם פחות מדידים אמפירית מהחלומות שהיו לנו בתור בני עשרה למשל

מבחוץ את גנרית וזה בסדר.

אם טוב לך בפנים ואם החלומות שלך מתגשמים מדי פעם, זה מה שצריך להיות.

והבחוץ היום בהחלט מדבר..

אתה חי את העולם הזה הרי, פספסת את זה שהרשתות החברתיות שינו את העולם?

אבל לא אלה. יש אחרות.😃

אלא בדברים הקטנים שהם גדולים; הבלגה על מילה קשה שאיימה לצאת,

הויתור....

ומצד שני, יש את הרצון לעשות משהו, משהו יצירתי , משהו...יפה!

אם נתן לנו כשרונות, ואנו מרגישים שהם קצת מייבבים ורוצים להתבטא -

אז חשוב לתת להם מקום, למרות שהשם לא ידון אותנו על כך שלא סיימנו

את הציור/הסיפור/השיר (או על כך שלא התחלנו אותו אפילו...)

כי אם השם העניק אותם לנו (אני מדברת יותר על יצירה), אז

צריך להתייחס אליהם בכבוד.

אלא אם כן הם רגועים, שבעים, מרוצים , מסופקים.

גשר צר.

ושל כולם.

אני מודה שמאוד צרם לי לשמוע על חלומות "מחשבות הבל ושטות".

בפועל אני מסכים שהחיים מלאים במשימות קטנות ושגרתיות, אני מסכים גם שהחלומות שלנו לא צריכים חללית וגלימה של גיבור על כדי להתממש.

אבל אם אין את האמונה מיוחד -אפילו שאני כוכב נוצץ ומיוחד- בעיניי קשה לחיות בלי זה. אם אין לי ייחוד מה אני תורם לעולם שאחרים לא תרמו?

בכל אופן, דיברתי על חוסר היכולת שלי, להרגשתי, להביא איכויות שיש בי לסביבה, ועל הקושי והבלבול שהתווספו אצלי עם השנים

אנסה שוב:

ברור שבכל אחד מאיתנו יש ניצוץ מיוחד וכוכב זוהר.. ברור הרי אנחנו חלק אלוק ממעל

ולכל אחד יש שליחות וייחודיות ותכונות שיאפשרו לו להוציא לפועל את הייחודיות שלו

אני התייחסתי במה שכתבתי רק להיבט החיצוני של הדבר.כי הרבה פעמים אנחנו משווים את עצמנו לאחרים ש"מצליחים" יותר כלפי חוץ וזה יכול להחליש.

אז באתי להגיד בעצם שכלפי חוץ כל אחד יכול להסתכל על מישו שהוא "יותר" ונתתי את עצמי כדוגמה לזה שאני אישה "רגילה" שעושה דברים "רגילים". אבל זה רק כלפי חוץ. גם בי יש את הייחודיות שלי שבאה לידי ביטוי,כמו כולם וכמו שכתבת לא צריך בשביל זה גלימה ואפוד זוהר ואבק כוכבים.

לגבי דברי הבל - הכוונה היא שוב, לגבי מה יוצא החוצה כשהעולם היום כולו חיצוני ומורכב מעטיפות חיצוניות

כל אחד יכול וצריך להביא לידי ביטוי את עצמו ואת הייחודיות שלו. אני רואה בזה חלק מהשליחות שלנו בעולם. הקושי האמיתי הוא - להרשות לעצמנו להיות מי שאנחנו

אנחנו מונעים מפחדים ומאמונות מגבילות והרבה פעמים לא מצליחים להכיר בערך האמיתי שלנו. והרבה פעמים אנחנו מצפים לקבל על זה הערכה מהסביבה וזה לא תמיד מגיע ואנחנו מרגישים שאנחנו מפספסים או שאנחנו חיים "ליד". צריך להקשיב לזה .

אני חושבת שהתסכול הזה שלך קורא רק להתבוננות ולדיוק. מה אתה חושב שטוב בך? מה היית רוצה להוציא ממך החוצה? למה זה לא מצליח לדעתך/ מה מונע ממך להיות שם? מה היית רוצה לדייק בדרך?

אתה לא צריך לענות על זה כמובן זה רק חומר למחשבה

ואולי אולי בגלל שאני בעצמי עברתי עם זה דרך כתבתי את התגובה ממקום קצת "שבע" ופחות אמפתי אז התנצלותי הכנה

מה זה מתבגר

נניח 15

+10

25

זה תחילת החיים

לוקח זמן לבנות אישיות וחלומות

ואז לנסות להגשים אותם

(אני זוכרת את עצמי בגיל 30 אבודה לגמרי

היום בגיל 40 פלוס אני מסוגלת לחלום ולהגשים הרבה דברים שבעבר לא היה לי מושג איך להגיע אליהם)

הרי אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים. אתה מ א ד צעיר. בטוחה שאתה נראה מאה אחוז

בסדר! המציאות הפנימית החרדה, החוששת, המאוכזבת - צובעת הכל שחור ומשקיעה ביד

גסה את הצבעים האחרים למטה, אסורים, נמוכים.....קולם כמעט לא נשמע, צבעם

מרגיש דהוי, עלוב, אפור....אבל זו רק השפה של הרגשות השליליים; הם לא מכירים

שפה אחרת.

