ואני כותב מזיכרון.
היו שני אחים יהודים שגרו בארץ ישראל.
אחד מהם ירד מהארץ, ועבר לעיר שנמצאת ממש כמה דקות מהגבול (הרשמי דאז) של ארץ ישראל. נשא שם אישה. לאחר שנים, הבחור נפטר (הנשוי)
האח, רצה לעשות מצוות "יבום" שבוודאי למדת עליה, כמה היא חשובה, ומה קורה למי שלא מוכן למלא את המצווה-חובה הזאת....
הוא שאל את רבו אם מותר לו לצאת מהארץ, והרב עונה לו:
אחיך נשא כותית , ברוך המקום שהרגו. ואתה תלך ותרד אחריו?
וזה אפילו רק כדי להביא אותה לארץ!
זה מסופר בגמרא, בכתובת שהבאתי לעיל. אולי זה בקי"א: אולי בקיב: לא זוכר במדויק! אני עדיין לא הרב עובדי'ה.
תראי מזה. משווים יהודיה, לגויה!
ובכלל, מה מסופר על כל גדולי וענקי עולם בשליטה ברזי התורה, במשך הדורות, שכשעמדו לצאת מהארץ, נזכרו מה הם עומדים לעשות - ובכו. וחזרו!
ונסיים כך:
תלמוד בבלי כתובות דף קי עמוד ב
תנו רבנן: לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה, שנא': ויקרא כ"ה לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים
הלכות מלכים ומלחמות פרק ה
ה וכן מצות עשה לאבד זרע עמלק, שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה,יט); ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו--שנאמר "זכור, את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה,יז). מפי השמועה למדו, "זכור" בפה; "לא, תשכח" (דברים כה,יט) בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.
אז את חושבת לצאת מהארץ? תתביישי לך! יהודיה גלותית פסיכית!
שבו"ט
ובתפילה ובתקווה שתתפקחי! ותפעילי את שכלך לטובה!