תשובה: הסוכה צריכה להיעשות משלוש דפנות וסכך. הדפנות שהם הכתלים (המחיצות, הקירות) של הסוכה מותר לעשותם מכל דבר שירצה, ובתנאי שתהיינה הדפנות חזקות ויציבות דיין בכדי שתעמודנה היטב בפני הרוח המצויה, לפי שכל שאין הדפנות יציבות בפני הרוח, הרי אינן כשירות למצות סוכה.

ולפיכך פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאין לעשות דפנות לסוכה מסדינים ויריעות וכדומה, לפי שהם הולכים ובאים עם הרוח, ואפילו בנדנוד קל אינם נחשבים לעומדים ברוח מצויה. ואפילו אם מותח את הסדינים היטב, וקשרם בחזקה לעמודי הסוכה בכדי שלא ינועו עם הרוח, אין להתיר, מפני שלפעמים מתרופפים הקשרים על ידי הרוח ומתנודדים הסדינים ונמצאת הסוכה פסולה, והיושב בתוכה אינו יושב בסוכה, ואם בירך "לישב בסוכה" הרי ברכתו ברכה לבטלה. ואף שיש מי שכתב שכל שהסדינים אינם מתנודדים הרבה עם הרוח (כשלושה טפחים מצד לצד) עדיין הדפנות כשירות, מכל מקום מדברי הראשונים נראה שאפילו בנדנוד מועט כבר נפסלת הסוכה, וכן היא הסכמת רוב פוסקי זמנינו, ומהם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל והגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל. וגם הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל כתב שאין להקל לבנות סוכות כאלו עם יריעות בד או פלסטיק, והוסיף שמה שאנו רואים בארצות הברית (מקום מושבו של הגר"מ פיינשטיין) שמוכרים סוכות שדפנותיהן עשויות מיריעות, פשוט שלא היה זה על פי הוראת חכם, כי אין להשתמש בסוכות אלו.

ומה שכתבנו שדפנות הסוכה מותר לעשותם מכל דבר שירצה, היינו אפילו מכלים כגון ארון, ארגז וכיוצא בזה, אף על פי שארגז הוא כלי, ומכיוון שהוא כלי הרי הוא ראוי לקבל טומאה (כלומר, אם נגע בכלי אדם טמא, גם הכלי יכול לקבל טומאה) וכל דבר שראוי לקבל טומאה אסור לסכך בו את הסוכה, מכל מקום את דפנות הסוכה מותר לעשות גם מדבר המקבל טומאה. ומכל מקום אותו חלק בדפנות הסוכה שהסכך מונח עליו, הרי הוא נקרא "מעמיד הסכך" ואת מעמיד הסכך יש לעשות לכתחילה מדבר שאינו מקבל טומאה מחמת גזירה שמא יבא לסכך בו, ולכן אם שם דופן לסוכה מדבר המקבל טומאה כגון ארגז עץ או צינורות של ברזל (שגם הם מקבלים טומאה) טוב לתת נסר של עץ על גבי הדופן או הצינורות מארבע צידי הסוכה באופן שהסכך יינתן על ידי נסר העץ ולא על גבי דבר המקבל טומאה.

תשובה: דפנות (דהיינו הקירות של) הסוכה שנעשו על ידי קנים (כלומר עמודים אפילו דקים) רצופים, ובין קנה לקנה אין מרחק של יותר משלושה טפחים (שהם עשרים וארבעה סנטימטר), הסוכה כשירה, משום שכל שהמרחק בין קנה לקנה הוא פחות משלושה טפחים, נחשב הדבר "לבוד", דהיינו שרואים כאילו הקנים צמודים זה לזה ואין ביניהם הפסק, וממילא הדופן שלפנינו כשירה. ודין זה הוא בין שהקנים מונחים במאונך, כלומר לאורך הדופן, ובין שהקנים מונחים במאוזן, דהיינו לרוחב.

לפיכך כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, מרפסת שהיא סגורה משלוש צידיה (לפחות, שהרי ביארנו שסוכה שאין לה לפחות שלוש דפנות היא פסולה) על ידי עמודים של ברזל, כגון מעקה, ואין בין עמוד לחברו מרחק רב משלושה טפחים, וסיכך על המרפסת כדת, הסוכה כשירה.

ומובן שאפילו אם פרס סדינים או יריעות מלמעלה למטה סמוך למעקה, הסוכה כשירה, ואף על פי שביארנו בהלכה הקודמת שסוכה שנעשית על ידי דפנות מבד וכדומה היא פסולה, היינו דוקא כשהסדינים הם דפנות הסוכה, אבל בנדונינו, דפנות הסוכה הם עמודי הברזל הסמוכים זה לזה, והסדינים אינם מעלים ואינם מורידים כלום.

אולם יש לדעת, שמבואר במשנה בתחילת מסכת סוכה, שסוכה שאין בגובהה לפחות עשרה טפחים (שהם שמונים סנטימטר), פסולה, ולכן צריך שיהיו דפנות כשירות לסוכה לכל הפחות בגובה עשרה טפחים, ולכן גם במרפסת, צריך שיהיו עמודי הברזל גבוהים לכל הפחות שמונים סנטימטר. וכתב הגאון רבי אברהם חיים נאה זצ"ל, שיש להוסיף עוד סנטימטר אחד על השמונים, בכדי שלא יהיה השיעור מצומצם כל כך. וכן הסכים מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, וכתב שמהיות טוב וממידת חסידות, טוב להגביה את דפנות הסוכה למטר אחד. משום שיש סוברים ששיעור טפח הוא גדול משמונה סנטימטר, וכן מנהג כמה מבני עדות האשכנזים, וכן היא דעת הגאון חזון איש. אבל העיקר להלכה שדי בשמונים ואחד סנטימטר. (ואורך ורוחב הסוכה צריך שיהיה לכל הפחות שבעה טפחים על שבעה טפחים, שהם לפי החשבון חמישים וששה סנטימטר, וכפי שכתבנו שיש להוסיף עוד סנטימטר אחד, ויצא שיעור הסוכה חמישים ושבעה סנטימטר לארכה, וחמישים ושבעה סנטימטר לרחבה, לכל הפחות. ולדעת הגאון חזון איש, שיעור הסוכה הוא שבעים סנטימטר לארכה ולרחבה.)

נאמר בתורה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים ענף עץ אבות וערבי נחל, ושמתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". וקבלו חכמינו מאת משה רבינו הלכה למשה מסיני, כי פרי עץ הדר, הוא האתרוג, ואותו אנו מצרפים לשאר המינים, לולב הדס וערבה, בכדי לקיים בהם מצות נטילת ארבעת המינים בתפילת שחרית של חג הסוכות. (ופירוש הדבר, "הלכה למשה מסיני" הוא, שכך קבלנו בעל פה מפי משה רבינו עליו השלום, שהוא עצמו גם נטל אתרוג לארבעת המינים, וכן נהג אחריו יהושע בן נון ובכל הדורות עד עכשיו, וכל דבר שהוא הלכה למשה מסיני, אין בו מחלוקת. ואף על פי שרבותינו בתלמוד (סוכה לה.) הביאו למודים מן הפסוק שפרי עץ הדר האמור בתורה הוא האתרוג, אין זאת אלא בכדי להראות היכן מורה הכתוב שזהו הפרי שמתכוון אליו, אבל גם בלא ראיות אלו, מקובלים אנחנו שהאתרוג הוא הפרי שמתכוון אליו השם יתברך. כך כתב הרמב"ם בהקדמת פירוש המשניות.)

אילן האתרוג קשה מאד לגידול, וקשה מאד להוציא ממנו תוצרת איכותית, שיהיו האתרוגים כשרים בלא פגם ובלא מחלות שונות המביאות לפסול באתרוג. ולכן כבר לפני כחמש מאות שנה התחילו חקלאים מגדלי אתרוגים להרכיב את אילן האתרוג עם עצי לימון וכדומה, עד שנתרבו אילנות האתרוגים המורכבים יותר מאותם שאינם מורכבים. ודנו הפוסקים אם יש להכשיר אתרוגים אלו למצות ארבעת המינים. ולמעשה פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א בעקבות גדולי הפוסקים, שאין לקחת אתרוג מורכב למצות ארבעת המינים, מפני שהאתרוג המורכב אינו נחשב כלל "אתרוג", וכן הסכמת רבותינו האחרונים, שהאתרוג המורכב הוא פסול בהחלט. ומכיוון שרבים מן האתרוגים שמגדלים כיום אינם כשרים למצות ארבעת המינים משום שהם מורכבים, אין לסמוך על הסוחרים המעידים על האתרוג שאינו מורכב, אלא אם אותו סוחר אתרוגים מוכר לנו כירא שמים, ואינו סוחר כלל באתרוגים מורכבים למצות ארבעת המינים, שאז יש להאמינו אם הוא מעיד על האתרוג שאינו מורכב.

ובזמנו, בשנת תש"י (1950) העלו עמם אחינו עולי תימן שתילי אתרוג לא מורכבים לארץ ישראל, וגידלו אותם הרבה מאד בארץ ישראל עד שניתן להשיגם בהרבה מקומות, וגם הגאון החזון איש היה מהדר לקנות דוקא מאתרוגים אלו שיש עליהם ודאות שאינם מורכבים, וכיום הם נמכרים גם בקופסאות סגורות עם חותמת כשרות מטעם גופי כשרות מכובדים ויש להעדיפם ולהדר לקנותם. וכן ניתן להשיג במקומות מסוימים אתרוגי מרוקו, והם יפים מאד, וכשהם נמכרים על ידי סוחר שיראת ה' תקועה בליבו, יש לסמוך על כשרותם, לקחת מהם למצות ארבעת המינים. (ומרן הרב שליט"א נוהג להדר מאד, ונוטל למצות ארבעת המינים, אתרוגים רבים בזה אחר זה.)

בימי חג הסוכות, אחר החזרה של תפילת שחרית, נוטלים אל הלולב כשהוא אגוד (קשור) עם ההדסים והערבות, ומברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת לולב", וביום הראשון של חג הסוכות מברכים גם ברכת שהחיינו, ואחר כך נוטל בידו גם את האתרוג צמוד ללולב. ויש לנענע הלולב ומיניו לארבע רוחות העולם ומעלה ומטה, מוליך ומביא מעלה ומוריד, כפי שנוהגים.

ובשנה זו (תשס"ז) יחול יום טוב ראשון של חג הסוכות ביום שבת, וביום השבת אסור לטלטל את הלולב ומיניו משום שהם מוקצה, שאין נוטלים לולב ביום השבת, וגם אין אומרים כלל את סדר ההקפות בשבת, ולפיכך יחלו בנטילת לולב רק ביום ראשון, ואז יברכו עליו גם כן ברכת שהחיינו.

אחרי אמירת ההלל, מוציאים ספר תורה מן ההיכל, ומניחים אותו על התיבה, וכל הקהל מקיפים את התיבה עם הלולב ומיניו. וכמו שאמרו במדרש (ילקו"ש תהילים ס"ס תש"ג): ארחץ בניקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה', כמו ששנינו, בכל יום היו מקיפים את המזבח, וכיצד הוא סדר ההקפה? כל ישראל נוטלים את לולביהם בידיהם הימנית, ואתרוגיהם בידיהם השמאלית ומקיפים. ובזמן הזה, חזן בית הכנסת עומד כמלאך האלהים וספר תורה בזרועו והעם מקיפין אותו דוגמת הקפת המזבח. וכן מבואר בטור ובשלחן ערוך, שההקפות שאנו עושים הם זכר למקדש, שבכל יום היו מקיפים את המזבח פעם אחת, ובשביעי שבע פעמים.

כתב רבינו יוסף חיים זצ"ל, אדם חולה, שאינו יכול לבא לבית הכנסת להקיף עם הציבור, יניח כסא או שלחן באמצע החדר, ויניח עליו ספר תנ"ך קדוש או חמישה חומשי תורה, ויקיף, כדי שלא יתבטל מן ההקפות.

אמרו בגמרא (דף מב.) ילד קטן היודע לנענע לולב, חייב אביו לחנכו במצות לולב. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאם יד האב משגת, חייב גם לקנות לו לולב בפני עצמו, ולא יסתפק במה שנותן לבנו לנענע בלולב שלו, שהרי אם יעשה כן, בשעת ההקפות יישאר בנו בלא לולב, שהרי האב צריך ליטול את הלולב בזמן ההקפות, ולכן יקנה לבנו ארבעת המינים בכדי לחנכו למצוה יקרה זו גם בזמן ההקפות.

בכל ימי חג הסוכות בין ביום בין בלילה אסור לאכול "סעודת קבע" מחוץ לסוכה, ושיעור סעודת קבע הוא יותר מכביצה פת, דהיינו כששים גרם פת, וכשאוכל כשיעור הזה מברך ברכת "לישב בסוכה", אבל פחות משיעור זה מותר לאכול מחוץ לסוכה, ולפיכך גם אם אוכלו בתוך הסוכה, אין מברך על אכילה זו לישב בסוכה.

האוכל עוגות כשיעור יותר מכביצה, דהיינו כששים גרם עוגה, חייב לאכול בסוכה, אבל אינו מברך על ברכת "לישב בסוכה" משום שיש מחלוקת הפוסקים אם יש לעוגה דין פת ממש, ומשום ספק אין לברך על אכילה זו, שהרי כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", וכפי שביארנו בכמה מקומות. אבל אם אוכל מהעוגות כמות גדולה כשיעור קביעת סעודה, שהוא שיעור שלוש ביצים (שהם קרוב למאה וששים ושתיים גרם) שאז בלאו הכי צריך לברך על העוגה ברכת "המוציא לחם מן הארץ", וגם חייב בנטילת ידיים, ממילא צריך גם לברך ברכת "לישב בסוכה" כדין האוכל פת ממש. ולעדות האשכנזים יש חילוקי מנהגים בעניינים אלו ואין כאן מקום לפרטם.

נשים פטורות מן הסוכה, כשם שהן פטורות מרוב המצוות שהן בקום עשה (ולא בשב ואל תעשה) והן תלויות בזמן, והרי מצות סוכה היא בקום עשה ותלויה בזמן (שהוא ימי הסוכות) ולכן נשים פטורות ממנה, ואם הן אוכלות בסוכה בודאי יש להן שכר על זה, ומכל מקום לא יברכו על ישיבתן בסוכה "לישב בסוכה". אולם למנהג רבים מן האשכנזים, נשים מברכות גם על מצוות שהן פטורות מהן, כגון מצות סוכה ומצות נטילת לולב, וכפי שהזכרנו בכמה מקומות.

מתחילין לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בתפילת מוסף של שמחת תורה, והזכרה זו אינה שאלה ובקשה על הגשם, אלא היא שבח להשם יתברך, ולכן הזכרה זו נקראת "גבורות גשמים", אבל שאלת טל ומטר שבברכת השנים, היא בקשה מהשם יתברך על הגשם, וישנם כמה הבדלים בהלכה בין הזכרת גבורות גשמים שבברכת "אתה גבור", לבין שאלת טל ומטר שבברכת השנים, והשינוי הראשון הוא, שמזכירין גבורות גשמים כבר מתפילת מוסף של שמחת תורה, ואילו שאלת גשמים אינה אלא מליל שבעה במרחשון כפי שיתבאר בהלכות הבאות.

ואמרו בגמרא (ברכות לג.) שמזכירין גבורות גשמים בברכת "אתה גבור" משום שהיא ברכה על תחיית המתים, ומתוך שירידת גשמים שקולה כנגד תחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים. ושאלת גשמים קבעו בברכת השנים משום שברכת השנים היא ברכה על פרנסה, וירידת גשמים גם היא ענין פרנסה לעולם.

מנהג הספרדים וחלק מעדות האשכנזים, שבימות הקיץ אומרים בברכת "אתה גבור" "מוריד הטל", ולמנהג זה אם שכח לומר משיב הרוח ואמר מוריד הטל וכבר סיים ברכת מחיה המתים, אינו חוזר. אבל אם לא הזכיר משיב הרוח וגם לא הזכיר מוריד הטל (כמנהג חלק מעדות האשכנזים בימות הקיץ), אם לא התחיל עדיין ברכת "אתה קדוש" יאמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בין ברכת מחיה המתים לברכת האל הקדוש וימשיך תפילתו, ואם התחיל כבר ברכת "האל הקדוש" אין לו תקנה ויחזור לראש התפילה.

נאמר בתורה (ספר שמות פרק כ.) זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלקיך, לא תעשה כל מלאכה וכו', כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. והזהירה התורה על שמירת השבת שניים עשר פעמים, כי יסוד אמונתנו בבריאת העולם על ידי ה' יתברך, ואמרו רבותינו, כל המשמר את השבת כאילו מקיים את כל התורה, וכל המחלל את השבת כאילו כפר בתורה כולה. וזאת מפני הטעם שהזכרנו, ששמירת השבת היא שורש אמונתנו.

כל המלאכות שנאסרו מן התורה לעשותן ביום השבת נקראות "אבות מלאכות" ויש להם "תולדות". וכגון מלאכת "בונה" שאב המלאכה הוא האיסור לבנות בניין בשבת, ואילו תולדת אב מלאכה זו היא מלאכת "מגבן", דהיינו שמעמיד חלב בכדי לעשות ממנו גבינה בשבת, הרי זה חייב משום "בונה", שכל המקבץ כמה חלקים ביחד לעשותם גוש אחד הרי זה דומה לבניין, ואסור מן התורה. (וכפי שהזכרנו בעניין עשיית קרח בשבת.)

אבות מלאכות האסורות בשבת הן ארבעים חסר אחת (כלומר שלושים ותשע מלאכות) והן הנקראות ט"ל מלאכות, ונשנו כולן במשנה במסכת שבת (דף עג.)

בראשונה באבות המלאכות היא מלאכת "זורע", ובכלל אב מלאכה זו נמצא כל דבר שבכוונתו להצמיח דבר, והיינו הזורע בשבת, והזומר אילנות בשבת כדי שיגדלו יפה, והמרכיב אילנות וכיוצא בזה. ובגמרא במסכת מועד קטן (ב אמרו שאף המשקה בשבת חייב משום זורע, שעל ידי המים צומחים הזרעים והאילנות. ומכלל זה יש להזהיר את האוכלים בשבת באילנות ובפרדסים שלא ייטלו ידיהם על גבי העשבים, וכן יזהרו שלא לשפוך משקה על גבי העשבים, מפני שעל ידי כך נמצא שהם משקים את העשבים, ויש בזה איסור משום זורע. ואף על פי שאינם מתכוונים לכך, מכל מקום יש בכך איסור שגורם לגידול העשבים.

וכתב מרן הבית יוסף בשם ספר התרומה, שנכון להיזהר בשבת שלא לאכול במקום שיש עשבים מחוברים לקרקע, מפני שקשה להיזהר שלא ישפכו עליהם מים ונמצא עובר על מלאכת "זורע". ופשוט שהדין כן גם באכילה על גבי דשא כמו שמצוי בזמנינו.

תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו שאחת המלאכות שאסרה התורה לעשות ביום השבת היא מלאכת "זורע". והזכרנו שמבואר בגמרא שהמשקה אילנות או זרעים ביום השבת, גם כן עובר על מלאכת זורע, שמה דרכו של זורע להצמיח פירות וזרעים, אף המשקה אילנות בשבת מצמיח פירות וזרעים.

ומבואר בתשובת הרשב"א (ח"ד ס"י ע"ג) שמותר לשים בשבת ענפי אילנות, כגון הדסים ושאר מיני בשמים, בתוך כלי עם מים ביום השבת, ואין בכך איסור משום זורע, משום שבכך אינו מצמיח כלום, אלא גורם שהעלים לא יתייבשו. ואף על פי שאסור לשים חיטים או שעורים במשך זמן ממושך בתוך מים ביום השבת, מפני שעל ידי כך גורם לדבר חדש, שפוקעים הזרעים ומתחילים להשריש במים, מכל מקום בענפי אילנות אין בכך איסור, מפני שאינו גורם לדבר חדש. וכן דעת המהרי"ל והרמ"א.

אלא שכתב הרמ"א (בסימן שלו סעיף יא) בשם המהרי"ל בזו הלשון: מותר להעמיד ענפי אילנות במים בשבת, ובלבד שלא יהיו בהם פרחים ושושנים שהם נפתחים מלחלוחית המים. ומבואר מדבריו, שאף שאין איסור בהעמדת ענפי אילנות  בתוך מים בשבת, מכל מקום באופן שיש בהם פרחים שנפתחים מחמת המים, נחשב הדבר להצמחת דבר חדש, וממילא יש בכך איסור משום מלאכת זורע, וכדין נתינת חיטים או שעורים במים בשבת.

אלא שהגאון מהריק"ש (רבי יעקב קאשטרו, שחי במצרים בימי מרן הבית יוסף, וכאשר בא לקברות הצדיקים בעיר צפת, התאכסן בביתו של מרן הבית יוסף, ומרן כבדו כבוד גדול, ואחר כך חזר למצרים ונפטר שם בשנת ש"ע- 1609) כתב לחלוק על דברי הרמ"א, משום שדווקא חיטים ושעורים שמצמיחים ממש דבר חדש על ידי נתינתן במים, יש בנתינתן במים איסור משום זורע, אבל פתיחת הפרחים והשושנה אינה נחשבת להצמחת דבר חדש, ולכן אין איסור בנתינת שושנים ופרחים במים בשבת. ומכל מקום הדבר לא יצא מידי מחלוקת, ולכן לעניין הלכה, פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאם ניצני הפרחים סגורים, ועלולים להיפתח במים, יש להחמיר כדברי הרמ"א שלא להכניסם לתוך המים בשבת. (וכן מותר להוסיף מים לתוך האגרטל שהפרחים נמצאים בו ביום השבת.)

ומובן שכל האמור הוא דווקא בזר פרחים או ענפי אילנות שהוכנו כבר מערב שבת לצורך השבת, לנוי או בכדי להריח בהם, אבל ענפי אילנות ופרחים סתם, הרי הם מוקצה ואסור לטלטלם ביום השבת.

כשמקדש על היין, צריך לקחת כוס שמחזיקה בתוכה יין כשיעור רביעית הלוג (והיינו שמונים ושישה גרם כמנין כו"ס). וצריך שהכוס תהיה שטופה מבפנים ומבחוץ, וממלא בכוס יין כשר לברכה, דהיינו יין שאינו פגום, שלא שתו ממנו קודם לכן, אבל אם שתו מיין זה מאותו כלי שהוא נמצא בו, כגון ששתו ישר מן הבקבוק שהיין נמצא בו, יין זה נפגם ואינו ראוי לקידוש.

ואחרי זה אוחז הכוס ביד ימינו ומגביה את הכוס מהשולחן טפח או יותר (ושיעור טפח הוא כשמונה סנטימטר) ולא יסייע ביד שמאל ליד ימין. ואומר נוסח הקידוש כשהוא עומד ואז ישב וישתה מן היין כשיעור רוב רביעית, דהיינו ארבעים וארבעה גרם יין לפחות. וכל השומעים טועמים מן היין לחיבוב מצוה.

וטעם הדבר שאנו עומדים בשעת הקידוש בליל שבת הוא מפני כבוד השם יתברך שאנו כיוצאים לקראתו. וגם משום שאמירת "ויכולו השמים והארץ" וכו' הרי היא כעדות על מעשה בראשית, ובזמן שהעד מעיד עליו לעמוד. אולם לדעת הרמ"א, וכן מנהג האשכנזים, יש לשבת בזמן הקידוש, ורק כשמתחילים עושים קימה מועטת לכבוד השם יתברך, ואף על פי שבודאי מן הראוי לעמוד בכל זמן הקידוש, וכמנהג הספרדים, מכל מקום כתב "הכל בו" (אחד מן הראשונים אשר לא נודע לנו מי הוא), שיש לשבת בזמן הקידוש, לפי שכלל בידינו שאין קידוש אלא במקום סעודה, דהיינו שאי אפשר לעשות קידוש אם לא באה אחריו סעודה, ולכן ראוי יותר לשבת סמוך לשולחן שעומד לסעוד עליו. (ודין "אין קידוש אלא במקום סעודה יבואר בעזרת ה' בהלכה הבאה) אולם מרן הבית יוסף דחה את דברי הכל בו בזה, ופסק שיש לעמוד בזמן הקידוש, וכך גם דעת רבינו האר"י שיש לעמוד בזמן הקידוש, וכן מנהג הספרדים.

אין לקדש על יין שאין ברכתו "בורא פרי הגפן". וכבר הזכרנו בהלכות פסח, כי רבים מאד מן היינות הנמכרים בזמנינו אין ברכתם בורא פרי הגפן לדעת מרן השולחן ערוך משום שהם מעורבים הרבה עם מים וחומרי טעם וריח. והזכרנו גם שאין לסמוך בענין זה על הכשרים שונים אף על פי שהם מציינים בפירוש שברכת היין בורא פרי הגפן אף לשיטת הבית יוסף. ולכן יש להקפיד לקחת דוקא יין המיוצר ביקב שידוע שמקפיד לייצר יינותיו ממיץ ענבים אמיתי (ברובו, ורק מיעוטו ממים וכדומה) כגון יקבי רמת הגולן, יקבי כרמן מזרחי, יקבי קסטל, או כל יקב אחר שבעליו ירא אלוקים באמת וידוע על יינותיו שרובם מיץ ענבים אמיתי.

(בהלכות הקודמות נתבאר שאסרה התורה עשיית מלאכה ביום השבת. ושלושים ותשע סוגי מלאכות נאסרו מן התורה ביום השבת. ויש בכלל כל מלאכה עוד מלאכות הדומות לה שהרי הן גם כן בכלל האיסור.)

במשנה במסכת שבת (עג.) שנינו, שנאסרה בשבת מלאכת "קוצר". כי כל המלאכות שנאסרו בשבת הן המלאכות שהיו עושים במלאכת הקמת המשכן, ובהקמת המשכן הוצרכו לעסוק במלאכת הקצירה משום שהיו צריכים לצבוע את יריעות המשכן בצבעים שונים המופקים מן הצומח, כפי שציותה התורה, ולפיכך הקוצר בשבת חייב משום איסור עשיית מלאכה בשבת.

ובכלל מלאכת קוצר נמצא הקוצר תבואה, כגון חיטים ושעורים, והבוצר ענבים, והמוסק זיתים, והגודר תמרים, והאורה תאנים, או הקוצר כל דבר שגידולו מן הארץ. אבל ענף התלוש מן הארץ ונמצאים בו פירות, מותר לקטוף אותם ממנו בשבת, משום שאינו מחובר לקרקע, וכן בודאי שמותר לקטוף ענבים מן האשכול שלהם בשבת, כיוון שהאשכול תלוש ואינו מחובר לקרקע.

אמרו בגמרא במסכת סוכה (דף לז אמר רבה, הדס במחובר מותר להריח בו, אתרוג במחובר אסור להריח בו, מאי טעמא? הדס דלהריח קאי, אי שרית ליה לא אתי למגזייה, אתרוג דלאכילה קאי, אי שרית ליה אתי למגזייה. (פירוש, הדס, או כל מיני בשמים, אף שהם מחוברים לקרקע ואינם תלושים, מותר להריח מהם בשבת, אבל אתרוג או כל פרי אחר שיש לו גם ריח והוא מחובר לקרקע, אסור להריח ממנו בשבת. ומה הטעם? הדס, כיוון שאינו מיועד לאכילה אלא להרחה בלבד, אין לחוש שאם יבא להריח ממנו יתלוש אותו מן הקרקע, אבל אתרוג שעומד לאכילה, יש לחוש שכשיבוא להריח ממנו, ירצה לאכלו ויטעה ויתלוש אותו ביום השבת.) ולפיכך אין להריח בשבת מאילנות פרי שיש להם ריח, אבל מעצים שאין בהם פירות אלא נותנים ריח טוב, מותר להריח מהם בשבת. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שכאשר מריח מההדס בשבת, יכול גם לגעת בו ביד בכדי להריח ממנו, ואין בכך איסור משום מוקצה, אבל יזהר מאד שלא יבוא לתלוש ממנו אפילו מעט.

בשבת?

תשובה: בגמרא במסכת שבת (צה.) אמרו, מגבן (פירוש, עושה גבינה) חייב משום בונה, דהיינו המקבץ פתיתי חלב ביחד לעשות מהם גבינה בשבת חייב, משום שיש בזה איסור משום מלאכת "בונה". ומכאן יש שכתבו ללמוד שיש איסור להכין קרח בשבת, משום שעושה מהמים גוש, והרי זה אסור משום בונה.

אולם מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב, שאין להוכיח כן מהסוגיא במסכת שבת, משום שהמגבן הוא מקבץ במו ידיו חלקים רבים והופכם לגוף אחד על ידי נתינתם בכלי עגול או מרובע כפי רצונו, והרי זה דומה לבונה שמקבץ עפר ואבנים ועושה מהם בנין אחד, וכמו שהסביר הרמב"ם (בפ"ז מהלכות שבת הלכה ו) "שכל המקבץ חלק אל חלק ודיבק (והדביק) הכל עד שיעשו לגוף אחד, הרי זה דומה לבנין". אבל הנותן מים או מיץ במקום קר מאוד ועל ידי כך הם קופאים מעצמם אינו דומה כלל לבונה, שהרי הוא אינו עושה דבר במו ידיו.

ועוד הוסיף מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א טעם להקל בהכנת קרח בשבת, שהרי בנין הקרח אינו דבר המתקיים, שהרי בהוצאתו מהמקפיא מייד הוא נמס, מה שאין כן הגבינה שעומדת בפני עצמה לימים רבים, ואדרבא, כל זמן שהיא עומדת היא מתקשה יותר (כפי שאכן אנו רואים בבירור בגבינות קשות וחצי קשות) והולכת ומתקשה כאבן והרי זה דומה באמת לבנין שעומד על תילו לימים רבים.

ולכן לענין הלכה, מותר להכניס ביום שבת מים או כל משקה אחר למקפיא כדי להפוך אותו לקרח, ובפרט בימי הקיץ החמים שיש בזה משום עונג שבת. וכן העלה להקל הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג שליט"א בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ו' סימן לד) והגאון רבי שמואל הלוי ואזנר שליט"א בשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן קיט).

בהלכה הקודמת ביארנו שאחת המלאכות שאסרה התורה לעשותן ביום השבת היא מלאכת "קוצר",ובכלל איסור זה, תלישת כל דבר המחובר לקרקע, בין אם מדובר בתבואה כגון חיטים ושעורים, ובין אם מדובר בכל דבר אחר.

גזרו חכמים (במסכת עירובין דף ק.) שאין לעלות על אילן בשבת,שמא יטעה אדם ויעלה על אילן ויתלוש ממנו בשבת, ונמצא עובר על מלאכת קוצר. ואין בזה חילוק אם האילן יבש או לח, שבכל מקרה אסרו חכמים לעלות עליו בשבת. וכן אסרו חכמים שימוש באילן בשבת, וכגון אם רוצה לתלות את מעילו על גבי ענף האילן, אסור לעשות כן בשבת, ולפיכך מי שטיפס על גבי אילן בשבת, אסור לו לרדת מאותו אילן עד שתצא השבת, אלא אם כן טיפס עליו בשוגג ולא בכוונה, שאז רשאי לרדת מהאילן אף בשבת.

והנה לאור האמור, לכאורה היה מקום לאסור גם כן הליכה על גבי דשא ביום השבת, שהרי זה דומה לאיסור לעלות על גבי אילן בשבת, אלא שמצד הגזירה להשתמש באילן בשבת, אין כל חשש לגבי דשא, משום שהוא אינו נחשב לאילן בכלל, והרי הוא נחשב ירק ולא עץ, ולכן אין איסור ללכת על גביו, או להנות ממנו על ידי ישיבה עליו וכדומה בשבת. אלא שמצד אחר היה נראה לאסור הליכה על גבי דשא בשבת, משום שעל ידי ההליכה על גביו, הרי הוא גורם לתלישת העשבים מן הקרקע ועובר על מלאכת קוצר. אלא שבגמרא במסכת עירובין (שם) נפסק להלכה שמותר ללכת על גבי עשבים בשבת,  משום שהאדם ההולך על גבי העשבים או הדשא, אינו מתכוון לתלוש ממנו כלום, (ואינו רוצה בקצירת הדשא ) ואף על פי שגם כשאינו מתכוון ואינו חפץ במלאכה אסור לעשותה בשבת מפני שהיא אסורה מן התורה, כל זה דווקא במקום שידוע לנו שבוודאי תעשה המלאכה, אבל בהליכה על הדשא אין כל הכרח שבכל צעד שהוא הולך הוא תולש מן הקרקע, ולכן מותר ללכת או לשבת על גבי דשא בשבת, מפני שאינו מתכוון לתלוש.

בהלכות הקודמות נתבאר שישנן שלושים ותשע "אבות מלאכות" האסורות לעשותן ביום השבת, ולכל "אב מלאכה" יש "תולדות" הדומות לאותה מלאכה, וגם הן אסורות מן התורה להיעשות ביום השבת.

עוד אחת מאבות המלאכות האסורות בשבת היא מלאכת "דש", והדש הוא המפרק (כלומר מפריד) את התבואה (כגון חיטים ושעורים) מהקש והשיבולים שבה .ותולדת מלאכת דש היא מלאכת סוחט, שהרי הסוחט את הפרי גם כן מפרק את המשקה מן הפרי כמו הדש, ואסור מן התורה.

ולא אסרה תורה אלא סחיטת זיתים וענבים, אבל שאר פירות אין האיסור לסחטן אלא מדברי רבותינו, שגזרו שלא לסחוט בשבת גם שאר פירות, שמא יטעו ויבואו מתוך כך להקל אף בסחיטת זיתים וענבים. אולם אף מדברי רבותינו אין האיסור לסחוט אלא פירות שדרך קצת בני אדם לסחטן בשבת, כגון תותים ורימונים, אבל פירות שאין דרך בני אדם בשום מקום לסחטן, מותר לסחטן בשבת, שהרי אין זה נחשב למפרק משקה מתוך האוכל, אלא כמפריד אוכל מאוכל, כמו שפורס כיכר לחם בשבת, שבודאי אין בכך איסור, שכל שאין דרך בני אדם בכלל לסחוט את אותו פרי, אין על המשקה היוצא ממנו תורת "משקה" אלא תורת "מאכל". ובהלכה הבאה יבואר יותר.

ולפי האמור מבואר, שאסור לסחוט בשבת אגסים, מפני שיש מקומות בעולם שנוהגים לסחטם למשקה. וכן אסור לסחוט בשבת תפוחי עץ ומנגו ואננס וכל כיוצא בזה, שמאחר שהדרך לסחטן למשקה, ממילא נאסרה סחיטתן מדרבנן.

ובעניין סחיטת תפוזים בשבת, נזכיר מעשה שאירע בעת שהיה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כבן עשרים ושלוש שנים, והיה מוסר שיעורים ברבים בעיר הקודש ירושלים, וכשהיה מלמדם הלכות סחיטה, הזהירם לבל יסחטו בשבת תפוזים, ובאמצע השיעור קם חכם אחד וצעק, שפשוט לו הדבר להיתר, ושכן נהג כבר, שסחט ביום השבת תפוזים לפני הגאונים רבי שלום הדאיה ורבי ישועה פלאג'י, וכיבדם לשתות מהמיץ, והם לא אמרו לו דבר. והשיבו מרן הרב שליט"א, שאין ללמוד הלכה מהמעשה שעשה, מפני שאותם רבנים שלא מיחו בו, בודאי היו עסוקים בדברי תורה ולא שמו לב למעשיו, כי הדבר פשוט שכל פרי שדרך לסחטו במקום אחד, אסור לסחטו בכל העולם, ומרן הרב שליט"א הרצה את הדברים לפני הגאון רבי יעקב עדס זצ"ל, והלה אמר לו, ראה דברים טובים ונכוחים למאד, וכן הסכימו כמה מגדולי חכמי ירושלים.

בהלכה הקודמת הזכרנו שאסרה התורה לסחוט בשבת זיתים לשמן זית או ענבים ליין. אבל שאר פירות לא נאסרה סחיטתן מן התורה, אלא שחכמים גזרו שלא לסחוט בשבת גם שאר פירות, כגון תותים ורימונים וכדומה. וכן כתבנו שפירות שאין דרך בני אדם לסחטן בשום מקום בעולם, מותר לסחטן בשבת, משום ששורש האיסור לסחוט פירות בשבת הוא מפני שמלאכת סחיטה דומה במהותה למלאכת דש, דהיינו מלאכת הפרדת החטים מן הקש המעורב בהן, כן הסוחט פרי מפריד את המשקה מן הפרי, אבל פרי שאין דרך בני אדם לסחטו, ממילא אין המשקה היוצא ממנו נחשב "משקה" שיהיה איסור להפרידו מן הפרי, אלא נחשב אותו המשקה ל"מאכל", נמצא אם כן שהסוחט פרי זה מפריד מאכל ממאכל, שבודאי מותר לעשות כן בשבת.

ובמסכת שבת )דף קמה.) אמרו, שמותר לאדם לסחוט אשכול ענבים בשבת לתוך כלי שיש בו תבשיל, משום שהמשקה היוצא מן הענבים הופך מייד שוב למאכל, ולא אסרה התורה אלא הפיכת מאכל למשקה על ידי הפרדת המשקה מהמאכל, אבל אם מתחילה היה מאכל ומיד עם סחיטתו נשאר מאכל (דהיינו שנשאר במצב מוצק ואינו במצב נוזלי) מפני שנבלע ונספג בתבשיל, לא שייך בזה איסור סחיטה. שהרי כאמור שורש איסור סחיטה הוא משום מלאכת דש, שהיא מלאכת פירוק והפרדת חיטים מן הקש, אבל כאשר מפריד מאכל ממאכל הרי זה כמי שבוצע כיכר לחם, שבודאי לא שייך בזה איסור דש. ומובן שכל זה דווקא כאשר המאכל מרובה מהמשקה שנסחט עליו, והמשקה נבלע ומתערב בתוכו, אבל אם המשקה צף על המאכל ואינו מתערב בתוכו, הרי הדבר נחשב לפירוק משקה ממאכל ואסור לעשות כן בשבת כפי שביארנו.

