''כמו רבים אחרים שחוו מוות קליני, אוחנה מספר על אור לבן שהציף אותו אחרי שנורה בלבו, ועל קרובי משפחה שבאו לפגוש אותו בעולם שמעבר. ''פגשתי בשמים את סבא וסבתא שלי ואת הקדוש ברוך הוא'', הוא מספר. ''ראיתי דבר ענק, לבן, שכנראה היה הוא. הוא הכריח אותי לחזור למטה, וגם סבא וסבתא שלי אמרו לי שעוד לא הזמן. סבתא אמרה לי: 'מה יש לך, שמעון? מה אתה עושה פה? זה לא המקום שלך. זה לא הזמן. לך מפה'. נעלבתי'''.
בתמונה: צוות מד''א מטפל בשוטר מג''ב הפצוע.
צילום: פלאש 90
שוטר משמר הגבול, שמעון אוחנה, בן 18, נפצע אנושות ב-17 באוקטובר מירי צלפים מבית ג'אלה לשכונת גילה בירושלים. אוחנה נפצע שעה מאז הוכרז, בתום פיסגת שארם א-שייח', על הפסקת אש בין ישראל לפלשתינים. אוחנה הגיע לטיפול נמרץ בבית החולים הדסה עין-כרם בירושלים כשהוא במצב של מוות קליני. אוחנה סיפר לעיתון כל העיר (6.4.2000) כי אחד הניסים שקרו הוא 'מקריות' הגעתם של רופא ופרמדיק באופן עצמאי לזירת הדמים, שניות אחרי הירי. אוחנה עבר החייאה, והועבר לניתוח ארוך ומסובך ביום הפגיעה, במהלכו קיבל 137 מנות דם ומשם למחלקה לטיפול נמרץ. רק לאחר כשלושה שבועות החל אוחנה לגלות סימני חיים, ומאז הוסיף והשתפר מצבו. הוריו סיפרו כי בנם נולד מחדש וצירפו את השם 'חי' לשמו המקורי. ב-19 לנובמבר הוצא לראשונה מהמחלקה לטיפול נמרץ והועבר בכיסא גלגלים לחדר אשפוז במחלקה הכירורגית.
פרופ' אבי ריבקינד, מנהל יחידת הטראומה בבית החולים, סיפר ל''מעריב'' ב- 19 לנובמבר: ''לפי הדיווח מצוות מגן דוד אדום בשטח, הבנו שהחייל סובל מירי בלב ושלמעשה הוא נפטר. בגלל שביב תקווה החלטנו שכדאי להביאו לבית החולים. הוא הגיע ללא דופק או נשימה, עם חור כניסה של קליע בחזה השמאלי. מיד פתחנו את החזה וביצענו החייאה''. לכתבת ''מעריב'' הוא מספר (''מעריב'', 23 בנובמבר): ''הרופאים והתפילות הצילו אותי''.
באותו יום שלישי נורא, 17.10, ניצב אוחנה בעמדה ברחוב האנפה בשכונת גילה בירושלים. לפתע פילח כדור של צלף את ליבו. צוות מד''א שהיה בשטח ניסה להנשימו ולהחזיר לו את הדופק, אך נכשל. למרות הכל, הצוות לא נואש וסירב לקבוע את מותו, אלא התקשר לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. פרופ' אבי ריבקינד, מנהל יחידת הטראומה, המליץ לפנות את הפצוע לבית החולים.
מאוחר יותר באותו לילה סיפר פרופ' ריבקינד: ''לפי הדיווח מצוות מד''א הבנו שהחייל נפגע בלב ולמעשה הוא מת. מתוך שביב תקווה החלטנו להביאו לבית החולים. הוא הגיע ללא דופק וללא נשימה, עם חור כניסה של קליע בחזה השמאלי. הלב היה ללא דם במשך דקות ארוכות. מיד פתחנו את החזה, ביצענו החייאה ותפרנו את החורים בדפנות הלב.
בניתוח מסובך הצלחנו לייצב את מצבו. העובדה שהוא עדיין חי מוכיחה שיש ניסים. מדובר בהצלה נדירה ביותר. מה יהיה הלאה עוד לא ניתן לדעת''.
