חלק א: הרוח שעל המים – ייסוד פאקטוריית תרשיש
הים התיכון לא היה סוער באותו אלול, אך הוא היה ארוך כאילו אין לו סוף. שלוש שנים חלפו מאז יצאו "אוניות תרשיש" המלכותיות מנמל יפו, בצו מיוחד החתום בטבעתו של המלך ירבעם בן יואש, ריבון שומרון. על הסיפונים העבים של גלילות העץ הפיניקיות הצטופפו משפחות משבט אשר ומאיגוד הימאים של זבולון. הם לא באו לכבוש; הם באו לתקוע יתד בקצה הישימון המערבי, במקום שבו האדמה פולטת כסף טהור והשמש שוקעת אל תוך האוקיינוס הגדול.
כשהצי עבר את מצרי גיברלטר והטיל עוגן בשפך הנהר של ממלכת תרטסוס, המקומיים הביטו בהם בחשדנות. המלך המקומי, ארגנתוניוס, ישב על כיסא שנהב וסביבו חכמים יוונים ממילטוס ופוקאיה. אך הישראלים ידעו מלאכתם. אנשי שבט אשר, מתוחכמים ודוברי ניבים רב-לשוניים, פרקו מהאוניות את ה"מעדני מלך" שלהם: כדים חתומים בטיט ובהם שמן זית זך מכתית מגבעות הגליל, ויין אדום וכבד מכרמי יזרעאל. הריח המזרחי המתוק כבש את ארמונו של ארגנתוניוס.
"לא נבנה כאן חומות מפניך," אמר שגריר המלך משבט אשר, כשהוא מציג למלך המקומי מאזני ברונזה מדויקים משומרון. "נבנה מחסנים. נביא את השמן הטוב ביותר בעולם, ונחליף אותו בכסף שלך."
כך קמה פאקטוריית תרשיש. מתחם סגור, דינמי, שבו התגוררו כמה עשרות משפחות בסבב שהתחלף מדי שלוש שנים. העיר חולקה לרובעים סמויים: הרובע הפיניקי הוותיק והמבוצר, הרובע היווני המפואר עם עמודי השיש שלו, והמתחם הישראלי, שנחלק בחשאי בין פקידי אשר לבין ימאי זבולון הקשוחים, אלו שניהלו את הרציפים של הנמל הצפוני.
חלק ב: הפילוג הפנימי ומלכודת השבת
במשך ימי החול, תרשיש הייתה כור היתוך רוחש. הישראלים חיו בתוך הפרדוקס הקדום של שבטי הצפון: הם האמינו בה' כאלוהי השמיים והארץ, אך בלב ים, כשהגלים איימו להטביע את אוניותיהם, הם החזיקו בכיסיהם פסלוני ברונזה קטנים של הבעל הפיניקי ופוסידון היווני. "פוליסת ביטוח," קראו לזה הספנים של זבולון בחיוך ציני. הם פסחו על שתי הסעיפים – במהלך השבוע עבדו עם האלילים, שיחדו את פקידי המקדשים המקומיים, והתערבבו בתרבות השוק הקוסמופוליטית.
אך ביום שישי, עם נטיית הצללים, הכל השתנה.
ברגע שגלגל החמה החל לצלול אל המים המערביים, נשמע קול שופר ברציפי הנמל הצפוני. ימאי זבולון שמטו את החבלים. פקידי אשר נעלו את מחסני המלך וחתמו אותם בשעווה מלכותית. תוך דקות, שקט מוחלט, כמעט על-טבעי, עטף את המתחם הישראלי. הספינות נקשרו בשורות מופתיות, והמשפחות, לבושות בגדי לבן צחורים, התכנסו בחצרות, הדליקו מנורות שמן ושרו את שירי ציון וצפון הארץ. השבת הייתה העוגן הלאומי שלהם, תעודת הזהות שהזכירה להם שהם אינם פיניקים ואינם יוונים, אלא בני ברית של אל אחד.
הדבר הזה הטריף את סבו של סבו של תאלס, אציל פיניקי-יווני מתוחכם שניהל את המסחר ברובע השכן. הוא ראה בשביתה הזו פראות כלכלית. "העברים קופאים בכל יום שביעי," לחש לחבריו במועצת העיר של מילטוס. "זה הזמן שלנו. בשבת, כשהם מסרבים לגעת בכסף או להרים משוט, נביא את האוניות שלנו, נתפוס את הרציפים שלהם, ונחתים את המלך ארגנתוניוס על חוזים שימחקו את נציגות שומרון."