ולאור האמור מובן, שמותר לסחוט בשבת תפוזים על גבי בננה או תפוח עץ מרוסקים לצורך הכנת מאכל לתינוק, או לתוך סלט פירות, וכן כל כיוצא בזה, אבל לסחוט תפוזים לתוך כוס שיש בה שתים או שלש כפיות סוכר, באופן שהמיץ מרובה על הסוכר וצף על גביו, בודאי שלא שייך בזה שום היתר, משום שכעת נמצא לפנינו משקה, והרי זה בכלל איסור סחיטה. וכן אם סוחט פרי לתוך כלי ריק, בכדי לשפוך אחר כך את המשקה הנסחט על גבי מאכל, גם כן אסור, שלא התירו אלא באופן שהמשקה הופך מייד עם הסחיטה למאכל.

וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאין להקל בסחיטת פירות בשבת אף כשהוא סוחטן על גבי מאכל, אלא על ידי שיסחטם בידו, אבל על ידי כלי יש לאסור, אפילו אם סוחט על גבי מאכל. ואם סוחט לתוך כלי ריק, כמובן שאסור אפילו בידו ללא כלי. (ובטעם הדבר שעל ידי כלי אסור בכל אופן, נאריך אם ירצה ה' בהזדמנות.)

תיקנו חכמים לשאול ולבקש מהשם יתברך טל ומטר בימות הגשמים ב"ברכת השנים", ובארץ ישראל מתחילין לשאול מליל שבעה במרחשון, ואף על פי שהיה מן הראוי  לשאול טל ומטר כבר ממוצאי החג, מכיון שהוא הזמן הראוי כבר לירידת גשמים (ולכן אנו נוהגים להזכיר "גבורות גשמים" דהיינו "משיב הרוח ומוריד הגשם" כבר מתפילת מוסף של שמחת תורה), מכל מקום תיקנו רבותינו שאין לבקש גשם מהשם יתברך בברכת השנים אלא מליל שבעה במרחשון, משום שבחג הסוכות היו ישראל עולים לרגל לבית המקדש, ואחר כך היו חוזרים לבתיהם, ויש מהם שהיו צריכים ללכת בדרך לביתם עד שבעה במרחשון, ובכדי שלא ינזקו עולי רגלים מחמת הגשמים, תיקנו שלא ישאלו גשמים אלא מליל שבעה במרחשון.

בחוץ לארץ יש להתחיל לשאול טל ומטר בברכת השנים, מתפילת ערבית של מוצאי הרביעי בדצמבר למנינם, ובשנה שיש בחודש פברואר עשרים ותשעה ימים, יש להתחיל לשאול טל ומטר במוצאי חמישי בדצמבר, וכך המנהג באירופה ובארצות הברית.

מקומות שהאקלים בהם הפוך מארץ ישראל ואירופא, דהיינו שימות החמה אצלם  הם בין סוכות לפסח, אינם שואלים טל ומטר בברכת השנים, וכן אינם מזכירים "משיב הרוח ומוריד הגשם" בברכת "אתה גיבור", ובימות הגשמים שלהם, ישאלו טל ומטר בברכת "שמע קולינו".

נידון מיוחד קיים לגבי מדינות ארגנטינה וברזיל, ששם עונות השנה הפוכות מאלו שבארץ ישראל, וימי הקיץ שלהם הם בימי החורף שלנו בימים שבין סוכות לפסח, וימי החורף שלהם הם בימות הקיץ שלנו בימים שבין פסח לסוכות, ובימי בקיץ שלהם בארגנטינה בעיר בואנוס איירס וסביבתה ובברזיל בעיר סאן פאולו וסביבתה יורדים גשמים מרובים, ובימי החורף שלהם יורדים גשמים, אך פחותים הם מהגשמים שבימי הקיץ, ולכן נפל ספק מתי הם ימות הגשמים שלהם לענין שאלת טל ומטר.

ולפני מספר שנים נכנס לעומק דין זה וחקרו הן מבחינת ההלכה והן מבחינת המציאות בארצות אלו, הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, ומסקנתו היתה שמכיון שבזמנינו, עם התפתחות הטכנולוגיה, למדו המומחים בארצות אלו לנצל כראוי את הגשמים שיורדים אצלם בקיץ, שהוא החורף בארץ ישראל, ולא עוד אלא שעיקר ניצול הגשם לחקלאות נעשה מגשמי הקיץ.

ולאחר שהאריך בדין זה בדברי הפוסקים העלה להלכה, שבני ארצות אלו דינם כבני ארצות הברית ואירופה, ששואלים טל ומטר בברכת השנים ממוצאי הרביעי או החמישי בדצמבר וכמבואר לעיל, והסכימו לפסק דין זה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, הגאון רבי שלום כהן שליט"א, ועוד רבים מגדולי הפוסקים.

אם טעה אדם ולא שאל טל ומטר בימות הגשמים, דינו הוא שצריך לחזור. אלא שישנם פרטי דינים בזה כדלהלן,

אם התחיל ברכת השנים ועדיין לא סיים לברך "ברוך אתה ה' מברך השנים" חוזר לתחילת ברכת השנים וימשיך תפילתו.

אם נזכר ששכח לשאול טל ומטר אחר שאמר "ברוך אתה ה," יסיים "למדני חקיך" (כדי שלא יוציא שם שמים לשוא מפיו), ויחזור לתחילת הברכה.

אם נזכר ששכח לשאול טל ומטר אחר שסיים "ברוך אתה ה' מברך השנים" ועדיין לא התחיל בברכת "תקע בשופר גדול", יאמר שם בין הברכות "ותן טל ומטר לברכה" וימשיך "תקע בשופר גדול" (וטוב שיאמר "ותן טל ומטר לברכה" גם בברכת "שמע קולינו" קודם "כי אתה שומע תפלת כל פה").

אם נזכר שלא שאל גשמים אחר שהתחיל בברכת "תקע בשופר גדול", ימשיך תפילתו וכשיגיע לברכת "שמע קולינו" לפני שיאמר "כי אתה שומע תפילת כל פה" יאמר "ותן טל ומטר לברכה, כי אתה שומע תפילת כל פה" וכו'.

אם נזכר שלא שאל גשמים אחר שהתחיל בחתימת ברכת שמע קולינו, דהיינו שאמר "ברוך אתה ה' " ועדיין לא אמר "שומע תפילה" יאמר "למדני חקיך" ואחר כך יאמר "ותן טל" ומטר לברכה, כי אתה שומע תפילת כל פה" וכו'.

ואם נזכר אחר שסיים "ברוך אתה ה' שומע תפילה" קודם שהתחיל "רצה", יאמר שם "ותן טל ומטר לברכה" ואחר כך ימשיך "רצה" וכו'.

ואם נזכר אחרי שהתחיל "רצה" וכן אם נזכר בברכות שלאחר מכן, ואפילו נזכר "באלוקי נצור", כל שעדיין לא אמר "יהיו לרצון" שאחר "אלוקי נצור", חוזר לברכת השנים ושואל שם טל ומטר וממשיך תפילתו משם והלאה על סדר הברכות.

ואם נזכר שלא שאל מטר אחרי שסיים "יהיו לרצון" שאחרי "אלוקי נצור" אפילו לא התחיל לפסוע לאחוריו, חוזר לראש התפילה.

באחת ההלכות הקודמות הזכרנו שאסרה התורה לסחוט בשבת זיתים לשמן זית או ענבים ליין. אבל שאר פירות לא נאסרה סחיטתן מן התורה, אלא שחכמים גזרו שלא לסחוט בשבת גם שאר פירות, כגון תותים ורימונים וכדומה. וכן כתבנו שפירות שאין דרך בני אדם לסחטן בשום מקום בעולם, מותר לסחטן בשבת, משום ששורש האיסור לסחוט פירות בשבת הוא מפני שמלאכת סחיטה דומה במהותה למלאכת דש, דהיינו מלאכת הפרדת החטים מן הקש המעורב בהן, כן הסוחט פרי מפריד את המשקה מן הפרי, אבל פרי שאין דרך בני אדם לסחטו, ממילא אין המשקה היוצא ממנו נחשב "משקה" שיהיה איסור להפרידו מן הפרי, אלא נחשב אותו המשקה ל"מאכל", נמצא אם כן שהסוחט פרי זה מפריד מאכל ממאכל, שבודאי מותר לעשות כן בשבת.

ובמסכת שבת (דף קמה.) אמרו, שמותר לאדם לסחוט אשכול ענבים בשבת לתוך כלי שיש בו תבשיל, משום שהמשקה היוצא מן הענבים הופך מייד שוב למאכל, ולא אסרה התורה אלא הפיכת מאכל למשקה על ידי הפרדת המשקה מהמאכל, אבל אם מתחילה היה מאכל ומיד עם סחיטתו נשאר מאכל (דהיינו שנשאר במצב מוצק ואינו במצב נוזלי) מפני שנבלע ונספג בתבשיל, לא שייך בזה איסור סחיטה. שהרי כאמור שורש איסור סחיטה הוא משום מלאכת דש, שהיא מלאכת פירוק והפרדת חיטים מן הקש, אבל כאשר מפריד מאכל ממאכל הרי זה כמי שבוצע כיכר לחם, שבודאי לא שייך בזה איסור דש. ומובן שכל זה דווקא כאשר המאכל מרובה מהמשקה שנסחט עליו, והמשקה נבלע ומתערב בתוכו, אבל אם המשקה צף על המאכל ואינו מתערב בתוכו, הרי הדבר נחשב לפירוק משקה ממאכל ואסור לעשות כן בשבת כפי שביארנו.

ולאור האמור מובן, שמותר לסחוט בשבת תפוזים על גבי בננה או תפוח עץ מרוסקים לצורך הכנת מאכל לתינוק, או לתוך סלט פירות, וכן כל כיוצא בזה, אבל לסחוט תפוזים לתוך כוס שיש בה שתים או שלש כפיות סוכר, באופן שהמיץ מרובה על הסוכר וצף על גביו, בודאי שלא שייך בזה שום היתר, משום שכעת נמצא לפנינו משקה, והרי זה בכלל איסור סחיטה. וכן אם סוחט פרי לתוך כלי ריק, בכדי לשפוך אחר כך את המשקה הנסחט על גבי מאכל, גם כן אסור, שלא התירו אלא באופן שהמשקה הופך מייד עם הסחיטה למאכל.

וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאין להקל בסחיטת פירות בשבת אף כשהוא סוחטן על גבי מאכל, אלא על ידי שיסחטם בידו, אבל על ידי כלי יש לאסור, אפילו אם סוחט על גבי מאכל. ואם סוחט לתוך כלי ריק, כמובן שאסור אפילו בידו ללא כלי. (ובטעם הדבר שעל ידי כלי אסור בכל אופן, נאריך אם ירצה ה' בהזדמנות.)

בהלכות הקודמות (ובפרט בהלכה הקודמת) ביארנו שאסור לסחוט בשבת פירות שיש אנשים שנוהגים לסוחטם לצורך משקה היוצא מהם, וכן ביארנו שמותר לסחוט ביד (ולא על ידי כלי) פירות לתוך תבשיל או מאכל, כגון לסחוט תפוזים על גבי סלט פירות, באופן שהמשקה נבלע ומתערב בתוך הפירות מייד אחרי סחיטתו, משום שאין האיסור לסחוט בשבת אלא כאשר מפרידים מן הפרי את החלק הנוזלי הנחשב משקה מן החלק המוצק הנחשב מאכל, אבל כאשר החלק הנוזלי, דהיינו המשקה הנסחט, הופך מייד עם נפילתו לכלי שוב למאכל מוצק, לא שייך בזה איסור סחיטה.

ולעניין סחיטת לימונים בשבת, הנה לכאורה היה לאסור בהחלט סחיטת לימונים בשבת, שהרי הדרך היא לסוחטן במקומות רבים, אדרבא, עיקר ייעודו של הלימון הוא לסחיטה לצורך  המיץ שלו, ואף שלסחוט לימון ביד על גבי מאכל בודאי שיש להקל כמו שבארנו, אבל לסחוט לימון לתוך משקה כדי להכין לימונדא, או לתוך כלי ריק לכאורה היה לאסור. אלא שבזמנו של מרן הבית יוסף נהגו במצרים לסחוט לימונים בשבת גם לצורך הכנת משקאות, ומרן תמה על מנהג זה שהכל היו נוהגין כן, אפילו תלמידי חכמים גדולים,ואף אחד לא פקפק בזה,וכתב להסביר את המנהג, שלא נאסרה סחיטה אלא כששותים מי סחיטת הפרי בלא תערובת משקה אחרת, כמו מיץתפוזים וכן שאר מיצי פירות. אבל מיץ לימון, שאין הדרך לשתות אותו בפני עצמו, אלא רק על ידי תערובת מים וסוכר, (או לצורך תיבול מאכלים) אין איסור לסחטן בשבת. וכן פסקו רבים מן הפוסקים, וכן פסק מרן בשולחן ערוך, אבל כנגדו קמו כמה פוסקים וערערו על דין זה.

לפיכך פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאף שבודאי העיקר להלכה שמותר לסחוט לימונים בשבת אפילו לתוך משקה ואפילו תוך כלי ריק בכדי להכין ממנו משקה או להשתמש בו לתיבול הסלט בשבת, וכדעת מרן השולחן ערוך, מכל מקום נכון לחוש לכתחילה לדברי המחמירים בזה, משום שאפשר להחמיר בזה בנקל, והיינו כשמכין לימונדא, ישים קודם בכלי את הסוכר ויסחט על גביו את הלימון, שאז הלימון נבלע בסוכר, וממילא אין בזה שייכות למלאכת סחיטה,שהרי הסוכר הוא מאכל ואינו משקה, כפי שביארנו, ורק אחר כך ימזוג את המים להכנת הלימונדא. וכתב רבינו חיים פלאג'י שאמרו סימן לזה: והנה "סולם" מוצב, ראשי תיבות, סוכר לימון מים. וכל זה על דרך חומרא, אבל מעיקר הדין יש להקל בזה כדעת מרן, אלא שנכון להחמיר בזה במקום שאפשר.

בהלכות הקודמות הזכרנו שמצאנו בדברי רבותינו שיש מקרים שיש לחוש לעין הרע, ולכן גם נוהגים שאין להעלות לתורה שני אחים או אב ובנו בזה אחר זה, שלא יוזקו בעין הרע, שבכל דבר שגורם התפעלות עלול לשלוט שם עין הרע.

וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאפילו דרשן אשר חנן אותו ה' במתק שפתיים, פה מפיק מרגליות, ישמר ויזהר שלא תשלוט בו עין הרע, ובדרך סגולה יעשה מה שאמרו בגמרא במסכת ברכות (דף נה מי שנכנס לעיר שאין מכירין אותו כל כך, וחושש פן יתפעלו מרוב חכמתו, או מקולו הערב, וכיוצא בזה, וישימו עליו עין הרע, ישים בוהן ידו (האגודל) הימנית בידו השמאלית, ובוהן ידו השמאלית בידו הימנית, ויאמר: אני פלוני בן פלונית (שם אימו) מזרעו של יוסף אני בא, שאין עין הרע שולטת בו, שנאמר "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין", קרי ביה עולי עין, (שהם שולטים על העין, ואין העין שולטת בהם), אי נמי מדהנא (או גם מפסוק אחר רואים שאין העין שולטת בזרעו של יוסף), "וידגו לרוב בקרב הארץ", מה דגים שבים המים מכסים עליהם, ואין העין שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם.

ומה שאומר אדם "מזרעו של יוסף אני בא", אף על פי שבאמת הוא משבט אחר, מכל מקום, כל ישראל נקראו בניו של יוסף, כמו שנאמר בתהילים (עז. טז.) "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה", ובילקוט שמעוני (שמואל ב') נאמר על הפסוק הזה, וכי יוסף הוליד את כולם והלא יעקב הוליד? אלא יעקב הוליד, ויוסף כלכל את כל אחיו ובית אביו לחם לפי הטף, לפיכך נקראו כולם על שמו.

ובמסכת סנהדרין (דף צב.) אמר רבי אלעזר, לעולם הוי קבל וקיים (קבל לשון אפל ושפל, לבל יבליט את עצמו, וכמו שאמרה חנה (בברכות לא זרע אנשים, זרע מובלע בין אנשים לא חכם ולא טיפש וכו'), ומכל מקום כתב מרן הרב שליט"א, מי שחונן אותו ה' לשון לימודים, ויש לו כח השפעה לזכות את הרבים, ברוב חכמה ודעת, אין לו להמנע מכך מחשש עין הרע, ששומר מצוה לא ידע דבר רע, ומצוה אגוני מגנא ואצולי מצלא. ומי שלא מקפיד כל כך בעניני עין הרע, גם כן לא משפיע עליו עין הרע כל כך, כדברי הגמרא, מאן דלא קפיד, לא קפדינן בהדיה, ורק מהיות טוב כדאי לעשות הסגולה שהובאה בגמרא כנ"ל, כי עין הרע הוא ענין אמיתי, ולא כדברי הרבה מן החוקרים שמכחישים ענין ההיזק מעין הרע, שכבר השיג על דבריהם הרמב"ן והוכיח שיש מציאות של עין הרע בעולם.

ומרן החיד"א בספר ככר לאדן (דף רפ"ה ע"א) כתב, לדור ודור הודיע, כי העשב הנקרא "רודא" מועיל נגד עין הרע, ולבטל כשוף, ומרבני עיר הקודש ירושלים שמעתי מעשה נורא על זה, ויש שם קדוש "רוטה", ויכוין הנושא עשב הנזכר בשם זה, וטוב לו, ובלשון המשנה העשב הזה נקרא "הפיגם", ומועיל גם נגד מגיפה (הפיגם אותיות מגיפה).

בהלכה הקודמת כתבנו שמותר לסחוט לימונים בשבת ביד, לא על ידי כלי, משום שאין דין סחיטת הלימון כדין סחיטת שאר הפירות בשבת, גם הזכרנו מה שכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאף על פי שמותר מעיקר הדין לסחוט לימון בשבת, מכל מקום נכון לחוש לדברי המחמירים בסחיטת לימון לתוך כלי ריק, ולכן יש לשים בכוס ראשית כל את הסוכר, ואחר כך לסחוט את הלימון על הסוכר, ומיץ הלימון ייספג ויבלע בסוכר, שבאופן כזה לכל הדעות מותר לסחוט לימון בשבת. והסברנו את נימוקי הדברים כפי שניתן ללמוד שם.

