אני אגלה לך סוד. גם אני.

זה רע לאחרים - אבל לאדם עצמו??

אני הייתי מבסוטה..

שנפתח קולה ובמבה?

פלפלתי, שמעת? עוד מעט יש לנו כמה מסיבות פה בפורום....

בלויה שלי ישימו שיר בפול ווליום כל הרמקולים של הישוב יצרחו שכל הערבים שימעו גם

סתם. אין לי בעיה שיעשו מתי שרוצים מסיבות. (רק שיכבדו אותי קצת אח"כ גם..)

אוף! אני תמיד עונה את התשובה הזאת. כן ולא.

זה ברור שעצוב, כי נפרדים מאדם יקר.

אבל למה לעזאזל בוכים כאילו אני לא יודע מה קרה?? הרי גם כשנפרדים מחבר טוב ויודעים שאין מצב לראות אותו לא בוכים כל כך הרבה.

כי זה עצוב.

אבל האמת הרבה פעמים חשבתי על זה

ועד היום אין לי תשובה ברורה.

נראה לי שאנחנו בוכים על זה שהאדם גמר את השליחות שלו בגילגול הזה ואנחנו לא

כן, אני יודעת שזה נשמע שיא המתבכיין אבל זה מה שנראה לי

לאף אחד לא היתה תשובה. ודברתי עם הרבה חברות על זה..

הוא כולה הלך, כאילו נסע לארה"ב ולא יחזור עד שתמות..

בטוח שטוב לו, וגם אם לא- הרי לא על זה אנחנו כ"כ בוכים..

אז מה???? מה זה הצער הזה?? על מה????

גם אגלה לך עוד סוד.

לא כולם בוכים. מה לעשות לא לכולם מעייני דמעות נפתחים - והם זולגות להם רק אחרי שהם קולטים את גודל הדבר.

ואז הם בוכים על הצער, על המצב ומה לא - אבל לא סתם בשיטפון כאילו נקלט משהו..

ובתכלס - כשאדם נולד - הוא בוכה וכולם שמחים וכשהוא מת - כולם בוכים והוא צוחק.. סבבה..

ואני חושב שזה נעוץ במושג שנקרא מוות.

אחרת אין סיבה שילד יבכה על אח שלו שבועיים אחרי שהוא מת. כי הרי הוא בכל מקרה אף לא חזר הביתה יותר מפעם בחודש.

זה נעוץ בכך שעצם המוות הוא משהו עצוב. לכן אני לפעמים גם בוכה בלוויות של אנשים שאני לא מכיר.

או - ההסברים שלך כנראה יותר מעניינים..

נכון שהוא בוכה אחרי שבועיים אבל לא בטוח שהוא בוכה כי הוא הבין מה קרה לו או פתאום הוא תפס מזה.

יכול מאוד להיות שהוא בוכה על משהו אחר. משהו שהשליך על זה. משהו אחר שפגע בו.

לא נראה לי שהוא מתגעגע תוך שניה..

ובלויוץ יש הספדים. בגלל זה בוכים. לא תמיד כי מתים על הבנאדם..

כל צד שאני הופכת את זה- זה לא יותר עצוב מטיסה לחו"ל של החברה הכי טובה!!

הבהרת לי משהו.. עם המשפט האחרון

אז תמיד את יכולה להרים טלפון, או במקרה קיצוני יותר את יכולה לטוס אליו...

לא כך במקרה שאדם הלך לעולמו... במקרה הראשון אולי את יכולה לכתוב אליו מכתבים, מה שבאמת קורה אצל המון אנשים ויוצר את התופעה של ההתכתבות החד-סיטרית, ובמקרה השני, אם הגעגועים עד כדי כך קיצוניים, את יכולה פשוט ללכת אליו... דהיינו לביים מוות, או במילים קיצוניות יותר, להתאבד. וגם זה קורה.

אבל עוד משהו חשוב בנושא של אובדן, שלא יקרה אם ה'בנאדם כולה טס לארה"ב'- והוא תהיות. למה זה קרה לו? למה דווקא הוא? ולמה דווקא למשפחה הזו? וגם שאלות באמונה....

שיש להם רגשות אשם. אלה שנכנסים לדיכאון כי אם הם היו עושים משהו אחר, הוא לא היה מת.

אבל אנשים עצובים גם על סתם אנשים שהם לא מכירים..

זה בא רק אחרי שמראים להם את החלל שנוצר.

אחרת היה לוקח להם הרבה יותר זמן להגיע לזה לבד.

ושוב - כמו שאמרתי לשומרוני - בשביל זה יש הספדים..

הצער יושב על משהו - כמו שהשמחה יושבת על משהו.

אין כזה דבר סתם.

אחרת - תסבירי למה התכוונת כי לא הבנתי..

רואים שסיימת ישיבה ולא אולפנא..

אצלנו כולנו בכינו בדמעות תנין ענקיות במסיבות סיום הרבות שערכנו... ועד עשכיו אנחנו כל הזמן מתבכיינות אחת לשניה ש'יאוו כמה זמן לא ראיתי אותך! דיי זה שיא העצוב בלי כולם! אפילו להנהלה אני מתגעגעת'....

