אז כל סופשבוע חוזרים הביתה. איזה כיף, קצת החלפת אווירה, קצת נשימה מלטפת של משהו מוכר, וקצת מנוחה, סופסוף, אחרי שבוע עבודה אינטסיבי..
אבל כאן מגיעה הבעיה. חלקנו נוחתות בשעות המוקדמות של יום חמישי, חלקנו בשעותיו המאוחרות (ואני ביניהן), וחלקנו ביום שישי, אבל כולנו ללא ספק נוחתות הישר לתוך המולת יום שישי הסואנת שמאפיינת את רוב הבתים היהודיים..
ואז.. אין טיפת זמן למנוחה שחלמנו עליה! כל הזמן עובדים עובדים עובדים ועובדים, לכבוד שבת.. ולא רק שאין טיפת מנוחה, בסדר, את זה איכשהו אפשר לעשות בשבת, אבל גם אין זמן!
נגיד אצלי, אני מחכה להגיע הביתה בשביל לעשות דברים שאין באפשרותי לעשות במהלך השבוע כשאני נמצאת בשרות, אבל כשאני מגיעה, ישר אומרים לי 'שירה, בואי טאטאי את המסדרונות' 'מה את עכשיו יושבת ומציירת?! את נורמלית?!? יום שישי היום!'...
וככה מנחיתים עליי עוד ועוד דברים (לאט לאט מורישים לי את התפקידים של אחותי שבקרוב מתחתנת), ואין לי טיפת זמן לעשות דברים אחרים!
והכי מעצבן אותי, שמתייחסים אלי בתור כוח עזר חיוני, ולא בתור בת אדם שמשתייכת למשפחה.. נגיד אם אני מכריזה שיום שישי הבא אני לא אהיה בבית, מייד מתחילים לטכס עצה, מי יעשה את מה שהמכונה שירה תמיד עושה...
עד כאן במת התיסכול שלי.. ועכשיו נשמח לשמוע את שלכן.. וגם לקבל עצות ועידוד.. אבל קחו בחשבון שעם אמא שלי זה לא ממש הולך להסביר, כי כשאמרתי לה היא אמרה 'מה את רוצה ידוע שבשנת שרות אין זמן לעשות הרבה דברים וזו שנה אינטנסיבית במיוחד, ואל תשכחי שכמה שאת בשרות לאומי, יש גם שרות לאימי....'