אולם כתב מרן הרב שליט"א, שאף על פי שמבחינת מלאכת סוחט אין איסור לסחוט לימונים ביום השבת, מכל מקום הבא לסחוט לימון על גבי תה או תבשיל אחר רותח בשבת, עלול להיכשל באיסור בישול בשבת, שהרי המשקה היוצא מן הלימון מתבשל כאשר הוא נוגע בתה או בתבשיל הרותח, ולפיכך הרוצה להכין בשבת תה עם לימון, נכון שינהג כך:

לפני הכנת התה, יערה (ישפוך) את המים הרותחים לתוך כלי אחר ריק, ואז יהיה למים דין "כלי שני", דהיינו שאין המים נמצאים ב"כלי ראשון" שבו הם רתחו, שאז הם בודאי גורמים לבישול מה שיתערב בהם, אלא הם נמצאים ב"כלי שני". ואחר כך יוכל לערות מים אלה לתוך הכלי השלישי שבו נמצאים כבר תמצית הלימון והתה.

ובאופן כזה, שמכין את התה על ידי עירוי מכלי שני לתוך הכוס שנמצא בה התה והסוכר והלימון, מותר להכין תה בשבת אפילו על ידי שקית תה שלא נתבשלה כבר מערב שבת, משום שעירוי מכלי שני אינו גורם לבישול עלי התה האסור בשבת. אולם לשים את עלי התה בתוך כלי שני ממש, אסור בשבת, לפי שכלי שני גורם לבישול עלי התה, אבל עירוי מכלי שני אינו גורם לבישול עלי התה, האסור בשבת, ואם ירצה ה' נאריך בדיני בישול בשבת בעתיד.

במשנה במסכת שבת (עג.) שנינו, כי אחת מן המלאכות שאסרה התורה עשייתה בשבת היא מלאכת אופה. וכבר ביארנו שכל המלאכות שנאסרו בשבת הן המלאכות שהיה נהוג לעשותן במשכן, ומבואר בגמרא שעיקר מלאכת אופה שהיה נהוג לעשותה במשכן, היא בבישול הסממנים לצורך הקטורת, ומה ששנינו במשנה "אופה" ולא "מבשל" הוא מפני שבכלל מלאכת בישול נאסרה אף אפיה, וכן דין צלייה וטיגון בשבת שווה לדין בישול האסור בשבת מן התורה, ובכל זאת בחר התנא למנות דווקא מלאכת "אופה" משום שגם שאר המלאכות שהוזכרו במשנה לפני כן, הן עוסקות בסדר הכנת הפת (הלחם), מלאכות מעמר ודש וזורה וטוחן ובורר ומרקד והלש, ולפיכך המשיך ושנה מלאכה השייכת בפת, שהיא מלאכת אופה, למרות שעיקרה של המלאכה הוא מבשל.

ובכלל איסור זה נמצא גם המניח מאכל שנתבשל כבר מערב שבת, אבל לא נתבשל כל צרכו, וכגון שנתבשל רק חצי בישולו, וחוזר ומניחו על גבי האש או הפלאטה החשמלית בשבת, הרי זה עובר על מלאכת מבשל בשבת, (ואף אם נתבשל המאכל כל צרכו קודם השבת, לא תמיד מותר להניחו על גבי הפלאטה בשבת וכפי שיבואר בעזרת ה' בהזדמנות.)

איסור בישול בשבת אינו שייך כלל וכלל לאיסור הבערת אש בשבת, כי מלאכת הבערת אש היא מלאכה נפרדת לחלוטין. לפיכך המבשל בשבת חייב, אף אם בישל על גבי אש שמוכנה כבר מבעוד יום קודם כניסת השבת, וכן אסור לבשל בשבת על גבי פלאטה חשמלית שהודלקה כבר לפני כניסת השבת, וצריך להזהיר על כך, מפני שישנם לצערנו רבים שטועים וסבורים שמותר לבשל בשבת על גבי פלאטה חשמלית, ונכשלים בחילול שבת, וכל זאת מתוך חוסר ידיעת ההלכה.

בהלכה הקודמת ביארנו שאסור מן התורה לבשל בשבת מאכל או משקה. ואין חילוק בזה אם מבשל על גבי אש ממש או על גבי פלאטה חשמלית, שבכל מקרה אסור לבשל או לאפות בשבת.

ובגמרא במסכת שבת (לח מבואר שמותר לבשל בשבת בחמה, כלומר שמותר להניח בשבת קערה עם מים כנגד קרני השמש בכדי שהם יתחממו, ואפילו אם על ידי כך המים יגיעו לחום שהיד סולדת בו, שהוא החום המוגדר כבישול בשבת (דהיינו כארבעים וחמש מעלות צלסיוס כפי שביארנו בהלכה קודמת,) מותר. אולם לבשל בתולדת חמה אסור. למשל, לתת מים לתוך כלי שרתח מחמת השמש ועל ידי כך יתחממו המים, אסור, וכן לתת ביצה לתוך כלי עם מים שהוחמו על ידי השמש בכדי שתתבשל אסור, וגזרו כך חכמינו, משום שחששו שמא יבואו לבשל במים שהוחמו באש, שיש בזה איסור תורה. ולכן אסור לבשל בשבת במים שרתחו על ידי "דוד שמש", משום שמים אלו נחשבים לתולדת חמה.

ולעצם השימוש במים שהוחמו על ידי דוד שמש בשבת, לצורך שטיפת ידיים וכדומה, הנה דנו בזה כמה מגדולי הדור, ונידון זה הוא מהארוכים והמורכבים ביותר, כי בזמן פתיחת הברז בבית מייד נכנסים מים קרים לתוך הדוד ומתחממים שם, ויש לדון בזה מצד מה שמים קרים אלו מתבשלים בתוך המים הרותחים שהם נחשבים ל"תולדת חמה" כפי שביארנו, ועוד יש לדון בזה מצד כמה בעיות שאי אפשר להרחיב בהן במסגרתינו, ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א דן בזה בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ד סימן לד, ויש לציין כי תשובה זו היא השנייה בארכה מבין תשובותיו הרבות של מרן הרב שליט"א. ומרן הרב שליט"א כתבה במשך שבועיים כשהיה חוזר מבית הדין במצריים לביתו ומסתגר בחדרו וערך תשובה נפלאה זו.) והעלה במסקנתו שיש להקל להשתמש במים שהוחמו באמצעות דוד שמש בשבת, ואם מים אלו הם חמים מאד ורוצה למזגם עם מים קרים על ידי פתיחת שני הברזים ביחד, החם והצונן, גם כן יש להקל בזה מעיקר הדין, אולם יש לציין שכל זה רק לעניין שימוש במים אלו לשתייה או לשטיפת כלים ורחיצת ידיים ורגליים וכדומה, אבל לרחוץ רוב הגוף או כל הגוף במים חמים בשבת אסור מטעם אחר, וכפי שיתבאר אם ירצה ה' בהלכה הבאה.

תשובה:  ביארנו שלדעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א יש להקל להשתמש בשבת במים שהוחמו על ידי דוד שמש לצורך שטיפת ידיים וכדומה, אבל לרחוץ כל גופו (או רוב גופו) במים חמים בשבת, אסור, ואפילו אם מים אלו הוחמו לפני כניסת השבת, ואפילו על ידי דוד שמש, מכל מקום אסור לרחוץ במים חמים רוב גופו בשבת מפני גזירת חכמים, שכך שנינו בברייתא במסכת שבת (לט, וביארו שם בגמרא שטעם הגזירה הוא משום שבתחילה היו נוהגים לרחוץ במים חמים בשבת, וראו חכמים שהיו הבלנים האחראים על בתי המרחץ נכשלים מתוך כך בחילול שבת לצורך חימום המים, וגזרו שאסור לרחוץ במים חמים בשבת. וממילא נאסרה רחיצה בכל מים חמים, אף אם הוחמו בהיתר, כגון מערב שבת או על ידי דוד שמש. ואפילו אם אינו רוחץ כל גופו בבת אחת אלא איבר איבר בפני עצמו, אסור. אבל לרחוץ רק מקצת גופו, כבר ביארנו  שמותר על ידי מים שהוחמו מערב שבת, או שהוחמו על ידי דוד שמש, אבל במים שמתחממים על ידי חשמל וכדומה, אסור בהחלט להשתמש בשבת מפני איסור בישול.

ולפיכך, אישה שחל ליל טבילתה בליל שבת, ומי המקווה חמים, ואינה יכולה לטבול בהם בליל שבת מפני גזירת רבותינו, וגם כנודע אינה יכולה לטבול קודם כניסת השבת, דעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שעליה לטבול בתוך זמן "בין השמשות", דהיינו תוך שלוש עשרה דקות וחצי מזמן השקיעה, מפני שזמן זה נחשב עדיין לספק אם נכנסה כבר השבת, ומכיוון שאיסור רחיצה בחמין בשבת אינו מן התורה אלא מגזירת חכמים, יש להקל בכך בתוך זמן זה שמוגדר עדיין ספק אם נכנסה שבת, ובזה הכל יבוא על מקומו בשלום. אלא שבזמן שהורה כך מרן הרב שליט"א לראשונה, עדיין היה המנהג לטבול אף בליל שבת רק אחר זמן בין השמשות, והבלניות לא היו מאפשרות לנשים לטבול בתוך זמן בין השמשות, ומרן הרב שליט"א עבר משער לשער במחנה, והיה קורא אליו את הבלניות האחראיות על הטבילה, להורותן דעת לאפשר לנשים (בעיקר ספרדיות) לטבול בזמן זה, כדי שלא יאלצו לטבול בחמין בשבת. ותהילות לאל יתברך בזמנינו ברוב המקומות כבר פשטה הוראתו של מרן הרב שליט"א, והאחראיות במקואות מאפשרות לטבול בליל שבת בתוך זמן בין השמשות, ובכך יצאנו מידי כל פקפוק, ואמנם אם מחמת איזו סיבה לא התאפשר לטבול בבין השמשות, אין לדחות משום כך את הטבילה, ויכולה להקל לטבול בחמין בלית ברירה אף אחר בין השמשות.

מותר לרחוץ תינוק אף במים חמים בשבת, באופן שהוחמו קודם השבת או על ידי דוד שמש.

 ביארנו שאסור לאדם לרחוץ את רוב או כל גופו במים חמים בשבת, ואפילו במים חמים שהוחמו מערב שבת, או במים שהוחמו על ידי דוד שמש, אסור לרחוץ כל גופו בשבת, וטעם האיסור הוא מחמת גזירת חכמינו, שראו שהיו הבלנים (שהם אותם האחראים על בתי המרחץ) נכשלים בחילול שבת על ידי חימום המים לצורך הרחיצה, ולפיכך גזרו איסור על הרחיצה במים חמים בשבת. אולם ברחיצת מיעוט גופו, כגון פניו ידיו ורגליו ביום השבת, אין איסור כלל. (באופן שכמובן לא נעשה איסור בחימום המים, דהיינו שהוחמו המים מערב שבת או על ידי דוד שמש.)

ולעניין רחיצת כל גופו בשבת במים קרים, לדעת מרן רבינו יוסף קארו, אין בכך איסור כלל, ובלבד שייזהר היטב שלא יבוא לידי סחיטת השיער והמגבת, משום שיש בכך לפעמים איסור סחיטה בשבת, אולם מנהג האשכנזים להחמיר בזה שלא לרחוץ אפילו במים צוננים בשבת, מפני החשש שמא יבוא לידי סחיטת שיער ומעוד כמה טעמים. אולם במקום צער, יש להקל בזה אף למנהג האשכנזים, מפני שיש סוברים שבמקום צער לא גזרו בכלל איסור ברחיצה בשבת, וגם יש אומרים שלא נהגו איסור אלא בבתי מרחץ שהיו בזמנם שהיו טובלים כל גופם בכלי או בבור מלא מים, אבל בבתי מרחץ שיש בימינו בכל בית, ושנוהגים לשפוך מים על גופו ולא לטבול במים, אין בכך איסור, ולכן להלכה במקום צער יש להקל בכך אף למנהג האשכנזים.

אף על פי שאסור לרחוץ רוב גופו בשבת במים חמים, ואף במים פושרים יש לאסור לרחוץ כל גופו, מכל מקום בימי הקור, שהמים הזורמים בבית הם קרים מאד, מותר להוסיף עליהם מים חמים שהוחמו מערב שבת או על ידי דוד שמש, באופן שלא תורגש שום חמימות המים, אלא רק שתפוג מעט צינתם, אבל להביאם למצב שהם פושרים ממש, דהיינו שנרגשת בהם חמימות, ולרחוץ בהם, אסור. וכמבואר. ולעניין רחיצה ביום טוב, מכיוון שאין הלכה זו אקטואלית בימים אלו, נציין רק בקצרה, שמרן הרב עובדיה יוסף שליט"א סובר שמותר לרחוץ כל גופו במים חמים ביום טוב, ובלבד כאמור, שלא נעשה איסור בחימום המים.

תשובה: מובא במדרש שהמכבה את הנר בפיו (דהיינו על ידי נשיפת רוח) דמו בראשו, כלומר שיש בכך סכנה סגולית. ומדרש זה הובא בדברי כמה פוסקים, וגם גדול המקובלים רבינו יוסף חיים זצ"ל כתב בספר בן איש חי שאין לכבות את הנר על ידי נשיפת רוח מפיו.

והנה בגמרא שלנו במסכת נדה (דף יז.) אמר רבי שמעון בר יוחאי,חמישה דברים העושה אותם דמו בראשו, האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהם הלילה,והלן בבית הקברות, והנוטל ציפורניו וזרקן לרשות הרבים, והמקיז דם ומשמש מיטתו, ולא הוזכר שם כלל ענין כיבוי הנר בפיו. ולכן לכאורה היה נראה שלהלכה אין לחשוש כל כך לעניין זה, אלא שמפני שיש בדבר זה סכנה, וכלל יש בידינו "חמירא סכנתא מאיסורא", דהיינו שיש לחשוש לענייני סכנה יותר מענייני איסור, פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שאין לכבות נר על ידי רוח שמוציא מפיו, כי יש בזה חשש סכנה סגולית.

תשובה: בפרשת בראשית נאמר "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" ועל פי קבלת רבינו האר"י נלמד מכאן שכל אדם מקבל חיותו משורש האותיות של שמו, ולפיכך כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, בשם כמה פוסקים, שאין לעקור לגמרי את שמו הראשון של האדם, בין אם משנים שמו לצורך שידוך, כגון ששמו שווה לשם אבי הכלה, שאז רבים נוהגים ליזהר לשנות שם החתן שלא יהיה שווה לשם חמיו (כי על פי צוואת רבינו יהודה החסיד יש בכך סכנה אם שם החתן ושם חמיו שווה,) ובין אם משנים שמו מחמת שהוא חולה, מפני שיש לחוש שהשם השני אינו שייך לחיותו של אותו אדם, ולא ימשכו לו חיים משמו החדש, ולכן נוהגים שאין עוקרים את השם הראשון לגמרי אלא מוסיפים עליו, וכגון אם היה שמו "יוסף", מוסיפים לו שם "חיים יוסף" וכדומה.

וראוי לא להתעסק בענייני שינוי שמות, אם לא בעצת תלמיד חכם אמיתי.

מים אחרונים, דהיינו שנוטלים ידים אחר הסעודה קודם ברכת המזון, חובה הם מן הדין, ומלבד מה שכך היא תקנת חז"ל, שצריך ליטול מים אחרונים אחר הסעודה, יש בנטילה זו גם טעמים נסתרים על פי דברי רבותינו המקובלים, ולכן חובה ליטול מים אחרונים אחר הסעודה, וכן המנהג, ושלא כאותם שמקילים בזה, וכן הסכמת רוב ככל הפוסקים.

ואף הנשים צריכות ליטול ידיהן למים אחרונים, ואף שבארצות אשכנז היו נשים רבות שלא נהגו ליטול ידיהן למים אחרונים, וכמה גאונים לימדו זכות על מנהגן, מכל מקום דעת רוב גדולי ההוראה שנשים שוות לגמרי לאנשים בחיוב זה, שעליו דרשו רבותינו (בברכות נג "והתקדשתם" אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים. וכן דעת הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, וכן דעת הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, וכן היא דעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א.

ולא ירבה במים אחרונים, ועל כל פנים צריך לרחוץ את י"ד פרקי אצבעותיו, ואם היו ידיו מזוהמות, ירחץ ידיו כדי להעביר הזוהמא, שלא לשם מים אחרונים, ושוב יחזור ליטול ידיו במים מועטים לשם מים אחרונים.

שנינו במשנה במסכת ברכות (דף מד.) זה הכלל, כל שהוא עיקר ועימו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. דהיינו שכשנמצאים שני סוגי אוכל מעורבים יחדיו, מברך על אותו סוג שהוא עיקר, ופוטר את הטפל. וכגון שנמצא לפניו אורז מבושל עם מעט אפונה, שהאורז נחשב עיקר, ולכן מברך עליו בורא מיני מזונות, ודי בכך כדי לפטור מברכה גם את האפונה.

והדין הוא כן, שהעיקר פוטר את הטפלה, לאו דווקא כשמעורבים שני סוגי אוכל ביחד, כמו בדוגמא של תבשיל אורז ואפונה, אלא הוא הדין אפילו אם אוכל את הטפל בפני עצמו, כגון שבירך על האורז בורא מיני מזונות ואכל ממנו, וכעת הוא בא לאכול רק מהאפונה, ללא אורז, גם כן אינו מברך על האפונה, כיוון שסוף סוף היא טפלה לאורז ונפטרה בברכתו.

ולכן אין מברכין על ריבה שבתוך סופגניות, אף אם רוצה לאכלה בפני עצמה, וכן אין לברך על גבינה שבתוך עוגה, אף אם בא לאכלה בפני עצמה, משום שגם באופנים אלו העיקר פוטר את הטפלה.

וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמי שאוכל פת הבאה בכסנין (עוגה) ובירך עליה בורא מיני מזונות, ובא לשתות עם העוגה קפה או תה, אין לומר שהקפה או התה טפל ונפטר בברכת העוגה, אלא צריך לברך גם על הקפה או התה ברכת שהכל נהיה בדברו, ואחרי שישתה יוכל לטבול את העוגה בתוך הקפה או התה כאשר ירצה.

וכן אדם השותה מים או מיץ באמצע אכילת עוגה או תבשיל שברכתו מזונות, כגון אטריות, צריך לברך על אותו המשקה ברכת שהכל נהיה בדברו, ואם שותה רביעית בבת אחת, צריך לברך ברכת בורא נפשות אחר השתייה.

המברך ברכת המזון חייב להשמיע לאזניו את הברכה, דהיינו שיברך קצת בקול שישמעו אזניו מה שפיו מדבר, ובדיעבד אם ברך ולא השמיע לאוזנו יצא ידי חובה.

באמירת "הרחמן" בסוף ברכת המזון, נוהגים לומר:הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד ולא בביזוי, "בהיתר ולא באיסור", בנחת ולא הצער. והגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל, בספרו  בן איש חי, כתב שנוסח זה  אינו נכון על פי ההלכה, משום שבודאי  שהקדוש ברוך הוא יפרנסנו בהיתר ולא באיסור, ואיך יאמר כן בדרך בקשה מה' יתברך על זה.