המזימה כמעט הצליחה, אלא שבאותו הקיץ הגיע לאוניות אדם פליט, מותש ועיניו קודחות מחום. שמו היה יונה בן אמיתי.
חלק ג: הבריחה של יונה והרוח החדשה
יונה לא בא לתרשיש כנביא; הוא בא כעריק רוחני. כיועצו הבכיר של המלך ירבעם השני, הוא היה אחראי לפריחה הכלכלית של הממלכה, אך כשאלוהים ציווה עליו ללכת לנינווה – בירת האימפריה האשורית המאיימת – יונה סירב להיות המושיע של האויב. הוא חיפש את המקום הרחוק ביותר, מקום שבו האמונה מהולה באלילות, מקום שבו יוכל להיעלם באנונימיות של קצה העולם.
כשהגיע לתרשיש, משפחות זבולון קיבלו אותו בכבוד סמוי. הם זיהו את איש החצר של המלך, אך נענו לבקשתו לשמור על שתיקה. יונה ישב על הרציפים, מביט בים הגדול שבלע אותו והקיא אותו, ומצא נחמה זמנית בשבתות השקטות של הפאקטורייה.
אך החוכמה הפוליטית שלו לא דעכה. באחת השבתות, בעודו יושב ברובע העברי הדומם, הבחין יונה בתנועה חשודה של ספינות מילטוס המתקרבות בחשאי לרציפי זבולון הריקים, בהנהגת האב הקדמון של תאלס. יונה הבין מיד את המלכודת. הוא לא חילל את השבת; הוא פשוט ניגש אל שומרי הראש הקשוחים של שבט דן – השבט הימי הצבאי שהצטרף לאחרונה לפאקטורייה כדי לספק הגנה והרתעה.
"הים אינו שוקט בשבת עבור מי שחורש רעה," לחש יונה למפקד הדני.
לוחמי דן, לבושי לבן אך ידיהם על ניצבי החרבות, הבינו את הרמז. מבלי לחלל את יום המנוחה במסחר, הם נעמדו כחומה אנושית, ארוכת מגנים, בדיוק בנקודת המפגש שבה ניסו היוונים והפיניקים לפרוק את סחורתם הכפויה. המבט המאיים של לוחמי דן, לצד חוכמתו הדיפלומטית של יונה ששלח הודעה מוקדמת למלך ארגנתוניוס, סיכלו את המזימה. הברית הפיניקית-יוונית נשברה עוד לפני שנולדה.
חלק ד: לכידת המינוטאור והמסע הביתה
כדי להשיב את כבודם ולהפגין עוצמה מוחלטת מול היוונים, לוחמי דן החליטו לבצע מהלך שיזעזע את תרשיש כולה. באותם ימים, ממעמקי המושבות המינואיות שקרסו במזרח, הגיע שמועה על המינוטאור – המפלצת המיתולוגית, חצי אדם וחצי שור, שנמלטה מחורבנה של כרתים ומצאה מקלט במערות האפלות של חצי האי האיברי, מטילה אימה על המקומיים.
לילה אחד, בעיצומו של שבוע מסחר סוער, יצא צי קטן של אוניות דן אל מפרצי הפרא שמחוץ לעיר. חמושים ברשתות ברזל עבות, קלשוני ימאים ומגנים הנושאים את סמל האריה והנחש, הם כיתרו את המפלצת בתוך קניון סלעי. המינוטאור, יצור שרירי, שואג ורושף זעם, נלחם באכזריות, אך הטקטיקה הימית של דן – שכללה משיכת חבלים ותיאום מושלם – הכניעה אותו. הוא נכבל בשלשלאות כבדות והובל אל רציפי תרשיש.
הרובע היווני קפא על שמריו. סבו של סבו של תאלס הביט בזעזוע ביצור המיתולוגי שלו, שבוי בידי הלוחמים העברים.