בינתיים אנחנו בהווה, ואין לנו שום מושג איך יהיה העתיד. בעצם, הוא יראה איך שנבחר

שיראה;

בילדות ובימי הנעורים יש המון תקווה. הכל נראה אפשרי ומבטיח וזוהר, למעלה למעלה...

אולי דווקא עכשיו, כשאנו מתפקחים, מתבגרים, אנו מחוברים יותר למציאות; מה אנו

רוצים ומה הכוחות שלנו ולאן טוב לנווט אותם.

לא כדאי שיתקיים בך "עושר השמור לבעליו לרעתו" וכל העושר הפנימי יתנוון

וייעטף קורי עכביש רק כי אתה...פוחד.

אם זה עוזר לך, אז הרבה אנשים, כך אני סבורה, מתמודדים עם הרגשות ותסכולים

דומים.

תעז לחיות! לא יקרה שום דבר, מקסימום תהיה לך הפתעה טובה...

כתבתן דברים נפלאים.

אני חושב שלמעשה הבעיה היא חברתית. כלומר איך להביא לידי ביטוי את עצמי בחברה.

רוצה להענות בכל כוחי לקריאה להעז לחיות, אבל משהו חוסם אותי ליד אנשים.

אם זה יעודד אז סבלתי מזה בעבר ומאז אני לא סותמת את הפה🤭

אצלי זה הופיע בגלל מקרה מצער שעברתי וב"ה מאחוריי והצלחתי להתאושש, אבל אני ממש זוכרת את עצמי נמנעת מלחיות בגלל זה, מסתגרת, לא מצליחה לדבר ממש..

ואולי זה בגלל מה שיחשבו עליך כשתפתח את הפה ותעז לדבר..

כך או כך זה פתיר לדעתי וחבל להימנע כי הימנעות גוררת עוד הימנעות וזה לופ שלא נגמר

כנראה שזה חלק מהעניין

אפשר ממש לבודד מה הפחד שחוסם אותך. אני יודע לעשות את זה ויש עוד מלא אנשים אחרים שיודעים לעשות את זה אפילו יותר טוב ממני. זה לא יקח דקה אבל זה יכול לקרות.

איך?

הקלאסי זה לחפש כאב ולראות מתי עוד פגשנו אותו, ויש עוד כמה שאני שומר לעצמי כרגע

השיטה של ברסלב שנקראת "התבודדות" גם עובדת מאוד יפה במקומות האלה.

בגדול לכל כאב פיזי יש הסבר רגשי. צריך לחפש אותו.

מה שכתבת דווקא מאוד ברור ואנושי. לפעמים מפגש עם מקום מהעבר לא מחזיר אותנו אליו, אלא גורם לנו לראות בחדות איפה אנחנו נמצאים היום. אולי התחושה הזאת לא אומרת שמשהו לא בסדר בך, אלא שאתה בתקופה שבה אתה מנסה להבין מחדש לאן אתה רוצה ללכת.

בדידות היא חוסר יכולת להתחבר או להרגיש חלק ממשו והיא לא נחלתם של רגישים בלבד

ויש רגישים "מקולקלים" כמוני שמתחברים מאוד למרות

אם את/ה רווק/ה (לא הבנתי אם מדובר בכותב או כותבת) זה אכן יכול להרגיש יותר בודד כי כולם מרוכזים בחיים שלהם לעומת השנים הצעירות יותר שיש יותר מכנים משותפים

אבל - בדידות המא מאוד פנימית. כמו שכתבתי,לא להרגיש חלק.. ואפשר להרגיש בדידות גם כשמוקפים באנשים כמובן

העצה שלי - להעשיר את העולם הפנימי, לגלות תחומי עניין חדשים ולגלות את עצמך מחדש,לנסות להצטרף לקבוצת שווים

וגם - אנחנו יכולים להיות חברה מעולה לעצמנו

30 זה גיל צעיר עדיין. יש אנשים שמבשילים בגיל מאוחר יותר.

נכון שאנשים רגישים בדרך כלל לא יתחברו עם הרבה מאוד אנשים ולא יהיו מרכז החברה, אבל דווקא בדרך כלל יש להם יכולת ליצור קשרים עמוקים עם אנשים מסוימים. והם לא צריכים הרבה אנשים כאלה - מספיק להם אדם אחד או שניים.

הם רק צריכים להיות נכונים להיפתח לאדם שמתאים להם, ואז בע"ה הם יחוו קרבה עמוקה ולא ירגישו בודדים. (ואם הם מתקשים בזה - אז טיפול מתאים יכול לעזור)

אבל רוצה את השיתוף שלך בכאב: אבא, כואב לי. עד מתי?

עזור לי בבקשה!

חג שמח לך!