אולם מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב, שמכיוון שמובא בגמרא (סוכה נב שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא  הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו, אם כן רואים ששייך להתפלל ולבקש מהקדוש ברוך הוא שיעזור לנו להינצל מהיצר הרע,  שלפעמים גורם לאדם שיחטא ויתפרנס באופן אסור, כגון על ידי הונאה וכדומה מענייני גזל המצויים שרבים נכשלים בהם.

וכן מצינו בברכות השחר, שאנו אומרים, ואל תביאני לידי חטא ולא לידי עוון, וכוף את יצרי להשתעבד לך, ויש מי שכתב על תפילה זו שאין לאמרה, משום שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אולם הגאון יעב"ץ כתב על זה, והם דברים תמוהים בטלים ומבוטלים, ומי הוא זה אשר מלאו ליבו למחוק מלשון התלמוד שמובאת בו תפילה זו, ובכמה מקומות אנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא רחמים על זה שלא נבוא לידי חטא, ורצון הקדוש ברוך הוא  שנתפלל על כך, שאם אדם מתעורר בתפילה ומבקש רחמים, מסייעים אותו, כי אי אפשר לינצל מן החטא בלי סיוע מהשמיים, אף שסוף דבר, הדבר נתון בבחירת האדם בטוב או ח"ו ברע, ולכן נכון לומר "בהיתר ולא באיסור" והבא ליטהר מסייעין בידו.

הרואה ברקים צריך לברך "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית". והשומע קול ברקים צריך לברך "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שכוחו וגבורתו מלא עולם". וצריך לברך ברכות אלו מייד בסמוך לראיית הברק או לשמיעת הרעם. ובכל מקרה אין לברך אלא בסמוך לראייה או לשמיעה כשיעור זמן אמירת "שלום עליך רבי" לראיית הברקים והרעמים, ואם עבר זמן כשיעור זה, לא יברך, אלא ימתין לברק או לרעם אחרים.

ודעת הראב"ד שאין לברך ברכות אלו בשם ומלכות, כיוון שאין להזכיר בברכות אלו את שם ה' ואת מילת אלוקינו, אלא לברך "ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם". אולם לדעת רוב רבותינו הראשונים  יש לברך ברכות אלו בשם ומלכות כדין כל הברכות, ודחו את דברי הראב"ד מן ההלכה, וכמו שאמרו במסכת ברכות (דף מ שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה נחשבת לברכה, וכדבריהם פסק מרן רבינו יוסף קארו בשולחן ערוך, שיש לברך ברכות אלו בשם ומלכות, כלומר בהזכרת שם ה' ואלוקינו כפי שאנו נוהגים בכל ברכה שאנו מברכים.

והגאון רבי חיים פונטרימולי, מחבר הספר "פתח הדביר", הביא שיש נוהגים לברך על הרעמים ברכת עושה מעשה בראשית בלא הזכרת שם ומלכות, ומתחילה היה תמה על מנהגם זה, שכאמור אינו נכון להלכה, שכל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה, אלא שלבסוף כתב ליישב מנהג זה, כי בהיות שעל פי הדין צריך לברך מייד בהישמע קול הרעם, ואם לא בירך בעת שמיעת קול הרעם, מברך בתוך כדי דיבור של שמיעת הרעם (כלומר תוך כדי שיעור זמן אמירת שלום עליך רבי, כאמור,) ולא יותר, ואין הכל יכולים להבחין בדיוק בשיעור זמן זה, וגם יש עוד מחלוקות בענייני ברכות אלו הדורשים בקיאות מיוחדת, לפיכך נמנעו מלהזכיר בברכות אלו שם ומלכות, שלא יבואו לידי הזכרת שם שמים לבטלה. וסיים, שמכל מקום הבקי בהלכה צריך לברך בשם ומלכות כתקנת חז"ל.

אולם מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א דחה דברים אלו, וכתב שמכיוון שההלכה בעניין זה מפורסמת, וגם לא נדרשת חכמה מיוחדת כדי להבין מהו שיעור זמן זה, לכן יש להורות להלכה כעיקר תקנת חכמינו וכדעת הפוסקים ומרן השולחן ערוך, לברך ברכות אלו בשם ומלכות כדין כל הברכות.

תשובה: לפני שניגש לעצם השאלה נדגיש כי כמובן כל הדיון אינו שייך אלא באופן שנעשית החגיגה על פי דרך התורה. לדאוג על שמירת הצניעות במהלך החגיגה, ולמנוע ריקודים מעורבים. וכן נכון שיהיה שם מי שידבר לפני הקהל בדברי תורה כנהוג, ובאופן כזה נחשבת החגיגה לסעודת מצוה שהשם יתברך שמח בה.

 ומכיוון שלצערינו רבים נוהגים לערוך חגיגות בר מצוה באופנים שונים הגוררים עמם איסורים רבים, כתב הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל שאם היה באפשרותו, היה מבטל לחלוטין את סדר בר המצוה הנהוג במדינתו אמריקא, שכידוע חגיגות אלו אינם גורמות לקרב אף אדם לשמירת תורה ומצוות, ואדרבא בהרבה מקומות באים לידי איסורים רבים כגון חילול שבת ועוד. ובהמשך דבריו כשנשאל הגאון לעניין עריכת חגיגות "בת מצוה" לבנות, כתב שאין כל מצוה בעריכת חגיגות כאלה, ושאין לסעודה זו כל ערך של סעודת מצוה, כי אינה אלא ככל שמחת יום הולדת, שבודאי אין בה טעם לסעודת מצוה.

אולם מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב לחלוק על דברי הגאון רבי משה פיינשטיין, שאף שבודאי יש להיזהר מאד מכל נדנוד איסור בעריכת חגיגות אלו, מכל מקום באופן שנעשית החגיגה תוך שמירה על ההלכה, יש בכך מצוה, ונחשבת הסעודה לסעודת מצוה, כי דין בת המצוה כדין בר המצוה, שהרי כתב המהרש"ל, שסעודת בר המצוה אין לך סעודת מצוה גדולה מזו, שנותנים לה' שבח והודיה על שזכה הנער להיות בר מצוה, מחוייב במצוות המביאות אדם לחיי העולם הבא, והביא ראיה לדבריו מן הגמרא, ואם כן הוא הדין לגבי בת שמתחייבת במצוות ביום זה, בודאי יש טעם לעשות באותו יום שמחה וסעודה, ונחשבת הסעודה לסעודת מצוה. וכעין זה כתב רבינו יוסף חיים מבבל, והוסיף שראוי שבאותו יום תלבש הבת בגד חדש ותברך שהחיינו, ותכוון לפטור שמחת כניסתה בעול המצוות.

מצות עשה על כל איש מישראל ללמוד תורה הלכה למעשה, כמו שנאמר בתורה (דברים ה) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. כדי שידע האדם לקיים את מצוות התורה כהלכתן, ולשמור עצמו מכל איסורי תורה, וכמו שאמרו רבותינו (קידושין מ.) גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, ומלבד עצם החיוב לדעת כיצד לקיים את התורה, נוסף חיוב מיוחד על עצם לימוד התורה שהיא מצוה שאין למעלה ממנה. ולכן כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין זקן גדול שתשש כוחו, ואפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים שחייב לפרנסם, הכל חייבים לקבוע להם זמן ללמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה.

ואמרו רבותינו, שכשנידון האדם לפני ה'  אחרי אריכות ימים ושנים, נידון תחילה על תלמוד תורה, ואחר כך נדון על שאר מעשיו. לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה בין לשמה (כלומר לשם שמים) ובין שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

כפי שביארנו, יש במצות תלמוד תורה שני חלקים. האחד הוא עצם מצות לימוד תורה, והשני הוא מצות לימוד התורה לצורך ידיעת ההלכה כדי לדעת כיצד נכון לנהוג בכל עניין, והלומד תורה הלכה למעשה זוכה לשני חלקים אלו ולימודו רצוי ביותר לפני ה' יתברך.

נשים פטורות ממצות לימוד תורה, שנאמר ולימדתם אותם את "בניכם" ולא את בנותיכם (קידושין כט ואף על פי כן חייבות ללמוד את דיני התורה השייכים להן, שאם לא תדענה הלכות שבת והלכות ברכות, הלכות איסור והיתר, ובשר וחלב, ונדה וכיוצא בזה, איך יוכלו לקיימן ולהשמר בהן. ומטעם זה הנשים מברכות בכל יום ברכות התורה, ואומרות אשר קדשנו במצוותיו "וצונו" על דברי תורה, וכמו שנפסק בשולחן ערוך,  מפני שהן מחויבות בלימוד דיני התורה כדי לקיימן.

ידיים?

בעניין זה של שיעור הפת שמחויבים ליטול ידיים קודם אכילתו ישנן שלוש דרגות.

הראשונה, מי שאוכל פחות מכזית פת, דהיינו, פחות מעשרים ושבע גרם פת, מעיקר הדין אינו חייב כלל בנטילת ידיים, והמחמיר ליטול ידיים גם בפחות מכזית תבוא עליו הברכה.

הדרגה השנייה, מי שאוכל יותר משיעור כזית פת, דהיינו יותר מעשרים ושבע גרם פת, אך גם אינו אוכל פת כשיעור כביצה, שהוא חמישים ושש גרם, אדם זה חייב בנטילת ידיים, אך לא יברך על נטילה זו.

הדרגה השלישית, אדם שאוכל פת יותר משיעור כביצה, שהוא שיעור חמישים ושש גרם, חייב בנטילת ידיים, וגם חייב לברך על נטילת ידיים.

וכל מה שכתבנו שחייב ליטול ידיים בברכה אם אוכל שיעור כביצה פת, היינו שבשעה שנוטל ידיו, בדעתו לאכול פת בשיעור כביצה שמחייבו בנטילת ידיים בברכה. ואם כבר נטל ידיו בברכה מפני שהיה סבור שיאכל שיעור כביצה פת, ואחר כך בשעת הסעודה התחרט ולא רצה לאכול יותר, אינו מחויב לאכול כדי שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה, שהרי בשעה שנטל ידיו כך היה בדעתו, ומכיון שכך, נתחייב בנטילת ידיים בברכה באותה שעה. ומכל מקום חכם עיניו בראשו לאכול בתחילה סעודתו פת שיעור כביצה, ואחר כך יאכל משאר מאכלים.

במסכת קידושין (דף ל.) אמר רבי יהושע בן חנניה, לעולם יחלק אדם את זמן הלימוד שלו לשלושה חלקים, שליש במקרא (חומש) שליש במשנה ושליש בתלמוד (גמרא). ומרן הבית יוסף (סימן רמו) כתב בשם רבינו הרמ"ה, שלא אמרו רבותינו לחלק את הזמן לשלושה חלקים למקרא למשנה ולתלמוד אלא לבני הדורות הראשונים, שהיה ליבם פתוח כפתחו של אולם, והיו מספיקים ללמוד משנה ותלמוד בשני שליש מזמנם, אבל אנו די לנו בלימוד מקרא (חומש) בילדותינו, והלואי שיספיקו שאר ימינו כולם למשנה ולתלמוד. וביאור הדברים הוא, שמפני שבדורות האחרונים נחלשו הבריות, ואינם מספיקים ללמוד אפילו בזמן מרובה מה שהיו הראשונים לומדים בזמן קצר, לפיכך, אם נוציא שליש מזמנינו על לימוד המקרא, לא נוכל לבוא לידי לימוד הלכה למעשה. לכן כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שהנכון הוא להשקיע את רוב הזמן בספרים העוסקים בלימוד הלכה למעשה. אמנם בתחילת דרכו של האדם, נכון שיחלק את זמנו גם ללימוד  מקרא ומשנה וגמרא, כדי שידע את דרך פסיקת ההלכה, ללמוד דבר מתוך דבר, אבל כשיגדל בתורה יפנה כל עסקו ללמוד תלמוד ופוסקים, ולעתים מזומנות יקרא המקרא וישנה המשנה, כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה.

כתב עוד מרן הרב שליט"א, בעלי בתים שאין להם פנאי ללמוד יותר משעתיים שלוש בכל יום, לא ילמדו אלא הלכה למעשה מתוך השולחן ערוך ונושאי כליו שמפיהם אנו חיים, שזהו שורש ועיקר הלימוד בתורתינו הקדושה, לדעת מה יעשה ישראל (כלומר לדעת איך צריך יהודי לנהוג) ואינם יוצאים כלל ידי חובת מצות תלמוד תורה, בלימוד המשנה והגמרא, כי אין למדים הלכה מפני תלמוד, וכן מה שאמרו (בנדה עג.) כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, היינו הלכות פסוקות. אבל הלומדים "דף יומי" בלבד מהתלמוד שלנו, אינם יוצאים בזה ידי חובת מצות תלמוד תורה, שהרי כתב רבינו מהר"י בן מיגאש (רבו של הרמב"ם) שאיו בימינו מי שיוכל לפסוק הלכה מפי התלמוד, אלא רק על פי פסקי הגאונים, ואותם המדמים בנפשם להורות מפני חוזק עיונם בתלמוד (אותם הסבורים שהם יכולים להורות לגודל חכמתם ישר מן התלמוד,) ראוי למנעם מזה, שאין בזמנינו מי שהוא ראוי לכך, וכן דעת הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, אולם מי שיש לו ארבע שעות או יותר ללמוד בכל יום, יקבע שלוש מהן ללימוד ההלכה, והשאר ללימוד הגמרא והראשונים כאשר תשיג ידו. ויש להוסיף, שאם מחמת קושי בלימוד וכדומה, אינו מסוגל להשקיע רוב זמן לימודו בלימוד הלכה למעשה, ישאל תלמיד חכם אמיתי כיצד עליו לחלק את זמנו ובאיזה ספרים עליו ללמוד.

תשובה: בהלכה הקודמת הזכרנו שמי שאינו יכול לעסוק בתורה יספק צרכי אחרים הלומדים תורה ויחשב לו הדבר כאילו לומד בעצמו. ובגמרא (במסכת סוטה דף כא.) אמרו שאשתו של הלומד תורה חולקת עם בעלה בשכר תלמוד תורה שלו.

ודנו הפוסקים אודות אותו תלמיד חכם העוסק בתורה ומתפרנס על ידי אדם אחר, האם אותו תלמיד חכם מפסיד מחצית שכרו עבור אותו אדם המפרנסו, או שהתלמיד חכם אינו מפסיד מכך ואף על פי כן המפרנס מקבל על כך שכר כאילו לומד תורה בעצמו. והשאלה כפולה, משום שאם נאמר שהתלמיד חכם מפסיד משכרו עבור המפרנסו, ממילא נלמד ששכר המפרנס הוא לכל היותר מחצית משכר החכם, שהרי לא יתכן לומר שהתלמיד חכם יפסיד את רוב שכרו. אולם אם נאמר שאין החכם מפסיד מאומה עבור המפרנסו, ממילא יש מקום לומר ששכר המפרנס הוא ממש כעין שכרו של החכם עצמו, וכלשון רבינו הטור שהזכרנו אתמול "שיהיה נחשב לו כאילו לומד בעצמו".

וידוע הדבר שהגאון מהר"ם גאלאנטי היה מצטער ואומר, אוי ואבוי לתלמידי חכמים שבזמן הזה המתפרנסים על ידי אחרים, שנמצא שבעת שנפטרים מן העולם הזה, אין מאומה בידם, לפי שמחצית שכרם נוטלות נשותיהם, ומחצית שכרם לוקח המפרנס אותם. נמצא שדעת הגאון מהר"ם גאלאנטי שבאמת מפסיד החכם משכרו עבור אשתו ועבור המפרנסו. ומרן החיד"א כתב על זה, אולם אני מצאתי בספרי המפרשים, שהקדוש ברוך הוא נותן מאוצרו הטוב לאשת תלמיד חכם שכר מזכות תורתו, ולא ינוכה מן התלמיד חכם מאומה, וכן הדין במחזיק בידי תלמיד חכם.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א הביא בעניין זה דברי רבים מרבותינו שכתבו במפורש שאין הקדוש ברוך הוא מנכה משכר החכם עבור המפרנסו, והביא את דברי האור החיים הקדוש, רבינו חיים בן עטר, שכתב גם כן שאין מנכים כלל משכרו של החכם, ואדרבא נראה מדבריו שגם המחזיק ביד החכם נוטל שכר מושלם כעין השכר של הלומד תורה בעצמו. והגאון מהר"א פלומבו כתב בשם הגאון מהרימ"ט על הפסוק במשלי (יב יד) "מפרי פי איש ישבע טוב, וגמול ידי אדם ישיב לו", כלומר מה שהחכם לומד ופריו מתוק לחכו (דהיינו דברי תורתו שהם פירותיו) ישבע טוב גם בעולם הבא, ומה שגמלו לו בני אדם להחזיק בידו, אין מנכים לו משכרו כלל, אלא "גמול בני אדם" כלומר למחזיקים, ישיב להם ה' יתברך למחזיקים בפני עצמם. והוסיף על זה מהר"א פלומבו, שאם התלמיד חכם מצד עצמו לא היה יכול ללמוד אלא מסכת אחת משום דוחק פרנסתו, ובא המחזיק וגמל חסד עמו, ולמד שתי מסכתות, אין מנכים לתלמיד חכם משכרו כלום, ולמחזיק ייתן ה' שכר בפני עצמו.

וסיים מרן הרב שליט"א, שלאור האמור נראה גם כן בזמנינו, שבודאי עדיף לתלמיד חכם ללמוד בכולל אברכים כל היום, ויקבל משכורת מהכולל לפרנסתו, (שהרי כאמור אין מנכים לו משכרו כלום, ואף המחזיקים בידו יקבלו שכרם מושלם מאת ה',) מאשר ללמוד רק מחצית מהיום, ובשאר זמנו לעבוד לפרנסתו, שבזה מאבד זמנו היקר ללא טעם מספיק, ובהלכה הבאה נוסיף עוד מעניין זה.

ויש להדגיש שאף כי בודאי כל המסייע ומחזיק בידיהם של לומדי תורה שכרו גדול מאד, אולם עיקר עניין "יששכר וזבולון" שיהיה נחשב המחזיק כדוגמת הלומד בעצמו, זה דווקא אם המחזיק מספק כל צרכיו של החכם ממש, אבל אם הוא אינו הגורם היחידי לפרנסת החכם, בודאי שאין שכרו דומה לשכרו של החכם.

בהלכות הקודמות נתבאר שאדם המחזיק מבחינה כלכלית באנשים אחרים הלומדים, נחשב לו הדבר כאילו הוא לומד בעצמו. (אולם אינו רשאי ליבטל לגמרי מן התורה כמו שהזכרנו.)