אך דן לא השאירו את המינוטאור בתרשיש. עם סיום סבב השליחות שלהם, הם העמיסו את היצור הכבול אל בטן האונייה המלכותית הגדולה, ויחד עם יונה הנביא – שהבין כי חלון האנונימיות שלו נסגר והגיע הזמן לחזור למזרח – הפליגו חזרה לארץ ישראל.
חלק ה: הלבירינת של דן
כשהצי הגיע אל עיר הבירה של השבט בצפון הארץ – העיר דן – חל מפנה אפל ברוח העם. במקום להשמיד את המפלצת או לראות בה עדות לגבורתם, תושבי דן, שהיו שקועים מזה דורות בעבודת אלילים סינקרטיסטית (מאז ימי עגל הזהב של ירבעם הראשון), ראו ביצור התגלמות חיה של אלוהות קדומה.
הם החליטו לבנות עבורו את הלברינית.
בסמוך למעיינות הדן השופעים, המקור העשיר ביותר של נהר הירדן, בנו אדריכלי השבט לבירינת ענק המבוסס על תעלות מים עמוקות וקרירות. מבוך אדיר של חומות אבן גזית גבוהות, שביניהן זרמו מים שחורים ומהירים. כדי להגיע אל המינוטאור, שישב בהיכל המרכזי הנסתר, היה צריך לנווט בסירות קטנות בתוך זרמים תת-קרקעיים מפותלים.
זה היה אזור הנוחות המושלם והחטא האולטימטיבי. כלפי חוץ, המים זרמו בשפע, החקלאות שגשגה, אך בפנים, המבוך המימי ייצג את הטביעה באדישות, את הקיפאון הרוחני ואת ההתכחשות המוחלטת לרצוי האלוהי. הזרמים בלבירינת נעו בלולאות סגורות, מסמלים עם שהולך לאיבוד בתוך השפע הפיזי של עצמו ומפנה את גבו למצפן המוסרי שלו.
חלק ו: – מות המינוטאור
הקץ הגיע במהירות, כפי שחזו נביאי התקופה. כמה עשורים לאחר מכן, האימפריה האשורית של תגלת-פלאסר השלישי שטפה את הארץ כמו נחיל ארבה. בשנת 732 לפנה"ס, הצבא האשורי הגיע אל חומות העיר דן.
האשורים לא נלחמו במבוכים; הם נלחמו בהנדסה.
כדי להכניע את העיר, המהנדסים האשורים הטו את אפיק המעיינות הראשי ובקעו את הסכרים שהזינו את הלבירינת. ברגע אחד.
המבוך המפואר – מצב של תקיעות מוחלטת, ייאוש, חוסר אונים והרמת ידיים.
המינוטאור, שהיה יצור מאסיבי וכבד, נבהל מרעש קריסת החומות ואילני הניגוח האשורים. הוא ניסה להימלט מהיכל המרכז דרך תעלות המים הריקות, אך במקום מים זורמים הוא נתקל במלכודת דבק של בוץ טובעני. היצור השרירי שקע פנימה. ככל שהשתולל והפעיל את כוחו, האדמה הכבדה תפסה ברגליו ומשכה אותו מטה.
היה זה יום שישי אחר הצהריים. תושבי דן והכהנים, שראו את חומות עירם מתמוטטות ואת מקור כוחם הופך לביצה, חוו את קריסת האשליה. מתוך ייאוש עמוק, הם אפילו לא ניסו להיכנס למבוך כדי להציל את אל-המפלצת שלהם. הם הניחו לו. מתוך נאמנות קהילתית אחרונה ותמוהה, הם נעלו את בתיהם, לבשו את בגדי הלבן, והתיישבו לחגוג את השבת האחרונה שלהם על אדמת המולדת, בעוד המינוטאור שוקע עמוק יותר ויותר בטיט, עד שהבוץ השחור כיסה את נחיריו וקרניו, והוא נחנק וקפא לחלוטין בתוך האדמה.
כשהשמש שקעה והשבת נכנסה, הדממה שטפה את דן. המינוטאור מת בטיט, הלבירינת חרב, ולמחרת בבוקר נלקחו בני שבט דן, אשר וזבולון אל הגלות הארוכה באשור, משאירים מאחוריהם את סיפורה של האימפריה שקמה בתרשיש וטבעה בבוץ של עמק החולה.
))))
ב"ה