ובסודי סודות, אני גם מתגעגעת... בראש חודש האחרון ההרקדות נורא חסרו לי, מה שאפעם לא היה בראש מעייני, וזו בדיוק אותה תחושה של אובדן, של משהו שהיה ולא ישוב עוד. משהו שכמהים אליו, אבל יודעים שאין, נגמר. ויש לי ניסיון עם אובדן.

אותי בגלל התנהגויות כאלה לבן.

אני לא כזאת ואני לא אתבכיין עד כדי כך על אף אחד.

ולא כולם כאלה.

כן. גם בבנות.

ועל פילוני??

אני לא מאמינה.. רציני?

יצחק! אתה מגזים אתה עוד שניה מקבל ממני מכות שהיית מת להיות בת..

שמעת???

אני שונא את הטענה הזאת..

תמיד כשאמרו לי "אם את באמת רוצה שיהיה לה טוב - אז תשמח" - כמעט חילקתי מכות.

זו טענה אווילית ומטופשת. אפילו אם יש בה אמת - זה טפשי לשמוח בגלל זה. זו מעין נחמא פורתא.

אבל זה לא חצי נחמה.

זה טמטום מוחלט. כן, אנשים מדברים הרבה שטויות בגרעיון של אמת..

אולי בגלל שהבנאדם היה קרוב מאוד,

ואתה מרגיש את האובדן

שאנחנו אגואיסטים!

אנחנו ממש ממש רוצים אותו לידינו, וכשהוא לא שם - אנחנו בוכים, כמו ילדים קטנים, בעצם.

לא שזו סיבה לא לבכות- אנחנו מראים בכך את גודל האובדן שלנו, ולא שלו, ולכן גם בהספדים בדרך כלל אומרים "מי יתן לנו תמורתו" וכדו'.

שלא נדע צער!

יהודה

כי אתה יודע שלא תראה את האנשים האלה יותר..

הגעתי למסקנה שבוכים כי זה נהיה הרגל כלשהו.. חכו! אל תנבחו אני אסביר.

נראה לי שכשאדם מת, וזה קורה גם כשמתים אנשים שאנחנו לא מכירים, אנחנו בוכים כי זה סוג של נורמה ו"זה מה שעושים כשמישו מת" לאו דוקא כי זה בהכרח כ"כ קשה לנו.

אתם יכולים לא לסכים אבל זו דעתי בעניין.

חוצמזה, ברור שזה גם בכי אגאואיסטי כי אנחנו בוכים על דבר שאבד לנו, אנחנו שנשארנו מאחור במובן מסויים..

על זה ככה לדעתי.

כי גם כשילד קטן בוכה הוא לא בוכה כי הוא אגואיסטי הוא בוכה כי משהו מפריע לו, כי משהו מציק לו או כי יש לו צורך שהוא צריך שמישהו אחר ימלא לו אותו והוא לו יודע להגדיר ולהסביר אותו בדיוק - ולכן הוא בוכה.

אותו דבר אנשים מבוגרים.

מישהו בוכה עם הרבה מחשבה מאחורה? אולי, אבל רובם לא.

זה שאנחנו בוכים על זה שאנחנו מתגעגעים ולא על זה שהוא מת, זה שהוא מת זה בעצם שמח, ככה הבנתי מכל הרבנים, זה שמישהו מת זה אומר שהוא גמר את מה שהוא צריך לעשות בעולם, משהו כזה, אני לא יודע להסביר.

יש דברים שזה פשוט ככה. בוכים כי יש איזה התנפצות נפשית כזאת..

אם זה מישהו קרוב שהכרת, זה גם מה שאמרתי קודם, וגם מגעגועים, ומזה שחסר עכשיו בך משהו. הוא חסר והוא לא יוכל לחזור. יש בזה גם סוג של חוסר ידיעה. אולי גם בהלה.

אם מישהו מת, ואתה מרגיש שאם היית עושה משהו קטן אחר, או שיכלת לגרום שזה לא יקרה- יש רגשות אשם מאד חזקים,+ הסעיף הקודם.. [הצילו אני מרגישה כמו מרצה שמכתיבה לתלמידים.. בעע]

אם זה מישהו שבכלל לא הכרת ולא היה לך קשר איתו, זה לדעתי מהסיבה הראשונה שאמרתי.. וזה לא נשאר איתך לכל החיים.

מאיפה הבאת את זה??

הבנאדם היה כ"כ גרוע שזה משמח וטוב לסביבה עד שצריך בשבילו תוספת ברכה?? 

קצת הגזמת לענ"ד..

מברכים את הברכות הבאות כשמישו נפטר:

א. הטוב והמטיב.

ב. שהחיינו.(ולא החייה אותו..)

ג. ברוך שפטרני.

ד. שלא עשני אישה.

ה. יש נוהגים לברך ברוך דיין אמת. לא חובה...

שהיה אהוב על הסביבה שלו, והסביבה שלו מרגישה חסר. וזה מאוד מאוד עצוב לה!

נסי לתאר את עצמך,ף ח"ו, בלי אחד מהורייך/ משהו הקרוב לך...

לא היית עצובה?  פתאום אין לך עם מי לדבר וכו'..