נאמר בשיר השירים "אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו". (ועניין האהבה הנזכרת היא אהבת ה' ומצוותיו.) ובגמרא במסכת סוטה (כא.)  שאלו, מאי בוז יבוזו לו? (כלומר באיזה אופן אם ייתן אדם מממונו תמורת תורה ומצוות בוז יבוזו לו,) ועונה הגמרא, כהלל ושבנא. ומסבירה הגמרא, כי הלל ושבנא אחים היו, שבנא עסק בסחורה והתעשר מאד, ואילו הלל עסק בתורה מתוך עוני עצום, לבסוף נתמנה הלל נשיא על ישראל, בא אליו שבנא ואמר, הבה נחלוק יחדיו את רכושי ואת חלקך בעולם הבא בזכות התורה שלמדת, יצאה בת קול ואמרה, אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. ועוד אמרו בגמרא שרבי יוחנן היה גם כן עני, והיה עוסק בתורה, והנשיא היה מפרנסו ומספק כל צרכיו בזמן שהיה עוסק בתורה, ועל כך לא נאמר "בוז יבוזו לו" משום שהנשיא לא בא לרבי יוחנן אחרי שלמד וביקש לקנות בכסף זכות תורתו, אלא היה מפרנסו ומתוך כך יכול היה רבי יוחנן לשקוד בתורה, והרי זה כשכר כל מחזיק ביד תלמידי חכמים, שאינו בבחינת "קניית זכות רוחנית בכסף" אלא בבחינת סיוע להרבות תורה בעולם אשר אין מעלה למעלה ממנה.

ועל פי דברי הגמרא פסק רבינו ירוחם, שהעוסק בתורה יכול להתנות עם האיש הבא להחזיק בו קודם שיעסוק בתורה שייטול חלק מלימודו, כמו יששכר וזבולון, אבל אחר שעסק בתורה כבר, ובא לתת חלק מלימודו עבור ממון, אינו כלום, שעל זה נאמר, אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. והביא דבריו מרן הבית יוסף, וכן פסקו הרמ"א והש"ך.

והגאון ההפלאה (רבי פינחס הלוי איש הורויץ) כתב, יש חושבים, שעל ידי החזקתם בתלמיד חכם, הם קונים ממנו חלק מתורתו, כדרך שאר משא ומתן, אולם חלילה מלחשוב כן, וכי ימכור תלמיד חכם אפילו שעה אחת מחלקו מחיי העולם הבא, אשר הוא יפה מכל חיי העולם הזה, וכל שכן שעה אחת בתורה שהיא חשובה מכל חיי העולם הזה. ומה שאמרנו שיש שכר למחזיקים ביד לומדי תורה, אין זה מחמת שקנו זכות לעולם הבא מן החכם בממון, אלא שהמחזיק ביד לומדי תורה מקבל שכרו מאת הקדוש ברוך הוא, ואין לזה שום שייכות לשכרו של התלמיד חכם. (והארכנו בזה בהלכה הקודמת)

וככל הדברים האלה כתב גם כן רבינו האי גאון, כי אין שכר המצוות דבר שהזוכה בו יכול להקנותו לאחר, והוסיף כי מי שבאמת הלך ומכר לאחר חלק מחלקו לעולם הבא, לא רק שבודאי לא מכר כלום, אלא שגם יש לומר שהפסיד את חלקו לעולם הבא, לפי שזלזל בשכרו והשתמש בו כקרדום לאכול בו לחם.

ולפיכך כאמור אסור לעשות עניינים של מקח וממכר בשכר המצוות, שלא רק שאין בשכר המצוות שייכות לקניה ומכירה, אלא אף יש בכך משום זלזול חמור בשכר המצוות שנותן ה' יתברך. ולכן המסייע בידי לומדי תורה, צריך שיסייע בידם בעת לימודם ויחשב לו הדבר כמו שלומד תורה, ואם מסייעם אחר תלמודם לא יחשוב לקנות בזה משכרם על לימודם שעבר, אלא יחשוב שעושה בכך מצוה כמו שאמרו רבותינו, שיש מצוה לגרום הנאה לתלמידי חכמים, אבל אין הדבר נחשב כאילו לומד תורה בעצמו, אלא אם מתוך תמיכתו הם מתפנים מטרדת הפרנסה ושוקדים בתורה הקדושה

בהלכות הקודמות נתבאר שאדם המחזיק מבחינה כלכלית באנשים אחרים הלומדים, נחשב לו הדבר כאילו הוא לומד בעצמו. (אולם אינו רשאי ליבטל לגמרי מן התורה כמו שהזכרנו.)

נאמר בשיר השירים "אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו". (ועניין האהבה הנזכרת היא אהבת ה' ומצוותיו.) ובגמרא במסכת סוטה (כא.)  שאלו, מאי בוז יבוזו לו? (כלומר באיזה אופן אם ייתן אדם מממונו תמורת תורה ומצוות בוז יבוזו לו,) ועונה הגמרא, כהלל ושבנא. ומסבירה הגמרא, כי הלל ושבנא אחים היו, שבנא עסק בסחורה והתעשר מאד, ואילו הלל עסק בתורה מתוך עוני עצום, לבסוף נתמנה הלל נשיא על ישראל, בא אליו שבנא ואמר, הבה נחלוק יחדיו את רכושי ואת חלקך בעולם הבא בזכות התורה שלמדת, יצאה בת קול ואמרה, אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. ועוד אמרו בגמרא שרבי יוחנן היה גם כן עני, והיה עוסק בתורה, והנשיא היה מפרנסו ומספק כל צרכיו בזמן שהיה עוסק בתורה, ועל כך לא נאמר "בוז יבוזו לו" משום שהנשיא לא בא לרבי יוחנן אחרי שלמד וביקש לקנות בכסף זכות תורתו, אלא היה מפרנסו ומתוך כך יכול היה רבי יוחנן לשקוד בתורה, והרי זה כשכר כל מחזיק ביד תלמידי חכמים, שאינו בבחינת "קניית זכות רוחנית בכסף" אלא בבחינת סיוע להרבות תורה בעולם אשר אין מעלה למעלה ממנה.

ועל פי דברי הגמרא פסק רבינו ירוחם, שהעוסק בתורה יכול להתנות עם האיש הבא להחזיק בו קודם שיעסוק בתורה שייטול חלק מלימודו, כמו יששכר וזבולון, אבל אחר שעסק בתורה כבר, ובא לתת חלק מלימודו עבור ממון, אינו כלום, שעל זה נאמר, אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. והביא דבריו מרן הבית יוסף, וכן פסקו הרמ"א והש"ך.

והגאון ההפלאה (רבי פינחס הלוי איש הורויץ) כתב, יש חושבים, שעל ידי החזקתם בתלמיד חכם, הם קונים ממנו חלק מתורתו, כדרך שאר משא ומתן, אולם חלילה מלחשוב כן, וכי ימכור תלמיד חכם אפילו שעה אחת מחלקו מחיי העולם הבא, אשר הוא יפה מכל חיי העולם הזה, וכל שכן שעה אחת בתורה שהיא חשובה מכל חיי העולם הזה. ומה שאמרנו שיש שכר למחזיקים ביד לומדי תורה, אין זה מחמת שקנו זכות לעולם הבא מן החכם בממון, אלא שהמחזיק ביד לומדי תורה מקבל שכרו מאת הקדוש ברוך הוא, ואין לזה שום שייכות לשכרו של התלמיד חכם. (והארכנו בזה בהלכה הקודמת)

וככל הדברים האלה כתב גם כן רבינו האי גאון, כי אין שכר המצוות דבר שהזוכה בו יכול להקנותו לאחר, והוסיף כי מי שבאמת הלך ומכר לאחר חלק מחלקו לעולם הבא, לא רק שבודאי לא מכר כלום, אלא שגם יש לומר שהפסיד את חלקו לעולם הבא, לפי שזלזל בשכרו והשתמש בו כקרדום לאכול בו לחם.

ולפיכך כאמור אסור לעשות עניינים של מקח וממכר בשכר המצוות, שלא רק שאין בשכר המצוות שייכות לקניה ומכירה, אלא אף יש בכך משום זלזול חמור בשכר המצוות שנותן ה' יתברך. ולכן המסייע בידי לומדי תורה, צריך שיסייע בידם בעת לימודם ויחשב לו הדבר כמו שלומד תורה, ואם מסייעם אחר תלמודם לא יחשוב לקנות בזה משכרם על לימודם שעבר, אלא יחשוב שעושה בכך מצוה כמו שאמרו רבותינו, שיש מצוה לגרום הנאה לתלמידי חכמים, אבל אין הדבר נחשב כאילו לומד תורה בעצמו, אלא אם מתוך תמיכתו הם השודקה הרותב םידקושו הסנרפה תדרטמ םינפתמ

בתקופת בית המקדש השני גזרו מלכי יון גזירות על ישראל, ועמדו עליהם להשכיחם מצוות התורה, ולבטל אותם מדתם, ולא הניחום לעסוק בתורה ובמצוות, ונכנסו להיכל בית המקדש ופרצו בו פרצות, והיה צר מאד לישראל מפניהם, עד שריחם עליהם הקדוש ברוך הוא, והצילם מידם, וגברו עליהם בני החשמונאים הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו את ישראל מידם, והעמידו מלך על ישראל מן הכהנים.

וכשגברו החשמונאים על היונים, נכנסו לבית המקדש, ורצו להדליק את המנורה הטהורה, ולא מצאו אלא פך אחד של שמן טהור שהיה בו כדי להדליק את המנורה יום אחד בלבד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, עד שכתשו זיתים ועשו מהם שמן טהור. ואותו היום שבו נמצא פך השמן, יום כ"ה לחודש כסליו היה, ולכן תיקנו חכמים שהיו באותו הדור לעשות שמונה ימים הללו, מיום כ"ה בכסליו, ימי הלל ושמחה, ומדליקים בהם נרות בכל לילה משמונת הלילות, כדי לפרסם הנס, וימים אלו נקראים "חנוכה".

צריך להיזהר מאד במצות הדלקת נרות חנוכה, כי מצוה זו חביבה עד מאד, כדי לפרסם את הנס בהודאה לה' יתברך. ואמרו רבותינו (שבת כג שהמקיים מצוה זו כהלכתה זוכה לבנים תלמידי חכמים, שנאמר (בספר משלי פרק ו.) "כי נר מצוה ותורה אור", ופירש רש"י, על ידי נר מצוה בא אור של תורה. וכתב המאירי, דהיינו לעשותו בהידור רב ובדרך חיבוב.

כמה נרות צריך להדליק בחג החנוכה? מעיקר הדין די בנר אחד בכל בית מישראל, בין שבני הבית רבים ובין שבני הבית מועטים, ונהגו כל ישראל להדר במצוה ולהוסיף נר אחד בכל לילה, עד שבלילה האחרון מדליק שמונה נרות, ומנהג הספרדים ובני עדות המזרח, כדעת מרן שקבלנו הוראותיו, שאחד מבני הבית מדליק, ופוטר את כל בני הבית בהדלקתו, אבל האשכנזים נוהגים שכל אחד מבני הבית מדליק נרות חנוכה בפני עצמו.

נשים חייבות בהדלקת נר חנוכה, שאף הן היו באותו נס. ולכן אף אשה נשואה, אם בעלה אינו יכול להדליק נרות חנוכה בביתו, כגון שצריך לצאת למקום רחוק, ראוי ונכון שימנה את אשתו שתהיה שלוחתו להדליק את הנרות במקומו, ויוצא ידי חובה אפילו אם אינו נמצא שם בשעת ההדלקה.

וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאפילו אם יודע שיחזור לביתו באותו לילה בשעה מאוחרת, עדיף שימנה את אשתו שתדליק הנרות בזמן הראוי להדלקת נרות לכתחילה, דהיינו כרבע שעה לאחר שקיעת החמה, מאשר שידליק בעצמו בשעה מאוחרת. ואף על פי שבכל המצוות אנו אומרים "מצוה בו יותר מבשלוחו", מכל מקום כאן עדיף שימנה את אשתו להדליק נרות, משום שעל ידה מתקיימת המצוה בזמן הראוי לה כתקנת חז"ל. ומלבד זה יש לומר, שכשהאשה מדליקה נרות במקום בעלה, לא נחשב הדבר שאינו מקיים המצוה בעצמו, משום שאשתו כגופו, ואם כן כשמדליקה האשה נרות הרי הוא כאילו הדליק בעצמו.

ומכל מקום למנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק נרות חנוכה, אם נמצא הבעל במקום שיכול להדליק, טוב שידליק בעצמו בלא ברכה, ואשתו תדליק בביתו בברכה, ואם יכול הבעל, טוב שישמע ברכות ההדלקה מאדם אחר.

אף על פי שנשים חייבות בהדלקת נר חנוכה, מכל מקום כשבעל הבית מדליק נרות חנוכה בבית, אין אשתו ובנותיו מדליקות נרות בפני עצמן, ואפילו למנהג האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק בפני עצמו, מכל מקום אשתו ובנותיו אינן מדליקות בפני עצמן. ורק אם האשה נמצאת לבדה בביתה, כגון אשה שאינה נשואה עדיין, או שאין בעלה נמצא בבית בשעת ההדלקה, תדליק האשה נרות חנוכה.

בהלכה הקודמת ביארנו שהמתארח אצל חברו בימי חג החנוכה, ואין מי שמדליק עליו בביתו, וכגון שאין לו משפחה, או שמשפחתו נמצאת עמו, צריך להדליק נרות במקום שנמצא, אלא שהוא יוצא ידי חובתו בהדלקת הנרות של בעל הבית המארח, וכל זה דווקא אם בעל הבית מארחו באופן שאינו דורש ממנו תשלום עבור האירוח, אבל אם הוא דורש תשלום עבור האירוח, צריך להשתתף עמו במעט כסף עבור הוצאות השמן והפתילות כדי שיקנה לו חלק בשמן ובפתילות של נרות חנוכה. וכתבנו שאף באופן שהאורח אינו משלם דבר למארח, ראוי להחמיר גם כן להשתתף בהוצאות השמן והפתילות.

אולם כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שבן או בת נשואים, המתארחים אצל הוריהם, אינם צריכים להשתתף כלל בהוצאות השמן והפתילות, משום שהן נחשבים ממש כבני הבית, ויוצאים ידי חובה בהדלקת הנרות של בעל הבית. ומכל מקום כתב הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, שאף באופן כזה נכון להחמיר להשתתף בהוצאות השמן והפתילות.

ומובן שכל זה הוא למנהג הספרדים ש"מצות נר, איש וביתו" כפי שהסברנו בהלכה הקודמת, אבל למנהג האשכנזים, רשאי הבן או החתן לכוון שלא לצאת ידי חובתו בהדלקת הנרות של בעל הבית, ואף אם ירצה לברך בעצמו, רשאי.

המתארח בבית מלון שבו חדרים לאורחים בלבד, ואין זה ביתו של בעל הבית (ואין מדליקים עליו בביתו כאמור לעיל), צריך להדליק נרות חנוכה בחדרו שבמלון, ומברך על הדלקתו.

במשנה במסכת סוטה (מח.) שנינו, משבטלה סנהדרין (הם חכמי ישראל שהיו שופטים את ישראל לפני החורבן) בטל השיר בבתי משתאות (דהיינו שאסור לשיר בבתי משתה) שנאמר (בישעיה פרק כד) "בשיר לא ישתו יין". ובגמרא הביאו סמך לקשר שבין בטול הסנהדרין לאיסור שירה בבתי משתאות, מן הפסוק במגילת איכה "זקינים משער שבתו (הסנהדרין שפסקו לדון) בחורים מנגינתם". והסבירו בתלמוד ירושלמי, אמר רב חסדא, בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהם, ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר (שמכיון שישבו הסנהדרין, והשגיחו על עם ישראל שיהיו דרכיהם טובים, היו ישראל יראי שמים ולא באו מתוך שירי קודש לזמר בשירי עגבים) אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהם הם אומרים דברי נבלה בשיר. (ובשנה שעברה הזכרנו גם את דברי הגמרא במסכת גיטין בענין זה).

והמאירי (גיטין ז.) כתב, שמותר לשורר שירות ותשבחות להשם יתברך, כגון פיוטים ומזמורים, אפילו בבתי משתאות, שדוקא דרך פריצות וקלות ראש אסור. אלא שאפשר לפרש את דברי המאירי דוקא לענין שירה בפה, אבל לענין כלי זמר מבואר בגמרא שהוא חמור יותר ויש לאסור בכל ענין. וכך כתב רבינו הרמב"ם בזו הלשון: משחרב בית המקדש גזרו שלא לנגן בכלי שיר, וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר (כל סוגי כלי הנגינה) אסור לשמוח בהם ואסור לשומען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין (דהיינו בבתי משתאות וכדומה) אסורה, שנאמר "בשיר לא ישתו יין". וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין. עד כאן לשונו. מתבאר מדבריו, שלנגן בכלי נגינה אסור באופן מוחלט מאז שנחרב בית המקדש, אבל לשיר בפה שירי קודש מותר בכל אופן, אפילו בבתי משתה. וכדברי הרמב"ם פסק מרן בשולחן ערוך.

אולם, יש פוסקים שמפרשים בדעת הרמב"ם ומרן השולחן ערוך, שאפילו בכלי נגינה יש להקל בשבחות להשם יתברך, וכן כתב בספר כנסת הגדולה, אולם רבים דחו את דבריהם, משום שלשון הרמב"ם מורה שרק בשירה בפה נהגו להקל ולא בכלי נגינה. ומכל מקום במקום של שמחת מצוה, כגון בסעודת חתן וכלה, או בר מצוה וברית וכדומה, נוהגים להקל בשירי קודש אף עם כלי נגינה, וכן יש להקל בזה לצורך פרנסה אף בכלי נגינה.

והנה לענין שמיעת שירים אף בכלי זמר, דרך רדיו וכדומה, כבר האריכו בזה חכמי הדורות האחרונים, ופסקו שהמיקל בזה יש לו על מה שיסמוך, וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, משום שעל שמיעה דרך רדיו לא חלה גזירת רבותינו, ומטעמים נוספים שיבוארו אם ירצה ה' בעתיד.

ומכל מקום כתב מרן הרב שליט"א, שבימי בין המצרים יש להחמיר בשמיעת כלי נגינה, ואף דרך הרדיו וכדומה יש להחמיר וכן בבתי ספר או בגני ילדים לא ילמדו את הילדים שירים במנגינות בימים אלה. אבל לענין שירה בפה יש להקל אף בימים אלה.

מנהג האשכנזים שלא להסתפר ולהתגלח, מיום שבעה עשר בתמוז ועד יום עשירי באב, משום מנהג אבלות בכל ימי בין המצרים, אולם הספרדים ובני עדות המזרח לא נהגו בזה, אלא כעיקר תקנת רבותינו התנאים שגזרו שבשבוע שחל בו תשעה באב אסור מלספר ולכבס, וכן פסק הרמב"ם ומרן השולחן ערוך.

ולענין תספורת לנשים בימים אלו, דבר זה תלוי במחלוקת הפוסקים לענין אשה שאבלה על אחד מקרוביה, שלאיש אסור להסתפר בשלושים יום של האבלות, ואילו לגבי אשה, פסק מרן השולחן ערוך שמותרת בתספורת תוך שלושים יום, והרמ"א חולק וסובר שגם על האשה חל איסור תספורת שלושים יום.