אט-אט שמעון החל לדבר. ''היתה אישה משכונת גילה שרציתי לעזור לה, אני רוצה לפגוש אותה'', אמר להוריו כשהחל להתאושש. התברר שכוונתו למירי קדוש, שביום בו נפצע אוחנה נפגעה מהתקף חרדה בעקבות היריות. השניים הופגשו בבית החולים ומירי אמרה לשמעון: ''החזקנו לך אצבעות ואנחנו ממש שמחים בשבילך. אתה זוכר ששאלנו אם להביא לך קפה לעמדה ואמרת שלא צריך''?. שמעון, שלא זכר זאת, אמר: ''אני הצלתי אותה. קפצתי למעלה וראיתי שהיא פגועה. רציתי להגן עליה''. האב מאיר: ''האמבולנס שהגיע לטפל בה טיפל אחר כך בשמעון. שמעון מרגיש שבזכותה בא אמבולנס, טיפל בו בזמן והציל את חייו. בבית החולים היה לנו רגע קשה כששמענו על מותו של החייל שרון שיטובי, שנפצע אנושות בפיגוע בכפר דרום. לא יכולנו להפסיק לחשוב על שמעון שלנו, שהיה בדיוק באתו מצב. כל מלה ששמעון אמר לנו מאז שהתעורר היא בעינינו מתנה יקרה''.
אתמול יכלו סוף סוף ההורים לחייך ללא חשש. בנם עמד על שתי רגליו ויצא מבית החולים. הסימן החיצוני היחיד מהפציעה - תחבושת קטנה בצווארו. פרופ' ריבקינד מסכם: ''כששמעון הגיע אלינו אמרתי שאשמח לרוץ איתו ברחובות באר שבע, אבל בליבי חשבתי שאם זה יקרה, אז זה לא יהיה כל כך מהר. המהירות בה שמעון חזר לחיים היא מקרה נדיר, שאני וכל הצוות הרפואי לא צפינו אותו. עבדנו קשה להציל את חייו והנה התוצאה''.
ריבקינד גם אמר כי הסיכוי שאנשים נותרים בחיים לאחר שנורה קליע לתוך ליבם, הוא 0.3%.
האם נצמדת לבנה ואומרת באושר: ''נס ארע לנו, אין לי מלה אחרת לתאר את המצב. שמעון נכנס לבית החולים מת ויצא חי. זה כמו מפעל הפיס, קיבלנו מתנה מדהימה. הוא החיים והנשמה שלנו. התפללתי שהבן שלי ייצא על הרגליים מהדסה. היחס של הרופאים והאחיות היה נפלא, הם נפרדו ממנו בנשיקות. כל עם ישראל, אנשי גילה, חברים - כולם תמכו והתפללו על הבן שלי שעכשיו יכול לעמוד כאן לידי. הוא צריך לעבור שיקום, אבל כשאני מחוץ לבית החולים עם הבן שלי, אני יכולה לומר שזהו היום המאושר ביותר בחיי''.
''העובדה ששמעון עדיין חי מוכיחה שיש ניסים'', כך אמר מנהל יחידת הטראומה בבית החולים הדסה עין-כרם, פרופ' אבי ריבקינד
מקרה אחר שפורסם של מוות קליני. פורסם במוסף ''סופשבוע'', מעריב, 28 באפריל 2001. דודו מינץ, זמר מזרחי. ''יש גם כיפה על הראש, ויש סיפור מאחורי הכיפה. לפני שש שנים התחשמלתי באמצע הופעה בירושלים ומתתי מוות קליני על הבמה לעיני אלף איש. עשרות מהם התעלפו, והביאו אמבולנסים, והיה בלגן גדול. זה היה הקטסטרופה של החיים שלי. ממש עליתי לשמים וראיתי כדורי אש! לפני זה הייתי חילוני, אבל מה שעברתי חיזק אצלי את האמונה שיש כוח עליון. לא נהייתי פנאטי, אבל הפסקתי להופיע בשבתות ובחגים''.
* * * |