ולכאורה דין אבלות בימים אלו דומה לדיני אבלות של שלושים יום, ובאמת, הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל פסק שיש להחמיר לאשה שלא להסתפר בימים אלו וזאת על פי פסק הרמ"א בדין אבלות ממש. ומכל מקום יש מרבני האשכנזים שכתבו, שאף על פי שבאבלות ממש מנהגם שגם הנשים אינן מסתפרות, מכל מקום בבין המצרים יכולות להקל, אבל בשבוע שחל בו תשעה באב, שאז האבלות היא מתקנת המשנה ממש ולא רק מחמת המנהג, אין לחלק, ולמנהג האשכנזים יש להחמיר בזה על כל פנים בשבוע שחל בו תשעה באב.

ומכל מקום אנחנו שקבלנו עלינו הוראות מרן השולחן ערוך, נוקטים להקל בזה, ויכולות הנשים להסתפר אף בשבוע שחל בו תשעה באב.

בברכת המזון ביום השבת, יש להוסיף קודם ברכת "בונה ירושלים", "רצה והחליצינו", ואחר כך ממשיך ואומר "ותבנה ירושלים עירך" וכו'. ויש לאמר רצה והחליצנו בכל אחת מסעודות השבת, כשם שיש להוסיף אמירת "יעלה ויבא" בחגים ובמועדים ובראשי חדשים.

וכעת נבאר איך יש לנהוג אם שכח להזכיר רצה והחליצנו בברכת המזון ונזכר אחרי שהתחיל כבר בברכת הטוב והמטיב, (דהיינו ברכת לעד האל אבינו מלכינו),כי אם נזכר ששכח רצה והחליצנו באמצע ברכת "בונה ירושלים", הדין הוא שאם נזכר אחר אמירת "ברוך אתה ה'" ולא המשיך עדיין "בונה ירושלים", יסיים "למדני חוקך" (שעל ידי כן הוא מזכיר פסוק מתהילים ואינו מזכיר שם שמים לשוא), ואחר כך יאמר רצה והחליצנו, וימשיך בברכת בונה ירושלים כדרכו. ואם נזכר אחר שאמר "בונה ירושלים", אז יברך "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה, לאות ולברית, ברוך אתה ה' מקדש השבת". (ונוסח זה מודפב בסידורים). ואחר כך ממשיך כדרכו בברכת הטוב והמטיב.

אולם אם התחיל ברכת הטוב והמטיב, ורק אז נזכר ששכח רצה והחליצנו, והוא נמצא בסעודת ליל שבת או בסעודת בוקר שבת, אז צריך לחזור שוב ולברך ברכת המזון. וטעם הדבר, מפני שבין לענין "רצה והחליצנו בשבתות, ובין לענין "יעלה ויבא" בחגים, אם אותה הסעודה שנמצא בה היא חובה, כגון סעודת ליל פסח, שחייב אדם לאכול בה פת, אז הדין שאם שכח להזכיר יעלה ויבא, חייב לחזור ולברך שוב ברכת המזון, כי הזכרת "מעין המאורע" (כלומר יעלה ויבא, שמוזכר בו מארע שבו נמצאים, כגון חג הפסח) בסעודה שהיא חובה, מעכבת, ואם שכח להזכיר מעין המאורע, אז חייב לחזור ולברך שוב.

ולכן בראשי חודשים, שאין חיוב מן הדין לאכול בהם פת, אם שכח "יעלה ויבא" בברכת המזון אינו חוזר לברך שוב. שהרי הזכרת מעין המאורע בסעודה שאינה חיוב מן הדין, אינה מעכבת.

וכן לענין הזכרת רצה והחליצנו בשבת, שכאשר הסעודה עם פת היא חיוב מן הדין, אז אם שכח להזכיר יעלה ויבא, ונזכר אחר שהתחיל כבר בברכת האל אבינו וכו', צריך לחזור ולברך שוב ברכת המזון, ולכן בסעודות הראשונה והשנייה בשבת, שבהם יש חיוב לאכול פת (כפי שביארנו כבר), אם שכח רצה והחליצנו, צריך לחזור ולברך שוב ברכת המזון. אבל בסעודה שלישית, אף על פי שלהלכה פסק מרן בשלחן ערוך (סי' רצא) שיש לעשותה עם פת, מכל מקום כיון שיש פוסקים שסוברים שאין חיוב לאכול פת בסעודה שלישית, אם שכח להזכיר רצה והחליצנו, אינו חוזר לברך ברכת המזון, וכמו שפסק מרן השלחן ערוך בעצמו (סי' קפח ס"ח).

לסיכום, השוכח להזכיר רצה והחליצנו ונזכר בכך אחר שאמר "ברוך אתה ה'", אבל לא המשיך "בונה ברחמיו" וכו', יסיים "למדני חקיך" ויחזור ויאמר רצה והחליצנו. ואם נזכר אחר שבירך "בונה ירושלים", יאמר "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, שנתן שבתות" וכו'. ואם נזכר אחר שהתחיל ברכת "לעד האל אבינו", אם הוא בסעודה ראשונה או שנייה של שבת, יחזור לראשית ברכת המזון ויברך שוב. ואם הוא בסעודה שלישית, אז אינו צריך לחזור לברך ברכת המזון.

אף על פי שבכל ימי בין המצרים נוהגים קצת מנהגי אבילות, וכמו שהזכרנו בהלכות הקודמות, מכל מקום משנכנס חודש אב, ועד לאחר עשירי באב, יש מנהגי אבילות נוספים שיש לנהוג בהם, מפני שבחודש אב אירע החורבן, ואמרו חז"ל, שימים אלו הם ימי פורענות לישראל, ומזלם אינו מאיר להם בימים אלו. וכך שנינו במסכת תענית (דף כו "משנכנס אב ממעטין בשמחה". ולכן ישראל שיש לו דין ודברים ותביעה משפטית עם גוי, יתחמק מלהתדיין עמו בימים אלו, ויתדיין עמו לאחר עשירי באב.

מיום ראש חודש אב, ממעטין במשא ומתן של שמחה, כגון קניית רהיטים חדשים לבית חתן וכלה, או קניית תכשיטי זהב וכסף, וכיוצא בזה. ובשאר משא ומתן שאינו של שמחה, כגון קניית רהיטים לביתו, או מכונית חדשה וכדומה, אף על פי שהיה ראוי להחמיר בזה, מכל מקום נהגו להקל, וטוב להמנע מלהביא רהיטים חדשים לביתו, או מכונית חדשה לביתו, בימים אלו, משום ששמחה היא לו. ומכל מקום אם נזדמנה לו עיסקה לקנית רכב במחיר שלא ניתן יהיה להשיגו לאחר תשעה באב, רשאי להקל בקניית רכב רף בימים אלו.

כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאם קבעו את זמן הנשואים מיד לאחר תשעה באב, והבחור עדיין לא קיים מצות פריה ורביה (דהיינו שעדיין אין לו בן ובת, כמו שביארנו במצות פריה ורביה) מותר לקנות עבור החתן והכלה כל צרכיהם אפילו בימים אלו, ואפילו אם יש שהות לקנות את צרכי החתן והכלה אחרי תשעה באב, כגון שנשואיהם נקבעו ליום ט"ו באב, אם יש חשש שיתייקרו לאחר מכן, מותר לקנותם בימים אלו.

ובשבוע שחל בו תשעה באב, נוהגים עוד מנהגי אבילות כפי שיתבאר בעזרת ה', ובכללם האיסור לרחוץ כל גופו במים חמים. אולם מנהג האשכנזים להחמיר ולאסור הרחיצה מראש חודש אב, בין במים חמים בין במים צוננים, (זאת אומרת שהם נוהגים שתי חומרות נוספות, לאסור רחיצה כבר מיום ראש חודש אב ולאסור רחיצה אף במים קרים). אולם אף למנהג האשכנזים, אם מדובר באדם הגר במקום שהאקלים שם חם, כגון בארץ ישראל, או באדם המזיע הרבה מחמת איזו סיבה, מותר לו לרחוץ כל גופו במים שאינם חמים אף בשבוע שחל בו תשעה באב. כי לא קיבלו עליהם האשכנזים חומרות אלו, אלא בארצותיהם, שהם ארצות קרות, וגדול כבוד הבריות, ולכן יש להקל בזה כאמור. וכן פסק גם הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל.

בהלכה הבאה יבואר דין אכילת בשר בימים אלו.

מבואר במשנה במסכת תענית (דף כו שגזרו חכמים, שבערב תשעה באב, דהיינו בסעודה המפסקת, שהיא הסעודה האחרונה שאוכל לפני התענית, אין לאכול בשר, וכן אין לשתות יין, ולא יאכל אדם שני תבשילין, כגון אורז וביצה וכדומה. והנה אף שמבואר שאין איסור מן הדין באכילת בשר אלא בסעודה המפסקת בלבד, מכל מקום נהגו ישראל שלא לאכול בשר, מיום ראש חודש אב ועד יום עשירי באב, ומנהג הספרדים להקל באכילת בשר ביום ראש חודש אב עצמו, אבל האשכנזים נוהגים להחמיר אף ביום ראש חודש אב. ומנהגים אלו נזכרו כבר בדברי הגאונים ורבותינו הראשונים, ופשטו בכל ישראל. ואין חילוק בין בשר בהמה לבשר עוף, שבכל אופן אסור לאכלו, ואפילו תבשיל שנתבשל עם בשר, כגון מרק, אף על פי שמוציא ממנו את הבשר, אין לשתות ממנו, מפני טעם הבשר שיש בו. אבל דגים אינם בכלל האיסור ומותר לאכלם.

כתב מרן השלחן ערוך בספרו אבקת רוכל, שכל ההולכים לעיר אחרת על מנת להשתקע שם, עליהם לנהוג כמנהג המקום ההוא. לפיכך, כתב מרן הרב שליט"א, כי בני תימן, שזכו לעלות לארץ ישראל, חייבים גם הם להמנע מאכילת בשר בימים אלו. אף על פי שבכל ארצות תימן לא נהגו בחומרא זו, והיו נוהגים כעיקר דין המשנה, להמנע מאכילת בשר אך ורק בסעודה המפסקת ממש, מכל מקום, מאחר ומנהג ארץ ישראל להחמיר בזה כאמור, אף הם מחוייבים להחמיר בזה.

בשבת חזון, שהיא השבת שלפני תשעה באב (השבת שלפנינו) אוכלים בשר, ומותר לטעום בערב שבת מהתבשילים שיש בהם בשר כדי לתקן את המאכל (כגון להוסיף מלח וכדומה) ויש מיקלים לטעום מן המאכלים של שבת אף שלא לצורך, לפי שעל פי דברי המקובלים יש ענין גדול לטעום ממאכלי השבת, וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שיש להקל בזה.

כתב מרן הרב שליט"א, שאם נשאר בשר מן המאכלים שבשלו לכבוד שבת, מותר לאכול מהם במוצאי שבת ב"סעודה רביעית" שהיא הסעודה שאוכלים במוצאי שבת. והמיקל לאכול מבשר זה שנשאר מסעודת שבת אף בשאר ימות השבוע, יש לו על מה שיסמוך, ולקטנים שלא הגיעו לגיל מצוות יש להקל באכילת בשר שנשאר משבת אף בימות החול. (אך בתנאי שלא יבשל לכתחילה כמות גדולה לשבת בכדי שישאר לו בשר לימות החול). ולילדים קטנים מאוד שאינם מבינים כלל את משמעות חורבן הבית, מותר לתת אף לכתחילה בשר בימים אלו, ומותר לבשל עבורם בשר בשבוע זה שחל בו תשעה באב.

חולה, אף על פי שאין בו סכנה, מותר לו לאכול בשר בימים אלו. וכן יולדת תוך שלושים יום ללידתה מותרת באכילת בשר. וכן מינקת שהתינוק שלה חלש, ואם תמנע מאכילת בשר יוכל הדבר להשפיע לרעה על בריאות הילד, מותרת באכילת בשר. וכן מעוברת שסובלת הרבה בהריונה יש להקל לה לאכול בשר בימים אלו. אבל אדם בריא שאוכל בשר בזמן שנוהגים בו איסור, גדול עוונו מנשוא, והרי הוא פורץ גדר, ועונשו גדול.

כתב מרן השלחן ערוך (סי' תקנא ס"י), שמותר לשתות את היין של ההבדלה במוצאי שבת הסמוך לתשעה באב. וכן מנהג הספרדים. אולם למנהג האשכנזים יש להחמיר בזה, ויתן לילד (שהגיע לחינוך, שמבין עניין ההבדלה) לשתות מן היין של ההבדלה, ואם אין שם ילד, יכול ישתה בעצמו.

בספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא כתב שלא יטייל אדם בערב תשעה באב, וכן פסק הרמ"א, וכן נראה שפוסק מרן הרב חיד"א, והביאו דין זה עוד מגדולי האחרונים.

ערב תשעה באב, בסעודה המפסקת, שהיא הסעודה האחרונה שאוכל לפני התענית (אחרי חצות היום כמו שנבאר), אסרו חכמים לאכול בשר ולשתות יין, ונהגו בזה איסור אפילו באכילת בשר דגים, וכן נוהגים שלא לשתות שכר (בירה) או שאר משקאות חריפים בסעודה זו. והנוהג לשתות תמיד אחרי סעודתו מעט משקה חריף כדי לסייע לעיכול (כגון וויסקי) יש לו על מה שיסמוך לנהוג כן גם בסעודה המפסקת.

וכן אסרו חכמים לאכול שני תבשילים בסעודה המפסקת. ואפילו שתי ביצים, האחת רכה ואחת קשה, נחשבות לשני תבשילים לענין זה. אבל שני תבשילים שנתבשלו בקדירה (סיר) אחת, וכן הדרך לבשלם בכל ימות השנה, כגון מרק ירקות, או פלפל ממולא באורז וכדומה, נחשבים לתבשיל אחד, ומותר לאכלו בסעודה המפסקת. וכן לא אסרו חכמים אלא שני מיני תבשיל, אבל מאפה כגון לחם, אינו נחשב כתבשיל לענין זה וכן מותר לאכול כמה מיני פירות וירקות חיים (לא מבושלים) בסעודה זו, אבל אם בשלם או כבשם, כמו מלפפון חמוץ כבוש, הרי הם נחשבים כתבשיל לענין זה.

יש נוהגים לאכול פת עם אפר (שעושים מנייר שרוף וכדומה) בסעודה המפסקת, ואמרו רבותינו (תענית ל.) שרבי יהודה ברבי אלעאי היה נוהג לאכול פת חריבה (יבשה) במלח, ויושב בין תנור לכיריים (מקום הבזוי שבבית), ושותה עליה קיתון של מים,  והיה נראה כמי שמתו מוטל לפניו. וכעין זה ראוי לנהוג.

נהגו לשבת על הקרקע בסעודה המפסקת, וראוי שלא לשבת על הקרקע ממש, משום שיש אומרים שעל פי דברי המקובלים אין לנהוג כן, אלא ישב על הקרקע ויניח תחתיו שמיכה או שטיח, ולא ישבו שלושה אנשים ביחד בסעודה המפסקת, כדי שלא יתחייבו בזימון, אלא ישבו כל אחד במקום אחר.

כל האמור לעיל אינו אלא בסעודה שאוכל אחר חצות היום, והיא סעודה מפסקת, דהיינו שהיא הסעודה האחרונה שלפני הצום, אבל אם אוכל אחריה עוד סעודה, אפילו אם אוכלה אחר חצות היום, אינה נחשבת לסעודה המפסקת. וכן אם אוכל קודם חצות היום, אפילו אם אין בדעתו לאכול סעודה נוספת עד הצום, אינה נחשבת לסעודה מפסקת.

בהלכה הקודמת (שעסקה בענין שיטת רבינו תם) הזכרנו שהמנהג ברוב תפוצות ישראל לחשב את זמן צאת הכוכבים על פי שיטת הגאונים. ואף על פי שראוי לכל אדם להחמיר לנהוג כשיטת רבינו תם, שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת אלא לאחר שיחלפו שבעים ושתים דקות מעת שקיעת החמה, מכל מקום מעיקר הדין רבים נוהגים להקל כשיטת הגאונים לחשב את צאת השבת בשעה מוקדמת יותר כפי שמודפס בלוחות השנה.

ובתוך הדברים הוזכר, שלדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו (כפי שביארנו כבר) חובה לנהוג כשיטת רבינו תם. ואף על פי כן רבים אינם נוהגים בזה כדעת מרן, ואף אנחנו לא כתבנו אלא שראוי להחמיר כשיטת רבינו תם, אבל לא כתבנו כן בתורת חיוב ממש מן הדין, ועל כן באנו כעת להסביר, כיצד אין אנו תופסים בזה כשיטת מרן שקיבלנו הוראותיו לכל אשר יאמר, רק מכח מנהג?

והתשובה לזה היא, מפני שיש מנהגים בודדים שנהגו בהם הספרדים עוד לפני שפשטו הוראותיו של מרן בעולם, (שכן הוראותיו פשטו בסוף ימיו, והיו חכמים אחרים שהנהיגו את קהל עדתם על פי דעת פוסקים אחרים שהיתה הוראתם מקובלת עד דורו, כגון על פי פסקי הרי"ף ואחרים, וכשיצאו ספריו של מרן והכל קיבלו עליהם את פסקיו, נשארו כמה מנהגים בודדים שלא נתקבלה בהם הוראת מרן, ומכללם, שנהגו לחשב את יציאת השבת (את זמן צאת הכוכבים) על פי שיטת הגאונים ולא על פי דעת רבינו תם, כמו שכתב הגאון מהר"י נבון בספרו שו"ת נחפה בכסף (ח"א דף קנד ע"ג) שאפילו בארץ ישראל שהיא אתריה דמרן (מקומו של מרן, ומכאן פשטו הוראותיו) לא נהגו בזה כשיטת רבינו תם, והוא מנהג קדום קודם שנתפשט קודם שנתפשטה קבלת הוראות מרן.

ומכללם של דברים נמצינו למדים, שכל מנהג שהוא נגד דעתו של מרן השלחן ערוך, ולא נהגו בו קודם קבלת פסקי מרן, אין לנהוג במנהג כזה, שהרי הוא בטל מעיקרו, מפני שהונהג בתחילה שלא כהלכה.   

לכן הנוהגים בערב שבת להדליק נרות שבת ואחר כך לברך על ההדלקה, אין להם על מה שיסמוכו, שהרי לדעת מרן העושין כן מברכים ברכה לבטלה, ולכן יש להורות אף למי שנהגה כבר לברך אחר הדלקת הנרות, שתבטל את מנהגה, ותחזור לברך קודם הדלקת הנרות, וכמו שביארנו. 

הערה: בהלכה שפורסמה אתמול בעניין שיטת רבינו תם, כתבנו שיש לחשב שבעים ושתים דקות "זמניות" אחר שקיעת החמה, וכתבנו שדין זה שיש לחשב את הדקות כ"זמניות" הוא לכל השיטות. אלא שאין הדבר כן, כי רבים סוברים שלעניין שיטת רבינו תם יש להקל למנות שבעים ושתים דקות רגילות אחר השקיעה. ולאחרונה נדפס ספר משנה ברורה עם הערות מרבני ישיבת "כסא רחמים" בבני ברק, ובסוף הספר נדפס קונטרס בעניין זה מאת הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א, ושם כתב שגם לדעת מרן הרבי עובדיה יוסף שליט"א אין לחשב את הדקות כ"זמניות" אלא יש לחשב שבעים ושתים דקות רגילות אחר שקיעת החמה, ואז כבר יש להקל בעשיית מלאכה במוצאי שבת.

תניא בפרקי דרבי אליעזר, ארבעים יום עשה משה בהר סיני, קורא במקרא ביום ושונה במשנה בלילה, ולאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה, ובי"ז בתמוז שבר את הלוחות, ועשה ארבעים יום במחנה, עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ, והרג את כל אשר נשק לעגל, והכרית עבודת העגל מישראל, והתקין כל שבט במקומו, ובראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה, עלה אלי ההרה, שסלח הקדוש ברוך הוא לישראל, והעבירו שופר בכל המחנה, להודיע שמשה עולה להר, שלא יטעו עוד אחרי עבודה זרה. עד כאן.

ומכיוון שבאותו יום הקדוש ברוך הוא אמר למשה שיעלה לקבל לוחות שניות, שסלח לעדת ישראל, נהגו הספרדים ובני עדות המזרח, להשכים לבית הכנסת בכל יום לומר סליחות ותחנונים, מיום ראש חודש אלול, עד יום הכיפורים, שבו ירד משה רבינו מן ההר והביא לוחות שניות. ובליל ראש חודש עצמו אין לומר סליחות.

ועדות האשכנזים לא נהגו לומר סליחות מראש חודש, אבל נהגו לתקוע בשופר בכל יום מימים אלו אחר תפילת שחרית, כדי להזהיר את ישראל שיעשו תשובה, שנאמר (עמוס ג.) "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", גם נהגו כן כדי לערבב את השטן, ויש מקומות שתוקעין גם כן בתפילת ערבית.

ומנהג האשכנזים להתחיל לומר סליחות מליל ראשון שלפני ראש השנה, ואם חל ראש השנה ביום שני או ביום שלישי, מתחילים לומר סליחות מליל יום ראשון שבוע שלפניו.

המנהג הפשוט ברוב המקומות שאומרים סליחות באשמורת הבוקר, דהיינו בסוף הלילה לפני תפילת שחרית. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, הביא, שטעם המנהג לומר סליחות דוקא באשמורת הבוקר, הוא על פי מה שמבואר בזוהר הקדוש, שמשעות הבוקר מתעוררים חסדים בעולם, כפי שנאמר, יומם יצוה ה' חסדו, ואילו משעת מנחה עד חצות הלילה מתעוררים מדות הדין, אולם משעת חצות הלילה מתעוררים שוב החסדים ומדות הרחמים, ולכן נעים זמירות ישראל דוד המלך אמר, חצות לילה אקום להודות לך. ולכן אין ראוי לומר סליחות בתחילת הלילה, שהוא זמן התגברות הדינים. והאריכו בזה רבותינו המקובלים, שאין לומר סליחות במחצית הראשונה של הלילה, וכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל לומר סליחות באשמורת הבוקר.

ומכל מקום, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמי שאינם יכולים לומר סליחות באשמורת הבוקר לפני תפילת שחרית, יכולים לומר סליחות לפני תפילת מנחה, ואף על פי שמבואר בזוהר שבשעת מנחה שולטת מדת הדין הקשה (מלבד ביום שבת שאדרבא בשעת מנחה מתעוררים מדות הרחמים), אף על פי כן נראה שמותר לומר סליחות לפני מנחה, וכשם שנוהגים בכל השנה לומר י"ג מדות ונפילת אפים בתפילת מנחה, והטעם הוא, משום שעיקר שליטת הדינים אינה אלא בלילה ממש, מזמן צאת הכוכבים ועד חצות הלילה.

ומכל מקום בתחילת הלילה, עדיף יותר שלא לומר סליחות בכלל, שרבותינו המקובלים כתבו, שמי שאומר סליחות בחצי הראשון של הלילה, גורם נזק, ולכן שב ואל תעשה עדיף.

ובני חוץ לארץ הרוצים לומר סליחות קודם זמן חצות הלילה במדינתם, ובארץ ישראל כבר הגיע זמן חצות, כגון במדינות אירופה, יש אומרים שרשאים לעשות כן משום שהכל תלוי בזמן חצות שבארץ ישראל.

בכל ימי חג הסוכות בין ביום בין בלילה אסור לאכול "סעודת קבע" מחוץ לסוכה, ושיעור סעודת קבע הוא באכילה של יותר מכביצה פת, דהיינו כששים גרם פת, וכשאוכל כשיעור הזה מברך ברכת "לישב בסוכה", אבל פחות משיעור זה מותר לאכול מחוץ לסוכה, ולפיכך גם אם אוכלו בתוך הסוכה, אין מברך על אכילה זו לישב בסוכה.

האוכל עוגות כשיעור יותר מכביצה, דהיינו כששים גרם עוגה, חייב לאכול בסוכה, אבל אינו מברך על ברכת "לישב בסוכה" משום שיש מחלוקת הפוסקים אם יש לעוגה דין פת ממש, ומשום ספק אין לברך על אכילה זו, שהרי כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", וכפי שביארנו בכמה מקומות. אבל אם אוכל מהעוגות כמות גדולה כשיעור קביעת סעודה, שהוא שיעור שלוש ביצים (שהם קרוב למאה וששים ושתיים גרם) שאז בלאו הכי צריך לברך על העוגה ברכת "המוציא לחם מן הארץ", וגם חייב בנטילת ידיים, ממילא צריך גם לברך ברכת "לישב בסוכה" כדין האוכל פת ממש. ולעדות האשכנזים יש חילוקי מנהגים בעניינים אלו ולא נוכל  לפרטם.

בגמרא במסכת סוכה (דף כח) למדו רבותינו מהלכה למשה מסיני שנשים פטורות ממצות ישיבה בסוכה, כשם שהן פטורות מרוב מצוות עשה שהזמן גרמן, כלומר מצוות שהן בקום עשה (ולא בשב ואל תעשה) והן תלויות בזמן, והרי מצות סוכה היא בקום עשה ותלויה בזמן (שהוא ימי הסוכות) ולכן נשים פטורות ממנה, ואם הן אוכלות בסוכה בודאי יש להן שכר על זה, ומכל מקום לא יברכו על ישיבתן בסוכה "לישב בסוכה". אולם למנהג רבים מן האשכנזים, נשים מברכות גם על מצוות שהן פטורות מהן, כגון מצות סוכה ומצות נטילת לולב, וכפי שהזכרנו בכמה מקומות.

מכיון שאין הנשים חייבות במצות הישיבה בסוכה, לכן בעת הקידוש כששומעת מפי המקדש את ברכת "לישב בסוכה", לא תענה אחריו אמן, מפני שאין ברכה זו שיכת לה, ואם היא תענה אמן יחשב לה הדבר להפסק בין ברכת בורא פרי הגפן לטעימת היין.

בהלכה הבאה נבאר עוד פרטי דינים מענין זה.

השנה (שנת תשס"ח) היא שנת שמיטה, וכבר ביארנו בסיום השנה הקודמת את עיקרי מצוות השמיטה, ומהם שאסור לזרוע ולעבד בכל צורה שהיא קרקע שנמצאת בארץ ישראל, אלא אם כן המלאכה באה רק בכדי להציל את הגידולים מנזק שיבוא אם לא יטופלו. ומכיון שדיני שביעית הם רבים מאד, אי אפשר לבאר את כל פרטיהם במסגרתינו, ואין הדברים מסורים לכל אחד ואחד, אלא בכל מקרה שעולה שאלה ביחס לטיפול בגינה או בשדה בשביעית, יש להתייעץ עם מורה הוראה הבקיא בדינים אלו. (וכנודע בזמנינו עוסקים בדינים אלו כמה תלמידי חכמים חשובים, ומהם הרה"ג שניאור זלמן רווח שליט"א, רב המועצה האיזורית גזר ותלמידו של הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א, וכן נדפס ספר ילקוט יוסף מאת הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א העוסק בכמה מדיני השמיטה). אך בכל מקרה יש לדעת, כי ניתן לתחזק על פי גדרי ההלכה גינת נוי ברמה סבירה בשנת השמיטה. 

קרקע השייכת לשותפים, כלומר ליותר מאדם אחד, חייבת במצות שמיטה, ועל כן גם על הגינות שבסביבות הבתים המשותפים חלה מצות השמיטה, ואסור לעשות שם אף אחת מהמלאכות האסורות בשנה זו.

ומכח איסור זה, אסור לאדם הדר בבית משותף, לתת את ידו לכך שישתמשו בכספו על מנת לעשות מלאכות האסורות בשביעית, ובודאי שאסור לו לשכור לשם כך אדם אחר שיעשה עבורו את המלאכות בגינה בשנה זו. אלא חובה קדושה על כל דיירי הבית המשותף להזהר במצות השמיטה, שלא יעשו בגינתם אלא מלאכות המותרות בשנה זו, (כגון השקיה לפי הצורך בכדי שלא יגרם נזק לצמחי הגן, וכיוצא בזה), אבל פעולות שאינן חיוניות לקיום הצמחים, לא יעשו כלל בשנה זו.

אדם שהוא זהיר במצות ה' יתברך, הדר בבנין ששאר הדיירים בו אינם שומרי תורה ומצוות, ישתדל להשפיע עליהם בדכי נועם להמנע מן המלאכות האסורות לעשותן בשנה זו, ואם יודע כי דבריו יפלו על אזניים ערלות ושכניו לא יסכימו לשמור שביעית כהלכתה, יש לו שלשה דרכין להנצל מאיסור שביעית, הראשונה, שבעת התשלום לועד הבית יודיע בפירוש, כי התשלום בא לצורך תשלומים אחרים לועד הבית, אך לא בעבור הגינה או שיאמר כי התשלום בא אך ורק לצורך המלאכות המותרות בשנת השמיטה, (כגון השקיה לפי הצורך כדי למנוע התייבשות וכדומה). האפשרות השניה היא, שיקח מוועד הבית יפוי כח בלתי חוזר, וילך לרבנות המקומית בכדי למכור את הקרקע לגוי, כדי שלא יהיה שותף לדבר עבירה. והאפשרות השלישית היא, שיפקיר בפני שלשה בני אדם את חלקו בגינה המשותפת, ובכך נמצא שאין לו שום שייכות לגינת הבניין.

תשובה: שאלה זו נוגעת להלכות מעונן ומכשף אשר פרטיהם רבים ולא נוכל לגעת כעת בכולם, אך נעלה את הנושא בקצרה מכיון שהוא שייך מאד בזמנינו.

נאמר בתורתינו הקדושה (דברים יח), "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, מעונן ומנחש ומכשף". ובגמרא במסכת סנהדרין (דף סה תנו רבנן, מעונן, רבי עקיבא אומר זה המחשב עיתים ושעות, ואומר היום יפה לצאת, למחר יפה ליקח (לעשות עסק) מחמת שטוען כי באותם הזמנים המזל הוא טוב או רע וכן כל כיוצא בזה. (ופירש רש"י, לשון מעונן, כמו בעל עונות שמבחין בעונה ואומר היום יפה לצאת לדרך.)

וכך פסק רבינו הרמב"ם, איזהו מעונן, אלו נותני עיתים שאומרים באצטגנינות (אסטרולוגיא) יום פלוני טוב, יום פלוני רע וכו'. וכן פסק מרן השלחן ערוך (יו"ד סימן קעט), האומר אל תתחיל לגבות ממני, שחרית הוא, מוצאי שבת הוא, מוצאי ראש חודש הוא (שחושב שאותם זמנים אינם טובים לאותו עניין) אסור.ומכאן יש להקשות, אם כן איך קבעו חז"ל (כמו שכתבנו בהלכה הקודמת) לגבי משפטו של ישראל כנגד גוי, שלא יצליח באב, שמזלו קשה לישראל, ויצליח באדר שמזלו טוב לישראל, והלא יש בזה איסור משום מעונן, כמו שפסקו הרמב"ם ומרן בשלחן ערוך.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב ליישב, על פי מה שכתב הריטב"א (שהובאו דבריו בהלכה הקודמת), שאף שאין מזל לישראל, מכל מקום נגזר עליהם שבחודש אדר יטב להם, נמצא אם כן שמה שאמרו רבותינו לענין חודש אדר וחודש אב, זהו בכלל האמונה שהדבר הוא על ידי השגחה מן השמים, ואינו שייך למזלות ולאסטרולוגיא כלל. וכן כתב הגאון המופלא רבינו שלמה אליעזר אלפנדארי זצ"ל.

וביאור הדבר, שאין איסור במה שיאמין אדם שזמן מסוים טוב יותר לאיזה דבר, אלא אם מאמין כן מפני שחושב שיש באותו זמן ענין מיוחד מצד עצמו ומצד מזלו, אבל אם כבר נגזרה גזירה לאיזה זמן, ובא נביא מאת ה' ומודיעו על כך, בודאי שאין בזה חשש כלל, שהרי זה דומה למי שיבא אדם ויזהירו שלא ילך במקום פלוני בזמן מסויים מפני שיש שם סכנה בטחונית, הרי הדבר פשוט שאין בזה חשש איסור כלל ועיקר, וכמו כן לענין חודש אדר וחודש אב, שאין אנו סבורים שיש באלו הזמנים איזו משמעות מצד עצמם, רק אנו יודעים כי כך עלה במחשבה לפני ה' יתברך, שבאותם הימים יארע כך וכך לישראל, כי רבותינו בגדולתם גילו לנו רז זה, שיש גזירות טובות על ישראל בחודש אדר, ושעלולות גזירות קשות לבא חלילה על ישראל בחודש אב, כשם שאנו יודעים מפי רבותינו שביום ראש השנה דן השם יתברך את כל באי עולם כבני מרון, ולכן אנו עומדים לפניו בתפילה, ובודאי שבזה אין חשש איסור כלל. מה שאין כן אלה האסטרולוגים, החולמים והמנחשים, וכן שאר המגידים והמכשפים המתקראים  "מקובלים", המצויים למרבה הצער גם בזמנינו, כולם קובעים כי כך וכך  יהיה בתאריך זה וזה, מפני שהם מאמינים שעל פי תנועת הגלגלים והמזלות נקבע מזלו של האדם. אבל אנו בני ישראל, אין לנו חלק ונחלה בהבלים אלו, ואסרה לנו התורה ללכת לדרוש אצלם.

ובדרך אגב בהקשר לזה יש לציין את דברי רבינו יונה גרונדי שכתב, שיש אנשים ונשים שכששומעים עורב קורא, אומרים שבאה ח"ו גזירה לא טובה, וכן על זה הדרך הם מלאים אמונות טפלות, ובפיהם טענה רצינית, כי כך באמת הם רואים, שכך הם הדברים, ובכל עת שהעורב קורא, אחר כך באה בשורה לא טובה וכיוצא בזה, ואינם יודעים שדווקא בגלל אמונתם המשובשת, השטן עומד עליהם לשטנם וגורם להם רעה כדבריהם כדי שימשיכו להאמין להבלים כאלה. עד כאן. ונאים הדברים לפרסמם גם בזמנינו, כי יש אנשים שתחת אשר יראו מאת ה', הם יראים את הקפידות והחרמות והעין הרע והכשופים, ודורשים אצל מגלי עתידות ויודעי רפואות אליל ושאר ירקות כדת מה לעשות, ובזה הם דוחים את נפשם מהעולם הזה ומהעולם הבא, כי הם משקיעים את כל כוחותיהם הרוחניים בדברי הבל שמכניסים בעולם אלו השוטים שחלקם אף קרואים רבנים ומקובלים, ומראים הדברים כאילו כך היא דרכה של תורה, ובודאי שאין הדבר כן, ויש להרחיק מהם מאד, והיה ראוי גם לרחקם מכרם ה', שלא יטעו ההמון אחריהם. אלא שבעוונות הרבים אין בידינו להעמיד הדת על תילה, עד שתרום קרן התורה וילכו כל בית ישראל בדרך הישר והטוב.

נוהגים לתת לפני פורים מעות "זכר למחצית השקל" שהיו כל ישראל נותנים בזמן שבית המקדש היה קיים. ונוהגים לגבות את המעות בבית הכנסת בליל פורים קודם קריאת המגילה, וכמו שאמרו חז"ל (מגילה דף יג ע"ב) "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו".

כתבו הפוסקים שיש להיזהר שלא לקרוא למעות אלו בזמן הזה "מחצית השקל" אלא רק "זכר למחצית השקל" משום שיש לחוש לכתחילה, שאם יקרא להם "מחצית השקל" הרי המעות הללו "הקדש" לבית המקדש, והן אסורות בהנאה, ואי אפשר יהיה לתתן אותם לעניים.

כמה הוא הסך שיש לתת זכר למחצית השקל? שיעור מחצית השקל הוא סכום השוה לעשרה גרם כסף טהור, ומכל מקום מי שקשה עליו לתת סכום זה מחמת מצבו הכלכלי, די שיתן מטבע אחד זכר למחצית השקל.

גם נשים צריכות לתת זכר למחצית השקל, וטוב לתת גם עבור ילדיו הקטנים, ויש נוהגים לתת גם עבור עוברים שבמעי אימם. (תורת המועדים).

ולמי צריך לתת את הכסף? הכסף צריך להינתן לצדקה לעניים. והגאון רבי חיים פלאג'י בספר רוח חיים (סימן תרצד סק"ב) כתב שיש לתרום את המעות לתלמידי חכמים עניים השוקדים על דלתות התורה. ונתינה זו היא צדקה חשובה ביותר. וכל המשתדל להיות עושה ומעשה להרים קרן התורה ולומדיה, יזכה לראות בהרמת קרן ישראל. וכמו שאמרו (בבא בתרא י במה תרום קרנם של ישראל ב"כי תשא".

שיעור הסכום של מחצית השקל בשנה זו (תשס"ח) בארץ ישראל, הוא כעשרים וחמישה שקלים (ומעט פחות מכך). ובשאר מדינות העולם הסכום משתנה לפי ערך הכסף הטהור, ולפיכך צריך לשאול לבקיאים בתחום, כמה הוא שיעור מחצית השקל. (משקל אונקיית כסף הוא 31.1 גרם. לכן יש לחלק את מחיר האונקיה ל31.1 ולהכפילו בעשר, וזהו סכום מחצית השקל).

חיוב מחצית השקל עבור ילדים קטנים עיקרו חצי מטבע היוצא – כלומר בארץ ישראל חצי שקל וכן כל כיוצא בזה.